רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-15 באפריל בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-15 באפריל (15.4) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"כן, נמאס לי מתביעות ונמאס לי מעורכי דין. אני לא עשיר במיוחד. בסופו של דבר, אני עלול לגלות שאני הרבה פחות עשיר ממה שחשבתי; ייתכן שאני בכלל לא עשיר, ואולי אני אפילו חייב כסף – והרבה מאוד כסף. אני חושב שזה בהחלט ייתכן שזה כבר קרה. אני כבר לא הבעלים של כל השירים שלי. ישנן מספר תביעות משפטיות שבהן זכויות היוצרים שלי מוטלות בספק. לטוב ולרע, השירים שלך הם הילדים שלך, ואז פתאום מישהו בא ואומר לך שהם כבר לא הילדים שלך. הבנק עומד לקחת לך את הילד, ואני אפילו לא יודע כמה שעבודים ומשכנתאות רובצים על זכויות היוצרים שלי כיום. יש הרבה גורמים מעורבים בתביעה הזו.

למען האמת, אני חושב שהייתי טיפש. זה לא היה התפקיד שלי; סמכתי על אנשים אחרים שינהלו וישמרו על הכסף שלי. פעם אחר פעם האשימו אותי שאני עושה דברים רק בשביל הכסף, שהפכתי למסחרי ושהגעתי לשיאים – כאילו שתכננתי את זה, נכון? וכל השנים האלו לאחר מכן, אני מוצא את עצמי חושב: 'נו באמת, האשימו אותי שאני חזיר קפיטליסטי פשיסטי – אולי באמת הייתי צריך לדאוג לעניינים העסקיים שלי קצת יותר', אבל לא עשיתי זאת" (בילי ג'ואל בשנת 1990)

גרנד פ'אנק שורדים אבל איכשהו! ב-15 באפריל בשנת 1971 יצא התקליט SURVIVAL של להקת גרנד פ'אנק ריילרואד.

על גבי עטיפת התקליט, הודפס טקסט באנגלית שהיה אמור להמיס גם את הלבבות הקשוחים ביותר. המפיק של הלהקה, טרי נייט, שהיה ידוע בחוש שיווקי חד כתער וביכולת לסובב את המציאות לטובתו, כתב שם דברים מרגשים במיוחד. וכך נכתב בציטוט המקורי שלו: "אני לא חושב שאשכח אי פעם את הבעות הפנים שלהם כשהם ניגבו את הזיעה מעיניהם באופן מופתע כשראו את ים הפרצופים מולם. יותר מ-180,000 איש רעמו באופן אחיד ברמת רעש גבוהה שנשמעה למרחקים. ואני זוכר את המבט בעיניהם כשדממה השתררה באיצטדיון לנוכח בקשתו של מארק (פארנר) לקבל שקט מהקהל על מנת לתת מקום לאמא צעירה שתלד שם את בנה על שמיכה שהוצבה על ערמות חציר בקדמת הבמה. ביום שלמחרת ראו חברי הלהקה את הביקורת על ההופעה בעיתון, שציינה גם את הלידה הגרוטסקית ביותר בתולדות הרוק. שני תינוקות נולדו ביום הזה. לאחד מהם קראו גרנד פ'אנק ריילרואד. האלבום הזה מוקדש בשמחה לאותו ילד, האח החדש של הלהקה ממרק, מל ודון. טרי נייט- מפיק".

אבל למרות המילים המרגשות, האמת הייתה מעט פחות הוליוודית. מקרה הלידה המדובר מעולם לא התרחש במציאות. הוא נולד אך ורק במוחו הקודח ומורעל השיווק של טרי נייט, שניסה בכל כוחו לבנות ללהקה תדמית של הלהקה של העם, כזו שמחוברת לחיים עצמם ולרגעים הכי אנושיים שיש. כזו ששוחה נגד ים הביקורות השליליות שפורסמו נגדה ללא הרף.

גם הקונספט הויזואלי של עטיפת התקליט היה פרי דמיונו של טרי נייט. חברי הלהקה הצטלמו כשהם נראים כמו אנשי מערות, לבושים בחלציים, מה שהתכתב עם שם התקליט - SURVIVAL. אבל כדי להמשיך את דבריו של טרי נייט על העטיפה, גם הצילום היה פייק - חברי הלהקה הצטלמו כך בסטודיו הצילום מול המצלמה של הצלם המפורסם פרנצ'סקו סקאבולו כשמסביבם תפאורה כמו מערה. ואם יש לכם עותק ויניל מקורי של האלבום, זה הגיע עם שלוש תמונות צבעוניות מבריקות - אחת של כל חבר להקה בבגדי איש המערות שלו. התמונות האלה מבהירות עוד יותר שהסשן התקיים בסביבת אולפן, שכן התאורה מדויקת מאוד ומלוטשת עבור תפאורה פרהיסטורית לכאורה.

אז בואו נצא רגע מהמערה הזו ונלך אל התקליט עצמו; התקליט הוקלט במהלך החודשים פברואר ומרץ של שנת 1971 באולפני הקלטה בעיר קליבלנד ושני סינגלים בולטים יצאו ממנו לשוק האמריקאי. מה שמעניין הוא ששניהם היו גרסאות כיסוי לשירים של להקות בריטיות. הראשון היה ביצוע לשיר FEELIN ALRIGHT, שבוצע במקור על ידי להקת טראפיק. הסינגל השני הביא לעולם קאבר מחוספס לשיר GIMME SHELTER של להקת רולינג סטונס. מה קרה? לגרנד פ'אנק היו חסרים שירים מקוריים? האם זה היה, לפי שם התקליט - אקט הישרדותי? ובכן, הסיפור מאחורי הקאבר השני התחיל בזמן חזרה מוזיקלית שנערכה בבית החדש שקנה לעצמו הזמר-גיטריסט מארק פארנר. מתופף הלהקה, דון בראוואר, הגיע לביתו של פארנר אחרי שהקשיב בתשומת לב לתקליט LET IT BLEED של הסטונס. במהלך החזרה הוא הציע לחבריו לנסות לנגן יחד את השיר הזה. ההחלטה התקבלה בקלות, במיוחד כי האופי הטעון והדרמטי של השיר התאים לאמירה האישית של הלהקה, שיצאה בגלוי נגד מלחמת ויאטנם והמצב החברתי בארצות הברית באותם ימים.

עדיין, לאדם ממוצע כמוני זה מריח כמו מחסור בחומרים מקוריים. עד אז, התקליטים של הלהקה באו עם חומרים מקוריים בלבד (אם כי בתקליט CLOSER TO HOME יש כמה פילרים, צריך להודות...). עדיין, הקאברים פה עדיפים לי בהרבה מבדיחת הלוקומושן שבאה בהמשך הדרך. אבל, הקשבתי עכשיו שוב לגרסה של גרנד פ'אנק לשיר הזה של הסטונס ואין בה שום דבר שמוסיף ערך על המקור. חוץ מזה שגרנד פ'אנק מנגנת את השיר הזה מהר יותר מהמקור וכך היא מוציאה ממנו את העוקץ הדרמטי והדרמה הענקית שיש בו. כן, השיר פשוט נטבח לחלוטין על ידי גרנד פ'אנק. לו המקור של הרולינג סטונס היה אובד לנצח, אולי הקהל היה יכול להעריך את הגרסה של הלהקה הזו קצת יותר, אבל במצב הנוכחי? הגרסה שלהם פשוט איבדה את כל המתח שהיה קיים ביצירה המקורית מתוך LET IT BLEED. המקצבים העדינים והמסונכרנים בחוכמה של קית' ריצ'רדס וחבריו הוחלפו בנהמת בס מונוטונית, רובוטית, שנשמעה כמו שואב אבק שאיבד שליטה. התיפוף המופלא של צ'רלי ווטס הוחלף בתיפוף מתלהם וחסר רגש פה של המתופף דון ברוואר. קולו של מארק פארנר נשמע מלאכותי, וקולות הליווי הנשיים נשמעו כמו PLASTIC SOUL, ולא התקרבו אפילו לשורות המצמררות של מרי קלייטון בתקליט של הסטונס. תבינו, הלהקה הזו - גרנד פ'אנק - מאד אהובה עליי. מאד! אבל הקאבר הזה? ממש לא!

והקאבר השני - זה של להקת טראפיק - מהנה יותר מזה של הסטונס אבל גם לא מוסיף הרבה, חוץ מזה שהוא שילב אלמנטים מהגרסה של טראפיק עם זו של ג'ו קוקר. לפחות באמצע זוכים פה לסולו גיטרה כייפי של פארנר עם הסאונד הגרנד פ'אנקי המקורי - כשלפתע זה שוב נשפך לפזמון השיר ומזכיר לי שוב שמדובר בקאבר. זו גרסה נחמדה אך מיותרת. היה עדיף עוד שיר מקורי של החבורה.

ואם זה לא מספיק - מגיע הצד השני ועל ההתחלה מקבלים עוד קטע שהיה נשמע נחמד לו היה באורך 20 שניות ולא דקה וחצי! אני מדבר על קשקושי האולפן שלי הם אומרים הרבה בתור מי שרגיל לפטפוטי אולפן בין נגנים, אך למאזין הממוצע שלא מכיר את זה? בשביל מה זה טוב? נו, אז שומעים את השלושה פורצים עם טייק של בס-תופים-אורגן האמונד, כשלפתע הם עוצרים. מה שנקרא בעגה אולפנית FALSE START. "למה עצרתם?", נשמע שואל מישהו. זה נייט המפיק? והוא נשמע מדגים להם את מה שהוא רוצה מהם בנגינה. אהההה! אז הם לא מנגנים ככה באופן טבעי? בינתיים שומעים לצד הקשקושים את הרחש של מגבר הלזלי של האורגן. זה הדבר היחיד שם שגורם לי הנאה בקטע הזה. דקה ו-45 שניות של הקישקוש הזה!!! ומה בסוף? שומעים מיד לאחר מכן (בימים של הדבקת סלילים...) שהטייק הסופי הודבק לכל ההקדמה המיותרת הזו מטייק אחר לגמרי ולאו דווקא זה שבוצע אחרי הדיבורים. לקטע הזה קוראים I WANT FREEDOM... ובכן, חברי הלהקה וטרי נייט לקחו לעצמם יותר מדי חרות על חשבון המעריצים ששילמו כסף על זה. זה חומר לבוטלגים - לא לתקליט רשמי.

אז האם באמת חברי גרנד פ'אנק היו במחסור אדיר של שירים מקוריים? כנראה שכן, אחרת הם לא היו מקדימים לשיר I CAN FEEL HIM IN THE MORNING שתי דקות של ילדים קטנים המתארים את הבנתם לגבי אלוהים. כן, זה השיר I CAN FEEL HIM IN THE MORNING. הפעם, לפחות, הילדים מסקרנים אותי יותר עם הדיבור שלהם. יש בזה אפקט מצמרר. האם רק אצלי זה מהדהד כמו התשובה של הדור הצעיר לקולות של הזקנים בתקליט BOOKENDS של סיימון וגרפונקל!

מבחינה מוזיקלית, זה היה כנראה התקליט הרגוע ביותר של הלהקה עד לאותה נקודה, וכמו שקורה בדרך כלל: ככל שזה נהיה רגוע יותר, כך זה הופך לפחות נושך. אפילו הבס הכבד לא הציל ממש את התמונה. כשאין כמעט עבודת גיטרה מעניינת שתתחרה בו, רוב הטריקים של מל הבסיסט פשוט לא עבדו. האם מדובר פה בלהקה שהרשתה לעצמה יותר מדי על חשבון הקהל, בהנחה שקהל המעריצים הוא כבר גדול מאד ויקנה את המוצר הזה בכל מקרה? שני שירי רוק שהוצבו ממש בתחילת התקליט – COUNTRY ROAD הכבד עם ריף הבס הטוב ביותר בתקליט ו-ALL YOU'VE GOT IS MONEY שנשמע עם הרבה צרחות וגישת גרנד פ'אנק בסיסית ומענגת – היו סולידיים מספיק כדי להציל את היצירה מלהיות אחד התקליטים הגרועים ביותר שהוקלטו על ידי הלהקה - ודווקא בתקופה כה משמעותית שלה.

ורק כדי להראות כמה התקשורת שנאה בזמנו את הלהקה; בניסיון לשפר את היחסים עם המדיה, הגיעו חברי הלהקה יחד עם טרי נייט, ב-3 במאי 1971, למסיבת עיתונאים חגיגית שאורגנה עבור התקשורת האמריקאית. המטרה הייתה לציין את המופע הקרב ובא של הלהקה באצטדיון שיי ואת סיבוב ההופעות המתוכנן ביפן. הציפייה הייתה גדולה, וטרי נייט העריך שיגיעו כ-150 עיתונאים. בפועל, המציאות טפחה על פניהם כשרק שישה עיתונאים טרחו להופיע! אכן רגע משפיל ומביך. טרי נייט נפגע עמוקות מההיענות הדלה לאירוע היוקרתי שאירגן, אך חברי להקת גרנד פ'אנק כבר לא ייחסו חשיבות לדעתם של העיתונאים. הם הבינו את התמונה.

מה הקשר בין אפרו גדול, סופר מאשין ובלוז. ב-15 באפריל בשנת 1967 התחתנה הזמרת האמריקאית (ובעלת האפרו הגדול) מרשה האנט, חברתו של ג'ון מאייאל, דווקא עם אורגניסט להקת סופט מאשין, מייק ראטלדג'.

מסתבר שבלונדון של שנות השישים העליזות, הכל היה אפשרי, אבל נראה שהסיפור הזה הוא מועמד רציני בשבירת שיאים של מגניבות ובלבול. ב-15 באפריל בשנת 1967, הזמרת האמריקאית המרהיבה ובעלת תסרוקת האפרו העצומה (ולא, זו לא הייתה פאה), מרשה האנט, צעדה לעבר משרד הרישום כדי להחליף נדרים. אלא שבמקום להתחתן עם מי שהיה אז בן זוגה הרשמי, היא בחרה דווקא במייק ראטלדג', האורגניסט של להקת הג'אז-רוק הפסיכדלית, סופט מאשין.

הסיבה לחתונה המפתיעה הזו לא הייתה רומן סודי ולוהט בין השניים, אלא עניין בירוקרטי אפור ומשעמם הרבה יותר. האנט לא הצליחה להסדיר אשרת שהייה חוקית בלונדון, והפתרון היצירתי ביותר שעלה על הפרק היה נישואי נוחות. היא הציעה למייק ראטלדג' להתחתן עמה אך ורק כדי שתוכל להישאר בעיר ולהמשיך לפתח את הקריירה המוזיקלית והדוגמנות שלה. באותה תקופה האנט כבר הפכה לדמות מוכרת בסצנה הבריטית, ואף התפרסמה כדוגמנית השחורה הראשונה שהופיעה על שער המגזין QUEEN והפכה לפנים של המחזמר "שיער" בלונדון.

מי שהתייצב לתפקיד השושבין בטקס הלא שגרתי הזה היה אמן הבלוז הבריטי, ג'ון מאייאל. נוכחותו שם לא הייתה מקרית בכלל, שכן באותו זמן האנט הייתה המאהבת שלו. בזמן שמאייאל הוביל את להקת הבלוזברייקרס וטיפח כישרונות, הוא מצא זמן גם לתמוך בתוכנית הנישואין המוזרה של בת זוגו.

מבולבלים? הנה כך כתב ג'ון מאייאל בספרו האוטוביוגרפי: "היא הייתה אהובתי החדשה, מרשה האנט, שפגשתי דרך מכר משותף, אלכסיס קורנר. היא הייתה אישה שחורה אמריקאית מבוסטון, והיא ואני נהנינו לחיות יחד בזמן שהיא פיתחה קריירת שירה משלה. בשנת 1967, כשהוויזה שלה הייתה אמורה לפקוע באנגליה, היא הייתה צריכה להתחתן כדי להפוך לתושבת חוקית פה. היה לה חבר, מייק ראטלדג' מלהקת סופט מאשין, שהתנדב לעזור, אז ב-15 באפריל, מרשה ואני לקחנו מונית לפגוש אותו במשרד הרישום.

הטקס בוצע במהירות ובחוק, וכאשר הרשם אמר, 'אתה יכול לנשק את הכלה', מייק עשה זאת, כשאני מתפקד בתור השושבין. ואז יצאנו מהדלת, ואחרי לחיצת יד, הוא הלך לכיוון אחד ומרשה ואני חזרנו במונית לדירה בזמן לארוחת צהריים. די מצחיק, הרבה אחרי שמרשה ואני נפרדנו והיא התחילה להתרועע עם מיק ג'אגר, הוא כתב עליה שירים שהפכו מפורסמים יותר מהשירים שאני כתבתי עליה".

מאייאל ציין בספרו את השיר BROWN SUGAR כשיר שנכתב על מרשה האנט, אם כי לפי הבסיסט של הרולינג סטונס, ביל ווימאן, השיר נוצר בהשראה חלקית מזמרת שחומת העור, קלודיה לניר, שהייתה אחת מזמרות הליווי של אייק וטינה טרנר. לניר וג'אגר נפגשו כאשר הסטונס יצאו לסיבוב הופעות עם הזוג טרנר בשנת 1969.

עם זאת, הקשר בין האנט לג'אגר היה עמוק וסוער בהרבה. האנט אכן יצאה עם ג'אגר בתקופה שבה הוא היה הסמל של דור שלם, ונכנסה ממנו להריון. באותם ימים ג'אגר הכחיש בתוקף שהוא האב, והאנט נאלצה לגדל את בתה לבדה. היא ילדה את התינוקת, קאריס, ורק שנים רבות לאחר מכן ג'אגר הודה שהיא אכן הבת שלו. ובכלל, לפי הספר UP AND DOWN WITH THE ROLLING STONES, מאת טוני סאנצ'ז שהתלווה ללהקה כעוזר אישי וסוחר סמים, למילים של השיר יש רובד נוסף. סאנצ'ז טען כי כל העבדות וההצלפות שמוזכרות בשיר הן בעלות משמעות כפולה לסכנות של סם ההרואין שמתבשל על הכפית המחוממת כסוכר חום.

עדיין מבולבלים? נו טוב, מה לעשות? החיים בסיקסטיז היו הרבה יותר מורכבים ממה שנדמה לנו. והאם אתם חושבים שהחתונה הזו הייתה המהלך החכם ביותר שמרשה האנט יכלה לעשות כדי להציל את הקריירה שלה?

בילי ג'ואל לא יוכל יותר לנגן בפסנתר?! ב-15 באפריל בשנת 1982 התנגש בילי ג'ואל עם אופנוע ההארלי דייווידסון שלו במכונית נוסעת בניו יורק.

ג'ואל רכב באותה עת בניו יורק על האופנוע הכבד האהוב עליו, כשלפתע הגיחה קורנליה בינום המבוגרת ופגעה בו עם רכבה. בילי הועף עשרות מטרים במורד הכביש, וברגע שאנשים הבינו מי הפצוע, הפכה כל הסביבה למרקחה. איך לא? איש הפסנתר סיפר כי הופתע כשהצליח לעמוד ולהתנודד בחזרה לעבר האופנוע שלו כדי לאמוד את הנזק; הוא היה עדיין שרוי בהלם, והכאב הפיזי טרם הכה בו. הוא התיישב על המדרכה ובדק את הנזק לידיו. הפציעות בהן היו ניכרות לעין, למרות הכפפות שלבש.

השוטר הראשון שהגיע לזירה מיהר, בראש ובראשונה, לבקש מבילי חתימה. נו, שוטר של דונאטס! הפסנתרן הביט בו בתדהמה, שכן באותו רגע ידיו כלל לא היו מסוגלות לאחוז בעט - שלא לדבר על לחתום עם זה. הוא הובהל לבית החולים ושתי ידיו גובסו. באותם רגעים, הוא לא ידע אם יוכל לשוב ולנגן בפסנתר. בעודו שוכב בבית החולים ומנסה להתאושש מהכאב ומהשפעת התרופות, הוא הבחין לפתע במבט מעורפל באשתו, אליזבת, שהגיעה לשם לא כדי ללטף את ראשו ולהרגיע אותו. ממש לא! היא הגיעה לשם כדי לבקש ממנו להתגרש ממנה. לצידה התייצב עורך דין, והשניים ניסו להחתים אותו על חוזה שיעביר לה את כל הזכויות על המוזיקה שלו. ממש כך! בילי רתח מזעם, סירב להיכנע לתרגיל וחש כי הוא נתון בלחץ קשה מנשוא.

ותאריך זה היה משמעותי עבור ג'ואל גם שנים קודם לכן, בשנת 1972, אז הופיע באולפני SIGMA שבפילדלפיה. ההופעה שודרה בתחנת הרדיו המקומית WMMR, ותריסר השירים שביצע ג'ואל היוו נקודת מפנה בקריירה שלו. בעקבות החשיפה הרדיופונית המפתיעה והמתמשכת לצליליו, הוא החל לקבל הזמנות להופעות שונות, ובמקביל יצר עמו קשר איש גילוי הכישרונות (A&R) של חברת התקליטים "קולומביה". ג'ואל ידע שגם חברת "אטלנטיק" החלה לגלות בו עניין, ולכן ביקש נציג קולומביה להיפגש עמו בהקדם האפשרי. הפגישה שהובילה לחתימתו בחברת קולומביה נערכה לבסוף בתחילת מאי 1973, כשנה לאחר המופע ברדיו ולאחר שצבר ניסיון בהופעות רבות.

אחרי הכל, ניסיונו הקודם עם חברת אטלנטיק לא היה מזהיר; בשנת 1972 הביא נשיא החברה, אהמט ארטגון, את שני מנהליו המרכזיים להוליווד כדי "לבחון את הסחורה". המבקרים היו ג'רי גרינברג וג'רי וקסלר. ג'ואל התיישב מול פסנתר כנף מתוצרת סטיינוויי וביצע את השירים החזקים ביותר שהיו אז ברפרטואר שלו. מתוך שאיפה לשחזר ככל הניתן את העיבודים שהלהקה המלאה אמורה לבצע, ניגן בילי עבור הנוכחים בחדר, ואז פסק ג'רי וקסלר: "אתה מנגן יותר מדי. תפסיק לנגן כל כך הרבה". בעיני ג'ואל, זה לא היה סימן מעודד: "עבדתי בזה לפרנסתי במשך כמעט עשור, ולטוב ולרע – מה שהם שמעו היה הסגנון שלי".

לווקסלר הייתה הסתייגות גם מהשיר PIANO MAN. לטעמו, הוא נשמע דומה מדי לשירו של ג'רי ג'ף ווקר משנת 1968, MR. BOJANGLES, שהפך ללהיט ענק בביצוע להקת NITTY DRITTY DIRT BAND בשנת 1971. בילי לא אהב את דבריו של ווקסלר וציין כי למרות מבנה אקורדים דומה, השיר מקורי שלו ונבע מחוויה אישית. עם זאת, הפגישה הייתה לבבית, ובסוף היום נסללה הדרך להצטרפותו של ג'ואל לחברת אטלנטיק. אולם כאמור, הוא לא היה שבע רצון, וההצעה מחברת קולומביה קסמה לו יותר. כשבאטלנטיק שמעו על המהלך הם רתחו מזעם: "הרי סגרנו את העניין בלחיצת יד – שכחת?". ג'ואל היה נחוש להתקדם, ולא ידע שבאותה עת נשיא קולומביה, קלייב דייויס, עמד ליפול לצרות. כשנתפס, דייויס נחקר בגין חשד לשימוש לרעה בכספי החברה לשיפוץ דירתו ולמימון בר המצווה של בנו. הוא הודח מהחברה זמן קצר לאחר מכן, אך ג'ואל נשאר חתום בה להמשך הקריירה שלו.

התקליט שנתן לביטלס בראש! ב-15 באפריל בשנת 1966 יצא התקליט AFTERMATH, של הרולינג סטונס, שנחשב לא פעם כאחיו החורג של התקליט RUBBER SOUL של הביטלס, שיצא ארבעה חודשים לפני כן.

בעוד שארבעת המופלאים מליברפול כיוונו הכי גבוה שאפשר וחיפשו משענת אמנותית בצבעי הקשת המרהיבים, החברים מהסטונס העדיפו לשאוב את ההשראה שלהם מהמקום שהכירו כמו את כף ידם, הבלוז האמריקני המחוספס. מדובר היה בנקודת מפנה היסטורית עבור הלהקה, שכן זה היה התקליט הראשון שלהם שהורכב כולו משירים מקוריים של הצמד ג'אגר וריצ'רדס, ללא גרסאות כיסוי לאמני בלוז וסול כפי שנהגו לעשות בעבר. יענו, סטונס מקורי למהדרין! יכול להיות שזה המקום בו הבלוז הסתיים והפופ התחיל אצל הסטונס?

והאמת? זה יופי של תקליט! כזה שמביא את התמונה המדויקת עם הסטונס של שנה מאד חשובה בהתפתחות המוסיקה באנגליה. יענו, הסווינגינג לונדון מתחילים. ועד לאותה נקודה בזמן, הסטונס היו פשוט מבועתים מהמחשבה לכתוב שירים. זה היה נראה בסדר גמור עבור המבקרים לשבת בנחת וללעוג לכל אותן להקות הפלישה הבריטית חסרות המעוף, שביצעו גרסאות כיסוי לכותבי שירים מקצועיים בזה אחר זה עד שאזלה להן המקצוענות והן נאלצו להסתפק בשירים עם כותרות כמו SHA LA LA LA LEE. אך רבות מהן לא היו רק חסרות יכולת כתיבה, הן פשוט פחדו. הן פחדו שהחומר שלהן יחוויר בהכרח ליד המקור (וזה לעיתים קרובות קרה), פחדו לספוג הררי ביקורת על היותן טריוויאליות מדי ופחדו לקחת על עצמן אחריות חדשה ולא ידועה. במקרה של הסטונס, היה להם גם את בריאן ג'ונס, שלא היה לו אכפת מיצירה, הוא רק רצה לנגן את הבלוז של האדם השחור.

אבל ג'ונס כבר לא היה המחליט העיקרי בסיפור. היה את המפיק-מנהל אנדרו לוג אולדהם, שדחף את הכתיבה העצמאית של מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס. עם זאת, עד שהגיעה שנת 1966 ומהפכת התרבות הגדולה התגלגלה פנימה, אפילו לבריאן ג'ונס נמאס לנגן את הבלוז של האדם השחור. וכך הגיע לעולם AFTERMATH, הקפיצה הגדולה ביותר אי פעם עבור הלהקה. ועדיין - הליכלוך הסטונסי הנהדר ההוא נשאר. ועוד איך! וזה בדיוק מה שהפך את AFTERMATH לכל כך ייחודי. מדובר היה בחבורה של נגנים לא מקצוענים שבמקרה היה להם חוש טוב, לא... היה להם חוש מצוין, להביא אלמנטים של פופ והשילוב שלהם עם החספוס הרגיל הוא שהעניק לתקליט את הטעם הבולט שלו. מה שהביטלס לא הצליחו לספק אז.

הביקורות בעיתונות הבריטית יצאו מגדרן. עיתון NME קבע נחרצות כי התקליט מביא לרוכשיו את התמורה הטובה ביותר עבור כספם. עיתון DISC הצטרף לחגיגה ופרסם כי חברי הסטונס השתפרו מאוד כמוזיקאים וכי הגיעה השעה להציב את השמות של מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס, ככותבי שירים, בשורה אחת לצד השמות של ג'ון לנון ופול מקרטני. במגזין מלודי מייקר הגדילו לעשות וכתבו כי הם השתפרו באופן משמעותי כמוזיקאים והגיע הזמן להרים למעלה את שותפות כתיבת השירים של ג'אגר וריצ'רדס לדרגה של ג'ון ופול. עד כדי כך!

אבל בתוך כל החגיגה הזו היה כוכב אחד ששמו נדחף מעט לאחור. היה זה בריאן ג'ונס, האיש שהקים את הלהקה הזו במו ידיו. ג'ונס היה הדבק מלכתחילה, אבל הייתה לו בעיה - הוא לא ניחן ביכולת כתיבת שירים כמו של ג'אגר וריצ'רדס, או שמא השניים פשוט דחפו אותו לצד בדומה לאופן שבו ג'ורג' האריסון נדחק על ידי לנון ומקרטני. אז ג'ונס ניסה לפצות על חסך זה באמצעות הבאת כלי נגינה מגוונים ונגינה בהם במהלך ההקלטות, הכל כדי להרחיב את קשת הצבעים המוזיקלית של הלהקה. בזכותו זכו שירי הסטונס באותה תקופה לצלילים מרתקים ולא צפויים. בריאן ג'ונס נראה מודע למגבלות הללו. הוא מעולם לא קיבל קרדיט על אף אחד מהשירים. הוא היה טהרן הבלוז המקורי בלהקה. קית' היה הרוקר, מיק היה איש יחסי הציבור. אבל פה נראה שג'ונס פשוט התעורר בוקר אחד עם הרעיון שבלוז פשוט לא יספיק יותר ושצריך להמשיך משם. למרבה הצער, בריאן נראה כמי שעבד לא באופן מסודר, כשנוכחותו נעה בין חיונית לכזו שבקושי מורגשת. זה הסיפור הטראגי של הסטונס בסיקסטיז.

התקליט נפתח בסערה עם MOTHER'S LITTLE HELPER, שיר שעוסק בעקרת בית המנסה לשרוד את השגרה המתישה בעזרת כדור סם ממריץ. על הדרך - באותם ימים בארצנו, להקת קצב ישראלית בשם הזרים, בה היו חברים ניסים סרוסי, רוני דמול וחבריהם, נהגה לנגן את השיר הזה רבות במועדוני הקצב המקומיים. כן, דמיינו את נסים סרוסי שר ומנגן את השיר הזה! בכל אופן, הסטונס, שנהנו מתדמית של הילדים הרעים של עולם הפופ, הצליחו לחמוק מביקורת ציבורית קשה למרות הנושא הנפיץ הזה. את צליל הגיטרה הייחודי והמוזר שבשיר השיג קית' ריצ'רדס כשהחליק ברכיב סלייד על גיטרת 12 מיתרים חשמלית, אפקט שנולד כהברקה של רגע בתוך אולפן ההקלטה.

השיר הבא, STUPID GIRL, נכתב בעקבות מערכת יחסים עכורה שהייתה למיק ג'אגר עם בחורה. ג'אגר שיתף אז בתחושתו כי אף בחורה לא מצליחה להגיע לרמתו או לספק אותו, לא משנה כמה תתאמץ. בשיר אפילו שומעים את הרצון להשתיק את הבחורה הזו - SHUT UP, SHUT UP. נו, טוב...

מיד לאחר מכן הגיע UNDER MY THUMB ובריאן ג'ונס הפליא כאן בנגינה במרימבה, וקית' ריצ'רדס החמיא לו: "בריאן ג'ונס היה מאד פורה בתקופה ההיא. נראה היה שהוא איבד עניין בגיטרה אך הצליח להביא המון כלי נגינה אחרים שחיפו על כך. הוא היה מוזיקאי יצירתי ביותר". השיר עורר את זעמן של פמיניסטיות רבות שתפסו אותו באופן מוטעה, אך ג'אגר הסביר בשנת 1984: "זה אני שהייתי הקורבן בשיר הזה. אני הייתי הזכר המושפל שבא לנקום בחזרה. את הקטע הזה הפמיניסטיות השמיטו, משום מה". בשנת 1967 זכה השיר לביצוע של להקת המי, כחלק ממחווה לסטונס לאחר שג'אגר וריצ'רדס נכלאו בשל עבירות סמים. פיט טאונסנד וחבריו החליטו להקליט אך ורק שירי סטונס עד שחבריהם ישוחררו, והשיר יצא על גבי תקליטון. שנתיים מאוחר יותר, בדצמבר 1969, הפך השיר, בביצוע חי, לפסקול המצמרר של רגע הרצח של מרדית' האנטר על ידי כנופיית מלאכי הגהינום בפסטיבל אלטמונט.

שיר בולט נוסף הוא OUT OF TIME, שהושמט מהגרסה האמריקאית של התקליט. באוגוסט 1966 הזמר כריס פארלו הביא את השיר למקום הראשון באנגליה בביצוע שהפיק לו ג'אגר בעצמו.

השיר PAINT IT, BLACK, שהוקלט גם הוא באותה תקופה ויצא באנגליה כתקליטון, פתח את המהדורה האמריקאית של התקליט. למרות שמדובר באחד השירים האפלים ביותר של הלהקה, הכל התחיל בכלל כבדיחה. מיק ג'אגר אפילו כינה אותו שיר לחתונות יהודיות. במקור זה היה שיר פופ רגיל בסולם מינורי, והמפיק אנדרו לוג אולדהאם כבר עמד לזרוק אותו לפח כי הסשן לא התקדם.

הישועה הגיעה כשמישהו החליט לנסות את השיר בגרסה צוענית כבדיחה. אותו מישהו היה הבסיסט ביל ווימן, שזחל על הרצפה מתחת לאורגן ההאמונד כדי לנגן על הפדלים שלו. ווימן ניסה להצחיק את החברים ולחקות את המנהל הראשון שלהם, אריק איסטון, שהיה אורגניסט בתחילת דרכו. הוא ניגן גרסה מהירה על הפדלים, מה שגרם לכל הלהקה להצטרף בהתלהבות וכך נולדה קלאסיקה. קית' ריצ'רדס סיפר אחר כך כי בשיר זה הוא ניגן כפי שלא ניגן מעולם, וציין כי היהדות שבו לפתע קפצה החוצה.

בריאן ג'ונס הוסיף את הממד האפל עם הסיטאר, אפקט שהפך לבלתי נשכח כשצולם מנגן עליו בתוכנית של אד סאליבן. מיק ג'אגר אימץ סגנון שירה נחירי ומודגש, והמילים תיארו לוויה דמיונית של בחורה. צ'ארלי ווטס תרם את אווירת האימה עם תופי הטום-טום שלו, וטכנאי ההקלטה דייב האסינגר הנציח את כל זה על הסרט המגנטי. אפילו הפסיק בשם השיר היה טעות הדפסה של חברת DECCA, שהפכה לחלק מהשם הרשמי. עיתון מלודי מייקר החמיא: השיר הזה הוא שיר מופלא בסגנון רוק-ראגה. זה כנראה השיר שיכניס מכה גדולה מאד לשוק הפופ. ב-NME כתבו כי השיר מתחיל בשקט ואז לפתע מתפרץ בקצב דורסני עד כדי כך שהמחט מאיימת להיזרק מהפטיפון החוצה. עם זאת, השימוש בסיטאר גרר השוואות בלתי פוסקות לביטלס ולשיר NORWEGIAN WOOD. איך לא?

זה חבל נוראי שבריאן ג'ונס מעולם לא קיבל קרדיט לפחות על PAINT IT, BLACK. צריך רק להקשיב פעם אחת לכל אחת מגרסאות הלייב של השיר הזמינות ולהשוות אותן למקור מהאולפן כדי להבין כמה השיר מאבד את האפקט שלו ללא הסיטאר. למעשה, מדובר בעצם רק בשורה אחת שחוזרת על עצמה שוב ושוב (עם פרצי בתים בסגנון רוק ישיר). הסיטאר הוא מה שמעניק לזה משמעות, הוא מנטרה, ומהי מנטרה אם לא חזרה שמביאה טראנס? ברור שבריאן ג'ונס מעולם לא יכול היה לקוות להפוך לראווי שנקר מיידי, וקיבלנו פשוט רוקר שמתנסה בסיטאר. ואולי זה חלק מהקסם המחוספס והחצוף. בריאן ידע זאת, וזו כנראה הסיבה שהוא התעקש להביא את הסיטאר לתוכנית של אד סאליבן במאי 1966, מה שאולי היה הפעם הראשונה שמיליוני אנשים ראו את הכלי המדובר.

ויש את רגע הקסם גם בשיר LADY JANE. בלדות רומנטיות אדיבות תמיד היו בעיה עבור הסטונס, אולי בגלל מגבלות הטווח הקולי של ג'אגר ואולי בגלל שרומנטיקה אדיבה פשוט לא התאימה כל כך טוב בין שירים עם שמות כמו STUPID GIRL ו-UNDER MY THUMB. עדיין, הסטונס הצליחו לעלות פה על לחן יפהפה, רגשני ומיוחד. ושוב, בריאן ג'ונס מביא ניחוחות דולצימר. זה לא אפקטיבי כמו הסיטאר בשיר השחור ההוא - אבל עדיין...

וחובבי המוזיקה החופשית קיבלו בתקליט את GOIN' HOME, ג'אם אולפני בן 11 דקות שחתם את הצד הראשון. ביל ווימן סיפר בספרו ROLLING WITH THE STONES כי השיר נכתב בארצות הברית, כשצ'ארלי ווטס מנגן עם מברשות על תוף הבס, מיק ג'אגר במפוחית וסטו סטיוארט בפסנתר. אחחח... לפי הצלילים - הייתי מת להיות זבוב על הקיר כשזה הוקלט. עצם העובדה שהסטונס אילתרו בצורה כזו ודאי לא הייתה חדשה, הם נהגו לאלתר כמו מפלצות כבר בימי המועדונים המוקדמים, כשהם מאריכים את גרסאות הרית'ם אנד בלוז שלהם כל עוד הקהל יכול היה לשאת אותם. אך לשים דבר כזה על תקליט היה בהחלט חסר תקדים, שירים ארוכים היו פחות או יותר דבר שנשמר לאנשים כמו בוב דילן, וגם אז הם היו שירים ארוכים, לא מפגשי ג'אם מאולתרים. עם זאת, הייתה לשיר מיסטיקה משלו. ממש!

מחלוקת בריטניה מול ארצות הברית הייתה המקום שבו הדברים התחילו להפוך למעט לא נעימים. ברור שעם AFTERMATH, הסטונס התחילו סוף סוף לחשוב במונחים של תקליט ולא במונחים של סינגלים. לרוע המזל, למפיצים האמריקאים לא היה אכפת מזה, ונדרש הקונספטואליזם הישיר בפרצוף של THEIR SATANIC MAJESTIES REQUEST (כמו מה שהיה עם סרג'נט פפר, קצת לפני כן) כדי לרפא סוף סוף את הפער. המהדורה האמריקאית הזו הייתה קצרה מהמקור הבריטי, והיא השליכה החוצה דברים משובחים כמו MOTHER'S LITTLE HELPER ו-OUT OF TIME כדי לפנות מקום לדברים משובחים אחרים כמו PAINT IT, BLACK, שבמקור היה סינגל עם LONG LONG WHILE בצד השני. הגרסה הבריטית כללה גם את TAKE IT OR LEAVE IT ואת WHAT TO DO. מתוך ארבעת השירים הללו, שלושה הגיעו מאוחר יותר לתקליט FLOWERS שיצא רק בארצות הברית. ובכן, לפחות אנשי תעשיית התקליטים נתנו למשועממים נושא מצוין לדיון - איזה שיר הוא פתיחה מוחצת יותר לתקליט: PAINT IT, BLACK? או MOTHER'S LITTLE HELPER?

הסטונס רצו במקור לקרוא לתקליט COULD YOU WALK ON THE WATER ולהציב בעטיפה תמונה שלהם טובלים באגם כשרק ראשם בולט, אך חברת התקליטים חששה מזעם הנוצרים ואסרה זאת. למרות הכל, התקליט כבש את המקום הראשון באנגליה והשני בארצות הברית. בריאן ג'ונס, אגב, לא אהב את העטיפה הסופית ורינגו סטאר הציע בצחוק לקרוא לתקליט הבא של הביטלס AFTERGEOGRAPHY, אך הם בחרו בסוף ב-REVOLVER. וטוב שכך!

עוד פרט פיקנטי שחשף ווימן הוא שהתקליט היה אמור לשמש פסקול לסרט בשם BACK, BEHIND AND IN THE FRONT, אך הפרויקט בוטל לאחר שמיק ג'אגר נפגש עם הבמאי ניקולאס ריי וממש לא סבל אותו. בסיכומו של דבר, המוחות שפעלו מאחורי המכונה החשמלית הזו הפיקו את התמורה הטובה ביותר לכסף בדמות AFTERMATH. איזה תקליט!

ב-15 באפריל בשנת 1976 יצא תקליט מהמם של סטומו יאמאשטה ושמו GO. ללכת? לאן ללכת? תשאלו את סטומו יאמאשטה עם הפרויקט שלו.

הופה!!! איזה תקליט נהדר!!! הנה מה שקורה כמכניסים לסיר אחד אמן כלי הקשה יפני, מתופף אמריקאי עם טאץ' של פיוז'ן ולאטין וקלידן בריטי מעולה שהוא גם זמר עם קול נשמה מיוחד במינו. תוסיפו לזה קלידן חללי גרמני וגיטריסט אמריקאי מהיר כברק - ומה תקבלו? יאללה, בואו נלך על זה!

יאמאשטה גייס לפרויקט כמה "תותחים כבדים". החשוב והבולט שבהם היה סטיב וינווד, שנמצא אז בנקודת זמן שבין פירוק להקת TRAFFIC לתחילת קריירת הסולו שלו. באותם ימים נעלם וינווד מאור הזרקורים ומיעט להופיע, כך שהצטרפותו לפרויקט הייתה סוג של "קאמבק". בתקליט זה הוא מפאר את המוזיקה בקולו הייחודי ומלא הנשמה וביכולותיו על אורגן ההאמונד. בעמדת התופים התיישב מייקל שריב, לשעבר המתופף המקורי והמופלא של להקת סנטנה.

בגיטרה ניגן אל דימיולה, שבאותה תקופה היה חבר בלהקת RETURN TO FOREVER (עם צ'יק קוריאה) והחל את צעדיו הראשונים כאמן סולו. על הסינטיסייזרים הופקד קלאוס שולץ הגרמני, שעיטר בצליליו אלבומים של TANGERINE DREAM ו-ASH RA TEMPEL. הבסיסט בתקליט הוא רוסקו ג'י, שעבד לפני כן עם וינווד.

אז כאמור, התקליט מציג מיזוג אמנים מקצוות שונים של כדור הארץ: יפן (יאמאשטה), אנגליה (סטיב וינווד), גרמניה (קלאוס שולץ) וארה"ב (אל דימיולה ומייקל שריב). כמו כן, אשתו של יאמאשטה, היסוקו, מנגנת באלבום בכינור. על התזמורים הופקד פול באקמאסטר, שעבד בעבר עם אמנים כמו אלטון ג'ון ומיילס דייויס. באקמאסטר לא היה האופציה הראשונה; סטומו רצה בתחילה את מוזיקאי הג'אז מייק גיבס, אך זה לא היה יכול להתחייב לפרויקט בשל עיסוקיו באקדמיית ברקלי.

הגורם לעמימות רבה בתקליט GO הוא שהעלילה מתחילה למעשה בצד ב' ומסתיימת בצד א'. לכן, מומלץ להתחיל בהאזנה לצד ב' כדי להבין את הסיפור לעומק. שם, הסיפור מתחיל אי שם בגלקסיה, כשכוכב עוזב לפתע את מסלולו ומאיץ לקראת התרסקות בכדור הארץ. מתוך הכאוס צץ שליט חדש בשם קוראטה, אך שלטונו אינו מאריך ימים; מולו מתייצב יריב בשם פו שן, שתופס את השלטון ומעוור את קוראטה לחלוטין.

צד א' של התקליט ממשיך את הסיפור: קוראטה, שאיבד את כל עולמו, בורח לשיקום בטבע שם הוא מטופל על ידי חיות וציפורים. איש שחור מצטרף אליו ומראה לו כיצד למצוא אור גם בחשיכה גמורה. קוראטה מתחזק, מרגיש בלתי פגיע ואז "חוצה את הקו" (בשיר CROSSING THE LINE) מעולם הדמיון בחזרה למציאות אל מול פו שן. הוא נלחם בו שוב, והפעם משיב לעצמו את כתר המלכות. סוף הסיפור מחזיר אותנו מכדור הארץ אל המרחבים האינסופיים של הגלקסיה.

את המילים לשירים כתב חבר משותף של יאמאשטה ווינווד – מייק קוורטמיין. סטיב וינווד סיפר למגזין מלודי מייקר בשנת 1976: "מייק כתב את המילים בצורת שירה, וזו לא תמיד הדרך הקלה לכתוב שיר. חלק מהמילים לקחתי כפי שהן וחלק שיניתי כדי שיתאימו לקולי. הרעיון הוא בהחלט של מייק, שהגה אותו לאחר שיחות עם סטומו". יאמאשטה הוסיף את הזווית שלו בראיון מאותה שנה: "כשיש לך רקדנים שמפרשים את המחזה, אתה לא צריך קריין שיסביר מה קורה. קחו לדוגמה את TUBULAR BELLS של מייק אולדפילד. זו פשוט בדיחה – הקריינות שם שמציגה את שמות כלי הנגינה... מי צריך את זה?".

מייק שריב הוסיף: "ההבנה שאני הולך להופיע עם סטיב וינווד הכתה בי בהלם בהתחלה. זה איש שחלמתי לנגן איתו מאז שראיתי את תמונתו לראשונה בעיתון מוזיקה, כשהיה בלהקה של ספנסר דייוויס. את פול באקמאסטר הכרתי רק לאחרונה ואני מעריך מאוד את עבודתו". סטומו סיכם את העניין באותה שנה: "התקליט הזה הוא פשוט פסקול. הוא רק חלק מהחוויה השלמה. תבינו את זה באמת רק כשתראו את המופע המלא. חלק מהשירים נוצרו בכוונה כמוזיקת ליווי למחזה".

ב-23 בספטמבר 1976 פורסמה ביקורתו של ג'ון מילוורד ברולינג סטון: "התקליט הזה מתעתע מאוד. אלמנטים של ג'אז, רוק, מוזיקה קלאסית וצלילים מתכתיים שזורים יחדיו באופן שקשה להפרידו. כך גם קולו של סטיב וינווד עם הגיטרה המהירה כברק של אל דימיולה – כל זאת בתוך פנטזיית הפופ של סטומו יאמאשטה. השיר הטוב ביותר הוא WINNER / LOSER, שוינווד השתתף בכתיבתו, בין היתר בזכות הנגינה המבריקה של מייקל שריב. שיר נוסף בו וינווד זוהר הוא CROSSING THE LINE. נגינתו של אל דימיולה מהירה ומבריקה כמו זו של גיטריסט פיוז'ן אחר, ג'ון מקלפלין; ההבדל הוא שהצלילים של דימיולה ברורים יותר ומתאימים יותר ליצירה בתחום הרוק. התקליט הזה יכול היה לצלול אל תהומות השכחה, אילולא ה'דבק' של הסיפור כולו – סטומו יאמאשטה".

זהו התקליט שהפך את סטומו יאמאשטה לשם דבר. לכל מי שאוהב את המוזיקה שלו מאתגרת אך נגישה – זהו התקליט עבורו. ובעיתון DAILY HERALD נכתב אז: "הפרויקט GO הוא 'מוזיקת מוח' חללית – שילוב אלקטרוני מדהים עם הכוחות המעניינים ביותר במוזיקה העכשווית. הוא משלב בעדינות השפעות מנוגדות כמו הג'אז-רוק של WEATHER REPORT, היצירה האוונגרדית של קרלהיינץ סטוקהאוזן והרוק הוויזואלי של פינק פלויד, עם נגיעות של סטרבינסקי ואדגר וארז. זוהי, במילותיו של יאמאשטה, עבודתו ה'גדולה' הראשונה, הגורמת לתהות לגבי הקריירה יוצאת הדופן שלו עד כה. התוצאה אינה רוק, ג'אז או מוזיקה קלאסית בלבד – זהו ג'אז-רוק קלאסי, אלקטרוני וקוסמי. זה פשוט מדהים".

המנה השניה של לינירד סקינירד. ב-15 באפריל בשנת 1974 יצא אלבומה השני של להקת לינירד סקינירד. שם האלבום - SECOND HELPING. בתוכו גם הלהיט SWEET HOME ALABAMA. בתיאבון!

אוקי, בשנת 1974, כשהדרום של ארצות הברית התחיל לבעור על מפות המוזיקה, להקת לינירד סקינרד שחררה סוג של יצירת מופת. ברור! אבל עם זאת - יכול להיות שהכיף פשוט נגמר? נכון, יש שם כמה שירים נהדרים, כולל SWEET HOME ALABAMA, אבל התחושה הכללית היא שהחבורה הזו הפכה לרצינית מדי ואווירת הברים התפוגגה לטובת הצהרות? בין אם זו הייתה התמיכה שלהם במטרה הדרומית בשיר הלהיט ההוא, או הצורך בעצמאות שהם שרו עליו מיד לאחר שחתמו על חוזים כובלים בשיר שמציין את שם חברת התקליטים - WORKIN FOR MCA, נראה היה שהם מנסים בכוח לגדול כאמנים. הם רצו להפסיק להיות נערי הרחוב המלוכלכים והמחוספסים ולהפוך למדינאים מכובדים עם זקנים וגישה של פאק יו. זה היה רצון מובן בהחלט, אבל הבעיה הייתה שלא היה להם את הקליבר של ניל יאנג, אותו הם טרחו לגנות בלהיט הכי גדול שלהם.

בהחלט יכול להיות שהתקליט הזה הוא אחד מהפרקים של התנ"ך האמיתי של הרוק הדרומי, אבל איפה האווירה ספוגת האלכוהול והידידותית של התקליט הקודם? עדיין זה תקליט מהנה שדורש לנגן אותו בווליום גבוה. הרגליים יתחילו כך לזוז, הידיים ימחאו כפיים והאושר רב עם השירים SWAMP MUSIC ו-CALL ME THE BREEZE שבהחלט טובים בזכות הקצב המהיר שלהם. אלו נתחים כייפיים של בוגי המבוסס על גיטרה ופסנתר. מדוע הם הופרדו לשני שירים שונים? הרי מדובר למעשה באותו בלוז-רוק מהיר שנוגן פשוט בסולמות שונים ועם מילים אחרות. נכון, הסולואים בשיר CALL ME THE BREEZE מרגשים ומלהיבים. אבל לא שמעהו כבר המון סולואים כאלו בז'אנר ההוא? סולו אמיתי לא צריך להיות משהו מיוחד באמת? אולי זו ההפקה של אל קופר שלא גרמה לתקליט להישמע חד ופוגעני יותר? מצד שני, אולי הוא פשוט לא יכול היה להפיק את זה אחרת? מעניין איך זה היה נשמע לו טום דאוד היה מפיק את התקליט הזה.

בכל אופן, הלהיט הגדול מהאלבום היה כמובן SWEET HOME ALABAMA, שהוקלט עוד קודם לכן באטלנטה. אל קופר הוסיף את זמרות הרקע להקלטה הזו בלוס אנג'לס. השיר נכתב כתגובה לשיר SOUTHERN MAN של ניל יאנג, ששמו כמובן מוזכר בשיר במפורש. שיר נוסף של יאנג שהצית את חמתם של חברי הלהקה היה ALABAMA מהאלבום HARVEST. בשני השירים הללו שר יאנג על תושבי דרום ארצות הברית כגזענים התקועים בעבר.

אך למרות זאת, לא שררו יריבות או שנאה בין יאנג ללהקה – להפך, הם העריצו זה את זה. ואן זאנט הסולן אף נהג ללבוש בהופעות חולצה עם הדפס של ניל יאנג. אם תקשיבו היטב לשיר SWEET HOME ALABAMA, מיד אחרי המשפט WELL I HEARD MISTER YOUNG SING ABOUT HER, תוכלו לשמוע את אל קופר שר בשקט ברקע את שירו של יאנג, SOUTHERN MAN. בתחילת השיר נשמע ואן זאנט אומר לטכנאי ההקלטה את המשפט TURN IT UP; הוא ביקש מהטכנאי להגביר את הווליום באוזניות שלו, והמשפט הספונטני נשאר בהקלטה הסופית. הספירה שנשמעת לפני פתיחת השיר היא של הגיטריסט אד קינג. כמו כן, זה היה השיר הראשון של הלהקה שבו הוקלטו קולות רקע נשיים. בשנת 1977, במופע זיכרון שנערך לשלושת חברי הלהקה שנהרגו בתאונת מטוס, ביצע ניל יאנג בעצמו את SWEET HOME ALABAMA.

שאר קטעי האלבום הוקלטו באולפן במהירות, שכן הלהקה הגיעה מוכנה היטב להקלטות. באותם ימים חל יום הולדתו השלושים של קופר; חברי הלהקה לא היססו והגיעו לביתו ללא הזמנה מוקדמת. כשהוא פתח את הדלת בהפתעה, הם גררו אותו מיד לבריכה שבחצר ודחפו אותו פנימה. תמונה מהאירוע הונצחה על העטיפה האחורית של האלבום.

הכול ידעו שהשיר SWEET HOME ALABAMA יהיה להיט ענק, אך עם זאת, קופר והלהקה לא ידעו להצביע על השיר הבא מהאלבום שיוכל להפוך ללהיט נוסף. לפיכך הוחלט להוציא קודם לכן סינגל עם השיר DON'T ASK ME NO QUESTIONS, כדי שיסלול את הדרך לסינגל השני על אלבמה – טריק שיווקי ידוע.

האלבום SECOND HELPING זכה לרוב לביקורות נלהבות, אך במגזין רולינג סטון דווקא יצאו נגדו: "לרוב נערכת השוואה בין להקה זו ללהקת האחים אולמן, אך לחברי לינירד סקינירד חסרים המקצועיות והתחכום שיש לאולמנים. אם לאולמנים יש שיר שלא עובד היטב, הם יעבדו עליו קשה עד שישתפר; אם לסקינירד יש שיר שלא עובד, הם פשוט יגבירו את עוצמת מגברי הגיטרות ויפגיזו. אולי בהמשך נזכה ליהנות מהיכולות של הלהקה הזו".

השאלה היא, בסופו של דבר, האם מדובר פה בתקליט מהנה שהוא דוגמה קלאסית של יחסי ציבור שהאפילו על המהות? העובדה שהעיתונות התנפלה על הסיפור של SWEET HOME ALABAMA היא שהפכה אותו ללהיט שהוא ואת התקליט למפורסם ביותר שלהם. כשחושבים על זה ככה, לא כדאי לתת את העדיפות לתקליט הקודם של הלהקה? עדיין - כדאי מאד לשים פה ווליום!

ככה עושים רוק מתקדם! ב-15 באפריל בשנת 1976 יצא התקליט STILL LIFE של להקת הפרוג, ואן דר גראף ג'נרייטור. באותו יום חגג נשפן הלהקה, דייויד ג'קסון, את יום הולדתו ה-29.

ואוווו!!!! איזה יופי התקליט הזה! אני מכיר אותו הרבה שנים ואין פעם אחת כשאני מקשיב לו ואני מרגיש משועמם ממנו. זה אומר הכל. מבחינתי, הוא החלק האמצעי בטרילוגיית תקליטים שיכולה להיחשב כתקליט אחד ארוך. זה מתחיל עם GOD BLUFF, ממשיך ב-STILL LIFE ומסתיים עם WORLD RECORD. תקשיבו לשלושתם, זה אחרי זה, ותבינו על מה אני מדבר.

כל השירים הללו נוטים לגדול ברגע שבאמת נותנים להם הזדמנות. הם צומחים לאט, ממש כמו צמח עצלן שנשלף בהדרגה מהאדמה בקצב של סנטימטר אחד בשבוע לערך. ככל שהתקדמה הלהקה בקריירה שלה, כך הפכו המילים של פיטר האמיל למורכבות יותר. ההגשה שלו הפכה יותר חדה ותוקפנית בתקופה הזו - לעומת מכלול השירה שלו בתקליטי הלהקה בשנים 1970-1971.

בכל אופן, המסע אל התקליט הזה החל עם פירוק הגלגול הראשון של הלהקה בתחילת 1972, בשל לחצים שיצרו סיבובי הופעות אינטנסיביים באירופה והעדר מתסכל של הצלחה מקבילה בבריטניה. זאת למרות הפופולריות המשמעותית שצברה הלהקה באיטליה, שם התקליט PAWN HEARTS כבש את ראשי המצעדים. במהלך ההפסקה פתח פיטר האמיל בקריירת סולו פורה ועטורת שבחים, אם כי הגבולות נותרו מטושטשים שכן חבריו ללהקה לשעבר תרמו לעיתים קרובות להקלטת התקליטים הללו.

האיחוד הרשמי התרחש בשנת 1975 והגיע לשיאו בתקליט GODBLUFF שיצא באוקטובר של אותה שנה וסימן נקודת מפנה משמעותית. זה היה התקליט הראשון שהלהקה הפיקה בעצמה. הוא הציג צליל מהודק וממוקד יותר, וללא ספק אגרסיבי יותר מהיצירות המוקדמות שהפיק ג'ון אנתוני. האמיל עצמו הצהיר כי הם נמנעו במודע מיצירת הבן של PAWN HEARTS, שכלל צד שני עם יצירה ארוכה אחת והרבה ניסויים באולפן. במקום זאת, התקליט מביא רגעים אפלים ואף אלימים יותר ממקודם. הנגינה נותרה מפילת לסתות, עם הקלידים המפתיעים של יו באנטון, הסקסופונים הדומיננטיים של דייויד ג'קסון והתיפוף הדינמי של גאי אוונס, המשתלבים עם השירה המעצימה של האמיל – והכל ללא גיטריסט מוביל קונבנציונלי. מדובר בלהקה שהייתה מושלמת למטרה. דרך אגב, אם באנטון נשען בעבר על צלילים שונים ומשונים באורגנים השונים שלו, בגלגול הזה הוא בחר להתמקד יותר בצלילים קבועים של האמונד ולהסתחרר איתם. חוץ מזה, איך לעזאזל לא מחשיבים עד היום את גאי אוונס כאחד מגדולי המתופפים בעולם הפרוג? כל הזמן מזכירים את מייקל ג'יילס, קארל פאלמר, ביל ברופורד, פיל קולינס - איפה גאי אוונס? תשימו לב אליו!

עם ההצלחה האמנותית היה ברור שיהיה לה המשך, ו-STILL LIFE הוקלט בעיקר באווירה הרגועה של אולפני רוקפילד בוויילס. קצת לפני צאת התקליט נכתב בעיתון הצרפתי BEST: "בלילה האחרון בלונדון, בצירוף מקרים מאושר, נתקלתי בחברי פיטר האמיל. במהלך ארוחה אנגלית טובה (אולי?) הוא שוחח איתי על התוכניות של ואן דר גראף. לעת עתה, המוקד העיקרי של הלהקה הוא התקליט החדש, STILL LIFE. זהו תקליט פנטסטי שזכיתי לשמוע באותו לילה בביתו של פיטר. בהשוואה לקודמו, מה שמורגש מיד הוא קולו של האמיל שבולט יותר. יתרה מכך, נגינת האורגן של יו באנטון מקבלת מקום נרחב יותר ומעניקה לתקליט אווירות המזכירות את פרוקול הארום (זוכרים את האורגניסט מאת'יו פישר?)". פיטר האמיל מוצא את התקליט הזה מוזר: "מעולם לא עשינו משהו כזה, אנחנו כמעט המומים מהתוצאה, כאילו זה לא אנחנו שהצלחנו".

באותה תקופה היה האמיל במצב אישי לא משהו. הזוגיות שלו עם אשתו כבר הייתה עם סדקים (נגלה על כך יותר בתקליט הסולו החושפני שלו, OVER). העובדה שהעיבודים הופשטו עוזרת מאוד למשימה, שכן ברוב הרגעים פיטר האמיל נראה כמי שיושב בתוך מערכת הסטריאו ומעביר את הפילוסופיה האישית שלו ישר לתוך האוזניים של מי שמאזינים, בלי שום מתווכים כאלו ואחרים בדרך. האינטימיות הזו מקסימה למי שאוהבים את המוסיקה שלהם קצת מאתגרת.

התקליט נפתח עם PILGRIMS - אולי אחד הקטעים היפהפיים והנגישים יותר של הלהקה... היצירה המלכותית הזו מציגה נגינה קבוצתית מעוררת השראה באמת. "יש שם ליין של בס יורד ומקסים בסוף", אמר יו באנטון. "עשיתי את זה בניסיון האחרון בהקלטה. אם מקשיבים לסימפוניה השישית של בטהובן, יש רגע דומה. מחכים למשהו... 'לא עכשיו... ולא עכשיו...' ואז סוף סוף זה קורה, וזה מאוד עוצמתי".

בעיתון רקורד מירור הבריטי נכתב בביקורת בשבוע בו יצא התקליט: "אם יש להקה אחת שבאמת ראויה לקהל מעריכים גדול יותר, זו הלהקה הזו. התקליט הזה מהווה פרק חשוב נוסף בגוף העבודות שלה. מעריצים מושבעים ודאי כבר מכירים שניים מחמשת הקטעים שבו: LA ROSSA ו-PILGRIMS. בתקליט זה מציגה הלהקה צליל טבעי ושורשי יותר, הנשען פחות על אפקטים מוזיקליים. באווירת התקליט יש משהו שנשמע כאילו הלהקה מנגנת את היצירות בהופעה חיה מולכם. קולו עתיר ההבעה של פיטר האמיל מביא איתו כוח ורגש לשירים שמתחילים בלחישה ומתפתחים להתפרצויות של הרי געש. ארבעת חברי הלהקה יצרו בתקליט זה כמה מיצירותיהם הטובות ביותר עד כה". בעיתון NME נכתב אז כי כל השירים בתקליט נפתחים באווירה מורבידית, כשפיטר האמיל הופך פילוסופיות של שיגעון ואומללות לסימפוניה. התקליט הזה אינו מעביר רעד בעמוד השדרה אלא משבש לחלוטין את מערכת העצבים.

ולמי שתהה בעניין העטיפה, פיטר האמיל חשף את המקור לעיתון SOUNDS באותה שנה: "זה לא תצלום מוגדל של תא מוח, זה לא שרך וזה לא נהר שנראה מגובה קילומטרים מעל כדור הארץ. זהו למעשה צילום קפוא של פריקה חשמלית ממכונת גנרטור אמיתית של ואן דר גראף".

אבל עם כל היופי, גאי אוונס הודה שהוא לא הכי מתחבר לתקליט הזה: "יש לי מערכת יחסים קצת מוזרה עם כל זה. אני חושב שזה הוא אלבום נהדר, אבל מאוד אהבתי את האווירה החיה של GODBLUFF, והיציאה ממנה לא הייתה נעימה במיוחד. נראה לי שאנחנו חוזרים למצב יותר מופק, קשור לאולפן. היינו צריכים לעבוד הרבה כדי להשיג את האיזון הנכון, איזון של סגנונות ביצוע. זה נראה לי לא טבעי. הסגנון של ואן דר גראף הוא דבר כל כך מוזר וחמקמק. עם החומר של GODBLUFF, הכל הופיע מעצמו, בעוד שהחומר של STILL LIFE היה מורכב יותר. זה קצת אכזב אותי כי הרגשתי שהשגנו את זה עם GODBLUFF והנגינה החיה שלנו. אבל התברר שהאנרגיה של ההופעה החיה - עם כל הקשרים השונים שקשה להגדיר אבל עדיין קיימים - הייתה משהו שלא הצלחנו לגשת אליו כלל במהלך ההקלטה של ​​STILL LIFE. מלבד MY ROOM, כבר הקלטנו את הקטעים שנשמעו הכי הרבה בלייב - LA ROSSA ו-PILGRIMS. כנראה, בגלל זה הרגשתי קצת מנותק בתהליך הזה".

גם זה קרה ב-15 באפריל.

- בשנת 1944 נולד הגיטריסט הבריטי דייב אדמונדס, שהיה בלהקות LOVE SCULPTURE ו- ROCKPILE, לפני שפצח בקריירת סולו. ובשנת 1948 נולד הזמר פיל מוג, מלהקת הרוק UFO.

- בשנת 1966 הופיעה להקת BUFFALO SPRINGFIELD את הופעת הבכורה שלו כלהקת חימום לבירדס. זה קרה בסאן ברנדינו.

- בשנת 1977 יצא אלבום הבכורה של להקת "החונקים". שמו הוא RATTUS NORVEGICUS והוא מכיל גם את הלהיט PEACHES.

- בשנת 1971 זכו הביטלס באוסקר לשיר הטוב ביותר מסרט, עבור להיטם LET IT BE. היחיד ששמח לקבל את הפרס היה פול מקרטני, שבאותו זמן היה מסוכסך עם שאר החברים בלהקה.

- בשנת 1972 קיבלה להקת פינק פלויד את פרס IVOR NOVELLO בעבור תרומתה המשמעותית לתרבות המוסיקה הבריטית. וזה עוד היה לפני יציאת DARK SIDE OF THE MOON לחנויות...

- בשנת 1972 יצא תקליטו השלישי של ג'ים קרוצ'י, YOU DON'T MESS AROUND WITH JIM.

- בשנת 2001 מת ג'ואי ראמון, לאחר שש שנים בהן נאבק בסרטן. ראמון (שם אמיתי: ג'פרי רוס היימן) היה בן 49 כשמת. ביום מותו סיפר בונו, סולן להקת U2, לקהל בהופעה באורגון כמה ראמון השפיע עליו ועל חבריו ללהקה. ג'ואי ראמון היה פאנקיסט אמיתי ובתור סולן להקת ראמונס, הוא לעס וירק מילים לקלאסיקות פאנק משלו. לפני כן, הוא היה ילד יהודי שנולד וגדל בקווינס, ניו יורק, שם נמלט מאכזריותם של בריונים בחצר בית הספר ומכאב הגירושים של הוריו על ידי צלילה למוזיקה ובעיקר הביטלס, להקת המי ודיוויד בואי. תחת השם ג'ף סטארשיפ, הוא החל להופיע עם להקת הגלאם רוק SNIPER בשנת 1974 ולפני שהקים את ראמונס. פירוק הלהקה בשנת 1996 סימן את תחילת הסוף עבור ג'ואי, שאובחן כחולה בלימפומה. חמש שנים לאחר מכן, הוא מת בזמן שהאזין ל- IN A LITTLE WHILE של U2, חודש אחד בלבד לפני יום הולדתו ה-50.

- בשנת 1947 נולד סטיוארט 'וולי' וולסטנהולם, הקלידן של להקת BARCLAY JAMES HARVEST. בשנת 2010 הוא התאבד בתלייה לאחר שנים של מאבק בדיכאון קליני.

- בשנת 1941 התחתן ג'ים מקרטני עם מארי מוהין. לשניים ייוולדו שני בנים; פול ואחיו הצעיר מייק.

- בשנת 1970 זכה הסרט על פסטיבל וודסטוק בפרס האוסקר, בקטגוריית הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר.

- בשנת 1978 נאלצה להקת TELEVISION לבטל הופעה בבריסטול. נהג המשאית ובה ציוד הלהקה נהרג בתאונה כשעשה את דרכו למקום ההופעה.

- בשנת 2017 מת בגיל 70 הגיטריסט הווירטואוז אלן הולדסוורת'. הוא היה חבר בלהקות כגון סופט מאשין, TEMPEST ו- UK. מאז הוא גם יצר לעצמו שם גדול בקריירת סולו.

- בשנת 1996 פוזרה שארית האפר של גיטריסט הגרייטפול דד, ג'רי גרסיה, ליד גשר שער הזהב, בסן פרנסיסקו.

- בשנת 1958 נגנבה גיטרת FENDER STRATOCASTER, שהייתה שייכת לבאדי הולי, מרכב ההסעות של להקתו. הדבר קרה בזמן שהולי ולהקתו עצרו כדי לאכול במסעדה לפני הופעה בסנט לואיס.

- בשנת 1948 נולד מייקל קיימן, שהיה חבר בלהקת NEW YORK ROCK AND ROLL ENSEMBLE (שהוציאה בשנת 1970 את התקליט הנהדר עם מאנוס חאדג'ידאקיס, REFLECTIONS). קיימן הפך מאז לאחד המתזמרים המוערכים יותר בעולם הרוק. הוא מת בשנת 2003.

בונוס: באפריל (לא ידוע באיזה יום) בשנת 1977 יצא האלבום OVER של פיטר האמיל.

פייר? זה תקליט לא קל. ממש לא קל. אבל מצד שני, הוא גם מאד אהוב. הרי לא פעם אמרתי שהסבל של האמן הוא ההנאה של המאזין. אז הנה - התקליט הזה הוא דוגמה מוחשית לזה. ובזמן שבלונדון הצעירים קרעו חולצות, פיטר האמיל היה עסוק בלקרוע לעצמו את הנשמה. התוצאה הייתה התקליט OVER, יצירה שלעיתים מתוארת כטובה ביותר בקריירה של פיטר האמיל. האמת? אולי זה מקרה טיפוסי שבו אנשים התבלבלו בין המילים הכי טוב לבין המילה מובן? התקליט OVER הוקלט כמזכרת לפרידה של האמיל מחברתו אליס, קשר שנמשך שנים רבות, והוא תפס אותו במצב רגשי קיצוני במיוחד. האמיל נע שם בין כעס גועש לבין נוסטלגיה מדוכדכת לחלוטין. בזמן שהמילים נותרו מולחנות היטב כפי שהיו בעבר, הן הפכו פשוטות יותר להבנה יותר. מבחינת אווירה, התקליט הזה חשוף שזה פשוט כואב. השירים הכעוסים יותר מכילים גיטרה חשמלית מחוספסת, בעוד השירים הרכים יותר מכילים גיטרה אקוסטית או פסנתר. החידוש המשמעותי היה הכנסת עיבודי מיתרים בכמה רצועות. העיניי, זה מאד אפקטיבי. זה תקליט שמתחברים אליו היטב רגשית או שלא. אין באמת באמצע.

הנה מה שהיה ליוצר התקליט להגיד: "עם כל אלבום שעשיתי, ציפיתי לעשות משהו חדש וללמוד מזה משהו. עם כל אלבום ציפיתי לבצע טעויות, כשחלק מהן נועדו ללמד אותי, באופן טבעי. פה יהיה כאב. פה יהיה רגש חשוף וגם מידה של נראטיב מדוד. אני מניח שכל אדם ואשתו (או נשותיו לשעבר) יודע שזה היה אלבום פירוק הנישואים שלי ושחלק מהשירים בו נכתבו בתחושת מרירות מנסיון אישי. הבנתי בהמשך שהיו מאזינים לאלבום זה שהזדהו איתו והצליחו לעבור את המסע החשוך הזה בחייהם. כשכתבתי את השירים, הייתי במצב מעורבב מוזר של מקצועיות ושפיכת רגשות. לא שהייתי אדם אומלל שנתון לרחמים עצמיים. מצד שני, לא היה אז כיף איתי. כשהקלטתי את האלבום, כבר חשתי טוב יותר.

שני השירים הראשונים בתקליט הם ההקדמה למצב. השיר CRYING WOLF הוא כמו נורת אזהרה לפני שמגיעים למצב החשוך. חוץ מזה, יש בו ריף גיטרה נהדר. השיר AUTUMN מציע עתיד אחר בו אתה לא נופל מהפסים אך עדיין חסרים בו השמחה והחגיגיות. משם אנחנו נכנסים לתוך עיין הסערה. השיר BETRAYED הוא החשוך מכולם. לא רציתי לסיים את התקליט בתחושת עגמומיות. הרי בסופו של דבר כולנו יודעים שדברים... מסתדרים?".

עד פה דבריו של האמיל. והריף הפותח של CRYING WOLF באמת נשמע חודר פנימה בבום! ממש כמו שעשה לפני כן הריף של השיר KILLER, אי שם בשנת 1970. בשיר הזה האמיל פנה לצבועים המזויפים שמעמידים פנים של רגש ומעמידים פנים שהם רגישים בעת צרה, כשהם באמת רק חבורה של ממזרים חסרי נשמה. לא היה ברור אם זה היה בחלקו גם ביקורת עצמית, אבל בהתחשב בנסיבות, זה בהחלט יכול היה להיות. "חשבת שאתה איש זאב אבל אתה כבשה", סיכם פיטר. במקור היה אמור התקליט להיקרא בשם OVER MY SHOULDER. האמיל אמר שבמקור היה צילום עטיפה אחר בו הוא נתפס כשהוא מסתכל לאחור מעבר לכתפו עם הבעה ובה רגשות שונים.

הביקורת של ניק קנט, בעיתון NME, קטלה את האלבום והאמיל קרא אותה בזמנו: "קיבלתי את אלבומך לפני כמה שבועות. כנראה שהיית מעוניין בדעתי על עבודתך. אני מוחמא מזה, אבל קצת מעבר לשעשוע ותמיהה. האם אתה מחפש נפש תאומה במערכות העיתונים? מבקר שיבין אותך? אני באמת לא מתכוון להיות ציני. אני מבין שלא קיבלת הרבה תשבוחות מהקולגות שלי. אחרי הכל, אתה מנסה לעשות משהו שהוא קיצוני שנמצא רחוק ממוזיקת הרוק המהנה. אני מאד מעריך אותך על זה. אני באמת רוצה לחבב אותך ולהרגיש משהו. להתרגש מתשוקתך העיקשת - אבל אני לא מסוגל. אני פשוט לא אוהב את התקליט שלך, ידידי. אני מוצא אותו מטריד, מענה וקשה להאזנה. הצד שלך את הדברים הוא חשוך מדי. אתה מרוכז בעצמך ואין שום נקודת אור בראייתך את האנושות. אני מבין שעשית את התקליט בעקבות פרידה מאהבה. קראתי על זה במדור הרכילות של עיתון SOUNDS, אבל אי אפשר להקשיב לתקליט שלך".

בביקורת אחרת, מאת טים לוט, נכתב ש"זה לא ממש אוסף של שירים אלא יותר מחסן למכירת טראומה במבצע. זה נעשה כבר פעמים רבות בעבר על ידי אחרים, אך מה שמייחד את התקליט הזה הוא המוזיקה שהיא אפקטיבית בדיוק כמו המילים. קולו של האמיל הוא ככלי נגינה כמו שאר הכלים. הוא משנה מנעדים לרוב והוא עושה את זה טוב. אולי האלבום הבא של האמיל יהיה שמח".

ביחד עם האמיל ניגנו באלבום זה המתופף גאי אוונס (חברו הקרוב בלהקת ואן דר גראף), הבסיסט ניק פוטר (שהיה בעברו גם חבר בלהקה זו והצטרף אליה שוב בשלב זה של הזמנים), הכנר גרהאם סמית' ותזמורת שלמה בעיבוד וניצוח של מייקל בראנד.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459