רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-15 באוקטובר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-15 באוקטובר (15.10) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "כמה אנשים נכנסים ללהקה ונשארים בה זמן מה, בעודם אומרים : 'אההה... אני עכשיו כוכב! אני יכול עכשיו להקים להקה משלי'. ואז הם נעלמים. לפעמים הם חוזרים אליך בחזרה פעמיים או שלוש פעמים כי בשניה שיצאו החוצה, הם מגלים שזה לא קל לתחזק להקה. ויש אנשים אחרים שאני שוכר ללהקה, בוחן אותם ואז מגלה שהם לא מתאימים. למשל, היה זמר אחד ששכרתי שהיה אצלי שלושה ימים בלהקה עד שהועף. ביום הראשון הוא היה פנטסטי. ביום השני הוא החל לדעוך וביום השלישי הוא היה זוועה. הסתבר שהוא היה אלכוהוליסט גמור. שלחתי אותו מיד הביתה". (פרנק זאפה, שנת 1976)

ב-15 באוקטובר בשנת 1976 יצא תקליט חדש בהופעה ללהקת דיפ פרפל ושמו MADE IN EUROPE. הלהקה כבר לא הייתה קיימת אז.

SIDE 1

1. Burn

2. Mistreated

3. Lady Double Dealer

SIDE 2

1. You Fool No One

2. Stormbringer

תקליט זה הורכב מהופעות שנערכו באפריל 1975, כשהגיטריסט ריצ'י בלאקמור עדיין היה חבר בלהקה. ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט כך: "זה מורכב מחמישה שירים ארוכים משלוש הופעות באירופה. אלו הם רגעיו האחרונים של ריצ'י בלאקמור בלהקה, וההזדמנות להרוויח עוד כמה מטבעות כסף מהסטטוס של הגיטריסט הזה היא הסיבה היחידה הנראית לעין עם מוצר זה.

לרוב, החומר פה חסר את הדרייב של אלבום ההופעה MADE IN JAPAN. ההתנודדויות בגיטרה של בלאקמור כנראה מעניינות מאד כשהוא מנגן בהופעה את MISTREATED - אבל בתקליט זה פשוט חסר טעם. הסולואים של הקלידן ג'ון לורד והמתופף איאן פייס מוסיפים לתחושה הזו. השיר המעניין היחיד פה הוא הקטע הפותח שנקרא BURN. זה שיר שנעשה היטב אבל הזמר, דייויד קוברדייל, נשמע פה כמנסה לחקות את הזמר אותו החליף, איאן גילאן".

ב-15 באוקטובר בשנת 1967 יצא תקליט הבכורה של הזמרת ניקו, שבדיוק פרשה מלהקת מחתרת הקטיפה. שמו של התקליט הוא CHELSEA GIRL.

בעיתון AMERICAN MUSIC GUIDE נכתב אז בביקורת על התקליט: "הכישרון המוסיקלי של ניקו הוא מינימלי. הקול שלה עמוק ודומה לזה של מרלן דיטריך אך ללא החושניות שהעניקה לדיטריך את מי שהיא. אין לה גם חוש קצב".

"היא שרה בקול שמזכיר לי את המניירות של אדם שהולך למות בסרטים ישנים"...

ב-15 באוקטובר בשנת 1971 הופיע הזמר הוותיק, ריקי נלסון, במדיסון סקוור גארדן, ניו יורק, כחלק מחבילת אמני רוק'נ'רול. אבל כשהוא ביצע כמה שירים חדשים, הקהל שרק בוז הוא כתב מחוויה זו את השיר GARDEN PARTY, שהפך ללהיט והחייה את הקריירה שלו.

מופעי אולדיז לא היו קיימים עד 1969 אבל בשנת 1971 הם כבר הפכו לדבר חם. ריקי נלסון לא רצה שום קשר למופעים האלו, אבל התרצה כשמפיק המופע במדיסון סקוור גארדן הסכים לשנות את השם ל-ROCK AND ROLL SPECTACULAR, כדי שזה לא ייראה כל כך מיושן. נלסון נרשם בתור "כוכב אורח מיוחד" בחבילת אמנים שכללה גם את גם את צ'אק ברי, בובי ריידל, גארי יו.אס בונדס ובו דידלי. נלסון היה אחד מיוצרי הלהיטים הגדולים של שנות ה-50, אבל הוא גם עדיין היה פעיל בכתיבה ובהקלטה של ​​חומרים חדשים, בעיקר ברוח הקאנטרי-רוק. הקונספט של מופע נוסטלגיה היה זר לו, אז הוא חשב שהוא יכול לנגן כמה להיטים ואז לגשת משם לחומר חדש.

הוא התחיל לנגן כמה מלהיטי העבר כשהוא משמח את הקהל. אבל אז הוא ניגש להעניק להם שירים מאלבומו הקרוב. כשהוא השלים את השיר החדש וחזר מהפסנתר לגיטרה שלו, חלק מהקהל שרק לו בוז, מה שתפס אותו לא מוכן - הוא ניגן חומרים חדשים בהופעות בקולג' במשך זמן מה בלי בעיה, והופתע מהתגובה העוינת. הוא ביצע עוד שיר אחד ואז עזב את הבמה מבלי לחזור. בתחילת הקריירה שלו, נלסון לא כתב שירים משלו, וזה היה נוהג מקובל. בשנות ה-70 הוא הפך לכותב שירים, והלחין מנגינות שהקליט עם להקת הליווי שלו. לאחר שקיבל שריקות בוז, הוא הוציא שיר חדש, GARDEN PARTY (בו מצויין שם האולם בו קרא לו הקהל בוז), שבו הוא שר: "הכל בסדר, עכשיו למדתי את הלקח שלי היטב / אתה מבין, אתה לא יכול לרצות את כולם אז אתה חייב לרצות את עצמך".

השיר הפך ללהיט ונלסון אמר: "זה חידש את הדעה שלי על עצמי ועל מה שאני צריך לעשות. אתה לא יכול לקחת משהו שהוא לא בסדר ולעשות אותו נכון".

ואפרופו רוק'נ'רול ישן; ב-15 באוקטובר בשנת 2014 הופיע צ/אק ברי בפעם האחרונה בהחלט. זה היה במועדון בסיינט לואיס. ברי נהג להופיע שם בקביעות. הוא מת בשנת 2017.

ב-15 באוקטובר בשנת 1973 יצא תקליט האולפן השישי של להקת גרייטפול דד, WAKE OF THE FLOOD. היה זה תקליט שנוצר לאחר הפסקה של שלוש שנים מהקלטות באולפן, כשחברי הלהקה לא הפסיקו להופיע וגם להתנהל משפטית מול המנהל שעשק אותם כהוגן, לני הארט.

SIDE 1

1. Mississippi Half-Step Uptown Toodleloo

2. Let Me Sing Your Blues Away

3. Row Jimmy

4. Stella Blue

SIDE 2

1. Here Comes Sunshine

2. Eyes of the World

3. Weather Report Suite: Prelude/Part 1/Part 2 (Let It Grow)

כשחזרו חברי הלהקה המיוחדת הזו ליצור את התקליט הזה, הם הצליחו הפעם לטוות שירים שיש בהם גם ניחוחות ג'אזיים והסתעפויות מורכבות. התקליט הגיע למעריצי הלהקה כמשב רוח רענן, או כשמו - כהתעוררות השטפון. באותה תקופה זה היה שכיח ללהקות להקים חברות תקליטים משלהן וגרייטפול דד, שלא הייתה שונה מהן, הוציאה את התקליט הזה במספר הקטלוגי GD-01. היה גם מין עצב באווירת הכנת התקליט, כי הוא היה הראשון שקלידן הלהקה המקורי, רון 'פיגפן' מקרנן, לא נמצא בו כי מת מוקדם יותר באותה שנה.

אבל למרות הרצון הטוב, מבקרי מוזיקה לא תמיד היו נחמדים כלפי המוצר החדש, כפי שכתב ג'ים מילר ברולינג סטון: "המוזיקה פה מספקת, מלאה ומעובדת בקפידה. האלבום מתהדר בכמעט 25 דקות ממנו בכל צד, הצליל המוקלט הוא חד והמוצר המוגמר נושא סימני זהירות. הלהקה, להפליא, אפילו התעלתה מעל קהות אולפנית מסוימת שאפיינה תקליטי עבר כמו AMERICAN BEAUTY ו- WORKINGMAN'S DEAD.

השירים החדשים, רובם של תמלילן רוברט האנטר והגיטריסט ג'רי גרסיה, מכסים מגוון סגנונות אקלקטי. אבל למרות שולחן סגנוני מרשים, הפקה חלקלקה יתר על המידה והכוונות הטובות ביותר בעולם - לאוזניי, הלהקה הזו עדיין נשמעת בדרך כלל חולה, מעורפלת, ולעתים קרובות לוקה בהנהגה. והממזרים המסכנים האלו עדיין בקושי יודעים לשיר.

וזה לא הכל! המילים מביאות יומרנות וקשקוש של היפים: 'תתעוררו לגלות שאתם עיני העולם / ללב שלכם יש את החופים שלו, את מולדתו ואת המחשבות שלו / התעוררו עכשיו, תגלו שאתם השיר שהבוקר מביא / ללב יש את העונות שלו, הערבים שלו ושירים משלו'. ג'ונתן סיגל היה מסמיק ממילים כאלה.

מי שמעריץ את הגרייטפול דד בוודאי ימצא גם את האלבום החדש הזה מעורר התפעלות. במובנים רבים, זהו אחד המאמצים העדינים ביותר שלהם. לפיכך, המבול כמעט ולא יחסר מהפופולריות הרבה של המתים, שלא לדבר על הנישה התרבותית הנגדית שלהם. חוץ מזה, בעידן האפל הזה של פסולת משתוללת, מי יכול לקטול מלאכה צנועה ובריאה? גם אם זה אכן מגיע מחבורה של חובבנים מקצועיים".

ובנוגע לשטפון, התקליט יצר גם שטפון של הדפסות פיראטיות בתקליטים - מה שהוביל לשיתוף כוחות נדיר יחסית בין הלהקה לאנשי ה-FBI, כדי למגר את התופעה. התקליט הצליח טוב יותר במצעדי המכירות מאשר כל אלבום אולפן קודם של הלהקה. עם זאת, התמוטטות חברת התקליטים העצמאית של הגרייטפול דד קרסה בשנת 1976, מה שגרם לאלבום הזה להיעלם מהשוק במשך כתריסר שנים, עד שהוא יצא על גבי תקליטור בסוף שנות השמונים. אז אנשים זכו שוב ליהנות מהצלילים ולהתפעל מהיצירה החותמת, שכתב הגיטריסט בוב וויר, בשם WEATHER REPORT SUITE.

ב-15 באוקטובר בשנת 1977 פירסם עיתון מלודי מייקר אייטם על ג'ון לנון, שפרש מעולם המוזיקה:

"ג'ון לנון פרש מעולם המוזיקה ולא יערוך מופע או יקליט תקליט בשנה הקרובה - זה בטוח. ביום שלישי האחרון הוא ויוקו הודיעו, במסיבת עיתונאים במלון 'אוקורה' שבטוקיו שהם רוצים להשקיע את כל זמנם בגידול בנם, שון. לנון: 'אולי כששון יהיה בן שלוש, ארבע או חמש אנו נחשוב על ליצור משהו מוזיקלי נוסף'. ג'ון ויוקו היו בטוקיו במטרה להראות את בנם להוריה של יוקו. ג'ון לקח את העניין ברצינות ואף השתתף בקורסים ללימוד השפה היפנית, שנערכו בניו יורק. רוב העיתונאים היפאניים, באותה מסיבת עיתונאים בה נכחנו בטוקיו, התמקדו במותו של אלביס פרסלי. לנון: 'אלביס מת מבחינתי ברגע שהלך לצבא. עד אז חשבתי שהמוזיקה שלו יפהפייה. אלביס היה בשבילי בדיוק מה שהביטלס היו בשביל הסיקסטיז. אני הפכתי למוזיקאי בזכות אלביס'. כשנשאל בנוגע לאיחוד הביטלס, השיב לנון: 'אני מאד בספק'...".

ב-15 באוקטובר בשנת 1973 יצא התקליט TIME FADES AWAY של ניל יאנג. "מה קרה לניל יאנג"? - תהו אז רבים.

SIDE 1

1. Time Fades Away

2. Journey Through the Past

3. Yonder Stands the Sinner

4. L.A.

5. Love in Mind

SIDE 2

1. Don't Be Denied

2. Bridge

3. Last Dance

התקליט הזה הפתיע את מעריציו, שציפו ל- HARVEST VOLUME TWO וקיבלו במקום זה מנה אחרת. יאנג, כפי שכתב בעטיפת האוסף DECADE, שיצא בשנת 1977: "השיר HEART OF GOLD שם אותי כאמן אמצע הדרך. כדי לא למות משעמום החלטתי להפנות את עצמי לכיוון התעלה שבצד הדרך. זו רכיבה קשה יותר, אך שם פגשתי אנשים מעניינים יותר".

יש בתקליט הזה ניצוצות לצד בעיות. שיר הנושא חוזר על עצמו יותר מדי. מה שכן, התקליט הזה הוא סנונית ראשונה בסדרת תקליטים דכאוניים למדי של מר יאנג, ביניהם ON THE BEACH ו- TONIGHT'S THE NIGHT, כך שבהמשך הזמן הוא נתפס כחלק בלתי נפרד מהם.

בזמנו היה זה דבר מעניין, חצוף ורענן לאמן שכמותו, להוציא תקליט שכזה. הדבר נראה כאצבע משולשת לשוק המוזיקה המסחרי. משהו בסגנון של 'קיבלתם אותי בעטיפה מתוקה - עכשיו תבלעו את הגלולה המרה'. יש משהו בצעד שכזה שגורם לאמנים רבים לקבל חותמת נוספת של איכות לאמנותם - לו ריד, ג'ון לנון, וואן מוריסון וליאונרד כהן הם אמנים שישר קופצים לי לראש בתחום הזה.

עיתון רולינג סטון פרסם ביקורת על התקליט בינואר 1974: "אלבום זה עשוי לתרום לתדמית היורדת של ניל יאנג כמו מה ש'פאט גארט ובילי הילד' עשה נגד דילן. אבל בדומה לפס הקול הקולנועי של דילן, גם לתקליט זה יש את מעלותיו כאשר הוא נלקח כמו שהוא ולא כיצירה המרכזית האחרונה של אמן גדול. הנה, יאנג כנראה נמנע במודע להמשיך את המסלול של HARVEST ועשה אלבום לא שגרתי להפליא.

התקליט הוא לא האמירה הגדולה הסטנדרטית שאליה ציפינו ממבצע כזה, וגם לא אלבום ההופעה הסטנדרטי של האמן המצליח. אין בו להיטים ואין מנגינות מוכרות; לצורך העניין, אין כמעט תגובה של קהל - היא נמוגה במהירות בסוף כל שיר. יותר מכל יצירותיו הקודמות, תיעוד זה מראה את ההתעקשות של יאנג לגבי היותו איש ציבור.

פרטיותו של יאנג תמיד הייתה לב הכתיבה והביצוע שלו, ממש לצד חושו המוסרי הנחרץ. שני המרכיבים הללו היו סגולותיו העיקריות והן הפגמים העיקריים שלו. שני המרכיבים ניכרים בחומר החדש הזה, עם תוצאות לא אחידות אך לפעמים חיוביות. אם לא מדובר בהצלחה מסחררת, האלבום הוא עדיין דיוקן עצמי חושפני של אדם מרתק תמיד".

עיתון מלודי מייקר: "התקליט הזה מראה כי ניל יאנג הופך להיות צפוי יותר ממה שהוא אמור להיות. הריגוש מעבודתו נעלם. התקליט הזה יירשם בהיסטוריה כמשהו שיאנג הוציא רק כדי לשחרר משהו מעצמו".

עיתון NME: "מה שאנחנו מקבלים פה זה קטעי רוק מרושלים וחסרי ברק. כל הצליל בתקליט הזה מבולגן והקול של יאנג נשמע מעצבן יותר מבדרך כלל".

ניל יאנג כתב על האלבום באתר הארכיב שלו: "האלבום הזה הוקלט מסיבוב הופעות שעשיתי בשנת 1973. זה היה זמן קשה לצאת להופעות, ממש אחרי מותו של דני וויטן. הלהקה שליוותה אותי הורכבה מנגנים נהדרים; בן קית', ג'ק ניטשה, טים דראמונד וקני באטרי. באמצע הסיבוב, החל מניו אורלינס, הצטרף גם ג'וני ברבאטה, לשעבר המתופף של להקת הצבים. הוא נשמע מנגן בתופים באלבום הזה. הסיבוב ארך כשלושה חודשים והיה הראשון הגדול שלי. הסתובבתי בארה"ב ובקנדה. ניגנתי באיצטדיונים שהכילו בין 15 ל-19 אלף איש. ציוד ההגברה שלנו היה גדול אבל המוניטורים לא היו מספיק גדולים ונאלצתי לשיר חזק כדי לשמוע את עצמי. שומעים את זה בקול שלי. ביצענו בהופעות שירים רבים מהאלבום HARVEST, אבל רציתי להוציא באלבום שירים חדשים לגמרי. האלבום לא התקבל בזמנו באהדה אבל זה מה שבאמת רציתי לעשות".

ב-15 באוקטובר בשנת 2006 הופיעה פאטי סמית' במועדון המוזיקה המהולל של מנהטן CBGB, וזו ההופעה האחרונה בהחלט במקום. המועדון נסגר לאחר סכסוך ממושך בין בעל המועדון הילי קריסטל לבין ועד תושבי האזור. חובבי רוק ניסו לשמר את הבניין כנקודת ציון היסטורית, אבל המאמצים האלו נכשלו וחנות לבגדי גברים הוקמה במקום זה.

ב-15 באוקטובר בשנת 1971 יצא תקליט חדש לואן מוריסון. שמו הוא TUPELO HONEY.

SIDE 1

1. Wild Night

2. (Straight To Your Heart) Like A Cannon Ball

3. Old Old Woodstock

4. Starting A New Life

5. You're My Woman

SIDE 2

6. Tupelo Honey

7. I Wanna Roo You (Scottish Derivative)

8. When That Evening Sun Goes Down

9. Moonshine Whiskey

שם האלבום נובע מהדבש המופק מפרחי עץ הטופלו שנמצא בעיקר בפלורידה והתמונה בעטיפה צולמה על ידי מייקל מגיד, חבר של אשתו של מוריסון דאז ג'נט פלאנט, כשהיא מבקשת להראות אווירה כפרית אוהבת. מאוחר יותר התלונן מוריסון על העטיפה והסביר כי, "התמונה צולמה באורווה ולא גרתי שם. פשוט הלכנו לשם וצילמנו את התמונה. נראה שהרבה אנשים חושבים שעטיפות אלבומים הן החיים שלך או משהו שכזה".

ברולינג סטון הוסבר, עם צאת התקליט, שהוא סינתזה של מה שקדם לו וגם הצהרה של משהו חדש. יש בו את הקומפקטיות המוזיקלית של MOONDANCE וחלק מהרפיון הנמרץ של THE STREET CHOIR ושזה גם התקליט הכי טוב שעשה עד אז, ובכך מפצה על אחד הפגמים העיקריים באלבום הקודם שלו - המיקס הנחות.

כמו כן, תקליט זה הוא האלבום "הביתי" של מוריסון, ובעוד שעבודתו הקודמת ביטאה לעתים קרובות תסכול וייאוש - החדש מתענג על האושר וההערכה שהוא חש כלפי אותם אנשים מתעללים בעבר שעכשיו נותנים לו אהבה וכוח.

מוריסון אמר לאחר מכן שהוא לא מרוצה מהתקליט כי היה מורכב משירים לא טריים. מבחינתו זו הייתה אסופה שלמה של שירים שהסתובבו כבר זמן מה. לדבריו, היה לו טעם מר מאלבום דבש זה.

ב-15 באוקטובר בשנת 1972 הופיע דייויד בואי (עם להקת העכבישים ממאדים) באולם ממוריאל קנזס מול אולם מלא רק למחצה.

מופע זה הושחל ברגע האחרון, לתוך סיבוב ההופעות האמריקני, וכמו בהופעות קודמות - גם הפעם הקהל לא מיהר להגיע. בואי, שמאס להופיע כך, עלה שיכור לבמה ופעם אחת אף מעד ונפל מהבמה.

אנשי משרד ההפקה של בואי ידעו שבזמן הזה נרשמים בעיקר הפסדים מסיבוב ההופעות האמריקני. לא רק שעלה הון להחזיק צוות שכזה בדרכים, שמנה כחמישים איש. גם לוח ההופעות שנקבע הותיר לא מעט זמן חופשי בין הופעה להופעה וזה הוסיף להוצאות. אז החלו לרמוז שם על הצורך הברור בקיצוצים.

למחרת ההופעה בקנזס טסו עוזריו ולהקתו של בואי ללוס אנג'לס ונרשמו במלון בברלי הילס, בעודו מעדיף להגיע לשם ברכבת, עקב פחד מטיסות. למרות האזהרה בעניין הכלכלי, שירות החדרים עבד ללא הרף כדי לספק את הפלישה הבריטית למתחם. באותו זמן שכנו בחדרים אחרים הזמרים פרי קומו ואלטון ג'ון.

חברי להקתו של בואי ניצלו את הזמן הפנוי גם כדי להשתכשך בבריכה. הגיטריסט מיק רונסון נאלץ לסבול לאחר מכן עם כוויות בעור מהשמש ושערו, שהיה צבוע בבלונד, הפך להיות ירוק בגלל כמות הכלור הגבוהה שבמי הבריכה.

בואי הצליח לשתות תה עם אלטון, לפני שהאחרון מיהר לצאת כדי להופיע באולם ווינטרלנד שבסן פרנסיסקו.

באותו יום היה בואי עסוק בעריכת מיקס מחדש לתקליט של איגי פופ והסטוג'ס, שייקרא RAW POWER, באולפני WESTERN. זו הייתה משימה לא קלה, כי איאי פופ דרש שרוב כלי הנגינה יוקלטו לערוץ בודד והשירה בערוץ אחר. באולפן הסמוך הקליטה הזמרת לולו שסיפרה: "נכנסתי בטעות לאולפן הלא נכון ונתקלתי בשניהם. דייויד היה מאד לבבי. איגי פופ, לעומתו, היה תוקפני ואפל. חשבתי שעדיף לי להימלט משם מהר".

בהמשך תקליט לולו עם בואי גרסה לשירו, THE MAN WHO SOLD THE WORLD, שתהפוך ללהיט עבורה.

ב-15 באוקטובר בשנת 1966 הופיעה להקת פינק פלויד באירוע מיוחד לחניכת העיתון INTERNATIONAL TIMES (שהפך במהרה להיקרא IT).

הופיעו שם באותו יום גם דני ליין, להקת THE MOVE,סופט מאשין, יוקו אונו ו- WEST INDIAN STREET BAND. פינק פלויד קיבלה 15 ליש"ט עבור הופעתה באירוע, שנערך במועדון 'ראונדהאוס' הלונדוני. פול מקרטני הגיע כשהוא לבוש בגלביה. כרזות הפרסום של האירוע ציינו: "תביאו את הרעל שלכם. תביאו פרחים ובלונים מלאי אוויר". כרטיס כניסה עמד על 10 שילינג. זמן פתיחת האירוע - שעה 23:00 ועד שעות הבוקר. פינק פלויד ביצעו על הבמה גרסאות ארוכים לשני קטעים: INTERSTELLAR OVERDRIVE ו- ASTRONOMY DOMINE.

העיתון מיהר לפרסם בגיליונו השני את רשמיו מהאירוע: "חשיכה עם אורות מרצדים בשלל צבעים. אנשים במסכות. בחורות ערומות למחצה. אנשים אחרים עומדים בצד ותוהים על מה כל המהומה. עשן של גראס. פה ושם נשמע קולו של בקבוק נשבר. פינק פלויד עשתה דברים מוזרים לאווירת הערב עם קולות הפידבק המחרישים שיצרה. ועם כל מיני דברים שהוקרנו על הבמה ועל גופם של חברי הלהקה. חברי סופט מאשין, עוד להקה מוזרה, נכנסו לאולם כשהם רכובים על גבי אופנועים....".

ב-15 באוקטובר בשנת 1978 יצא תקליט הבכורה של להקת טוטו. כן, זה עם הלהיט HOLD THE LINE.

SIDE 1 1. Child's Anthem 2. I'll Supply the Love 3. Georgy Porgy 4. Manuela Run 5. You Are the Flower

SIDE 2 1. Girl Goodbye 2. Takin' It Back 3. Rockmaker 4. Hold the Line 5. Angela

נכון, להקה מצליחה זו גרפה אחריה גם רבים שזלזלו בתוצאה המוזיקלית שלה - אבל גם לכתוב להיטים קליטים זה דבר שדורש מיומנות רבה, לא? ובכן, מדובר בחבורת נגני סשנים מובחרת שפיארה אז הפקות שיצאו מלוס אנג'לס ועדיין, כתקליט - משהו שם לא נדבק לי. אחרי הכל, זה עניין של טעם ורבים לא יסכימו איתי. עובדה - זה היה רב מכר גדול.

ברולינג סטון מיהרו להחמיץ פנים בביקורת על התקליט: "התקליט של טוטו הוא מסוג תקליטי הבכורה המשעממים דווקא כשאתה מצפה מחבורה של נגני סשן לעשות אחרת מהם. זה ממש מאכזב, כי המוזיקאים המעורבים פה הם טובים בצורה יוצאת דופן.

דיוויד פאיץ', ג'ף פורקארו ודיוויד הנגייט היו סנסציוניים בתמיכתם בהפקות של בוז סקאגס, דירק המילטון ועוד. אבל לטוטו חסרים לפחות שני אלמנטים חיוניים לרוק טוב - זמר וכותב. שלושה חברים מהלהקה שרים באופן סביר אבל הזמר הרביעי, בובי קימבל, הוא נורא - ולמרבה הצער, הוא הסולן הראשי. פאיץ' הוא כותב השירים הראשי, אבל רוב המנגינות שלו הן רק תירוצים לקבלת סולואים אינסטרומנטליים. טוטו היא להקה של אמנים מיומנים ללא מוח מהפנט. זה נשמע טוב אבל חלול".

ב-15 באוקטובר בשנת 1963 פורסם ברקורד מירור מכתב ששלח למערכת העיתון מעריץ אלמוני מליברפול:

"אני רוצה לספר לכם כיצד הפכתי מעריץ של הביטלס. הגעתי מאירלנד לליברפול וכאחד שמתאקלם בעיר, הגעתי במהרה למקום שדובר בו רבות ושמו הקאברן. בתחילה התעניינתי רק בלהקת ג'רי אנד דה פייסמייקרז אבל יום אחד הגעתי למועדון, בשעת צהריים, ועל הבמה הופיעה להקה שבדיוק חזרה מגרמניה. שלושת הזמרים בה עמדו מקדימה בבגדי העור שלהם ושיערם הפרוע והצליל שיצרו יחדיו היה לא פחות מדינמי. הלהקה הזו היא כמובן הביטלס המפורסמים כעת. מאותו רגע בצהריים הם הפכו לדבר היחיד שאני מתעניין בו. למרות שכל אנשי ליברפול מתמוגגים לראותם מתפרסמים, יש בנו עצב שנוצר מגעגוע להם, כשהם יוצאים להתפרסם עוד מחוץ לעיר".

ב-15 באוקטובר בשנת 1967 דיווחה מאמה קאס לעיתוני הפופ באנגליה שלהקת 'האמהות והאבות' לקראת פירוק ושהיא לא מעוניינת להמשיך להיות חברת להקה.

הדבר קרה באמצע סיבוב ההופעות של הלהקה באנגליה. שאר התאריכים שתוכננו שם בוטלו. תקליט חדש נרקח בינתיים ללהקה. זה אוסף של קטעים שהוקלטו מהעבר, ששמו הוא (באופן מקרי או לא), 'שלום לתקופת הזהב הראשונה". מפיק הלהקה, לו אדלר, מיהר לספר: "הלהקה הייתה באמצע הכנת אלבום חדש, כשלפתע החליטו לקחת הפסקה זה מזה. הסיבה לפרידה היא יובש ביצירתיות המשותפת. הוחלט שהם יחזרו כשירגישו שיש להם מה ליצור יחדיו".

ב-15 באוקטובר בשנת 1973 יצא תקליט חדש לפליטווד מאק ושמו MYSTERY TO ME.

SIDE 1

1. Emerald Eyes

2. Believe Me

3. Just Crazy Love

4. Hypnotized

5. Forever

6. Keep On Going

SIDE 2

1. The City

2. Miles Away

3. Somebody

4. The Way I Feel

5. For Your Love

6. Why

באותו חודש נראה היה כי להקת זו מתחילה לצעוד מחדש ובביטחה, לאחר כמה זעזועים לא קלים כלל וכלל, כולל איבוד שלושה גיטריסטים מעולים, שמוחם התחפף (פיטר גרין, ג'רמי ספנסר ודני קירוואן). זה מסוג המכות שלהקות אחרות לא היו שורדות אותן. בתקליט החדש השתתף הגיטריסט בוב ווסטון וניכר היה כי פליטווד מאק מנסה להגיע להגיע לקהל הרחב יותר. אבל יש שיטענו כי שיוף שיכבת הבלוז, בה נודעה הלהקה אז, הפך אותה לנקיה מדי. עם זאת, בהרכב היו שני כוחות נהדרים שתרמו מכשרונם הרב בכתיבת שירים - הגיטריסט בוב וולש והקלידנית כריסטין מקווי.

עטיפת התקליט לא עזרה בעיצובה למשוך את הקהל אל המוזיקה שהיא עטפה. מאחורי העיצוב עמדה חברה בשם MODULA שעיצבה אז גם את עטיפת תקליט הבכורה של קאמל וגם עטיפות של להקת CURVED AIR. בעטיפה נראית גורילה בוכה (אצל קאמל היה זה גמל בוכה) שאוכלת עוגה בחוף הים. בעטיפה האחורית נראה חכם שמלווה בפינגווין, כנראה כדי להזכיר למאזינים כי אלבומה הקודם של הלהקה נקרא PENGUIN - חיה שאימץ לליבו בסיסט הלהקה, ג'ון מקווי.

פליטווד מאק לא ידעה כיצד להציג פה את עצמה ולכן נחשב בוב וולש בעיני רבים כחבר הלהקה שאחראי לתקופת המעבר הלא ברורה הזו, עד שלינדסי באקינגהאם יגיע ויזניק את הלהקה לשמיים. עם זאת, כבר מהפתיחה הנפלאה לטעמי, עם השיר EMERALD EYES, אפשר בהחלט ליהנות מהתקליט הזה.

אבל אם היה נדמה למישהו כי הלהקה נמצאת פה בשלב רגוע יחסית, אחרי תקופה ממש רעועה - לא כל היה הדבר; הנישואים של כריסטין וג'ון מקווי התפוררו בשלב זה ואם זה לא הספיק, ווסטון הגיטריסט פיתח רומן עם אשתו של המתופף, מיק פליטווד. במקרה הייתה זו ג'ני בויד, אחותה של פאטי בויד (אשתו של ג'ורג' האריסון). פליטווד העיף את ווסטון בזעם מהלהקה והכאוס היה רב. עם כל הבלגאן, המוזיקה בתקליט MYSTERY TO ME ראויה להישמע. אז שימו הכל בצד ובואו להאזין לדבר מקסים של חבורת מוזיקאים שידעה כיצד לעשות את זה. וכן, יש פה גם קאבר לשיר FOR YOUR LOVE, במקור של היארדבירדס.

ב-15 באוקטובר בשנת 1973 יצא תקליט חדש ללהקת THE BAND, לאחר תקופת קיפאון בה כל אחד מהחברים עסק בפרויקט אחר - אם הוא מוזיקלי או סתם התמכרות מיותרת לאלכוהול וסמים.

SIDE 1

1. Ain't Got No Home

2. Holy Cow

3. Share Your Love

4. Mystery Train

5. Third Man Theme

SIDE 2

1. Promised Land

2. The Great Pretender

3. I'm Ready

4. Saved

5. A Change Is Gonna Come

היה זה הגיטריסט, רובי רוברטסון, שהציע לחבריו לחזור ולהקליט תקליט ובו גרסאות כיסוי. "מצב הלהקה הנפשי לא היה יציב באותם ימים", הודה הגיטריסט שנים לאחר מכן. העובדה הברורה הייתה שחלפו שנתיים מאז שהלהקה באה עם תקליט ובו חומר מקורי והיה עליהם לעשות דבר שלא יעלימם לחלוטין מהשטח. חוזים עליהם חתמו, מול חברת התקליטים, היו צריכים להתקיים אבל מה הפתרון כשאין שירים חדשים בקנה? ובכן, הפתרון הוא גרסאות כיסוי לשירים שחברי הלהקה ביצעו עוד בימים בהם קראו לעצמם THE HAWKS.

רעיון זה העניק למעריצי הלהקה אפשרות לקבל מנת שירים שחברי הלהקה אהבו במיוחד, מימי הקדם שלהם. אם זה שיר של הפלטרס או קלארנס הנרי. נכון, לא מדובר פה ביצירה פורצת דרך כמו אלבומיה הראשונים של הלהקה, אבל המוזיקה פה ממש מהנה.

אבל למרות רעננותו של התקליט הוא נתקל בזמנו בביקורות קשות מאנשים שציפו לשירים מקוריים מההרכב הכה מיוחד הזה. לאחר אלבום הופעה (ROCK OF AGES) ואלבום אולפן שאיכזב בזמנו את אלו שציפו ל"מוזיקה מהוורוד הגדול חלק 2" (CAHOOTS) היה אלבום זה הדבר הכי מאכזב עבורם והם תהו לאן נעלם ניצוץ כתיבת השירים של הלהקה, שחוללה סערה כה גדולה.

רוברטסון: "אני מאד נהנה להקשיב לתקליט הזה אך לצערי אנשים משווים אותו לכל מה שעשינו לפני כן, שזה מגוחך. קראנו לתקליט זה על שם תוכנית הרדיו הישנה של אלן פריד". ליבון הלם: "נהגתי להקשיב לתוכנית של אלן פריד מקליבלנד, מ-17:05 עד 17:55 כל יום. הוא השמיע רית'ם אנד בלוז נהדר, ואני זוכר אותו מדבר על נשף ההכתרה הראשון של MOONDOG, שם היו אלפי אנשים שלא יכלו להיכנס. זו הייתה כמעט מהומה. אז הבנתי שיש שם אנשים שנהנים יותר ממני. בנוגע לתקליט, עברו שנתיים מאז אלבום האולפן האחרון שלנו, והיינו צריכים לצוץ מחדש. היה צורך לעמוד בהתחייבויות חוזיות, אבל לאף אחד לא היו שירים חדשים, אז הלכנו לאולפן בהוליווד בו הקליטו פרנק סינטרה ונט קינג קול עם תזמורות גדולות והקלטנו כמה שירים ישנים".

העתיד של הלהקה לא היה מזהיר, עם צאת התקליט, וחבריה היו זקוקים למישהו מהעבר שיחזיר להם את הניצוץ מול הקהל. למישהו הזה קוראים בוב דילן ושנת 1974 תהיה השנה שתציל את שני המחנות יחדיו.

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת: "בנסיבות רגילות זה היה אלבום מאכזב למדי של הבאנד, שמגיע כפי שהוא אחרי המתנה בת שנה מאז שיצא אלבום ההופעה החיה, ROCK OF AGES, ו-30 חודשים מאז הופעתו האחרונה של כל חומר מקורי מהחמישיה. אבל מכיוון שסיבוב ההופעות הקרוב של בוב דילן תופס חלק ניכר מתשומת ליבם ואפשרות לשינוי חברת תקליטים, הם כנראה חשבו לשמר את האנרגיות הלא-פוריות של הקבוצה על ידי משחק עם העבר. לפחות זה מעניין לשמוע מה הייתה ההשראה עליהם פה. יש מעט הפתעות, אפילו פחות מתח, ומחסור מובהק ברגעים יוצאי דופן. קשה לא לאהוב את מונדוג מאטיני, אבל נראה לי שהלהקה ומעריציה ראויים ליותר".

גם זה קרה ב-15 באוקטובר:

- בשנת 1960 הקליטו חברי הביטלס בהמבורג עם לו וולטרס (שם אמיתי: וולטר איימונד), הבסיסט של להקת רורי סטורם וההוריקנים. הסיפור המלא על סשן זה נמצא בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".

- בשנת 1969 חטף אמן הבלוז האוולין וולף את התקף הלב הראשון שלו.

- בשנת 1965 חתם ג'ימי הנדריקס על חוזה ההקלטה הראשון שלו באנגליה, בו הוא היה אמור לקבל דולר אחד פלוס אחוז אחד מרווחי ההקלטות.

- בשנת 1968 קיבלה ג'ניס ג'ופלין עם להקתה, BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY, תקליט זהב עבור האלבום CHEAP THRILLS.

- בשנת 1942 נולד דון סטיבנסון מלהקת מובי גרייפ.

- בשנת 1980 נערך אירוע מצער באולפני אבי רואד. האולפנים הוציאו למכירה פומבית ציוד הקלטה. חלק מהציוד אף שימש את הביטלס בשנות השישים.

- בשנת 1965 התחתן מייק לאב מהביץ' בויז עם אשתו השנייה, סוזאן צלסט בלצ'ר. החתונה נערכה בלאס וגאס.

- בשנת 1977 יצא תקליטון חדש לפול סיימון עם השיר SLIP SLIDIN` AWAY.

- בשנת 1973 נמצא קית 'ריצ'רדס אשם בסחר בקנאביס על ידי בית משפט בצרפת. הוטל עליו עונש מאסר על תנאי לשנה וקנס של 5,000 פרנק. כמו כן נאסר עליו להיכנס לצרפת למשך שנתיים.

- בשנת 1974 יצא אלבומו השני של טום ווייטס, THE HEART OF SATURDAY NIGHT. האלבום, שנכתב כמחווה של ווייטס לסופר הביט ג'ק קרואק, לא הצליח להיכנס לפלייליסטים של תחנות הרדיו, אבל קירב אותו למעמד של גיבור קאלט, שיעצב את הקריירה שלו.

- בשנת 1969 פרש המתופף פיל קולינס מלהקת THE FREEHOLD. זה היה באותו זמן בו חברי הלהקה התכוננו לעזוב את אנגליה לסיבוב הופעות במועדון בשם STORYVILLE שבפרנקפורט, גרמניה.

- בשנת 1971 הוציאה חברת התקליטים RAK תקליטון של פיטר נון (לשעבר מלהקת 'מתבודדי הרמן') עם שיר שכתב לו דייויד בואי בשם RIGHT ON MOTHER. התקליטון הזה לא הצליח להיכנס למצעד הפזמונים הבריטי והיווה כישלון אחרי הצלחת התקליטון הקודם שבואי כתב לו עם OH YOU PRETTY THINGS.

- בשנת 1973 אושפז אלביס פרסלי בבית חולים בממפיס, לאחר שחווה בעיות נשימה בארבעת הימים האחרונים. הסיבה שיצאה ממנו לתקשורת הייתה "דלקת ריאות", אבל ד"ר ג'ורג 'ניקופולוס, רופאו האישי, גילה לאחר מכן שזה בא עקב התמכרותו של המטופל שלו לדמרול.

- בשנת 1946 נולד ריצ'ארד קארפנטר, הקלידן והמוח המוזיקלי מאחורי צמד 'הקארפנטרס'.

ב-15 באוקטובר בשנת 1971 יצא התקליט AMERICAN PIE של דון מקלין.

SIDE 1

1. American Pie 2. Till Tomorrow 3. Vincent 4. Crossroads

SIDE 2 1. Winterwood 2. Empty Chairs 3. Everybody Loves Me, Baby 4. Sister Fatima 5. The Grave 6. Babylon

כך אמר בזמנו מקלין למלודי מייקר: "השיר הזה לא בא כביקורת. המטפורות שבו לא באות כביקורת על משהו. לכל אחד יש זכות על דעותיו. אני לא מקשיב לעולם על מה שיש לאנשים לומר עליי. אם הייתי עושה כך - הייתי פורש כבר מזמן מעולם המוזיקה".

מקלין סירב במשך כל הזמן הזה לתת את המקור למילים שלו ושיחרר בשנת 1993 הצהרה שהוא ימשיך לא לספק את המקור לרעיונותיו לשיר הזה.

מקלין, שכתב את ההצהרה לעיתון בשיקגו, סיפק הסבר שאמר כי אמן צריך להמשיך הלאה אחרי שנתן את יצירתו לקהל. מה שבטוח - מקלין רוצה להמשיך לשמור על מסתוריות בשיר הקלאסי הזה. דבר אחד בטוח - קטע הפתיחה של השיר מדבר על אותו יום גורלי של השלישי בפברואר 1959. ביום הזה התרסקו במטוס באדי הולי, ריצ'י ואלנס וג'יי פי ריצ'ארדסון, שהיה ידוע בכינוי THE BIG HOPPER.

מקלין: "כשהייתי בן תשע לא ידעתי דבר על נושא המוות. זה קרה לי יום אחד. היה לי חתול שאהבתי מאד. באותו יום היה החתול מכורבל בידיי, כשלפתע הגיע כלב, קפץ עליי, חטף את החתול בפיו ונעלם. אני הייתי בהיסטריה מוחלטת. רצתי החוצה מהבית אחרי הכלב ואימי רצה אחריי. במורד הרחוב מצאתי את גופתו של החתול שלי. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. ניסיתי לומר לחתול להתעורר, אך אימי הנחיתה עליי את הבשורה שהוא מת. הייתי בעצבות מוחלטת. לא ידעתי כיצד להתמודד עם זה".

חמש שנים לאחר מכן. מקלין היה אז נער עיתונים בן 14 שגילה על המוות הנוראי של באדי הולי כשקרא על כך בעמוד הראשון של העיתון אותו חילק באותו יום, במסגרת עבודתו. ולא - באותו עיתון לא הייתה כתובה הכותרת THE DAY THE MUSIC DIED, כמו שרבים חושבים בטעות. באותו יום לא פורסם שום עיתון עם הכותרת הזו. הדבר הפך לאגדה אורבנית בעקבות שירו של מקלין.

שנתיים לאחר מכן היכה מוות נוסף את מקלין הצעיר. הפעם היה זה מותו של אביו. לדון הייתה תחושה מוקדמת כי זה יקרה. הוא סיפר לסבתו כי יש לו תחושה שאביו ימות. סבתו שללה את העניין מיד בטענה שאביו צעיר. כשזה אכן קרה, חש מקלין כי משהו מוזר התרחש. זה גרם לו לבהלה וזרק אותו לדיכאון. הוא הפך לבחור כועס, צועק ואף אלים פיזית. הוא רצה רק לברוח משם ולצאת ולשיר במקומות. הבחור שסבל מאסטמה ובדידות רצה לצאת לחופשי.

בשנת 1969 הוא התחתן והבין במהרה כי עשה טעות. הוא הודה כי התחתן בגלל שחש בודד.

אלבום ראשון שיצר, בשם TAPESTRY, אבד בשוק המסחרי. מקלין לא ידע שההצלחה האדירה מחכה לו מעבר לפינה. בינתיים הוא היווה את ההשפעה לכתיבת להיט ענק אחר – KILLING ME SOFTLY WITH HIS SONG, שזכה לביצוע של רוברטה פלאק. הייתה זו זמרת פולק צעירה בשם לורי ליברמן, שראתה אותו בהופעה במועדון 'טרובאדור' ונדהמה. השיר שהמם אותה היה EMPTY CHAIRS בו מגולל מקלין את יחסו לנישואיו הכושלים ותחושת הריקנות.

ליברמן מיהרה לספר על רשמיה לתמלילן נורמן גימבל, שהפך את מילותיה ללהיט הידוע, עם הלחן של צ'ארלס פוקס. ליברמן היא הראשונה ששרה שיר זה בהקלטה לאלבומה הראשון. רוברטה פלאק עשתה לזה גרסת כיסוי והפכה את השיר ללהיט.

המפיק של התקליט הזה היה אד פרימן, שלפני כן הפיק אלבום לזמר, טום ראש. מקלין אהב את ההפקה ההיא וביקש שפרימן יהיה גם המפיק שלו.

ויום אחד ישב מקלין בביתו של פרימן וניגן לו בגיטרה אקוסטית את השיר החדש שכתב בשם AMERICAN PIE. פרימן אהב את ששמע אך חשב במקביל שהשיר ארוך מדי מכדי לצאת על גבי תקליטון. בזמן ההוא כבר צולמה העטיפה לתקליט ומקלין ידע שיקרא לאותו תקליט בשם השיר הזה.

פרימן ניגש למשימה של מציאת הנגנים להקלטת השיר הזה. בגיטרה החשמלית היה דייב שפינוזה, שניגן לפני כן לתקליט RAM של פול מקארטני. פול גריפין בפסנתר. בוב רוטשטיין בבס ורוי מרקוביץ בתופים. דרך אגב, אותו רוטשטיין הבסיסט הפך באמצע הסבנטיז להיקרא רוב סטונר ושימש כיד ימינו של בוב דילן בתקליטים והופעות.

גריפין היה בכלל כנר ולא פסנתרן. פרימן עבד איתו לפני כן בתקליט של קארול קינג והביא אותו לסשן הזה כי אהב לעבוד עמו. כשנודע לדריפין שהוא יהיה הפסנתרן המוביל של השיר הוא נחרד כי פחד לפשל. לבסוף נערך קטע הפתיחה הפסנתרי מהדבקה של שמונה טייקים שונים עם גריפין על הפסנתר.

ההקלטה של השיר נערכה ב-26 במאי 1971 באולפן A של אולפני RECORD PLANT שבניו יורק. השירה של מקלין לשיר הזה הודבקה לבסוף מ-24 טייקים שונים. זאת כי מקלין אהב לאלתר את שירתו כל פעם ולא לחזור על אותו ביצוע פעמיים. פרימן המפיק בחר את המשפטים הטובים ביותר מכל טייק והדביקם יחדיו.

פרימן היה אובססיבי לגבי הדבקת תפקידים מטייקים שונים. עד כדי כך שמילה אחת בשיר הזה הודבקה מהברות שהושרו על ידי מקלין בטייקים שונים. הכינוי של פרימן באולפן היה אז SLASH בגלל שאהב לחתוך סרטי הקלטה.

המקהלה שליוותה את מקלין בשיר קיבלה קרדיט בעטיפה בשם THE WEST FORTY FOURTH STREET RHYTHM AND NOISE CHOIR. המקהלה הזו, שהוספה לאחר מכן להקלטה, הורכבה מחברים קרובים של מקלין. חלקם מוזיקאים מקצועיים וחלקם קרובים לו אישית. ביניהם היו הזמרים פיט סיגר, ליניהגסטון טיילור, קארלי סימון וג'יימס טיילור.

מקלין הקדיש את כל האלבום AMERICAN PIE להולי. זאת במטרה לעורר בו שוב התעניינות. בתחילת הסבנטיז אף אחד לא חשב יותר על באדי הולי, שהיה שנים לפני כן אגדה נערצת. התקליטון עם השיר הזה יצא בנובמבר 1971. בשל אורכו הארוך של השיר (יותר משמונה דקות וחצי) הוא חולק לשני הצדדים. כיום נחשב הדבר לפסגת יצירתו של מקלין, אך הדבר הזה היה לתקופה מסוימת אבן ריחיים סביב צווארו.

בזמן הכנת התקליט הזה התפרקו נישואיו. ואז פרצה ההצלחה האדירה והמיידית שלו עם צאת התקליט - דבר שהפך אותו לאיש מסוחרר, דיכאוני ואף אלכוהוליסט.

מקלין: "אני לא מהטיפוסים שמחפשים חיבוקים מאנשים. אני לא מתחבר ממש למוזיקאים אחרים. אני לא הסתדרתי עם אנשים וגם לא עניינה אותי הדעה שלהם. רציתי לעשות הכל רק בדרך שלי. כשהייתי גדול בשנות השבעים, אמרו לי אנשים להוציא כסף רב באולפני הקלטה ולצאת לסיבובי הופעות. אבל כשיצאתי להופעות – אמרו לי שאני חייב להקה מאחורי ומנהלים שיארגנו לי את העניינים. הבנתי כי בקצב הזה אסיים כפושט רגל. זה שיגע אותי. לא עשיתי סמים אך שתיתי המון. היו לי נשים רבות בכל מיני מקומות, אך לא הייתה לי אז מערכת יחסים רצינית. חשתי שהמנהלים שלי מרמים אותי ולוכדים אותי בהתאם. כתוצאה מכך הייתי אכזרי לאנשים רבים. צעקתי עליהם או ממש התנפלתי".

ולא. האמת היא שאין עיתון שיצא למחרת מותו של הולי ובכותרתו נאמר שזה היום בו מתה המוזיקה.

בשנת 1972 לא היה מוכן מקלין להסגיר אם באמת הייתה לו שברולט, עמה הוא נסע לסכר שהיה יבש. הוא סיפר אז לרולינג סטון: "זה לא שאסרב לענות על שאלות בנוגע לשיר AMERICAN PIE, כי יש אלף שאלות על השיר שאני יכול לענות עליהן. המילים בשיר הזה הן מטאפורות לשישה, שבעה או שמונה דברים שונים. אני בטח לא אוכל לתת לכם רק פרשנות אחת לזה". מקלין המשיך להסביר כשהוא נשען על תקליטו השני, שנושא את שם להיטו הגדול הזה: "שאר השירים בתקליט יעניקו לכם את התשובות. דווקא שיר הנושא הוא בעיניי החלש מכולם שם, מבחינת הערך המוזיקלי. השיר הזה ודאי יבצע השמדה עצמית בעוד מספר חודשים. יכול להיות שאף יתנגדו אליי בחריפות על כך ששתלתי את השיר בראשם של כל כך הרבה אנשים. המטרה שלי הייתה להוכיח כי אפשר להביא דבר שכזה לעסקי המוזיקה מבלי להתפשר. שאוכל לעשות את המוזיקה שלי מבלי לוותר על דברים. ראיתי בכך אתגר גדול. נראה לי שההמולה סביב השיר הזה תישכח בעוד כשנה. התיאוריה שלי הולכת כך: אנשים כרגע מחפשים אחר משהו גדול באמת. יש כרגע ואקום גדול שהם מנסים למלאו. אותם אנשים נשענים יותר על האופנה של המוסיקה מאשר על המוסיקה עצמה. אני יודע שאינני אופנתי, אך מצד שני אי אפשר לחקות אותי".

להיט נוסף מהאלבום הזה היה VINCENT, שהגיע באמצע יוני 1972 למקום הראשון במצעד הבריטי, שם נשאר במשך שבועיים. שיר מרגש ומלא כוכבים זה, נכתב על חייו, עבודתו ומותו של הצייר וינסנט ואן גוך, כששם אחת מתמונותיו הידועות יותר, A STARRY NIGHT, פותחת את היצירה המוזיקלית הזו.

דון מקלין: "בחודשי הסתיו של שנת 1970 הייתה לי עבודה כזמר בבתי ספר. ניגנתי בגיטרה בכיתות השונות. שם קראתי, יום אחד, ספר על ואן גוך וצץ לי הרעיון לכתוב עליו שיר, שיטען כי הוא לא היה משוגע כפי שטענו נגדו. הייתה לו מחלה, כפי שלקה בה גם אחיו, ת'יאו. כל הסיפור הזה משנה, מבחינתי, את קונספט תפיסת המילה 'שיגעון'. אז התיישבתי, כשמול עיניי התמונה של הלילה שטוף הכוכבים, והתחלתי לכתוב".

מקלין עצמו עבר תקופה לא קלה בכלל בזמן כתיבת השיר הזה. הוא חווה אז בעיות בחיי הנישואים שלו שממש עינו אותו. הוא חש לכוד והשיר הזה נועד להמחיש את התחושה של אדם שהוא בלתי מובן לסביבתו. ואן גוך צייר את הציור הזה, לאחר שאשפז את עצמו במוסד למשוגעים, בשנת 1889. מכייוון שלא הרשו לו לצאת מחדרו כדי לצפות בכוכבים, הוא נאלץ לצייר הכל מזכרונו, כשהיה עדיין בחופשי.

מקלין: "מוזיקה היא כמו ציור. יש בה חוכמה, דרמה, הומור, פאתוס, כעס וכל הדברים שמאפשרים לאמן ליצור עמם".

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט: "כל מי שאני מכיר דיבר עליו בהתרגשות. הוא איחד מאזינים שאהבו את בלאק סאבאת' מצד אחד ופיל אוקס מצד שני וגרם להם להתלהב ללא מעצורים מהמסר שלו ומהאיכויות המוזיקליות שלו.

כל זה לא כל כך מפתיע ברגע ששמעת את השיר הזה, כי זה שיר מבריק, מטאפורה למוות וללידה מחדש של הרוק שהוא מורכב ונגיש כאחד. מזה שנתיים המבקרים והקהל משוחחים על מותו של הרוק, או לפחות על הפיצול של כל חלומותינו מאז 1967. מישהו כתב על זה שיר. על דילן, באדי הולי, הביטלס, סטונס, בירדס, ג'ניס ואחרים. על המקום בו היינו, על ההתרגשות שחשנו בפסגה, ותחושת הייאוש הנוכחית. דון מקלין לקח את כל זה והגדיר זאת בשפה שיש לה השפעה שלא ניתן לטעות בפעם הראשונה שאתה שומע את זה. זה מותיר אותך לחשוב על משמעות השיר ועם האזנות נוספות אתה יודע שהכל קשור למשהו שהרגשת וחיית.

'אמריקן פאי' הוא שיר השנה ואם אי פעם בכיתם בגלל להקת רוק או בגלל אלבום, או שכבתם לילות כשאתם ערים ותוהים עד שחר על המוזיקה שלנו ומה המשמעות של כל זה ולאן זה הולך ומדוע. אם אי פעם ביקשתם לנעול את הנעליים כדי לרקוד או שהייתם רוצים שתהיה לכם הזדמנות לעשות זאת. אם אי פעם האמנתם ברוק'נ'רול - אתם חייבים לעצמכם את האלבום הזה".

בעיתון המוזיקה CIRCUS נכתב בביקורת עליו: "דון מקלין הוא חידה. בדיוק כשאתה חושב שהבנת אותו, הוא עושה משהו שגורם לך לתהות עליו. הוא עושה מוזיקה לסירוגין כעשר שנים. הוא שר כמו זמר פופ, אבל הוא נשמע כמו זמר פולק ונראה כמו ילד מקהלה פרוע. לפעמים הוא משוגע ועגום, אבל הוא גם ביישן, והוא רגיל להיות לבד לאורך זמן. אם תפגוש אותו אתה עלול לחשוב שהוא שקט ומהורהר, אבל לא תמיד. בעיקר, הוא משוגע ומגושם. כשנשאל על המוזיקה שלו הוא אמר, 'אני רואה במוזיקה צורה וצבע, לא צליל. ציירים משפיעים עלי לפעמים'. אז כדאי באמת להאזין לאלבומיו של דון מקלין אם אתם רוצה לדעת עליו. הם נותנים תמונה טובה של רעיונותיו, אך הם אינם מספרים מאין הגיעו הרעיונות. 'אמריקן פאי', רצועת הנושא של אלבומו האחרון של דון מקלין, אמורה להפוך לקלאסיקה. זה מקלין במיטבו, ונצטרך לחכות לאלבום הבא שלו כדי לראות אם הוא יכול להתעלות מעל זה.

דון מקלין הוא יותר מזמר / כותב שירים. הוא צייר תמונות. הוא טווה סיפורים ורגשות. אדריכל מונומנטלי, שבמשפטים ובמוזיקה יוצר חוויות. בניגוד לרוב המבצעים, מקלין לעולם אינו מרים את קולו כדי להביע עניין. הוא לא חייב. הכל נמצא שם במילים - ואם תקשיבו מקרוב, תבינו עד כמה הן מציאותיות. באלבום החדש הזה יש עשר יצירות מופת חדשות של מקלין. עשר חוויות חדשות לחלוק. וכמו אלבומו הראשון, בקרוב גם זה יתואר כנקודת ציון מוזיקלית. לכן, אם אתם מחפשים כישרון רענן ומקורי שלא נוצל - פנו לדון מקלין. ועשו זאת עכשיו".

לסיום - פינת המפרסם: הפעם זו פירסומת למלוטרון משנת 1974.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים