רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-15 במרץ בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-15 במרץ (15.3) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "זה היה נהדר לברוח מהכל לזמן מה ולבלות הרבה זמן בבית, עם משפחתי, ולעשות דברים שלא יכולתי לעשות בגלל העבודה. אבל אחרי זמן מה הפכתי מתוסכל והביטחון העצמי שלי נפגע בהתאם. המשכתי לכתוב שירים וחשתי את הצורך לחזור לעולם המוסיקה אחרי ג'נסיס. שיתפתי פעולה עם המשורר, מרטין הול, במטרה לחבר שירים לאנשים אחרים. אבל גם זה היה מתסכל כי לא מצאנו את האנשים הנכונים לשיר את מה שעשינו. לא אהבתי לאבד שליטה על העיבודים. אז החלטתי לחזור ולשיר בעצמי" (פיטר גבריאל)

ב-15 במרץ בשנת 1993 יצא אלבום חדש עם שיתוף פעולה בין ג'ימי פייג' לדייויד קוברדייל. זה הגיע גם עם הבטחה של הגיטריסט - "הייתי אומר שזו העבודה הטובה ביותר עשיתי מאז הפירוק של לד זפלין". הזמר לשעבר של לד זפלין, רוברט פלאנט, לא היה הכי מרוצה מזה...

לאחר שסיים את סיבוב ההופעות העולמי של להקת הרוק WHITESNAKE בספטמבר 1990, הסולן דייוויד קוברדייל החליט לשים את להקתו בהקפאה, מתוך רצון לקחת הפסקה מתעשיית המוזיקה. הגיטריסט לשעבר של להקת לד זפלין, ג'ימי פייג', עבד בינתיים על עריכת מהדורות הרימסטר של קטלוג להקתו, מה שהוביל לדיון עם הזמר רוברט פלאנט והבסיסט ג'ון פול ג'ונס על איחוד אפשרי. 

למרות שהתעניין בתחילה, פלאנט החליט לסגת, בתחושה שמפגש מחודש עלול לסכן את קריירת הסולו שלו. פייג' התאכזב וניגש לחפש שותף חדש. מכיוון שגם הוא וגם קוברדייל הוחתמו בגפן רקורדס, נטען שצייד הכשרונות הידוע בחברה, ג'ון קאלודנר, הציע להם לעבוד יחד. השניים אמנם נפגשו פעמים רבות בדרך אגב, אך לא הכירו היטב. ובכל זאת, שני הצדדים היו מעוניינים, ולכן נקבעה פגישה.

על הנייר זה היה אולי הטוויסט המוזר ביותר עד אז בקריירה הארוכה של פייג'. ברור שהיה פה צעד שלא הונע רק מהשראה אמנותית אלא מרצון לעשות כסף טוב. לדברי פייג', לעומת זאת, זה באמת לא היה כל כך מוזר אחרי כל. "המנהל שלי התקשר ושאל אם אי פעם שקלתי לעבוד עם דייוויד. אמרתי 'זה מעניין. הוא זמר מצוין. בוא נראה איך אנחנו מסתדרים חברתית'..."

עדיין, כשפייג' ראה את קוברדייל שר את להיטו, STILL OF THE NIGHT, הוא פרץ בצחוק אדיר. "כשראיתי את הסרטון עם השיר הזה ובו החלק שהגיטריסט מתחיל לנגן עם קשת שלך כינור, נפלתי על הרצפה מצחוק. פשוטו כמשמעו. ישבתי על המיטה צופה בזה ונפלתי על הרצפה מצחוק".

פייג' ללא ספק צדק לגבי דיוויד קוברדייל מבחינת שירה. הוא היה זמר משובח. למעשה, אחד הטובים ביותר אי פעם להרים מיקרופון כאשר זה הגיע לתחום של רוק ובלוז. הוא הוכיח זאת כבר בצעדיו הראשונים באור הזרקורים המסנוור, עם להקת דיפ פרפל במחצית הסבנטיז. לאחר מכן קוברדייל הנהיג במשך שנים את להקת ווייטסנייק ונחל עמה הצלחה אדירה.

באופן מציאותי, לאחר ההתקררות המסחרית של ווייטסנייק בארה"ב והכישלון להשיק מחדש את זפלין, פייג' וקוברדייל כנראה היו להוטים לעשות משהו. כל דבר, למעשה. לשם כך נקבעה פגישה. "שתינו כוס יין", קוברדייל נזכר. "ארוחת בוקר של אלופים. ואז יצאנו לטייל במנהטן וכמובן שאנשים הבחינו בנו. ג'ימי ואני שוחחנו על כל מה שקרה, פיתחנו קשר פנטסטי כידידים. לשנינו לא היו בעיות מהעבר לקבור. הכל התחיל בטבעיות".

קוברדייל ופייג' נפגשו במלון ריץ-קרלטון בניו יורק, הסתדרו היטב והסכימו לקחת את הפרויקט החדש שלהם לאט, כדי שקודם כל לוודא שהם באמת יוכלו לכתוב שירים ביחד. לאחר מכן נפגשו השניים לפגישת כתיבה במגוריו של קוברדייל. ביום הראשון הם כתבו יחד את ABSOLUTION BLUES, ראו כי טוב להם ועברו להמשך עבודה בברבדוס לפי הצעתו של פייג'. אל השניים הצטרפו מאוחר יותר המתופף דני קרמאסי והבסיסט ריקי פיליפס והחזרות נמשכו מספר חודשים.

פיליפס הבסיסט: "כן, זה היה סוג של אלבום מנופח מהאייטיז שהוקלט בניינטיז. ולמען האמת, ולא אכפת שיצטטו אותי על זה, אני באמת חושב, עד כמה שאלבום הזה היה טוב, ואני חושב שזה אלבום נהדר, הייתי רוצה לדעת איך זה היה יוצא אילו היינו מקליטים את זה בדיוק כמו שעשינו את זה בחזרות - ביחד. החזרות שעשינו נשמעו כה חיות וכה זפליניות, ולא כמו משהו מופק יתר על המידה. כולם בתקופה הזו פשוט הופקו כל כך יתר על המידה. מוסר העבודה של ג'ימי נע מכסף. הוא כבר לא באמת חיפש כיוונים כבעבר. עבדתי עם ג'ימי על רעיון ודייויד היה בא מאוחר יותר ומוסיף משלו לסיפור. היה ברור שהשירים שלהם ורק שלהם אבל מישהו שהיה לו חוש לשיר טוב; זו הייתה אמורה להיות העבודה שלי. הייתה לנו כימיה ממש טובה בין ארבעתנו. אני זוכר שיחות טלפון מג'ון אנטוויסל, שהיה גיבור עבורי כבסיסט להקת המי, ובחורים אחרים, שהם ניסו להחליט אם הם הולכים לעשות איתם סופרגרופ או משהו כזה. אבל זה מעולם לא קרה, למזלי".

ג'ון קאלדונר: "המצב של קוברדייל-פייג' היה מרתק. ראשית כל, באופן אישי, באמת רציתי שלד זפלין יחזרו. אז בזמנו, זה היה הכי טוב שיכולתי לעשות, לשים זמר גדול עם נגן גיטרה מעולה. אבל הם לא עשו הרבה עבודה על האלבום, במיוחד ג'ימי פייג'. כשהייתי בהקלטות שלהם באולפני CRITERIA בפלורידה, הרגעים הגדולים שלו היו נהדרים, אבל הוא לא השקיע בזה הרבה זמן. הוא אולי נגן הגיטרה הגדול ביותר ומפיק הרוק הגדול בכל הזמנים אבל הוא עשה סוג של מינימליזם, וקוברדייל קצת נכנס לתלם הזה ועשה עבודה מינימלית מצדו. אני לא מרגיש את אף אחד מהם שנתן לזה מאה אחוז ממנו. זה היה סוג של פרויקט שנעשה בחצי לב. זו רק דעתי".

והנישואים הכפויים לא התקבלו היטב עם רוברט פלאנט אחד. "היה קצת ריב", ציין קאלודנר, "ובסוף, הייתי צריך לכתוב מכתב התנצלות לרוברט פלאנט, מה שעשיתי בהתנדבות. כתבתי ביד מכתב התנצלות אליו כי ג'ימי אמר לי שרוברט ממש כועס עליי, ורציתי לומר לו ששזה לא נעשה מחוסר כבוד אליו. הוא נעלב ששמתי את דיוויד קוברדייל עם ג'ימי פייג'. אני מניח שהוא הרגיש שדיוויד קוברדייל היה מדרגה שנייה, אולי, אני לא יודע. אבל הוא לא אהב את זה. והוא אחד האנשים הבודדים שבאמת כתבתי להם מכתב, כי הוא אדם כל כך חשוב בתולדות הרוק, כתבתי מכתב שלם על איך זה קרה ואיך הרגשתי רע עם זה. אם זה פגע בו, אני לא עשיתי כלום להעליב אותו. אבל הוא הרגיש כך". פלאנט מיהר לכנות את קוברדייל זמר קאברים, כשהוא אף משתמש בשם המשפחה של דייויד כדי לתת מכה מוחצת מצדו בעניין. פלאנט: "התקשיתי להבין את הבחירה שלו חבר למיטה. פשוט לא הצלחתי לקבל את זה".

עם כל זאת, האלבום נמכר היטב והפך לפלטינה, אבל זה היה אחרי דחיפה גדולה באופן יוצא דופן של חברת התקליטים. ארבעת הנגנים באלבום ניגנו שבע הופעות ביפן כשהם זורקים לרשימת השירים גם מהקטלוג הישן יותר של שני הכוכבים.

האלבום של קוברדייל ופייג' בא עם עטיפה שתיארה בצורה מסתורית שלט דרכים שונה צץ במספר מקומות ברחבי העולם - "זה מסמל שני כבישים המתחברים לכביש אחד," אמר קוברדייל, "וזה מנסה להביע איחוד או להצטרף יחד".

ההרצאה "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

ב-15 במרץ בשנת 1968 חגג מייק לאב מהביץ' בויז את יום הולדתו ה-27, עם הביטלס.

לוקיישן המסיבה היה באשראם של המהארישי מאהש יוגי, עת ישן ולמד שם ביחד עם הביטלס את תורת המדיטציה. הביטלס ובנות זוגם העניקו ללאב מסיבת יום הולדת שמחה עם המון מוזיקה, מופעי קסמים ומופע זיקוקים. במהלך האירוע העניקו ארבעת המופלאים כמתנה ציור של הגורו של המהארישי. כמו כן ניגנו לו שירים כמו HAPPY BIRTHDAY MICHAEL LOVE, שהקלטתו שם מצאה את דרכה בהמשך לבוטלגים השונים. כיצד זה קרה? כי לאב הקליט את הביצוע הזה במכשיר הטייפ הנייד שלו ובשנת 1976 זה שודר בתחנת רדיו בארה"ב במסגרת ספיישל על הביץ' בויז. כך זה עבר משם לשוק התקליטים הפיראטיים.

מייק לאב בספרו: "גם ג'ורג' (האריסון) וגם אני מזל דגים, ימי ההולדת שלנו חפפו בתקופתנו ברישיקש. כשלג'ורג' מלאו עשרים וחמש, שרנו לו HAPPY BIRTHDAY, ומהארישי נתן לו עוגת יום הולדת שכללה כדור פלסטיק. 'זה העולם', הוא אמר. 'זה צריך להיות מתוקן'.

כשהגיע יום הולדתי העשרים ושבע, ג'ון, פול וג'ורג', כמו גם דונובן, כתבו שיר יום הולדת שמח שדמה לשיר של הביץ' בויז, FUN FUN FUN כשהם מנגנים בגיטרות אקוסטיות וזורק לאוויר הרמוניות ביץ' בויז. ג'ורג' גם הציג לי ציור של GURU DEV. אבל משמעותית יותר באותו היום הייתה ההזמנה שקיבלתי מהמהארישי. הבונגלו שלו שכן בתוך חורשת עצים, מולו מדשאה מטופחת עם מזרקות קטנות וערוגות פרחים מלאות בעצי תפוזים ופרחי ציפורני חתול צהובים. הלכתי בשביל האבן, כשהגעתי השארתי את הסנדלים שלי על המרפסת, ונכנסתי לחדר ישיבות קטן ומואר מכוסה בפוטונים לבנים שעליהם המבקרים יכלו לשבת. לאחר זמן מה, תלמיד שלו הראה לי חדר קטן למטה, שנחצב בסלע והזכיר לי מערה. התקרה שם הייתה כה נמוכה שנאלצתי לחכות על הברכיים. צילום של גורו דב היה תלוי על הקיר. חלפו כמה דקות, ואז מהארישי ירד במדרגות והציע לי באדיבות ברכת יום הולדת. היה לי טקס פרטי. הכל היה כל כך שקט. מהארישי התחיל להדליק נרות, להדליק קטורת ולהציע אורז, פרחים ופירות. הוא דיקלם בתים המכבדים את הידע והכוח של המאסטרים שהיו איתנו משחר הציוויליזציה. מהארישי הסביר שכדי להיות מדריך, אתה חייב ללמוד את המילים האלה, כי הן שילוב העולם הרוחני עם העולם החומרי.

מהארישי המשיך להציע מנחות לגורו דב, ואני חוויתי תחושת התמסרות עזה גם אליו. בסוף מהארישי השתחווה לכיוון גורו דב. גם אני השתחוויתי. לאחר כדקה, הרגשתי את מהארישי עולה במדרגות, אז הרמתי את עצמי, אלא שלא יכולתי. נפלתי אחורה למטה, המום. הלב שלי היה מוצף ברגשות. מהארישי הושיט את ידו השמאלית וטפח על צווארי שלוש פעמים, ולעולם לא אשכח את מה שהוא אמר. 'אתה תמיד תהיה איתי'. מותש ומרומם חזרתי למגורים".

ב-15 במרץ בשנת 1988 הוציאה להקת ראשים מדברים את אלבומה השמיני, NAKED, שבסופו של דבר הוא גם האחרון שלה, כאשר דיוויד ביירן יפרק את הלהקה שלוש שנים מאוחר יותר.

התקליט הופק על ידי סטיב ליליוויט, שאשתו, קירסטי מקול, שרה בשיר FLOWERS. הרולינג סטון סיכם בביקורתו אז: "עם הומור וטוב לב לצד תקווה ופחד, הלהקה בתקליט חשוב זה עולם על סף הכחדה, כשהיא משאירה כשאלה את מה שהמחר עשוי להביא".

מתופף הלהקה, כריס פרנץ, בספרו: "היה לנו רעיון לנסוע לפריז כדי ליצור את האלבום הזה. כולנו אהבנו את פריז ואז חשבתי על וולי בדארו הנפלא. טינה (ווימאות' הבסיסטית ואשתו של פרנץ) ואני אהבנו מאוד את עבודת הסולו שלו ואת הפקותיו. הוא הפיק את LEVEL 42, מריאן פיית'פול ורבים אחרים. הצענו לדייויד ביירן וג'רי האריסון שוולי יפיק את האלבום החדש יחד איתנו. הם חשבו על זה אבל בסופו של דבר הרגשנו שאנחנו צריכים לעבוד עם מפיק מוכר יותר, אך הזמנו את וולי לנגן בהקלטות ולעזור לנו למצוא את השמנת של המוזיקאים האפריקאים, שרבים מהם גרו בפריז. וולי גם המליץ שנעבוד בסטודיו דאבוט וזה מה שעשינו.

הצעתי אז שנשקול את המפיק הבריטי סטיב ליליוויט. הוא עבד עם הלהקה של אחי וכולם אהבו אותו מאוד. כמו כן, לסטיב הייתה אישיות אופטימית מאוד וחוש הומור נהדר. האלמנט הזה היה משהו שהרגשתי שהוא מאוד חשוב למפגשים הקרובים. הרקורד של סטיב היה מאוד מרשים. למעשה, באותו ערב בדיוק דיברתי עם המנהל של U2, ושאלתי אותו כיצד הלהקה שלו מסתדרת. הוא התלונן כי "בריאן אינו ממשיך להעלות את הדרישות שלו. הוא רוצה עוד ועוד ויותר, תמיד יותר. רק היום גיליתי שאנחנו לא יכולים להשתמש במיקסים שלו. הלהקה לא מרוצה מהם". שאלתי אותו מה הם הולכים לעשות ואז הוא אמר, "אנחנו הולכים לעשות מה שאנחנו תמיד עושים: להתקשר לסטיב ליליוויט". אז כולנו הסכמנו שסטיב הוא האיש שלנו והוא היה זמין ונרגש להפיק אותנו. טסנו לפריז בתחילת מאי 1987".

התוצאה באה עם שירת הברבור של הלהקה, אך כזו שסומנה כהמשך מופלא של התקליט GRACELAND, של פול סיימון.

גם זה קרה ב-15 במרץ:

- בשנת 1958 הופיע אלביס פרסלי את הופעתו האחרונה לפני שהתגייס לצבא. ההופעה נערכה בפארק RUSSWOOD שבממפיס. שנתיים קודם לכן, ביום הזה, חתם פרסלי על חוזה ניהול מול קולונל טום פארקר.

- בשנת 1971 הודיעה רשת הטלוויזיה CBS שהיא הולכת להוריד את תוכנית האירוח של אד סאליבן, 23 שנים אחרי התחלת פעילותה.

- בשנת 1969 יצא תקליטה השלישי של להקת STEPPENWOLF ושמו AT YOUR BIRTHDAY PARTY. כן, זו הלהקה שהביאה לנו להיטי מחץ, לפני כן, כגון BORN TO BE WILD, MAGIC CARPET RIDE ו-SOOKIE SOOKIE. ובכן, גם בתקליט הזה הלהקה אינה מביישת את עצמה - אם כי בזמן אמת, להוציא תקליט כל שישה חודשים היווה סכנה של שחיקת העסק. יש פה יופי של מוסיקה מחשמלת ושיר הפתיחה, DON'T CRY, הוא לדעתי אחד הדברים המוזרים והמעניינים יותר שיצאו ממנ.

- בשנת 1974 פורסם ברקורד מירור הבריטי שדיבורים על סיבוב הופעות חדש של ג'ורג' האריסון הם בלוף. דיבורים על הופעות בארה"ב נשללו על ידי אקס הביטלס בעצמו. עיתון מוסיקה אחר אישר לפני כן שדובר מחברת אפל אישר לו שזה קורה, אבל האריסון שחרר את ההצהרה הבאה: "למרות ששקלתי סיבוב הופעות בארה"ב לחודשי הסתיו, הדיבורים על סיבוב כזה באים ממוחו הקודח של ג'ון רוקוול מהניו יורק טיימס". בינתיים נודע שפול מקרטני מחפש גיטריסט ומתופף חדשים ללהקת כנפיים. מקרטני רצה לעשות סיבוב הופעות ולכן תר אחר מבוקשו.

- בשנת 1969 התפרסמה ביקורת על האלבום הראשון של לד זפלין בעיתון הרולינג סטון. כותב הביקורת היה ג'ון מנדלסון. הביקורת השלילית הזו גרמה לפייג' להחרים את העיתון עד שנת 1975.

- בשנת 1967 הקליט ג'ורג' האריסון, עם נגנים הודיים, באולפני EMI את שירו WITHIN YOU WITHOUT YOU, שקיבל אז את הכותרת הזמנית UNTITLED. אף אחד משאר הביטלס ניגן בשיר הזה או אף נכח בסשן הזה.

- בשנת 1939 נולד פיל לש, הבסיסט של הגרייטפול דד ובשנת 1946 נולד והגיטריסט ריי קודר.

- בשנת 1979 החלה להקת אבבא להקליט את השיר I HAVE A DREAM. שמות שמניים שהוצעו לו במהלך העבודה היו I KNOW A SONG ו-TAKE ME IN YOUR ARMPIT. השיר החל כרעיון למחזמר בשם "זורבה", עם מוטיב דמוי בוזוקי שבא בעיקר כדי להדגיש את השורה "אני מאמינה במלאכים".

- בשנת 1975 הסדיר מיק ג'אגר את הסדר התשלומים שלו לזמרת מארשה האנט שטענה כי הבת שנולדה היא ממנו. בתחילה ניסה ג'אגר להכחיש אך בסוף הבין שאין מנוס. לבת קוראים קאריס.

- בשנת 1976 הופיעו הפלטרס בהיכל התרבות בתל אביב. נו טוב, זה לא בדיוק הפלטרס... אוקי, ברור שלא מדובר בפלטרס המקוריים ושכבר יש פה ארומה של מסחריות, אבל היי... השירים! מאז שהזמר טוני וויליאמס עזב את הלהקה בתחילת הסיקסטיז, היא המשיכה להופיע בהצלחה גדולה מאד כשחבריה הוחלפו כמו גרביים. כשניסו הפלטרס להביא שירים חדשים, זה לא עבד כבעבר. המנהל, באק ראם, ראה כי כך והבין היכן כדאי להתמקד כדי להביא את המזומנים לכיס. אז בשנת 1976 הם הגיעו שוב לארצנו ועם הרכב זמרים וזמרת שכנראה עדיין לבשו חיתולים כשהשירים הידועים היו חדשים והתנגנו ללא הרף ברדיו ובמסיבות. הקהל הישראלי לא התלהב ממש מהשירים הישנים שהושמעו לו בהיכל התרבות. הוא העדיף קצב (אותו קיבל עם להקת החימום, שליחי הנשמה מדימונה) והראה את חוסר שביעות רצונו כלפי הלהקה שלמעשה הייתה עוד להקת קאברים של הפלטרס.

- בשנת 1974 נערכה בלוס אנג'לס פרמיירה לסרט PICTURES AT AN EXHIBITION של אמרסון, לייק ופאלמר. הסרט צולם בהופעה ב-9 בדצמבר 1970 באולם LYCEUM בלונדון.

- בשנת 2014 מת בסיסט להקת טוטו, מייק פורקארו, בגיל 59. ובדיוק שנה לפניו מת מתופף להקת הסטוג'ס, סקוט אשטון, מהתקף לב בגיל 64.

- בשנת 1969 עמדו ג'ון לנון ויוקו אונו בנמל סאות'המפטון וניסו לעלות על מעבורת כדי להתחתן בה. אבל הם לא הורשו לעשות כך בגלל שיוקו לא הייתה אזרחית בריטניה והחתונה התקיימה רק חמישה ימים לאחר מכן, בגיברלטר. הכל מתואר בשיר שכתב ג'ון ויצא תחת שם הביטלס - 'הבלדה על ג'ון ויוקו'.

- בשנת 1976 הופיעה להקת דיפ פרפל את הופעתה האחרונה, לפני שקיפלה ציוד והתאחדה רק בשנת 1984. ההופעה נערכה בתיאטרון אמפייר בליברפול.

- בשנת 1968 יצא התקליט של לי הייזלווד וננסי סינטרה, ששמו NANCY & LEE.

- בשנת 1968 יצא באנגליה תקליטון חדש לביטלס, עם השירים LADY MADONNA ו- THE INNER LIGHT. בינתיים שהו הביטלס בהודו, באשראם של המהארישי. אז מה בדיוק היה עם התקליטון הזה? מה בינתיים קרה באשראם? מה ג'ורג'י בסט, הכדורגלן של מנצ'סטר יונייטד, חשב אז על הסינגל (מדבריו שמצאתי במלודי מייקר). ומה הייתה הביקורת הקשה באותו עיתון מקורא ושמו בי. ג'יי. פיצג'ראלד? זאת והרבה הרבה יותר - בספר שהוצאתי על הביטלס, "ביטלמאניה!". תלחצו פה לפרטים עליו.

ב-15 במרץ בשנת 1968 יצא תקליט הבכורה של ג'וני מיטשל - SONG TO A SEAGULL. קנדה הביאה בסוף שנות השישים כמה יוצרי מוזיקה גדולים שנשארו כאלו עד היום. אחת מהם היא ג'וני מיטשל.

יצירותיה של מיטשל היו כה טובות שקיבלו המון ביצועי כיסוי מצד קולגות מוזיקליות נחשבות אחרות. ביצועים רבים אף הוקלטו לפני צאת תקליטה הראשון. מיטשל הייתה ידועה כבר אז ככישרון אדיר בתחום כתיבת שירים. מיטשל לא הקליטה את תקליטה הראשון ככה סתם. מאחוריה כבר הייתה דרך ארוכה כאמנית פולק, שעשתה הופעות רבות במועדוני הפולק של קנדה וארה"ב. היא פיתחה לעצמה סגנון נגינה מיוחד בגיטרה, עם כיוון מיתרים בצורה לא שגרתית. מהלכי האקורדים שלה היו חדשניים וגם קולה הגבוה היה בולט ביופיו. והיא כמובן גם הייתה יפהפייה. השפעה גדולה על מיטשל הייתה זמרת הפולק ג'ודי קולינס.

בשנים הראשונות להופעותיה הישוו אותה לא מעט לקולה של ג'ון באאז. אך מיטשל, שלא רצתה להידמות לזמרת הפולק ההיא (שאותי מעצבנת בשירתה, באופן אישי..), החליטה שהיא חייבת לכתוב את שיריה בעצמה. ובשלב מסוים היא החלה לשים לב שקולינס וגם באאז החלו להקליט שירים שלה, דבר שנתן לה ביטחון רב יותר בדרכה. מיטשל לא חשבה בתחילה להקליט את תקליטה הראשון באופן אקוסטי. שנתיים לפני כן היא הקליטה דמואים בשיקאגו עם להקה שלמה שליוותה אותה. שני שירי דמו שהוקלטו היו פרי עטה ושניים אחרים נכתבו על ידי צ'אק מיטשל, שהיה אז בעלה. השירים של מיטשל שהוקלטו אז היו THE CIRCLE GAME ו- NIGHT IN THE CITY.

השיר THE CIRCLE GAME נכתב על ידי מיטשל כסוג של תגובה לשירו של ניל יאנג SUGAR MOUNTAIN. מיטשל פגשה לראשונה את יאנג בשנת 1965, כששניהם עוד היו כותבי שירים שלא התגלו עדיין. העיבודים של אותם דמואים של מיטשל הכילו כלי נגינה שונים ומעניינים : חצוצרות, מנדולינה, כינור, צ'לו ועוד.

מאז חלף עוד זמן לא קצר עד שמיטשל חזרה לעבוד שוב עם מוזיקאים שונים. בשנת 1967 היא התראיינה ואמרה שהיא עשתה טעות בנסיון לתזמר את THE CIRCLE GAME עם להקת בלוז לבנה. מיטשל הרגישה ששיר הבלדה הזה לא מתאים לעיבוד רוקיסטי. אך הדבר לא מנע מאמנים שונים לעשות עיבוד שכזה משלהם לשיר הזה.

בשנים 1967-1966 בנתה מיטשל את עצמה כאמנית פולק מוערכת. הקהל החל להגיע להופעותיה ולהיות מוקסם בכל פעם מחדש.

אך בוב דילן החל לסגור את הברז הפולקי על ידי החלטתו להקליט עם להקת רוק. הדבר גרם להרבה מועדוני פולק, בהם הופיעה מיטשל, לסגור את הדלתות בפני אמנים שלא הוציאו תקליט והשתמשו בלהקה שלמה בהופעותיהם.

הדיבור על מיטשל החל להתפשט ב-1967 אחרי הופעתה בפסטיבל פולק NEWPORT. בשלב הזה נפרדה מיטשל מבעלה באופן מקצועי וגם אישי. צ'אק מיטשל היה מאד מתוסכל מכך שאשתו העפילה עליו מבחינה מוזיקלית. כמו כן, ג'וני החלה לצבור לעצמה חברים נחשבים מאד בתחום המוזיקלי שלה.

אך עם זאת לקח למיטשל זמן רב יחסית עד שהוחתמה לחברת תקליטים. בין השאר בגלל שהיא הייתה עקשנית מאד בנוגע לשליטה אמנותית מלאה במוזיקה שלה. היא דחתה את חברת התקליטים VANGUARD בטענה שהם הציבו בפניה חוזה נוראי. חברת ELEKTRA נסוגה מהרצון להחתים את מיטשל בגלל עקשנותה להיות שולטת בהפקה וגם באיור עטיפות התקליטים שלה.

החברה שהסכימה לתנאיה והרוויחה אותה הייתה חברת REPRISE. תקליט הבכורה של מיטשל הוא בגוון אקוסטי, לפי דרישתה שלה. המפיק של התקליט היה דייויד קרוסבי, שאז עוד ליקק את פצעיו מהפיטורים שחטף מלהקת הבירדס. קרוסבי שמע את מיטשל באחת ממועדוני הפולק בהם הופיעה והתאהב בה.

קרוסבי רצה בכל זאת להביא משהו מיוחד בהפקה שלו. הוא ביקש ממיטשל לשיר לתוך תיבת תהודה של פסנתר כנף בעוד הוא לוחץ על פדל ה- SUSTAIN שלו על מנת ליצור תהודה.

יש בתקליט הזה שלה משהו מיוחד מאד. ההפקה שבו נותנת לשיריה אווירה מיסתורית שנעלמה בתקליטים שבאו אחריו (למרות שהם מצוינים לכשעצמם).

בתקופה ההיא נכנסו חזק לשוק תקליטי הקונספט. מיטשל רצתה שגם לה יהיה תקליט קונספט ולפיכך בחרה שירים שירכיבו צד א' שנקרא I CAME TO THE CITY וצד ב' שנקרא OUT OF THE CITY AND DOWN TO THE SEASIDE. מיטשל בחרה בשביל הקונספט הזה שירים מתוך מבחר רב של OUTTAKES שהוקלטו במהלך הסשנים ההם.

בשנת 1968 סיפרה מיטשל לעיתון 'רולינג סטון' שאם הייתה מקליטה את התקליט שנה קודם לכן אז וודאי היו בו עיבודים של תזמורת שלמה. זאת כי בתקופה ההיא של 1967 אף אחד לא היה נותן לה להוציא תקליט פולק אקוסטי. היא דימתה את זה לאמנית שחברת התקליטים הביאה לה קופסת צבעים שלמה והיא מציירת מתוכה רק בצבע החום. בתקליט הבכורה הזה שלה מנגן סטיבן סטילס בגיטרה בס. זה בשיר NIGHT IN THE CITY.

אך ההפקה האקוסטית הזו לא הייתה קלה בזמנו. דייויד אנדרלה, שהיה אז רק טכנאי אולפן בראשית דרכו, נקרא על ידי מיטשל וקרוסבי לאולפן על מנת לעזור להם להיפטר מרעש HISS מעצבן שליווה את ההקלטה. הניסיון שלהם להוריד את התדרים הגבוהים ולהחליש את ה- HISS גרם לג'ודי קולינס לומר למיטשל לאחר מכן שאלבומה הראשון נשמע כאילו הוא מושמע מתחת לשכבת זכוכית.

הסתבר שהניסיונות של קרוסבי להקליט את מיטשל בתוך תיבת תהודה של פסנתר הפכו את הסיפור לבעייתי.

תקליט הבכורה של ג'וני מיטשל נקרא באופן רשמי בשמה אך הרבה קוראים לו SONG FOR A SEAGULL בגלל שהיא ציירה את המילים האלו באיור עטיפת התקליט. בתחילה קיבל התקליט הזה מעמד של כישלון מסחרי. הוא הגיע רק למקום ה- 189 במצעד האמריקאי.

עיתון בילבורד פרסם ביקורת על התקליט באפריל 1968: "גברת מיטשל מציגה לנו סדרת שירים יפהפייה בתקליט הזה. ההגשה העשירה שלה מזכירה לנו את ג'ואן באאז, אך הדמיון הפואטי שלה מציב אותה ברמה משלה. זה וודאי התקליט הראשון שיביא אחריו שרשרת תקליטים מוצלחת ביותר עבורה".

עיתון רולינג סטון פרסם ביוני 1968: "למרות כמה חולשות פה ושם - זה תקליט בכורה טוב. המילים שלה פוגעות. הלחנים שלה לא שגרתיים. הקול שלה נקי וטבעי. לעיתים נשמעות המילים תלויות באוויר כציפוי ללא עוגה. עם זאת היא לא מפסיקה להפתיע. התקליט הזה ממחיש שמוזיקה וקולות חשובים יותר מעיבודים ותזמורים. התקליט הזה טוב לנשמה".

עיתון CRAWDADDY פרסם באוגוסט 1968: "ג'וני מיטשל היא אחת מהבודדות שאפשר לקרוא להן זמרות-יוצרות אמיתיות. קשה למצוא כמותה ואפשר לספור אותן על כף יד אחד. נשמע כי היא יצקה לתקליט בדיוק את מה שרצתה ויצאה מרוצה מזה. יש פה בהירות וחזון בשפע".

אך בהמשך הדרך הפך התקליט הזה למצליח ומוצלח, בין השאר בזכות עלייתה של מיטשל בתודעת הקהל הרחב כיוצרת ייחודית.

כמו כן, התקליט הזה פתח את הדלת בפני הרבה זמרות פולק אחרות שהחלו להוציא תקליטים נהדרים בעצמן.

על עטיפת התקליט הזה העניקה מיטשל הקדשה מיוחדת למר קראצמן, שלימד אותה לאהוב מילים. קראצמן היה המורה שלה לאנגלית בבית הספר בו למדה.

ב-15 במרץ בשנת 1968 יצא תקליט ראשון ללהקת ELECTRIC FLAG ושמו 'A LONG TIME COMIN.

בתקופה ההיא של שנות השישים נעשה שימוש גדול במילה ELECTRIC. המילה הזו צצה בסלנג הרחוב שהיה אז והיא התפרשה כעוד מילה להבעת משהו 'מגניב'. הגיטריסט מייק בלומפילד הקים את להקת ELECTRIC FLAG כגוף שאמור להציג מגוון של סגנונות מוזיקליים. אחד הסגנונות המובהקים היה הצליל של חברת התקליטים השחורה STAX, עם חטיבת כלי הנשיפה. מייק בלומפילד הסביר במילים שכתובות על עטיפת תקליט הבכורה את הדבר הבא: "הלהקה הזו היא AMERICAN MUSIC BAND. מוזיקה אמריקאית היא לאו דווקא מוזיקה שבאה מאמריקה אלא מוזיקה שפשוט נשמעת באוויר, ברדיו וברחובות. בלוז, נשמה, קאנטרי, רוק מוזיקה דתית, צליל של אנשים ודממה".

לא מעט הכתירו את בלומפילד כגיבור הגיטרה האמריקאי הראשון ולכן הציפייה להרכב החדש הזה שהקים אז הייתה גבוהה מאד. אך למרות ההצלחה הראשונה שהלהקה השיגה בתקליט הבכורה שלה, העסק התחיל להתפורר במהרה. לבסוף נרשם ללהקה קטלוג של שני אלבומים ותקליט-פסקול אחד. עיתון HIT PARADER ניבא את העניין כשציין אז שהלהקה תצליח באמת להניף את הדגל שלה כשחבריה יפסיקו להיות אגואיסטים ויסתכלו על להקתם כגוף שלם. בלומפילד, שהגיע להקמת הלהקה עם קרדיט של נגן גיטרה מהפכני אצל פול באטרפילד ובוב דילן, החל לבחור את הנגנים ללהקה שלו. בעמדת השירה הוא הציב זמר בשם מיץ' ריידר. אך ריידר סירב להצעה ובמקומו הביא בלומפילד את ניק גרייבנייטס, שהיה דמות מוכרת בסצנת הבלוז הלבן שבא משיקאגו.

כבסיסט הביא בלומפילד את הארווי ברוקס אותו פגש בעת ההקלטות לאלבום של דילן, HIGHWAY 61 REVISITED. ברוקס כבר היה אז נגן אולפנים ידוע עם קרדיט בלא מעט אלבומים. הבסיסט היה זה שהוביל את בלומפילד להבאת המתופף באדי מיילס ללהקה. מיילס תופף אז עבור ווילסון פיקט. כשבלומפילד בא לראות הופעה שלו - הוא נגנב מתדהמה ובאותו רגע הכריח את מיילס לעבור אליו.

ההקלטה הראשונה של הלהקה לא הייתה לתקליט או תקליטון אלא לפסקול סרט בשם THE TRIP. הסרט נכתב על ידי ג'ק ניקולסון וכיכב בו פיטר פונדה. הסרט עצמו נסב סביב טריפ LSD. לאחר הקלטת הפסקול הוסיף בלומפילד ללהקה את הרבי ריץ' על סקסופון באריטון. ההרכב הזה הופיע בפסטיבל מונטריי הידוע. הפרסום לפסטיבל ציין את שם הלהקה כ- THE MIKE BLOOMFIELD THING. לאחר מכן הוא שונה ל- ELECTRIC FLAG.

הציפייה להופעת הלהקה בפסטיבל הייתה גבוהה. ג'ון פיליפס, אחד ממפיקי האירוע והמנהיג של להקת 'האימהות והאבות', הציג את בלומפילד על הבמה כ'אחד משניים או שלושת הגיטריסטים הטובים ביותר בעולם'. ההופעה של הלהקה עברה בהצלחה גדולה מאד אך חברי הלהקה עצמם הביעו אכזבה מהופעתם שם. לאחר הפסטיבל היה זה אלברט גרוסמן, המנהל של בוב דילן, שבא בהצעה לחברת התקליטים COLUMBIA להחתים את הלהקה. ההחתמה הגיעה תמורת 50,000 דולר.

העיתונאי מייקל לינדון דיווח בניוזוויק: "באדי מיילס התיישב מאחורי התופים עם אפרו גדול מאד שנראה כאילו הגיע מהקשיחות של דטרויט מבלי להסגיר כי מדובר בילד טוב ומחונך שהגיע מאומהה. הוא שר ומנגן בעוצמת דינמיט. הלהקה הזו היא הצלחה גדולה". הבסיסט הארווי ברוקס: "אני זוכר שישבתי בחדר עם בריאן ג'ונס והנדריקס ובלומפילד ועוד כמה. כולם היו מסוממים ודיברו ביניהם בהתלהבות - ואז מישהו גנב לי שם את גיטרת הפנדר ג'אז בס שלי מהבמה. זה החזיר אותי מיד למציאות". האורגניסט בארי גולדברג: "לפני מונטריי הייתי בלהקת בלוז עם סטיב מילר וניגנו עם פול באטרפילד. אז התחברתי למייקל בלומפילד ולקחנו את באדי מיילס מעמדת הליווי של וילסון פיקט. הוא שיגע אותנו והיינו חייבים אותו בלהקה שלנו.יום אחד מצאתי דגל חשמלי קטן ושמתי אותו על מגבר הלזלי שנצמד לאורגן ההאמונד שלי. בכל פעם שהפעלתי את הלזלי למצב סיבוב מהיר - הדגל התנופף. משם החלטנו לקרוא ללהקה בשם הדגל החשמלי. במונטריי חשנו הקלה שמקבלים אותנו היטב כי לא היה אחד שידע באמת מה יקרה איתנו שם. יכולנו לפשל שם". מייקל בלומפילד: "הייתי באדרנלין גבוה מאד במונטריי. זה היה בסוף אחר צהריים ארוך והיינו האחרונים לנגן ופחדנו מאד. כולם מסביב היו חברים שלנו שניצלו את הבמה לפריצתם. אנחנו עלינו והיינו מתוחים מדי בהופעה הזו והמפרט שלי נתקע בין המיתרים. זה היה נוראי. הרגע הגדול שלנו היה שם והיינו נוראיים אבל האנשים אהבו אותנו בעוד אני סבלתי".

הלהקה כבר הקליטה חלק מאלבומה הרשמי הראשון, A LONG TIME COMIN, עוד לפני פסטיבל מונטריי. ההקלטות הסתיימו בינואר 1968. התקליט עצמו יצא באביב של 1968 וטיפס עד למקום ה-31 במצעד האמריקאי.

הנה מה שמצאתי שנכתב בעיתון COURIER POST, מניו ג'רסי, בשנת 1968: "הצליל של הביג באנד קורה שוב. זה לא צליל הנשמה הפ'אנקי ועתיר כלי הנשיפה של להקות הליווי של אוטיס רדינג או של ג'יימס בראון, שתמיד היו פופולריות במעגל הרית'ם אנד בלוז. זה גם לא הקטע הנדוש של שנות ה-30 וה-40 שעושים כעת כסאטירה. מה שקורה עכשיו התחיל בשיקגו, עם להקת בלוז פרוג'קט ולהקת הבלוז של פול באטרפילד. השפעת הבלוז עדיין קיימת, אבל פה ושם יש רמזים לג'אז, נגיעות רוק, חלקן קלאסיות, מעט פסיכדלי, אפילו קצת בוסה נובה. וכמובן, הלהקות החדשות הן חשמליות. בעקבות עריקתו של הגיטריסט מייק בלומפילד מהלהקה של באטרפילד, כשהמריא להקים את ELECTRIC FLAG. האלבום החדש שלהם מתחיל בנאום של הנשיא שלנו שטובע תוך זמן קצר בצחוק וברעש חזק. עד כאן להערה חברתית. יש פה גישה לא-נונסנס לבלוז שעומדת בבסיס כל העבודות שלהם, אבל הדגל הופך לפסיכדלי ב-SITTIN' IN CIRCLES עם אפקטי הסאונד הרועמים שלו. עבודת הגיטרה של בלומפילד מרשימה במיוחד ב-TEXAS. באדי מיילס בתופים והארווי ברוקס בבס, עם בלומפילד, מהווים את הגרעין של הלהקה. אם כבר מדברים על ברוקס, באמת חייבים לראות אותו כדי להעריך אותו. הכל בו צונח למטה - שיער, עפעפיים, זקן, סיגריה ובטן מסיבית. הלהקה הזו מכנה את עצמה AN AMERICAN MUSIC BAND ולמען האמת יש למוזיקה שלה ניחוח אמריקאי מיוחד במינו. זה אלבום מרגש שתקשיבו לו שוב ושוב".

עיתון רולינג סטון פרסם ביקורת מאוכזבת מהתקליט. המבקר, ראלף ג'יי גליסון, השתלח בה נגד בלומפילד וטען שהגיטריסט לעולם לא יהיה משהו מיוחד. גליסון הוסיף שהלהקה מנסה יותר מדי להישמע כמו להקת הליווי של וילסון פיקט או אוטיס רדינג. גליסון חתם בטענה שחומר מקורי הוא העניין ושאם הלהקה תמשיך כך ייהפך בלומפילד לסטן גץ או הצ'אט בייקר של הרוק.

חברי הלהקה עצמם נפגעו עמוקות מהביקורת הזו. אך זה לא היה הדבר היחיד שהביא את הלהקה לפירוק מוקדם. הראשון לעזוב היה הקלידן בארי גולדברג, שהיה אז מכור לסמים. אחריו החליט לעזוב בלומפילד עצמו, שגם היה מכור לסמים וגם סבל מנדודי שינה קשים, אך הוא שוכנע לחזור להופעה אחת בלבד עם הלהקה באולם פילמור איסט שבניו יורק ב-8 ביוני 1968.

ב-15 במרץ בשנת 1969 פרסם הרולינג סטון אייטם על ג'ניס ג'ופלין שכותרתו "ג'ניס: הג'ודי גרלנד של הרוק'נ'רול?" והדבר עצבן מאד את הזמרת הידועה.

ג'ופלין הייתה בניו יורק כשזה פורסם, והיא הייתה כל כך מוטרדת שהיא ביטלה ראיון עם הווארד סמית' בתוכנית הרדיו שלו ב-WNEW-FM. המאמר ברולינג סטון שם את ג'ניס תחת מיקרוסקופ פסיכולוגי ומצא אותה חסרה את השריון הנפשי הנדרש לשרוד ככוכבת.

"ג'ניס נראית מהסוג הנדיר הזה של אישיות", כתב פול נלסון, "שחסרה לה את ההתרחקות החיונית להגנה עצמית שזמרת בתהילה ובקומתה נראה שצריכה".

נלסון סיים את המאמר באומרו שזה מוקדם מדי מכדי להעביר באופן סופי שיפוט על ג'ניס והלהקה החדשה שלה, וזה למרות שההופעה שלה באולם פילמור איסט לא הייתה הצלחה, אם כי גם לא הייתה אסון. "אני מאחל לה רק דברים טובים", הוא כתב. "זה יהיה טראגי אם יאפשרו לה להפוך לג'ודי גרלנד של הרוק".

ב-15 במרץ בשנת 1943 נולד אחד האנשים החשובים ביותר במוזיקת הפ'אנק-רוק. זה הוא סילבסטר 'סליי' סטון. אז הנה פינת 'רוק סטורי של רפפורט'... והפעם - חתונה מוזרה של סליי.

"סליי סטון שינה את דרכי התנהגותו! הוא אף כיבד לאחרונה כמעט את כל החוזים שלו להופעות!"... כך הצהיר לתקשורת איש יחסי הציבור של חברת התקליטים EPIC. אך אף אחד לא האמין לו. סליי היה ידוע בתקופה ההיא כאחד שלא היה ברור אם יגיע להופעה שנקבעה או לא.

לא מעט פעמים אנשים שהגיעו להופעות שלו נאלצו לחזור לביתם לאחר הברזה שלו. הדבר הוביל לחוסר עניין בשמו. הוא נחשב ב-1974 לכוכב עבר. אותו איש יחסי הציבור ניסה לנקות את שמו של סליי בעולם המוזיקה. אותו שם, שפרץ כהבטחה אדירה בעולם המוזיקה ואף הצליח לממשה למשך כמה שנים, הפך לשם נלעג. צריכת הסמים שלו ב-1974 הייתה בכמויות מבהילות. יום אחד המשטרה אף פרצה לאחוזתו אחרי דיווח כי יש במקום גופות. הפשיטה לא העלתה דבר בנושא אך היה ברור לכולם כי דבר כזה יכל להיות שם.

להקתו של סליי (SLY AND THE FAMILY STONE) הייתה ב-1974 במצב מתקדם של התפוררות. ביוני 1974עמד לצאת אלבום שלו בשם SMALL TALK. החדשות על כך לא עוררו התלהבות. היה ברור שצריך להיעשות מעשה יחצנות מיוחד על מנת לעורר את הסיפור.

מזימה תקשורתית נרקחה לקראת יציאת האלבום. ב-5 ביוני נקבעה לסליי הופעה במדיסון סקוור גארדן שבניו יורק.

סליי הצהיר לפני כן שהוא הולך להתחתן במהלך ההופעה הזו על הבמה. בת זוגו אז הייתה קאתי סילבה, שהייתה אם בנו בן תשעת החודשים.

החדשות האלו גרמו להתעניינות רבה. באותו ערב הגיעו לאולם 20,000 אנשים, ביניהם גם סלבריטאים.

אך היו גם בעיות כי אנשי האבטחה של המקום סירבו לאפשר לסליי ובת זוגו ללכת במעבר האולם. כמו כן, אירגון זכויות החיות הטיל צו איסור לשחרר 500 יונים לבנות במהלך המופע. כמו כן, שדרן הרדיו טום דונהאו היה אמור להנחות על הבמה את בטקס אך הוא קיבל לפני כן צו איסור כניסה לניו יורק. במקומו הסכים לבצע את הטקס הבישופ בי אר סטיוארט.

הערב החל עם מופע חימום של הזמר אדי קנדריקס, שהיה לפני כן זמר בלהקת THE TEMPTATIONS. אחריו עלתה לבמה אמו של סליי וביקשה שקט מהקהל. ואז עלתה לבמה אחייניתו בת ה-12 של סליי וביצעה מול הקהל שיר גוספל בסגנון ארית'ה פרנקלין. אחריה עלו כל נגני המופע כשהם לבושים בצבע זהב. אחריהם עלה לבמה סליי כשהוא עוטה גלימה מוזהבת. הבישופ עלה לבמה וביקש שקט מהקהל. טקס הנישואים נמשך 15 דקות שאחריהם הקהל השתולל במחיאות כפיים. אחרי כן עלתה להקתו של סליי שוב לבמה ונתנה לקהל מופע משובח של מוזיקת פ'אנק-רוק. נראה כי המופע עבר בהצלחה גדולה מאד וללא תקלות.

אך הנישואים האלה החזיקו מעמד רק כמה חודשים. מספיק זמן בשביל לאפשר לחברת התקליטים להוציא את האלבום SMALL TALK ולשווקו כאלבום חתונה. הטריק הצליח. עטיפת האלבום הראתה את סליי עם אשתו הטרייה ובנם בתמונה שמחה. אך האמת חיכתה בצד האחורי של העטיפה בה נראה סליי שוכב לבדו במיטה. איפה האישה? איפה הילד? נו טוב - הרי בסוף מדובר רק בסליי.

כמה שנים לאחר מכן, בין מעצר סמים אחד לרעהו, נעצר סליי בשל אי תשלום מזונות לקאתי סילבה ובנה, שהיה אז בן 14.

ב-15 במרץ בשנת 1970 יצא תקליט הבכורה של סיקסטו רודריגז ושמו COLD FACT. שנים לאחר מכן הפך מי שעשה אותו לדמות שהיא אגדה.

כן, זה אחד התקליטים העלומים והמרשימים יותר בזרם הסינגר-סונרייטרס שגאה אז. בארה"ב הוא חלף ונשכח במהרה, אך במקומות אחרים בעולם הוא אומץ בחום לב (באוסטרליה זה נתגלה באיחור והפך שם לקאלט).

רודריגז, יליד דטרויט, הוציא תקליטון בשנת 1967 בשם I'LL SLIP AWAY, אך כשם השיר - התקליטון החליק אל השיכחה. הוא התגלה כעבור כמה שנים על ידי המפיקים מייק תיאודור ודניס קופי, שהשיגו לו חוזה הקלטה עם חברת תקליטים והפיקו את אלבום הבכורה שלו. קופי: "כשראינו אותו מופיע לראשונה, הוא נהג להופיע עם הפנים לקיר. חשבנו, מה הבחור הזה עושה?"... קופי היה אחד מנגני הבית של מוטאון, גיטריסט מהשורה הראשונה שניגן ברצועות רבות עבור הטמפטיישנס. "הוא היה כל כך ביישן שנאלצנו לקחת אותו לבד לאולפן ולהקליט ארבעה שירים ולבנות סביבו להקה", אמר קופי. "אחרי זה, היה לו נוח להקליט עם הלהקה".

התקליט נפתח עם שיר מרשים מאד, SUGAR MAN, שמדבר לא על איש סוכר, אם חשבתם, כי אם על ספק סמים. אף אחד לא באמת יודע מה מייצגות המילים בפזמון, "ספינות הקסם הכסוף", אבל ה-JUMPERS הם אמפטמינים, ה-COKE הוא קוקאין, ו-SWEET MARY JANE זה מריחואנה. זה סיפור עגום מאוד על להיות במצוקה של התמכרות כש"איש הסוכר" הוא חבר שקרן שיהפוך את הלב שלך לפחם שחור מת.

יש בשיר את אחד מעיבודי כלי המיתר המטורפים יותר. עם פתיחה שכזו, אל תצפו משאר האלבום להישמע פריקי באותה מידה ויש שטענו שהוא אף גנב פה ושם מבוב דילן. הביקורות ששמעתי מאז נעות בין אלבום גאוני לאלבום שקיבל שבחים מוגזמים מדי. אני נמצא באמצע ופשוט נהנה להקשיב לו.

אחרי אלבום אחד נוסף, COMING FROM REALITY, רודריגז נעלם. אבל באוסטרליה, ניו זילנד ודרום אפריקה, תקליט הבכורה שלו זכה לקהל מעריצים שנבנה שנה אחר שנה. רודריגז יצא לסיבוב הופעות באוסטרליה עם הגיבורים המקומיים MIDNIGHT OIL, בשנת 1981, וכשהאלבום יצא שם בתקליטור, הוא זכה למעמד פלטינה אבל אחרי סיבוב ההופעות הוא חמק שוב, אפילו כשהפופולריות שלו זינקה בדרום אפריקה, שם הוא הפך לאגדה. בבית בדטרויט, רודריגז קיבל תואר בפילוסופיה, עשה עבודה סוציאלית, התמודד לבית המחוקקים של המדינה ועבד בתחנת דלק. הוא לא ידע על הפופולריות שלו בדרום אפריקה עד שנות ה-90, כשהיה בשנות ה-50 לחייו ועבד כפועל בניקיון בתים. בשנת 1998, מעריץ דרום אפריקאי בשם סטיבן סגרמן עבד עם העיתונאי האמריקני קרייג ברתולומיאו-סטרידרום ביקש לארגן את סיבוב ההופעות של רודריגז. החיפוש אחריו הפך בהמשך לסרט המצליח SEARCHING FOR SUGAR MAN שהביא אותו לעיני הציבור באמריקה בפעם הראשונה. הוא החל להופיע בהצלחה, והקטלוג שלו יצא מחדש.

ב-15 במרץ בשנת 1965 נחתה חבילת האמנים של מוטאון בבריטניה.

זה נקרא המוטורטאון, חבילת מוטאון עמוסה בכוכבים כולל הסופרימס, סטיבי וונדר, סמוקי רובינסון ולהקת הניסים ועוד, עם הליווי של שישיית ארל ואן דייק, שהגיעה לסיבוב ההופעות הראשון שלה בבריטניה.

מעריצי מוזיקת סול היו במצב של התרגשות אינטנסיבית במשך שבועות. כאשר החבורה, בליווי נשיא חברת מוטאון, ברי גורדי ג'וניור, הגיעה לנמל התעופה של לונדון. לבריטים נמאס לשמוע גרסאות כיסוי מדרג ג'. הם רצו לקבל את הדבר האמיתי והנה זה מגיע. כמו כן, הוצע לצלם באנגליה תוכנית טלוויזיה שתוקדש לאורחים, במסגרת סדרת הפופ READY STEADY GO. הזמרת דאסטי ספרינגפילד קיבלה את ההזמנה להנחות את האירוע מול המצלמות. היא הייתה בטוחה באותו רגע שהיא מתה והגיעה לגן עדן.

עם זאת, התוכנית לא שודרה עד 28 באפריל, ואחרי שסיבוב ההופעות הסתיים. בסיבוב ההופעות עצמו היה מפתיע לגלות שלא כל המופעים נמכרו לגמרי. הזמרת של הסופרימס, מרי ווילסון, זכרה את הסיבוב ככישלון עם אולמות חצי מלאים והפסדים כלכליים ברורים. היא גם ציינה שהאמנים מצאו את האוכל הבריטי תפל, נייר הטואלט לא נעים לשימוש וקהל שלא היה מוכן למחוא כפיים אלא רק אחרי ששיר הסתיים. החברים ניסו להתעודד בבדיחות ועישון משותף ביושבם באוטובוס שזיגזג ממקום למקום וגלגליו הסתובבו לעבר מקום בהופעה הבא.

ההופעות באנגליה לא הוקלטו, מלבד אותו ספיישל בטלוויזיה, אבל בזכות הגעת מוטאון לאנגליה - החל שם גל של אהדה כלפי הלהיטים החדשים מהחברה.

ב-15 במרץ בשנת 1977 יצא תקליט חדש ללהקת הבאנד ושמו ISLANDS. תקליט זה נוצר בגלל התחייבות חוזית של הלהקה לחברת התקליטים והורכב מלא מעט שירים שנזרקו בעבר. רובי רוברטסון בספרו: "היינו צריכים לספק את זה לפני צאת אלבום הפסקול להופעה 'הואלס האחרון'...".

המתופף, ליבון הלם בספרו: "זה באמת היה יותר אוסף של קטעים מוזרים מאשר אלבום, אבל זה אכן מילא את ההתחייבויות החוזיות הנוראיות הללו. כשקפיטול הוציאה את התקליט במרץ 1977, הוא הגיע למקום ה-64 במצעד המכירות ונעלם, זה היה הגרוע ביותר מכל האלבומים שלנו".

בעיתון מלודי מייקר נכתב אז בביקורת: "העצמות חסרות הבשר בשירים בתקליט הזה לא ראויות לווירטואוזיות של חברי הלהקה. נראה שההצלחה נגסה בכישרון של רובי רוברטסון".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "לשפוט אך ורק לפי האלבום החדש שלהם, הזמן הדביק אותם. האם הם יחזרו להתרחק? זו נותרת שאלה פתוחה. רוח הרפאים של קונצרט הפרידה האחרון של הבאנד מרמזת על המילה האחרונה. ריק דנקו וליבון הלם חתמו על חוזי הקלטות סולו, והלם כבר עובד עם ד"ר ג'ון ופול באטרפילד.

הדקיקות של החומרים בתקליט מרמזת שהם אולי שומרים את השירים הטובים ביותר שלהם לאלבומים שלהם. יותר מדי מהלחנים של רובי רוברטסון מציעים בנאליות בלי מוזיקה שיכולה לגאול אותה - או להסוות אותה. 'אתה לא יודע מה אתה רוצה עד שאתה מגלה מה אתה צריך' - יכול להיות נכון ויכול להיות שזה לא, אבל הנקודה היא שזה לא מעניין.

חוץ מכמה קולות של ריצ'רד מנואל, הייתי מוכן לוותר על התקליט הזה. ואז התחלתי לשמוע את זה ברדיו, וזה נשמע רענן. עכשיו, בעוד הצד הראשון של התקליט עובר בצורה נעימה ומעייפת, צד שני נראה כמו אנשים אמיתיים שמדברים: המילה האחרונה הזו. נעימת הנושא האינסטרומנטלית קלה ויפה - זה מנטרל את הרצון של האדם למחוות גדולות, וזה נותן טון. הטון הוא של מתינות; כמעט על זה עוסקים השירים הטובים ביותר כאן, במוזיקה שלהם, בתחושה שהם מקבלים.

אי אפשר לחשוב על כוחו של CHEST FEVER ולהבין בקלות את הטריוויאליות של AIN'T THAT A LOTTA LOVE. מה שאתה עושה, אם אתה מחויב לאמנים האלו, זה לחכות לבאות".

ב-15 במרץ בשנת 1976 יצא התקליט DESTROYER של להקת קיס. עבור חברי הלהקה זו הייתה חוויה קשה להקליט את זה.

הגיטריסט, אייס פרלי, בספרו: "האלבום הזה ייצג יציאה לכיוון חדש עבור הלהקה, ולא רק בגלל הקוקאין. המפיק שהתקליט היה בוב אזרין, אשף אולפן הידוע בעיקר בזכות עבודתו עם אליס קופר, ובחור שזכה להכרה רחבה כל כך בתור גאון הפקה שכולם היו מוכנים בעצם להסתכל לכיוון השני כשהתברר שיש לו כמה פגמים משלו.

זה היה אחד הדברים שהכי הפריעו לי בפול (סטנלי) וג'ין (סימונס) - הם היו מאוד סלקטיביים בזעם המוסרי שלהם. בוב היה מפיק מבריק, אז הם נתנו לו כרטיס חופשי, בערך כמו שהם עשו עם ניל בוגארט במהלך ההפקה של DRESSED TO KILL. אני חושב שהמילה צביעות עשויה להיות מתאימה בשלב זה. צפיתי בשקיקה לעבודה עם בוב, ולמרות שאני חושב שהתקליט שעשינו הוא מעניין ואפילו תקליט חדשני, תהליך ההקלטה הוא לא משהו שאני נזכר בו בחיבה רבה. חלק מזה נובע מהעובדה שלפעמים פחדתי מבוב, במיוחד כשלא הצלחתי להמציא סולו גיטרה מהיר מספיק כדי להתאים לצרכיו.

אתם צריכים להבין מאיפה בוב בא. כשהוא עבד עם הלהקה של אליס קופר, הוא הביא לסשן נגן גיטרה משלו שיעשה הרבה מהסולו, וקיבלתי הרגשה שיש סיכוי שהוא הולך לפעול לפי אותה תוכנית עם קיס אם אני לא אפיק תוצרת מהר מספיק. הלחץ נמשך וההאנגאובר היה שכיח ומסיח דעת, כשזה הותיר אותי מתוסכל ביותר ועצבני. אבל חלק מזה נבע גם מהעובדה שבוב לא היה סבלני במיוחד כלפיי. יש לי הרגשה שפול וג'ין אולי סיפרו לבוב על בעיית השתייה שלי, ויכול להיות שהוא שם אותי באותה קטגוריה כמו בחורים בלהקה של אליס קופר. בוב היה בחור מעניין עם מוח נהדר למוזיקה והפקה, אבל לפעמים הייתה לו התנהגות תובענית והפכפכה של מאמן כדורגל או מדריך תרגילים. אני מניח שהייתם אומרים שהוא טיפוס אמנותי בעל כושר גבוה, וזה לא תמיד השתלב היטב עם האישיות הנינוחה שלי.

בוב נהג להביא משרוקית לאולפן, ותוך כדי הקלטת תפקידים בסיסיים הוא ממש הפחיד את פיטר בכך שהניח קופסה קטנה מעל מיקרופון כשהוא מכה בו במקל תיפוף, כאילו פיטר לא יכול היה לשמור על הזמן הנכון! אני באמת חש חמלה כלפי פיטר במהלך הסשנים האלו. לפעמים זה היה מאוד מדכא לכולנו, ולא משנה מה כל אחד מאיתנו אמר, המילה של בוב הייתה החוק.

בשלב מוקדם, בזמן ההפקה, היינו יושבים בחדר קטן, כמעט כמו בכיתה, ובוב היה עומד מולנו ליד לוח ומרצה לגבי תהליך ההקלטה. זה היה כאילו הוא מעביר שיעור - הוא היה המורה ואנחנו היינו תלמידיו. הדבר המצחיק הוא שבוב לא היה הרבה יותר מבוגר מכל אחד מאיתנו. הוא היה רק בשנות העשרים המאוחרות לחייו כשאנחנו את התקליט הזה, אז זה לא היה כאילו הוא המבוגר ואנחנו היינו ילדים. אבל זה קצת הרגיש ככה. בוב נשא את עצמו באווירה של בגרות וחשיבות. הוא האמין בעצמו, שזה כנראה הקטע אם אתה רוצה להיות מפיק תקליטים. ורצינו להאמין לו. אבל יש משהו שלמדתי מאוחר יותר בקריירה שלי על החובות של מפיק טוב. התפקיד שלו הוא לא רק לעזור ללהקה לעשות תקליט מעולה, אלא גם להוציא את המיטב מהמוזיקאים שלו את הטוב על ידי יצירת אווירה נוחה ומעודדת בסטודיו, כך שכולם ירגישו טוב עם עצמם. זו הייתה איכות שלבוב, למרבה הצער, חסרה. אני מרגיש שהייתי רחוק, בגלל זה, מלהביא את הטוב ביותר שלי לתקליט. היו לי שפע של רעיונות מוזיקליים שעדיין לא צצו, ועם המפיק הנכון, אולי הם היו יוצאים החוצה. הלחץ של בוב גרם לי להיסגר.

ובכן, בוב איים שיביא נגנים אחרים במקומי והאמת היא שזה קרה כמה פעמים. אני לא יכול להכחיש את זה. רוב עבודת הגיטרה בתקליט היא שלי, אבל לא כולה. ביליתי במועדונים הרבה בלילות באותם ימים, חייתי את חייו של כוכב להקת רוק. לפעמים אורח החיים הזה לא תרם במיוחד ליצירת תקליט. התחלתי לצאת משליטה, אבל כנראה שהייתי הרבה יותר ממושמע אם הייתי מקבל יותר עידוד מג'ין, פול ובוב. אבל זה לא קרה והתקליט הזה שייך יותר לג'ין, פול ובוב.

אני זוכר את הפעם הראשונה שניסיתי קוקאין. זה היה במהלך ההקלטה של האלבום הזה, בדצמבר 1975. צפיתי בבוב ובאחרים מסניפים חלק מהאבקה הגבישית הנוצצת במהלך ההקלטה והמיקס והתהליך סיקרן אותי. הבנתי שאם גאון כמו בוב עושה את זה, ואז הוא הצליח מאוד במה שעשה - אולי זו החוליה החסרה שחיפשתי בחיי. שאלתי את פיטר (כריס המתופף) אם הוא יוכל להשיג לי חומר כי ידעתי שיש לו קשרים. הוא השיג לי קצת קוקאין וזה שינה את חיי מאותו יום ואילך. בפעם הראשונה שהסנפתי כמה שורות, הרגשתי שגיליתי משהו כמעט טוב כמו סקס. כל הגוף שלי התעורר לחיים. זה היה באזז נהדר בפני עצמו, ובהתחלה זה נתן לי מיקוד ובהירות, אבל בגלל הקוקאין הפכתי לשתיין טוב יותר.

מה שמעניין, שהשיר הבולט בתקליט הוא השיר ששייך לפיטר כריס. השיר BETH היה שיר כל כך מוזר עבור קיס באותה תקופה, והנסיבות מאחורי כתיבתו והקלטתו, ובהמשך עלייתו למעלה במצעדי הסינגלים, רק מוסיפות לאגדה שלו. כמוני, פיטר תמיד היה קצת הססן לגבי הצגת חומר שלו בפני הלהקה, בעיקר בגלל שהוא חשב שיפילו אותו בכל מקרה. במקרה של BETH הרתיעה שלו הייתה מובנת. קודם כל, זו הייתה בלדה וקיס לא עשו בלדות. שנית, זה היה שיר אהבה מר-מתוק, מלא בעדינות ובחרטה. קיס לא עשתה רוך. קיס עשתה סקס. זה היה שיר שממש לא מתאים.

אבל לפיטר היה אומץ. הוא חיבר את המנגינה במקור עם חבר ללהקה קודמת שלו. השיר היה במקור בשם BECK, שהיה קיצור של רבקה (אשתו של חבר אחר בלהקה ההיא). בפעם הראשונה שפיטר ניגן את השיר עבור החבר'ה בקיס, התגובה הייתה מעורבת. פול לא אהב את זה. הייתי אמביוולנטי, אבל פיטר ואני היינו חברים כל כך קרובים שבדרך כלל הרגשתי חובה לתמוך בהצעותיו. ג'ין למעשה חשב שזה מעניין - מספיק להזיז את הלהקה בכיוון קצת שונה. בוב אזרין הסכים, אבל רק אם הוא יכול לשים את חותמו על השיר (בדיוק כפי שהוא שם את חותמו על אלבום שלם). בוב לא היה מסוג המפיקים שהאמין בשכירת מוזיקאים שיושבים באולפן ויוצרים. הוא היה שותף פעיל בכל שלבי הייצור. במקרה של הבלדה של פיטר, זה אומר שכתוב ועיבוד מחדש.

מה שלא תחשבו על בוב, מגיע לו קרדיט משמעותי עבור BETH. זה היה הרעיון שלו לשנות את השם (למשהו שנשמע פחות אנדרוגני); זה היה הרעיון שלו להמתיק את הצליל של השיר עם תזמור של כלי מיתר ופסנתר. בוב היה מוזיקאי בעל הכשרה קלאסית, והוא התברך באוזן ייחודית. שני הדברים האלו הרשימו את כולם בלהקה, כי אפילו לא ידענו איך לקרוא מוזיקה; כולנו היינו אוטודידקטים ולכן באותה סירה מתנודדת. בוב הפחיד את כולנו באולפן; הרגשנו נחותים ממנו. כשאתה בסביבה של בחור כזה, במיוחד אם יש לו קצת חוצפה, אתה נוטה לחשוב שהוא יודע את החרא שלו. ו-BETH היה שיר טוב שהוא הפך למשהו יוצא דופן. השיר גדל עליי עם השנים. זה כמובן לא מעיד על הסאונד של קיס, אבל זו אחת מהסיבות שאני אוהב את זה.

לא היה לי מה לעשות עם הכתיבה או ההפקה של התקליט אבל אם אקח צעד אחורה ואנסה לשפוט את זה בצורה אובייקטיבית, אהיה חייב לומר שזה אחד מתקליטי האולפן הטובים ביותר של קיס. חלק מהמעריצים האדוקים שלנו לא הסכימו, למרות שהם נטרו טינה שכנראה פחות קשורה לאיכות החומר מאשר לעובדה הפשוטה שניסינו לעשות משהו אחר. זה עוד סיכון כשאתה עובר מלהקת קאלט לתופעה כלל עולמית: האנשים שתמכו בך בזמנו פתאום לוקחים עליך בעלות. מעריצים שנהרו להופעות שלנו מאז ימי ההתחלה שלנו התרעמו על לגיונות של מעריצים חדשים שלא שמעו על קיס, או לפחות לא היה אכפת להם מקיס, עד ש-BETH החל לקבל השמעות רבות ברדיו. והם התרעמו כלפינו על הרחבת המותג באופן שנראה בעיניהם לא נכון לשורשים שלנו.

בתור נגן גיטרה זה קשה לי להודות, אבל הסולו בשיר "דטרויט רוק סיטי" הוא אחד הרגעים הטובים ביותר בכל שיר של קיס. ולא היה לי מה לעשות עם יצירתו. תמיד אהבתי את השיר הזה, ואני אהיה הראשון לתת קרדיט לבוב אזרין על כתיבת סולו הגיטרה. הוא הגה את המנגינה, ואני למדתי איך לנגן את זה, ופול הבין את ההרמוניה. זה סולו גיטרה קלאסי, טוב כמו כל דבר שתמצאו בתקליט של קיס. הלוואי והייתי ממציא את הסולו הזה, אבל אני לא. הכל היה של בוב".

פול סטנלי בספרו: "כשהתחלנו לעבוד על התקליט, בוב הקפיד ליידע אותנו שהוא הבוס. הוא שם משרוקית על צווארו והתייחס אלינו כאל חניכים. הוא אמר לנו שאנחנו לא יודעים כלום - וזה נכון. הוא אמר שלעולם לא נפסיק לנגן עד שהוא יגיד לנו. פעם אחת, בסוף טייק, ארוך לאחר פייד-אאוט שהיה אמור לסיים את ההקלטה, ג'ין הפסיק לנגן. בוב יצא מחדר הבקרה ורץ אליו, תקע את אצבעו כה קרוב לאפו של ג'ין ואמר, 'אל תפסיק לעולם עד שאגיד לך להפסיק!" זרזיף של זיעה ניגר על המצח של ג'ין והוא לא הפסיק שוב. התקליט הזה הוציא אותנו מהחובות. 'אתם מיליונרים', אמרו לנו היועצים הפיננסיים שלנו בשמחה".

ג'ין סימונס בספרו: "חלק גדול מההצלחה של התקליט הייתה קשור לגבורתו של בוב, במיוחד העניין שלו בהחדרת אלמנטים חדשים למוזיקה שלנו. בוב עבר גירושין באותה תקופה וילדיו היו נכנסים לאולפן והם למעשה הפכו לקולות הקטנים בשיר GOD OF THUNDER. הוא היה עושה כל מיני דברים, כמו להחזיק תזמורות סימפוניות ומקהלות. מה שג'ורג' מרטין היה לביטלס, בוב אזרין היה בשבילנו. היה לו משהו שמעולם לא ראינו אצל מפיק: חזון. הוא ידע איפה הוא הולך בגבולות עם קיס. והכי חשוב, הוא ידע איך להגיע לשם. בעוד לפול ולי היו פרספקטיבה וחזון, אנחנו לא ממש ידענו איך להגיע לשם, כי היינו מוגבלים כמוסיקאים. אבל היה דבר אחד שידענו - רצינו ליצור חוויה שחרגה מהחוויות שהיו מלהקות רוק אחרות. עד כמה שפול ואני אהבנו לעבוד עם בוב, אייס ופיטר שנאו את זה. הזמן של בוב אזרין עם הלהקה היה קשה מאוד עבור אייס ופיטר, או לפחות כך הם ראו את זה. פיטר במיוחד היה הרוס מזה. מעולם לא הייתה לו משמעת; הוא היה ילד רחוב. לפול ולי הייתה תמיד ביקורת כלפי אייס ופיטר כי הם לא קיבלו את התמונה הגדולה שרצינו. אבל הנה הבחור הזה מבחוץ עשה את אותו הדבר, רק בעוצמה פי עשרה יותר.

פיטר כריס בספרו: "היינו באחד החדרים באולפן בניו יורק, והתווכחנו על משהו טיפשי, כפי שעשינו לעתים קרובות, כאשר משום מקום בוב אזרין, המפיק שלנו, נכנס בריצה לחדר. הוא לבש חולצת טריקו שעליה כתוב 'זמן הוא כסף' והיה לו מבט מטורף בעיניים. בנוסף הוא נשא מטף כיבוי ממתכת.

'אתם הולכים ללמוד מה זה אומר', הוא אמר בהתייחסו לסיסמה על חולצתו. 'אתם לא הולכים לבזבז את הזמן המזוין הזה שאנחנו משלמים בגלל ויכוחים על מה לאכול או מתי להשכיב בחורה או מה לעזאזל הבעיות שלכם, כי אתם לא יכולים אפילו לכוון את הגיטרות שלך. אני הולך להראות לכם את ערך הזמן'. אז הוא ריסס את תכולת מטף כיבוי האש על רצפת האולפן, על כל הקיר, על כל הכלים שלנו, על כל המגברים שלנו, אפילו על כולנו. היינו בהלם וברחנו מהאולפן אל חדר הבקרה כשצפינו בו מתיז בטירוף את החדר. אז הוא צעד בחזרה לחדר הבקרה והתיישב מאחורי שולחן העבודה הגדול, ששמו חרוט על לוחית מתכת שהוצמדה אליו. הוא היה מפיק חזק. 'עכשיו מי מבזבז כסף וזמן?' הוא שאל. אזרין נראה שיצא מדעתו. אולי תלולית הקוקאין הענקית שנערמה כהר קטן על שולחן העבודה הייתה קשורה להתפרצות הזו.

'כמה זמן ייקח לנו לחזור לאולפן?', שאל ג'ין. 'לא ממש אכפת לי', ענה אזרין. זה היה היום הראשון לעבודה שלנו עם נער הפלא, בוב אזרין. וזה אפילו לא היה הגרוע ביותר. לאחר אלבום פריצת הדרך שלנו האלבום ALIVE, החלטנו סוף סוף להאזין לאנשים שכל הזמן אמרו לנו שהמוזיקה שלנו צריכה להיות יותר מתוחכמת, יותר כמו ה-להקות המי ולד זפלין. תמיד חשבתי שהכוח שלנו הוא בגולמיות ואנרגיה. קיס תמיד הייתה להקת שלושה אקורדים נהדרת. יכולתי להבין את הרצון לשינוי: די השתעממתי לתופף באותו קצב בום-בה בום-בום-בה, בום-בה בום-בום-בה, שיר אחר שיר. אבל כמו שג'ין אהב לומר, 'אם זה לא שבור, אל תתקן את זה'. אבל עכשיו עמדנו לתקן את זה לאחר שהשגנו את ההצלחה הגדולה הראשונה שלנו.

כולנו היינו נרגשים לעבוד עם בוב אזרין. הוא הפיק את כל האלבומים הקלאסיים של אליס קופר ועשה תקליט פורץ דרך עם לו ריד (BERLIN). הוא היה, מכל הדעות, גאון מוזיקלי. הוא גם היה מכור גדול לקוקאין באותה תקופה. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה קוקאין במקום אחד. זה היה מעניין שג'ין ופול לא אמרו מילה על ההתמכרות הזו של בוב. שניהם היו בעיקר נגד סמים, ואם אייס או אני היינו עושים סמים, כל הגיהנום היה משתחרר מצדם. בספר הזיכרונות של ג'ין, הוא טען שכשראה את כל הקוקאין הזה על הקונסולה, הוא חשב שזה ממתיק סוכר ושם אותו בקפה שלו, אבל הוא לא שתה אותו.

פול מיד הרים את האף שלו לתחת של אזרין, ולפני שידענו זאת היה בוב בביתו של פול כותב איתו שירים. השירים עצמם היו למעשה די נהדרים, שירים כמו GOD OF THUNDER ו- FLAMING YOUTH. הם באו לאולפן ואמרו לי איך לנגן את השיר. זו לא הייתה הצעה וזה לא היה שיתוף פעולה, זה היה 'זו הדרך שלנו ותעשה את זה'. כמובן שמרדתי. ואז אזרין היה שופך תלולית קוקאין ומשתמש בה כדי לתגמל אותי על כך שעשה זאת בדרכו. לאזרין היה אף כמו חרדון ולעולם לא יכולתי לעמוד בקצב, לא משנה כמה ניסיתי. אזרין באמת לקחה את כולנו לבית הספר. פעם אחת הוא הקשיב לנו מנגנים ונכנס לאולפן מחדר הבקרה.

'מה לעזאזל אתה עושה?' הוא צרח על ג'ין.

'אני מנגן', אמר ג'ין.

'אתה אפילו לא בכיוון המזוין. אתה לא יודע איך לכוון את הגיטרה שלך?'

הוא המשיך להראות לג'ין איך לכוון את הבס בצורה מושלמת. ג'ין היה גדול, איש מפחיד, אבל ראיתי את בוב חוטף אותו וחוצב לו אידיוט חדש. ג'ין פשוט נפל לזה. בוב עשה את אותו הדבר איתי. ניסיתי להשמיע שיר ובוב התפוצץ.

'אתה לא יכול לנגן את הקצב הזה?' הוא צרח. 'תן לי את המקלות המזוינים'. הוא ישב מאחורי התופים שלי וניגן את הקצב ופעם הוא הראה לי ואני הבנתי את התיאוריה של זה, זה לא היה קשה. אבל הוא היה צריך לגרום לי להיראות כמו טמבל ללמד אותי את זה.

כולנו למדנו ממנו הרבה מאוד. זה היה כמו להיות במחנה קיץ. הוא הביא לוח והוא חבש כיפה קטנה והייתה לו משרוקית על צווארו שהוא היה נושף בה כשפישלנו. 'בסדר, חניכים, הניחו את המכשירים שלכם, אנחנו הולכים לבית הספר'. והוא היה כותב על הלוח ומלמד אותנו את היסודות של תורת המוזיקה. כל זאת בזמן שהוא היה מרוסק מקוקאין.

העבודה עם אזרין הייתה החוויה הקשה בחיי. בשבילי, מוזיקה היא הכל על רגש וגישה. כשאתה מרים את המקלות האלו, אתה חייב להרגיש את זה, אחרת אתה רק מתקתק כשעון מכני. רוב הגדולים לא ניגנו לפי הספר, הם ניגנו מהלב. אבל זה היה שונה. אזרין בעצם כתב לי כל חלק בתפקיד התיפוף והמציא תיפוף מסובך מאוד שאפילו לא היה בסגנון המוזיקלי שלי. הוא תבע ממני מורכבות, אז התאכזבתי מהר מאוד מכך שלא נתתי לבוב את מה שהוא מבקש. בוב הרכיב לי קופסת קליקים שהוא קרא לה 'קופסת החתולים'. הוא עטף אותה בסרט מתכתי כסוף וצייר עליה את הפנים שלי עם האיפור שלי, והוא לקח מקל תיפוף וחבט בקופסה כדי לשמור על הקצב שלי. הייתי שומע את הדפיקות שלו על התיבה דרך האוזניות שלי בזמן שהקלטתי. הייתי מתופף ביחד עם זה, אבל פתאום שמעתי פעימה נוספת והייתי נזרק מהקצב והייתי מפסיק את ההקלטה.

'חכה דקה. פשוט שינית את הקצב', הייתי אומר. 'יש משהו לא בסדר עם הקופסה הזו'. 'אין שום דבר רע בקופסה," שמעתי אותו אומר. הוא פשוט התעסק איתי, שיחק משחקי מחשבה. כאילו זה לא היה מספיק קשה לעשות את זה לבד. התחלתי ממש לשנוא את בוב. אבל, כמו עם רוב הדברים שבוב עשה, הייתה לו אג'נדה נסתרת. לאחר זמן מה אזרין הבין שיש לי סף מסוים, והוא התחיל ללחוץ אותי מספיק רחוק כדי שאתחיל להוציא את הכעס שלי על התופים. הייתי רואה אותו צוחק בהיסטריה והייתי מכה בתופים האלה יותר חזק מאשר מכה בהם בחיי. ראיתי את הפנים של אזרין על התופים האלה והכיתי בהם כל כך חזק שזה נשמע מגעיל ורע, וזה מה שהוא התכוון אליו כל הזמן. זה היה כואב עד מאוד, אבל התוצאה הייתה גאונית".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "אין ספק שזה הוא האלבום הטוב ביותר של קיס עד כה או שאולי זה בוב אזרין, הקוסם של אליס קופר שעזר לכתוב שבע מתוך תשעת המנגינות כאן, עשה את ההבדל. אבל למרות ההפקה המעולה של אזרין, קיס עדיין חסרה את אותו הניצוץ של טירוף יצירתי שהיה יכול להפוך את המוזיקה שלהם למעניינת, או לפחות לכזו שיהיה כיף להאזין לה.

השיר המוביל, DETROIT ROCK CITY, מתחיל עם 90 שניות של אפקטים דמויי אליס קופר; קולות של שולחן ארוחת הבוקר וקריין חדשות הנשמע ברקע כשהוא קורא דיווח על נער שמת בתאונת התנגשות חזיתית. ואז פלאשבק לאותו נער שנכנס לרכבו באותו הלילה עד שנשמעות חריקות הצמיגים. למרבה הצער, גימיק מסוג זה הוא הדבר הטוב ביותר במוזיקה הזו של קיס.

השירים, פרט לשתי בלדות נפוחות, הם רוקרים בלי שום דבר חדש. השירה ריקה מבחינה רגשית ומילות השירים נדושות. גרוע מכך, באלבום אין סולו גיטרה אחד שהוא ראוי".

עד כאן הביקורת ברולינג סטון. עכשיו אעבור לעיתון STEREO REVIEW שנכתב בו אז על האלבום: "נראה שכדאי לדבר על כך רק כדי להראות שאמן "מצליח" יכול לא רק להיות אנאלפבית ומטופש, אלא שהוא אפילו לא צריך לעדכן את השפעותיו. בהתחלה אתה מקווה שמדובר במתיחה אבל אז, כשאתה לא מוצא שום דבר חכם או מצחיק ואפילו מעניין, אתה מפסיק לקוות. יש לפחות חמש להקות מוסך קטנטנות ופתטיות שיכולות לעשות את מה שקיס מנגנת".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459