כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-15 בדצמבר (15.12) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "היכן שגרתי בניוקאסל, לד זפלין הייתה המגה-בנד אז, וזה היה סוג המוזיקה שאני
לא ממש אהבתי. כשגדלתי על ג'אז, הלכתי לכל חברת תקליטים גדולה עם השירים שלי, וכולם אמרו שזה לא מספיק מסחרי. זה מה שממש גרם לי להזדהות עם תנועת הפאנק. למרות שהמוזיקה שם הייתה קצת רדודה, הכעס ותחושת הרצון לחולל מהפכה בתעשיית המוזיקה היו חזקים אצלי. אז כלהקת פוליס היינו לזמן מה אנרגטיים ופאנקיסטים אבל הצלחנו לשים את הדגל שלנו ולכן יצאנו משם הלאה... בהתחלה, עם פוליס, הכל היה פנטזיה. פינטזנו לקבל שיר-להיט והכל קרה איתנו צעד אחר צעד. לא דמיינתי שנהפוך למגה-כוכבים כמו שקרה לנו, אבל זה קרה צעד אחר צעד. אני לא בטוח שהייתה לנו נוסחה, אבל ידענו מה לא נעשה. ידענו שאנחנו לא רוצים לחמם אף להקה אחרת. הרגשתי שאם אנחנו צריכים לצאת ולהופיע מול ארבעה אנשים, זה עדיף מאשר לחמם את להקת פורינר באיצטדיון ולעמוד מול קהל שרק ירצה לזרוק עלינו אבנים... אז הופענו במקומות קטנים מול שלושה אנשים, כשאחד מהם היה תקליטן הבית. נסענו בסטיישן עם הציוד מאחור. עשינו תורנות נהיגה. חלקנו חדר במוטל. חזרנו אחרי שמונה שבועות בדרכים עם עשרה דולר ביד, שנתתי לאשתי. זה היה משפיל ומייאש בהתחלה כשאנשים אמרו, 'אתה לא צריך לעשות זה. זה טירוף'. אבל אנחנו לעולם לא ביקשנו לקבל מקדמה מחברת התקליטים שלנו, A&M. אנשיה מעולם לא הרגישו כאילו הם הבעלים שלנו, ולכן השותפות נמשכת גם היום" (סטינג)
ב-15 בדצמבר בשנת 1977 הופיעה להקת המי בקילבורן. לאחר מכן פורסמה ביקורת רעה, ברקורד מירור הבריטי (מאת טים לוט) על ההופעה. "ראיתי את העבר של הרוק'נ'רול", זעקה הכותרת.
הנה לשון הכתבה (בתרגום שלי, כמובן): "ראיתי את העבר של הרוק'נ'רול, דרך עיניים של חוסר עניין והתגלות מדי פעם. בואו נשכח כמה דברים לפני שיפוט. לשכוח שהמי הזדקנו יותר מעשור. לשכוח שרוג'ר דאלטרי נופל בקולו וממלמל, בבושה או בטעות, (למי אכפת?), 'מקווה שאמות לפני שאני מזדקן'. לשכוח על רלוונטיות ולשכוח על אגדות. פשוט להחליק את הלהקה מתחת למיקרוסקופ ולראות.
ובכן, העדשה עגומה אך לא משקרת. הנה יש לנו פה להקה גמורה. הנה יש לנו פה צל חיוור של מה שהיה.
הם שפכו פה מולנו את הקרביים שלהם בהופעתם בקילבורן. זה המופע הראשון שלהם באנגליה מאז הקיץ של 1976. הגעתי לקילבורן באיחור להופעה הזו ופספסתי את שירי הפתיחה. התמקמתי בשיר השלישי והייתי מאד מעוניין לראות מה יהיה מולי על הבמה.
ובכן, הנה הם מולי. הלהקה שרבים קראו לה הלהקה הטובה ביותר בעולם. נכון, פעם הם היו כך, אבל מולי היו ארבעה שלא פעם התבלבלו וסימני הזמן ניכרו בהם היטב. נראה לי שחברי הלהקה לא ערכו חזרה לקראת המופע או אולי המופע היה לא טוב בגלל שזו הייתה שעת אחר הצהריים ולא ערב? אבל האמת ש'הלהקה הטובה ביותר בעולם' אמורה לטפס מעל כל מכשול מינורי.
אין פה תירוץ ולהקת המי כנראה אמרה כבר את כל מה שיש לה להגיד לפני שנים ועכשיו היא עומדת לקראת קריסה. היחסים המתוחים בין דאלטרי לפיט טאונסנד לא עזרו. ועל הבמה היה גם ג'ון אנטוויסל עם הבעת הפנים המשועממת שלו. טאונסנד ניסה להראות לנו שהוא נהנה אבל כל ההוויה שלו הייתה מכנית ושהוא פשוט שחקן. זה גם נשמע נורא. רוג'ר דאלטרי עשה את כל מה שהוא תמיד עושה, רק עם פחות כוח ועוצמה.
קית' מון נראה מגוחך.
אני לא יורה בכוונה על להקת המי כי לא מתחשק לי להיתפס כפרחח השלילי, שטאונסנד אוהב לצוד במבקריו. רק מישהו טיפש יכחיש את חשיבות הלהקה הזו. אבל הגיע הזמן להגיד לה לעצור. צוות צילום הגיע לצלם את ההופעה הזו וטאונסנד מפטיר למיקרופון, כך שגם הקהל שומע ש'הדבר המזורגג הזה לא צריך להיות מצולם'. החוזק של טאונסנד תמיד בא באקורדים ולא בסולואים, ובהופעה הזו הוא ניסה לייצר סולואים ונפל בכל פעם.
הדבר המדליק היחיד פה היה שהלהקה ניגנה באולם קטן לקומץ אנשים. זה היה מהנה, אך לא היה לזה שום קשר למוזיקה שבשבילה באתי. גם העוצמה המוזיקלית הייתה חלשה יחסית. אולי חברי הלהקה כבר לא רוצים להחריש יותר את האזניים שלהם?
בשיר MY GENERATION נראה דאלטרי זקן, הסולו של טאונסנד מחורבן והשיר המופלא הזה הפך למצגת עצובה. רק השיר האחרון גרם לי להתרגש באמת - WON'T GET FOOLED AGAIN. רציתי להאמין שכל מה שקרה לפניו היה חלום בלהות. אבל זה קרה וזה מביש. הערב הזה הביא את העבר של הרוק'נ'רול".
עכשיו טיפה רקע ממני; מבחינת להקת המי, שנת 1977 לא ממש הייתה קיימת. מאז שנת 1963 לא הייתה שנה שלמה שבה לא יצא אף תקליט של הלהקה. רק בסוף השנה התאחדה הלהקה לנגן בהופעה פרטית זו, שבמהלכה נראה שחבריה לא היו מרוצים ממה שקורה שם. פיט טאונסנד אמר על הבמה שמדובר פה בבזבוז של פילם ובהזדמנות אחרת אמר בקול ציני, "יש פה גיטרה, אז אם מישהו רוצה - הוא מוזמן לעלות לבמה ולהוריד אותה ממני!" בינתיים, הבסיסט ג'ון אנטוויסל נראה שיכור וכך גם טאונסנד. הסרט שצולם מהופעה זו נועד במקור להיכלל בסרט הדוקומנטרי על הלהקה, THE KIDS ARE ALRIGHT, אבל החומר לא נראה ראוי והלהקה תצלם, ב-25 במאי 1978, מופע בשפרטון ותשתמש בו לסרט.
ב-15 בדצמבר בשנת 1978 יצא אלבום כפול של מארווין גאי, HERE MY DEAR, שבתוכו סיפור גירושין לא נעים. הסוף החוקי של הנישואים בין אנה גורדי גאי ומרווין הגיע במרץ 1977. המסמך הכי חושפני של המחלוקת הזאת לא נמצא ברישומי בית המשפט, אלא בחנויות תקליטים ומפרט בצורה הטובה ביותר את המאבק - לפחות מנקודת המבט ההגנתית של הצד הזכרי.
בשנת 1975, אשתו של מרווין גאי, אנה גורדי גאי, הגישה בקשה לגירושין תוך ציון הבדלים בלתי ניתנים לגישור, כולל בגידות מצדו. בגלל ההוצאות הגבוהות שלו, גאי נקלע לפיגור במזונות. אשתו דרשה ממנו מיליון דולר ועורך דינו הציע לו לשלם לה 600,000 דולר - כשמחציתם יגיעו מהמקדמה מהתקליט הבא שלו בחברת מוטאון, והחצי השני יגיע מתמלוגי המכירות של האלבום. גאי הסכים מיד לעבוד על תקליט ה"גירושים" שלו, שהפך לתקליט הכפול היחיד בקריירה שלו.
מה שהיה אמור להיות דמי מזונות ופרידה מגרושתו הוסב ליצירה שהפכה מושמצת בזמנו אך בתוכה גילויי לב שמשקפים תמונה ברורה בעולמו של הזמר הידוע. התוצאה באה כמסע גולמי ורגשי שעובר את כל הרגשות - מנוסטלגיה ועד חרטה וכעס וכמובן עם השאלות הגדולות של החיים - "למה אני צריך לשלם שכר טרחת עורך דין?".
"בהתחלה", אמר מרווין, "חשבתי שפשוט אעשה תקליט מהיר ואפילו לא טוב. למה לי לשבור את הצוואר כשאנה עמדה לקבל את הכסף בכל זאת? אבל ככל שחייתי עם הרעיון, זה ריתק אותי. חוץ מזה, אני חייב לציבור את מיטב המאמצים שלי. לבסוף עשיתי את האלבום מתוך תשוקה עמוקה. זה הפך לאובססיה. הייתי צריך להשתחרר מאנה וראיתי זאת כדרך. כל ההצהרות והדיונים האלה, כל ההאשמות והשקרים - ידעתי שאתפוצץ אם לא אוציא ממני את כל הזבל הזה. אז שרתי ושרתי עד שהתרוקנתי מכל מה שחוויתי. זה לקח לי שלושה חודשים, אבל פחדתי לשחרר את זה לציבור. הגירושים גילחו אותי מכסף. ממש פישלתי עם המסים שלי, והרבה מהאנשים שסמכתי עליהם כבר לא היו שם. למעשה, הם באו לתבוע אותי. הייתי חייב לסטיבן היל, המנהל לשעבר שלי, 2 מיליון דולר ועוד בחור בשם פטריק קבאנו, שניהל את העסק שלי במשך זמן מה, טען שאני חייב לו הון, אבל בינתיים אמרתי - חכו רגע, כולכם. אף אחד לא מקבל כסף כי אין לי. ואז דאגתי איך חברת מוטאון תקדם בכלל אלבום שלי שמדבר על כך שאני מתגרש מאחותו של נשיא החברה".
ובכן, אשתו לשעבר הייתה אחותו של ברי גורדי, ראש חברת מוטאון. הוא התחתן איתה בשנת 1963. הוא היה בן 24 והיא הייתה בת 41. הוא היה זמר שאפתן והיא הייתה פשוט אחותו של ברי גורדי. גאי תיאר זאת שנים לאחר מכן, כנסיון לקבל פרוטקציה מקצועית: "להתחתן עם מלכה אולי לא יהפוך אותי למלך, אבל לפחות יהיה לי סיכוי להיות נסיך. רציתי שהיא תעזור לי להתקדם בתור הארוך הזה מול אולפן ההקלטות".
עם זאת, במשך כמה שנים, גאי הצליח להעריך את אהבת האגדות שתמיד חלם עליה. בני הזוג אימצו תינוק. ואת לבו הכובש של גאי אפשר לשמוע בלהיטיו מהתקופה. אבל די מהר התעוררו בגידות מצדו וקרבות פרצו בבית. גאי, שגדל בבית דתי קפדני, התקשה לרסן רעיונות של אהבה ומין, ולמרות שהמאבק הזה יוביל לכמה מהשירים המרתקים ביותר שלו, הוא גם גזר עליו את גורלו כבעל.
עוד יותר סיבך את העניינים היה תסביכי האדיפוס הקיצוני שלו. הוא איבד את בתוליו לזונה והמשיך לשלם עבור מין במהלך רוב חייו (ונישואיו). בינתיים, הוא ראה באמו את פסגת האישה המוחלטת, במידה מזיקה. "אף אישה אחרת מעולם לא נראתה לי טובה כמו אמא," הוא אמר. גאי תיאר את החידה שלו במונחים כנים: "ללא אנה, איך יכולתי להגיע לרמה הבאה שלי? אבל עם אנה, איך אוכל להיות גבר מאושר?".
עם תחילת שנות ה-70 נכנס גאי לתקופה של כוכבות מחודשת, עם האלבום המופלא WHAT'S GOING ON. בשנת 1973, בגיל 33, הוא התאהב פעם נוספת, בבחורה בת 16 בשם ג'ניס האנטר. שנה לאחר מכן נולד להם תינוק. גאי ואנה עדיין היו נשואים ולבסוף, בשנת 1975, כשהאנטר נכנסה להריון עם ילד נוסף, אנה הגישה תביעת גירושין.
העיתוי היה הגיוני גם בהקשר הגדול יותר של נישואים אמריקאים. בשנת ההיא עלה מספר הגירושים בארה"ב על מיליון בפעם הראשונה. הסיבות לעלייה היו בשפע: התדרדרות התפקיד של הדת, חוקים שפישטו את התהליך ותחושה כללית של זכאות אישית. בדור הקודם, אמה של גאי שקלה להתגרש מבעלה, שמעולם לא אהב את מרווין והיכה אותו ללא הפוגה בילדותו, אבל היא לא יצאה מהדברים שהיא כינתה "נאמנות ואחריות". אבל הזמנים השתנו. "זהו עידן שבו אמריקאים רבים מודאגים הרבה יותר בזכויותיהם מאשר באחריות שלהם", הכריז הניו יורק טיימס בשנת 1976 במאמר שכותרתו "מגיפת גירושין".
למרות שאנה ניסתה להתקדם, גאי גרר אותה. הוא חויב לשלם 6,000 דולר בחודש מזונות, אך הוא סירב, ולטענתו אמר לאנה: "אני לא הולך לציית לשום צו בית משפט ולא משנה מה ינסו לעשות לי. הדבר היחיד שאני הולך לעשות זה להוריד את הכובע כשאני נכנס לאולם בית המשפט". למרות כל האהדה וההבנה של המוזיקה של גאי, האיש יכל להיות גם חמום ראש. פעם הוא טען שהוא "אחרון השוביניסטים הגדולים. לעולם לא אשתנה. אני אוהב לראות נשים משרתות אותי - וזהו".
האלבום הוקלט בשנת 1977. "הפוליטיקה היחידה שעניינה אותי אז הייתה הפוליטיקה של הגירושים שלי. הרגשתי מנותק מהעולם. מבחינתי, הנשיאים שעברו שם באמריקה - פורד וקרטר - לא היו קיימים. לפחות ניקסון היה מישהו לשנוא. חוץ מספורט, לא קראתי עיתון או צפיתי בחדשות טלוויזיה במשך שנה. יצרתי תוכנית חדשות משלי כל לילה. זה היה אסון אחד אחרי השני".
התוצאה הייתה עם אפוס בן 73 דקות. למרות שנולד מנסיבות שנויות במחלוקת. גאי מקדיש את השיר האחרון באלבום שלו, FALLING IN LOVE AGAIN, לפילגש הצעירה שלו, ממנה הוא יתגרש כמה שנים מאוחר יותר.
האלבום הגיע למקום ה-26 במצעד בילבורד שהיה עמוס אז בהפקות דיסקו כמו הבי ג'יז ואנשי הכפר. אנה, באופן לא מפתיע, לא הייתה מעריצה של הפרויקט הזה ואיימה להגיש תביעת פלישה לפרטיותה בסך 5 מיליון דולר אך זו מעולם לא התממשה. בשנת1987, שלוש שנים לאחר שגאי נורה ונהרג על ידי אביו, היא קיבלה את הפרס שלו להיכל התהילה של הרוק'נ'רול.
ב-15 בדצמבר בשנת 1964 יצא אלבום חדש לביטלס ושמו BEATLES 65. רבים מכם ודאי לא מכירים אותו. אז בואו תקראו.
עם סיומה של שנת 1964 הבינה חברת התקליטים האמריקנית, קפיטול, שההצלחה של הביטלס באותה שנה הייתה פנומנלית. שלושה תקליטונים ושלושה אלבומים הוציאה קפיטול עם הלהקה באותה שנה וכל אחד מהמוצרים האלו חצה את רף מיליון העותקים במכירות.
בעוד שאלבום קודם שרקחה אותה חברה, THE BEATLES' STORY, נשען על התבוננות לאחור בסיפור הלהקה, הרי שהאלבום BEATLES 65 כבר הביט קדימה, אל השנה הבאה והצלחותיה. חברת קפיטול ידעה היטב כיצד למכור את הביטלס בארה"ב, כזו שאחראית על קטלוג הלהקה. היא לא הוציאה את האלבומים של הביטלס, בדיוק כפי שיצאו באנגליה. היא בחרה לרקוח אלבומים כראות עיניה, שיתאימו יותר לקהל האמריקני. אם זה בבחירת סדר השירים או בעיצוב העטיפה.
האלבום BEATLES 65, יצא בדיוק בזמן הנכון לקראת חג המולד וזמן קצר לאחר מכן הדיח את המלך, אלביס פרסלי, במצעד המכירות. הצד הראשון בו מכיל את ששת השירים הראשונים שהופיעו בצד הראשון באלבום BEATLES FOR SALE. הצד השני נפתח ונסגר עם שני ביצועי ביטלס לשיריו של גיטריסט הרוקבילי, קארל פרקינס, שהופיעו גם הם באותו אלבום "חיפושיות למכירה". כמו כן, בצד השני יש שני שירים שיצאו בתקליטונים (SHE'S A WOMAN ו- I FEEL FINE), כמו גם השיר שמסיים את האלבום "לילה של יום מפרך (I'LL BE BACK), שלא נכלל בגרסה האמריקנית של אלבום זה.
חברת קפיטול הייתה משומנת דיה בענייני שיווק כשאף הציבה בעטיפת האלבום את ארבעת הביטלס עם מטריות בידיהם, במטרה להתאים את המוצר לימי החורף הקרים של סוף 1964. הטריק הצליח.
הרצאותיי "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" ו"הביטלס למיטיבי לכת" כמו גם הרצאות מוזיקה מרתקות אחרות, להזמנה: 050-5616450
סיפור הביטלס בספר השלם היחיד בעברית של הלהקה - לפרטים בלחיצה פה.
ה-15 בדצמבר בשנת 1980 לאחר רצח ג'ון לנון:
העיתונאי האמריקני, פול קוניו, מדווח מניו יורק: "הרוצח המבולבל של ג'ון לנון, מארק צ'אפמן, סיים שביתת רעב בת יומיים. הוא החל לאכול רק לאחר שהסוהרים בכלא הקשוח, RIKER'S ISLAND הניו יורקי, שכרו עבורו טבח פרטי והתחייבו לבדוק שהאוכל אינו מורעל, לפני שינגוס בו. צ'אפמן היה בטוח שאסירים אחרים רוצים להרעילו. איומי רצח נגדו נראו כתובים על קירות בית הכלא. הדבר הכניס אותו להיסטריה, לאחר שקרא אחד בו שנאמר 'לא נותר לך זמן רב לחיות'. כשמעבירים אותו ממקום אחד למקום אחר בכלא, הוא חייב ללבוש חליפה נגד קליעים".
אחד הראשונים שממהרים ביום זה לבקר את יוקו ושון לנון הוא בנו הראשון של ג'ון (ואחיו למחצה של שון), ג'וליאן. הוא טס מביתו שבוויילס שעות מספר לאחר מות אביו והוא יתגורר זמן מה בבניין הדקוטה יחד עם השניים.
העיתונאי הניו יורקי, פרד וונר דיווח ביום זה: "דיירים בבניין היוקרתי, דקוטה, רואים את ג'וליאן ויוקו הולכים יחדיו כשהם אוחזים ידיים. ג'וליאן כה דומה לג'ון שזה נדמה להם כי ג'ון לא מת כלל. הבן שלו ממש דומה לו. ברור שג'וליאן ויוקו זקוקים זה לזו כעת. אחד מאנשי הצוות שעובדים עבור יוקו סיפר שהיא הייתה בהלם אך עתה היא מצליחה גם לצחוק פה ושם".
ב-15 בדצמבר בשנת 1968 יצא תקליט שני ללהקת הרוק האמריקאית ELECTRIC FLAG. שמו הוא AN AMERICAN MUSIC BAND.
בתקופה ההיא של שנות השישים נעשה שימוש גדול במילה ELECTRIC. המילה הזו צצה בסלנג הרחוב שהיה אז והיא התפרשה כעוד מילה להבעת משהו 'מגניב'. הגיטריסט מייק בלומפילד הקים את להקת ELECTRIC FLAG כגוף שאמור להציג מגוון של סגנונות מוזיקליים. אחד הסגנונות המובהקים היה הצליל של חברת התקליטים השחורה STAX, עם חטיבת כלי הנשיפה. מייק בלומפילד הסביר במילים שכתובות על עטיפת תקליט הבכורה את הדבר הבא: "הלהקה הזו היא AMERICAN MUSIC BAND. מוזיקה אמריקאית היא לאו דווקא מוזיקה שבאה מאמריקה אלא מוזיקה שפשוט נשמעת באוויר, ברדיו וברחובות. בלוז, נשמה, קאנטרי, רוק מוזיקה דתית, צליל של אנשים ודממה".
לא מעט הכתירו את בלומפילד כגיבור הגיטרה האמריקאי הראשון ולכן הציפייה להרכב החדש הזה שהקים אז הייתה גבוהה מאד. אך למרות ההצלחה הראשונה שהלהקה השיגה בתקליט הבכורה שלה, העסק התחיל להתפורר במהרה. לבסוף נרשם ללהקה קטלוג של שני אלבומים ותקליט-פסקול אחד. עיתון HIT PARADER ניבא את העניין כשציין אז שהלהקה תצליח באמת להניף את הדגל שלה כשחבריה יפסיקו להיות אגואיסטים ויסתכלו על להקתם כגוף שלם. בלומפילד, שהגיע להקמת הלהקה עם קרדיט של נגן גיטרה מהפכני אצל פול באטרפילד ובוב דילן, החל לבחור את הנגנים ללהקה שלו. בעמדת השירה הוא הציב זמר בשם מיץ' ריידר. אך ריידר סירב להצעה ובמקומו הביא בלומפילד את ניק גרייבנייטס, שהיה דמות מוכרת בסצנת הבלוז הלבן שבא משיקגו.
כבסיסט הביא בלומפילד את הארווי ברוקס אותו פגש בעת ההקלטות לאלבום של דילן, HIGHWAY 61 REVISITED. ברוקס כבר היה אז נגן אולפנים ידוע עם קרדיט בלא מעט אלבומים. הבסיסט היה זה שהוביל את בלומפילד להבאת המתופף באדי מיילס ללהקה. מיילס תופף אז עבור ווילסון פיקט. כשבלומפילד בא לראות הופעה שלו - הוא נגנב מתדהמה ובאותו רגע הכריח את מיילס לעבור אליו.
ההקלטה הראשונה של הלהקה לא הייתה לתקליט או תקליטון אלא לפסקול סרט בשם THE TRIP. הסרט נכתב על ידי ג'ק ניקולסון וכיכב בו פיטר פונדה. הסרט עצמו נסב סביב טריפ LSD. לאחר הקלטת הפסקול הוסיף בלומפילד ללהקה את הרבי ריץ' על סקסופון באריטון. ההרכב הזה הופיע בפסטיבל מונטריי הידוע. הפרסום לפסטיבל ציין את שם הלהקה כ- THE MIKE BLOOMFIELD THING. לאחר מכן הוא שונה ל- ELECTRIC FLAG.
הציפייה להופעת הלהקה בפסטיבל הייתה גבוהה. ג'ון פיליפס, אחד ממפיקי האירוע והמנהיג של להקת 'האמהות והאבות', הציג את בלומפילד על הבמה כ'אחד משניים או שלושת הגיטריסטים הטובים ביותר בעולם'. ההופעה של הלהקה עברה בהצלחה גדולה מאד אך חברי הלהקה עצמם הביעו אכזבה מהופעתם שם. לאחר הפסטיבל היה זה אלברט גרוסמן, המנהל של בוב דילן, שבא בהצעה לחברת התקליטים COLUMBIA להחתים את הלהקה. ההחתמה הגיעה תמורת 50,000 דולר.
העיתונאי מייקל לינדון דיווח בניוזוויק: "באדי מיילס התיישב מאחורי התופים עם אפרו גדול מאד שנראה כאילו הגיע מהקשיחות של דטרויט מבלי להסגיר כי מדובר בילד טוב ומחונך שהגיע מאומהה. הוא שר ומנגן בעוצמת דינמיט. הלהקה הזו היא הצלחה גדולה". הבסיסט הארווי ברוקס: "אני זוכר שישבתי בחדר עם בריאן ג'ונס והנדריקס ובלומפילד ועוד כמה. כולם היו מסוממים ודיברו ביניהם בהתלהבות - ואז מישהו גנב לי שם את גיטרת הפנדר ג'אז בס שלי מהבמה. זה החזיר אותי מיד למציאות".
האורגניסט בארי גולדברג: "לפני מונטריי הייתי בלהקת בלוז עם סטיב מילר וניגנו עם פול באטרפילד. אז התחברתי למייקל בלומפילד ולקחנו את באדי מיילס מעמדת הליווי של וילסון פיקט. הוא שיגע אותנו והיינו חייבים אותו בלהקה שלנו.יום אחד מצאתי דגל חשמלי קטן ושמתי אותו על מגבר הלזלי שנצמד לאורגן ההאמונד שלי. בכל פעם שהפעלתי את הלזלי למצב סיבוב מהיר - הדגל התנופף. משם החלטנו לקרוא ללהקה בשם הדגל החשמלי. במונטריי חשנו הקלה שמקבלים אותנו היטב כי לא היה אחד שידע באמת מה יקרה איתנו שם. יכולנו לפשל שם". מייקל בלומפילד: "הייתי באדרנלין גבוה מאד במונטריי. זה היה בסוף אחר צהריים ארוך והיינו האחרונים לנגן ופחדנו מאד. כולם מסביב היו חברים שלנו שניצלו את הבמה לפריצתם. אנחנו עלינו והיינו מתוחים מדי בהופעה הזו והמפרט שלי נתקע בין המיתרים. זה היה נוראי. הרגע הגדול שלנו היה שם והיינו נוראיים אבל האנשים אהבו אותנו בעוד אני סבלתי".
הלהקה כבר הקליטה חלק מאלבומה הרשמי הראשון, A LONG TIME COMIN, עוד לפני פסטיבל מונטריי. ההקלטות הסתיימו בינואר 1968. התקליט עצמו יצא באביב של 1968 וטיפס עד למקום ה-31 במצעד האמריקאי.
עיתון רולינג סטון פרסם ביקורת מאוכזבת מהתקליט. המבקר, ראלף ג'יי גליסון, השתלח בה נגד בלומפילד וטען שהגיטריסט לעולם לא יהיה משהו מיוחד. גליסון הוסיף שהלהקה מנסה יותר מדי להישמע כמו להקת הליווי של וילסון פיקט או אוטיס רדינג. גליסון חתם בטענה שחומר מקורי הוא העניין ושאם הלהקה תמשיך כך ייהפך בלומפילד לסטן גץ או הצ'אט בייקר של הרוק.
חברי הלהקה נפגעו עמוקות מהביקורת הזו. אך זה לא היה הדבר היחיד שהביא את הלהקה לפירוק מוקדם. הראשון לעזוב היה הקלידן בארי גולדברג, שהיה אז מכור לסמים. אחריו החליט לעזוב בלומפילד עצמו, שגם היה מכור לסמים וגם סבל מנדודי שינה קשים, אך הוא שוכנע לחזור להופעה אחת בלבד עם הלהקה באולם פילמור איסט שבניו יורק ב-8 ביוני 1968.
התקליט השני בא כבר בלי בלומפילד והרולינג סטון פרסם בביקורתו: "זה תקליט מוזר שנשלט בחלקו על ידי באדי מיילס ובחלקו על ידי הארווי ברוקס - ובעיקר נשלט על ייד המחסור במייקל בלומפילד. עדיין כדאי להאזין לו".
ב-15 בדצמבר בשנת 1969 עלתה להקת קינג קרימזון לטיסה מארה"ב בחזרה לאנגליה. אבל חמשת חבריה ידעו אז שהלהקה מפורקת. השניים שהיו אחראים לפירוק הזה היו הקלידן ונגן כלי הנשיפה, איאן מקדונלד, והמתופף מייקל ג'יילס.
כשהחבורה יצאה לסיבוב הופעות בארה"ב, היא הייתה נרגשת ביותר לקראת המסע הזה שלה. אבל מהופעה להופעה חוו החברים גם קשיים שהורידו את הרוח מהמפרשים. היו מקומות בהם לא התקבלה היטב המוזיקה שלהם והיה גם מועדון שנשרף ובו הושאר ציוד הלהקה שניזוק.
מקדונלד היה אכול געגועים לחברתו החדשה, שרלוט בייטס. "אני מודה שלא הייתי בוגר מספיק אז כדי לטפל בעניינים כמו שצריך ולדון על כך עם אחרים בלהקה. מה שכן, לא היה מישהו בהנהלת הלהקה שבא להרגיע אותי במצב הזה. אם היו מדברים אליי אז ומרגיעים אותי, שזה רק עוד כמה הופעות ואנחנו חוזרים לאנגליה - כנראה לא הייתי ממהר לפרוש שם. מה שכן, הלהקה לא ממש התחברה מבחינה חברתית וזה מאד הקשה עליי. פיטר (סינפילד) היה החבר היחיד שלי שם ואפילו לו לא אמרתי את רצוני לפרוש".
הפצצה הוטלה כשמקדונלד וג'יילס ישבו במושב האחורי של רכב, כשפריפ יושב מקדימה ולצדו הנהג שהיה אמון עליהם. אז הודיעו השניים כי ברצונם לפרוש. פריפ נבהל וחשב שכל זה בגללו. הוא הציע להם להמשיך בלהקה ושהוא יפרוש. הם השיבו שזה לא בגללו. אבן נגולה מעל לבם ופריפ נותר לחשב את עתידו.
נותר להם לקיים את ההופעות שנקבעו בפילמור ווסט שבסן פרנסיסקו. אלו היו הופעות עייפות. הבסיסט, גרג לייק, פגש שם את האורגניסט, קית' אמרסון שהופיע שם עם להקת הנייס. השניים גילו זה לזה שלהקותיהם מתפרקות והחליטו להקים להקה ביחד, כשיחזרו לאנגליה.
במטוס, שהחזיר אותם מארה"ב לאנגליה, עסקו חמישה מוחות בטוויית עתידם הלא בטוח ובנפרד זה מזה.
ב-15 בדצמבר בשנת 1968 יצא אלבום כפול (ואחרון בסיקסטיז) ללהקת האנימלס, אז בהנהגתו של הזמר אריק ברדן. שם האלבום הוא LOVE IS.
במקור, אלבום כפול זה יצא כאלבום בודד באנגליה. ברור שהמחשבה מאחורי צעד זה הייתה מסחרית-שיווקית. אחרי הכל, ברדן לא היה אז הזמר החם ביותר בשטח. אחרי הצלחה גדולה עם האנימלס של אמצע הסיקסטיז, הוא פנה לעשות תקליטים פסיכדליים שדיברו בעיקר לקהל נישתי.
באלבום זה ניגנו עמו הקלידן זוט מאני, הגיטריסט אנדי סאמרס (ההוא שבהמשך יהיה בלהקת פוליס), הבסיסט ג'ון ווידר והמתופף בארי ג'נקינס. החמישה יצרו פה קטעים שרחוקים שנות אור מ"בית השמש העולה". הקטע GEMINI הוא דבר לא קל לעיכול, אפילו לאוהבי הלהקה.
יש פה בעיקר קאברים, אם זה COLOURED RAIN של להקת טראפיק, RING OF FIRE של ג'וני קאש, RIVER DEEP MOUNTAIN HIGH של אייק וטינה טרנר (במקור אייק הועף על ידי ספקטור מהאולפן, אבל זה כבר סיפור אחר), TO LOVE SOMEBODY של הבי ג'יז, I'M AN ANIMAL של סליי ומשפחת סטון וגם קטע הבלוז AS THE YEARS GO PASSING BY.
עדיין, זה אלבום מהנה להקשבה, לחובבי הסאונד של התקופה, כמוני.
אנדי סאמרס כתב בספרו: "האנימלס בסופו של דבר נכנסו לאולפן והקליטו אלבום אשר ברוח הזמן נקרא LOVE IS. אף פעם לא שילמו לי על הנגינה בתקליט הזה אבל זכיתי לנגן באחד מסולואי הגיטרה הארוכים ביותר שהוקלטו עד שלב זה. בגרסה שלנו ל-COLOURED RAIN של טראפיק, אני לוקח את זה עד הסוף בסולו כל כך ארוך שאי אפשר לנגנו במצב טראנס מלא ועדיין שייצא במקום הנכון בהקלטה, אז זוט (מאני) עמד באולפן, ספר את התיבות בזמן שניגנתי ובתיבה ה- 189 הוא נותן לי את הרמז. למרות שאני לא שמעתי על הסולו הזה הרבה באותו זמן, הוא אכן מקבל מוניטין אגדי קל ומוזכר בראיונות עמי עשרים שנה מאוחר יותר".
אז מה כתבו בביקורות של אז על האלבום? בואו נגלה...
בעיתון RECORD RETAILER נכתב: "אריק ברדן איבד מעריצים רבים בגלל בחירת החומרים שלו. עם זאת, פה הוא חוזר לסגנון הישן והוא נשמע נלהב".
בעיתון IT נכתב: "ברדן משתנה לרוב. חומר הסן פרנסיסקו שלו היה נוראי אבל הנה הוא בא לנו פה עם אלבום נהדר. ברדן אינו הטוב ביותר אך הוא טוב".
בעיתון רקורד מירור נכתב: "איכות המוזיקה גבוהה. כל קטע מתפתח עם הרבה דברים שקורים בו. אני אוהב את זה יותר ממה שאריק עשה עד כה".
בעיתון GRAMOPHONE חשבו אז אחרת: "זה אלבום מאכזב. אני זוכר את ימי הזהב של בית השמש העולה ובאלבום החדש יש נסיונות בפופ מודרני שמשעממים".
ב-15 בדצמבר בשנת 1968 יצא תקליטה השני של להקת SPIRIT האמריקאית ושמו THE FAMILY THAT PLAYS TOGETHER.
שיר הפתיחה בתקליט זה, THE FAMILY THAT PLAYS TOGETHER, היה גם הלהיט הקליט שבו, I GOT A LINE ON YOU. השיר הקצבי הזה, עם שלל הקולות ההרמוניים, הוא יריית פתיחה שקשה להישאר מולה מבלי להניד בראש לפי הקצב או למחוא כפיים. הלהיט הזה הציב את שמה של ספיריט למעלה, כך שלהקות כמו לד זפלין, טראפיק ושיקגו היו להקות החימום שלה. הדבר גם הוביל להשתתפותה של הלהקה בפסטיבל גדול באטלנטה, אירוע שהפגיש מחדש את קליפורניה עם חברו הוותיק ג'ימי הנדריקס, שהופיע שם גם כן.
שירי הצד הראשון של התקליט חוברו כמין יצירה אחת, כשהשיר השני שבו, IT SHALL BE, הציג את הצד התזמורתי יותר של הלהקה עם קטע שהתבסס על מהלך אקורדים שנהג לוק הקלידן לנגן להנאתו בעת החזרות. קליפורניה לקח את הלחן הזה וניגש לכתוב מילים על מלחמת ויאטנם, שגעשה בתקופה ההיא.
השיר SILKY SAM נכתב בהתבססות על דמות אמיתית ןשמה מרשאל בלונשטיין, שעסק כאיש שיווק של הלהקה ונהג ללבוש חליפות ממשי. הקלטת משחק הקלפים, שבאמצע השיר, נערכה כשחברי הלהקה שיחקו ביחד עם מרשאל, שהדגים להם שיעור בתחום.
צד ב' נפתח עם השיר IT'S ALL THE SAME, שהחל להיבנות בעת אחד מחימומי התופים של קאסידי לקראת חזרה. קליפורניה התעורר משנתו, הקשיב לתופים ולפתע צץ שם קצב שגרם לו לקפוץ מהמיטה ולחשוב על כתיבת שיר עם זה. ואי אפשר, מצידנו כמובן, להתעלם מהשיר השני שבצד ב' של התקליט, שנקרא JEWISH. בשיר זה שר פרגסון בעברית באופן פונטי, עם טעויות קלות, את השיר 'הנה מה טוב ומה נעים', כשקליפורניה מרפד את הבתים עם סולו גיטרה נפלא.
השיר שחותם את התקליט נקרא AREN'T YOU GLAD והוא בא לשקף, בין השאר, דבר שהיה שיגרתי בלהקה; כששיר הגיע לסיומו, תמיד היה אחד מהחמישה מתחיל לנגנו שוב וכך סוחף גם את האחרים לנגינת המשך השיר. היה נראה אז כי להקת ספיריט תימשך עוד זמן רב, עם כזו שימחה גדולה של יצירה, אך שנתיים לאחר מכן נעצרו הגלגלים וההרכב המקורי הזה (תרתי משמע) התפרק.
יש הטוענים כי המיקס המקורי של התקליט אבד ומה שיצא מאז, כהדפסות חוזרות של תקליטים או על גבי דיסקים, הוא מיקס שונה ופחות טוב. אז לאספנים שביניכם - חפשו את ההדפסה הראשונה שיצאה בארה"ב לתקליט זה.
במהלך ההקלטות לאלבום זה קיבלה הלהקה הזמנה לכתוב ולהקליט את המוזיקה לסרטו של ז'אק דמי, THE MODEL SHOP. לו אדלר חשב שסרט זה יהיה הצלחה גדולה, אך במהלך הפקתו הוא הסתכסך עם דמי. כשראה את התוצאה הסופית של הסרט, הוא לא רצה לדעת עליו יותר. חברי הלהקה דווקא אהבו ליצור את המוזיקה האווירתית שאיפשרה להם למתוח את הגבולות היצירתיים עוד יותר.
ב-15 בדצמבר בשנת 1971 יצא תקליט חדש לקרול קינג ושמו MUSIC. אחרי תקליט מצליח באופן מסחרר, שיצא לפני כן באותה שנה – הציפייה הייתה גבוהה מדי לתקליט ההמשך הזה.
קרול קינג בספרה: "אנשים שואלים אותי, לעתים קרובות, אם אני התאכזבתי כשהאלבומים שבאו אחרי TAPESTRY לא הצליחו. חלקם סקפטיים כשאני אומרת לא. מעולם לא ציפיתי ש-TAPESTRY יצליח כך, ולא ראיתי שום סיבה לצפות לרמת ההצלחה הזו בהמשך. פשוט שמחתי שיכולתי להמשיך לכתוב, להקליט וליצור תוך הנאה מחיים נורמליים".
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "מי שלא הצליח לעקוב אחר אלבום שנמכר בארבעה מיליון עותקים עם אלבום דומה מאוד יצטרך להיות או טיפש או בוב דילן. גם קרול קינג אינה טיפשה, והאלבום החדש שלה הולך בזהירות בעקבות TAPESTRY. רוח המוזיקה שלה נשארת חמה וחזקה, המילים שלה עדיין נושאות מסרים אישיים של חברות ונאמנות, ואותם מוזיקאים מנגנים מאחוריה. למרות הדמיון בין שני האלבומים, השירים בתקליט החדש אינם חביבים באופן מיידי ולאלבום החדש אין את חוש הסגנון הבטוח והמאוחד של קודמו.
קרול קינג היא הבלתי מושפעת מבין כוכבי הפופ הלבנים שלנו - שחורה בניסוח שלה, בתחושת השירים שהיא מלחינה ובאהבתה העמוקה לרית'ם אנד בלוז. אז זה מתאים שהיא משיקה את האלבום עם BROTHER BROTHER, שיר שנראה כתגובה שלה ל"שיר WHAT`S GOIN` ON של מרווין גיי. קרול מעוררת את התחושה המוזיקלית של השיר של מרווין עם בונגוס וקול מתחנן. השיר הזה, הכי טוב באלבום החדש, הוא דוגמה מושלמת לוינטג' קרול. התקדמות האקורדים מסודרת באופן אופייני, הגיוני, משכנע ובלתי נשכח – וזה מסמן אותו כלהיט פופ.
הבעיה העיקרית באלבום היא חולשת להקת הליווי. התקליט הקודם היה מעוטר בעשרות נגיעות אינסטרומנטליות עדינות שהופיעו בהאזנות חוזרות ונשנות והפכו את התקליט לעמיד יותר. אף פעם לא באמת שמתי לב לכלי הקשת בשיר YOU’VE GOT A FRIEND עד שניגנתי את האלבום חמש פעמים. באלבום החדש הכוונה האינטימית נשארה אבל המשמעת נעלמה. התקליט הקודם יצר אשליה של פשטות בעוד שחלק גדול מהליווי בתקליט החדש הוא פשוט וזהו. נראה שהלהקה שלה ממציאה את העיבודים על המקום. צ'ארלס לארקי מנגן שורות בס מעניינות ועסוקות וג'ואל אובריאן מתאים לתופים, אבל דני קוטץ' מספק תפקידי גיטרה צולעים בעקביות. שוב, השירים של קרול זועקים לעבודה של גיטריסט סשנים נהדר. למעשה, לאלבום החדש יש תחתית יפה אבל כמעט ללא אמצע, מכיוון שהפסנתר של קרול נדחק משום מה לרקע.
לאורך האלבום יש מחוות מאולצות בתזמור, כאילו הגרסאות האלה היו רק הדגמות למעבד שיעשה את הדבר כמו שצריך. ברור שיש גם רגעים טובים פה, אך האלבום ממש אינו מושלם. האלבום הזה עשיר ברגש וגם בלחן, ובהשקפה הכמעט אנציקלופדית שלו על ידידות הוא עולה על רוב המוזיקה הפופולרית. אין עוררין על ערך התוכן, רק על תוקף הסגנון. כעת על קרול לבחור בין פשטות למורכבות, בין פסנתר לבין תזמורת בקנה מידה מלא. דרך האמצע שבה היא עומדת כעת לא מספיק טובה עבורה וככל שהיא תתקדם יותר כך טוב יותר. בינתיים, קרול קינג ממשיכה להיות מהכישרונות האישיים המרכזיים במוזיקת הפופ כיום".
ב-15 בדצמבר בשנת 1969 יצא תקליט חדש ללהקת הפולק-רוק הבריטית, פיירפורט קונבנשן. שמו הוא LIEGE AND LIEF, בתוכו הוא הביא רפרטואר עממי בריטי ישן נושם והפך לקלאסיקה. LIEGE פירושו נאמן ו- LIEF פירושו מוכן.
תקליט זה נוצר מהשברים של הלהקה, בעקבות תאונה שקרתה לה, כמה חודשים לפני כן, בדרכה חזרה מהופעה בבירמינגהם. בתאונה ההיא נהרג מתופף הלהקה, מרטין לאמבל. שאר החברים הפצועים (לא כולל הזמרת סנדי דני, שנסעה ברכב אחר) נותרו שבורים. בתחילה חשבו הם לפרק את הלהקה אך לאחר מחשבה החליטו להמשיך וניגשו להכנת התקליט הזה.
המסע של הלהקה להכנת התקליט לא היה כרוך בנימפות ופיות, אלא באהבה עמוקה ומתמשכת למסורות של מוזיקת פולק והיקסמות ממנה. ברגע שכיוון חדש הפך למוקד שלהם, חברי הלהקה נרגעו מהלחץ להביא חומרים חדשים. השפעה ברורה הגיעה מלהקת הבאנד, שהוציאה לפני כן את MUSIC FROM BIG PINK.
הגיטריסט, ריצ'רד תומפסון: "עשינו שירים של לאונרד כהן, דילן וג'וני מיטשל בתקופה שזה לא היה אופנתי". זה התערבב עם רוח הזמן הכללי של הפלאוואר-פאוואר בלונדון של שנות ה-60, אז סולואי הגיטרה שלי נטו להיות ארוכים. אבל באמת ובתמים חשבנו הרבה ודיברנו הרבה על מוזיקה, ובאופן כללי היינו נחושים לא להישמע כמו להקות אחרות.
כשבחרנו שירים לעבוד עליהם לתקליט LIEGE AND LIEF, הלכנו על כמה בלדות גדולות, מתוך מחשבה שהדרמה תתאים לז'אנר המוגבר שלנו - מילים חזקות, מוזיקה רועשת. במבט לאחור, היה מעניין לנסות קצת יותר שירי אהבה. יצירת איזון בין מודרני למסורתי היה אתגר - חלק מהדברים עבדו כאשר עודכנו על ידנו, וחלק לא. עשינו חזרות על גרסה של THE SEEDS OF LOVE, שיר עם אנגלי מסורתי יפהפה, אבל הרגשתי שזה נשמע לא נכון.
גילינו שמוזיקה מסורתית מבריטניה ומאירלנד דיברה אלינו בצורה עמוקה. זו הייתה המוזיקה מהפינה שלנו בכדור הארץ, והרגשנו שהיא תדבר גם עבור הקהל הבריטי אם נוכל לעצב אותה על ידי השמעתה מוגברת. ברגע שאתה שר שיר בן מאות שנים, ואתה מרגיש את רוחות הרפאים של כל הזמרים האחרים שהעבירו אותו, שינו אותו וליטשו אותו, אתה מתחבר למסורת".
במקום לאמבל המתופף המנוח הגיע ללהקה דייב מאטאקס. הקלטת תקליט זה הפכה לחוויה הראשונה שלו באולפן הקלטות מקצועי.
על עיצוב העטיפה היה לתומפסון להגיד את זה: "גילוף הדמות דמוית הבובה על העטיפה האחורית של האלבום תמיד נתן לי צמרמורות. זה היה שייך לדייב סוורביק (כנר הלהקה החדש - נ.ר), וכנראה שימש למטרות קסומות בשלב מסוים".
אז מה יש לנו באלבום זה? קודם כל, את הזמרת סנדי דני ששולטת בכל אחד מהקטעים. היה זה האלבום האחרון שלה עם הלהקה לפני שפרשה לקריירה עצמאית ולהקמת להקת FOTHERINGAY. להקת פיירפורט קונבנשן מביאה פה אלבום שלישי נהדר בשנה אחת! הבסיסט, אשלי האצ'ינסון: "העניין של הוצאת שלושה אלבומים - כפי שקרה, קלאסיים - בשנה אחת היה רק מקרה של תזמון. עם זאת, ברור שעשינו צעדים גדולים בזהות שלנו בפרק זמן קצר. ודרך אגב, שום סמים מעולם לא הופיעו בתהליך היצירה". תומפסון הוסיף, "באותה תקופה, באמת לא היינו להקת סמים או אלכוהול - רק האנרגיה של הנעורים, אני מניח".
יש פה שילוב של מוזיקה בריטית מהמאה ה-19 עם נגינה מודרנית. תומפסון הגיטריסט, למשל, מנגן את הקטעים עם טעם רב ועם כמה שפחות דיסטורשן. האם זה תקליט הפולק החשמלי האמיתי הראשון? כנראה שכן.
ב-15 בדצמבר בשנת 1974 יצא תקליט חדש ללהקת גרנד פ'אנק ושמו ALL THE GIRLS IN THE WORLD BEWARE. בעטיפה נראים פני חברי הלהקה מודבקים לגוף השרירי של ארנולד שוורצנגר ופרנקו קולומבו. אבל האם גם האלבום עתיר שרירים? בואו נראה מה היה אז לרולינג סטון לכתוב על זה.
"עד כה, המפיקים עשו את ההבדל עבור גרנד פ'אנק. זוהי דרך ארוכה מימי ההפקה של טרי נייט, שהפך את האלבומים המוקדמים של הלהקה לכמעט בלתי ניתנים להאזנה, ואל הברק ההדוק שהטיל טוד ראנדגרן על התקליט WE'RE AN AMERICAN BAND - עדיין אלבומם הנגיש ביותר מבחינה אוניברסלית.
זה עידן המפיקים, הם אומרים לנו, אז המפיק הנוכחי, ג'ימי איינר, משתתף באור הזרקורים. כמפיק/יוצר, איינר מציג סתירות של טעם וגישה. מאז 1972, הוא ולהקת ה-RASPBERRIES יצרו כמה יצירות מופת של הפקה. אבל במהלך אותה תקופה היה לו לקוח גדול נוסף עם להקת רוק-נשיפה בשם LIGHTHOUSE, ספקית של ג'אז-רוק לא מנוהל שנמצא הרחק מסגנון הפופ הפריך של הראספבריז. LIGHTHOUSE נשארה מיזם מפוקפק.
הרוק הפשטני והכבד של גרנד פ'אנק מציג אתגר מסוג אחר עבור איינר. ההפקה דלילה בסטנדרטים שלו (אם כי די מפוארת עבור גרנד פ'אנק), כשפה ושם יש חיקוי של להקת שיקגו או LIGHTHOUSE - הדבר האחרון שמישהו ירצה לשמוע מגרנד פ'אנק. כמה כלי קשת נעימים מופיעים בשיר MEMORIES, אבל ההגזמה הווקאלית של הגיטריסט-זמר, מארק פארנר, הורסת את מצב הרוח העדין של השיר. השיר GOOD AND EVIL הוא נקודת השפל האמיתית של האלבום. הלהקה צריכה להשאיר את ההוד לאלו שעושים את זה עם מגע של קלאסה, כמו ד"ר ג'ון. אבל יש פה גם הדגשת שורשי הלהקה - ואלו מסבירים את החוזקות המשמעותיות של האלבום.
ההשפעות המקוריות של גרנד פ'אנק היו ממוזיקת הנשמה של שנות הסיקסטיז והשיר הטוב ביותר של הלהקה פה הוא בסינגל-להיט, SOME KIND OF WONDERFUL, עותק מרשים מחדש של הסינגל משנת 1967 של SOUL BROTHERS SIX. הלהקה נופלת בהרבה מהעוצמה הווקאלית של המקור, אבל אין עוררין על הכוח בפעימת הבס המופשטת עד העצם ובעבודת התופים.
למרות שהתקליט החדש פגום ולא עקבי, הקטעים הטובים ביותר מבשרים על תחומים חדשים בהישגים של הלהקה. ולמרות שכל מפיק השפיע עליהם, אולי הגיע הזמן להדגיש את ההישגים של הלהקה עצמה".
ב-15 בדצמבר בשנת 1975 יצא התקליט MOTHERSHIP CONNECTION, של להקת PARLIAMENT.
מנהיג הלהקה הבלתי מעורער, ג'ורג 'קלינטון תיאר את האלבום: "הכנסנו אנשים שחורים למצבים שאף אחד לא חשב שהם יגיעו אליהם, כמו הבית הלבן. אז הבנתי שמקום אחר שלא תחשבו שאנשים שחורים יהיו בו הוא החלל החיצון. הייתי מעריץ גדול של מסע בין כוכבים, אז עשינו יצירה עם סרסור שיושב בחללית בצורת קאדילק, ועשינו את כל הגרובים מסוג ג'יימס בראון, אבל עם שיחות רחוב וסלנג של הגטו".
בהמשך, הוא סיפר בספרו האוטוביוגרפי: "כשסיימתי את כל הקלטת השירים, ידעתי שהם צריכים גם רעיון מאחד, לא רק נושא אלא סוג של עלילה. התקליט הזה היה הרעיון הזה. עכשיו עם כמעט ארבעים שנה של ראייה לאחור, אנשים יכולים להסתכל אחורה ולקחת את זה כאלבום המבוסס על מיתולוגיה מטורפת של פ'אנק חייזרים. אבל בזמנו, היה קשה יותר להבין בדיוק מאיפה בא הרעיון. אולי לסמים היה משהו עם זה: הם העניקו ביטחון ומומנטום ולפעמים הפכו ניצוצות של רעיונות למדורות. אבל זה היה גם טבעי - או, אם תעדיפו, לא טבעי - בצעד החשיבה שלנו. בתקליט לקחנו אדם שחור ושמנו אותו בחלל. למעשה, בעיניי זה היה כהשמת סרסורים בחלל, כשחללית תחנת המרכז היא סוג של קאדילק. החלל היה מקום להיזרק אליו, ממש כמו שג'ימי הנדריקס שאף אליו. דמיינתי את התקליט כתחנת רדיו פיראטית מהחלל".
להקת "פארלמנט" הייתה זרוע אחת בצבא הפ'אנק של ג'ורג' קלינטון במהלך שנות ה-70, עם אוסף גדול של נגנים מהרכבים שונים המוקדש לשכתוב כללי הפ'אנק, מוזיקת הנשמה והרוק. הלהקות של קלינטון נשמעו כמו ג'יימס בראון במצב של שגעון, בין היתר בגלל הכללתם של נגנים שניגנו בעבר עם סנדק הנשמה - בוטסי קולינס, מסיאו פארקר ופרד וסלי, ובעיקר בגלל הקונספט התזזיתי והפריקי לגמרי.
ברולינג סטון נכתב בביקורת על תקליט זה בזמנו: "ג'ורג' קלינטון הצליח ליצור שתי זהויות מובחנות ללהקה אחת - הוודו המיסטי של פאנקאדליק והפ'אנק הדוקרני וההומוריסטי של פארלמנט. האחרונה מהשתיים מתאימה יותר לגל שבא אחרי מתקפת המוזיקה של סליי סטון. אך בניגוד ללהקות כמו OHIO PLAYERS או הקומודורס, הלהקה הזו מסרבת להיות ברורה מדי. במקום זאת, קלינטון פולט את הג'ייב שלו, שנולד מאיזה חזון פ'אנק קוסמי.
התקליט החדש מעוצב בצורה הדוקה לאחר ההצלחה של התקליט CHOCOLATE CITY מהשנה שעברה. בלי להתייחס לנושא או לפיתוח לירי, קלינטון טווה ראפ בלתי פוסק של ז'רגון רחוב לא הגיוני. האלבום הזה מסרב להתייחס ברצינות לדברים ונשמע כפרודיה של קלינטון על הפ'אנק המודרני. אחרי הכל, ג'ורג' קלינטון הוא שהפך את ג'יימס בראון להיות "הסבא של מוזיקת הנשמה".
גם זה קרה ב-15 בדצמבר:
- בשנת 1969 ערך אירגון UNICEF (יוניצ'ף) מופע צדקה בלונדון בשם 'PEACE FOR CHRISTMAS" ובו השתתפו גם ג'ון לנון, יוקו אונו וחבריהם (אריק קלפטון, ג'ורג' האריסון, דלייני ובוני ועוד). פרטים על המופע בהרחבה, בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!"
- בשנת 1970 ערך דייויד קרוסבי חזרה מוזיקלית ביחד עם שלושה מחברי להקת גרייטפול דד לקראת הופעה משותפת במועדון THE MATRIX בסן פרנסיסקו.
- ואפרופו גרייטפול דד: בשנת 1986 הופיעה הלהקה לראשונה מאז שמנהיגה, הגיטריסט ג'רי גארסיה, נכנס לתרדמת. המופע נערך באוקלנד ולא היה ברור ללהקה ולמעריציה, האם יהיה לזה המשך לנוכח מצבו הרפואי.
- בשנת 1968 הופיעה להקת ג'פרסון איירפליין בתוכנית הטלוויזיה האמריקנית THE SMOTHERS BROTHERS (האחים סמות'רס). סולנית הלהקה, גרייס סליק רצתה להביע בה תמיכה בסקנדל האולימפי האחרון, כששני אתלטים כהי עור, טומי סמית' וג'ון קרלוס, הרימו יד עם כפפה שחורה, בעת מעמד קבלת המדליות שלהם, לאות תנועת 'הכוח השחור'. סליק מרחה באולפן הטלוויזיה את פניה בצבע שחור וביצעה את אותה תנועת יד בסוף ביצוע השיר 'כתר היצירה', כשלפני כן הציג מנחה התוכנית, טומי סמות'רס, את שמות חברי הלהקה ואת הזמרת הציג בכוונה (ובהומור) בשם 'גרייס סיק' (כלומר גרייס החולה).
- בשנת 1976 שלח דייויד בואי את המאסטרים של האלבום החדש שלו (שעדיין נושא את השם NEW MUSIC - NIGHT AND DAY) לחברת התקליטים RCA. התגובה השלילית לא איחרה להגיע. התקליט תוכנן לצאת בינואר, כשאנשי החברה, שהקשיבו למאסטר, מיהרו להגיד לבואי שהאלבום לא מכיל שום דבר שדומה ללהיט ואינו מסחרי כלל במצבו הנוכחי. "כיצד ניתן לתקן אותו?", הם שאלו בדאגה את הזמר. בואי השיב שאין מה לתקן והעובדה שאין לזה פוטנציאל מסחרי לא מזיזה לו. "במקרה כזה", אמרו אנשי RCA, "אנחנו לא נוציא את האלבום". בואי לא נותר חייב והשיב שלפי החוזה החתום שלו עם RCA, הם מחויבים לעשות זאת. האלבום ייצא בשם LOW.
- בשנת 1977 יצא לאקרנים סרט הקולנוע של להקת אבבא. חברי הלהקה החלו לעבוד על סרט הביכורים שלהם מהרגע שהם ירדו ממטוסם בנמל התעופה של סידני ביום ראשון, ה-27 בפברואר 1977. עם המוני צלמי עיתונות וצלמים להוטים בטרמינל הבינלאומי שאל ביורן אולבאוס בשמחה: "הרבה מצלמות מסביב.
מה אתם רוצים שנעשה?" וזו הייתה שאלה מאוד מעניינת. אפילו הבמאי, לאסה האלסטרום, לא ידע בדיוק מה הוא בעצם רוצה. "עשינו את הסרט המוזר הזה כשהיה לי קו עלילה דק שהמצאנו במטוס שיצא לשם. המשכנו לכתוב אותו מחדש ולהתאים אותו מחדש תוך כדי תנועה". הסרט תוכנן בתחילה רק כספיישל טלוויזיה אבל הרעיון גדל ככל שהוא נעשה שאפתני יותר. עם תוספת כסף שהוזרק מתומכת אוסטרלית ותקציב בסופו של דבר של מעל מיליון דולר אמריקאי, סרט עלילתי של אבבא הפך במהרה למציאות.
- בשנת 1976 הייתה להקת סטיקס בצרות בדרכים. זאת כי חברת ההסעות שנשכרה על ידה לא תיחזקה כראוי את המשאיות שלה. אחת המשאיות נתקעה בדרך להופעה והגיעה חמש שעות לאחר הזמן שנקבע. היה זה מאוחר מדי, ההופעה בוטלה והאמרגן המקומי ניגש לתבוע את סטיקס בסך 12,000 דולרים. כמה ימים לאחר מכן נתקעה עוד משאית של אותה חברת "הרץ", שהייתה בדרכה להופעה בארקנסו. ואם זה לא מספיק. שבוע לאחר מכן עלה באש מנוע של משאית נוספת שהייתה בדרכה להופעה בניו יורק. גם הפעם לא יכלה סטיקס להופיע. כשהלהקה דרשה מאותה חברה משאית חדשה, סירבה החברה לאפשר זאת בטענה שהלהקה הזו היא "סיכון רע מאד". הגיטריסט ג'יימס יאנג: "אם החברה המזורגגת הזו לא יכולה לטפל כראוי במשאיות שלה, נצטרך לשבור את החוזה מולה ולעבור לחברה אחרת".
- בשנת 1919 נולד חוואי בשם מקס יאסגור, שהפך משנת 1969 לדמות חשובה ביותר בעולם הרוק, כשהסכים לתת למארגני פסטיבל וודסטוק את שטח האדמה שלו לאירוע הידוע. הוא מת מהתקף לב ב-8 בפברואר 1973.
- בשנת 2001 הוחלט בבית המשפט שמייקל אברם, האיש שפרץ לאחוזתו של ג'ורג' האריסון ודקר אותו, אינו אשם בגלל שהוא נמצא לא שפוי.
- בשנת 1978 יצא תקליט חדש לקאט סטיבנס ושמו BACK TO EARTH. באותו יום מת אביו של הזמר, סטארבוס ג'יורג'יו. מוקדם יותר באותה שנה סטיבן ג'ורג'יו שינה את שמו ליוסף איסלאם. למרות שרצה לפרוש ממוזיקה פופולרית לאחר המרת דתו, הוא היה חייב לפי החוזה לחברת התקליטים עוד תקליט אחד תחת כינויו הידוע. למטרה זו הוא איחד כוחות עם המפיק שלו לשעבר, פול סאמואל סמית'. כי היה די ברור שזו התחנה האחרונה. מכיוון שהוא לא היה מוכן לקדם את האלבום עם סיבוב הופעות המכירות לא היו טובות, למרות הניסיון לחזור לצליל האקוסטי שרבים כה אהבו ממנו כמה שנים לפני כן. צאת התקליט הפתיע מעריצים רבים, שכן סטיבנס נסוג אז מעיני הציבור בעקבות המרתו הדתית. היה נראה שימי ה- PEACE TRAIN וה-WILD WORLD היו אי שם הרחק מאחור.
- בשנת 1967 הזמין נשיא חברת התקליטים 'אטלנטיק' (אהמט ארטגון) את הגיטריסט אריק קלפטון לבקר באולפן הקלטה בניו יורק בו נערכת הקלטה עם זמרת הנשמה ארית'ה פרנקלין. ארטגון הצליח גם לשכנע את קלפטון להקליט נגינת גיטרה בשיר GOOD TO ME AS I AM TO YOU. קלפטון נאלץ לבלוע רוק ולהתגבר על התדהמה שאחזה בו כשראה כי הנגנים באולפן הינם גיבורים מוזיקליים עבורו. הוא אחז בגיטרה וניגן כראוי.
- בשנת 1988 נידון סנדק הנשמה, ג'יימס בראון, לשש שנים וחצי מאסר בבית הכלא שבדרום קרולינה בעוון סמים, נשק ומרדף מכוניות אחריו כדי לתפסו. בסוף הוא ירצה שם קצת יותר משנתיים.
- בשנת 1967 יצא תקליטון חג המולד החמישי שהקליטה להקת הביטלס למועדון המעריצים שלה. התקליטון כלל שיר בשם CHRISTMAS TIME IS HERE AGAIN.
- בשנת 1967 השתתפה להקת הביץ' בויז במופע טלוויזיוני בפריז. שם התוכנית היה NOEL DES ENFANTS DU MONDE ובתרגום חופשי – חג מולד לילדי העולם. בתוכנית הופיעו גם מרלון בראנדו, אליזבט טיילור, ריצ'ארד ברטן וראווי שנקאר. אורח נוסף היה הגורו מהארישי מאהש יוגי שנכח באולפן אך לא הופיע בתוכנית, כשלצידו גם ג'ון לנון וג'ורג' האריסון. זו הייתה ההופעה הטלוויזיונית היחידה של הביץ' בויז בשנת 1967. הלהקה ביצעה חמישה שירים בליווי תזמורת גדולה מאחוריה. עם תום הצילום החל המהארישי להרצות לכל הנוכחים על רזי המדיטציה.
- בשנת 1970 יצא תקליט חדש ללהקת TEN YEARS AFTER ושמו WATT. בזמנו נחשב מוצר זה למאכזב לעומת אלבומיה הקודמים, למרות שכיום אני יכול להכריז כי הלוואי והיו עושים בימינו תקליטים כמו זה. אבל מצד שני, אפשר גם להבין כי הקלטה מחוספסת, בהופעה חיה, לשיר SWEET LITTLE SIXTEEN אינה מהווה תחליף הולם לקטע אולפני מושחז. עיתון 'ביט אינסטרומנטל' מיהר לשבח באומרו כי זה כנראה תקליטה הטוב ביותר של הלהקה. רק עיתון 'רקורד מירור' הבריטי קם ואמר כי הריפים של הגיטרה מתחילים להישחק. אבל, כפי שאמרתי תתנו לי כיום שיר כמו שיר הפתיחה I'M COMING ON ואני אהיה מאושר עד הגג. עיתון רולינג סטון הציב ביקורת שלילית באומרו כי זה תקליט מיותר וכי גיטריסט הלהקה, אלווין לי, רחוק מלהיות כותב שירים ומפיק ראוי. הביקורת ההיא ללא ספק עקצה בכאב את לי וחבריו (המתופף ריק לי, הבסיסט ליאו ליונס והקלידן צ'יק צ'רצ'יל). למרבה מזלם, הביקורת לא פגעה במכירות התקליט, שהגיע בארה"ב למקום ה-21 במצעד המכירות ובאנגליה הגיע למקום החמישי.
- בשנת 1979 יצא אלבום סולו בהופעה לסיד וישס המנוח (לשעבר הבסיסט הפרוע של הסקס פיסטולס). שם האלבום הוא SID SINGS ורובו הוקלט בהופעות בניו יורק בשנת 1978. זה לא אלבום להביא לסבתא כמתנת יום הולדת.
- בשנת 1946 נולד המתופף כרמין אפיס, שבשנות השישים היה המתופף של להקת ואנילה פאדג' ואחר כך בלהקת בק, בוגרט ואפיץ' וגם בלהקת קקטוס. מה שכן, אפיס אחראי גם על כתיבת אחד השירים שאני פחות אוהב - 'האם את חושבת שאני סקסי?' של רוד סטיוארט.
- בשנת 1974 הלכו חברי להקת איירוסמית' לצפות יחדיו בסרט 'פרנקנשטיין הצעיר' והתגלגלו מצחוק כשאיגור (בגילומו של ג'ין וויילדר) אומר לד"ר פרנקנשטיין (בגילומו של ג'ין וויילדר) WALK THIS WAY. מי שמכיר את הסצנה יודע במה מדובר. הלהקה יצאה מהאולפן כשבראשה רעיון לשיר חדש, שייקרא... ניחשתם נכון - WALK THIS WAY.
- בשנת 1968 יצא בקנדה תקליטון חדש ללהקת GUESS WHO עם השיר THESE EYES. הגיטריסט רנדי באכמן התחיל לכתוב את השיר הזה כשחיכה בסלון הבית של בת זוגו, לוריין סטיבנסון. לקח לה הרבה זמן להתכונן אז הוא ישב ליד הפסנתר וכתב את תחילת השיר. לוריין - הנערה לה חיכה התחתנה איתו קצת מאוחר יותר (הם היו נשואים כעשר שנים והיו להם שישה ילדים משותפים). בעודו משתעשע בפסנתר שם, הוא נשען על האקורדים CMAJ7 ו-Dm7. שותפו ללהקה, הזמר ברטן קאמינגס, היה פסנתרן בהכשרתו בקונסרבטוריון המלכותי למוזיקה, כך שלא הייתה לו בעיה לנגן את התפקיד הזה וברגש. הזמר גם שינה את שם השיר מ-THESE ARMS ל-THESE EYES. ללהקה היו עד אז כמה להיטים בקנדה מולדתם, אבל השיר הזה זיכה אותה בהכרה בינלאומית ובחוזה הקלטות אמריקאי עם חברת RCA. החברים כתבו את השיר בתקופה שבה הם הופיעו ללא הרף, וגם שימשו כלהקת הבית בתוכנית טלוויזיה קנדית בשם LET'S GO, שם הם היו מנגנים גרסאות כיסוי ללהיטים. ושימו לב כמה יפות המודולציות (שינויי הסולמות המוסיקליים) בסוף השיר. זה טריק ידוע להעצמת הרגש במהלך השיר. דבר שכיח בכתיבת שירים אז וכמעט ואינו נמצא ביצירה העכשווית.
ב-15 בדצמבר בשנת 1975 הוקלטה הופעה של להקת דיפ פרפל בבודוקאן, יפן. ההקלטה יצאה רק ב-16 במרץ 1977 תחת השם LAST CONCERT IN JAPAN.
תקליט זה תופס מקום ייחודי בדיסקוגרפיה של הלהקה בתקופה סוערת, ומציג את ההופעה הסופית של ההרכב הקצר שלה, המכונה מארק IV, שכלל את דיוויד קוברדייל בשירה, טומי בולין בגיטרה, גלן יוז בבס ושירה, ג'ון לורד בקלידים ואיאן פייס בתופים.
אמצע שנות ה-70 היו תקופה של שינוי משמעותי עבור דיפ פרפל. עזיבתו של הגיטריסט האייקוני, ריצ'י בלאקמור, בשנת 1975 הותירה חלל עצום, והמחליף שלו, טומי בולין, הביא גישה רעננה בהשראת ג'אז-פיוז'ן לצליל הרוק הכבד יחסית של הלהקה. בעוד בולין היה מוזיקאי מוכשר ורב-תכליתי, הגעתו הלכה בקנה אחד עם מתחים מתגברים ובעיות שימוש בסמים. בולין התחבר במהרה עם גלן יוז ושניהם הפכו לצמד-חמד שלא בחל כלל בהרואין ובקוקאין. חוסר היציבות הזה בא לידי ביטוי בהופעות החיות של הלהקה, שאמנם היו אנרגטיות לרוב, אך גם בעייתיות.
ההקלטה של תקליט זה מגיעה מסיבוב ההופעות שבא לשווק את האלבוםCOME TASTE THE BAND, שלא כל מעריצי הלהקה אהבו אך הוכיח את נכונותה לפתח את הסאונד שלה. בעוד שאלבום האולפן הציג גישה יותר פ'אנקית, ההקלטות החיות מהעידן הזה חושפות להקה שמתקשה להסתגל לשינויים האלו על הבמה.
זה אלבום הופעה קצר יחסית, והוא ספג ביקורת על הייצוג הבלתי שלם של המופע כשאלמנטים מרכזיים ברפרטואר החי המורחב שלהם, כמו הסולואים של ג'ון לורד ואיאן פייס קוצצו כדי להתאים את הצלילים לאילוצים של תקליט בודד. כמו כן, ההופעה פגומה בגלל מצבו הגופני של בולין במהלכה. הוא נפצע בזרועו בלילה הקודם ולא היה מסוגל לנגן במלוא העוצמה, מה שהוביל לנוכחות גיטרה פחות שולטת מהרגיל.
רבים ראו בתקליט צל חיוור של אלבומי הופעה קודמים של דיפ פרפל. המעריצים קוננו על היעדר עבודת הגיטרה הווירטואוזית של בלאקמור והטילו ביקורת על הפקת האלבום, שלא הצליחה להביא אנרגיה חיונית. עם זאת, הוא משמש כמסמך לתקופה ייחודית בהיסטוריה של דיפ פרפל, המנציח את הימים האחרונים של ההרכב לפני הפסקת הלהקה בשנת 1976.
בשנת 2001, יצא THIS TIME AROUND כסט של שני דיסקים שכולל את הביצועים המלאים, משחזר חלק גדול מהאלמנטים האילתוריים של הלהקה ומספק ייצוג מדויק יותר של ההופעה.
ב-15 בדצמבר בשנת 1972 יצא תקליט חדש ללהקת סטטוס קוו ושמו PILEDRIVER.
למרות הלחץ עליה, עד 1972 סטטוס קוו עברה שינוי מסיבי במוזיקה ובסגנון (וגם עברה מחברת התקליטים PYE, שהתייאשה ממנה, לחברת תקליטים בשם VERTIGO). התסרוקות המפוארות משנות ה-60 הפסיכדליות פינו את מקומן לשיער ארוך, ג'ינס ורוק נוקשה. השינוי היה דרסטי, אך טבעי, שכן ההרכב של פרנסיס רוסי (גיטרה ושירה), ריק פרפיט (גיטרה ושירה), ג'ון קוגלאן (תופים) ואלן לנקסטר (בס ושירה) נע בצורה מסונכרנת להפליא מתחנה לתחנה. שני האלבומים שקדמו לתקליט חדש זה הראו את הניצוץ של הסגנון המפורסם של הלהקה, אבל PILEDRIVER היה הפעם הראשונה שסטטוס קוו סללה את דרכה לשוק המסחרי.
הלהקה מצאה את הקצב שלה, והתוצאה הייתה ההצלחה הגדולה ביותר שלה עד אז. למרות שלא חשו נטייה לקחת על עצמם את הפינוקים המתאימים של תנועות הגלאם והפרוג שקרו סביבם, חברי סטטוס קוו החלו לבסס את מעמדם כרוקרים של בוגי בלבוש ג'ינס. היה זה הרכב הרביעיה שהפך לקלאסי ונקרא בפי המעריצים THE FRANTIC FOUR. "יש משהו מיוחד בקוגלאן, לנקסטר, פרפיט ורוסי", אמר ריק פרפיט. "אני לא יכול לשים את האצבע על זה. זה משופשף בקצוות, זה לא מושלם אבל יש משהו מאוד מיוחד בזה. זו עטיפת אלבום נהדרת וזה אלבום נהדר".
לנקסטר: "זה היה אחד האלבומים הטבעיים שלנו. הלהיט הגדול הראשון שלנו. ניגנו את הדברים האלו על הבמה בהופעה ובדרך כלל כשאתה מקליט, אתה עושה אלבום עם דברים שלא ניגנת לפני כן ואתה מחבר הכל וכותב ואז האלבום נוצר ואז אתה תבין, כשאתה מנגן אותם בלייב, שההקלטה הייתה הרבה יותר טובה. אבל עם התקליט הזה הקלטנו כמו בהופעה חיה. נכנסנו לאולפן והיינו מוכנים לבעור! לא היינו צריכים לעבוד על השירים או לכתוב יותר מדי באולפן. זה קרה באופן טבעי. האולפן היה חדר גדול ומקסים עם תקרות גבוהות והייתה בו אח בוערת. זה היה מסיבי, כך שכולם יכלו לנגן בו חזק ביחד והסאונד לא היה מרסק את האוזניים. היינו מנגנים יחד בחדר הסאונד והיינו קוראים לזה 'מעגל הקסמים', כולם זה מול זה כשג'ון מאחורינו והתקרות הגבוהות והיפות פשוט היו מעבירות את הצלילים והיינו מנגנים ומנגנים ומנגנים, ובכמה טייקים היינו מביאים את הסחורה".
פרפיט: המצאתי את השם של התקליט הזה כי זה היה כל כך כבד וחשבתי שהשם משקף אותנו באותה תקופה. זה אחד האלבומים האהובים עליי. אני אוהב את כל האלבומים מאותה תקופה. איבדנו את הדרך קצת אחרי זה, באמצע שנות ה-80 וה-90 איבדנו את הדרך, נכנסנו לסמים והראש של כולם התחיל ללכת לכיוונים שונים, בעוד שלפני כן היינו כמו אדם אחד. ברגע שהסמים נכנסו, הכל התחיל להשתגע. הכל קצת התפרק וכמובן שהעוינות נכנסה פנימה".
ב-15 בדצמבר בשנת 1969 יצא התקליט CEREMONY, של להקת SPOOKY TOOTH עם פייר הנרי. זה הפך מאז לאחד התקליטים הנועזים והקיצונים יותר בעולם הרוק הקלאסי. או שאוהבים אותו מאד (כמוני) או שמתעבים אותו.
אחרי שני אלבומי אולפן מצליחים ביותר, מבחינה אמנותית, הסכימה SPOOKY TOOTH להקליט תקליט קונספט שיהיו בו פסוקים מהתנ"ך. ואם זה לא מספיק, התקליט בא כשילוב של הלהקה עם אמן האוונגארד הצרפתי, פייר הנרי. הרעיון לכך בא ממנהל חברת התקליטים ISLAND, כריס בלאקוול, שקיבל פנייה מהמחלקה הצרפתית של חברת התקליטים PHILLIPS למצוא לאמן שחתום אצלה, פייר הנרי, להקת רוק במטרה ליצור מיסה חשמלית. בלאקוול הגיש את הרעיון לחברי הלהקה.
גארי רייט: "זה עתה יצאנו מההצלחה של התקליט השני שלנו ולא היינו מעוניינים לבצע פנייה רדיקלית כל כך בקריירה שלנו. לאחר כמה שיכנועים מצידו, הסכמנו, כל עוד זה ישוחרר בתור אלבום של פייר הנרי ולא של הלהקה. היינו אמורים להיות כמו מוזיקאים אורחים".
ששת הקטעים של האלבום CEREMONY נפלו כפטיש כבד על ראשי מעריצי הלהקה שציפו לרוק משובח וקיבלו במקומו קטעים אפלים בהם הלהקה מנגנת כשלא פעם משתלטים עליה צליליו הרועשים והחורקים של פייר הנרי. גם חברי הלהקה נותרו בהלם מזה, כפי שגארי רייט סיפר: "הקלטנו את זה במשך כשבוע ואז פייר לקח את המאסטר שלנו ודיבב יתר על המידה את המוזיקה האלקטרונית שלו להקלטות שלנו. הוא עשה את זה בשני ערוצים בלבד, ולא בארבעה ערוצים - שהייתה הדרך הנכונה לעשות זאת. האיזון בין המוזיקה שלנו למוזיקה שלו ממש הפריע לנו כי יש פעמים שהמוזיקה האלקטרונית הייתה הרבה יותר חזקה מהקולות והנגינה שלנו. כשהגיע הזמן לשחרור התקליט, כריס הטיל עלינו את הפצצה ואמר שזה הולך להיות האלבום החדש של הלהקה ושזה הולך להצליח מאוד. כולנו היינו בהלם ולא האמנו. אני אישית הרגשתי נבגד, מרומה וכועס שהוא עשה את זה בניגוד לשיקול הדעת שלנו, במיוחד לאחר הצלחת האלבום האחרון שלנו. יתרה מכך, אם היינו מוציאים עוד אלבום טוב כמו התקליט השני, יכולנו להיות שהייתה לנו קריירה ענקית.
היינו בטוחים שפייר הנרי יעשה איזון נכון בין מה שהקלטנו למה שהוא רצה להוסיף, אבל התוצאה הייתה מחרידה. כשהגעתי למנהל חברת התקליטים וצעקתי עליו שאני לא מוכן שזה ייצא, הוא הביט בי ואמר ש'האנשים אוהבים את זה ולכן זה ייצא'.
ההחלטה של כריס הוציאה את הרוח מהמפרשים שלנו, מבחינה קריירה. אבל הוא היה המנהל שלנו והבעלים של חברת התקליטים, היינו צריכים לכבד את ההחלטה שלו. המורל בלהקה היה בשפל של כל הזמנים. בעיות סמים ואישיות החלו להתפתח בתוך הלהקה. יצאתי מבועת מהפרויקט הזה וזו הייתה הנקודה בה החלטתי שזהו זה - אני פורש מהלהקה".
פייר הנרי אמר שמבחינתו השילוב הזה נוצר על מנת לעזור לו מבחינה מסחרית. הוא ראה בעבודה עם להקת רוק הזדמנות להגיע לקהל רחב יותר. הוא הוסיף שלא הכיר כלל את להקת SPOOKY TOOTH לפני כן. מבחינתו זו יכלה להיות כל להקת רוק אחרת. העיקר שתהיה לו להקת רוק לקונספט הזה.
האלבום נכשל מסחרית באופן מחפיר. הביקורות ברובן לא הבינו מה לעשות עם זה. רק בצרפת נרשמה הצלחה מינורית מאד במצעד האלבומים ובכל הספרים שקראתי בשנות השמונים על ביקורות מוזיקה, כמעט כל מבקר מוזיקה שכזה העניק לאלבום הזה כוכב אחד מתוך חמישה, כלומר - ציון נכשל.
יש כאן את הגיטרה הסוערת של לות'ר גרוסבנור, אורגן ההאמונד הבשרני של גארי רייט, השירה מלאת הנשמה והחיספוס של מייק האריסון, התיפוף העוצמתי והדינמי של מייק קלי ונגינת בס יצוקה של הבסיסט החדש של הלהקה, אנדי לי. אך כל זה הוטבע בים האוונגארד.
הזמר, מייק האריסון: "הציבור חשב שזה התקליט השלישי שלנו, למרות שלא רצינו שיהיה כזה. הם קנו זאת בידיעה שיקבלו עוד מנת רוק והתפלצו לשמע הדבר הזה".
עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי דווקא אהב את הטעות הזו ונתן ביקורת חיובית. עיתון 'רולינג סטון' היה סלחן וכינה את האלבום AN INTERESTING FAILURE.
עיתון NME הבריטי פרסם על התקליט בדצמבר 1969: "התקליט הזה לא נחשב על ידי להקת SPOOKY TOOTH כתקליט ההמשך של SPOOKY TWO. הוא נשמע מאד מוזר. צלילים אלקטרוניים הם הקטע המרכזי כאן ואילו הצליל המאפיין של הלהקה דווקא נשען אחורה רוב הזמן".
עיתון DISC AND MUSIC ECHO פרסם בנובמבר 1970: "חלק יגידו שהתקליט הזה הוא בלגאן גדול. אבל צריך להיות באמת מוכנים בראש כדי להקשיב לדבר הזה. יש כאן קרב בין צלילי להקת רוק עם הצרחות והרעשים המוזרים של המלחין הצרפתי. מה שכן, שילוב הפעולה הוכיח שהוא מסוגל להניב תוצאות ייחודיות".
ב-15 בדצמבר בשנת 1970 הוציאה להקת FREE את תקליטה הרביעי ושמו HIGHWAY. הייתה זו הצלחה מוזיקלית, אך כשלון מסחרי.
בתקליט הזה יש את כל התבלינים הנהדרים של הלהקה; הגיטרה המייללת של פול קוסוף, הבס הפ'אנקי-מלודי של אנדי פרייזר, התיפוף היצוק של סיימון קירק והשירה מלאת החיספוס של פול רודג'רס. יש לזכור שזה אלבום רביעי שיצא במשך שנתיים בלבד. יש כאן הרגשה שמדובר בלהקה מצוינת אך עייפה קצת מהלחצים הרבים שנחתו עליה. העולם ציפה לקבל עוד להיט ברמת ALL RIGHT NOW ולא זכה לו בתקליט הזה.
האכזבה הרבה מכישלון האלבום הביאה לחוסר רצון להמשיך. יש להוסיף לזה גם את מלחמות האגו הקשות שצצו פתאום. פול רודג'רס החל להתנהג לשאר חברי הלהקה כאילו הם נגני הליווי שלו. באולפן ההקלטות נרשמה עצבנות רבה בקרב החברים. הלחץ היה קשה מנשוא. בשלב מסוים הצהיר פרייזר בעצב גדול כי אין בו יותר שירים להעניק ללהקה. הוא התחנן לעצור את התהליך. ואז פול קוסוף התחיל לנגן ריף בגיטרה שהיה שייך לשיר THE STEALER. רודג'רס והמתופף סיימון קירק החלו להתלהב מכך אך פרייזר טען שהוא לא מוכן לנגן את זה כי זה שיר שהוא לא כתב. להקת FREE חדלה לתפקד כאוטו עוצמתי עם ארבעה גלגלים שנוסעים לאותו כיוון. כשכריס בלאקוול הגיע לאולפן, הוא שמע את THE STEALER והחליט כי זה הולך להיות להיט ענק שימשיך בבטחה את הצלחת ALL RIGHT NOW. מה רבה הייתה התדהמה והאכזבה כשהסינגל הזה נכשל במצעדים כשיצא בנובמבר 1970. גם האלבום הרביעי שיצא בעקבותיו, שנקרא HIGHWAY, נכשל במצעדים. עד כדי כך שנראה כאילו הציבור לא שם לב שהוא בכלל יצא לאור.
תיאוריה אחת של הכישלון טענה שחברת ISLAND הפנתה את מרכז השיווק שלה לאמנים אחרים כמו קט סטיבנס ואמרסון, לייק ופאלמר תוך השארת להקת FREE בצד הדרך. התיאוריה השנייה הטילה אשמה גדולה על עיצוב העטיפה המזעזע שהראה את פרצופי חברי הלהקה בגווני כחול-ירוק דהויים שהיקשו על זיהוי הלהקה. מה גם שהשם FREE לא התנוסס בגדול על העטיפה. לעומת זאת, המילה HIGHWAY היא זו שהתנוססה שם בגדול. הרבה חשבו כי זהו אלבום של להקה חדשה בשם HIGHWAY שבאה לחקות את להקת FREE.
להקת FREE טעמה כאן בפעם הראשונה בתולדותיה את טעמו המר של המזל הרע. ובהתאם, המוזיקה של הלהקה שנתפסה זמן קצר לפני כן כחדה, אנרגטית ומיוחדת הפכה למודל חיוור וחסר כוח. גם היחסים האישיים בין חברי הלהקה, שהיו הדוקים מאד, הפכו לעכורים מאד. פול קוסוף הגיטריסט חש עלבון צורב כשחשב כי הלהקה לא רוצה אותו יותר כגיטריסט המוביל. זאת בין השאר לאור העובדה שפרייזר הבסיסט החל גם לנגן הרבה תפקידי קלידים באלבום הרביעי. קוסוף חש שצליל הגיטרה שלו כבר לא נחשק כמו בעבר.
עד האלבום השלישי, פול רודג'רס ואנדי פרייזר כתבו ביחד את השירים לאלבומי הלהקה. באלבום הרביעי הם כתבו בנפרד. המריבות באולפן היו שכיחות. פרייזר היה לעיתים מתעצבן, מניח את גיטרת הבס שלו ועוזב בזעם את האולפן. הבסיסט דרש להיות הבוס בנוגע לכיוון המוזיקלי של הלהקה ובכל פעם שחש כי מעמד מתערער - הוא הגיב בעצבים. פול קוסוף חש כילד קטן שמרגיש מאוים כשהוא כלוא ומפוחד בבית ונוכח במריבות הגירושין של הוריו. הוא ראה שהלהקה האהובה עליו מתפרקת מול עיניו. להקת FREE טסה בסוף 1971 לסיבוב הופעות ביפן, אוסטרליה וארה"ב. בינתיים סינגל שני כבר היה מוכן לצאת לשוק ולנסות את מזלו עם השיר MY BROTHER JAKE.
במטוס, בדרך ליפן, ישב פרייזר ליד ג'ון גלובר, שעבד אז עבור חברת ISLAND. לפתע בזמן היותם בשמיים הפטיר פרייזר מפיו את המשפט "אהיה עצוב מאד כשכל הסיפור הזה ייגמר". ההערה נשמעה מוזרה לגלובר, שידע כי סיבוב ההופעות של הלהקה רק החל. הוא שאל את פרייזר למשמעות המשפט. ואז פרייזר הודיע להפתעתו שהלהקה מתפרקת. גלובר לא האמין למשמע אוזניו, שהלהקה שעבדה קשה להצלחה מחליטה כך פתאום לזרוק את הכל ולהרים ידיים.
ב-15 בדצמבר בשנת 1975 יצא תקליט חדש לואנגליס ושמו HEAVEN AND HELL. זה אחד מתקליטיו הידועים יותר של הגאון הזה.
זה אלבומו הראשון של ואנגליס שהוקלט אי פעם באולפן הראשון שלו, נמו, שהוא בנה בלונדון. בפעם הראשונה הוא משתמש רק בשמו הפרטי ובמיטבו, בפאר חסר תקדים, עם שילוב של כלים אלקטרוניים וכלי הקשה, בליווי הקולות של המקהלה הקאמרית האנגלית ובקול המלאכי של איש להקת יס, ג'ון אנדרסון. זו קלאסיקת ואנגליס אמיתית!
כך ואנגליס אמר בשנת 1976 על יצירתו האחרונה אז, בתקליט פרומו: "קשה לי לומר לכם איך אני יוצר כי אני מאוד ספונטני. זה קורה, כשזה קורה. אני לא אוהב להכין אלבום במשך הרבה זמן. יותר מרגש אותי לשבת ולנגן בכל מה שבא. אז זו הדרך שבה קרה התקליט הזה. ביליתי שישה שבועות כדי ליצור את האלבום הזה אבל ביליתי אולי שבועיים כדי להקליט את הרצועות הראשונות. בצד הראשון יש לכם יצירה סימפונית, שלוקחת בערך 12 דקות, אז לוקח לי זמן להכין את זה: 12 דקות! ואחרי זה כמובן אני מוסיף את כל התזמור. אני בדרך כלל לא אוהב את זה ככה. אני אוהב לעבוד מהר מאוד. יש רעיונות שונים כל יום, אחרת זה נהיה משעמם לחזור על עצמך בכל פעם. אם אני אלחין שוב את 'גן עדן וגיהנום', זה יהיה חייב להיות שונה מאוד, דבר אחר לגמרי. בכל יום ובכל רגע יש לי מוזיקה בראש. זה כמו תמונה: הרגע שאתה מצלם והרגע שאתה לוקח את זה, זה הכל. אתה אף פעם לא יכול להכין את התמונה. כלומר, כן, כמובן שאפשר להכין את הרעיונות והקישוטים מסביב ודברים, אבל זה כבר לא ספונטני. אני מעדיף להיות ספונטני, אני מרגיש את זה ככה, אני נהנה מזה, אבל זה פשוט קורה ככה.
כשאתה מלחין משהו, כשיש לך יצירה, אז מגיעה הבעיה: איזה שם אתה הולך לתת לזה, כי כותרת היא דבר מאוד שימושי למכור משהו היום. אני שונא לשים כותרות למוזיקה, אבל כשאני שם כותרת, אני מנסה לשים את הדבר הכי מעורפל שאפשר, שנותן את ההזדמנות לכולם, למאזין, להיכנס ולראות כל דבר שהוא אוהב. זה הפוך כשאתה קורא ספר או כשאתה רואה תמונה לפעמים, יש לך מושג ברור לגבי זה, אבל מוזיקה נותנת לך את החופש. אז תמיד אני מנסה למצוא את הכותרת שנותנת לך ערכת נושא מאוד פתוחה. ו'גן עדן וגיהנום' הוא אחד המצבים והרעיונות הפתוחים ביותר, כי הוא ממשיך להתנהל עכשיו במשך עידנים. כמו כן, מה זה 'גן עדן' עבורך ומה הוא 'גיהנום' עבורי? אבל בדרך כלל, אני לא רוצה לשים כותרות באמת, עדיף לשים מספרים: 1, 2, 3 או 4 רק כדי לגלות. אני לא אוהב שאנשים קוראים לסימפוניות גדולות כמו 'זה הרואי' או משהו כזה כי אני חושב שזה קצת מטריד.
ואנגליס זה השם הפרטי שלי, אבל שמי המלא הוא ואנג'ליס פאפאטאנסיו. אבל זה שם מאוד מאוד גדול ומאוד מסובך, אז אני מעדיף להשתמש רק בראשון, זה מקל על המצב.
אחד הרגעים המאוד מיוחדים באלבום הזה ומאוד ספונטני גם הוא עם ג'ון אנדרסון. הוא אחד החברים הכי טובים שלי. זה קרה כל כך ספונטני, רק אחר צהריים אחד. כרגיל. התיישבנו יום אחד והתחלתי לנגן את המנגינה והוא הרגיש כל כך נוח שמיד הוא התחיל לכתוב את המילים. אני מאוד מאוד אוהב את הקול של ג'ון ואני אוהב אותו כאדם. אז אני מאוד שמח שזה קורה באלבום שלי.
כשמדברים על דברים אלקטרוניים היום, אנו מדמיינים שתמיד יש צלילי חלל. אבל כפי שאתם רואים, היצירה הספציפית הזו נשמעת כמו תזמורת סימפונית אז חשבתי שזה הרבה יותר קל להשתמש בתזמורת סימפונית מאשר לנגן לעצמי את כל החלקים של התזמורת הסימפונית. אבל זו הייתה חוויה טובה מאוד עבורי לעשות את זה. אני מנגן בתזמורת הסימפונית עם הקלידים שלי ומשתמש ב-2 נגני הקשה בריטיים, 7 נגני כלי הקשה אפריקאים, כ-150 איש על הבמה. זה היה טוב מאוד, התוצאה".
אבל היו שלא השתכנעו מהדבר הזה, כמו מי שכתב את הביקורת בעיתון "בירמינגהם איבנינג מייל" אז: "מאז ההצלחה של TUBULAR BELLS, של מייק אולדפילד, מנסים אנשים להמציא את סימפוניית הפופ המובהקת. המאסטרו הקלידן היווני, ואנגליס, הוא האחרון שמנסה ונופל. חסרה לו השנינות ושפע הרעיונות המוזיקליים המאפיינים את היצירה של אולדפילד".
בעיתון "סאנדיי סאן" חשבו אז אחרת: "האזינו לגאון. אם דמיס רוסוס היה הקול מאחורי הלהקה היוונית הנהדרת, 'בנה של אפרודיטה' אז ואנגליס היה הגאון המוזיקלי. הופעת האורח של ג'ון אנדרסון, מלהקת יס, בצד הראשון, מרשימה".
ב-15 בדצמבר בשנת 1970 יצא תקליט חדש ללהקת LOVE ושמו FALSE START. היה זה עוד שינוי ללהקה זו, שהביאה בעברה מאסטרפיסים כמו FOREVER CHANGES.
הלהקה החלה לעבוד על תקליט זה, בהנהגתו של ארתור לי, כשבוס חברת התקליטים שמע לפתע שהיא ערכה ג'אם עם ג'ימי הנדריקס. זו הייתה עבורו בשורה מדהימה.
ארתור לי: "הקלטנו בלונדון, ג'ימי ואני, שיר שכתבתי על שנינו שנקרא THE EVERLASTING FIRST. בוב קרסנוב, מנהל חברת התקליטים, רצה לראות אם אוכל להביא את ג'ימי לעשות את השיר שוב. הוא היה מעריץ ענק של ג'ימי הנדריקס והוא רצה להיפגש איתו באופן אישי, בדיוק כמו כולם. התקשרתי לג'ימי ואמרתי לו. הוא היה סקפטי לגבי הרעיון בהתחלה, אבל אז אמרתי, 'אוי, בוא לאולפן. אני אחזיק לך את היד'. הפעם זה היה באולפני רקורד פלאנט בארה"ב. בוב קרסנוב היה כזה מעריץ של הנדריקס שהוא עשה לו דיוקן. זו הייתה תמונה עם כוכבים וכוכבי לכת בחלל, עם פניו של ג'ימי כמרכז היקום. כשג'ימי ואני הופענו באולפן, היה שם בוב עם כמה חברים שלו. אני עדיין יכול לראות את החיוך על פניו. הוא זכה לפגוש את הגיבור שלו בפעם הראשונה. אמרתי, 'ג'ימי, זהו בוב קרסנוב, נשיא חברת BLUE THUMB'. ג'ימי אפילו לא הסתכל על הבחור, למרות שהוא כנראה עמד במרחק של מטר וחצי ממנו. ואז אחד מחבריו אמר לג'ימי, 'היי, מישהו אי פעם אמר לך שאתה נשמע מאוד דומה לבי.בי קינג?'. זה עשה את זה! אם מבטים היו יכולים להרוג, אני חושב שאותו אדם היה מת על המקום. ג'ימי נתן בו מבט שלא ידעתי שיש בו. אחרי זה לא ממש הייתי מוכן לעשות את השיר, עם כל האנרגיה השלילית הזו".
לא יהיו שיתופי פעולה נוספים של ארתור לי וג'ימי הנדריקס, אבל שיווק התקליט FALSE START הבליט את העובדה שהנדריקס מנגן בו. אחרי הכל, כשהאלבום יצא, ג'ימי הנדריקס כבר יצא מהעולם הזה, בגיל 27. השיר THE EVERLASTING FIRST אפילו יצא כתקליטון, אך נכשל במכירות.
לעומת הביקורות הפחות מחמיאות שקיבלו שני אלבומי LOVE הקודמים, התקליט החדש זכה לביקורות ראויות. הנוכחות של ג'ימי הנדריקס בשיר הפתיחה הספיקה למשוך תשומת לב תקשורתית.
במגזין רולינג סטון הרעיפו שבחים על האלבום, ושמו לב במיוחד לכתיבת השירים והשירה של ארתור לי. "אני יכול להתלהב כל היום ולהגיד דברים נפלאים על זה", נכתב בביקורת. הוושינגטון פוסט סיכם בביקורתו: "התקליט הזה עושה את ההמתנה לו משתלמת". כמו ברוב הביקורות על האלבום, הופעת האורח של ג'ימי הנדריקס הוכרה כגולת הכותרת.
למרבה הצער, הביקורות החיוביות לא תורגמו למכירות משמעותיות. לבוב קרסנוב היו תקוות גדולות עבור האלבום והתגאה בביטחון שאם זה לא יהיה להיט, הוא ישחרר את ארתור לי מהחוזה שלו. ארתור ביקש ממנו לממש את הבטחתו והוא שוחרר מהחוזה.
ב-15 בדצמבר בשנת 1967 יצא תקליטון חדש ללהקת SMALL FACES הבריטית. שמו הוא TIN SOLDIER והוא נחשב לאחד הטובים ביותר שלה.
השיר נותר דוגמה מצוינת ללהקה בשלב הכי טוב שלה. הוא מורכב מתמונות פיוטיות נהדרות ("כל מה שאני צריך זה השלום הנלחש שלך"), ומוזיקה שמוציאה מכותב השיר, הזמר-גיטריסט סטיב מאריוט, את אחד הביצועים הווקאליים הגדולים ביותר שלו. זה תקליטון שופע עוצמה וסטייל. לא רק העיבודים והסאונד במקום, אלא מאריוט גם מספק ביצוע שחייב להיות מדורג כשירת נשמה בריטית מהטובות ביותר.
"סטיב כתב במקור את השיר הזה עבורי", אמרה הזמרת, פי.פי ארנולד, שהייתה חברה קרוה של הלהקה ואף פיתחה אז רומן עם מאריוט. "הוא כל כך אהב את השיר שיצא שהוא שמר את זה לעצמו ונתן לי שיר אחר, IF YOU THINK YOU'RE GROOVY. "זה היה שיר נחמד אבל לא באותה ליגה כמו TIN SOLDIER".
מאריוט: "השמעתי את השיר לפאט (פי.פי ארנולד) והיא מיד השתגעה ממנו. אז חשבתי שכדאי לי לשמור את זה לעצמי. זה היה משהו טוב מדי מלשחרר".
המתופף, קני ג'ונס: "אני חושב שסטיב (מאריוט) ורוני ליין (בסיסט הלהקה ושותפו לכתיבת שירים) היו מאד נחמד לתת לה את השיר GROOVY, שיכל להית להיט טוב ללהקה שלנו".
"רצינו לעשות תקליטון שהוא באמת אנחנו", אמר מאריוט למלודי מייקר. "השיר הזה הוא באמת אנחנו. חלק מהצעירים אמרו שאנחנו לא כל כך פרועים כמו שהיינו פעם וחשבנו שצריך לתת להם שיר שכזה. עברנו את הסצנה המטופשת הזו של להיות הארבעה הקטנים שמודים לציבור. היינו מגיעים לתוכנית טלוויזיה והם היו אומרים, 'איפה הבגדים האופנתיים שאתם אמורים ללבוש?'. היינו רק ארבעה אנשים רגילים שצריכים להעמיד פנים שאנחנו כוכבי פופ. עכשיו הפסקנו להעמיד פנים ואנחנו יכולים להרשות לעצמנו לעשות מה שאנחנו אוהבים. אני מרחם על להקות כמו THE HERD שמסוגלות לעשות דברים הרבה יותר טובים מ"השיר PARADISE LOST, אבל הם עושים את זה כי הם רוצים למכור".
בהמשך, מאריוט יחבור לסולן THE HERD, פיטר פרמפטון, וביחד הם יקימו את להקת HUMBLE PIE.
ב-15 בדצמבר בשנת 1970 יצא תקליט הסולו הראשון של פיטר גרין, הגיטריסט מלהקת פליטווד מאק. הקהל הרחב נותר מבולבל לנוכח המוזיקה שהוצעה לו פה, תחת השם THE END OF THE GAME. עבור גרין, זה באמת היה אז סוף המשחק - או שמא זו התחלה חדשה?
עיתון 'מלודי מייקר' פרסם בביקורתו אז על התקליט: "הרבה אנשים ודאי תהו מה קרה לפיטר גרין. אך אין צורך לדאוג יותר. התקליט הזה טוב כמו כל דבר שהוא עשה עם פליטווד מאק".
עיתון DISC AND MUSIC ECHO בביקורת משלו: "גרין הוא ללא ספק גיטריסט מצוין אך בתקליט הזה הוא נראה בצרות. זה די מביש כי עם קצת מחשבה הוא יכל להפיק משהו טוב יותר".
עיתון SOUNDS: "כל התקליט לא מתקדם והופך לשעמום אחד גדול אחרי כמה דקות".
עיתון RECORD MIRROR: "יש כאן מנגינות הגיטרה הטובות ביותר של גרין".
עיתון BEAT INSTRUMENTAL: "לפעמים לצאת לדרך עצמאית זה משהו שיכול להיות צעד שגוי. המקרה של פיטר גרין הוא כזה. זה נשמע יותר כמו ג'אם סשן מאשר תקליט מסודר".
ב-15 בדצמבר בשנת 1967 יצא אלבומה השלישי של להקת 'המי' - THE WHO SELL OUT. ובכן חברות וחברים, הגיע הזמן לצאת לפרסומות!
לא באמת, כי מדובר פה באלבום פנטסטי שהוא בגדר קלאסיקה עם קונספט מיוחד שהתאים מאד לתקופה. התאריך המקורי של יציאת תקליט זה היה אמור להיות ה-17 בנובמבר 1967, אך חברת התקליטים חיכתה לקבל אישור מכל המותגים ששמם מצוין בגוף התקליט, שבא לדמות תחנת רדיו פיראטית. אך עדיין זה לא עזר, כי החברה שסיפקה ג'ינגלים לרדיו הפירטי 'רדיו לונדון' איימה בתביעה. עניין זה הוסדר בסוף מחוץ לכתלי בית המשפט.
גיטריסט הלהקה, פיט טאונסנד, ראה את מהות יצירתו כמי שמספר סיפורים. הוא יצר דמויות מיוחדות והציב אותן בסיטואציות משונות. כך למשל היה עם אותו בחור, שנהג לספק את עצמו מינית מול תמונותיה של אהובתו לילי, אותן תלה על קיר חדרו ועד שעולמו התרסק כשאביו הודיע לו כי אותה לילי מתה שנים לפני כן. שיר זה, PICTURES OF LILY, היה התקליטון הראשון של להקת המי שיצא בשנה ההיא כשאחריו החל טאונסנד להעמיס חומרים לפרויקט הבא.
על הרעיון ליצירת אלבום כרדיו פיראטי סיפר טאונסנד לעיתון מלודי מייקר: "הכל התחיל משיר שכתבתי בשם JAGUAR. זה היה שיר עוצמתי ביותר. באותו זמן חיפשנו רעיונות לתקליט השלישי שלנו. בשלב הזה היינו עם כמה שירים טובים שלא היה ביניהם שום קשר. לפתע צץ לי הרעיון להשתמש במותגים כמו 'יגואר' כדי ליצור פרסומות. זה היה בדיוק בימים בהם תחנות הרדיו הפיראטיות הוצאו מהחוק באופן רשמי ונאלצו להפסיק את שידוריהן. אנשים פתאום הבינו כמה התחנות ההן היו ממש טובות, כי נוהגים להעריך דברים, בדרך כלל, אחרי שהם נעלמים. אז החלטנו לעשות מחווה לאותן תחנות".
תחנות הרדיו הפיראטיות הבריטיות חוסלו לחלוטין באמצע אוגוסט 1967, כשנכנס החוק נגדן. זה היה יום של אבל למאזיני מוזיקת הפופ והרוק של אז, שחשקו בצלילים שלא נשמעו בתחנות הרדיו הרגילות. 'רדיו קרוליין', ששכן בספינה, ממש כמו תחנת 'קול השלום' שלנו, שידר מוזיקה עדכנית בכל שעות היממה. דרך אגב, השיר הראשון שהשמיעה התחנה הזו, כשנפתחה בשנת 1964, היה NOT FADE AWAY של הרולינג סטונס. ההיצע של התחנה הזו הלהיב את הקהל הרחב שמאס בתכנים המשעממים של הבי.בי.סי וקיבל פה מנה גדושה של צלילי חשמל לצד ג'ינגלים מדליקים. מיליוני מאזינים נמשכו אז לתחנה הזו.
זמן קצר לאחר לידת התחנה הזו צץ רדיו פיראטי נוסף, על ספינה, בשם 'רדיו אטלנטה'. ואחריו צץ 'רדיו לונדון'. אחריהם צצו עוד כמה תחנות. כך החלו להקות רבות לקבל במה נרחבת להצגת יצירותיהן, שלא הושמעו בבי.בי.סי. היה זה מקור אדיר לחשיפה ולקידום הרוק והפופ. אבל בשנת 1966 הגיעה התחרות בין תחנות הרדיו הפיראטיות למלחמה אמיתית. תחנת הרדיו הפיראטית 'רדיו סיטי', ששכנה גם היא בספינה, הופתעה מהשתלטות על ידי גורמים מתחנת רדיו 'אטלנטה'. הבעלים של אותה תחנה כנועה, רג'ינלד קאלוורט, נורה למוות מספר ימים לאחר מכן על ידי אוליבר סמדלי, שהיה ממקימי 'רדיו אטלנטה'.
תקרית הירי הזו שיחקה לטובת הממשלה הבריטית שבאה נגד התופעה של הרדיו הפיראטי. ההשתלטות על תדרים חוקיים החלה להציק מאד לאנשי הממשל, שהחלו לחייב את התחנות הפיראטיות בסכומי כסף גבוהים ביותר על התנהלותן הלא חוקית. כל זאת עד ליציאת חוק הוצאת התחנות הפיראטיות. אמנים רבים יצאו בתקשורת נגד הפלת תחנות הרדיו הפיראטיות, אך זה לא עזר. הבי.בי.סי, שהבין כי הוא חייב להישמע לדור הצעיר, החליט להכניס תוכניות מיוחדות ובהן מיטב להיטי האמנים והלהקות העדכניים.
אחד השירים העוצמתיים ביותר של הלהקה, עד אז, גם יצא כתקליטון ואף הפך לשיר שהשפיע על פול מקרטני לכתוב את HELTER SKELTER לאלבום הלבן של הביטלס. אני מדבר על I CAN SEE FOR MILES. טאונסנד כתב אותו עוד בשנת 1966 אך שמר אותו במגירה לזמן הנכון - והזמן הנכון אכן הגיע. השיר קיבל הפקה אולפנית עוצמתית שהפכה אותו לאחד הרועשים והאנרגטיים ביותר של התקופה. את ביצוע הבכורה לשיר עשתה הלהקה בתכנית הטלוויזיה האמריקאית של 'האחים סמות'רס'. בהמשך אותה תוכנית ניגשו חברי הלהקה לבצע גם את MY GENERATION, כשפיצוץ אדיר יצא ממערכת התופים של קית' מון (שהושחלו בה פצצות). הדבר גרם לכאוס אדיר באולפן ולנזק קבוע בשמיעתו של טאונסנד. אך השיר הזה לא הצליח במצעדים, כמצופה. טאונסנד הגיב: "ביום בו ראיתי את השיר הזה צונח במצעד, ירקתי על קהל קוני התקליטים הבריטי. בשבילי היה זה השיר האולטימטיבי של הלהקה והקהל פשוט לא קנה אותו".
אבל עם הזמן הפכו השיר והאלבום שמאחוריו לחלק בלתי נפרד מהרוק הקלאסי האמיתי. יש פה את ARMENIA CITY IN THE SKY, שכתב ספידי קין, שעבד אז בסחיבת ציוד הלהקה (ובהמשך הקים את THUNDERCLAP NEWMAN, בהפקתו ועידודו של טאונסנד). אז למה דווקא ארמניה מוזכרת בשיר? ובכן, קין אמר מיד לאחר צאת האלבום לטאונסנד שעל גבי העטיפה נרשם שם השיר שלו באופן שגוי ושהשם האמיתי הוא I'M AN EAR SITTING IN THE SKY.
משיר זה מתחילים מסע בתקליט THE WHO SELL OUT לתוך תוכנית רדיו מופלאה של להקת המי. עם 'מרי אן והיד הרועדת'. מדוע היא רועדת? נו, כי מרי אן עינגה עם ידה בחורים רבים. לא רק היא רעדה בעת הכנת התקליט, אלא גם קירות אולפן ההקלטה. האורגניסט, אל קופר, שנכח בהקלטת השיר, מספר: "כשפיט טאונסנד ניגש לחדר הבקרה כדי להקשיב לשיר שעשינו, הוא לפתע גילה שאחד מערוצי השירה נמחק בטעות. טכנאי ההקלטה שעשה את הטעות אמר: 'סליחה, אבל דברים כאלו קורים לפעמים'. טאונסנד לא היסס, הרים כיסא והשליך אותו לעבר זכוכית חדר הבקרה וניפץ אותה. מיד לאחר מכן הוא פנה לאותו טכנאי ואמר, 'סליחה, אבל דברים כאלו קורים לפעמים'...".
כל שיר בתקליט הזה הוא יצירה קטנה. אם זה TATTOO, שמדבר על קעקועים בימים בהם לא היה זה דבר שיגרתי לעשות. או אם זה OUR LOVE WAS הקליט והמקסים. שיר רודף שיר וג'ינגל בא אחרי ג'ינגל, כשבסוף מגיעה הפנינה שבאה לבשר על הבאות. מדובר במיני-יצירה ושמה RAEL, שחלקים ממנה הוקלטו בהמשך מחדש ליצירה TOMMY. עם פתיחה, אמצע וסיום מרהיבים של תקליט זה - אי אפשר לטעות. זו להקת המי במיטבה ושמו של התקליט בא כקריצה להתמסחרות, אך המי בהחלט לא התמסחרו פה. חבריה אכן באו למכור פה רק דבר אחד - את האנרגיה האמיתית שלהם.
עיתון מלודי מייקר פרסם בביקורתו על התקליט: "התקליט הזה הוא באמת התמסחרות של הלהקה, שהשתילה בו כל דבר שאמור להיות אופנתי בשנה הזו".
ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על תקליט זה: "האלבום הזה פנטסטי, יש בו חוש הומור מעולה ומוזיקליות מושלמת. העטיפה, כמובן, מצחיקה להפליא: דאודורנט, קרם נגד פצעונים, שעועית אפויה וקורס צ'ארלס אטלס, כל צילום מתאים באופן מושלם לאופי של האדם בלהקה. זה כמעט אנגלי מדי.
שיר הפתיחה של האלבום הוא אחת הרצועות הטובות באלבום, ואחד שממחיש היטב מדוע המי הם מהטובים ביותר מבין הלהקות העכשוויות. קודם כל, יש להם אחיזה איתנה כל כך ביסודות הרוק'נ'רול שהם, כמו הביטלס, לא מועדים כשהם עוברים למאמצים חדשים ויצירתיים יותר; הם למדו את הדברים שלהם ולכן הם מתורגלים מספיק כדי להמציא צליל אינסטרומנטלי מקורי לחלוטין".
טאונסנד סיפר על התקליט בספרו האוטוביוגרפי: "כשהגיע הזמן לסיים את התקליט היינו עדיין במחסור בשירים. ג'ון אנטוויסל ניגש מיד למשימה והביא שיר מוזר בשם SILAS STINGY. רוג'ר דאלטרי הביא גם הוא שיר לתקליט ושמו EARLY MORNING COLD TAXI. הקלטנו אותו בידיעה שרוג'ר כתב את זה, עד שהנהג שלנו, סיי לאנגסטון, לא יכל להתאפק יותר וגילה כי הוא זה שכתב את השיר. אז החלטתי לא לשים את זה בתקליט, וכיום אינני יודע בדיוק מדוע. אולי כי לא רציתי שסיי יקבל את כל הקרדיט לשיר הזה שהקלטנו. האמת היא שהיינו מודאגים לקראת צאת התקליט הזה כי חשנו שהוא מסיח אותנו מהמסלול הרגיל שלנו.
שיר נוסף, ARMENIA CITY IN THE SKY, נכתב גם הוא על ידי מישהו חיצוני וזה לא קרה לנו יותר מאז, שמישהו מבחוץ יכתוב במיוחד עבורנו שיר. בתקליט הזה מצאתי את עצמי שר יותר מבעבר. הצטלמנו לעטיפה כשכל אחד מאיתנו בא כאילו למכור מוצר. כשהורדתי את חולצתי כדי להצטלם עם דיאורדורנט דמיוני, פחדתי שאיראה שדוף מדי. רוג'ר נאלץ לשבת באמבטיה ובה כמות אדירה של שעועית קרה כקרח, שחברת היינץ הועילה באדיבותה לספק לנו. השיר I CAN SEE FOR MILES לא הצליח במצעד וזה היה כהלם עבורי. ציפיתי שעבודת המאסטר הזו שלי תקבל את ההערכה שמגיעה לה, אך לצערי זה לא קרה. חשדתי שחברת התקליטים לא משקיעה בזה את המאמצים לשיווק נכון.
הכסף הפך לנושא מדאיג, כי השקענו המון מעצמנו בהקלטות ובסיבובי הופעות ולא נחלנו את ההצלחה המצופה. יכול להיות שלקחתי אז את הלהקה באופן רציני מדי. זה כלל גם את שבירת הגיטרות שלי על הבמה. זה אקט שראיתי בו אמנות לשיקוף המצב שלי אז. שנים לאחר מכן גיליתי כי התמודדתי אז מול כעס פסיכולוגי אדיר שלא קיבלתי עבורו טיפול הולם. תמיד חשתי אז כי הופעותיי לא מוערכות מספיק".
פינת "גם זה קרה החודש", דצמבר, בשנת 1970.
חדשות טובות ממחנה הביטלס. ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו תיכננו להיפגש שוב, לפי שמסר מנהל של שלושה מהם, אלן קליין, בתחילת 1971. השמועות בנוגע לשיחת טלפון קשה בין פול וג'ורג' נדחו על ידי קליין כשטויות.
הרולינג סטונס סיימו להקליט תקליט חדש. חברי הלהקה, שהיו מודאגים מכמות מכירות תקליטיהם מול אמנים כלד זפלין וקרוסבי, סטילס, נאש ויאנג - קיוו להפיק תקליטון חדש שיהפוך ללהיט. הם סימנו שיר בשם BITCH כשלאגר הבא שלהם. בסוף, ההיסטוריה תוכיח אחרת.
אלביס פרסלי נשא נאום לקהל שלו בהופעה בלוס אנג'לס: "יש לי 56 תקליטוני זהב ו-14 תקליטי זהב. אם יש מישהו מכם שמפקפק בכך, אם תעברו בממפיס, תוכלו לקפוץ אליי ולבדוק את העניין בעצמכם כי תליתי כל אחד מהם על הקיר. אני ממש גאה בזה. מכרתי יותר מהביטלס ומטום ג'ונס ביחד".
הכוכב של אלטון ג'ון המשיך להתעצם מיום ליום. בוב דילן בא פעמיים, עם אשתו שרה, לאולם פילמור איסט שבניו יורק, כדי לצפות בו. ואנשים כמו אל קופר, רובי רוברטסון וארט גרפונקל מיהרו שם אל מאחורי הקלעים כדי לברך את היוצר הבריטי הזה. רוברטסון אף הציע לאלטון ולשני חבריו ללהקה לבוא אליהם לוודסטוק ולהקליט אצלו. גיטריסט להקת THE BAND אף שאל את אלטון אם התמלילן שלו, ברני טאופין, יואיל לחבר עמו שיר למען THE BAND.
פול סימון וארט גרפונקל המשיכו להכחיש כי בכוונתם להפריד כוחות. זאת למרות ששמועות על כך רצו מזה כמה חודשים.
המפיק ג'ורג' מרטין, שכבר לא היו לו הביטלס להפיק, מצא דבר חדש להפיקו. מדובר בלהקה בריטית ושמה EDWARD HAND. מרטין עסק גם בהפקת תקליט ללהקת SEATRAIN.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
