top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-14 בפברואר בעולם הרוק

עודכן: 19 בפבר׳


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-14 בפברואר (14.2) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "מה שהיה די קשה בזמנו היה לגרור את שאר חבריי ללהקה להתאגד לרצות לעשות את הדבר הזה שנקרא זיגי סטארדאסט. הם היו פחות או יותר ברוק'נ'רול, סוג של בחורים של פאבים. כן, תמיד הייתה לנו את הבעיה הזו. זה היה כמו, 'קדימה, בחייכם, בוא לא נהיה סתם עוד להקת רוק, למען השם', אבל

הם היו להקת רוק קטנה ונהדרת והם תפסו את זה ברגע שגילו שהם יכולים למשוך עוד בנות. ואז זה היה, 'היי, הן אוהבות את המגפיים המוחצנים האלו'. אז חשבתי, 'כן, הנה לכם'. זה מה שזה היה צריך. תכניס לזה קצת סקס ופתאום כל חברי הלהקה צבעו את השיער שלהם בכל צבע תחת השמש. כל החבר'ה האלה שלא היו מוכנים להיתפס בלי ג'ינס עד לפני שבועיים. לפני שהאלבום של זיגי סטארדאסט יצא לחנויות, בקהל היה לא מעט אנטגוניזם. לא ברמה של מה שהסקס פיסטולס קיבלו כשהם התחילו. אבל החודשים הראשונים היו קשים עד שהייתה לנו פריצת דרך מוזיקלית ותדמיתית. אבל נהניתי מזה כי זה היה הכי מרדני - והנה היום, תראה להקות כמו סיג סיג ספוטניק שממש משחקות אותה בחצר של זיגי סטארדאסט. כל התקופה הזו, אני מניח. הם ממשיכים למחזר את כולנו - רוקסי מיוזיק, אותי, גארי גליטר, מארק בולאן. אני חושב שזה נפלא.

כמו פרינס, כן, בטח. הוא כנראה האמן הכי אקלקטי שראיתי מאז. כלומר, אני חושב שהוא גנב גדול" (דייויד בואי, בשנת 1987)



ב-14 בפברואר בשנת 1974 יצא אלבומו השביעי של הזמר הבריטי רוי הארפר, שנקרא VALLENTINE. אלבום זה יצא בזמנו רק באנגליה.



באותו היום התארחו ג'ימי פייג' וג'ון בונהאם (מלהקת לד זפלין) בהופעה של הארפר באולם RAINBOW הלונדוני. על הבמה התארחו גם הבסיסט רוני ליין וקית' מון, המתופף של THE WHO. בונהאם לבש באותו ערב מכנסי טייץ שחורים של באלט. צילום שלו מאותו ערב הופיע מאוחר יותר בעטיפת האלבום של לד זפלין, 'פיזיקל גרפיטי'.


על האלבום הזה שלו סיפר הארפר, בספטמבר 1976 לעיתון TROUSERS PRESS: "האלבום הזה מכיל שירים קטנים שכתבתי בתקופת האלבומים הקודמים שלי, STORMCOCK ו- LIFEMASK. יש בו כמה שהם טובים לדעתי. האהובים עליי בו הם TWELVE HOURS OF SUNSET ו- COMMUNE. אני מתכנן להוציא אותו מתישהו בהמשך בארה"ב".


כמה ימים לאחר צאת האלבום פורסמה בעיתון רקורד מירור ביקורת על הופעה של הזמר-יוצר הזה: "אולי רוי הארפר יכל לטפס בבטחה למעלה עם ההופעה הזו אבל האמת היא שהוא פישל. בדיוק כשכל אחד בתעשיית המוזיקה החל להרגיש חמימות כלפי אלבומו החדש והמצוין, רגשנות היתר שלו על הבמה הביסה אותו.


המופע היה מופק כהלכה והתארחו בו ג'ימי פייג' (בגיטרה אקוסטית) וקית' מון אבל בהדרן ציפינו שהוא יעלה עם כל אורחיו ובמקום זאת קיבלנו אותו לבדו. ודווקא בגלל שנושא הערב היה יום האהבה, ציפינו להדרן מלא אהבה ובמקום זה קיבלנו שיר סיום קודר. אבל הרגע בו העביר הארפר את הג'וינט הדולק שלו בין הקהל היה רגע שלא נשכח".



ב-14 בפברואר בשנת 1968 הקליטה להקת פליטווד מאק באולפן שיר חדש של פיטר גרין שנקרא BLACK MAGIC WOMAN.



ההקלטה נערכה באולפני CBS שבמרכז לונדון. הטייק השביעי בסשן ההקלטות הזה נבחר כטייק הטוב ביותר. המשך העבודה על השיר אירע כשבוע לאחר מכן.


את השיר כתב גרין בהשפעת הבלוז המינורי של אוטיס ראש, וחברי להקתו העניקו לזה תבלין פלפל כשכל המתח משתחרר עם הכנסת קצב שאפל מהיר מאת המתופף מיק פליטווד והבסיסט ג'ון מקווי.


זה השיר שהפך את להקת פליטווד מאק למשהו שהוא מקורי יותר מזרם הבלוז עליו נשענה עד אז. בשנת 1970 הקליטה להקת סנטנה, בהצעת האורגניסט שלה גרג רולי, גרסה מיוחדת לשיר הזה והפכה אותו לאלמותי.


ב-14 בפברואר בשנת 1947 נולד הזמר-יוצר הנפלא טים באקלי, שמת בשנת 1975 והשאיר אחריו בן לא פחות מוכשר - ג'ף באקלי.



"שירה היא שירה ושירים הם שירים, "אמר הזמר-יוצר, טים באקלי, בעת סיור בבריטניה בשנות השישים. "אני מכיר משוררים שכותבים דברים שמעולם לא יכולתי לכתוב. אני במקור מניו יורק, אז האנשים שלי עברו לחוף המערבי כי כל העבודה הייתה שם".


באקלי התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו עם מוזיקת ​​קאנטרי. הכלי הראשון בו ניגן היה בנג'ו ומשם עבר לגיטרה. "למדתי לנגן בלהקת קאנטרי. ניגנתי שם שנתיים ואז התחלתי להיכנס לקטע המיסתורי שלי".


שמו של באקלי צץ לראשונה כמבטיח כשעבד במועדונים עם לארי בקט ונגן הבס ג'ים פילדר. במועדון שנקרא IT'S BOSS הוא פגש את המתופף של להקת "אמהות ההמצאה", ג'ים קארל בלק, שהציג בפניו את מנהל הלהקה, הרב כהן. כהן קבע הופעה לבאקלי בבית הקפה OWL CAFE שבניו יורק. שם, באוגוסט 1966, שמע אותו ג'ק הולצמן, ראש חברת התקליטים אלקטרה רקורדס. חודשיים לאחר מכן יצא באותה חברה אלבומו הראשון של באקלי. המבקרים אהבו את המוצר החדש. אז החל לעבוד במועדונים גדולים יותר ובפסטיבלים ברחבי ארה"ב. כשהופיע במועדון וויסקי א גו גו שבגריניץ' וילאג', זכה באקלי לקבל גם את בריאן אפשטיין, מנהל הביטלס, בקהל. אפשטיין הגיע להופעה בהמלצתו של ג'ורג' האריסון.


ביוני 1967 הקליט באקלי את אלבומו השני, GOODBYE AND HELLO. על השפעותיו כיוצר סיפר: "אני מקשיב למה שאחרים עושים אבל אינני מנסה לחקותם. ברור שאני לומד מאחרים. אחד מהם הוא אריק קלפטון, שאיתו יצא לי לנגן. יש הבדל עצום בין הקלטת אלבום למה שקורה על במה. יש אנשים שיש להם זמן לכתוב. אני כותב על הבמה. כשאתה מופיע שלושה שבועות ברציפות וצריך לבצע שלושה סטים של הופעות מדי יום, אז אתה כותב על הבמה. כל עיר מציעה דברים חדשים כהשראה. אני לא יכול לקבוע האם המוסיקה שלי השתנתה. אני חי קרוב מדי אליה. אני כרגע כותב דברים שהם פשוטים ביותר. אולי תקראו לזה קלישאות".


באקלי גם זכה להופיע בשירתו בתוכנית של להקת המאנקיז המהונדסת. על החוויה סיפר: "הם ביקשו ממני לשיר בתוכנית שלהם. הגעתי לשם ומייק נזמית' היה בבגד הים שלו ואני מולו עם חולצת העבודה ומכנסיים. אז הוא אמר לי 'היי, אתה עדיין לובש את אותם בגדים ישנים.'. עניתי לו בעקיצה, 'כן, ואני עדיין שר את השירים שלי'...".


ב-14 בפברואר בשנת 1973 פגש אלביס פרסלי את המתאגרף מוחמד עלי.



הפגישה נערכה בלאס וגאס כשכל אחד מהצדדים הביא בה מתנה לרעהו. אלביס העניק במתנה טרנינג עם חגורה ועליה נרקמו המילים "האלוף של ההמונים". המתאגרף אמר לאחר מכן: "ריחמתי עליו כי הוא לא נהנה מהחיים כפי שיכל. הוא כל הזמן נשאר כלוא מאחורי דלתות. אמרתי לו שהוא חייב לצאת ולראות אנשים". מוחמד עלי העניק במתנה לאלביס כפפות אגרוף. "אתה הטוב ביותר" נכתב על הכפפה השמאלית ועל הימנית נכתב "לאלביס, הגבר האמיתי, ממוחמד עלי".


ב-14 בפברואר בשנת 1969 נבחר אריק קלפטון, על ידי עיתון המוזיקה הבריטי DISC, לגיטריסט הטוב ביותר לשנה ההיא.



בטקס שנערך באותו יום באולם SEYMORE שבמרכז לונדון, הוא קיבל את הפרס מאחורי הקלעים כי הגיע באיחור. באותו ערב קיבל פרס גם ג'ימי הנדריקס, עבור היותו המוסיקאי העולמי הטוב ביותר. בקהל נכחו באותו ערב הזמרת לולו עם בן זוגה מוריס גיב (מלהקת הבי ג'יז) והזמרת מארי הופקין. בינתיים הגיעה להקת פליטווד מאק בחזרה ללונדון מארה"ב, כשחבריה אולצו לעבור חיפוש מטעם אנשי המכס. שניים מחברי הלהקה עוכבו כי נמצאו במטען שלהם אקדחי גז. כששוחררו, הגיעה כל הלהקה ליעדה כשהגיטריסט שלה, פיטר גרין, נראה זורח מאושר על הצלחת הקטע האינסטרומנטלי, 'אלבטרוס'.


ב-14 בפברואר בשנת 1970 הופיעה להקת גרייטפול דד בפילמור איסט בניו יורק. קטעים מהופעה זו יצאו ביולי של אותה שנה בתקליט בשם HISTORY OF THE GRATEFUL DEAD.



זו הייתה תקופה בה חברי הלהקה נעו בהופעותיהן בין מוסיקה חשמלית למוסיקה אקוסטית ושורשית. לכן בתקליט שיצא יש צד אחד אקוסטי וצד שני חשמלי. את התקליט הזה ערך אוסלי סטאנלי, שכינויו היה BEAR והוא עבד כאיש הסאונד של הלהקה, כמחוות פרידה לקלידן-זמר הלהקה המייסד, רון 'פיגפן' מקרנן, שמת בעת הכנתו. לכן קולו של מקרנן בולט בבחירת השירים לתקליט.


התקליט הזה לא היה חף מתחושת רצון של הגרייטפול דד לסיים את החוזה שלה מול חברת התקליטים 'האחים וורנר', עם אספקת תקליט נוסף וללא מאמץ רב. אבל מה שחשוב הוא שבתקליט זה נפרץ הסכר שהפך למותג ידוע בפי הדד-הדס ושמו BEAR'S CHOICE, שבחירותיו הפכו לשכון בכבוד ובחרדת קודש באוספי התקליטים והדיסקים שלהם.


בעיתון רולינג סטון כתבו אז ביקורת על התקליט: "לא כל הבחירות של BEAR בתקליט הזה באמת ראויות. למשל, שירתו של מקרנן בשיר KATIE MAE רק באה להראות לנו כמה שיכור היה מי ששר אותו. גם בשיר DARK HOLLOW מציגים לנו ג'רי גרסיה ופיל לש הרמוניה ווקאלית סדוקה לחלוטין. מקרנן מקבל בצד הזה שיר נוסף, I'VE BEEN AROUND THIS WORLD, שמשעמם ביותר ומצליח לנצח שיר משעמם יותר שבא פה בגרסה עצלה עד מכאיבה של WAKE UP LITTLE SUZY. השיר BLACK PETER, של גרסיה, שמצאתי בו יופי אמיתי בתקליט WORKINGMAN'S DEAD, הופך פה לרגע מדכא. אם הצד הזה אמור להיות מחווה יפה למקרנן - אז זה ממש לא מקיים את הכוונה. מקרנן היה בשיאו בשנים 1968-1966 ויש מספיק הקלטות כדי להוכיח את זה. צד ב' של התקליט הוא הטוב בו. הקולות מהודקים וגם הנגינה נהדרת. הבה נקווה שחלק מס' 2 בבחירתו של BEAR יהיה טוב יותר".


ב-14 בפברואר בשנת 1922 נולד שדרן הרדיו האמריקני, מארי קאופמן, שכל מי שמכיר את סיפור עליית הביטלס בארה"ב יודע כי כינויו היה MURRAY THE K ושהייתה לו תוכנית רדיו משלו בתחנת WINS בה דאג לפמפם את הגעת הארבעה מאנגליה ובכך לשלהב את ההמונים.



מאריי דאג להכריז כי הוא 'החיפושית החמישית', אם כי בתואר זה עמדו לפניו בתור עוד כמה קרובים יותר ללהקה. הוא מת בפברואר 1982.


את עלילות קאופמן עם הביטלס תגלו בהרחבה רבה בספר "ביטלמאניה!"


ב-14 בפברואר בשנת 1973 הופיע דייויד בואי ב- RADIO CITY MUSIC HALL בניו יורק.



להקת החימום שהייתה אמורה להופיע בערב זה, FUMBLE, נתקלה בבעיות של אישורי עבודה ולא הורשתה לעלות לבמה.


את בואי וחברי להקתו ליוו מחיאות כפיים סוערות מהקהל, עת שעלו לבמה באופן דרמטי עם מעליות מקומה נמוכה למפלס הבמה, בזמן שהרמקולים השפריצו לכל עבר את הצלילים של התשיעית של בטהובן, בעיבודו של וולטר קרלוס. לקראת סוף ההופעה עלה מעריץ לבמה ורץ לכיוונו של בואי, שחשב כי באים לתקוף אותו והתעלף על הבמה. הוא הובהל במהרה לחדר ההלבשה ורק שם חזר מעלפונו.


בקהל נצפו סלבדור דאלי ובט מידלר. יש לציין שבואי ודאלי לא ערכו פגישה רשמית מעולם והפעם היחידה בה הם נכחו זה לצד זה הייתה במעלית, כשאיש מהם אינו מדבר לרעהו. או בקיצור, זיגי ודאלי - במפגש לא נורמאלי.


מעצב התלבושות היפני, קנסאי ימאמוטו, ביטל פגישות אחרות כדי להגיע למופע הזה ואחריו מיהר להעניק לבואי במתנה חמש תלבושות פרי עיצובו. בואי מיהר למדוד את המתנות והצלם מסאיושי סוקיטה תיקתק במצלמתו.



ב-14 בפברואר בשנת 1970 הופיעה להקת THE WHO באוניברסיטת LEEDS שבאנגליה. ההופעה הוקלטה וחלקים ממנה יצאו בתקליט LIVE AT LEEDS, שנחשב עד היום לאחד מתקליטי הופעות הרוק הטובים ביותר.



הלהקה ניסתה להקליט כמה הופעות בסיבוב הופעות קודם שהיה לה בארה"ב אך לא מצאה הקלטה ראויה לתקליט ולפיכך ההקלטות ההן הושמדו למניעת הדלפתן ליצרני הבוטלגים (תקליטים לבנים). לאחר מכן נערך ניסיון אולפני לתקן תפקידי שירה בהקלטה שנערכה בלידס אך הניסיון לא הצליח והדבר היחיד שנעשה להקלטה היה הוספת אפקט DELAY (הכפלת הקול במרווח מה מהמקורי) והקטנת עוצמת רעש הקהל.


"תכננתי להקליט אלבום בהופעה מזה זמן רב", סיפר פיט טאונסנד לכתב עיתון NME, "והקלטנו את כל ההופעות בסיבוב האמריקני האחרון שלנו, כי חשבנו ששם נשיג את הצליל הטוב ביותר. כשחזרנו, היו באמתחתנו כשמונים שעות של הקלטות שלא הצלחנו לסדר כראוי. אז שכרנו את האולפן הנייד של אולפני PYE והבאנו אותו לאוניברסיטה בלידס. זה הפך להיות אחד מרגעי ההופעות המהנים ביותר שעשינו".


שנים לאחר מכן סיפר טאונסנד בספרו: "כשהגעתי להופעה בלידס, ציפיתי לראות שם את האולפן הנייד של הרולינג סטונס או משהו בסדר גודל שכזה. לחרדתי גיליתי שם טכנאי הקלטה של חברת התקליטים PYE, שבא עם מסחרית רעועה ובה ציוד הקלטה, שהושם בקופסאות של כלי תחמושת צבאיים. אולם האוכל בו הופענו לא היה גדול והקהל שהצטופף שם הפך את האווירה ללוהטת. בדרך כלל הקהל באוניברסיטאות רועש באופן לא נעים, אך הפעם הם היו בסדר כי ידעו שאנו מקליטים את ההופעה. ניגנתי באופן זהיר יותר מבדרך כלל כדי לא ליפול על צלילים מזייפים שקורים פה ושם כשאני משתולל. אף אחד מאיתנו לא ציפה לביקורות הכה טובות שקיבל תקליט ההופעה הזה שלנו. אנחנו התייחסנו לזה כאל תקליט ביניים, שנועד להרגיע את חברת התקליטים שלנו. התקליט הזה הזניק אותנו למעלה. אני רואה בזה תקליט ספונטני וישיר מאד כשמטרתנו הייתה פשוט להעיף אז את הקהל עם הצליל שלנו".


ב-14 בפברואר בשנת 1970 פורסם ברקורד מירור הבריטי על דברים שמאחורי הפקת סרט מערבון מוזיקלי חדש שייקרא "זכריה".



כך נכתב באייטם: "החיפושית, ג'ורג' האריסון, יכתוב שירים בשיתוף פעולה עם כנר הקייג'ון דאג קרשו לסרט המערבון 'זכריה'. הסרט היה אמור להיות בכיכובו של ג'ינג'ר בייקר אך זה אושפז בבית מרגוע בשבוע שעבר כשהוא סובל מתשישות. תפקידו של בייקר עשוי לעבור לג'רי לי לואיס, שנלקח בחשבון. כוכב המשנה בסרט יהיה דאג קרשו, ואת פורעי החוק ישחקו חברי להקת קאנטרי ג'ו אנד דה פיש".


ב-14 בפברואר בשנת 1989, התאבד הקלידן הבריטי הנהדר, וינסנט קריין. בן 45 במותו.



לחובבי הרוק המתקדם הבריטי, שמו של האורגניסט, וינסנט קריין, ידוע כמנהיגה של להקת "אטומיק רוסטר". קריין ידע ללהטט היטב בקלידי אורגן ההאמונד שלו עם ידו הימנית ולספק צלילי בס אפקטיביים בידו השמאלית. למרות להיט אחד גדול שנרשם ללהקה בשנת 1970, TOMORROW NIGHT, ואחריו עוד אחד בשם DEVIL`S ANSWER, נותרה אטומיק רוסטר עם שרשרת תקליטים מעניינת ולצידה תחושת החמצה.


אז מה קרה לקריין שהביא אותו לסיום טרגי זה? הפרטים המטלטלים נמצאים בספר "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום".


ב-14 בפברואר בשנת 1967 יצא לאור אלבומה השלישי של להקת "האמהות והאבות" ושמו DELIVER. אבל מאחורי ההרמוניות המושלמות הסתתרו סדקים לא נעימים.



טכנאי ההקלטה של האלבום, בונס האו: "המפיק, לו אדלר, קבע זמני הקלטה בין ארבע אחר הצהריים לארבע בבוקר. אבל כשהייתי מגיע בזמן להקלטות, הלהקה לפעמים הגיעה ולפעמים לא. האווירה הייתה שונה מאד מעשיית אלבום הבכורה. הפעם לא הייתה משמעת. לפעמים הגיעו רק חלק מהם ולא היינו יודעים מי יגיע להקלטה ומי לא. זה היה מאד מבלבל וקשה היה להקליט איתם הרמוניות ווקאליות. שעות רבות התבזבזו על כלום. היינו יושבים שם, משתעממים ומזמינים אוכל מבחוץ. ביקורות רעות התרוצצו בין חברי הלהקה.


ג'ון פיליפס לא פעם האשים את מאמה קאס בנוגע לשירתה שלא מוצאת חן בעיניו. ג'ון גם היה שולל באגרסיביות רעיונות שהביא אדלר. כמו שכולם יודעים, אחרי אלבום בכורה מצליח - קשה מאד לעשות אלבום שני. הלחץ היה גדול מאד. אני חושב שהאלבום השני של האמהות והאבות הפך לסימן מובהק של 'סינדרום האלבום השני', בעולם הרוק. בעוד שלאלבום הראשון היו השירים מוכנים מראש וחברי הלהקה ידעו היטב לשיר אותם מהרגע בו נכנסו לאולפן, לאלבום השני לא הוכנו השירים מראש והכל נוצר תוך כדי תהליך. בזמן הזה גרו הארבעה בנפרד זה מזה, בעוד שבעבר הם גרו כקומונה. הם כבר לא חיו יחד ואולי בגלל העובדה שהם כבר לא היו עניים כבעבר. לכן הם לא עבדו כל הזמן על שירים חדשים. בגלל זה השירים הגיעו לאולפן ואז נוצרה בעיה עם התאמת גובה הצלילים לגובה קולות חברי הלהקה. מה שהיה אמור להיפתר עוד לפני כן.


היו ויכוחים על כל דבר קט. דני דוהרטי נהג לבוא לאולפן עם בקבוק אלכוהול מלא ולרוקנו לבדו. עישון מריחואנה היה מאסיבי באולפן והאוויר היה סמיך. הסשנים לא זרמו והופסקו כל הזמן בגלל בעיה כזו או אחרת".


המפיק לו אדלר: "אילו האלבום השלישי הזה היה למעשה הראשון של האמהות והאבות, אני כמעט בטוח ולא היו מדברים עליו. החומר המוזיקלי היה קשה יותר להשגה והיחסים בין חברי הלהקה הרעו. מאמה קאס הייתה מאד מרוחקת ומאד בהריון. לכן נקרא האלבום בשם זה, כבדיחה על מצבה. הצלחנו לגרד ממנה שירה לפני שהיא נכנסה לבית החולים כדי ללדת. האנרגיה באולפן הייתה שלילית מאד". בתקופה ההיא, אמהות לא נשואות חוו סטיגמה שלילית ביותר מהחברה ולכן נשמר הריונה של קאס בסוד.


בונס האו: "הקלטנו את האלבום בתקופת חג המולד של 1966 ועזבתי באמצע התהליך. האלבום היה מאד מבולגן. עבדתי איתם על השיר הפותח, DEDICATED TO THE ONE I LOVE, והיה מאד קשה להקליט אותו. מישל פיליפס לא שרה מעולם עד אז בקול מוביל והקול שלה היה כה רך, שהיה קשה להקליטו. נראה לי שג'ון פיליפס התייבש אז כיוצר. הם התחילו לחפש שירים ממקורות חיצוניים".


מישל פיליפס: "אבל עבדנו קשה מאד וכיום זה אחד האלבומים האהובים עליי, לצד אלבום הבכורה. את האלבום השני שלנו אני לא ממש אוהבת, אבל השלישי הוא אלבום טוב". עטיפת האלבום צולמה באחוזה של ג'ון ומישל פיליפס בבוורלי הילס, בשעת ערב מוקדמת. הצלם, גאי וובסטר: "זה היה סשן מהנה והאחרון בו היה לי קל לצרפם לתמונה. כי מיד לאחר מכן הם יצאו לסיבובי הופעות והיו עסוקים ביותר".


אחד הלהיטים בתקליט הוא CREEQUE ALLEY שבא לספר את סיפור הלהקה בתקופת היווסדה. השיר מזכיר גם שמות של מוזיקאים אחרים שהיו אז בסביבת חברי הלהקה החדשה. וכמו שאמרתי, ההרמוניות נשמעות מושלמות כלפי חוץ, אך בפנים התחולל כאוס.


שנה לאחר מכן צצו דיווחים חוזרים ונשנים על כך שחברי הלהקה נפרדו (מה שאכן קרה) ומאמה קאס סיימה להקליט את אלבום הסולו הראשון שלה. היא הכינה מופע במועדון לילה בלאס וגאס (מועדון "ארמון הקיסר" המפואר, בו חוותה כשלון מהדהד עם זה).


אז היא העניקה מאמה קאס ראיון לרולינג סטון. אז שלפתי אותו והנה מה שבחרתי להביא לכם ממנו:

"לא כל כך הבנתי את האלבום האחרון שעשינו כלהקה. חשבתי שזה מוגזם. התפקיד שלי בלהקה היה בעצם רק לשיר. ג'ון (פיליפס) עשה את כל העיבודים ולמרות שהיו הרבה דברים שלא ממש הבנתי, עשינו אותם. אני מודה בכנות שיש מעט מאוד שירים בכל האלבומים של הלהקה שאני ממש גאה להאזין להם. אין לי את התקליטים בבית. לא בגלל שאני סנובית. פשוט לא בא לי להקשיב להם. אם מישהו יגיד לי, 'את מוכנה להשמיע את זה בשבילי?', מה שאעשה זה לדרוך על התקליטים. אבל אני לא חושבת שאסיר מהפטיפון את האלבום החדש שלי. זה הדבר הראשון שעשיתי אי פעם שאני יכולה להקשיב לו בצורה אובייקטיבית.

היה לי קונספט לאלבום. רציתי לעשות שירים שנכתבו על ידי אנשים שהכרתי, אבל מעולם לא הצלחתי לשיר אותם כי ג'ון כתב את רוב החומרים שלנו. אנשים כמו דיוויד קרוסבי, גרהאם נאש, ג'ון סבסטיאן. חשבתי לקרוא לאלבום 'במילים של החברים שלי'. אבל גילינו שאנחנו צריכים חומר רחב יותר. כמו שזה, יש לי שיר של סבסטיאן, שני שירים של ג'ון סיימון, שיר אחד של גרהאם נאש, שיר שאחותי כתבה, שיר שג'ון הרטפורד כתב, שיר של לאונרד כהן.


אני לא אוהבת אף שיר מהאלבום האחרון, DELIVER. אולי בגלל שהאלבום הזה היה משימה כל כך מפרכת. בילינו חודש שלם על שיר אחד, רק הקול של THE LOVE OF IVY לקח לנו חודש שלם! הכנתי את האלבום שלי בשלושה שבועות, בסך הכל עשרה ימים באולפן. איזה ריגוש, איזה מסע פנטסטי - כמו שאומרים בארץ הקולנוע.


הלידה שעשיתי שינתה את חיי מאוד. אני לא רוצה לצאת להופעות במקומות שונים. זה בעצם עניין של כלכלה, בדומה למלחמת וייטנאם, אני מניחה. רציתי להישאר בבית עם התינוקת שלי. אני מניחה שאוכל לנסוע לקנזס ולהיות מלצרית ולתמוך בילדה שלי ככה. אבל אני מעדיף לחיות בנוחות ורציתי לעשות עבודה יצירתית יותר. לא רק רציתי להיות חלק מקבוצה. רציתי להיות מסוגל לעשות טלוויזיה, כדי לגוון את עצמי, להרחיב את עצמי. במסגרת להקה, החופש הזה אינו אפשרי.


היה לנו סוג של הסכם לא כתוב - כולנו חברים ובאמצעות כל השינויים האלו והכל - בכל פעם שמישהו רוצה להפסיק, הוא יכול פשוט להפסיק. אז הלכתי לג'ון ואמרתי, 'תראה, עברו שנתיים וחצי ואני ממש עייפה ואני רוצה לעשות כמה דברים לבד'. הוא אמר, 'טוב, אולי זה לא מתאים לך לעשות את זה כחברה בלהקה, אז אם את רוצה לעזוב, אנחנו נבין'.


אז ניסינו לשחזר את עצמנו באלבום הזה. אני לא יודעת אם הצלחנו. אני יודעת שזה לא נמכר גם כן. ואני לא יכולה שלא להרגיש שזה קשור למוזיקה שלא הצליחה הפעם להרטיט.


לפני שהכנתי את האלבום שלי, באמת האמנתי שכולנו נחזור יום אחד ונעשה אלבום נוסף. עכשיו אני לא יודעת. יש משהו בלהיות חלק מלהקה. אתה יכול לקרוא לזה מערכת יחסים סימביוטית או כל דבר שאתה רוצה - זה ייחודי ושונה מלעשות זאת בעצמך. אבל אני אשמח, בכנות, לעשות עוד אלבום עם המאמאס והפאפאס מתישהו. אני מתגעגעת אליהם.


אנחנו עדיין חברים ואנחנו רוצים להיות חברים. כי לפרק להקה מצליחה, וזה באמת מה שעשיתי, יש כאן איזושהי קארמה. אני לא מרגישה אשמה על זה; עזבתי את הלהקה כי הייתי חייבת. זה היה להיות כנה עם עצמי. אמא שלי תמיד אמרה לי שאם אשקר אז אסתבך, ואם לא אשקר, לעולם לא אסתבך. אולי יש קצת מרירות אצל השאר, אבל הם לא מראים לי את זה, ואני לא מראה להם את זה. זה היה מאוד עדין.


אני מקשיבה ברעבתנות לתקליט הראשון של הבאנד. זו מוזיקה שמחה. אני מקשיבה לד"ר ג'ון. אני מקשיבה ללהקת קרים, ג'ימי הנדריקס. אני מאזינה הרבה לאלבום האחרון של דילן. אף פעם לא ממש הבנתי אותו קודם. אני מקשיבה הרבה ללהקות החדשות. אני לא מקשיבה לג'ניס ג'ופלין ואני לא מקשיבה לקאנטרי ג'ו והדג או לזאב הערבות, או לאף אחת מהלהקות שעושות הרבה רעש עכשיו. לא הצלחתי להיכנס למוזיקה שלהן. אני שומעת מוזיקה שאני מבינה. האלבום האחרון של דילן, ג'ון ווסלי הארדינג, הדליק אותי. אהבתי את זה והבנתי את זה.


אם אתה בא אליי הביתה ותראה את אריק קלפטון ודיוויד קרוסבי וסטיבן סטילס מנגנים יחד בגיטרות ובאדי מיילס נכנס, זה לא בגלל שהוצאתי את ספר הטלפונים שלי והתקשרתי ואמרתי, 'בואו נחבר חבורה של מוזיקאים'. הבית שלי הוא בית מאוד חופשי. אנשים לא באים בלי להתקשר קודם. אבל אחר הצהריים, במיוחד בסופי שבוע, אני תמיד מקבלת הרבה אוכל של מעדניות, כי אני יודעת שדיוויד הולך לבוא לשחות פה ודברים הולכים לקרות. מוזיקה מתרחשת בבית שלי וזה משמח אותי. ג'וני מיטשל כתבה שירים רבים בסלון שלי. ביום חג המולד, כשכולנו אכלנו ארוחת ערב, היא כתבה שירים. זה שמחה בשבילי שיש מוזיקה בבית שלי. זה גם לא יכול לפגוע בילדה שלי".


ב-14 בפברואר בשנת 1984 התחתן אלטון ג'ון עם טכנאית האולפן הגרמניה, רנטה בלואל, בסידני, אוסטרליה, והפתיע מאד רבים ממעריציו ומקורביו בכך שבחר באישה כשותפתו לחיים. בני הזוג נפרדו בשנת 1987 והתגרשו שנה לאחר מכן.



בלואל עבדה כטכנאית הקלטה גם עבור אמנים כמו הליגה האנושית ולהקת ג'אם. אלטון הקליט עמה אז את תקליטו, שיצליח מאד, TOO LOW FOR ZERO, והתאהב בה. הוא הציע לה להינשא לו וכמה ימים לאחר מכן כבר נערכה החתונה.


אלטון בספרו: "התחלתי לבלות יותר ויותר זמן עם רנטה. מאוד נהניתי מהחברה שלה. היא הייתה חכמה וחביבה ומאוד מאוד מצחיקה - היה לה חוש הומור בריטי. היא הייתה מאוד יפה, אבל לא נראתה מודעת לזה, תמיד לבושה בג'ינס וחולצת טריקו. היא נראתה מעט מבודדת ובודדה, אישה בתוך עולם של גברים, ומבודד ובודד היה בדיוק מה שאני הרגשתי אז בתוכי. התעניינתי יותר לדבר איתה אז הייתי ממציא לנו סיבות לבלות יחד, מבקש ממנה לחזור לאולפן לאחר ארוחת הערב בתואנה של האזנה לעבודה של אותו היום, רק כדי שנוכל לדבר. יותר מפעם אחת, מצאתי את עצמי מבין שלו הייתי סטרייט - זו הייתה אשתי.


ברור שזו הייתה שאלת 'אם...' גדולה. למעשה, זה היה 'אם' כל כך עצום שזה הצריך כמות מדהימה של חשיבה מפותלת, לא הגיונית לראות כך. חשיבה מפותלת ולא רציונלית הייתה הצד החזק שלי באותם ימים. ככל שחשבתי על זה יותר, כך חשבתי שזה נכון להיות איתה. ככל שחשבתי על זה יותר, כך חשבתי שזה נכון. זה היה קו טיעון מסובך שלא ממש עמד בבדיקה מדוקדקת, או בעצם כל בדיקה שהיא. אבל מסובך ככל שהיה, זה היה קל יותר מאשר לעמוד מול הבעיה האמיתית.


שנינו היינו שיכורים במסעדה בשם צ'יקן שאק כשהעליתי לראשונה את הרעיון להתחתן. רנטה בהבנה צחקה, בהנחה שזו הייתה בדיחה. עד לאותה נקודה, לא היה שום רמז לרומן אמיתי בינינו. אם היה לי הגיון כלשהו, אני הייתי משאיר את זה כך. אבל עד עכשיו לגמרי שכנעתי את עצמי שזה היה הדבר הנכון. זה מה שרציתי; זה עמד לפתור את כל הבעיות שלי. בדרכי שלי, הייתי מאוהב: מהרעיון של להתחתן איתה. התגעגעתי אליה כשהיא לא הייתה שם. זה הרגיש להפליא כאילו אני מאוהב.


אז כשכל הפמליה עברה לסידני - אני והלהקה להתכונן לסיבוב הופעות באוסטרליה, לקחתי את רנטה לארוחת ערב במסעדה הודית ושאלתי אותה שוב. אהבתי אותה ורציתי לבלות איתה את שארית חיי. אנחנו צריכים להתחתן. אנחנו צריכים לעשות את זה מיד, כאן באוסטרליה. נוכל להתחתן ביום האהבה. יכולתי להבין זה קורה. זה היה טירוף, אבל זה נשמע רומנטי. רנטה מיד הסכימה להצעתי.


מיהרנו חזרה למלון בו התארחנו, כינסנו את כולם בבר והכרזנו על החדשות: 'היי, נחשו מה?’ כשאת פנינו קיבלו ים של פרצופים מזועזעים, לא פחות מזה של גארי, מי שנסע איתנו לאוסטרליה ועכשיו פתאום מצא את עצמו החבר לשעבר שלי. החשבון שקיבלתי שהוצא בבר המשקאות היה אסטרונומי. ברור שכולם היו צריכים משקה טוב כדי לעכל את מה שזה עתה קרה.


הימים הבאים עברו בטשטוש. הייתה קבלת פנים לארגן, כנסייה למצוא, בעיות עם קבלת רישיון נישואין. דיברתי עם אביה של רנטה בטלפון, וביקשתי ממנו את ידה. הוא היה איש עסקים ממינכן, ומאוד אדיב, בהתחשב בכך שזה עתה הודיעו לו, ישר, כי הבת עמדה להתחתן עם כוכב רוק הומוסקסואל מפורסם בעוד ארבעה ימים. צלצלתי לאמא שלי וסיפרתי לה. היא הייתה מבולבלת כמו כולם, למרות שכמו כולם, היא לא ניסתה לעצור אותי. לא היה טעם. באותו שלב בחיי, מה שאמרתי הלך ואם מישהו ניסה לאתגר אותי, הוא חטף על הראש ממני. אין מה להתגאות בו, אבל ככה זה היה.


במקום זאת, כמה חברים ניסו להבין מה אני עושה והשבתי שאני רוצה ילדים. נתתי להם לחשוב על ההסבר ההגיוני ביותר אבל שום דבר לא יכול היה להיות רחוק יותר מזה במוח שלי. הייתי קרוב לארבעים, ויותר ממסוגל להתנהג כמו ילד בעצמי, הדבר האחרון שהייתי צריך היה ילד אמיתי שנזרק למשוואה. אולי אם היה לה יותר זמן לחשוב על זה, רנטה הייתה משנה את דעתה.


החתונה עצמה הייתה פשוטה כמו כל חתונה בה השושבין (ג'ון ריד) היה אהובו לשעבר של החתן, לו איבד את בתוליו. רנטה לבשה שמלת תחרה לבנה עם תליון זהב ויהלומים שקניתי לה כמתנה לחתונה. היו לה פרחים בשיער. היא נראתה יפה. לא ההורים שלי ולא של רנטה היו שם, אבל הרבה חברים היו. רוד סטיוארט לא הצליח להגיע, אבל המנהל שלו שלח מברק ובו קריצה על להיטו האחרון של אלטון: 'אולי אתה עדיין עומד, יקירי', נכתב, 'אבל כולנו שוכבים על הרצפה המזוינת וצוחקים'


על מדרגות הכנסייה, היינו מוקפים במעריצים ופפראצי. אנשים הריעו ומחאו כפיים. מחלון קרוב, מישהו שם בסטריאו שלו את השיר KISS THE BRIDE, מהתקליט האחרון שעשיתי. למרות השם שלו, הוא בערך השיר הכי פחות מתאים לנגן בחתונה.


מאוחר יותר, המסיבה עברה לסוויטה במלון שלי, שם היו עוד אלכוהול וקוקאין. בשלב זה, עלי לומר שרנטה ואני הסכמנו, כשהתגרשנו, לעולם לא נדון בפרטים האינטימיים מהנישואים שלנו בפומבי. ואני מכבד את זה. האמת היא שאין לי כלום רע להגיד על רנטה בכלל. היחידה שהייתה קרה כלפיה הייתה אמא שלי, וזה לא היה קשור לאישיותה של רנטה. אני רק חושב שאמא שלי שנאה את הרעיון.


ראוי לציין שרנטה לא התחתנה רק עם נרקומן הומו. זה היה גרוע מספיק. אבל היא התחתנה עם נרקומן הומו שחייו עמדו להשתולל בסיבוב הופעות בדרכים שלא חשב קודם לכן שאפשריות.


רנטה ואני התגרשנו בתחילת 1988. היינו נשואים ארבע שנים. זה היה הדבר הנכון לעשות, אבל זו הייתה הרגשה איומה. שברתי את הלב של מישהי שאהבתי ושאהבה אותי ללא תנאים, מישהי שאני לא יכולתי להאשים בשום צורה. כל מה שהשתבש היה תלוי בי ובי לבד. אבל רנטה הייתה מכובדת מדי והגונה מדי בשביל זה. למרות כל הכאב, במשך שנים אחר כך, בכל פעם שהעיתונות הייתה פונה אליה במפתן הדלת, מחפשת אותה כדי לקבל לכלוך, היא מעולם לא נפלה לזה ואמרה להם פשוט לעזוב אותה בשקט".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page