top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-15 באפריל בעולם הרוק

עודכן: לפני 5 ימים


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.



אז מה קרה ב-15 באפריל (15.4) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "כן, נמאס לי מתביעות ונמאס לי מעורכי דין. אני לא כל כך עשיר. אני יכול להיות הרבה פחות עשיר בסוף היום. יכול להיות שאני בכלל לא עשיר. יכול להיות שאני חייב כסף. יכול להיות שאני חייב הרבה מאוד כסף. אני חושב שזה בהחלט אפשרי שזה כבר קרה. אני לא הבעלים של כל השירים שלי עכשיו. ישנן מספר תביעות משפטיות שבהן זכויות היוצרים שלי בסימן שאלה. לטוב ולרע, השירים שלך הם הילדים שלך. ואז מישהו בא ואומר לך שהם לא הילדים שלך יותר. הבנק הולך לקחת את הילד שלך ואני לא יודע כמה משכנתאות יש על זכויות היוצרים שלי בימים אלה. יש הרבה דברים מעורבים בתביעה הזו. אני חושב שהייתי טיפש, לומר את האמת. זו לא הייתה העבודה שלי. סמכתי על אנשים אחרים שישמרו על הכסף שלי. פעם אחר פעם האשימו אותי בכך שאני עושה דברים בשביל כסף, שהייתי מסחרי ושהגעתי לשיאים - כאילו שתכננתי את זה, נכון? וכל השנים האלה לאחר מכן, אני מוצא את עצמי חושב, 'ובכן, בחיי, האשימו אותי שאני חזיר פשיסטי קפיטליסטי - אולי הייתי צריך לדאוג לעסק שלי קצת יותר', אבל לא עשיתי זאת" (בילי ג'ואל בשנת 1990)


ב-15 באפריל בשנת 1971 יצא התקליט SURVIVAL של להקת גראנד פ'אנק ריילרואד.



"אני לא חושב שאשכח אי פעם את הבעות הפנים שלהם כשהם ניגבו את הזיעה מעיניהם באופן מופתע כשראו את ים הפרצופים מולם. יותר מ-180,000 איש רעמו באופן אחיד ברמת רעש גבוהה שנשמעה למרחקים. ואני זוכר את המבט בעיניהם כשדממה השתררה באיצטדיון לנוכח בקשתו של מארק (פרנר) לקבל שקט מהקהל על מנת לתת מקום לאמא צעירה שתלד שם את בנה על שמיכה שהוצבה על ערמות חציר בקדמת הבמה.


ביום שלמחרת ראו חברי הלהקה את הביקורת על ההופעה בעיתון, שציינה גם את הלידה הגרוטסקית ביותר בתולדות הרוק. שני תינוקות נולדו ביום הזה. לאחד מהם קראו גראנד פאנק ריילרואד. האלבום הזה מוקדש בשמחה לאותו ילד, האח החדש של הלהקה ממרק, מל ודון.


טרי נייט- מפיק".


הנוסח הזה הודפס באנגלית, כמובן, על גבי עטיפת התקליט הזה ומקרה הלידה לא קרה באמת אלא רק במוחו מורעל השיווק של נייט המפיק, אך הדבר הראה אסטרטגיה ברורה שלו - להפוך את הלהקה הזו ללהקה של העם. גם קונספט צילום העטיפה הקדמית היה פרי מוחו.


התקליט SURVIVAL הוקלט במהלך פברואר ומרץ של 1971 באולפן הקלטות בקליבלנד והפך במהרה עם יציאתו לאלבום הזהב החמישי של הלהקה. שני סינגלים יצאו ממנו לשוק בארה"ב. שניהם היו קאברים. הראשון היה ביצוע לשיר FEELIN ALRIGHT, שבוצע במקור על ידי להקת טראפיק הבריטית. הסינגל השני הביא קאבר לעוד להקה בריטית. הפעם זה היה השיר GIMME SHELTER של רולינג סטונס.


הקאבר השני נוצר בזמן חזרה מוזיקלית של הלהקה שנערכה בבית החדש שפארנר קנה לעצמו. מתופף הלהקה, דון בראוואר, נסע לביתו של פארנר אחרי שהקשיב לתקליט LET IT BLEED של הסטונס. בזמן החזרה הוא הציע לשני חבריו לנסות ולנגן יחד את השיר הזה. מה גם שאופי השיר התאים לאמירה האישית של גראנד פאנק לצאת נגד מלחמת ויאטנם.


באנגליה יצא סינגל עם השיר I CAN FEEL HIM IN THE MORNING אך נכשל במצעד. ביקורת על הסינגל בעיתון בריטי ציינה שיש כאן שיפור משמעותי מהרוק הבנאלי שהלהקה הקליטה עד כה. לטעמי האישי, קולות הילדים שמוקלטים במונולוגים בתחילת השיר הזה הם מהדברים האפקטיביים ביותר ששמעתי בכל תקליט שהוא של הלהקה.


התקליט SURVIVAL היה אכן צעד קדימה ללהקה מבחינת כתיבת שירים וביצוע. אך לטעמי האישי ההפקה של נייט בתקליט הזה הוציאה את העוקץ מהצליל השורשי של הלהקה. נייט ניסה בכוונה לרכך את צליל הלהקה תוך הנמכת התופים של בראוואר והוספת אפקטים של REVERB פה ושם. למי שלא יודע, אפקט REVERB הוא סוג של הד.


אך המוזיקה שבפנים היא פשוט מנצחת. זה אחד התקליטים היותר אהובים עליי של השלישייה הנהדרת הזו. עם התקליט הזה יצאה הלהקה לעוד סיבוב הופעות מתיש אך מלא קהל. מה שכן, התקשורת עדיין ראתה אז בלהקה סוג תופעה זולה ולא מעבר לזה ולכן לא חשבה כלל לכתוב עליה.


ההתנגדות הזו לא השפיעה על הצלחת הלהקה. כשהגיעה לסיבוב הופעות באירופה, כל הכרטיסים נמכרו בהיסטריה. להקת החימום בהופעות באירופה הייתה HUMBLE PIE, שבתקופה ההיא הייתה סוג של אחות תאומה מאנגליה. ב-3 ביולי 1971 ערכה הלהקה הופעת חינם בהייד פארק שבלונדון. כמות הקהל שהגיע הייתה עצומה. הלהקה עלתה לבמה עם נעימת הפתיחה של היצירה הקלאסית 'כה אמר זרטוסתרא'. אך התקשורת הבריטית עדיין לא התרשמה וכתבה בעיקר דברים שליליים על הלהקה כשדיווחה על האירוע. עיתון בריטי אחד בא עם הכותרת FUNK WILL NOT SURVIVE THIS WAY.


ב-3 במאי 1971 הגיעו חברי הלהקה עם נייט המפיק על מנת לערוך מסיבת עיתונאים לתקשורת האמריקאית. זה נועד על מנת לציין את המופע הקרב של הלהקה באצטדיון SHEA והסיבוב ביפן. הציפייה הייתה שיגיעו למסיבה הזו כ-150 עיתונאים כשבפועל הגיעו רק שישה. הקטע המשפיל הזה צולם על ידי צוות הצלמים שהושכר על ידי נייט לסקר את סיבוב ההופעות של הלהקה ב-1971 על מנת להפוך את זה לסרט. אותו צוות צלמים היה זה שעשה לפני כן את הסרט GIMME SHELTER של הרולינג סטונס.


נייט המפיק נפגע מההיענות הזעומה לאירוע שאירגן וקרא לזה 'המקרה הנלוז ביותר של חוסר הכרה בתולדות עסקי המוזיקה'. אך כמו שציינתי בהתחלה, להקת גראנד פאנק בתקופה הזו כבר לא שמה קצוץ על התקשורת אלא כיוונה את מנועיה לכיוון האנשים הרגילים. ובכך הצליחה לכבוש בכל יום ובהצלחה יעד אחר יעד.


בעיתון THE OTTAWA CITIZEN (מקנדה) נכתב אז בביקורת: "גראנד פאנק הצליחה להביא 55,000 איש לאצטדיון SHEA להופעה היסטורית שעקפה את ההופעה של הביטלס שם. לקח 72 שעות למכור את הכרטיסים למופע הזה בעוד שלקח 80 יום למכור את כל הכרטיסים לקונצרט של הביטלס. אבל התקליט האחרון של גראנד פאנק עדיין לא מראה שהלהקה התקדמה מאוד במוזיקה שלה.


האלבום מתחיל עם רוק רגיל באמצעות תבניות בס, גיטרה מובילה ותופים רגילים. השיר COMFORT ME מתחיל מעט יוצא דופן, מתגלה כמוזיקה טובה, אך למרבה הצער נגרר בסוף. I CAN FEEL HIM IN THE MORNING הוא שיר בסגנון חלומי ומוסיף קצת יותר גיוון למוזיקה. אבל GIMME SHELTER אופייני לאופנת הרוק הכבדה והקולנית. גראנד פאנק היא אולי להקה כובשת בהופעה חיה, אבל עדיין יש לה הרבה מקום לצמיחה מוזיקלית. הישרדות היא צעד בכיוון הנכון".


ב-15 באפריל בשנת 1967 התחתנה הזמרת האמריקאית (ובעלת האפרו הגדול) מרשה האנט, חברתו של ג'ון מאייאל, דווקא עם אורגניסט להקת סופט מאשין, מייק ראטלדג' (שבתמונה).



האנט לא הצליחה להסדיר אשרת שהייה חוקית בלונדון והציעה לראטלדג' להתחתן עמה מהסיבה הזו. השושבין בטקס היה אמן הבלוז הבריטי ג'ון מאייאל. לא סתם הוא היה שם, כי האנט הייתה המאהבת שלו. מבולבלים? הנה כך כתב מאייאל בספרו:


"היא הייתה אהובתי החדשה, מרשה האנט, שפגשתי דרך מכר משותף, אלכסיס קורנר. היא הייתה שחורה אמריקאית מבוסטון, והיא ואני נהנינו לחיות יחד בזמן שהיא פיתחה קריירת שירה משלה. בשנת 1967, כשהוויזה שלה הייתה אמורה לפקוע באנגליה, היא הייתה צריכה להתחתן כדי להפוך לתושבת חוקית פה. היה לה חבר, מייק ראטלדג' מלהקת סופט מאשין, שהתנדב לעזור, אז ב-15 באפריל, מרשה ואני לקחנו מונית לפגוש אותו במשרד הרישום.


הטקס בוצע במהירות ובחוק, וכאשר הרשם אמר, 'אתה יכול לנשק את הכלה', מייק עשה זאת, כשאני מתפקד בתור השושבין. ואז יצאנו מהדלת, ואחרי לחיצת יד, הוא הלך לכיוון אחד ומרשה ואני חזרנו במונית לדירה בזמן לארוחת צהריים. די מצחיק, הרבה אחרי שמרשה ואני נפרדנו והיא התחילה להתרועע עם מיק ג'אגר, מהוא כתב עליה שירים שהפכו מפורסמים יותר מהשירים שאני כתבתי עליה". (ובכן, מאייאל ציין בספרו את השיר BROWN SUGAR כשיר שנכתב על מרשה האנט, אם כי לפי הבסיסט של הרולינג סטונס, ביל ווימאן, השיר נוצר בהשראה חלקית מזמרת שחומת העור, קלודיה לניר, שהייתה אחת מזמרות הליווי של אייק וטינה טרנר. היא וג'אגר נפגשו כשהסטונס יצאו לסיבוב הופעות עם הזוג טרנר בשנת 1969. האנט אכן יצאה עם ג'אגר, נכנסה להריון, הוא הכחיש שזה הוא, היא ילדה את התינוקת ורק שנים לאחר מכן ג'אגר יודה שהיא, קאריס, הבת שלו.


ובכלל, לפי הספר UP AND DOWN WITH THE ROLLING STONES, מאת טוני סאנצ'ז שהתלווה ללהקה, כל העבדות וההצלפות הן משמעות כפולה לסכנות של סם ההרואין שמתבשל על הכפית המחוממת כסוכר חום.


עדיין מבולבלים? נו טוב, הסיפור מסתעף. מה לעשות?


ב-15 באפריל בשנת 1972 יצא תקליטו השלישי של ג'ים קרוצ'י, YOU DON'T MESS AROUND WITH JIM.



ב-15 באפריל בשנת 1982 התנגש בילי ג'ואל עם אופנוע ההארלי דייווידסון שלו במכונית נוסעת בניו יורק ושבר את ידיו מבלי לדעת אם אי פעם יוכל לחזור לנגן בפסנתר.



ג'ואל רכב אז בניו יורק על האופנוע הכבד האהוב עליו כשלפתע הגיחה קורנליה בינום המבוגרת ועם רכבה היא פגעה בו. בילי הועף עשרות מטרים במורד הכביש וברגע שאנשים הבינו מי זה הפצוע, כל הסביבה הפכה למרקחה. ג'ואל סיפר שהופתע כשהצליח לעמוד ולהתנודד בחזרה לאופנוע שלו כדי לאמוד את הנזק. הוא עדיין היה בהלם כי הכאב הפיזי עדיין לא היכה בו. אז הוא התיישב על המדרכה ובודק את הנזק לידיו. הפציעות בהן, למרות הכפפות שלבש, היו ברורות.


השוטר הראשון שהגיע לזירה דאג, קודם כל, לבקש מבילי ההמום חתימה. הפסנתרן הביט בו בהפתעה, כשידיו לא יכלו באותו רגע להחזיק כהלכה עט. הוא הובהל לבית החולים ושתי ידיו הושמו בגבס. הוא לא ידע אז אם יוכל לחזור ולנגן בפסנתר. בעודו שוכב בבית החולים ומנסה להתאושש מהכאב והתרופות, במבט מעורפל הוא ראה לפתע את אשתו אליזבת, שביקשה להתגרש ממנו. לצידה היה עורך דין והשניים ניסו להחתים אותו על חוזה שיעביר לה את כל הזכויות על המוסיקה שלו. בילי רתח מזעם, לא הסכים לתעלול וחש שהוא נתון בלחץ קשה מנשוא.


תאריך זה היה משמעותי עבור ג'ואל גם שנים לפני כן, בשנת 1972, כי אז הוא הופיע באולפני SIGMA שבפילדלפיה. ההופעה שודרה בתחנת הרדיו המקומית WMMR ותריסר השירים שג'ואל ניגן שם היו נקודת תפנית עבורו. בהתחשב בהשמעה הפתאומית הארוכה הזו עם צליליו, לפתע הוא קיבל הזמנות להופעות שונות כשצייד אמנים ורפרטואר (A&R) בחברת התקליטים קולומביה, יצר קשר. הוא ידע שגם חברת התקליטים אטלנטיק החלה לגלות עניין בבילי ג'ואל ולכן רצה להיפגש עם בילי בהזדמנות המוקדמת ביותר. זה היה בתחילת מאי 1973, כשנה לאחר המופע ברדיו וקבלת הרבה הופעות לאחר מכן, כשנערכה הפגישה שהביאה אותו לתוך חברת קולומביה.


אחרי הכל, הניסיון שלו להיכנס לחברת אטלנטיק לא היה מזהיר; זה היה בשנת 1972 כשנשיא החברה, אהמט ארטגון, הביא את שני המנהלים המרכזיים שלו להוליווד כדי לבדוק את הסחורה. המבקרים היו ג'רי גרינברג וג'רי וקסלר. ג'ואל ישב מול פסנתר הכנף מתוצרת סטיינוויי ופתח בשירים החזקים ביותר אז ברפרטואר שלו. כשהוא שואף לשכפל כמה שיותר עיבודים שהלהקה המלאה תבצע, בילי ניגן עבור האנשים בחדר ואז ג'רי וקסלר אמר: "אתה מנגן יותר מדי. תפסיק לנגן הרבה מדי" זה לא היה, במוחו של ג'ואל, סימן טוב: "עשיתי את זה כעבודה תמורת שכר במשך כמעט עשור, ולטוב ולרע, מה שהם שמעו היה הסגנון שלי".


לווקסלר הייתה גם דעה על השיר "איש הפסנתר". לו, זה נשמע יותר מדי דומה לשיר של ג'רי ג'ף ווקר משנת 1968, MISTER BONJAGLES שהפך ללהיט מוביל עבור להקת NITTY GRITTY DIRT BAND בשנת 1971. בילי לא אהב את מה שהוא שמע מפיו של ווקסלר וציין שלמרות מבנה דומה של אקורדים, השיר היה שלו והגיע מחוויה אישית. עם זאת, הפגישה הייתה לבבית מספיק כשבסוף היום נסללה הדרך לג'ואל להיות אמן בחברת אטלנטיק. אבל, כפי שציינתי, הוא לא היה מרוצה וההצעה מחברת קולומביה קסמה לו יותר. כשבחרבת אטלנטיק שמעו על צעד זה, הם רתחו מכעס, "כי סגרנו כבר את העניין, בלחיצת יד - שכחת?". אבל ג'ואל רצה להתקדם ולא ידע שנשיא קולומביה, קלייב דייויס, נמצא אז בסכנה כשעבר חקירה בגין שימוש לרעה לכאורה בכספי החברה כדי לשפץ את דירתו ולהפיק את בר המצווה של בנו. הוא הועף מיד לאחר מכן מהחברה וג'ואל נשאר בה להמשך הקריירה שלו.


ב-15 באפריל בשנת 1966 יצא התקליט AFTERMATH, של הרולינג סטונס, שנחשב לא פעם כאחיו החורג של התקליט RUBBER SOUL של הביטלס, שיצא ארבעה חודשים לפני כן.



אך בעוד שהביטלס שאפו לעלות למעלה ביצירתם ולחפש משענת בצבעי הקשת, הסטונס בחרו לשאוב השראה לתקליט זה מהמקום אותו הכירו היטב והוא הבלוז האמריקני. הביקורות בעיתונות הבריטית שיבחו. עיתון NME ציין כי התקליט מביא לרוכשיו את התמורה הטובה ביותר. עיתון DISC פרסם כי הסטונס השתפרו מאד כמוזיקאים וכי הגיע הזמן להציב את השמות של ג'אגר וריצ'רדס, ככותבי שירים, לצד השמות של לנון ומקרטני.


יש פה כוכב אחד שנצץ, אך שמו נדחף לאחור. זה הוא בריאן ג'ונס, שהקים את הלהקה הזו. הוא לא ידע לכתוב שירים כמו ג'אגר וריצ'רדס (או שמא השניים דחפו אותו לצד, כמו שהאריסון נדחף על ידי לנון ומקרטני). ג'ונס ניסה לפצות על כך בהבאת כלי נגינה שונים ונגינה בהם בהקלטות, כדי להרחיב את קשת הצבעים המוזיקלית. כך הביא לשירי הלהקה בתקופה ההיא צלילים של פעמונים, מרימבה, צ'מבלו, דולצימר, סיטאר ואורגנים.


התקליט נפתח עם MOTHER'S LITTLE HELPER. שיר שמספר על עקרת בית שמנסה להעביר את שיגרת יומה המעייפת עם כדור סם ממריץ. היה זה שיר שלהקת קצב ישראלית בשם הזרים (עם ניסים סרוסי, רוני דמול וחבריהם) ניגנה רבות במועדוני הקצב של ארצנו אז. הסטונס, שהייתה להם אז תדמית של ילדים רעים, הצליחה להימלט מביקורות קשה נגדם על שיר שכזה. את צליל הגיטרה המוזר שבשיר השיג קית' ריצ'רדס כשהחליק ברכיב סלייד על גיטרת 12 מיתרים חשמלית. האפקט הושג בהבזק רעיון באולפן ההקלטה. בריאן ג'ונס סיפק בשיר זה צלילים של סיטאר.


השיר הבא, STUPID GIRL, נכתב לאחר יחסים לא טובים שהיו לג'אגר עם בחורה, כפי שסיפר. הוא חש אז שאין בחורה שמצליחה להגיע לרמתו, לא משנה כמה היא תנסה לספק אותו.


ומיד לאחר מכן, כמין חיבור קונספטואלי בין השירים, מגיע UNDER MY THUMB, שמציג באופן נחרץ את יחסו של ג'אגר לחברתו אז, הדוגמנית כריסי שרימפטון. בריאן ג'ונס ניגן בשיר במרימבה. ריצ'רדס: "בריאן ג'ונס היה מאד פורה בתקופה ההיא. נראה היה שהוא איבד עניין בגיטרה אך הצליח להביא המון כלי נגינה אחרים שחיפו על כך. הוא היה מוזיקאי יצירתי ביותר". היו לא מעט פמיניסטיות שתפסו את השיר באופן מוטעה ויצאו נגד הסטונס. ג'אגר הסביר ב-1984: "זה אני שהייתי הקורבן בשיר הזה. אני הייתי הזכר המושפל שבא לנקום בחזרה. את הקטע הזה הפמיניסטיות השמיטו, משום מה". שיר זה קיבל ביצוע מוקלט של להקת THE WHO בשנת 1967. היה זה כשהסטונס הואשמו בסמים וג'אגר וריצ'רדס אף נכלאו. פיט טאונסנד וחבריו החליטו להקליט רק שירים של הסטונס עד שישוחררו מהכלא. שיר זה יצא בביצועם על גבי תקליטון. שנתיים לאחר מכן הפך שיר זה לפסקול המחריד, בדצמבר 1969, ברגע הריגתו של מרדית' האנטר על ידי כנופיית מלאכי הגהינום, בפסטיבל אלטמונט הידוע לשמצה. הרבה זוויות יש לשיר הזה.


שיר בולט נוסף הוא OUT OF TIME, שהושמט מההדפסה של התקליט בארה"ב. באוגוסט 1966 הביא הזמר כריס פארלו ביצוע משלו לשיר הזה (בהפקתו של ג'אגר) למקום הראשון באנגליה.


ההקלטות לתקליט הזה נערכו באולפני RCA שבהוליווד, בין דצמבר 1965 ומרץ 1966 כשבין הסשנים שם הופיעה הלהקה באוסטרליה וג'ונס רכש שם סיטאר שהביאו לאולפן. השיר PAINT IT, BLACK, שהוקלט גם הוא באותו זמן ויצא באנגליה כתקליטון אף יצא בהדפסה האמריקאית של תקליט זה כשיר הפותח.

השיר PAINT IT, BLACK הוא אחד השירים היותר אפלים בקטלוג המוקלט של הרולינג סטונס. אך כל סיפור הקלטת השיר הזה התחיל בכלל בתור בדיחה. מיק ג'אגר אף קרא לו 'שיר לחתונות יהודיות'.

זה התחיל בתור שיר פופ רגיל עם סולם מינורי. מנהל הלהקה והמפיק שלה, אנדרו לוג אולדהאם, הרגיש שהסשן לא מתקדם. עוד עשר דקות והשיר היה כבר נזרק לפח בתור 'שיר לא טוב'.

ואז מישהו באולפן החליט לנסות את השיר בתור בדיחה כגרסה צוענית.


אותו מישהו היה ביל ווימן, בסיסט הלהקה, שרכן על ריצפת האולפן מתחת לאורגן ההאמונד על מנת לנגן תפקיד בס עם הפדלים שבו. בשלב מסוים החל ווימן לנגן מין קטע בדיחה קומי על המנהל הראשון של הסטונס, אריק איסטון, שהחל את הקריירה שלו בעסקי הבידור כאורגניסט. לפתע ניגן ווימן עם הפדלים גרסה מהירה של השיר האחרון שהלהקה עבדה עליו. הנגינה הקומית שלו עוררה את רצון שאר החברים לנגן את השיר. וכך נוצרה מבדיחה פשוטה אחת הקלאסיקות הגדולות ביותר.

קית' ריצ'רדס סיפר מאוחר יותר שבשיר הזה הוא ניגן כמו שלא ניגן קודם בחייו. הוא ציין שה'יהדות' שבו לפתע קפצה החוצה.


בריאן ג'ונס, חבר הלהקה שאהב להתנסות בכלים מוזרים, החליט שהוא רוצה הפעם לנסות לנגן בסיטאר. ההימור שלו הצליח ככפפה ליד. השיר קיבל ממד אפלולי עם הנגינה שלו. האפקט של ג'ונס עם הסיטאר קיבל ממד מוחשי יותר כשצולם יושב עם הכלי בעת ביצוע השיר בתוכנית האירוח הטלוויזיונית של אד סאליבן.

מיק ג'אגר, שאהב את מה ששמע, החליט לנסות סגנון שירה שונה משלו, כשקולו יוצא הפעם בהדגשה רבה ממחיצת האף. את המילים לשיר הוא כתב כתיאור דמיוני על לוויה של בחורה שמתה. סאונד תופי הטום-טום של צ'ארלי ווטס הוא חלק חשוב ובלתי נפרד מאווירת המוות והאימה הקודרת שהוכנסה בשיר. מה שהתחיל בתור בדיחה הפך ליצירת להקה מושלמת. דייב האסינגר היה טכנאי ההקלטה של השיר הזה, שביצע את ההקלטה באולפני RCA שבהוליווד.


ואם כבר מדברים על טעויות שהפכו לדבר קלאסי, ניקוד הפסיק בשם השיר היה טעות הדפסה של חברת התקליטים DECCA בתקליטון המקורי כשמשגה זה הפך לחלק בלתי נפרד משם השיר. יש כאלה שראו בזמנו בהפרדת המילה BLACK כסוג של גזענות. התקליטון הזה יצא לחנויות במאי 1966. עיתון 'מלודי מייקר' ציין בביקורת שלו: " השיר הזה הוא שיר מופלא בסגנון רוק-ראגה. זה כנראה השיר שיכניס מכה גדולה מאד לשוק הפופ". עיתון NME כתב כך: "השיר מתחיל בשקט ואז לפתע מתפרץ בקצב דורסני עד כדי כך שהמחט מאיימת להיזרק מהפטיפון החוצה".


אך הסיטאר הזה שבשיר הזה היה סוג של סכין דו-צדדית עבור הלהקה. כי מאותו רגע בו יצא התקליטון הושוותה הלהקה (שוב) לביטלס כאחת שבאה לחקות את ארבעת המופלאים שהשתמשו קודם לכן בכלי זה בשיר NORWEGIAN WOOD.


בתקליט AFTERMATH יש גם קטע אחד שהוא ג'אם אולפני בן 11 דקות שנקרא GOIN' HOME, לחובבי המוזיקה החופשית יותר. בסיסט הלהקה, ביל ווימן, סיפר על השיר בספרו הססגוני ROLLING WITH THE STONES: "השיר הזה נכתב בארה"ב. צ'ארלי תופף במקלות-מברשות על תוף בס. מיק ניגן במפוחית וסטו סטיוארט ניגן בפסנתר. זה היה השיר הארוך ביותר שיצא עד אז בתקליט רוק כלשהו".



במקור חשבו הסטונס לקרוא לתקליט בשם COULD YOU WALK ON THE WATER, ואף נשקל להציב בעטיפה תמונה של חברי הלהקה כשהם טובלים באגם כשרק ראשם מחוץ למים. חברת התקליטים, שחששה מאד מזעם מצד גופים נוצריים, אסרה על כך. למרות זאת היה תקליט זה בגדר צעד קדימה ללהקה. באנגליה הגיע האלבום למקום הראשון במצעד ובארה"ב למקום השני. בריאן ג'ונס סיפר באפריל 1966 לעיתון מלודי מייקר כי אינו אוהב את עטיפת התקליט.


רינגו סטאר אף הציע, כנראה בהלצה, לקרוא לאלבום הבא של הביטלס בשם AFTERGEOGRAPHY. בסוף הם קראו לזה REVOLVER.


ווימן סיפק בספרו אנקדוטה מעניינת: "התקליט הזה היה אמור במקור להיות פסקול לסרט שלנו בשם BACK, BEHIND AND IN THE FRONT. אבל העסקה עם הסרט הזה נפלה כשמיק ג'אגר פגש את הבמאי המיועד, ניקולאס ריי, וממש לא אהב אותו".


בעיתון NME נכתב בביקורת על התקליט: "המוחות שפעלו מאחורי המכונה החשמלית הזו, הפיקו את התמורה הטובה ביותר לכסף בצורת התקליט הזה". במלודי מייקר פורסם: "הם השתפרו באופן משמעותי כמוזיקאים והגיע הזמן להרים למעלה את שותפות כתיבת השירים של ג'אגר וריצ'רדס, לדרגה של ג'ון ופול".



ב-15 באפריל בשנת 1976 יצא אלבום כפול ומהמם של סטומו יאמאשטה ושמו GO. ללכת? לאן ללכת? תשאלו את סטומו יאמאשטה עם הפרויקט שלו.



תיאטרון RED BUDDAH, של נגן כלי ההקשה, סטומו יאמאשטה, הופיע את הופעת הבכורה שלו בניו יורק בשנת 1973. זו הייתה התחנה השלישית במסע הופעות ראשון בארה"ב.


ההרכב הנהדר הזה של יאמאשטה הוציא זמן קצר לפני כן את האלבום THE MAN FROM THE EAST. ההופעות, לפני אלה שנערכו בניו יורק, היו בלוס אנג'לס וסן פרנסיסקו. אך הצלחה כלכלית לא הייתה בהן בשל העובדה שהרבה אנשים בקהל השתוממו מול הנגנים והרקדנים שעמדו מולם על הבמה. הם לא נהנו ואף מיהרו לקופות כדי לדרוש את כספם בחזרה. קהל הרוק הרגיל לא היה מודע אז לתופעה המיוחדת הזו.

הדבר לא שבר את רוחו של האיש המרכזי בסיפור. זהו סטומו יאמאשטה, שהיה הכותב, המפיק, הבמאי, המלחין ונגן כלי ההקשה המופלא של כל האנסמבל הזה. למרות הבלגאן הכלכלי, יאמאשטה המשיך לשלם משכורת קבועה לחברי להקתו. הוא ידע שביקורות רעות בעיתונות לא יוכלו להרוג רושם טוב שהוא יוכל ליצור במידה ויגיע לקהל הרוק. הוא אף לטש את עיניו לכיוונו של המפיק האמריקני הידוע, ביל גרהאם (הבעלים של הפילמור איסט והפילמור ווסט).


האלבומים שלו בתקופה הזו נשמעו כמו אופרת רוק פיוז'וניסטית מיוחדת במינה. קשה מאד לקטלגם; מצד אחד יש כאן תבלינים של רוק. מצד שני יש מוזיקה יפנית עם אלמנטים של תיאטרון קאבוקי, אוואנגארד ועוד שלל צבעים. המוזיקה לא נועדה לקהל הרחב של הרוק אלא לאלו שמחפשים אתגר ודמיון.

אין ספק שיאמאשטה ידע היטב את עבודתו. הוא סיפק שואו מרהיב לאלו שבאו לראות אותו.


בשנת 1973 הוא הרים מופע בשם THE MAN FROM THE EAST שבא לספר סיפור בדמותו של BOSSU. אותו איש דמיוני מקבל בסיפור מכות וחבלות מהחברה המודרנית ואף מאבד את אהובתו לטובת השטן. הסיפור מספר את הניסיונות של BOSSU להשיג בחזרה את אהבתו.


לפני כן יצא אלבום נהדר שלו בשם FLOATING MUSIC ואחריו יצאו אלבומים נהדרים לא פחות בשם FREEDOM IS FRIGHTENING, ONE BY ONE (שהוא גם פסקול והפעם לסרט) ו-RAINDOG. יאמאשטה גם הוציא בתחילת דרכו גם כמה אלבומים של כלי הקשה בלבד, אך אלו לא מומלצים בתור כניסה לעולמו.


בשנת 1976 הוא הגיע להצלחה המיוחלת הגדולה עם פרויקט גדול ומיוחד בשם GO. האלבום הזה יצא באפריל 1976 ונחשב עד היום לאחד התקליטים היותר מעניינים מהתקופה ההיא, אם כי לא הרבה יחסית מכירים אותו למרות הרכב הנגנים המדהים שנמצא בו. מדובר פה באלבום קונספט, מחזה מופשט ובאלט המעורבבים בתוך סיר אחד.


יאמאשטה הביא לפרויקט הזה כמה תותחים כבדים מאד. החשוב והבולט בהם היה סטיב וינווד, שבתקופה ההיא היה בין פירוק להקת טראפיק לתחילת קריירה כאמן סולן. בימים ההם נעלם וינווד מאור הזרקורים. הוא מיעט לעבוד ולנגן בפומבי, כך שהגעתו לפרויקט של יאמאשטה היה סוג של 'קאמבק' עבורו. בתקליט הזה הוא מפאר את המוזיקה בקולו הייחודי ומלא הנשמה וגם בנגינת אורגן ההאמונד הנהדרת שלו.

בעמדת התופים התיישב מייקל שריב, המתופף המקורי והמופלא לשעבר של להקת סנטנה.


בגיטרה ניגן אל דימאולה, שבתקופה ההיא היה חבר בלהקת RETURN TO FOREVER (עם צ'יק קוריאה) והתחיל לעשות את צעדיו הראשונים כאמן סולו. בסינטיסייזרים טיפל קלאוס שולץ הגרמני, שפיאר בשלל צבעי הנגינה שלו אלבומים של להקת טאנג'רין דרים ו- ASH RA TEMPEL. הבסיסט בתקליט הזה הוא רוסקו ג'י, שעבד לפני כן עם וינווד.


יש בתקליט הזה מיזוג אמנים מקצוות כדור הארץ. יש נציגות מיפן (יאמאשטה), מאנגליה (סטיב וינווד), מגרמניה (קלאוס שולץ) ומארה"ב (אל דימאולה ומייקל שריב). כמו כן, אשתו של יאמאשטה, היסוקו, מנגנת פה בכינור.


את התזמורים בתקליט הזה עשה בצורה מופלאה פול באקמאסטר, שלפני כן עבד עם אמנים כמו אלטון ג'ון ומיילס דייויס. באקמאסטר לא היה האופציה הראשונה לפרויקט. סטומו רצה להביא את מייק גיבס, שהיה מוסיקאי ג'אז, אבל גיבס לא יכל להתחייב כי היה עסוק בענייני לימוד מוזיקה בברקלי.


הדבר שגורם לעמימות רבה בתקליט GO היא שהסיפור של התקליט מתחיל למעשה בצד ב' ומסתיים בצד א'. כך שמומלץ להתחיל צמד ב' על מנת להבין יותר לעומק. בצד ב' מתחיל הסיפור אי שם בגלקסיה. כשכוכב אחד עוזב לפתע את מקומו ומאיץ את מסלולו לכיוון התרסקות בכדור הארץ. משם צץ שליט חדש בשם קוראטה. אך שלטונו לא ממשיך זמן רב כי מולו מגיח יריב בשם פו שן שהופך את הקערה על פיה ונוטל מקוראטה את השלטון, תוך כדי שהוא מעוור אותו לגמרי.


צד א' של התקליט ממשיך את הסיפור עם קוראטה שאיבד את הכל בחייו ובורח לשיקום במקום מסוים בטבע בו הוא מטופל על ידי ציפורים וחיות. איש שחור מצטרף אליו בהמשך ומראה לו את הדרך למצוא אור גם כשהכל נראה חשוך לגמרי. קוראטה מתחזק, מרגיש כי הוא בלתי פגיע ואז 'חוצה את הקו' (בשיר CROSSING THE LINE) בין עולם הדמיון שחווה ובחזרה לעולם המציאות שלו מול פו שן. שם הוא נלחם בו שוב והפעם נוטל לעצמו בחזרה את כתר שילטונו שנלקח ממנו. סוף הסיפור, בצד א' ובתקליט כולו, לוקח אותנו בחזרה מכדור הארץ אל הגלקסיה.


את המילים לשירים שבתקליט כתב חבר משותף של ימאשטה וסטיב ווינווד - מייק קוורטמיין. סטיב וינווד סיפר לעיתון מלודי מייקר בשנת 1976: "מייק כתב את כל המילים בצורת שירה. זו לא תמיד הדרך הקלה לכתוב שיר. חלק מהמילים לקחתי כפי שהן וחלק שיניתי כדי שיתאימו לקולי. מה שכן, הרעיון הוא בהחלט של מייק, שהגה אותו אחרי שיחות עם סטומו".


יאמאשטה הביא את הזווית שלו בראיון מאותה שנה: "כשיש לך רקדנים שמפרשים את המחזה, אתה לא צריך קריין שיסביר לך בדיוק מה שקורה. קח לדוגמה את TUBULAR BELLS של מייק אולדפילד. זה פשוט בדיחה, עם הקריינות שם שמציגה את שמות כלי הנגינה. מי צריך את זה?".


מייק שריב: "ההבנה שאני הולך להופיע עם סטיב וינווד הממה אותי בהתחלה. זה איש שחלמתי לנגן איתו מאז שראיתי את תמונתו בפעם הראשונה בעיתון מוזיקה, כשהיה בלהקתו של ספנסר דייוויס. את פול באקמאסטר הכרתי רק לאחרונה ואני לומד להעריך מאד את עבודתו".


סטומו סיכם את העניין באותה שנה: "התקליט הזה הוא פשוט פסקול. זה רק חלק מהחוויה השלמה. אתם תבינו את זה רק כשתראו את המופע השלם. חלק משירי התקליט נוצרו בכוונה כמוזיקת ליווי למחזה".

ב-23 בספטמבר 1976 פורסמה ביקורתו של ג'ון מילוורד בעיתון רולינג סטון: "התקליט הזה מתעתע מאד. אלמנטים של ג'אז, רוק, קלאסי ומוסיקה מתכתית שזורים יחדיו באופן שקשה להפרידם. כך גם קולו של סטיב וינווד עם הגיטרה המהירה כברק של אל דימיולה. כל זאת בפנטזיית הפופ של סטומו ימאשטה. השיר הכי טוב בתקליט הוא זה שוינווד גם עזר לכתוב - WINNER / LOSER, גם בגלל הנגינה המבריקה של מייקל שריב. שיר נוסף בו זוהר וינווד הוא CROSSING THE LINE. נגינתו של אל דימיולה מהירה ומבריקה כמו זו של גיטריסט פיוז'ן אחר - ג'ון מקלאפלין. ההבדל היחיד הוא שהצלילים של דימיולה ברורים יותר ולכן מתאימים יותר ליצירה בתחום הרוק ולא הג'אז. תקליט זה יכל לצלול אל תהומות השכחה, אילולא הדבק הברור בכל הסיפור הזה, ששמו הוא סטומו ימאשטה".


זה התקליט שהפך את סטומו יאמאשטה לשם דבר. כל מי שאוהב את המוזיקה שלו מאתגרת אך נגישה, זה התקליט בשבילו.


בעיתון דיילי הראלד, מוושינגטון, נכתב בביקורת אז: "הפרויקט GO, של סטומו ימאשטה, הוא מוזיקת מוח חללית - ושילוב אלקטרוני מדהים עם הכוחות המעניינים ביותר של המוזיקה העכשווית המתפתלים בעדינות יחד עם השפעות מנוגדות לכאורה כמו הג'אז-רוק של WEATHER REPORT, היצירה האלקטרונית-קלאסית האוונגרדית של קרלהיינץ סטוקהאוזן והרוק האלקטרוני-ויזואלי של פינק פלויד, עם נגינות פנימה והחוצה של סטרבינסקי ואדגר וורז. זו היא, במילותיו של ימאשטה, העבודה "הגדולה" הראשונה שלו, אשר גורמת לתהות מה המלחין עשה מהקריירה יוצאת הדופן שלו עד עכשיו - הכוללת בין היתר מוניטין רב כנגן כלי הקשה בחוגים של ג'אז וקלאסי כאחד. ביחד עם ימאשטה יש פה כוחות גדולים כמו סטיב וינווד, מייק שריב, אל דימאולה, רוסקו גי וקלאוס שולץ. התוצאה אינה רוק. זה גם לא ג'אז או קלאסי או מוזיקה אלקטרונית. זה ג'אז-רוק קלאסי ואלקטרוני וקוסמי. זה מדהים".


ב-15 באפריל בשנת 1974 יצא אלבומה השני של להקת לינירד סקינירד. שם האלבום - SECOND HELPING. בתוכו גם הלהיט SWEET HOME ALABAMA.



הלהקה נוסדה בשנת 1973 בפלורידה. ואן זאנט, קולינס ורוסינגטון גדלו יחדיו באותה שכונה. הם הקימו להקה ב-1965 שנקראה MY BACK YARD. לאחר מכן הם צירפו אליהם את ווילקינסון ופאוואל. המתופף המקורי היה בוב ברנס, שהוחלף בשנת 1975 על ידי ארטימוס פייל. הגיטריסט המקורי היה אד קינג, שהוחלף בהמשך על ידי סטיב גאיינס. שם הלהקה נוצר מעיוות שמו של מורה ההתעמלות השנוא עליהם מבית הספר, לאונרד סקינר.


הסאונד של הלהקה משך את אוזנו של אל קופר, שרצה מאד להפיק אותה. אלבום הבכורה של הלהקה כלל את אחד מהמנוני הרוק הגדולים - FREE BIRD. השיר הזה נכתב לזכרו של דוואן אולמן, שנהרג בשנת 1971 מתאונת אופנוע.


הלהקה החלה לצבור קהל כשהופיעה כלהקת חימום של THE WHO בסיבוב ההופעות של אלבומה QUADROPHENIA. ואז הגיע הזמן להקליט את האלבום השני, שהוקלט באולפני RECORD PLANT שבלוס אנג'לס. זה היה אולפן חדש שכלל את השכלולים החדישים ביותר, בנוסף לג'קוזי ושלושה חדרי שינה.

הלהיט מהאלבום הזה היה כמובן SWEET HOME ALABAMA, שהוקלט עוד קודם לכן באטלנטה. אל קופר הוסיף את זמרות הרקע להקלטה הזו בלוס אנג'לס. השיר הזה נכתב כתגובה לשיר SOUTHERN MAN של ניל יאנג, שכמובן מוזכר בשמו בשיר. שיר נוסף של יאנג שהצית את הלהבה של סקינירד היה ALABAMA מהאלבום HARVEST. בשני השירים האלה יאנג שר על הדרומיים של ארה"ב כאנשים גזעניים שתקועים בעבר.


אך כמובן לא הייתה יריבות ושנאה בין יאנג ללהקה. להיפך, הם העריצו זה את זה. ואן זאנט הסולן נהג ללבוש בהופעות חולצה עם הדפס של ניל יאנג עליה. תקשיבו היטב בשיר SWEET HOME ALABAMA, אחרי המשפט WELL I HEARD MISTER YOUNG SING ABOUT HER, ותשמעו את אל קופר שר שם בשקט את שירו של יאנג, SOUTHERN MAN. בתחילת השיר נשמע ואן זאנט אומר את המשפט TURN IT UP לטכנאי ההקלטה. הוא ביקש מהטכנאי להגביר את הווליום באוזניות שלו. המשפט הספונטני נשאר בהקלטה הסופית של השיר. הספירה שנשמעת לפני פתיחת השיר היא של קינג הגיטריסט. כמו כן, זה היה השיר הראשון של הלהקה בו הוקלטו קולות נשיים ברקע. ניל יאנג ביצע את SWEET HOME ALABAMA במופע זיכרון שנערך ב-1977 לשלושת ההרוגים מהלהקה.


קטעי האלבום הנוספים הוקלטו באולפן במהירות. הלהקה הגיעה מוכנה היטב להקלטות. בימים ההם זה היה יום הולדתו השלושים של קופר. חברי הלהקה לא היססו והגיעו אליו יום אחד ללא הזמנה מוקדמת. וכשהוא פתח את הדלת בהפתעה, הם גררו אותו מיד לבריכה שבביתו ודחפו אותו פנימה. תמונה מהאירוע הונצחה בעטיפה האחורית של האלבום הזה.


כולם ידעו שהשיר SWEET HOME ALABAMA יהיה להיט גדול. אך עם זאת, קופר והלהקה לא יכלו לסמן מה יהיה השיר הבא מהאלבום שיביא להיט נוסף. לפיכך הוחלט להוציא קודם כל סינגל עם השיר DON'T ASK ME NO QUESTIONS, שיסלול את הדרך לקראת הסינגל השני עם השיר על אלבמה. טריק שיווקי ידוע.


האלבום SECOND HELPING גרף לרוב ביקורות נלהבות. הרולינג סטון דווקא יצא נגד: "לרוב נערכת השוואה בין להקה זו ללהקת האחים אולמן. אבל לחברי לינירד סקינירד חסרים המקצועיות והתחכום שיש לאולמנים. אם יש לאולמנים שיר שלא עובד היטב, הם יעבדו עליו חזק עד שיעבוד. אם יש לסקינירד שיר שלא עובד היטב, הם פשוט יגבירו את העוצמות במגברי הגיטרות שלהם ויפגיזו. אולי בהמשך נזכה ליהנות מהיכולות של הלהקה הזו".


ב-15 באפריל בשנת 1976 יצא התקליט STILL LIFE של להקת הרוק המתקדם, ואן דר גראף ג'נרייטור. באותו יום חגג נשפן הלהקה, דייויד ג'קסון, את יום הולדתו ה-29.



קצת לפני צאת התקליט פורסם כך בעיתון הצרפתי BEST: "בלילה האחרון בלונדון, בצירוף מקרים המאושר ביותר, נתקלתי בחבר שלי, פיטר האמיל. במהלך ארוחה אנגלית (טובה?) הוא שוחח איתי על התוכניות של ואן דר גראף. לעת עתה, המוקד העיקרי של הלהקה הוא האלבום החדש, STILL LIFE. אלבום פנטסטי שקיבלתי את ההזדמנות לשמוע באותו לילה בביתו של פיטר. בהשוואה לקודמו, מה שמורגש מיד הוא הקול של האמיל שבולט יותר. יתרה מכך, נגינת האורגן של יו באנטון מקבלת מקום גדול יותר והיא מעניקה לתקליט הזה כמה אווירות כמעט דמויות פרוקול הארום (זוכרים את האורגניסט מאת'יו פישר?).

פיטר האמיל מוצא את האלבום הזה 'מוזר': 'לעולם לא עשינו משהו כזה, אנחנו כמעט המומים מהתוצאה, כאילו זה לא אנחנו שהצלחנו'. מוזר, אבל באלבומים של ואן דר גראף תמיד היה משהו מהמוזר".


בעיתון רקורד מירור הבריטי נכתב בביקורת עליו, בשבוע של צאתו: "אם יש להקה אחת שבאמת מגיע לה לקבל קהל גדול יותר שמעריך, זו הלהקה הזו. התקליט הזה מהווה עוד פרק חשוב בספר העבודות שלה. מעריצי להקה מושבעים ודאי כבר מכירים שניים מחמשת הקטעים שבו; LA ROSSA ו- PILGRIMS. בתקליט זה נמצאת הלהקה בצליל טבעי ושורשי יותר שנשען פחות על אפקטים מוזיקליים. יש משהו באווירה האלבום שממש נשמע כאילו הלהקה מנגנת את זה בהופעה חיה מולכם. קולו עתיר ההבעה של פיטר האמיל מביא איתו כוח ורגש כאחד לשירים שמתחילים כלחישה ומתפתחים להתפרצויות הרי געש. ארבעת חברי הלהקה, האמיל ביחד עם האורגניסט יו באנטון, הסקסופוניסט דייויד ג'קסון והמתופף גאי אוונס, יצרו את כמה מיצירותיהם הטובות ביותר עד כה עם תקליט זה".


ובעיתון NME נכתב אז שכל השירים בתקליטים נפתחים באווירה מורבידית, כשפיטר האמיל יוצר פילוסופיות מענייני שיגעון והופך את האומללות לסימפוניה. התקליט הזה לא עושה רעד בעמוד השדרה אלא הורס לגמרי את מערכת העצבים".


ולמי שתהה בעניין העטיפה, פיטר האמיל גילה את זה לעיתון SOUNDS באותה שנה: "זה לא תצלום מוגדל מאוד של תא מוח, זה לא שרך, זה לא נהר שנראה מקילומטרים מעל כדור הארץ. זה למעשה צילום קפוא בפעולה של פריקה חשמלית ממכונת גנרטור אמיתית של ואן דר גראף".


גם זה קרה ב-15 באפריל.



- בשנת 1944 נולד הגיטריסט הבריטי דייב אדמונדס, שהיה בלהקות LOVE SCULPTURE ו- ROCKPILE, לפני שפצח בקריירת סולו. ובשנת 1948 נולד הזמר פיל מוג, מלהקת הרוק UFO.


- בשנת 1966 הופיעה להקת BUFFALO SPRINGFIELD את הופעת הבכורה שלו כלהקת חימום לבירדס. זה קרה בסאן ברנדינו.


- בשנת 1977 יצא אלבום הבכורה של להקת "החונקים". שמו הוא RATTUS NORVEGICUS והוא מכיל גם את הלהיט PEACHES.


- בשנת 1971 זכו הביטלס באוסקר לשיר הטוב ביותר מסרט, עבור להיטם LET IT BE. היחיד ששמח לקבל את הפרס היה פול מקרטני, שבאותו זמן היה מסוכסך עם שאר החברים בלהקה.


- בשנת 1972 קיבלה להקת פינק פלויד את פרס IVOR NOVELLO בעבור תרומתה המשמעותית לתרבות המוסיקה הבריטית. וזה עוד היה לפני יציאת DARK SIDE OF THE MOON לחנויות...


- בשנת 2001 מת ג'ואי ראמון, לאחר שש שנים בהן נאבק בסרטן. ראמון (שם אמיתי: ג'פרי רוס היימן) היה בן 49 כשמת. ביום מותו סיפר בונו, סולן להקת U2, לקהל בהופעה באורגון כמה ראמון השפיע עליו ועל חבריו ללהקה. ג'ואי ראמון היה פאנקיסט אמיתי ובתור סולן להקת ראמונס, הוא לעס וירק מילים לקלאסיקות פאנק משלו. לפני כן, הוא היה ילד יהודי שנולד וגדל בקווינס, ניו יורק, שם נמלט מאכזריותם של בריונים בחצר בית הספר ומכאב הגירושים של הוריו על ידי צלילה למוזיקה ובעיקר הביטלס, להקת המי ודיוויד בואי. תחת השם ג'ף סטארשיפ, הוא החל להופיע עם להקת הגלאם רוק SNIPER בשנת 1974 ולפני שהקים את ראמונס. פירוק הלהקה בשנת 1996 סימן את תחילת הסוף עבור ג'ואי, שאובחן כחולה בלימפומה. חמש שנים לאחר מכן, הוא מת בזמן שהאזין ל- IN A LITTLE WHILE של U2, חודש אחד בלבד לפני יום הולדתו ה-50.


- בשנת 1947 נולד סטיוארט 'וולי' וולסטנהולם, הקלידן של להקת BARCLAY JAMES HARVEST. בשנת 2010 הוא התאבד בתלייה לאחר שנים של מאבק בדיכאון קליני.


- בשנת 1941 התחתן ג'ים מקרטני עם מארי מוהין. לשניים ייוולדו שני בנים; פול ואחיו הצעיר מייק.


- בשנת 1970 זכה הסרט על פסטיבל וודסטוק בפרס האוסקר, בקטגוריית הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר.


- בשנת 1978 נאלצה להקת TELEVISION לבטל הופעה בבריסטול. נהג המשאית ובה ציוד הלהקה נהרג בתאונה כשעשה את דרכו למקום ההופעה.


- בשנת 2017 מת בגיל 70 הגיטריסט הווירטואוז אלן הולדסוורת'. הוא היה חבר בלהקות כגון סופט מאשין, TEMPEST ו- UK. מאז הוא גם יצר לעצמו שם גדול בקריירת סולו.


- בשנת 1996 פוזרה שארית האפר של גיטריסט הגרייטפול דד, ג'רי גרסיה, ליד גשר שער הזהב, בסן פרנסיסקו.


- בשנת 1958 נגנבה גיטרת FENDER STRATOCASTER, שהייתה שייכת לבאדי הולי, מרכב ההסעות של להקתו. הדבר קרה בזמן שהולי ולהקתו עצרו כדי לאכול במסעדה לפני הופעה בסנט לואיס.


- בשנת 1948 נולד מייקל קיימן, שהיה חבר בלהקת NEW YORK ROCK AND ROLL ENSEMBLE (שהוציאה בשנת 1970 את התקליט הנהדר עם מאנוס חאדג'ידאקיס, REFLECTIONS). קיימן הפך מאז לאחד המתזמרים המוערכים יותר בעולם הרוק. הוא מת בשנת 2003.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page