
כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-15 בינואר (15.1) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "שנות השישים היו כמו מדע בדיוני. יש אנשים שאומרים שה-CIA החדיר את האל.אס.די לתוך החברה כדי לסכל את תנועת זכויות האזרח. יש אנשים שאומרים שנות השישים ייצגו דור שהשתבש. אני חושב שזה כנראה מיליון גורמים. כל מה שאני יודע זה שהייתי באמצע. עשינו מה שבא באופן טבעי.
אני זוכר שאפילו בגיל התיכון חשבתי, 'איזו חברה עגומה!' - זו הייתה תגובה של בני נוער לתקופה שלאחר המלחמה, עם פצצות גרעיניות תלויות מעל הראש שלך. חשבתי שהייתי צריך להתאבד או להפוך לשודד בנק. נכנסתי למוזיקת-עם והיא כנראה הצילה את חיי...
סן פרנסיסקו, כמו רוב נמלי הים, מושכת אליה אנשים משוגעים שלא באמת מצפים להצליח, או אפילו להיות בולטים לתשומת לב. פשוט גרתי כאן. לא נסעתי ללוס אנג'לס. לקחתי סמים וברחתי מהרשות ומהמוסדות שלא בהכרח היו ראויות לכבוד שלי. אני מניח שזה היה הדור שלי שלא קיבל את העולם כפי שהוא. כשהיינו ילדים, לימדו אותנו המון על סנטה קלאוס. ואז איפשהו בין גיל חמש לעשר, אתה לומד שאין סנטה קלאוס, ואתה צריך לקבל את זה. לכל מי שהכרתי הייתה התקדמות די עצמאית כזו. אז כולנו התאחדנו כדי לעשות את זה ביחד. לסמים קשים היה חלק גדול בדחיקה של כולם מזה. קוקאין במיוחד. הפעם הראשונה שראיתי קוקאין הייתה בפסטיבל הפופ של מונטריי. זה הפך את כולם לגסים ומגעילים יותר ולקרים יותר ויותר. זה סם רע...
באשר לג'פרסון איירפליין, אני חושב שכולנו היינו דמויות גסות מההתחלה. אולי לא גסי רוח, אבל נועזים, אינדיבידואליסטים. למשל, אפילו לפני שגרייס הייתה בלהקה, היינו כנראה הלהקה הראשונה שהחלה את שיגעון הכפתורים, עם כפתור מעוצב - 'ג'פרסון איירפליין אוהבים אותך' ומדבקות למכוניות. אז הלהקה של גרייס, שנקראה 'החברה הגדולה', יצאה עם כפתור ומדבקה שנאמר בהם, 'החברה הגדולה בכלל לא אוהבת אותך מאוד'. זה היה ככה מאז. זה אף פעם לא היה רק שלום ואהבה, במיוחד בלהקה... להקה היא כמו משפחה. בתחילת שנות השבעים כל זה התחיל להשתנות והתחלנו להישבר. מרטי באלין עזב ראשון. הוא הושפע קשות מפסטיבל אלטמונט. הכל נדפק באלטמונט, אם מישהו עדיין היה תמים באותה תקופה. ומותה של ג'ניס, זה היה כנראה ה'וואו!' האחרון. בסופו של דבר, עשינו מה שעשינו בשביל הטריפ, באמת, בשביל הריגוש של האנרגיה. יש אנשים שעוסקים בעסקי המוזיקה כדי להתפרסם ולעשות הרבה כסף ואז לפרוש ולקנות אי ולגור שם לשארית החיים שלהם. אבל הרבה מוזיקאים, במיוחד בסן פרנסיסקו, פשוט נמצאים שם לחוויה. זה כמו שייט בנהר. אתה מחזיק מעמד ואתה לא חושב שלושה עיקולים מסביב לכביש. ככה זה היה אצלנו"
(פול קאנטנר, הגיטריסט של להקת ג'פרסון איירפליין)
ב-15 בינואר בשנת 1981 ביצע פיל קולינס את להיטו IN THE AIR TONIGHT בתוכנית "טופ אוף דה פופס". מה שהונח ברקע היה מסר ברור ונוקב לאשתו...

קהל הצופים יכל לראות שיש על המסך את פיל קולינס, יש פסנתר אבל יש גם פח צבע ומברשת. זו הייתה התייחסותו של קולינס למצב בו האשים את אשתו בבגידה בו עם שיפוצניק.
קולינס התעקש שהתפאורה נוצרה באופן ספונטני והנה ההסבר שהביא בספרו: "על פח הצבע הזה; ובכן, התקליטון עם השיר IN THE AIR TONIGHT יצא ב-5 בינואר 1981. תוך שבוע זה הגיע במצעד למספר 36, ואני בבי.בי.סי מציג אותו בתוכנית המצעדים השבועית (הזמנים השתנו). אז איך אני הולך לבצע את השיר? עדיין לא נוח לי לעמוד שם עם מיקרופון, במיוחד בטלוויזיה. אז אני אנגן בקלידים. והטכנאי שלי, סטיב, אמר, 'אני אשיג לך מעמד למקלדת'... השבתי לו, 'לא, זה נראה לי קצת דוראן דוראן'. אז הוא המשיך לחשוב מה ייראה מעניין ופחית הצבע צצה לעניין. אבל זה לא קשור לאנדי שיצאה עם השיפוצניק. בכל אופן, הביצוע הזה, ופח הצבע הזה, חזרו לרדוף אותי פעם אחר פעם".
עם זאת, אנדריאה, אשתו לשעבר, חשבה שזה היה מרושע מצדו. "נחרדתי", היא אמרה לעיתון הדיילי מייל, שנים לאחר מכן."ידעתי מיד שזה מסר שהוא שולח לי, אבל זה היה באופן ציבורי. ואז הוא המשיך ואמר לעיתונאים שאני בורחת עם הבחור הזה. כותבי שירים אחרים כמו הזמרת אדל כותבים אלבומים על שברון הלב שלהם, אבל הם לא עושים שיימינג ציבורי כמו שהוא עשה לי".

ב-15 בינואר בשנת 1941 נולד קפטיין ביפהארט (שמו האמיתי הוא דון וואן ווילט).

סגנונו המוזיקלי היה יחודי ביותר. הוא לא היה זמר בעל קול מלודי אבל חזונו המוזיקלי היה רב.
סיפור חייו עמוס בסיפורים אמינים למחצה, שאת חלקם הוא עצמו הפיץ בראיונות מוזרים. הוא טען שמעולם לא קרא ספר ומעולם לא היה בבית הספר, וענה על שאלות בחידות. "אנחנו רואים את הירח, לא?" הוא שאל בראיון ב-1969. "אז זו העין שלנו. חיות רואות אותנו, לא? אז אנחנו החיות שלהם". דברים בסגנון הזה.
הסגנון הווקאלי המאומץ שלו בא בחלקו מאיש הבלוז, האוולין וולף, עם גניחה עמוקה ומחוספסת שמתחלפת לעתים בקול פלצט גבוה מאד, כשאגות שנשמעות כאילו באות מכאב.
"כשזה מגיע ללכידת התחושה של בלוז ארכאי בסגנון דלתא", כתב רוברט פאלמר מהניו יורק טיימס ב-1982, "הוא הפרפורמר הלבן היחיד שבאמת מבין כיצד לעשות זאת נכון".
בסוף שנות ה-60 הוא נקשר עם פרנק זאפה כמנהיג של מוזיקת רוק תיאטרלית, פואטית מאוד, ששאולה הרבה מג'אז אוונגרד ומסוגים שונים של מוזיקה עממית ואתנית. זה היה סגנון מרתק ומשפיע כאחד, והוא הוכיח באופן סופי שיש במוזיקה מלוס אנג'לס יותר מאשר קאנטרי-רוק. ההצלחה המסחרית שלו תמיד הייתה שולית.
אבל בתחילת שנות ה-70 החל הקפטיין לדעוך. בכל פעם שנראה היה כי הוא הולך לפרוץ את המחסום להצלחה, קרו לו דברים שהחזירו אותו בחזרה לאזור הדמדומים. הוא ניסה עוד כמה מאמצים מסחריים לכאורה, כשבשנת 1972 התרכך סגנונו והוא החל להוציא גם אלבומים מלודיים יותר עד שנמאס לו והחליט לפרוש ממוזיקה ולהתמקד בציור. הוא מת ב-17 בדצמבר 2010.
ב-15 בינואר בשנת 1969 חזר ג'ורג' האריסון לביטלס, אחרי שפרש מהלהקה חמישה ימים קודם לכן.

לפני הפגישה עם ג'ורג', נכח פול מקרטני לבדו באולפני טוויקנהאם ועבד על OH DARLING. לאחר מכן, בשעת ערב, נערכה פגישה בין ג'ורג' לשאר הביטלס. הפגישה ארכה כחמש שעות שבמהלכה הוא הודיע שיחזור ללהקה ולפרויקט GET BACK בתנאי שרעיון ההופעה החיה, שהביטלס תכננו לצלם, ייגנז. ג'ורג' הוסיף ואמר שתנאי נוסף הוא שהחזרות על השירים החדשים בפרויקט יעברו מאולפן טוויקנהאם למרתף שבבניין חברת אפל.
הסיפור השלם של הביטלס - בספר היחיד שאתם צריכים, "ביטלמאניה!".


ב-15 בינואר בשנת 1971 יצא באנגליה התקליטון של ג'ורג' האריסון עם השיר MY SWEET LORD. בארה"ב הוא יצא לפני כן.
האריסון כתב בכוונה את המילים של השיר הזה כמנטרה חוזרת - הוא ראה בכתיבה הזו כניסיון לכתוב שיר פופ במסווה של מנטרה. הטריק של האריסון היה לחזור בהתחלה על המילה 'הללויה' ולשנותה מבלי להדגיש זאת ל'הארה קרישנה', כך שמי ששומע את השיר ימלמל למעשה את הארה קרישנה בהנאה גדולה מבלי לשים לב שהוא שר מנטרה.
האריסון אמר שהוא קיבל השראה לכתיבת השיר במקור מעיבוד גוספל לפזמון מהמאה ה-18 בשם OH HAPPY DAY, שהזמר אדווין הוקינס תפס איתו את המצעדים בשנת 1969. "זה באמת פשוט הלהיב אותי, הרעיון של השיר הזה והרגשתי תחושה נהדרת של המאסטר. אז, חשבתי, 'אני אכתוב עוד שיר שכזה".
אבל זמן קצר מאד אחרי שהתקליטון הזה יצא בארה"ב (לפני שיצא באנגליה), החלו להגיע תגובות של אנשים כי השיר MY SWEET LORD דומה יותר מדי לשיר בשל הרכב נשי בשם THE CHIFFONS. שם השיר שלהן היה HE'S SO FINE. כשהאריסון קיבל את הדיווחים הראשונים על זה, הוא חשב לעצמו כיצד הוא לא עלה על הדמיון הזה קודם לכן. זאת כי אם היה עולה על הדמיון אז הוא היה דואג לשנות פה ושם את הלחן וכך היה נמנע מאי הנעימות הזו. הוא ישלם הרבה על זה.

ובאותו יום ובאותה שנה פורסם מכתב של אחד הקוראים בעיתון מלודי מייקר, ששמו אנדי בידסלי. להלן דבריו:
"אם מישהו עדיין מפקפק בכאב והקושי בהם נתקל פול מקרטני כשניסה להחזיק את הביטלס, כדאי שיקרא את הציטוטים המופיעים בספר הנלווה לתקליט 'לט איט בי'. המילים בהן הוא מצוטט בספר הן לרוב פאתטיות בנסיונותיו להמשיך ולעבוד ולנגן. אני משער שאף אחד מאיתנו לא הבין בדיוק מה קרה שם מאז שבריאן אפשטיין מת. אבל אני יודע שאיבדנו את הלהקה הטובה ביותר והביטלס איבדו את אביהם. עולם המוזיקה איבד כיוון ואני חושש שהגרוע לפנינו. נותר לנו רק לקוות ולהתפלל".
ב-15 בינואר בשנת 1970 יצא אלבומה האולפני הראשון של להקת MC5 (אם לא מחשיבים את אלבום ההופעה הראשון שלה, KICK OUT THE JAMS, שיצא לפניו).
הפוקוס המרכזי של האלבום הוא התנועה הממשית של הלהקה הרחק מהסאונד הגולמי והטראשי שהיה המרכז בתקליט ההופעה החיה ההוא. השינוי נבע בין השאר מסלידה של המפיק, ג'ון לנדאו, מתנועת הרוק הפסיכדלי המחוספס, והערצתו את הרוק'נ'רול הישיר של שנות החמישים.
לפני כן עברה הלהקה לבית כפרי בהמבורג, עיירת חווה מערבית לאן ארבור. זה היה מין מקום פסיכדלי בתוך היער.
הגיטריסט, וויין קריימר: ""הרווחנו בערך 100 דולר לעבודה. כולנו גרנו בדירת שני חדרים. החלטנו לעזוב את דטרויט כי נגנבו לנו תשע גיטרות בשבועיים והבנות שלנו נאנסו על ידי אנסים מטורפים, אז עברנו לאן ארבור. רצינו להשיג מקום משלנו. חשבנו שנעבור לגור באופן זמני ובסופו של דבר נשארנו שם שנה".
שם הצטרף ללהקה מבקר המוזיקה ג'ון לנדאו, שיפיק את אלבומה הראשון עבור חברת התקליטים אטלנטיק. זה התקליט המדובר במאמר זה.
לנדאו: "בבית, הלהקה שילמה את שכר הדירה, האוכל וחשבונות הטלפון עבור כל ההיפים המוגזמים האלו שאהבו לשרוץ שם. חודש אחד החשבון הגיע ל- 1,000 דולר. זה הפך לאן ארבור סנטרל. כל מי שרצה להתקשר, הגיע לשם".
אטלנטיק רקורדס העניקה ללהקה מקדמה של 50,000 דולר להחתמתה מיד לאחר פרידתה העגומה מחברת התקליטים אלקטרה. חברת אטלנטק נתנה עוד 20,000 דולר כשנגמר הכסף. חברי הלהקה ידעו לאן חלק מהכסף הזה הלך, אך נתחים מהמקדמה הלכו למקומות שלא היו ידועים להם.
ג'ון סינקלייר היה מנהל הלהקה, אך במהרה הופנו אצבעות מאשימות כלפיו בעניין הכסף.
קריימר: "על הכסף מעולם לא דיברנו באמת. ניסינו לקיים פגישות עם ג'ון, ולא רק פעם אחת. היינו מתאספים ומתחילים לדבר... 'אנחנו רק רוצים לדעת, אנחנו רק רוצים לגלות, גבר', וכך הייתה חוזרת לג'ון ההבנה שהלהקה רצתה לדבר על הכסף שלה ולראות מה קורה איתו, לאן זה הולך, וג'ון שוב התחיל להתחמק מאיתנו".
הגיטריסט פרד סמית': "זה היה 50,000 דולר וקיבלנו צ'ק על זה. וכל בחור בלהקה קיבל 1,000 דולר. דני פילדס שהביא אותנו לאטלנטיק קיבל 5,000 דולר שלדעתי היו ראויים לו. נתנו לסינקלר 5,000 דולר מראש וסינקלייר קיבל את כל השאר. עד היום אני יודע שחלק מהכסף הוצא על ציוד עבורנו, אבל יש חלק גדול מ-50,000 הדולרים האלה שאין לי מושג לאן הוא הלך”.
סינקלייר: "שמתי 10,000 דולר על הבית שלהם, וכל השאר... לקחתי את הכסף וכיסיתי הפסדים. הלוואות, חשבונות טלפון, כל כרטיסי האשראי שהיו להם. היו הרבה חשבונות. הם מעולם לא הקדישו תשומת לב לעסק שלהם”.
קריימר: "ג'ון תמיד טען שהכסף אינו הדבר החשוב ביותר. זה בסדר. כסף זה לא הדבר הכי חשוב. אם לא הייתי מרוויח כסף, עדיין הייתי מנגן מוזיקת רוק'נ'רול".
כשיצא התקליט הזה ונמכר ממש לא היטב, נבעטה הלהקה גם מחברה זו עם הפסדים ברורים. הלהקה איבדה את הקהל שלה. כשהתקליט יצא ונכשל במכירות, חברי הלהקה חשו כה מרומים ומותשים, שהחליטו לקנות בכסף שאין מכוניות ספורט.
לנדאו: "הם היו רעבים מאוד להכרה ולהצלחה. הם הודחו בכל מגזין כזיוף, והם נפגעו מזה מאוד. כשהתקליט יצא ולא עמד בציפיות שלנו מבחינת הצלחה, הם קיבלו את מכוניות הספורט כמעט כפנטזיה. גם אם הם לא היו הצלחה, הם היו מתנהגים כמו הצלחות. כנראה הולכתי אותם שולל. ציפיתי ליותר מדי ובניתי את החשיבות של האלבום הזה".
גרייל מרקוס פרסם אז ביקורת על התקליט ברולינג סטון: "וופ-בופ-א-לו-בופ-א-לופ-באם-בום. 'טוטי פרוטי' שפותח את האלבום המצוין בחלקו, הוא בקלות הקטע הגרוע ביותר בו, ובמובן מסוים רמז לשאר התקליט, שמסתיים, בצורה נוקשה מספיק, עם שיר הנושא - במקור של צ'אק ברי. ל-MC5 יש שורשים, או אולי אלו השורשים של המפיק שלהם ג'ון לנדאו. הקטעים האלו מבוצעים כה רע שנשמעים מתים לגמרי. כמו מישהו שמדקלם את ה-ABC מבלי לקחת את האותיות וליצור מהן מילים.
יש כמה שירים טובים מאד באלבום, כמה רעיונות מוזיקליים טובים, והמוזיקליות לרוב מהנה ולפעמים מרגשת. המוזיקליות כאן, משמשת כקונספט והרעיון של צליל סולידי, נקי, מהודק ומבוצע ביחד מודע לעצמו כמו שהיה הפריק-אאוט המוחלט של התקליט הראשון.
שום דבר לא הושאר ליד המקרה, כך נראה, כי האלבום הזה, והשירים בו, מהווים ניסיון מודע מאוד לעשות עבור אמריקה המתבגרת את מה שהרוק'נ'רול של שנות החמישים עשה באופן אינסטינקטיבי וטבעי - ליצור קהילה צעירה של רוח, התרגשות ותודעה עצמית. זהו ניסיון להגדיר נושאים ובעיות והצעת פתרונות פוליטיים, חברתיים ורגשיים. הגישה הנקייה והישירה של הסאונד היא הכלי ההכרחי לתודעה הישירה של המסר: 'תראה, ילד, אתה לא סתם איזה מישהו מנוכר שנפגע על ידי המערכת, אתה חלק מחבורה שאין לה חוקים עדיין, אין לה עדיין מנהיגים, אבל זה מתגבש, ילד, אז תמשיך'. זה מה שפיט טאונסנד עשה עם MY GENERATION ומה שאדי קוקרן עשה עם C'MON EVERYBODY.
אבל המוזיקה, הסאונד ובסופו של דבר ההקפדה שבה עוצבו הנושאים הללו גוררים את הכל למטה, מלבד שניים או שלושה שירים משובחים שראויים להתנגן בכל ג'וקבוקס בארץ. במוזיקת הרחוב של ה-MC5 אין אף אלמנט של להקת THE GOOD RATS (ייתכן שעדיין תמצאו את התקליט המבריק שלהם) או דחף בלתי נשלט של הצדדים המכריעים הראשונים של להקת המי".

ב-15 בינואר בשנת 1968 יצא התקליט THE NOTORIOUS BYRD BROTHERS של להקת הבירדס. מאחורי צליליו יש גם מריבה קשה.
המילים הטובות ביותר לסכם את התקליט הזה הן "תחנת מעבר". זה גם היה התקליט הראשון של הלהקה שהפגין נטיות קאנטרי גלויות. בסוף שנות השישים כולם חזרו לארץ מארץ הפנטזיה, אבל הבירדס היו שם ראשונים, ובתקליט זה אפשר לשמוע אותם מניחים את האוכפים על הסוסים.
זה היה התקליט החמישי של הלהקה, אם לא סופרים גם את אוסף להיטים שיצא לפניו. אמנם ג'ין קלארק כבר לא היה בהרכב אך ארבעת האחרים הפיקו כאן את אחת מפיסות המוזיקה המפעימות ביותר בקריירה של הלהקה. בשנת 1967 הייתה להקת הבירדס באחד משיאיה היצירתיים עם האלבום YOUNGER THAN YESTERDAY. העתיד נראה וורוד כשלפתע ענן שחור התקדם במהירות למחנה הלהקה ולבסוף פירק אותה. היריבות הגדולה בין שני הגיטריסטים רוג'ר מגווין ודייויד קרוסבי על הנהגת הלהקה וקביעת כיוונה המוזיקלי הביאה עמה כמה מצבים לא נעימים כלל.
אחד מהם קרה בפסטיבל מונטריי הידוע, בו עלה קרוסבי באופן ספונטני לנגן על הבמה עם להקת בופאלו ספרינגפילד (שהיו בה ניל יאנג וסטיבן סטילס). הצעד הזה של קרוסבי עיצבן מאד את שאר חברי הבירדס, שראו בכך ניסיון חבלה מכוון של קרוסבי נגדם. הגיטריסט האימפולסיבי ראה את העניין דווקא באופן שונה מחבריו ללהקה. קרוסבי ראה הרבה דברים אחרת. בתקופה הזו הוא נהג להשתיל תמיסות סמי הזיה במשקאות תמימים ששתו אנשים. ובכך היה שולח אותם למסע בשערים לתת המודע שלהם ללא הכנה מוקדמת מראש. חלק מהם הפכו מאז לקורבנות אל אס די עם נזק בלתי הפיך. באוגוסט 1967 חזרה הלהקה לאולפן על מנת להתחיל להקליט את האלבום עליו אני ממליץ כאן. אך תוך זמן קצר החלו מריבות קשות בתוך האולפן. מעבר לריבים הקבועים של מגווין וקרוסבי, נוצר גם קרע בין קרוסבי למתופף הלהקה, מייקל קלארק.
בסשן שנערך ב-14 באוגוסט 1967 עבדה הלהקה על שיר בשם DOLPHINE'S SMILE. קרוסבי לא אהב את מה שקלארק תופף וניסה לעזור לו בעצות שהפגו עם כל טייק לתיסכול מבעבע עד שהחל לההטיח בו העלבות. קרוסבי צעק על קלארק שהסיבה היחידה שהוא לא אוהב את השיר הזה היא כי הוא לא יודע לתופף אותו. המתופף לא נשאר חייב והטיח בקרוסבי כי הוא כלל אינו מוזיקאי ולפיכך אינו ראוי להנהיג מוזיקלית.
מכאן נעשו עוד כמה נסיונות של הקלטה כשבין לבין הוטחו קללות בין קרוסבי לקלארק. עד שקלארק הודיע שהוא לא סובל את השיר הזה. טלפון בהול הורם באותו רגע למתופף הסשנים האל בליין, כדי שיבוא לעשות את העבודה.
למחרת התקשר קרוסבי למתופף ג'ון קליהור, מלהקה בשם DAILY FLASH, וסיפר לו שקלארק מחוץ ללהקה ושאם הוא רוצה להצטרף לבירדס כמתופף אז הוא מוזמן. המתופף שמח על ההזדמנות שבאה לו והגיע באותו יום עם כל מערכת התופים שלו במונית. איך שהגיע לפתח אולפן ההקלטות ופרק את התופים מהמונית הוא ראה את מייקל קלארק מגיח מעבר לפינה ברחוב. קרוסבי ניגש לקלארק ולאחר כמה דקות חזר לקליהור והודיע לו לתדהמתו שקלארק חזר בזה הרגע ללהקה. פגיעה נוספת חש קרוסבי כשמגווין והבסיסט כריס הילמן החליטו לדחות שיר שהוא כתב לאלבום. שם השיר היה TRIAD והטקסט שבו דיבר על משולש רומנטי. הם חשבו כי השיר שלו הוא פיסת מוזיקה חסרת טעם ויופי. קרוסבי התמרד והחליט לא לנגן בגירסת קאבר שהבירדס החליטו להקליט לשיר של קרול קינג וגרי גופין בשם GOIN' BACK.
עד שבספטמבר 1967 החליטו מגווין והילמן ליסוע לביתו של קרוסבי. שם הם בישרו לו כי הוא מפוטר מהלהקה ושהם יכולים להתקדם הרבה יותר ביעילות בלעדיו. קלארק המתופף איבד עניין בהקלטות והשלמת התקליט הזה נפלה על כתפיהם של מגווין והילמן בלבד. הסינגל שחברת התקליטים בחרה היה דווקא הקאבר ההוא לקרול קינג. להקת הבירדס קיבלה הזמנה להופיע עם השיר בכמה תוכניות טלוויזיה. ועל מנת שהקהל יראה שמדובר בלהקה אמיתית הובא ג'ין קלארק בחזרה. התפקיד שלו היה פשוט לשחק כניצב עם גיטרה ולעשות כאילו הוא שר בזמן שהפלייבק של השיר הושמע ברקע. באוקטובר 1967 נקבעה לבירדס הופעה במיניאפוליס. אך בעודם יושבים במטוס ומחגים להמראה נתקף לפתע ג'ין קלארק בחרדה. הוא עוזב מיד את המטוס וחוזר ברכבת ללוס אנג'לס. השאר נשארו לשבת במטוס לקראת המראה. בסוף הסשנים לאלבום פרש מהלהקה גם קלארק המתופף.
כל הבלגאן שמתואר כאן היה אמור להביא אלבום שהוא אסון מוזיקלי. אך ההיפך הגמור קרה. האלבום עצמו הפך לשלושים דקות של יופי מוזיקלי טהור. מפיק האלבום, גארי אושר, הוסיף להפקה אפקטים מיוחדים, צלילי סינטיסייזר, נגינת סרטי הקלטה לאחור ותיזמורים של כלי קשת. להקת הבירדס שרדה את המשבר הזה והוציאה עוד כמה אלבומים יפים. אך הניצוץ החזק והמקורי של הבירדס נעלם מיד לאחר האלבום הזה. השירים באלבום הזה מחוברים זה לזה ויוצרים כך שרשרת שהיא הרגשה של יצירה אחת. הבירדס באחד האלבומים היותר נסיוניים ופסיכדליים שיצאו תחת יד הלהקה. עטיפת האלבום, שצולמה ב- TOPANGA CANYON, מראה תמונה בה מביטים שלושה חברי להקה מבעד לחלונות במבנה של אורווה. בחלון הרביעי באורווה נראה מציץ ראש של סוס. יש האומרים כי הסוס בתמונה הוא תחליף לדייויד קרוסבי. חברי הלהקה הכחישו זאת.
להרבה ממעריצי הלהקה זה האלבום המרשים ביותר שלה. יש בו שילוב מעניין של הצליל השורשי של הלהקה (עם גיטרות 12 המיתרים המאפיינות אותה) לצד אפקטים פסיכדליים משמעותיים. והשירים! כמה שהם טובים!
הגאונות הראשונית של הבירדס הייתה קשורה בשילוב הרגישות של בוב דילן והביטלס עם דרום קליפורניה שטופת השמש. מאז חלו שינויים מהירים עבור הלהקה, שמאפשרים להתחקות אחר האבולוציה הסגנונית שלה לא רק מאלבום לאלבום אלא מסינגל לסינגל. עודף הכשרון שאיפשר צמיחה מואצת שכזו דן את הבירדס להתפזר, מכיוון שחזיונות ואגו התנגשו. רק שלושה מחמשת החברים המקוריים של הקבוצה - הגיטריסט רוג'ר מגווין, הבסיסט כריס הילמן והמתופף מייקל קלארק - מופיעים על העטיפה של התקליט ובשחרורו, בינואר 1968, אפילו ג'ין קלארק נעלם. דייויד קרוסבי, שהועף באמצע ההקלטות, נוכח בשירים שכתב.





ב-15 בינואר בשנת 1970 יצא תקליט הבכורה של להקת FRIJID PINK. כן, זה עם הגרסה עתירת החשמל ל"בית השמש העולה".
להקה זו הייתה אחת המצליחות יותר בזרם הרוק הכבד המוקדם, שהגיחה מדטרויט. בארצנו היא תויגה אז, כמו להקות רבות, תחת המותג 'להקת מחתרת' ותקליטה יצא כאן בלייבל PAX.
השם של הלהקה נוצר במפגש להקה בביתו של המתופף, ריצ'ארד סטיבנס. זה היה בשנת 1967 ולאחר זריקת כמה שמות הועלה רעיון מקורי עם השם FROSTED PINK. מבט אחד אל המקרר במטבח של סטיבנס הפך את השם - FRIJID PINK. האות J החליפה את האות G במילה FRIJID.
התקליט הראשון של הלהקה הוקלט באולפני PIONEER בדטרויט. חברי הלהקה הגיעו עם כמות נאה של שירים ומצב מוכנות גבוה לבצעם אחרי אין ספור הופעות. לפיכך נוצר מצב בו נשאר זמן הקלטה פנוי, כי הלהקה הקליטה את השירים במהירות. בזמן שהתפנה, היא החלה לנגן להנאתה את HOUSE OF THE RISING SUN.
הרעיון לשיר הזה הגיע מהגיטריסט, גארי ריי תומפסון. הוא התכוון להכניסו להופעות החיות של הלהקה ולא כשיר לאלבום. עשרים דקות נשארו באולפן ההקלטה. החברים עשו בדיקה מהירה של השיר ביניהם והקליטו אותו בטייק אחד בלבד.
בתקופה ההיא יצא סטיבנס המתופף עם הבת של פול קאנון, עורך התכניות בתחנת רדיו נחשבת בדטרויט. לפיכך הוא לקח את הקלטות הלהקה והביאן לקאנון כדי לשמוע את דעתו. סטיבנס השמיע לקאנון קטעים קצרים מהשירים. השיר האחרון שהשמיע לו היה HOUSE OF THE RISING SUN. סטיבנס סגר את ההקלטה של השיר הזה כמה שניות עם תחילתה והחל להריץ את הסרט לתחילתו. אך קאנון עצר אותו וביקש לשמוע שוב את השיר הזה שהופסק פתאום.
קאנון הקשיב לשיר הזה והבין שיש פה פוטנציאל אדיר ללהיט. הוא אמר לסטיבנס להתקשר מיד לחברת התקליטים שלו ולהוציא את HOUSE OF THE RISING SUN על גבי תקליטון במקום GOD GAVE ME YOU, שהיה מיועד לכך.
שלושה שבועות לאחר מכן התמזמז סטיבנס עם הבת של קאנון בביתה כשלפתע שמע נקישה על החלון. זה היה קאנון. סטיבנס היה בטוח שהוא הולך לחטוף מנה הגונה ממנו על שמזמז את הבת שלו, אך מה רבה הייתה הפתעתו כשלפתע זיהה מהרדיו המשפחתי את הצלילים של להקתו עם ביצוע 'בית השמש העולה'. משם השיר זינק והפך ללהיט ענק ומשם לקלאסיקת רוק נהדרת (שיש הטוענים שנוצרה בגלל עבודת שיווק מעולה).
חברת PARROT מיהרה להוציא את תקליט הבכורה של הלהקה בעקבות הצלחת השיר הזה. עטיפת התקליט באה בצבעים וורוד בוהק ושחור. שילוב מנצח.



ב-15 בינואר בשנת 1992 מת אחד האנשים המשמעותיים יותר שניגנו מאחורי אלטון ג'ון - די מאריי.

מאריי החל לנגן עם אלטון בשנת 1970. בתחילה היה זה בהופעותיו בלבד אך במהרה הוא הפך לנגן האולפן הקבוע, כשהוא גם מעניק מקולו להרמוניה הווקאלית. הכל נראה שמשי עבורו כשלפתע בא ענן שחור והפך את עולמו.
אלמנתו של די, אנט מאריי, סיפרה: "בין סיבובי הופעות גילה די את התשוקה לצלילות בים. אחרי כל סיבוב נהגנו לנסוע מיד לאתר צלילה כזה או אחר. אחרי הסיבוב של 1974 החלטנו לנסוע מיד לברבדוס. שם בילינו בצלילות ורגיעה. לקראת סיום החופשה הגיעה שיחת טלפון, בה נדרש די להגיע ולדבר באופן דחוף עם אלטון.
כשהסתיימה השיחה, היו פניו של די חיוורים לגמרי. בקול רועד הוא סיפר לי שהוא פוטר בזה הרגע מהלהקה של אלטון, שרצה לעשות שינוי. הוא היה המום ולא ידע את הסיבה להעפתו. הוא נהג לשאול אותי כל הזמן במה הוא שגה שזה מגיע לו. הוא לא קיבל מעולם מאלטון הסבר לצעד הזה. תמיד הייתה אפשרות שהנגנים בלהקתו של אלטון יפוטרו מתי שהוא, ברגע שיעשו משהו לא טוב. כנראה אלטון ביקר את דייבי ג'ונסטון, לפני שהחליט לפטר את די ונייג'ל, ושאל אותו מה דעתו בעניין. דייבי לא היה חבר קרוב של די ולכן הביע את דעתו בעד הפיטורים. אלטון פיטר ודי היה הרוס מזה. הוא ממש התפרק לחתיכות. כשצורף בחזרה ללהקה של אלטון בשנות השמונים, הוא כבר היה איש הרוס לגמרי. הוא יכל לנגן כל מה שנתבקש ולא הבין מדוע אלטון רץ לתקשורת ודיבר מילים רעות נגדו ונגד נייג'ל, כשפיטר אותם".
הזוג מאריי חזר מברבדוס לאנגליה במצב רוח ירוד ביותר. שם גילה להם רואה החשבון שהם צריכים לעבור לארה"ב כדי להימלט מהמס הגבוה שייאלצו לשלם, בעקבות הכנסותיו של די עם אלטון. הם מיהרו לארוז מזוודה ועברו ללוס אנג'לס. שם חש הבסיסט כי הושלך בבעיטה מהפסגה אל התהום. קרן השמש האירה על פניו כשבילי ג'ואל פנה אליו, בשנת 1976, לנגן עבורו. אך החיבור בין השניים לא הצליח ודי גילה במהרה כי הרבה לא רוצים לעבוד איתו בגלל שהוא תויג כ'הבסיסט של אלטון ג'ון'. די לא ידע לקרוא תווים ולכן לא הצליח להשתחל להפקות, שדרשו קריאה שכזו. הוא רצה רק לעצום את עיניו ולנגן בכיף.
בשנות השמונים הצטרף די בחזרה לאלטון, שהשתמש בו לסיבוב הופעות אחד, לפני שנזרק שוב. די עבר משם לנאשוויל וחיפש שם עבודה. זו הייתה התחלת הסוף עבורו.
אנט מאריי: "די היה בדיכאון אינסופי. הוא כל הזמן ישב בבריכה ושתה אלכוהול כדי להרגיע את הכאב שלו. השמש והאלכוהול הם שגרמו למותו. יום אחד הוא הלך לבדיקה רפואית שיגרתית במסגרת ביטוח הבריאות שלו. שם גילו בגופו נקודה בגבו שדרשה בדיקה. הוא לא התייחס לזה והמשיך לשבת בשמש ולשתות אלכוהול. בבדיקה השנייה שנקרא לעשות - כבר קיבל את הבשורה המרה שיש לו סרטן עור. הוא התקשר אליי משם והתייפח בטלפון. הוא היה אז רק בן 34. כשחזר לעבוד עם אלטון, לתקופה קצרה בשנות השמונים, נראו בידיו סימנים של הזריקות הרבות שעבר בטיפולו. הוא היה כבר במצב איום. מאז הוא נכנס להפוגה עד שנת 1991. אז גילו שהסרטן התפשט לריאותיו. ארבעה חודשים לאחר מכן הוא מת מבלי לדעת כמה הוא היה אהוב בקרב מעריציו של אלטון. הוא לא ידע את זה כלל. הוא מת עם כאב גדול מאד בגופו ובליבו".


ב-15 בינואר בשנת 1971 יצא תקליטון חדש ללהקת קרידנס קלירווטר רווייבל, עם השירים HAVE YOU EVER SEEN THE RAIN ו-HEY TONIGHT.

השיר הזה הוא התגובה אז של ג'ון פוגרטי על עזיבתו הקרובה של אחיו, טום, מהלהקה, ועל המתח הכללי בה בתקופה שבה הם חבריה היו צריכים ליהנות מהצלחתם. השורה, "אני רוצה לדעת - האם אי פעם ראיתם את הגשם יורד ביום שמש?" מתייחסת לעזיבתו של טום פוגרטי בזמן שקרידנס הייתה בשיא המסחרי שלה. טום פוגרטי עזב את קרידנס בתחילת 1971, לאחר שהשיר הזה יצא לאור. הוא כבר לא יכל יותר לעמוד בצל של אחיו הצעיר, שהשתלט על הלהקה אותה בכלל הוא הקים.
לפי ג'ון פוגרטי, המשמעות של השיר הזה השתנתה עבורו עם הזמן. כשהציג אותו בהופעה ב-2012 באריזונה, הוא אמר: "השיר הזה נכתב במקור על דבר עצוב מאוד שהתרחש בחיי. אבל אני מסרב להיות עצוב עכשיו. כי עכשיו השיר הזה מזכיר לי את הילדה הקטנה שלי , קלסי, ובכל פעם שאני שר את זה, אני חושב על קלסי וקשתות בענן".
עדיין, בספרו האוטוביוגרפי, ג'ון פוגרטי כתב: "השיר עוסק בפירוק הלהקה. הייתי אז בהרגשה של, 'השגנו את כל החלומות שלנו. ואתם מדברים רק על דברים שליליים'. מרצונך, אתה מביא ענן גשם ענק וגורם לזה שירד גשם. על החלום המושלם שלך. ככה ראיתי את זה. צפיתי בלהקה מתפרקת ממש מול העיניים שלי. היה בחור שהסתובב בזמנו בשם ג'ון הלוואל, שכתב ספר בשם INSIDE CREEDENCE. הספר היה רחוק מלהיות גדול, אבל ג'ון היה כל הזמן מסביב וכשהוא שמע את השיר הזה, הוא בכה. ג'ון ידע בדיוק מה קורה פה משמיעת השיר. החבר'ה האחרים לא נראה לי בכלל שידעו. אבל הוא ידע שזה נגמר. הוא בא אליי אחרי ששמע את זה, והדבר הראשון שהוא אמר היה, 'ג'ון, באמת?' לחבר'ה האחרים בלהקה לא היה רעיון איך כתבתי את השירים. אין להם ידע על ההשראה או מוטיבציה אישית שהובילה לכל השירים האלה!"
פוגרטי הוסיף שזה השיר האהוב עליו בכל הזמנים, למרות שזה שיר שהוא כתב בעצמו. מבחינה מוסיקלית, השיר הזה נוצר בהשראת להקת בוקר טי והאם ג'יז, שהקטע המפורסם ביותר שלה הוא GREEN ONIONS. להקה זו חיממה את קרידנס לפני שזו הקליטה את האלבום PENDULUM, בו בא גם שיר זה. ג'ון פוגרטי אהב את הצליל של אורגן ההאמונד של בוקר טי ג'ונס, אז הוא השתמש בו בכמה שירים לאלבום, כולל זה. קיימות גם הקלטות של ג'אם סשן שקרידנס עשתה אז עם בוקר טי ג'ונס.
ב-15 בינואר בשנת 1965 הוציאה להקת THE WHO (שנקראה עד אז בשם THE HIGH NUMBERS) את התקליטון הראשון שלה באנגליה, עם השיר I CAN'T EXPLAIN.
גיטריסט הלהקה, פיט טאונסנד, כתב את השיר הזה כשהיה בן 18. הוא תיאר את זה כשיר על בחור ש"לא יכול להגיד לחברה שלו שהוא אוהב אותה כי הוא לקח יותר מדי טבליות דקסדרין". ובכן, דקסדרין הוא אמפטמין, מה שמסביר מדוע הבחור "מסוחרר בראשו" ו"חם וקר ".
זמר הלהקה, רוג'ר דאלטרי: "השיר הזה עוסק באיך להיות צעיר ולא מסוגל לבטא את הרגשות שלך. הבחור בשיר לא יכול למצוא דרך לומר לחברתו שהוא אוהב אותה. ובכן, זה הדבר הזה - 'יש לי תחושה בפנים, אני לא יכול להסביר' - זה בדיוק מה שמגדיר את זרם הרוק'נ'רול. ככל שאנחנו מנסים להסביר את זה, כך אנחנו לא מצליחים. הייתי גאה מאוד בתקליטון ההוא. זה היה שיר מקורי של פיט והוא תפס את האנרגיה ואת הטסטוסטרון ההוא שהיה לנו באותם ימים".
זה היה השיר, בהפקתו של של טלמי, שהציג לקהל הרחב את התיפוף החזק של קית' מון., שהפך לאחד המתופפים הבולטים הראשונים בעולם הרוק, וזכה במהרה למוניטין של אדם פרוע.
המפיק, של טלמי: "כאשר שמעתי אותם לראשונה, חשבתי שזו להקת הרוק'נ'רול הטובה ביותר באנגליה". טלמי הפיק לפני כן את הלהיט YOU REALLY GOT ME, של הקינקס. כשהשיר של המי פרץ החוצה, הגיטריסט של הקינקס, דייב דייוויס, התעצבן מהדמיון בין השירים, מבחינת הגיטרות שבו. מאז נטען כי ג'ימי פייג' ניגן גיטרה בהקלטה, כשבפועל הוא היה שם אך ברקע. (גם בשיר ההוא של הקינקס נטען כי פייג' ניגן בהקלטה).
ג'ימי פייג': "להיות באולפן, ממש באמצע הצליל שפיט טאונסנד, ג'ון אנטוויסל וקית' מון יצרו, היה פנומנלי. התפקיד שלי בהקלטה היה לנגן משהו מאחורי הריף של פיט, שניגן בגיטרת ריקנבקר עם 12 מיתרים. בקושי שומעים אותי בהקלטה, למען האמת, כי הנגינה שלו הייתה כל כך עוצמתית".
טלמי הביא להקלטה גם את להקת THE IVY LEAGUE שתספק קולות רקע. להקת המי לא אהבה את התוספת, אך בימים ההם המפיק הוא שקבע והטריק דווקא הצליח.
ב-15 בינואר בשנת 1970 הופיעה להקת האחים אולמן בפעם הראשונה באולם פילמור ווסט בסן פרנסיסקו. עם זאת, הם לא היו האמן המוביל באותו ערב.

הם היו שלישיים בסדר האמנים כשלפניהם ברשימת החשיבות באותו ערב היו באדי גאי ובי.בי קינג. האולמנים קיבלו רק 1,500 דולר עבור שתי הופעות בלילה זה. "זה באמת היה משהו", כתב גרג אולמן באוטוביוגרפיה שלו. "אחי ואני יצאנו לפגוש את בי.בי כשחיממנו עבורו. שנינו שחקנו בבית שלנו שלושה מהתקליטים שהוא עשה - ניגנו תקליטים אלו עד שהם הפכו להיות לבנים".
הקהל של הפילמור ווסט נתן לאולמנים קבלת פנים טובה. אבל זה חיוור לעומת קבלת הפנים שהלהקה קיבלה כשהופיעה כחודש לאחר מכן בפילמור איסט בניו יורק, כחימום ללהקות LOVE וגרייטפול דד.
ב-15 בינואר בשנת 1984 הפכה החופשה של פול מקרטני ומשפחתו בברבדוס לסיוט.

המשפחה הגיעה לשם מניו יורק והתמקמה בבית פרטי שכור בחוף המערבי שבאי הקאריבי. למחרת כבר נראה פול כשהוא נהנה מגלישה על המים.
אבל אחרי יום וחצי של פינוק מירבי, הגיעו אל הבית הפרטי שלהם אורחים מפתיעים בדמות שוטרים רחרחניים, לאחר שמישהו הלשין על פול ולינדה. על פול נמצאו עשרה גרם של מריחואנה ושבעה גרם על לינדה. השניים הואשמו מיד באחזקת הסם ובלש מטעם המשטרה המקומית, אלן לונג, מסר תקשורת: "קיבלנו מידע שהשניים מחזיקים בסם. ארבעה שוטרים במדים הגיעו לשם עם צו חיפוש. מר מקרטני מיד הודה ויצא עם השוטרים לתחנת המשטרה". פול ולינדה נצטוו להופיע בפני שופט למחרת.
למחרת התייצבו השניים באולם בית המשפט המקומי והודו באשמתם מול השופט, היינס בלאקמן. השניים נקנסו מיד ב-200 דולרים מקומיים, כל אחד. עורך דינו של פול בברבדוס, דייויד סימונס, אמר לשופט: "פו הוא אדם מאד יצירתי. אנשים עם כשרון גדול כשלו חייבים לפעמים למצוא השראה". לאחר השימוע היו מוכנים פול ולינדה לחזור לאנגליה, כשנתבשר לשניים שהם לא מגורשים ויוכלו בעתיד לבקר שוב באזור. כשפול יצא מהאולם, הוא אמר לכתבים המקומיים: "אין בי שום טינה ותלונה כלפי המשטרה ובית המשפט. זה היה קנאביס בכמות קטנה והתכוונתי להשתמש בזה".
למחרת, 17 בינואר, נחתו פול ולינדה בחזרה באנגליה, בשדה התעופה היתרו. פול ניגש עם צאתו משם לעיתונאים שחיכו בפתח שדה התעופה וביקש למסור: ,בואו נבין דבר אחד ברור. לא משנה מה שעשיתי אלא שהחומר הזה שנתפס עליי מזיק פחות מרום או וויסקי, ניקוטין ודבק. הבעיה היא שהם חוקיים ומריחואנה לא".









ב-15 בינואר בשנת 1970 הוקלט אלבום ההופעה החיה של ג'ינג'ר בייקר ולהקת חיל האוויר. מה היה שם? בואו לקרוא...
בסוף שנת 1969 היה בייקר רחוק מלהיות מאושר על הפירוק הפתאומי שנחת עליו של להקתו BLIND FAITH. בייקר, שיצא לחופשה מהלהקה אחרי סיבוב הופעות מתיש, גילה עם חזרתו כי אריק קלפטון פירק אותה והשאיר אותו מחוסר עבודה.
הרצון שלו להתקדם מוזיקלית לקח אותו להחלטה להקים הפעם הרכב גדול - בניגוד לשלישייה או הרביעייה שהייתה לו בעבר. הפעם היה מדובר ב-11 נגנים. לעיתון 'דיסק אנד מיוזיק אקו' סיפר ב-1970 כי הקים את ההרכב הזה רק בגלל שקלפטון שיקר לו ועזב את בליינד פיית' מבלי להודיע לו לפני כן. בספרו האוטוביוגרפי סיפר: "כשחזרתי מחופשה, גיליתי שהלהקה התפרקה. סטיב ווינווד סיפר לי שאריק החליט לפרוש ולנגן עם דלייני ובוני - דבר שהחריד אותי. סטיבי הוסיף כי הוא מתכוון להחיות את להקת טראפיק. אז החלטתי לעשות גם משהו משלי, שיימשך רק מספר הופעות, והזמנתי למסע הזה את סטיבי ואת חברו ללהקת טראפיק, כריס ווד". בראיון אחר סיפר כי התכנון המקורי היה שבליינד פיית' יופיעו באנגליה ודלייני ובוני, הצמד הנשוי שהעסיק נגנים מהשורה הראשונה, ישמשו כלהקת החימום. אבל כשחזר מחו"ל גילה שכל הסיבוב הזה בוטל וקלפטון נטש את הספינה.
האלבום הראשון הוקלט ב-15 בינואר ברויאל אלברט הול שבלונדון. זו ההופעה השנייה של הלהקה, אחרי הופעה שלושה ימים לפני כן באולם 'טאון הול' שבבירמינגהם. הלהקה הייתה בשלב הזה סוג של סופרגרופ - עם סטיבי וווינווד, הבסיסט ריק גרץ', הגיטריסט דני ליין (לשעבר מהמודי בלוז ובעתיד בלהקת כנפיים עם מקרטני), האורגניסט גרהאם בונד ונגן כלי הנשיפה מלהקת טראפיק - כריס ווד. בעמדת התופים היה פיל סימן - מתופף ג'אז שלימד שנים לפני כן את בייקר על מוזיקה אפריקאית וגם כיצד להזריק הרואין לוורידים.
בייקר בספרו האוטוביוגרפי: "ערכנו חזרות במשך זמן רב והמופע הראשון שלנו עבר היטב. חוץ מהעובדה שהמשטרה הגיעה לעצור את גרהאם בונד בגלל אי תשלום כלשהו. בעוד השוטרים גוררים אותו הרים דני ליין חבילת סיגריות וקרא לעברו - 'הנה גרהאם, כמה סיגריות בשבילך'. לאחר מכן התיישבנו לעשן כשגילינו שדני נתן בטעות לגרהאם את מלאי הג'וינטים שלנו. למזלו של גרהאם, השוטרים נתנו לו להיכנס עם הסיגריות ולעשן בתא. שם הוא גילה את מה שקיבל מדני ונאלץ במשך שעה לבלוע את כל תכולת הקופסה. כשהגיע הזמן להופעה השנייה - הוא הגיע כולו בחיוכים עדיין מהשפעת הסם".
בתקליט יש כ-80 דקות של שירים מקוריים עם עיבודים לשירים ישנים. בייקר החליט הפעם ללכת על גישה פתוחה יותר ופחות מחייבת. הלהקה הזו יכלה להתקיים אצלו לשתי הופעות בלבד. הפעם הוא לא חיפש את המחויבות הנוקשה שהייתה בלהקותיו הקודמות.
העסק היה כה מלהיב עד שכל חברי ההרכב הסכימו להמשיך אחרי ההופעה המוקלטת - חוץ מסטיב ווינווד וכריס ווד, שהעדיפו להתמקד בלהקת טראפיק אותה הקימו מחדש.
התקליט מתחיל עם ג'אז מתקדם בשם DA DA MAN. לאחר מכן יש גירסה איטית ומעניינת לשיר ישן שגרהאם בונד נהג לבצע בשם EARLY IN THE MORNING. אך יש בתקליט זה בעיה שצצה בכל אלבום בהופעה בו נכח בייקר - סולו תופים. לא כל מה שקיים בהופעה חיה צריך להישמע אנרגטי ומלהיב גם בוויניל. לצערי סולואי התופים של בייקר לא עושים לי את זה בוויניל. וגם הסולו שלו פה, עם שיר של CREAM בשם TOAD, הוא בזבוז של זמן.
צליל ההקלטה לא משובח אך מעביר את אווירת ההופעה באופן משקף.
הנה מה שהעיתונים של אז כתבו בביקורתם:
עיתון DISC AND MUSIC ECHO פרסם במאי 1970: "התקליט נופל כנראה בגלל שזו הקלטה חיה או אולי כי זה אלבום כפול עם רק שמונה קטעים ארוכים מדיי. לעיתים נשמע התקליט חובבני, אך אם מנגנים אותו בווליום גבוה - הוא עשוי להלהיב".
עיתון BEAT INSTRUMENTAL כתב ביולי 1970: "זה מאכזב. בגלל שציפינו ליותר לפי הרכב המוזיקאים פה. חיל האוויר הזה אנרכיסטי מדי מכדי להיות מהודק. זה חבל מאד. חטיבת כלי הנשיפה נשמעת לעיתים לא בסולם ולא בקצב. השירה חלשה ואיכות ההקלטה חלשה גם כן".
בייקר הצליח להקליט אלבום נוסף תחת המותג 'חיל האוויר', עם הרכב מצומצם יותר - לפני שהחליט לעזוב את אנגליה ולהתגורר בניגריה, שם עסק בפעילות מוזיקלית בעלת שורשים אפריקאים (עם פיילה קוטי, שהיה אחד המובילים בתחום) וגם בהקמת אולפן הקלטות.




ב-15 בינואר בשנת 1965 יצא באנגליה אלבומה השני של להקת הרולינג סטונס, THE ROLLING STONES NO. 2.

האלבום הזה כלל בעיקר קאברים לשירי רית'ם אנד בלוז לצד שלושה שירים מקוריים של ג'אגר וריצ'ארדס. שבעה מתוך תריסר השירים בו הוקלטו בארה"ב והדבר השפיע על הצליל.
התקליט נפתח בביצוע סוער לשירו של סולומון בורק, EVERYBODY NEEDS SOMEBODY TO LOVE. בהמשך יש גם גרסאות כיסוי לשירים של צ'אק ברי, כשהוא אף הגיע לאולפני CHESS, בעת הקלטתם, ונתן את אישורו. ריצ'ארדס סיפר על השיר של ברי שהם הקליטו, YOU CAN'T CATCH ME, כי יש בו קצב כבד שנבנה כמו קטר שדוהר מאחור. ויש את השיר TIME IS ON MY SIDE ובעיתון NME הבריטי נכתב אז על שיר זה: "זה מתחיל עם נגינת אורגן כנסייתית של איאן סטיוארט וממשיך בפזמון כובש שמתפרץ פנימה. השיר איטי אך הוא אחד הטובים שלהם עד כה. קית' עושה פה סולו נהדר ומיק סיפר כי השיר הזה נועד להרגיע את הצעירים אחרי כל ההמולה בהופעותיהם".
הסטונס החלו כלהקת בלוז והם לא מהססים להביא בתקליט זה גם ביצוע שלהם לשיר של מאדי ווטרס ושמו CAN'T BE SATISFIED, עם גיטרת סלייד נפלאה ממאסטרו בריאן ג'ונס, שהצהיר בזמנו כי עשה פה את אחד הסולואים הטובים ביותר שלו.
מעניין כי שיר נוסף על חוסר סיפוק יגיח זמן מה לאחר תקליט זה ויחולל מהפיכה משל עצמו. ויש פה את UNDER THE BOARDWALK, של הדריפטרס, שמוכיח כי הסטונס אינם מושחזים כלהקת הרמוניות ווקאליות. שלושה שירים מקוריים יש בתקליט זה ובתקופה זו החלו ג'אגר וריצ'ארדס לסלול את דרכם יחדיו כצוות כותבי שירים. ג'ון לנון אמר אז על הסטונס והתקליט: "אנחנו חברים טובים של הסטונס. אנחנו אוהבים את עבודתם ומבלים זמן רב איתם כשהם מגיעים העירה. תקליטם החדש נהדר אבל אני לא אוהב קטעים שהם באורך חמש דקות".
בעיתון מרסי ביט נכתב בביקורת על האלבום: "זה אלבום טוב מאד. הסטונס מביאים פה את הסגנון השורשי שלהם, ללא זיקה מיותרת למסחריות. הם נשמעים פה חיים יותר ממה שעשו עד כה".
הפעם כבר נוצר סיפור אהבה ישיר בין חברי הלהקה לאווירה המוסיקלית שבארה"ב, כשחלק מתקליט זה הוקלט שם במהלך סיבוב הופעות. בשביל הסטונס להגיע לאולפני ההקלטה CHESS היה כמו להגיע למקום קדוש. והקלות בה היטיב טכנאי המקום, רון מאלו, להעצים את האנרגיה שבצליל הלהקה בהקלטה הינה לא פחות מתגלית. המפיק פיל ספקטור הוא שהמליץ לסטונס להשתמש באולפן זה ושם הם גילו גם את המעבד, ג'ק ניטשה, שעשה נפלאות עבורם. לפתע נשמע אולפן ההקלטה הבריטי, בו הקליטו לפני כן, כמערת האדם הקדמון.
מנהל הלהקה, אנדרו לוג אולדהאם, התעקש כי גם הפעם, כמו בתקליט הבכורה של הלהקה, תציג העטיפה רק את תמונת הלהקה ללא כיתוב שמה ושם התקליט.
לא כולם אהבו את המילים שכתב מנהל הלהקה, אנדרו לוג אולדהאם, בגב העטיפה. אחת מהם הייתה גב' קירסלי מלידס, ששלחה מכתב על כך למערכת עיתון מלודי מייקר: "מר אולדהאם חייב לזכור שהוא מקליט לאלבום את הסטונס ולא את האגו שלו".
ובכן, כשקוראים כמה ממשפטיו של אולדהאם, אפשר להבין את הביקורת בזמנו: "יום אחד במאי היה משמעותי מאד בריצ'מונד. זה היה כששני אנשי עסקים, בשם איסטון ואולדהאם, הגיעו. השאר אינו היסטוריה, אז אגלה לכם; תקליטונים החלו לצוץ, וכך גם התהילה. הביטלס כתבו להם שיר שהגיע למקום העשירי. אז תפשפשו עמוק בכיסיכם כדי לקנות את האלבום הזה עם הצלילים המדליקים והמילים המיוחדות. אם אין לכם כסף, תראו את האיש העיוור, תכו אותו בראשו, תגנבו את הארנק שלו והנה יש לכם כסף. יום אחד איסטון קרא לפגישה והסטונס הגיעו. 'קולומבוס גילה את אמריקה וכך גם אנחנו נעשה!', הוא הכריז. אז ברור שהלכנו לשם, באופן טבעי".
ברודריק ביוקאמפ כעס גם הוא על הדברים וכתב למערכת עיתון רקורד מירור: "אני מאד מרוצה מהאלבום אבל נדהם מהשטויות ששירבט אולדהאם בעטיפה. בואו נגיד שאנשים נכלאו בבתי כלא על פחות מזה".
משפט זה עורר סערה, חודשים לאחר צאת התקליט, והגיע למצב בו הוצבה דרישה למחוק את שנכתב מההדפסה הבאה. הסטונס, שהיו כשובל דלק, משכו אליהם אש ללא הרף. הופעות הלהקה היו כאוטיות וחלק מהחבורה אף נעצרה כי השתינה על קיר בתחנת דלק. אולדהאם המנהל חכך ידיו בהנאה מכל שערוריה והעצימה. כך הפכו בני הטובים לחברי להקה שההורים לא יתנו לבת שלהם להתקרב אליה, כדברי שיווקו של אולדהאם.
עטיפת האלבום צולמה על ידי חבר של מיק ג'אגר בשם דייוויד ביילי, שסיפר: "שמתי את מיק (ג'אגר) בכוונה מאחור, כי לא רציתי שהאחרים יחשבו שהוא מקבל יחס מועדף בגלל שהיה חבר שלי".




ב-15 בינואר בשנת 1971 יצא גיליון חדש של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:
גם זה קרה ב-15 בינואר:
- בשנת 1961 חתמה הלהקה הווקאלית הנשית, הסופרימס, בחברת התקליטים מוטאון. יחד עם מרי ווילסון, דיאנה רוס ופלורנס באלארד, יש חברה רביעית, ברברה מרטין, תעזוב את ההרכב שנה לאחר מכן. כולן פרט למרטין היו מתחת לגיל 18 (רוס הייתה בת 16) וזקוקות להסכמת הוריהן, אשר ניתנת לאחר שבוס החברה, ברי גורדי, ואחותו, אסתר, הצליחו לשכנעם. וב-15 בינואר בשנת 1970, באופן סימבולי, עזבה רוס את הלהקה כדי לצאת לקריירת סולו.
- בשנת 1974 נכנעה להקת ארג'נט נכנעת למשבר הדלק. באותו שבוע נודע ברקורד מירור כי להקת ארג'נט נאלצת לבטל סיבוב הופעות משמעותי בארה"ב כמו גם צילום סרט טלוויזיה דוקומנטרי. המשבר הערבי באספקת הדלק גרם ללהקה להבין כי לא תצליח להסתובב, החל מה-15 בינואר, עם משאית גדולה מאד ובה ציוד רב. מנהל הלהקה קיבל עצה מחברות הסעה זרות, שעדיף לו לבטל את התוכנית מאשר לנוע עם משאית דיזל ששוקלת חמישה טון. גם ניסיון להביא במקומה שתי משאיות, ששוקלות שני טון כל אחת, נתקל בקשיים. המנהל, מל קולינס: "זה שובר את ליבנו כי לקח לנו שלושה חודשים להתכונן לכך. אבל אני, כמנהל, לא יכול לקחת סיכון שכזה ולהוציא לדרך להקה וסביבה 11 אנשי צוות טכני".
- בשנת 1971 יצא תקליטון חדש לדייויד בואי, עם השיר HOLY HOLY. מה קרה בהקלטתו? בואו לקרוא... זה היה ב-16 בנובמבר בשנת 1970 כשדיויד בואי השלים את הקלטת התקליטון הזה באולפני 'איילנד' בלונדון. ביום הזה הצליח הזמר השאפתן לעצבן את חברת התקליטים שלו, 'מרקיורי', כשהבטיח לכל נגן בהקלטה תשלום על סך 35 ליש"ט. כשהוגש החשבון לחברת התקליטים, הוחלט בה בכעס כי התשלום מצידה יהיה רק 12 ליש"ט לכל נגן. מנהלו החדש של בואי, טוני דפרייס, נאלץ להשלים מכיסו לנגנים את הסכום שהובטח.


- בשנת 1984 החל ערוץ 4 הבריטי לשדר תוכנית רוק חדשה בשם GASTANK. בניגוד לרוב תוכניות הפופ בטלוויזיה, התוכנית לא סיפקה את הטרנדים הנוכחיים, אבל היו בה אורחים נכבדים מז'אנר הרוק הקלאסי כמו דונובן, להקת הסטרובס, מגי בל, פרנקי מילר, ג'ון לורד, סטיב האקט, אלווין לי ועוד. את התוכנית הגישו הקלידנים ריק ווייקמן וטוני אשטון.

- בשנת 2016 מתה דולורס או'ריורדן, שהייתה הקול והפנים של להקת הרוק, הקראנבריז. או'ריורדן הובילה את הלהקה להצלחה בינלאומית גדולה עם להיטים כמו LINGER ו- ZOMBIE. מאז היא יצאה לקריירת סולו אבל הכל נגדע כשהזמרת בת ה-46 שהתה בלונדון, בעת גיחת עסקים. את זמנה היא העבירה גם במלון הילטון בפארק ליין, מייפייר. בשתיים לפנות בוקר היא ניהלה שיחת טלפון עם אמה ומאוחר יותר נמצאה ללא רוח חיים בחדר האמבטיה. מותה נקבע בשעה 9:16 בבוקר. מיד לאחר מכן פשטו שמועות כוזבות על מנת יתר, עד שבית המשפט למקרי המוות בווסטמינסטר קבע כי היא מתה כתוצאה מטביעה בשוגג באמבטיה, כשהיא תחת השפעת אלכוהול.
- בשנת 1967 הגיעו הרולינג סטונס לאולפן הטלוויזיה כדי להתארח בתוכנית של מנחה הטלוויזיה האמריקאי, אד סאליבן. הם ביקשו להציג שם את שירם החדש, LET'S SPEND THE NIGHT TOGETHER. שלוש שנים לפני כן נשבע סאליבן שהסטונס לא יופיעו אצלו יותר בחיים, אבל הם חזרו, כמובן, לאולפן שלו כבר בשנת 1965. הפרק עם השיר על הבילוי הלילה היה הפעם הרביעית בה הלהקה הגיעה אליו וזו גם הייתה הפעם האחרונה בה הסטונס ביצעו את שיריהם בתוכניתו באופן 'חי' ללא פלייבק. סאליבן דרש ממיק ג'אגר לשנות את המילים בשיר הזה. הסטונס סירבו והמנחה הקפדן, שלא היה אז פרייאר של אף אחד, הודיע כי אינו מאפשר להם להופיע כך בתוכניתו. ג'אגר התקפל ונאלץ לראות מאותו רגע את מפיקי התוכנית מסתובבים סביבו ומזכירים לו כל הזמן שישיר את המילים החדשות. הדבר הביא לאחד המצבים שהפכו מאז לרגעים קלאסיים בקריירת הלהקה. ג'אגר שר את המילים החדשות אך לא מנע מלהביע את דעתו האישית בעניין כשמול מיליוני צופים, שקלטו את הרמז, הוא דאג לגלגל את עיניו בליגלוג בכל רגע בו הוא אולץ לשיר את המשפט LET'S SPEND SOME TIME TOGETHER, במקום את המשפט המקורי והמיני. למרות הפשרה - הסטונס הביאו לקהל את עצמם, מבלי שסאליבן חש בכך.
- בשנת 1948 נולד רוני ואן זאנט, הזמר של להקת לינירד סקינירד. הוא יהיה אחד הקורבנות בהתרסקות מטוס הלהקה בשנת 1977.
- בשנת 1965 יצא באנגליה תקליטון של להקת הקינקס עם השיר TIRED OF WAITING FOR YOU. סולן הלהקה, ריי דייויס, כתב את השיר הזה בזמן שהיה תלמיד בבית הספר לאמנות הורנסי בלונדון. כשהגיע הזמן לכתוב שירים לתקליט הבא של הקינקס, לריי נגמרו הרעיונות, אז הוא החליט להקליט את השיר שכתב בקולג'. הלהקה הקליטה את הליווי, אבל הוא לא זכר את המילים, אז הוא הלך הביתה וכתב אותן למחרת בנסיעה ברכבת אל האולפן. זה הפך להיות להיט ענק, שהגיע למקום הראשון בבריטניה והגיע למקום ה-6 באמריקה.
- בשנת 1952 נולד מלווין גייל, הצ'לן של להקת אי.אל.או, החל משנת 1975 ועד שנת 1979. אז לקחתי לידי את הספר שכתב מתופף הלהקה, בב בוואן, והנה לכם מה שמצאתי שם שנכתב על גייל: "אני רוצה להבהיר לחלוטין שאין בלהקה שלנו מישהו שהוא הומו, אבל חלקנו כן זוכים לחיזורים מההומוסקסואלים. מלווין סובל יותר מכל, כנראה בגלל החזות הנערית שלו. הוא מקבל מכתבים כמו: 'הו, מלווין, אני אוהב את איך שאתה נראה ומתנועע כל כך טוב על הבמה. יש לך גוף מקסים ואני אשמח הכיר אותך טוב יותר. באהבה, ברט'.
שמתי לב שמלווין בא עם יותר ניסיון מכל אחד אחר בלהקה. הוא השתנה ונהיה קשוח עם זה, בעוד שמתגייסים חדשים אחרים ללהקה הושפעו פחות ממה שקורה מסביב. הוא משמש כדובר של חלק מהלהקה. כאשר מדובר במשא ומתן על חוזים וכסף, ג'ף (לין), אני, קלי (גרוקאט) וריצ'רד (טאנדי) מדברים עם המנהל דון ארדן בנפרד. ואז מגיע צוות כלי הקשת לדבר על עמלות. זה המקום שבו מלווין משחק אותה הכי חזק. הוא בהחלט יודע לדבר. במסיבה אחת, בסידני, אוסטרליה, הוא לכד את בוב הופ ונתן לו שיחה אמיתית. כשג'ף ואני התארחנו בתוכנית רדיו - הקדשנו פעם תקליט למל, שנקרא 'אתה מדבר יותר מדי'. הוא אפילו יכול לדבר לבנות עד חנק. הוא יודע לפלרטט עם בחורות ולשים את הקסם, שהוא טוב מאוד בו, ואפילו עם שורות נדיבות ביותר כמו 'יש לך שיער יפה' ו'העיניים שלך הכי יפות אי פעם שראיתי בחיי'. אבל הוא כן נוטה להגזים. מתחשק לנו לגשת אליו ולהגיד: 'בסדר, מל, משכת את זה. עכשיו תכניס אותה למיטה לפני שהיא תירדם לך'. הוא מאוד פרנואיד לגבי הנשים שלו. פעם הוא שוחח עם דיילת אוויר בטיסה לסן פרנסיסקו שנראתה בול כמו פארה פוסט. 'היא באה להופעה שלנו הערב', הוא אמר לנו מאוחר יותר. 'אה כן', אמרנו, 'אין לך הרבה סיכוי פה'. ובכל זאת, בלילה, היא הייתה שם. לא האמנו שהקסם עבד כל כך מהר גבוה מעל הקרקע".
ב-15 בינואר בשנת 1994 מת הארי נילסן והוא רק בן 52.

הארי נילסן, זמר ומלחין פופולרי בשנות ה-60 וה-70, שזכה בשני פרסי גראמי (אחד מהם על ביצועו את השיר EVERYBODY'S TALKIN והשני על ביצוע השיר של להקת באדפינגר, WITHOUT YOU), מת בביתו ממחלת לב כשחשבונו הכלכלי בכי רע, כי המנהל העסקי שלו גנב את כל ממונו, שהסתכם במיליוני דולרים. בסופו של דבר נכלא המנהל לשלוש שנים בלבד.
הוא נולד בשם הארי איי נילסן השלישי בברוקלין, ניו יורק, ולעתים קרובות הוא נקרא רק נילסן. הפריצה הראשונה שלו הייתה ב-1964, כאשר הפך לחלק מצוות כותבי השירים של המפיק פיל ספקטור בקליפורניה. לאחר שחתם ב-RCA, שם בילה את יתרת הקריירה שלו, הוא יצר שני אלבומים שזכו לשבחים, לא נמכרו היטב אבל הובאו לידיעת הביטלס על ידי היחצ"ן שלהם דרק טיילור. הביטלס התאהבו בו וציינו את שמו בראיונות עמם. במהרה הם גם הזמינו אותו אליהם לאנגליה והפכו לחברים שלו.
כוחו, כיוצר ומבצע, התחזק משנה לשנה כשבשנת 1971 הוא הוציא את התקליט המסחרי הטוב ביותר שלו, "נילסן שמילסן". אז הוא נחשב לכוכב גדול, אבל במהרה דעך הכוכב וצלל למחוזות האלכוהול ושמו בלט יותר כשותפו לפשע של ג'ון לנון ב"סוף השבוע האבוד" במהלך אמצע שנות ה-70, כשהאקס-ביטל נפרד מיוקו אונו ויצא למסע של שתייה מרובה ואלימות בצדה. "זה עדיין רודף אותי", אמר נילסן בראיון שנערך שמונה ימים בלבד לפני מותו. "אנשים עדיין חושבים שאני בטלן סוער משנות ה-70 שהשתכר במקרה עם ג'ון לנון, זה הכל".
אחרי הנגאובר אחד יותר מדי, לנון ונילסן נכנסו לסטודיו כצורה של טיפול בעבודה; התוצאה באה עם התקליט PUSSYCATS הבעייתי. נילסן כבר פגע אז במיתרי קולו שנסדק. הוא ירק דם במהלך שירתו, או ליתר דיוק - נסיונו לשיר כבעבר.
בפברואר של אמצע הסבנטיז הוא עבד על אלבום סולו חדש, לאחר שאלבום שהפיק לו ג'ון לנון, PUSSYCATS, לא נמכר כמצופה. "יש לי ויכוח עם חברת התקליטים RCA על האלבום וכרגע הם מנצחים, "הוא אמר. "הם מסתייגים מהשם שהצעתי לתקליט, 'הלהיטים הגדולים של אלוהים', אז אנחנו מתווכחים. לאלבום זה יש לי תוספת גדולה בלהקה שלי: ואן דייק פארקס, שהוא דינמיט. הוא הביא איתו בחור בשם רוברט גריניץ', שהוא נגן תופי הפלדה הטוב ביותר ששמעתי. הוא מבריק. יש הרבה כלי הקשה באלבום הזה, יותר מהרגיל. חוץ מזה אני משתמש בחבורת המוזיקאים הרגילה: בובי קיז, קלאוס פורמן, ג'ים קלטנר. ד"ר ג'ון ניגן בשיר אחד וזה דינמיט".
על האלבום שהפיק לו לנון הוא אמר אז: "אהבתי את התקליט, אבל כדי להיות סובייקטיבי - יש בזה טוב ורע. לצערי שרתי בקול רע באותה תקופה וזה כואב להקשיב לזה. הרצף של השירים לא טוב ובחירתם נעשתה קצת כהחלטה של הרגע. ישבנו בלי שום דבר לעשות, אז אמרנו, 'בוא נעשה אלבום' וזו הייתה התוצאה. לאף אחד מאיתנו לא היו שירים פנויים באותה תקופה; לג'ון היו שניים אבל הוא רצה אותם לאלבום שלו. חשבתי שהאלבום שיצא לי הוא בסדר. זה לא רע כמו מה שנראה בחלק מהביקורות שקראתי עליו, אבל הזמן יגיד. אני חושב שהביצוע שלי לשיר MANY RIVERS TO CROSS היה ממש טוב. אני יכול להשוות אותו ל- WITHOUT YOU וכמה מהדברים הישנים שעשיתי מזמן. היה לי קול צורם בהקלטה הזו כי מיתרי הקול שלי היו במצב לא טוב. ראיתי מומחה לגרון, כל יום לפני המפגשים, ואפילו ניסיתי דיקור סיני כדי לתקן את זה.
הקול היה ממש פגום. אני נהנה מצליל החצץ שבו. זה משהו שרציתי מילדות ולקח הרבה בקבוקי ברנדי וסיגריות להגיע לזה. אני מניח שיש לי קצת יותר חצץ ממה שביקשתי. פעם ניסיתי להשיג צליל מחוספס בקולי מבלי לאבד את צלילות התווים בסוגים אחרים של שירים. עכשיו קיבלתי את החצץ וזה ייקח לא מעט זמן להבריא מזה; אני מתעלל בגרוני יותר ממה שצריך. אבל מעולם לא היה לי קול נהדר שכזה. אני פשוט איש בר מזל מאוד".
על העבודה עם ג'ון לנון: "זה היה בשבילי חלום לעשות איתו אלבום. תמיד אהבתי את ג'ון לנון. הוא הגיבור האהוב עלי. דיברנו בעבר אך מעולם לא עשיתי דבר. הוא הציע זאת לראשונה כשבילינו אצל פיל ספקטור, אבל החשבתי את זה כערב עם שיכור אחד. אבל זה בכל זאת קרה. נהנינו מאוד. בילינו חודש בבית על חוף הים עם להקה וחודש במלון בניו יורק ובכל לילה היו צחוקים איתו. זה היה כמו קומונה של מוזיקאים. שנינו זמרים ושנינו כותבי שירים, אז כל ההחלטות נעשו באישור משותף. אנחנו חושבים באופן זהה, אז זה היה קל לקבל החלטות לגבי מה שרצינו לעשות.
חשבנו שיש לאלבום הזה שלנו חוש הומור. אני לא יודע... אני מניח שאני פשוט מריר מזה. אני חושב שהתחושה הזו של הומור היא הדבר החסר ביותר בפופולריות מוזיקלית. זה כואב, כי רוק'נ'רול אמור לייצג כיף. הרבה מוזיקאים לוקחים את זה יותר מדי ברצינות וזה משעמם וזה מה שהורג את מוזיקת הפופ. אני אוהב הומור ואני אוהב שירים שיש בהם הומור. לכן אני מתווכח עם חברת RCA. הם לא מקבלים את הבדיחה על שם האלבום החדש שלי, 'הלהיטים הגדולים של אלוהים'. שאלתי אותם אם הם היו דוחים את ישו הנוצרי מאותה סיבה. רוב המילים באלבום הן בדיחה, בכל מקרה".
"אני גם לא רוצה להופיע. כולם שואלים אותי מדוע. זה התחיל כבדיחה. אף פעם לא הייתה לי להקה ולא היה לי סוכן, אז איש לא ביקש ממני לצאת להופעות. זה בכלל לא מושך אותי. אני לא יודע אם ההופעה שלי בשידור חי תעזור להגביר מכירות של תקליטים. בדיוק חתמתי על עסקה חדשה עם RCA תמורת 5 מיליון דולר ויש לי זוג של אלבומי זהב מבלי לעשות הופעות חיות. זה מספיק בשבילי. הופעתי בכמה תוכניות טלוויזיה שהיו בלי קהל. זה היה נוח ומאורגן. חברת RCA רוצה שאעשה ראיונות בקרוב, אבל אני לא זוכר מתי נתתי את האחרון. זה יכול להיות לפני שנה. אני לא יודע מה להגיד לאנשים ששואלים שאלות. לדבר על מוזיקה? ובכן הדברים היחידים שהיו הגיוניים מוזיקלית בחיי הם הביטלס, ריצ'רד הקטן, ריי צ'ארלס, האחים אברלי.
הביטלס היכו את כולם. באלבום הראשון שלי עשיתי קולאז' של 15 שירי ביטלס ביחד, כי רציתי לעשות את מה שהם עשו. זה גורם לי להישמע כמו גרופית, אבל הייתי גאה בכך שעשיתי זאת, שזיהיתי מוקדם כמה הם טובים. ברגע שראיתי מה הם עושים פשוט נסוגתי. הם עשו בדיוק את מה שרציתי לעשות, אבל הם היו שם קודם. הם פשוט היו בגיל הנכון להיות הטובים ביותר. אני אוהב אותם באופן אינדיבידואלי וקולקטיבי. רינגו הוא עכשיו חבר קרוב מאוד, ואני אוהב אותו וגם את ג'ון. את פול אני לא מכיר היטב, אבל את ג'ורג' אני מכיר טוב יותר. אני מכבד אותם ואוהב אותם ואין יותר מדי אנשים שאני יכול לומר זאת עליהם".
לאחר מותו של לנון ב-1980, נילסן הפנה את האנרגיות שלו לפעילות כדי לעצור את אלימות הנשק בארה"ב. הוא ניסה להקליט שוב לפני מותו, כמו גם להרכיב אנתולוגיה של דיסקים עם עבודותיו לאורך השנים, אך לא השלים את משימתו.
ב-15 בינואר 1994 הוא אמר לאשתו שאינו מרגיש טוב. היא סיפרה: "היה לו כאב שיניים באותו אחר הצהריים, והוא נזקק לרופא שיניים. הוא היה צריך ללכת לרופא השיניים הקבוע שלנו או שהיה צריך ללכת לבית חולים כדי להסיר את השן. אבל רופא השיניים שלנו לא עבד ביום שבת ובמספר החירום שהוא חייג אליו הם שלחו אותו למנתח, שהוציא את השן. והוא חזר הביתה.
באותו ערב שבת, היה סרט שרציתי לראות בטלוויזיה, והיינו במיטה וראינו את זה. ואז התחלתי להירדם ואמרתי להארי, 'אה, אני לא יכולה להישאר ערה עד סוף הסרט, לילה טוב'. ואז הוא התהפך להגיד לילה טוב ואמר, 'אני רוצה שתדעי שאני אוהב אותך כל כך הרבה, כל כך הרבה'. זה היה הדבר האחרון שהוא אמר אי פעם".
יומיים לאחר מותו של נילסן, בשעה 4:10 בבוקר ה-17 בינואר 1994, לוס אנג'לס נפגעה מרעידת אדמה אדירה. בנוסף לבניינים שהתמוטטו, רבים מהכבישים המהירים ניזוקו באופן חמור, מה שהביא את העיר כבדת התנועה בדרך כלל עד לקיפאון וירטואלי. הלווייתו של נילסן התקיימה על רקע הרס בקנה מידה עצום, עם נזק מוערך של מיליארדי דולרים. אבל בגלל מוזרויות מסוימות, הדרך המהירה לטקס ההלווייה נותרה ברובה ללא נזק, וכך היה אפשר לאבלים להגיע להלווייתו.
אלה שעשו את המסע מצאו את זה חוויה קצת מפחידה, עם הרס רב לאורך המסלול לבית הקברות. מיקי דולנז, איש להקת המאנקיז, נזכר שההלוויה עצמה התחילה באופן מאוד שקט, מפוכח, ובניגוד למדי לזמנים הפרועים שהוא נהנה עם נילסן במהלך חייו. כותב השירים וחברו הקרוב, ג'ימי ווב, נתן את ההספד העיקרי ולמרות עוצמת הצער שלו, הוא העלה מאגר של זיכרונות על חברו הטוב ביותר לטווח ארוך.
בדיחות גם נאמרו שם, כולל זו שהארי בטח הגיע לגן עדן וגילה לחרדתו שכל הברים שם סגורים.
גרי באקלי, מלהקת אמריקה, נכח בטקס וסיפר: "לאורך כל הטקס, הארי שכב שם בארון הפתוח ובינתיים יש 'אפטר שוקס' מרעידת האדמה והאדמה רעדה וג'ימי דיבר... מעולם לא הייתי בהלוויה לפני כן בחיים שלי, אז זה אומר מה הארי היה בשבילי. אבל אני מניח שאנשים מאוד עצובים בהלוויות ויוצאים מיני רגשות שונים. באמת שמחתי שהייתי שם. זה פשוט נראה כל כך מתאים עם מגוון נחמד של אנשים שידעתי שהם קרובים מאוד להארי. אבל האדמה רעדה כשהשכבנו אותו למנוחות".
בין אלו שלא הגיעו לטקס בגלל רעידת האדמה, היה אריק איידל. למרבה הפלא, ההלוויה הגיעה אליו: "חשבתי, 'טוב, הוא לא יהיה שם. מה הטעם להגיע?' ואז הייתה דפיקה בדלת, וזה היה ג'ורג' האריסון וכל החבר'ה שהיו בהלוויה, והם רצו שאעודד אותם, כי זה מה שעושים קומיקאים - לעודד אנשים מול המוות. ושתינו לכבודו קצת. היה כיף לראות את כולם, והם סיפרו לי אחת או שתיים מהבדיחות בהלוויה, כמו זו שמישהו אמר בדיוק כשהורידו את הארון שלו - 'הו, הארי הזכיר לי שהוא רוצה שאקבל את התמלוגים שלו'...".
בסוף אותו ינואר, מורשתו הקבועה של נילסון כבר הייתה מבוססת כשמותו יצר עניין נרחב בעבודתו הקודמת. הלוס אנג'לס טיימס: "זה עצוב כפליים שהארי נילסן מת בשבוע שעבר, לפני שהייתה לו הזדמנות להחזיר את המוניטין שיצר לפני שני עשורים כאחד הזמרים הטובים ביותר של עידן מוזיקת הפופ".
ומה קרה ב-15 בינואר בעולם הג'אז של פעם?

זה היה יום אחרי שהסקסופוניסט, ג'ון קולטריין סיים את הופעותיו עם מיילס דייויס במועדון בירדלנד, כשהיה לו תאריך ההקלטה ראשון משלו לחברת התקליטים אטלנטיק. הוא הצטרף אז לנגן הוויברפון, מילט ג'קסון, שהיה אחד מאמני הג'אז הפופולריים יותר של אותה חברה. ההקלטות נערכו באולפני אטלנטיק (רחוב 57 והשדרה השביעית) במשך יום אחד; קולטריין וג'קסון למעשה עבדו יחד בעבר כששניהם היו בחמישייה של דיזי גילספי בתחילת שנות ה-50.
בסשן הזה הם ניגנו כמה סטנדרטים של ג'אז, וכמה יצירות מקוריות של ג'קסון - כולל קטע שחיבר ג'קסון שיהפוך לשם האלבום - BAGS 'N' TRANE, עם הכינויים של שני אלו. הנגנים שהיו עמם בהקלטה הם הבסיסט פול צ'יימברס, הפסנתרן האנק ג'ונס והמתופף קוני קיי (שהיה חברו של ג'קסון בלהקת MODERN JAZZ QUARTET). הפרויקט הזה היווה הזדמנות נדירה עבור קולטריין, שהיה ידוע בנטיותיו הניסיוניות והאוונגרדיות, לעבוד במסגרת מסודרת יותר לצד נגינתו הקסומה של ג'קסון.
מה שיצא (בשנת 1961) הוא תקליט שלעתים קרובות מתחבר מאחורי עבודותיו החשובות של קולטריין. עדיין, זה ג'אז פשוט משובח!

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459
