top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-15 בספטמבר בעולם הרוק

עודכן: 13 בינו׳



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-15 בספטמבר (15.9) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "אני חושב שהתקליט PLASTIC ONO BAND הוא הדבר הטוב ביותר שעשיתי. הוא ריאליסטי. אני תמיד מעדיף לכתוב על עצמי ולא על אנשים אחרים. והנה בתקליט הזה אני כותב אך ורק על עצמי בעוד שבעבר לא תמיד עשיתי זאת. השירים המעטים הטובים באמת שכתבתי בביטלס היו HELP ו'שדות תות לנצח'. תמיד החשבתי אותם כשירים הטובים שלי. אלו שירים שכתבתי ללא צורך לדמיין סיטואציה כלשהי. הפעם לא נזקקתי להזיות מלאכותיות כדי ליצור". (ג'ון לנון, ברולינג סטון, בשנת 1970)


ב-15 בספטמבר בשנת 1972 יצא האלבום הרביעי של בלאק סאבאת', שהדוניזם וצריכת הסמים הכבדה שיחקו תפקידים מרכזיים ביצירת המוסיקה שבו.


SIDE 1

1. Wheels of Confusion

2. Tomorrow's Dream

3. Changes

4. FX

5. Supernaut


SIDE 2

1. Snowblind

1. Cornucopia

3. Laguna Sunrise

4. St. Vitus Dance

5. Under the Sun



מדובר פה בתקליט שהוא אבן דרך ביצירת ז'אנר עתידי שייקרא גראנג', אי שם בתחילת הניינטיז. מה שכן, מכל תקליטי התקופה הקלאסית של הלהקה הזו (בשנים 1970-1973) - זה התקליט הפחות מאוזן מכולם.

למרות שמבקרי המוסיקה לא התייחסו ברובם לאלבום הזה הוא נמכר בכמויות היסטריות ותוך חודש הפך לאלבום זהב. כמובן שאחרי כן הגיע התקליט הזה גם למעמד פלטינה.


התקליטון היחיד שיצא מהאלבום, TOMORROW'S DREAM, לא נכנס כלל למצעדים.. אך עזבו אתכם ממצעדי פזמונים. יש באלבום הזה חומר רב ומשובח ביותר. או כמו שאומרים בעגת הסמים - VERY GOOD STUFF. לי נראה כי האלבום הזה הוא 'אלבום המעבר' הרשמי של הלהקה מעישון מריחואנה היישר לקווים הלבנים שפוזרו על גבי משטח מראה. הלא זהו הקוקאין, שהחל אז לחדור חזק לתוך שוק המוסיקה בהצלחה רבה מאד.


במאי 1972 שכרה הלהקה אחוזה ענקית בבל-אייר כדי להימלט ממס ההכנסה הבריטי (מי שמקליט תקליט באנגליה, היה חייב לתת לקופת המדינה אחוז מס גבוה מהרווחים שלו) וגם לכתוב בה חומרים לאלבום. החדר המרכזי היה גדול כאולם נשפים, שהשקיף לבריכת השחיה הפרטית. השיטה הייתה כזו; שלושת חברי הלהקה פורשים לשתות בפאב הקרוב ולהשאיר את הגיטריסט, טוני איומי, לבדו כדי ליצור רעיונות. הוא חש לא פעם את הלחץ הרב על כתפיו, בעוד השאר נהנים מסביבו.


המצב בקרב חברי הלהקה היה עגום. בשל לוח הופעות עמוס לעייפה, הם הגיעו לאחוזה כשהם במצב של תשישות מתקדמת. ובמצב הזה החליטו להפיק את אלבומם הרביעי בעצמם, בפעם הראשונה. בתקופה היה להם כל מה שהם רק רצו: כסף, בחורות בלי סוף, אלכוהול בלי סוף, קוקאין והרואין נשפכו שם כמו מים.. חברי הלהקה נהגו להסניף את החומר הזה מבלי להזריק. עדיין, זה מזיק מאד.


טוני איומי: "ביום שמשי אחד ישבנו באחוזה וצפינו בטלוויזיה. בשולחן שמולנו היה קוקאין שחולק לשורות וגם חשיש. בבית הזה היו כפתורים בכל קיר וביל המתופף חשב שאחד הכפתורים נועד לקרוא למשרתת האחוזה. אבל איך שהוא לחץ, הבנו לחרדתנו כי זה הכפתור שקורא מיד למשטרת בל אייר. כמה דקות לאחר מכן כבר ניצבו בחוץ שש או שמונה ניידות משטרה. צעקתי לכולם למהר ולזרוק את החומר כי המשטרה באה. כולם צחקו כי חשבו שאני מותח אותם. נאלצתי לגרור אותם פיזית לחלון כדי שיראו וייראו. במהרה ניקינו את השולחן מכל החומר המפליל ונאלצנו לרוץ לחדרים שלנו כדי לזרוק מהם את הסמים שהיו לנו גם שם. חלק מהחומר הסנפנו במהירות כדי לא לבזבז אותו ואת השאר זרקנו באסלה. לאחר מכן שלחנו את אחת המנקות לפתוח את הדלת לשוטרים והם נכנסו, ריחרחו קצת ועזבו".


הרביעיה מבירמינגהם הפכה לאחת הלהקות המובילות בעולם הרוק, אך מבפנים דברים החלו להשתנות בעקבות המצב החדש. המתופף ביל וורד היה פגיע במיוחד. הוא צלל בלוס אנג'לס להתמכרות קשה ביותר לקוקאין. כל הסמים היו זמינים שם ובכמויות מטורפות. וורד החל לפחד שהוא הולך להיות מפוטר מהלהקה. השימוש המוגזם בסמים גרם לו לאבד פוקוס מדי פעם בהקלטות. זה קרה בעיקר בשיר CORNUCOPIA בו הוא לא הצליח לתופף כמו שצריך. הוא שנא את השיר והרגיש שיש בו מקצבים נוראיים. הוא ישב באולפן בהרגשה שבכל רגע נתון הבשורה של הפיטורים תנחת עליו. האלכוהול והסמים חדלו להיות עסק משעשע. הם הפכו לעסק מפחיד.


השיר המרגש CHANGES מביע באופן גלוי את ההרגשה הזו שלהם. הגיטריסט טוני איומי הלחין את השיר הזה בפסנתר ששכן באחוזה בבל-אייר. בהקלטה כאן יש שימוש נהדר במלוטרון, שאת צליליו ניגן גיזר באטלר. זה אולי השיר הרומנטי ביותר שיצא מבית היוצר של בלאק סאבאת' בתקופתה הראשונה.


ההקלטות לאלבום נעשו באולפני RECORD PLANT כשמשלוחים גדולים של קוקאין זרמו באופן קבוע לתוך הסשנים. דילרים ששמעו שהלהקה הידועה לשמצה הזו נמצאת באזור, החלו להזרים אליה חומרים משובחים. סם הקוקאין היה (ועודנו) סם נבזי; זה סם שמי שלקח אותו לראשונה, מצא את עצמו לפתע חושב שהוא ממוקד לגמרי. האופוריה שולטת וזה מוביל להגברת הביטחון העצמי. המשתמשים הרגישו ערניים ואנרגטיים יותר. מצב שונה לגמרי מהמריחואנה או אל.אס.די... המשתמשים בקוקאין הפכו ליותר דברנים וחברותיים. אבל הגוף התמכר ודרש מינונים גבוהים יותר. כך קרה גם לחברי בלאק סאבאת' שגילו שיש גם אפקטים רעים בעקבות שימוש בסם החדש שנגלה להם.


הקוקאין היווה השפעה כה חזקה על הלהקה עד שהוחלט בתחילה כי שם האלבום הרביעי יהיה SNOWBLIND (כלומר, עיוורון בהליכה אחרי החומר הלבן...). אך חברת התקליטים שלהם בארה"ב, האחים וורנר, התנגדה לרעיון השם הזה. אמנם שם האלבום שונה, אך הלהקה דאגה לפזר בתוכו מספיק רמיזות על הסם הזה. בשיר שפותח את צד ב', SNOWBLIND, ניתן לשמוע אותם לוחשים את שם הסם במפורש. מעניין מדוע חברת התקליטים לא התנגדה לדבר הזה. אולי אנשיה לא הקשיבו לאלבום לפני שיצא? כמו כן, על עטיפת האלבום נכתב במפורש: WE WISH TO THANK COKE-COLA COMPANY OF LOS ANGELES.


צד ב' של האלבום מקבל תפנית מעניינת באמצעו עם הבלדה האקוסטית LAGUNA SUNRISE, שהלחין איומי אחרי שבהה בזריחת השמש בחוף הלגונה שבקליפורניה. חברי התזמורת שהובאו לנגן כאן סירבו להתחיל להקליט עד שתפקידיהם ייכתבו כראוי. זה לא תמיד היה קל ללהקת רוק לעבוד אז עם תזמורת סימפונית. ספוק, שהיה חבר בצוות הלהקה וידע תיאוריה מוזיקלית, עזר לאיומי להלחין את זה.


יש בתוכן השירים כאן לא מעט תיעוב עצמי ופראנויה. ההאזנה לאלבום הזה מלווה בתחושה כי חברי הלהקה לא מרגישים נוח עם עצמם כאן במצבם הנוכחי והרעוע. התקציב של האלבום הרביעי עמד על 65,000 דולר אך הלהקה עצמה ביזבזה בזמן הכנתו כ-75,000 דולר רק על קוקאין. כמו כן, האחוזה בבל-אייר עברה טיפול השחתה מאסיבי של החברים. למשל, אוסבורן הפעיל צינור מים בתוך הבית והשפריץ עמו לכל הכיוונים. בסיסט הלהקה, גיזר באטלר, לא הבין עד כמה הוא השתנה עד שחזר לביתו האנגלי ואשתו שחיכתה לו פשוט לא זיהתה אותו.


עטיפת האלבום הנפתחת הציבה בשער הקדמי תמונה של אוסבורן מאחת ההופעות, שהפכה מאז לתמונה איקונית. סמל מובהק של עולם הרוק הכבד.

עיתון DISC כתב על התקליט בספטמבר 1972: "הלהקה הזו שייפה בתקליט הזה את הפינות המחוספסות אך עדיין השאירה את האווירה השטנית בפנים. זה התקליט הטוב ביותר של הלהקה הזו עד כה. אך כמה זה באמת ישנה כאן עדיין לא ידוע כי הלהקה הזו כבר כמה חודשים מפנה עורף לקהל המעריצים שלה בבית".


בעיתון עולם הקולנוע הישראלי נכתבה ביקורת לא אוהדת, בשנת 1973: "השבת השחורה (או הקסם השחור, איך שתרצו...) ממשיכים ברוק השטני שלהם, כהרגלם, עם הרבה קצב ועוצמה מחשמלת. שני הקטעים הבולטים באלבום הם 'גלגלי המבוכה' ו'עיוור שלג' התואמים להפליא את הסגנון הפרוגרסיבי המוכר של השבת השחורה. שני קטעים אחרים באלבום, המהווים חידוש מה ברפרטואר המונוטוני של הלהקה, הם 'זריחה בלאגונה' ו'שינויים' המזכירים במידת מה את הסגנון של המודי בלוז. פרט לכך, זהו אלבום בינוני לחלוטין".


אחרי התקליט הזה נכנסה הלהקה לתקופה מבהילה בקריירה שלה. גיטריסט הלהקה, טוני איומי, נכנס ליובש יצירתי שגרם לו לחשוב שהגיע סופה של הלהקה כי אין לו יותר משהו להעניק לה מבחינה מוסיקלית. אך פקק היצירתיות לא ארך זמן רב ומהגיטריסט החלו לצאת רעיונות שגובשו ליצירת התקליט הטוב האחרון של בלאק סאבאת' (לטעמי כמובן). זה היה האלבום SABBATH BLOODY SABBATH.


ועוד אנקדוטה: ג'ון בונהאם, המתופף של לד זפלין, סיפר שהקטע האהוב עליו ביותר באלבום הזה היה SUPERNAUT.


בעיתון עולם הקולנוע נקבע בביקורת אז ש"זהו אלבום בינוני לחלוטין והקטעים 'זריחה בלאגונה' ו'שינויים' מזכירים יותר את הסיגנון של המודי בלוז". בעיתון להיטון, לעומת זאת, שיבחו את המוצר.




ב-15 בספטמבר בשנת 2019 מת ריק אוקאסק, מלהקת THE CARS, בגיל 75.


אוקאסק, המנהיג והפנים הבולטות בלהקת 'המכוניות' האמריקנית, נתגלה ללא רוח חיים בדירתו שבמנהטן.

בשנת 1978 הייתה זו רק תחילת הדרך שלו, עם תקליט בכורה חדש וביקורת נלהבת ברולינג סטון: "הצליל הראשון שתשמעו בלהיט JUST WHAT I NEEDED הוא הלמות בס שבאות נגד צלילי גיטרה מטאליים. זה רעש נהדר, חזק, יסודי ולא מרפה. זו הלהקה הטובה ביותר שיצאה מבוסטון מאז ג'יי גיילס באנד.


מנהיג הלהקה, ריק אוקאסק, שר כי הוא חי על רגש ואתנחתא קומית וניגוד זה הוא הבסיס עליו נשענת הלהקה. שירי הפופ בתקליט זה נפלאים. ביניהם 'חברתו של החבר הטוב שלי' ו'את כל מה שיש לי הלילה'. אלו שירים קלים אך מוזרים בעת ובעונה אחת. המילים של אוקאסק מתפרצות ומתפוצצות והן יושבות היטב על שני הזמרים בלהקה, שלא ניחנו בקולות מרשימים אך אפקטיביים ביותר. אלו הם אוקאסק והבסיסט, בנג'מין אור. התקליט נופל פה ושם כשהפקתו של רוי ת'ומס בייקר משתלטת על הלהקה, שרוצה לטעום משני הכיוונים. כיצד אפשר להאשים אנשי רוק'נ'רול ברצון שכזה?".


בשנים 1978 עד 1988 מיזגו אוקאסק (כן, מבטאים את זה OH-CASS-ECK) ומכוניותיו חזון מוזיקלישל מוזיקת ​​גל חדשה עם העומק והתחכום של הרוק הידידותי לרדיו. הלהקה הצליחה לרצות הן את חובבי הפאנק-רוק והן את קהל הפופ הרחב בהרבה, ובכך חנו גלגליה במגרש ההיסטוריה של הרוק.


כל אחד מחמשת האלבומים שהוציאה הלהקה נמכר היטב בארה"ב. עם זאת, הלהיט הידוע ביותר של הלהקה, DRIVE, הושר על ידי בסיסט הלהקה, בנג'מין אור (שגם הוא כבר לא איתנו, יותר מעשרים שנה) כשמילותיו של אוקאסק קשות מאד מתחת לאותה הפקה ידידותית לסביבה.


הלהקה צמחה מידידות שנרקמה בסוף שנות השישים באוהיו, בין אוקאסק לאור. הם עבדו יחד במספר להקות לפני שעברו לבוסטון והקימו את THE CARS בסוף שנות השבעים עם אליוט איסטון בגיטרה מובילה, גרג הוקס על קלידים ודייויד רובינסון בתופים. זה היה תחילת עידן הפאנק, אבל המכוניות עשו את האלבומים הראשונים שלהם עם המפיק (לשעבר) של קווין, רוי תומאס בייקר, ויצרו שירים מהודקים ומלוטשים.


אוקאסק, ששמר על חייו הפרטיים, אמר בשנת 1986: "אני מרגיש שמילות השירים שלי הן סוג של ספר פתוח. אני מרגיש שכתיבת שירים לאלבומי הסולו שלי היא כמו לשפוך את הקרביים שלי, לספר לאנשים איך אני באמת מרגיש בתת מודע. כשאני כותב, זה כאילו אני לא ממש בשליטה”.


בעולם פופ מלא מוחצנים וטווסים, אוקאסק הציג את עצמו כאמן מנותק ומופנם, המקדיש את עצמו לכתיבת שירים ולא להופעה. הוא אמר ל"טיימס" בשנת 1987: "אני שמח שיש לשירי הפופ שלי קצת טוויסט. כשאני כותב, אני אף פעם לא יודע איך זה ייצא".


המכוניות התפרקו בשנת 1988 כאשר מר אוקאסק ואור לא הסתדרו יותר. אלבומי הסולו של אוקאסק לא הצליחו להגיע לאותה הצלחה של להקתו. כשניסה להחיות את המכוניות, כשאור כבר לא היה בחיים, אמר אוקאסק: "לבנג'מין ולי הייתה מלחמה אמיתית שנמשכה כ-23 שנים. אף פעם לא הצלחתי להבין למה בדיוק, אבל אני חושב שהייתה הרבה קנאה כי כתבתי את השירים וקיבלתי הרבה תשומת לב. והיו כל מיני דברים מוזרים, כמו שהוא אמר, "החברה שלי כותבת שירים, בואו נשתמש באחד או שניים כאלו". אמרתי, "לא, זה לא הסגנון שלנו. ראיתי אותו אולי כמה חודשים לפני שמת. זו הייתה רק פגישה קטנה. חזרנו לנקודה של טינה כרגע. כמה אפשר לחדש ביום אחד, אחרי שלא התראינו המון שנים?".


בשנת 2003, הוא נכנס כסגן נשיא בכיר למציאת כשרונות לחברת התקליטים ELEKTRA, אך החברה דחתה את בחירותיו והוא החזיק בתפקיד פחות משנה. אוקאסק: "הלכתי לאלקטרה כי שאלו אותי אם אביא להקות חדשות. חשבתי שזה מגניב ושאביא כל אקט מוזר שיכולתי לחשוב עליו בדיוק כמו שג'ק הולצמן עשה בשנות ה-60 כשהביא לאותה חברה את הדלתות, להקת LOVE ועוד. אבל כל אמן שהבאתי, דחו אותן בטענה שלא ימכור תקליטים".


ב-15 בספטמבר בשנת 2003 יצא אלבום חדש לדייויד בואי ושמו REALITY.


הרולינג סטון העניק לו שלושה כוכבים עם ההסבר הזה: "כחתרן צעיר, דייויד בואי שיחק עם אמיתות סיקסטיז על מגדר, זהות והרו'ק'נרול עצמו, והתעקש שהאמת אינה אלא עוד מסיכה. עכשיו, כשהוא בן חמישים ושש ודמות נערצת בעצמו, הוא מחפש גרסה כלשהי של האמת - או, כפי שמגדיר זאת שם האלבום הזה, ריאליטי - ומתברר שהוא צדק בפעם הראשונה. לחרדתו והשעשוע המעורבים, משמעות באה והולכת. 'אני עדיין לא מבין את הסיבה והלמה', הוא שר מעל הגיטרות השואגות של רצועת הכותרת. 'אני מחפש הגיון, אבל אני מקבל כמעט כלום / הו, ילד, ברוך הבא למציאות'.


והמציאות מתגלה כמקום מסקרן . כמו באלבום HEATHEN של השנה שעברה, בואי מהרהר בחיים שאחרי 9/11 - הוא גר כקילומטר מגראונד זירו - ובתפקידו בעולם שגבר על כל הפנטזיות האפוקליפטיות שלו. חלק מהתפקיד הזה, לפחות, מטלטל חזק. עם המפיק השותף טוני ויסקונטי, בואי מחזק את הסאונד שלו, מחזיר לעצמו את הנעת הגיטרה שהשאיל ללו ריד כשהפיק את TRANSFORMER. בנימה שקטה יותר, הגרסה שלו ל-TRY SOME BUY SOME, של ג'ורג' האריסון, הופכת לאנדרטה למחפש רוחני אחר. האלבום נסגר עם BRING ME THE DISCO KING, בלדה סוריאליסטית שנמשכת קרוב לשמונה דקות. זו עוד אחת מהפרידות האמביוולנטיות של בואי מהעידן שבו הוא גרם להרס שכזה 'במועדונים הנוקשים והרעים / זמן ההרג בסבנטיז'. ההבדל הוא שעכשיו הוא יודע שהזמן הורג אותו, ואת כולנו, ושמלך הדיסקו, אותו אמן ההילולים שהבטיח חיי נצח על רחבת הריקודים, לא נמצא בשום מקום".


ב-15 בספטמבר בשנת יצא התקליט TRUE STORIES של להקת ראשים מדברים. היו לא מעטים שהתאכזבו ממנו וחשבו שזה הדבר האחרון שיראו יוצא מלהקה זו.

SIDE 1 1. Love for Sale 2. Puzzlin' Evidence 3. Hey Now 4. Papa Legba


SIDE 2 1. Wild Wild Life 2. Radio Head 3. Dream Operator 4. People Like Us 5. City of Dreams


אני זוכר שראיתי את הסרט שתקליט-פסקול זה ליווה אותו. לא זכור לי שכה התרשמתי בזמנו, אבל בכל זאת - בימים ההם לא הייתה להקת ראשים מדברים בראש מעייניי. זה היה בבית הקולנוע גת, באבן גבירול בתל אביב.


המתופף, כריס פרנץ, בספרו: "טינה (וויימאות', הבסיסטית ואשתו של פרנץ - נ.ר) ואני ראינו את הסרט בפעם הראשונה באולם תיאטרון בקונטיקט. המקום לא היה צפוף מאוד כשהתיישבנו, אבל זמן קצר אחרי שהסרט התחיל אנשים התחילו לצאת. עד סוף הסרט טינה ואני היינו לבד בתיאטרון. בינתיים, דייויד (ביירן) עדיין קיבל הרים של פרסום בעיתונות. הוא שכר יחצ"ן נפרד מזה של הלהקה, אז היינו קוראים דברים בעמוד שישי בניו יורק פוסט על איך דייוויד השתתף במסיבה של ג'רי הול. חשבתי, באמת? מגזין טיים שם אותו על השער וקרא לו 'איש הרנסנס של הרוק'. הייתה בזה אמת - אבל אתם יודעים שהוא לא הגיע לנקודה הזו לבדו".


בכל אופן, זה הוא האלבום השביעי של הלהקה כשהשיר הבולט בו היה WILD WILD LIFE, ששודר לא מעט ברשת MTV. מנהיג הלהקה, דייויד ביירן, ביים את סרט הקולנוע שהציג את החזון הסוריאליסטי של החיים האמריקאים המודרניים המתבטא לעתים קרובות בשירי הלהקה. בסרט, השירים שביירן כתב מושרים על ידי השחקנים,, אבל באלבום אלה הן הגירסאות של הלהקה לאותן יצירות. תקליט זה היה גם צעד אחד לפני סוף הלהקה, כשבינתיים הוא נתמך עם הצלחת התקליט הקודם, LITTLE CREATURES.


כריס פרנץ: "עם הצלחת הסרט STOP MAKING SENSE, דיוויד הצליח לעשות סרט משלו, TRUE STORIES, על דמויות מטורפות שחיות בעיירה קטנה בטקסס, מכל המקומות, וזה עם פסקול שלנו. דיוויד כתב לנו כמה חלקים בסרט אבל הרעיון שלו היה ללהק אותי בתור סרסור ואת טינה בתור זונה, אז סירבנו להיות שחקנים בפרויקט, באדיבות רבה ככל האפשר. השירים שדיוויד הציג לפרויקט היו שילוב של אמריקנה,

רוק, וודו וגוספל. חשבנו, 'בסדר. זה מגניב. אנחנו יכולים לעשות את זה'. ידענו שדיוויד באמת רוצה לעשות את התקליט הזה עם השחקנים בסרט, אבל חברת התקליטים רצתה תקליט נוסף של הלהקה, אז שם היינו. השירים בסופו של דבר היה טובים מאד, גם אם זה לא מה שרבים מהמעריצים שלנו ציפו להם. מה שהם לא ידעו זה שבשלב הזה, טינה ואני עשינו כמיטב יכולתנו לשמור על הלהקה ביחד. אחד האנשים שהגיע לאולפן, בעת ההקלטות, היה השחקן ליי מייג'ורס, שבעבר שיחק את סטיב אוסטין והיה בעלה של פארה פוסט. הוא אמר לנו שהוא מעריץ גדול שלנו. הוא היה איש מתוק".


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "למרות שהוא חולק את שמו עם סרטו של דיוויד ביירן, האלבום החדש של ראשים מדברים אינו פסקול במובן המסורתי. השירים האלו בהחלט לא נתפרו כדי להתאים לאיזו תוכנית שיווקית. יכול להיות שיש כאן סינגל להיט, אבל כנראה שלא תהיה קופסת אוכל ושאר מוצרים נלווים של התקליט הזה. זה לא מוצר הפלטינה של הלהקה וגם לא יצירת המופת שלה. זה תקליט רופף ופחות מורכב ממה שהם עשו. ביירן מעולם לא נשמע נרגש יותר - או פחות מנותק".



ב-15 בספטמבר בשנת 1972 הופיעו הלהקות ג'נטל ג'יאנט ובלאק סאבאת' בהוליווד בול.


מופע זה של הענקים העדינים נחקק בזיכרון לא בגלל המוזיקה שנוגנה במהלכו אלא בגלל קבלת הפנים העוינת מצד הקהל, שזרק לעבר הלהקה פחיות בירה והפעיל זיקוקים שהפריעו לנגינת הקטעים המורכבים.

דרק ופיל שולמן, שניים מחברי הלהקה, הגיבו בצעקות רמות על הקהל הסורר. עבור פיל היה זה אחד הרגעים שגרמו לו לגבש את רצונו לעזוב את הלהקה וכך הוא עשה בהמשך השנה. ואם זה לא מספיק, בעת ההופעה של בלאק סאבאת' התמוטט הגיטריסט שלה, טוני איומי, מרוב שימוש בקוקאין, וההופעות שנקבעו בימים הבאים איתו בוטלו.


בתמונה למעלה: המתופף של ג'נטל ג'יאנט, ג'ון ווית'רס, כשברקע זו המודעה על ההופעה.


ב-15 בספטמבר בשנת 2008 מת מסרטן ריק רייט, הקלידן-ארכיטקט הצליל של פינק פלויד. בן 65 במותו.



רייט היה חבר מייסד של פינק פלויד, והקלידים שלו ורעיונותיו המוזיקליים היו חלק מהותי בזהותו המוזיקלית.

עם מותו אמר גיטריסט הלהקה, דיוויד גילמור, שרייט היה חלק מלהקת הליווי שלו בשנים האחרונות: "במאבק הוויכוחים על מי או מה היה זה פינק פלויד, כוחו העצום של ריק נשכח לעתים קרובות. הוא היה עדין, לא מתנשא ופרטי, אך קולו ונגינתו היו מרכיבים חיוניים וקסומים של סאונד הפינק פלויד המוכר ביותר שלנו".


רייט נולד בלונדון בשנת 1943 ולימד את עצמו לנגן בקלידים, ופיתח עניין מוקדם בג'אז. לאחר מכן למד אדריכלות במכללה. עם סטודנטים אחרים (רוג'ר ווטרס וניק מייסון) הוא הקים להקה, שבתחילה ניגנה שירי רית'ם אנד בלוז אמריקאים. סיד בארט, חבר קרוב של ווטרס, הצטרף אליהם בשנת 1965, והחבורה עיצבה מחדש את המוזיקה, כשלאחר כמה שמות שונים ומשונים התקבעה על THE PINK FLOYD.


לא תמיד היו רעיונותיו מוצלחים. ב-19 באפריל בשנת 1968, יצא באנגליה תקליטון של להקת פינק פלויד עם השיר IT WOULD BE SO NICE, שכתב רייט, ונחשב מאז על ידי הלהקה כפיסת זבל מיותרת.


בתחילה פרסם עיתון 'רקורד מירור' כי התקליטון המיועד הבא של הלהקה יהיה עם שיר ושמו CORPORAL CLEGG. זה לא יצא לפועל והשיר הזה התמקם בסוף הצד הראשון בתקליטה השני של הלהקה. הקלטת שירו של רייט נערכה באולפני EMI (שעדיין לא נקראו בשם אולפני אבי רואד), בעת שעסקו חברי הלהקה בהקלטת תקליטם השני ביחד. לאחר השלמת השיר הובן כי יש צורך לשנות את שם העיתון המופיע במילותיו, EVENING STANDART ל- DAILY STANDART הפיקטיבי, כדי להימנע מעבירה על חוק איסור פרסום מוצרים בשירים. בכל אופן, שיר זה נשמע כדבר שמתאים יותר לצאת מבית היוצר של להקת הקינקס ולא של פינק פלויד, שגם צילמו לו בזמנו קליפ, שמאז צץ רק חלקו הראשון לצפיה לקהל הרחב. בצדו השני של התקליטון הזה ניצב השיר היפהפה 'ג'וליה דרים' (ששמו המקורי היה 'חלומה של דורין'), עם קולו המלטף של דייויד גילמור וצלילי המלוטרון המענגים מידיו של ריק רייט.


במאי 1968 הסגיר רוג'ר ווטרס את דעתו על השיר IT WOULD BE SO NICE בעיתון מלודי מייקר: "אני לא אוהב את השיר הזה ואת הדרך בה בוצע. אנחנו חייבים כעת להוציא תקליטונים במטרה להשיג כך הופעות".משם ידעה הלהקה הצלחות רבות לצד טלטלות קשות.


רייט נשאר איתה לאורך הדרך, כשצליליו שופכים אור יקר על היצירות החשובות בעולם הרוק. לאחר צאת התקליט WISH YOU WERE HERE קרה דבר בלהקה שהגדיל את כוחו של ווטרס לעומת זה של רייט. בתקליט ANIMALS הוא בקושי תרם רעיונות מוזיקליים ובשנת 1978 הוא הצליח לעצבן את הבסיסט השתלטן, שדרש ממנו להגיע מיד מחופשה ביוון, כדי להקליט קלידים.

רייט, שהיה אז בתהליך גירושין ורצה לבלות עם ילדיו, הודיע לו מעבר לקו שיעשה זאת כשיחזור מהחופשה. ווטרס כעס ודרש לפטרו, בטענה שלא אכפת לו מהלחץ לסיים את האלבום "החומה". ווטרס אף הציב אולטימטום - או שרייט יוצא מהלהקה או שהאלבום "החומה" לא ייצא וכולנו נשקע בחובות כלכליים איומים. גילמור, שהבין את המצב, עמד אז לצדו של ווטרס. רייט הובא לסיבוב ההופעות של "החומה" כנגן שכיר והיה, למעשה, היחיד מארבעת חברי פינק פלויד שהרוויח כסף מהסיבוב הזה. השאר נאלצו להשקיע מכספם בהפקת הדבר.


רייט חזר לפינק פלויד, כשווטרס כבר לא היה בה ודאג בעיקר לתבוע אותה בבתי משפט, בנוגע לזכויות החזקת השם "פינק פלויד". בין לבין עסק רייט גם במסעות מוזיקליים כאמן סולו והוציא, בשנת 1996, את האלבום BROKEN CHINA.


ההרכב המלא של פינק פלויד משנות השבעים התאחד שוב לזמן קצר במופע לייב 8 בהייד פארק, ב -2 ביולי 2005, וביצע ארבעה שירים, חיבוק אחד קבוצתי וזהו.


בואו להכיר את רייט, לפי הנתונים שמצאתי בעיתון NME, באוגוסט 1967:

שם מלא - ריצ'רד ויליאם רייט. גר בריצ'מונד. מנגן באורגן, פסנתר ובצ'לו. הופעה מקצועית ראשונה בחייו נערכה ב- POWIS GARDENS. תחביביו הם לטייל, לכתוב שירים, לחלום, להתבטל בשמש, להקשיב למוסיקה יפה. צבע אהוב - לבן. זמר אהוב - ג'ון לנון. מלחינים אהובים - באך, בטהובן ובארטוק. משקה אהוב - ג'ין עם כל דבר. להקות אהובות - ביטלס, CREAM, ג'ימי הנדריקס אקספריינס, סופט מאשין. טעם במוסיקה - כל מה שהוא יפה. שאיפה אישית - לשמוע סימפוניה מקורית שלו באולם פסטיבל הול.




ב-15 בספטמבר בשנת 1968 נכנע ג'ים מוריסון (מלהקת הדלתות) לחשיש.


זה היה באולם CONCERTGENOW שבאמסטרדם. הסיבה הייתה כי ג'ים מוריסון התמוטט בזמן שרקד לצלילי ההופעה של ג'פרסון איירפליין, שחיממו את הדלתות.


במהלך שעת אחר הצהריים, לקראת המופע, השתמש מוריסון בכמות בלתי מבוטלת של חשיש שהביאו לו מעריצים, בזמן שהוא עסק בטיול בעיר הבירה ההולנדית. מוריסון לקח את החתיכה שהושמה בידו, שם בפיו, לעס אותה ובלע את כולה.


התגובה הפיזית למעשהו לא הייתה מיידית והגיעה כשהג'פרסון איירפליין עלו לבמה. מוריסון נראה זוחל עליה בזמן שחברי אותה להקה ביצעו את שירם, PLASTIC FANTASTIC LOVER, והחל לרקוד ללא שליטה. זמן קצר לאחר מכן הוא התעלף והובהל אל מאחורי הקלעים ומשם לבית החולים.


שם מצאו הרופאים את הבעיה אך לא את הפתרון לנטרלה באופן מיידי. לכן החליטו להשאירו לאשפוז עד למחרת. שאר חברי הלהקה עלו להופיע בלעדיו, כשהובהר לפני כן לקהל כי מי שירצה לקבל את כספו בחזרה - יכול לעשות זאת. לשמחתם לא נרשמו אנשים שפנו ללכת וההופעה כשלישיה בוצעה מול אולם מלא, כשאורגניסט הלהקה, ריי מנזרק, שר את השירים בקולו העמוק אך ללא הכריזמה של הדלת הממוסטלת.


הרצאה על הדלתות ("הרוכבים בסערה") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-15 בספטמבר בשנת 1972 יצא התקליט PHOENIX של להקת גרנד פ'אנק (וללא המילה "ריילרואד").


SIDE 1 1. Flight of the Phoenix 2. Trying to Get Away 3. Someone 4. She Got to Move Me 5. Rain Keeps Fallin'


SIDE 2 1. I Just Gotta Know 2. So You Won't Have to Die 3. Freedom Is for Children 4. Gotta Find Me a Better Day 5. Rock & Roll Soul


בעיתון CIRCUS המשיכו במסורת קטילת הלהקה, בביקורת הבאה: "השלישייה הזו לא עושה את זה היטב במחלקת עופות החול. תרנגולות אולי כן. עוף חול? ממש לא. מה שכן, יש פה שיפור קל לשלישייה הסובלת והנסבלת הזו שהפעם גם הפיקה את התקליט. יכול להיות שיום אחד השלישייה הזו תרוויח את הכנפיים שלה". אבל השלישיה הנפלאה הזו לא ויתרה ופנתה לקהל שלה, שהלך והתעצם בכמויות רבות והביא את התקליט למקום השביעי במצעד המכירות האמריקאי. אבל חברי הלהקה לא היו מרוצים מהתקליט. על כך בהמשך.


הסשנים להקלטת התקליט נערכו בנאשוויל, מקום שלא הייתם מצפים מלהקת רוק מיוזעת שכזו להקליט בו. התוצאה באה בצורת תקליט שיש בו לפרקים אווירה מלנכולית, שנוצרה כנראה מהמצב הקשה שהלהקה הייתה שקועה בו, עם מנהלה לשעבר, טרי נייט. מה קרה שם? הנה...


בשנת 1972 נכנסה להקת גרנד פ'אנק למערבולת. הפצצה בתוך מחנה הלהקה התפוצצה יום אחד כשאחד מעוזריו של מנהלה, טרי נייט, הודיע לחברי הלהקה שיש להם סכום גבוה מאד של מיסים לשלם. חברי הלהקה עצמם ראו כיצד הם הרוויחו עד לאותה נקודה סכום כסף מסויים בעוד שנייט המנהל הפך למיליונר. הם לא היו כאלה. נייט טען להגנתו שהוא השקיע את כספו במקומות הנכונים והאשים את חברי הלהקה בכך שהם לא עשו כמותו. אך לשלושת חברי הלהקה זה היה הדבר ששבר את אמונם מול נייט, שהיה מנהל הלהקה מלכתחילה ועלה איתה לתהילה. נייט הבטיח תמיד ללהקה שכל הרווחים יחולקו שווה בשווה בין ארבעתם. נייט נתן להם הרגשה שהם אחים שלו.


נייט טען בעיתון 'רולינג סטון' שלהקת גרנד פ'אנק החלה להאמין יותר מדי לממדי ההצלחה שנכתבו עליה בעיתונים מבחינת מכירות תקליטים. הוא הוסיף שהלהקה מגזימה בסכום הכסף שנכנס מההופעה ב- SHEA STADIUM. לטענת הלהקה זה היה מופע סולד-אאוט שאף שבר את השיא הקודם של הביטלס. לטענת נייט זה רחוק מהמציאות, עם 5000 כיסאות שנותרו ריקים באיצטדיון. קודם לכן, כשהלהקה עשתה סיבוב הופעות באירופה, היא הרוויחה מיליון וחצי דולר. חברי הלהקה חשבו להביא את הכסף בחזרה לארה"ב אך נייט יעץ להם להפקיד את הכסף בבנק שווייצרי ובכך להימנע ממס גבוה. הם הסכימו ומאז לא ראו את הכסף יותר כי נייט היה היחיד שחתם על ההפקדה, כאחד שהם סמכו עליו. ההחלטה נפלה בלהקה להתעמת עימו. כמה שבועות לפני הפגישה האחרונה שלהם עימו החליטו החברים לשכור עורך דין. לבסוף הם לקחו את שירותיו של ג'ון איסטמן, אחיה של לינדה מקרטני. דון בראוואר המתופף טס לניו יורק על מנת להיפגש עם איסטמן ולדון עימו על הפרשה.


לאחר מכן הוא טס בחזרה למישיגן וסיפר לשאר הלהקה על מה שקורה.


ב-13 במרץ 1972 קיבל נייט טלפון מפתיע מהבנק שדיווח לו שהגיע בחור שטוען לזכות למשוך כסף מחשבון הבנק של הלהקה. נייט נכנס לפאניקה והתקשר מיד לבראוואר המתופף, שאישר את העניין והודיע לנייט שאותו בחור הוא עורך הדין החדש של הלהקה, ג'ון איסטמן. כמה ימים לאחר מכן קיבל נייט מכתב חתום מהלהקה שהוא יותר אינו המנהל שלה.


נייט הצליף בחזרה שאם חוזה הניהול שלו נקרע אז התוצאה תהיה הרסנית ביותר מבחינה כלכלית. בקנה מידה עצום. יום למחרת התקשר בראוואר לבעלי אולם MADISON SQUARE GARDEN שבניו יורק והודיע להם שהופעת הלהקה שם מבוטלת. לאחר מכן דרשה הלהקה מנייט שימסור את הסרט שצולם באיצטדיון SHEA ואת זכויות השם GRAND FUNK RAILROAD.


נייט לא וויתר בקלות. הוא קודם כל הלך לתבוע את איסטמן על שבירת חוזה. סכום התביעה - חמישים מיליון דולר. את הלהקה עצמה הוא עדיין לא תבע אבל דרש מחבריה להוציא באופן מיידי תקליט חדש, לפי החוזה שהיה ביניהם. הלהקה לא וויתרה והגישה תביעה נגדית על סך שמונה מיליון דולר. הטענה של הלהקה הייתה שנייט והחברה שהקים לקחו למעלה מ-66 אחוז מתמלוגי מכירות התקליטים, את כל רווחי ההופעות וגם 30 אחוז ממניות החברה ל הלהקה. במסגרת התביעה נאלץ נייט למסור לידיהם את הסרט שצולם ב- SHEA ועל כך החליט להוסיף עשרה מיליון דולר לתביעתו. נייט אמר לכל הכתבים שהוא ימצוץ את כל כספי הלהקה. אך בתוכו הוא ידע שאין להם הרבה כסף כי הוא בעצמו הרי הקציב להם אותו.


בנוסף לבלגאן המשפטי, חברי הלהקה ידעו היטב שהם חייבים להתחיל ולפעול כלהקה מוזיקלית ללא שליטתו של נייט. זאת על מנת לא להיעלם מהשוק. הם ידעו שהמשימה הזו מאד קשה. בהמשך השנה ראתה חברת התקליטים CAPITOL שאין סוף לתסבוכת המשפטית עם נייט ולפיכך הוציאה אלבום אוסף כפול בשם MARK DON AND MEL 1969-1971. זאת על מנת לשמור את שם הלהקה בתודעת הציבור. הלהקה עצמה החליטה לבסוף לקיים את ההופעה במדיסון סקוור גארדן בדצמבר 1972 תחת השם המקוצר GRAND FUNK. נייט ראה את הפרסומים להופעה והוסיף עוד תביעה, הפעם נגד הלהקה ואולם ההופעות. אך הלהקה המשיכה בשלה ולא נרתעה מנייט. ב-23 לדצמבר הגיעו החברים למדיסון סקוור גארדן על מנת להופיע. אך בשעות אחה"צ, בעת שערכו חזרה על הבמה לקראת ההופעה, הגיע אורח לא רצוי.


זה היה טרי נייט ויחד עמו הגיעו עורך הדין שלו ושני שוטרים. בידם היה צו שהורה להחרים את כל ציוד הלהקה. נייט טען שציוד הלהקה שייך לו בשל חובותיה הגדולים לו. חברי הלהקה היו המומים מהמחזה שנגלה להם. השריף בחבורה ניגש והודיע בקול סמכותי שהוא הולך ברגע זה לקחת את מערכת התופים של בראוואר. המתופף בעל האפרו הגדול הגיב בזעם רב עם הנפת אגרופים באוויר והשמעת איומים במידה ויגעו בתופים שלו. באותה שניה הוקראו לו זכויותיו מטעם המשטרה ויעצו לו לשתוק אחרת ייעצר. פגישה מהירה נוצרה באותו רגע באולם בין הלהקה, טרי נייט, ג'ון איסטמן, מפיק המופע ועורך הדין של נייט. לבסוף הושגה פשרה - הלהקה תופיע בערב הזה אך מיד לאחר מכן כל הציוד יוחרם לטובת נייט. ההחלטה הזו של קיום המופע הושגה מחשש לאלימות קשה שתיווצר מטעם הקהל שיגיע ויגלה שההופעה בוטלה.


לאחר ההופעה הדינמית של הלהקה עלו לבמה השוטרים ולקחו מכל הבא ליד - גיטרות, מגברים, תופים ושאר אביזרים. חברי הלהקה טסו משם הביתה כשהם מגולחים לגמרי מציוד. גם כסף לא היה עליהם כי המופע הזה היה מופע צדקה לארגון PHOENIX, שהיה ארגון שהלהקה הקימה שעזר לגמילה מסמים. בנוסף נאלצו החברים לשלם מכיסם על הוצאות מפיק הערב. רק זמן מה לאחר מכן הושג הסכם שלפיו הלהקה קיבלה את הזכות להשתמש בשמה אך נייט קיבל את כל זכויות השירים של הלהקה עד לנקודה הזו בזמן. כשהלהקה קיבלה בחזרה את הציוד זמן מה לאחר מכן, גילה הבסיסט מל צ'אצ'ר שמישהו חתך את רמקול המגבר שלו באופן מרושע עם סכין.


התקליט PHOENIX היה הראשון בו חברי הלהקה הפיקו את עצמם, כמו גם אחראים לעיצוב עטיפתו. לצדם ניגן באולפן הקלידן, קרייג פורסט, שמהאלבום הבא הפך לחבר להקה. כמו כן, כנר הקאנטרי, דאג קרשאו, סיפק צלילי כינור בקטע האינסטרומנטלי הפותח בשצף קצב. נו טוב, בכל זאת הם הקליטו בנאשוויל.

מל צ'אצ'ר: "דאג קרשאו היה איש מטורף לחלוטין. הוא לא רצה לשמוע את המוזיקה של הקטע הזה לפני הקלטתו. הוא פשוט נכנס לאולפן, שם אוזניות וניגן את הכינור עם מה שהיה. אנחנו הבטנו זה בזה בתדהמה בעוד הוא רוקד ומתפתל עם הכינור שלו. זה היה מדהים".


מארק פארנר הוסיף: "היה לנו נוח להקליט בנאשוויל, כי אם היינו מקליטים את התקליט הזה בקליבלנד, היינו ודאי מידרדרים אל זכרונות העבר הלא נעימים. כך הצלחנו להתמקד במשימה שלנו ללא הפרעות. את האלבום הזה כנראה נעשה כבר באולפן אחר". בינתיים הגיע התקליטון ROCK AND ROLL SOUL למקום ה-29 במצעד המכירות האמריקאי והראה לקהל כמה נשמה אמיתית של רוק יש בלהקה הזו שהמבקרים שנאו והקהל אהב מאד. זאת למרות שחברי הלהקה הודו, שנים לאחר מכן, כי האלבום הזה 'רך' מדי וסביר להניח שאז היו כנראה גונזים אותו, אם ידעו שהוא כזה.


צ'אצ'ר: "לא הייתה לנו ברירה אלא להוציאו. הסאונד שלו היה פחות טוב ממה שעשינו לפני כן. היה חסר בו האלמנט האמיתי שלנו. ממש נאבקנו כדי להוציאו. היינו במצב כלכלי איום. לקחנו סיכון גדול פה וההופעות הידלדלו בגלל המוסיקה שבאלבום הזה. התחלנו לחשוש שהקהל נטש אותנו. למזלנו, הצלחנו להחזיר את הקהל אלינו להופעות עם התקליט שיצא אחריו, שנקרא WE'RE AN AMERICAN BAND".



ב-15 בספטמבר בשנת 1978 הופיעה להקת גרייטפול דד את הופעתה הראשונה בפירמידות במצריים.


הכל התחיל במרץ של אותה שנה, כשחברי הלהקה הבינו שיש אפשרות להפיק קונצרט באזור ההוא. ההתרגשות הייתה גדולה. וכאשר גילו חברי הלהקה שב-16 לספטמבר אמור להיות ליקוי ירח אז המוח הקוסמי שלהם התפוצץ מרוב אושר. הלהקה הופיעה שלוש הופעות במצריים ובהצלחה גדולה. בהופעה השלישית נכחו 300 מעריצי הלהקה שטסו במיוחד מסן פרנסיסקו.


בוב וויר, זמר וגיטריסט הלהקה: "זה תמיד היה חלום גדול שלנו, באמת. מאז שאני זוכר את עצמי, החלום הכי גדול שלנו היה לנגן בפירמידות. הן מייצגות את החידה הגדולה ביותר של הקניון. אנחנו סקרנים; אנחנו באופן טבעי נמשכים לדברים כאלו. אנו לא יודעים הרבה על הפירמידות, אבל אנחנו כן יודעים שהן מייצגות משהו די רחוק".


גיטריסט וזמר הלהקה, ג'רי גרסיה, לאחר מכן: "קחו את התפאורה המושלמת. מה יכול להיות טוב מזה? מה יכול להיות מדהים יותר מזה? ליקוי מושלם של הירח עם הפירמידות הגדולות. הכל מושלם אבל אנחנו ביצענו שם הופעה מחורבנת... כשהיינו במצרים, מה ששמעת בכל פינת רחוב הייה השיר STAYIN' ALIVE. בכל מקום! בבזארים הכי חשוכים באמצע קהיר, יש את השיר הזה של הבי ג'יז".


עוזר הלהקה, ג'רלין ברנדליוס: "כמה ימים לפני ההופעות שם וכולם היו כל כך פרנואידים לגבי 'אל תקחו שום סמים' וזה וזה. כי מיקי (הארט המתופף - נ.ר) הוא מי שהוא, וכי תכננו לעשות סיבוב הופעות במצרים ואחרי כן לעשות הקלטות, ארזתי מלא דברים, כולל אבקת חלבון, נייר טואלט, סרטי צילום. בסופו של דבר הייתי כמו הקומיסר. אבל בלי סמים בכלל. חשבנו שניתן לדד הדס לעשות את זה במקומנו שם. ואז הגענו לשדה התעופה וראינו את כל הדברים שלנו מועמסים על עגלות ועוברים דרך המכס ללא בדיקה. הדברים שלנו מעולם לא עברו כך במכס. הם אמרו שמאדאם סאדאת סידרה את זה. נסענו ישר משדה התעופה אל הבית של מאדאם סאדאת למסיבת גן שהיא ערכה לנו. סוף השבוע הזה היה אותו סוף שבוע שבו התקיימו שיחות השלום בקמפ דייוויד שהיו קוסמיות לחלוטין. כך שהנשיא סאדאת לא היה שם אבל מאדאם סאדאת הייתה בהופעות שלנו

עם אמא שלה".


קרוליין גריסה, אשתו של ג'רי (שכונתה גם MOUNTAIN GIRL): "ידעתי שמדבר זה הולך להיות לוהט, אבל שום דבר לא ממש מכין אותך לאיך שזה באמת. כשעזבנו את הבית שלנו זה היה אחר צהריים ערפילי וכשירדנו מהמטוס בקהיר, זה היה חום אימים. היינו בקהיר באמצע גל חום. טיסת השכר לשם הייתה פשוט נפלאה, ממש מטורפת! פשוט היה הכי כיף, אבל הדיילות היו מוכנות לפרוש מהעבודה בטיסה מסן פרנסיסקו לניו יורק. הן היו כל כך מבוהלות מאיך שהתנהגנו שכשהגענו לניו יורק, הורידו את כל האלכוהול מהמטוס. זו הייתה

המכה הגדולה. אנחנו ממריאים מניו יורק, מוכנים להמשיך לשתות, והדיילת הפקיסטנית מכריזה לפתע, 'אז סליחה, אבל בגלל האלמנט הסוער במטוס, הורדנו מהמטוס כל אלכוהול. זו זכותנו כחברת תעופה. לילה טוב'.


למרבה המזל, בטיסה מפריס לקהיר היה אלכוהול במטוס, אז כולם שמחו שוב. הירידה מהמטוס הייתה מוזרה. אתה נוסע במונית דרך המדבר הזה ובכל מרחק קצר בערך היה גבר חום קטן ומרופט, במדים קרועים עם רגליים יחפות ומקלע חלוד. זה היה במהלך שיחות קמפ דיוויד, ומצרים וישראל עדיין חששו שהן הולכות להפציץ אחת את השניה או משהו. הלהקה עשתה הופעות צדקה עבור בית היתומים המועדף של מאדאם סאדאת. היינו בעניין, אבל בהחלט חיפשנו גם לבלות זמנים טובים. בלילה הראשון בקהיר, חבורה מאיתנו פשוט התרוצצה וסיפרה סיפורים על מה שעשינו שם יום וערב. מה שלא הבנתי זה שבקבוצה היה זוג עיתונאים רחרחניים. לצערי, לא סתמתי את הפה שלי, כרגיל. קודם הייתי למטה בחלק העמוק והמלוכלך של קהיר מחפשת חשיש ונלהבת מההרפתקאות המדהימות האלה לאורך הדרך. אז סיפרתי למישהו על זה באותו לילה בקול הרם האופייני שלי ואמרתי, 'קהיר היא כזו גדולה! זה כמו דיסנילנד עבור אוהבי סמים!' וזה באמת היה, כי שם היינו עם הספינקס, הפירמידות, המדבר הזהוב הזה, האורות הצבעוניים, והגרייטפול דד! עיתונאי שמע את זה וכבר למחרת הופיע מאמר בעיתון של סן פרנסיסקו בכותרת 'דיסנילנד של סמים'. זה היה די מביך כמה ימים לאחר מכן כאשר עותק הגיע אליי בדואר. פחדנו שממשלת מצרים תראה את זה ותפחד. אז זה היה כמו, 'תראי מה עשית ותסתמי את הפה מעכשיו'. הייתי קצת יותר טובה על זה מכאן ואילך".


מתופף הלהקה, ביל קראוצמן, תופף ביד אחת כי את השניה שבר לפני כן, כשנפל מסוס, והיא הייתה מגובסת.

בספרו הוא סיפר: "קיבלנו אישור להופיע שלוש הופעות בתיאטרון הספינקס, שהיה ממש למרגלות הפירמידה הגדולה. אבל זאת ללא תמורה כספית. מחצית מההכנסות הלכו לארגון צדקה לילדים שהיה קשור לאשתו של הנשיא אנואר סאדאת, ג'האן. החצי השני מההכנסות נתרם למחלקת העתיקות המצרית, המפקחת על הפירמידות. עדיין, שמחנו לחתום על החוזה. אבל זה אומר שהיינו צריכים לשלם הכל בעצמנו וזה עלה הרבה

כסף. במיוחד כי הבאנו את המשפחות שלנו.


יכולנו לראות את הצלליות של הפירמידות, מרחוק, והרגשנו מיד את האנרגיה שלהן. זה כל כך שטוח במדבר שאתה יכול לראות את קווי המתאר שלהן לאורך קילומטרים רבים. התיאוריה המטורפת שהפירמידות שימשו עבור משואות סימון פתאום לא נראו כל כך מוגזמות. אבל משואות סימון למה בדיוק? הדבר השני שאני זוכר שזה הרגיש כמו להיות ברכיבה במתקן בלונה פארק אבל בלי שום תקנות בטיחות. הרמזורים היו בסך הכל הצעות וזה היה קצת מסוכן מדי עבורי. אולי כי לא אני נהגתי שם.


המלון שלנו היה מפואר ואלגנטי באופן מפתיע. קירות האבן היו עבים בצורה יוצאת דופן כדי להגן על האורחים מפני פגעי מזג האוויר - החום המדברי חודר דרך קירות דקים מהר יותר מכפי שסכין יכולה לחתוך חמאה בחג ההודיה. המלון הרגיש כמו מבצר איתן, מוקף בגדר. זה לא נראה מפואר מהרחוב, אבל מאחורי החומות היהזה אתר נופש מפואר. הפירמידה הגדולה הייתה האהובה עליי. זה נראה מהחלון שלי, מוכן להסתכל על זה בכל פעם שנפתח הוילון. כמובן, התבוננתי בזה לעתים קרובות, אבל למדתי די מהר שלא להשאיר את החלון פתוח בשעת בין ערביים, בגלל כל היתושים. הם באו פנימה, ללא הזמנה, והשתלטו על כל סנטימטר מהתקרה שלנו, צפופים כמו הקהל בווטקינס גלן. אבל בניגוד לרוב האנשים האלו על מסלול המירוצים, יתושים לא אוהבים חשיש. ובכן, אנחנו כן אוהבים חשיש - אז עישנו את זה. היה לנו המון חשיש משובח שם.


הרבה אנשים בפמליה שלנו חלו בגלל האוכל, אבל נקטתי באמצעי מניעה: אכלתי יוגורט כל יום. פרוביוטיקה.

ליוגורט היחיד שיכולתי להשיג היה סירחון ממש גרוע והוגש בצנצנות בלי מכסים עליהן. כל יום, הייתי לוקח כוס גדולה של ריבת תותים ומערבב אותו פנימה ואיכשהו מצליחים להוריד את זה בגרון שלי. אני משוכנע שזה מנע ממני לחלות.


היה כל כך חם שם במהלך היום, שמשעה 11:00 בערך ועד אחר הצהריים המאוחרים, באמת לא יכולת לצאת החוצה. אם רציתי לעשות זאת, הייתי צריך ללבוש את כל הבגדים הלבנים, כובע לבן, ולעבור מצל אחד לצל אחר. לא יכולתי לבלות. הכל הופך לעיר רפאים מלבד כמה מקומיים קשוחים, הולכים עם סוסים במעלה ובמורד הרחובות. הלילה היה הזמן הנכון עבורנו".


בקהל היה שילוב מעניין של תיירים, דד הדס, חובבי מוסיקה מקומיים וגם בדואים סקרנים. מאסטר כלי ההקשה המקומי, חמזה אל דין, נכח בהופעה ודיווח כי "המדבר הדהד עם צלילי ההופעה ויש אימרה מקומית האומרת שאם אינך משוכנע בדבר כלשהו שברצונך להגיד - תצרח אותו. מי שבטוחים בעצמם אמורים לדבר בשקט. אחרי שאני וחבריי הקשבנו לגרייטפול דד, הבנו שהלהקה הזו מתעסקת עם ווליום...".


ב-15 בספטמבר בשנת 1971 יצא תקליט הבכורה של הזמרת-יוצרת הטרגית, ג'ודי סיל.


לילה אחד בשנת 1971, ג'יי.די סאות'ר עצר ליד מועדון קטן בשדרת מלרוז בהפצרתו של דוד גפן. "רק התלוננתי על כמה טיפשים רוב אמני הפופ ואיך רוב כתיבת השירים לא באמת מגיעה הרבה מתחת לפני השטח", אמר סאות'ר, שהיה שותף בכתיבת כמה להיטים גדולים. "והוא אמר, 'לך לראות את הבחורה הזאת שהחתמתי עכשיו, קוראים לה ג'ודי סיל'. אז עשיתי כדבריו".


סאות'ר מצא מושב בקהל, והניח את עיניו על מוזיקאית בת 27 עם שיער בלונדיני ארוך ומשקפי ראייה עגולים המחזיקה גיטרה אקוסטית. מישהו בקהל צעק שתשיר את BOTH SIDES NOW, של ג'ודי קולינס. "קודם כל, ג'ודי קולינס לא כתבה את השיר, תבין את זה", היא ענתה בקצרה. "דבר שני, אם אתה רוצה לשמוע אותה שרה את זה, מה אתה עושה כאן?". סאות'ר התמוגג. הוא ידע שהוא חייב להכיר את האישה הזו.


לרגע קצר בתחילת שנות השבעים, ג'ודי סיל הייתה מהאמנים המבטיחים ביותר של לוס אנג'לס. היא הייתה מהראשונים שחתמו בחברת התקליטים AYLUM (של דייויד גפן). אבל בניגוד לקולגות שחתמו גם הם בחברה (איגלס, ג'קסון בראון ולינדה רונסטאדט), היא מעולם לא מצאה תהילה והצלחה. כשהעשור של הסבנטיז הסתיים, היא סיימה איתו, עם מנת יתר של סמים.


שמה של סיל נותר מעורפל במשך שנים. היא הייתה חביבת אנשי הפולחן המוזיקלי שגילו את התקליטים הנדירים שלה שאזלו, או קנו דיסקים יפניים בהדפסות יפניות יקרות. אבל שמה חזר לשכון בעבוד גדול יותר כשהקטלוג שלה יצא מחדש.


חייה היו מרתקים וסוערים ועצובים. היא שדדה חנויות אלכוהול ותחנות דלק כשלא היה לה כסף לסמים. היא אף בילתה בכלא, שם פינטזה להיות כותבת שירים. היא הייתה דו מינית מוצהרת בתקופה בה הנושא היה עדיין טאבו. היא נפצעה בתאונת דרכים והיא מתה לבדה בדירתה, למחרת חג ההודיה. כל זה בא כניגוד מוחלט למוזיקה העדינה והקסומה שלה - או אולי השירים היו המפלט שלה מהכאוס של חייה.


ג'ודית' לין סיל נולדה ב-7 באוקטובר 1944 בסטודיו סיטי, לוס אנג'לס. אביה, מילפורד, היה טכנאי סאונד של אולפני סרטים. כשסיל הייתה ילדה, הוא העביר את המשפחה לאוקלנד, שם היה בבעלותו בר משקאות. סיל בילתה את שנותיה הראשונות אצל באד, שם למדה לנגן בפסנתר ולשיר. "זה היה כל כך עלוב ברובע הבר", אמר לרולינג סטון. "אנשים תמיד רבו והקיאו, היו הימורים לא חוקיים, וגם ההורים שלי שתו הרבה".



ובכל זאת, אלו היו זמנים מאושרים עבור המשפחה, אבל כל זה השתנה עם הטרגדיה המשפחתית הראשונה מבין רבות, כאשר מילפורד מת מאי ספיקת לב בשנת 1952. אמה, אונטה, העבירה את המשפחה חזרה ללוס אנג'לס.

האם התחתנה בשנית לקן מיוז, אנימטור של סרטי טום וג'רי. בני הזוג היו שתיינים כבדים שפקדו מסיבות הוליוודיות, והם הפכו אלימים כלפי סיל והתעללו בה מילולית ופיזית. "תמיד היו לי צלקות על פרקי האצבעות", היא אמרה. "היו לנו ריבים כל כך אלימים בבית שלנו שהשוטרים היו מגיעים לרוב".


כשחיה תחת קורת הגג של אונטה ומוזה, סיל הפכה למורדת. היא סולקה מבית הספר התיכון ונשלחה לבית ספר פרטי, אותו תיארה כבית ספר לדחויים. סיל הייתה מאזנת את עצמה בין ביטניקים למנודים. "תמיד מצאתי את עצמי ההיפך ממה שכל מצב דרש", אמרה.


לאחר שסיימה את התיכון, סיל ברחה באופן ספונטני עם גבר והתחתנה. כשחזרו הביתה, הוריהם אירגנו להם ביטול לחתונה. "הבחור הזה היה מזל עקרב, נועז מאוד", היא אמרה. "מאוחר יותר הוא נהרג במורד המפלים של נהר ברפסודת גומי, כשהוא בטריפ אל.אס.די".


לאחר תקופה קצרה במכללת לוס אנג'לס ואלי, סיל נפלה לביצוע שוד מזוין, כשהיא נושאת רובה. היא הייתה מתאמנת בלשדוד חנויות אלכוהול ותחנות דלק כשהיא מול המראה - שגרה שהיא הייתה מספרת עליה כלאחר יד לחברים שנים שלאחר מכן.


בסופו של דבר סיל נתפסה ונעצרה בשנת 1963, כשהייתה בת 18. "הייתי מאוד קהה", היא סיפרה לרולינג סטון תשע שנים מאוחר יותר, כשהיא מסתכלת לאחור על הפשעים. "לא היה אכפת לי כך או כך. זו הסיבה שעשיתי את מעשי השוד האלה, אני מניחה - כי הלב שלי הושיט יד, ניסה לגרום לי לדאוג ממשהו".


סיל בילתה תשעה חודשים בבית ספר רפורמי בוונטורה, שם הפכה לנגנית עוגב בכנסייה, למדה מילות גוספל וסייעה למורים למוזיקה ולאמנות. זמן קצר לאחר שיצאה מהכלא, בשנת 1964, אמה מתה מאלכוהוליזם ומיוז החל לנעול אותה מחוץ לבית וארב לה כשניסתה להתגנב פנימה דרך חלון. היא עברה לגור עם חברה והחלה להתנסות באסיד, ונטלה מנות יומיות במשך שנה וחצי.


בשנת 1965, סיל התחתנה עם הפסנתרן בוב האריס. היא הפכה למכורה להרואין והזריקה עד 20 מנות ביום, בכסף שקיבלה מזיוף צ'קים ומזנות. סיל והאריס אפילו החליפו מכונית תמורת הרואין במקסיקו. "זה היה סם שגרם לי לפריחה בכל הגוף וגרם לרגליים שלי להתנפח כמו בלונים, אבל היינו צריכים להמשיך להזריק אותו כי זה חלק מהתמכרות להרואין, והברחתי אותו אל מעבר לגבול באיבר המין שלי. ירד גשם, ובכיתי, ובקושי יכולתי ללכת".


לאחר מנת יתר כמעט קטלנית, סיל נעצרה שוב בפברואר 1968, הפעם בגין עבירות זיוף וסמים. בזמן שהייתה בכלא לנשים סיל חוותה נסיגה אכזרית. היא גילתה שאחיה, שהיה כה אהוב עליה, מת באותו חודש. היא לא הורשתה להשתתף בהלוויה.


בזמן שהייתה בכלא והתאבלותה על אחיה, הייתה לסיל התגלות: היא רצתה להיות מוזיקאית. כשהשתחררה היא החלה לעצב שירים, ושאבה השראה מספרים שקראה בלהט - בדרך כלל על רוחניות ותורת הנסתר.

סיל החל להופיע במועדונים ברחבי לוס אנג'לס, מנגנת בבס בשלישייה שכללה את האריס בפסנתר. היא גרה במכונית קדילק משנת 1955, וישנה בה במשמרות עם עוד שלושה אנשים. בשלב זה היו לסיל כמה שירים שהצליחה למכור אותם לביצועם של אמנים, כמו להקת THE TURTLES.


גרהאם נאש שמע עליה והסכים להפיק איתה תקליטון עם השיר JESUS WAS A CROSS MAKER. "חשבתי שזה יכול להיות תקליטון להיט", אמר. "בגלל המעורבות שלי, אני חושב שזה הביא את השיר שלה לקהל רחב יותר. ידעתי בדיוק איך להביא את זה לאן שהיא רוצה".


את שאר אלבום הבכורה של סיל הפיק הנרי לואי, הידוע בעבודתו עם ג'וני מיטשל. הנרי דילץ צילם את סיל העטיפה.


תקליטה הראשון, שנקרא על שמה, הושלם כשנה לפני צאתו לחנויות. ומי שיקשיב לתקליט לא יבין כיצד היוצרת הזו איבדה את עצמה לעבודה בזנות והתמכרה לסמים קשים ביותר. אלבום הבכורה הזה שלה יצא בשנת 1971 וכבש את הלבבות של אלה, המעטים יחסית, שהאזינו לו. אני התמכרתי ליצירתה, כשקניתי את דיסק האנתולוגיה הכפול שלה, שנקרא 'אברה קדברה' ובו שני אלבומיה עם קטעי בונוס. מומלץ בטירוף. ג'ודי סיל היא יוצרת ערמומית מאד. היא מזכירה לי את לורה נירו הייחודית, רק פחות תזזיתית ממנה.


מהתמונות שלה, כולל עטיפות אלבומיה, קשה לראות שיש כאן דמות פראית לגמרי. הקשבה לשירים שלה יגלו שהתהום בחייה עמוקה יותר.


בבילבורד נכתב בביקורת על אלבומה הראשון: "ג'ודי סיל מוסיפה מימד מעניין מאד. השירים שלה הם כהמנונים עדינים אך עתירי תשוקה. יש פה גם מוזיקת פופ שתחנות רדיו יוכלו להשמיע בשמחה גדולה. מי שיחפור מעבר למלודיות הכובשות, יגלה טקסטים מלאי כנות מתוחה". ברולינג סטון פרסמו בביקורתם: "אחד התקליטים היפים ביותר ששמעתי השנה. המלודיות בנויות היטב והמילים ממש דתיות. ליבת האלבום נמצאת בחיבור כל השירים יחדיו לדבר אחד. האלבום נשמע שונה מכל מה ששמעתי וזאת למרות שאין בו חדש. הדמות שעשתה אותו היא טהורה. לעיתים המילים ריקניות, אך זו הביקורת היחידה שאני יכול לתת נגד האלבום המיוחד הזה".


כדי לקדם את האלבום, סיל יצאה לסיבוב הופעות של גרהאם נאש ודיוויד קרוסבי. נאש התפעל מההופעות של סיל וצפה בה מצד הבמה בכל ערב. "טסנו למקומות והיינו נוסעים אם ההופעה הבאה הייתה רק 100 מייל בערך", נזכר נאש. "והיא הייתה בוהה כל הזמן מהחלון ולא מדברת במיוחד. אפשר היה לראות שהיא סופגת הכל פנימה. אם היא תראה זקן בפינת רחוב, ידעת שזה עלול להיגמר כשורה באחד השירים שלה. בגלל שהיא לא אמרה הרבה, לא באמת ידעת כמה היא מבריקה".


על הבמה, סיל הייתה מקדימה כל שיר בסיפור רקע או מבקשת ביובש מהקהל לקנות את האלבומים שלה כדי שלא תצטרך לחמם להקות רוק. ובכל זאת, גפן תלה תקוות גדולות בסיל, והיה נחוש לבנות לה קהל. הוא לקח אותה לכנס רדיו באוניברסיטת וויין סטייט בדטרויט, שם הם אכלו ארוחת ערב עם פרפורמר אחר: בילי ג'ואל הצעיר. כשהיחצ"נית של ג'ואל, סנדי גיבסון, הציעה לסיל וג'ואל לסייר ביחד, גפן דחה את הרעיון.


לאחר שנתיים מצאת האלבום הזה ולא הצלחה מסחרית, יצא אלבומה השני של סיל ושמו HEART FOOD. באלבום זה יש שירים שהיא כתבה עוד אי שם בשנת 1969. האלבום ממשיך את קו קודמו כשהפעם עמדה לצידה אהבה חדשה בדמות התמלילן דייויד ברדן. התזמורים באלבום זה מורכבים יותר מבקודמו. בבילבורד נכתב הפעם בביקורת עליו: "האלבום הזה ממשיך את קודמו עם דמותה השברירית של סיל עם המלודיות הקליטות ושירתה היפהפיה". ברולינג סטון פורסם בביקורת: "היא אמנית מוכשרת ביותר וממשיכה לתת לנו תקווה להמשך יצירתה באופן שאני מפחד לחשוב כמה טוב שזה יהיה...".


ובכן, תקוותו של מבקר הרולינג סטון נתקלה במציאות הקשה; גם האלבום הזה לא הצליח מסחרית וסיל, שהסתכסכה עם גפן, שראה בה כפויית טובה, נזרקה אל החיים החשוכים.


בסוף 1973, סיל נהגה ברכב כשלפתע התנגש בה רכב אחר, שנהג בו השחקן דני קיי. לדבריה, השחקן ג'ון וויין הסיע אותה לבית החולים, אך לא נמצאו רישומים משטרתיים על כך. שנה לאחר מכן, היא נפצעה שוב - הפעם על פי החשד נדחפה במורד המדרגות ועברה מספר ניתוחים בגב. בכאבים עזים מהפציעות, סיל נפלה חזרה לסמים. ביומן סודי ששמרה בתקופה זו, היא כתבה על נטילת כדורי ספיד, קודאין וחומרים נרקוטיים אחרים.

לאלבומה הבא היא תכננה לקרוא DREAMS COME TRUE. היא נכנסה לאולפן עם נגן הבס, ביל פלאמר, שנאלץ לסחוב אותה לסשנים כי הפציעות שלה הקשו על ההליכה. האלבום נגנז בסוף. ההתמכרות שלה החמירה.


ב-23 בנובמבר 1979, נמצאה סיל מתה בדירתה בצפון הוליווד. תעודת המוות שלה מציינת את סיבת המוות כהתאבדות, אבל רבים מחבריה מסרבים להאמין שסיל לקחה את חייה בכוונה.


50 אנשים השתתפו באזכרה של סיל במקדש האגם להגשמה עצמית בלוס אנג'לס. עץ ניטע על שמה, ואפרה פוזר על פני האוקיינוס ​​השקט.


כדי לשפוך לכם עוד קצת אור עליה, הנה מה שהיא אמרה, כשנתבקשה על ידי עיתון מלודי מייקר להביע את דעתה על שירים שהושמעו לה, מבלי שתדע את זהות מבצעם. מראש היא התנצלה ואמרה שהיא שונאת להקות רוק. הנה מה שהיא ענתה.


על השיר SARAH'S CONCERN של להקת CURVED AIR: "אלוהים, איזה שיר מוזר זה. אני לא חושבת שזה יהיה להיט. הוא קצת רקיד. נשמע כאילו כל הקולות בתדרים האמצעיים חסרים. אני לא אוהבת את זה. זה שיר לא טוב לטעמי".


על BE MY LOVER של אליס קופר: "זה נוראי עד כה. די מגעיל. כמו קיא של כלב. זה שיר כל כך לא מקורי. מי זו הלהקה הזו? אני לא יכולה להקשיב לזה יותר. אולי זה השיר הכי גרוע ששמעתי בחיי".


על SONG OF BANGLADESH של ג'ואן באאז: "תמיד אהבתי את הקול שלה. אבל היא גרועה ככותבת שירים. אני כנראה לא אובייקטיבית כי שירים פוליטיים מכבים אותי מיד. אני יכולה להקשיב לחדשות אם בא לי להתעדכן במה שקורה. אני יודעת שג'ואן מאמינה במה שהיא עושה אבל זה שיר באמת גרוע".


על LEGEND IN YOUR OWN TIME של קארלי סימון: "שמתם לב שהרגליים שלה תמיד פשוקות בתמונות? האמת היא שאני לא אוהבת את זה. זה שיר בינוני. יש פה הפקה טובה אבל לא מעבר לזה. מצטערת, קארלי".


על DAY DREAMING של ארית'ה פרנקלין: "אני אוהבת את ארית'ה פרנקלין. גם את נגינת הפסנתר שלה. אבל מה קרה לך, ארית'ה? מה קרה פה? האם השיר הזה ישתפר בהמשך ההשמעה שלו עבורי? ציפיתי ממנה להרבה יותר פה".


עכשיו לכו תקשיבו לג'ודי סיל. נראה לי שתגלו מתנה נהדרת לחיים.


ב-15 בספטמבר בשנת 1967, יצא בארה"ב תקליט הבכורה של להקת פרוקול הארום. באנגליה הוא יצא בהמשך, בדצמבר 1967. הפירוש של המילים 'פרוקול הארום' הוא 'מעבר לדברים הללו'. והלהקה שעמדה מאחורי השם הזה ידעה היטב למה היא קוראת לעצמה כך כי היא בהחלט הצליחה להביא לשוק המוסיקה משהו שהוא מעבר לדברים הרגילים.



תמלילן הלהקה, קית' ריד: "אני מניח שהאלבום הראשון היה האלבום שהייתי הכי מאושר איתו. זה היה פנטסטי. חשבתי שכל השירים מעולים. זה היה האלבום שהוקלט הכי גרוע, אבל אני מאוד אוהב אותו".

הכל החל מתישהו בשנת 1962, כשגארי ברוקר הקים את להקת הפרמאונטס, שהייתה להקת קאברים של שירי נשמה ורית'ם אנד בלוז, שהיתה פופולרית מאוד בעיר אסקס וחבריה סיפרו בהמשך שהרולינג סטונס הייתה להקתם האהובה עליה.


בדירתו של התקליטן המקומי (ובהמשך מפיק עסוק), גאי סטיבנס, פגש ברוקר לראשונה את שותפו לעתיד בכתיבה, קית' ריד. זה היה בשנת 1966 ובשלב זה ברוקר הלחין אך לא הצליח לכתוב מילים. שותפות מעניינת נוצרה. התוצאה הובאה למפיק, דני קורדל, שחש כי יש פה משהו מעניין עם השיר המעורפל הזה שמתחיל עם המשפט "אתה מדלג את הפנדנגו הקליל".


תוך שבועות מרגע היווצרותה של פרוקול הארום הגיע השיר המוקלט הראשון שלה למקום הראשון במצעד הפופ הבריטי (ב -10 ביוני 1967). זה היה הסינגל שנמכר הכי מהר בהיסטוריה של חברת התקליטים DECCA ויצא בחברת הבת המתקדמת שלה, DERAM. זה כמובן השיר A WHITER SHADE OF PALE שנשאר בצמרת המצעד במשך שישה שבועות, לפני שהפך ללהיט עולמי. גם הביטלס נדהמו מצליליו.


שיר זה הגדיר את מהות הלהקה; שני סוגי קלידים, שירה ברורה של ברוקר, מיזוג של נושאים קלאסיים עם אמצע מוזיקת נשמה ומילים אווירתיות ואף מעורפלות. השפעתה של הלהקה הייתה עצומה, והיא נחשב להשראה. ג'ון לנון כתב, באותו סגנון, את המילים לשיר I AM THE WALRUS. ג'יין בירקין וסרז' גיינבורג יצרו להיט אנחות חושני עם אורגן האמונד שהזכיר את צלילי האורגן של קלידן הלהקה, מאת'יו פישר. אי אפשר היה להתעלם מאותו גוון בהיר יותר מחיוורון.


מאת'יו פישר היה אחד האנשים המאושרים ביותר בשנת 1966, כשרכש לעצמו אורגן האמונד. לדבריו, רכישת האמונד הייתה כמו לרכוש רשיון להדפיס שטרות כסף. עם הרכש החדש הוא פרסם מודעה בעיתון 'מלודי מייקר' הבריטי ובה הציע את שירותיו כנגן האמונד. ברוקר ראה את המודעה וקבע פגישה עם פישר בביתו. האורגניסט גר אז עם אמו ואחותו בקרוידון שבאנגליה. בפגישה הזו התרברב ברוקר שהלהקה שהוא מקים הולכת להיות ענקית ושכדאי לפישר להצטרף. כדי להוכיח את כוונתו הרצינית, הוא הביא עמו הקלטת דמו של 'בהיר יותר מחיוורון'. פישר הבין את העניין והחליט להצטרף תוך נתינת שלושה חודשים על מנת להחליט סופית אם הוא יישאר או שיעזוב במידה ולא יראה שם כסף.


בתחילה היה השיר הזה עם ארבעה בתים, שביניהם נהגו ברוקר ופישר לקחת תורות בנגינת סולואים. ברוקר בפסנתר ופישר באורגן.


לאחר מכן הוחלט שרק פישר יבצע את הסולואים. האורגניסט החליט לקחת מוטיבים משתי יצירות של באך. האחת הייתה AIR ON A G STRING. השנייה הייתה SLEEPERS AWAKE. פישר שינה פה ושם תווים על מנת להתאים את העניין למהלך האקורדים שהלחין ברוקר.


את המילים A WHITER SHADE OF PALE שמע ריד במסיבה בה נכח. באותה מסיבה הוא שמע את אחד הנוכחים אומר לחברו שהוא נראה לו 'בהיר יותר מחיוורון'. המשפט תפס את ראשו ולא הירפה ממנו.


קורדל המפיק ניסה להשיג את מיץ' מיטשל, המתופף של ג'ימי הנדריקס, להקלטת השיר אך מיטשל לא היה זמין. לבסוף, אחרי כמה אודישנים, קיבל מתופף בשם בובי האריסון את התפקיד. הוא הצטרף ללהקה יום לפני שנכנסה לאולפן להקליט את השיר שהפך ללהיט היסטרי. אבל כשהלהקה נכנסה לאולפני אולימפיק, גילה האריסון שקורדל הזמין לסשן ההקלטה מתופף נוסף בשם ביל איידן. האחרון הכיר כבר את השיר מהקלטת הדמו שהמפיק השמיע לו קודם לכן. כך ישב האריסון בצד ואיידן תופף את שני הטייקים שנעשו לשיר.


ברוקר למלודי מייקר: "מה פירוש שם הלהקה שלנו? זה סוג של חתול בורמזי. אל תתבלבלו עם חתול סיאמי או פרסי, בעניין הזה. זה הסוג של החתול שבבעלותו של התמלילן והמנהל האישי שלנו, קית' ריד. לחתול שלו הוא קרא קלוד. השיר 'בהיר יותר מחיוורון' הוא שיר יפה מאד. ידענו מלכתחילה שזה יהפוך ללהיט. עם זאת, לא ציפינו שזה יקרה כה מהר. אנחנו חייבים הרבה מזה למפיק שלנו, דני קורדל. הוא נתן לנו להרגיש באולפן ההקלטות כמו בבית. הוא לא דחק בנו להקליט אלא נתן לנו להסתגל למקום ולהוציא את המיטב שלנו שם. ממש כמו הביטלס, שמקליטים בלי לחץ של זמן. הם לא צריכים לדאוג להוצאות כספיות שנובעות מזמן אולפן. הם מקבלים את כל הזמן שצריך. אנשים שואלים אותנו רבות בנוגע לדעתנו על הביטלס. ובכן, אני מקווה שיום אחד נהיה במצב שלהם".


מפיק השיר, דני קורדל, ניסה בזמנו להסביר את הסיבה להצלחתו האדירה של השיר הזה: "אתם מקבלים היום המון שירים שקופצים מהרמקולים ומכים בכם. השיר הזה הוא דבר שונה לגמרי. יש לו צליל נעים ומרגיע. הכל התחיל לפני שנה וחצי, כשהלהקה היחידה שניהלתי הייתה המודי בלוז (לפני הצלחתה הגדולה באמת). תמלילן בשם קית' ריד הגיע אליי עם מחברת ובה שירים שכתב. הוא עצמו לא ידע לשיר תו אחד. הצעתי לו לחפש מישהו שילחין את שיריו. מאז לא ראיתי אותו זמן מה, עד שנודע לי כי הוא חבר למלחין צעיר בשם גארי ברוקר. השניים הקליטו כמה דמואים, שלחו אליי ותגובתי הייתה נלהבת. הדמואים היו כה טובים עד שלא הייתה לי בעיה למצוא כסף כדי להרכיב עם זה להקה. ואת השיר 'בהיר יותר מחיוורון' הקלטנו באופן ממש ספונטני. ללא העלאות נוספות. עשינו את זה, באופן חי לגמרי, באולפני 'אולימפיק'. ידעתי שבאולפן הזה אקבל את האווירה שתשקף את צליל הלהקה. אני מקווה שאצליח להפוך את פרוקול הארום ללהקת פופ ארוכת טווח".


ביוני 1967 עדיין נהנתה הלהקה מהצלחת שירה וסיפרה לעיתון 'דיסק' את דעתה על מספר נושאים.

האורגניסט, מאת'יו פישר: "אני מפחד מאנשים שגדולים ממני. כמו כן, אני מפחד מחשמל, כי אין מי שבאמת מבין אותו לחלוטין. אני לא מבין כיצד שלושה מיליון איש לא מתחשמלים מדי יום".


הזמר והפסנתרן, גארי ברוקר: "יש בי פחד כללי. אין לי מושג ממה אני מפחד".


המתופף בובי האריסון: "אני מפחד ממחלות ומלהיות עני".


פישר: "אין לי מושג מדוע להתחתן לפני שברצונך להקים משפחה. להתחתן רק כדי לחיות עם מישהי זה מגוחך".


ברוקר: "עכשיו, כשהשגתי שאיפה גדולה עם הצלחה אמיתית במצעד, אצטרך לחשוב על שאיפה חדשה".

פישר: "אני אוהב להקשיב לבאך, צ'ייקובסקי, הביטלס, בוב דילן וג'ימי סמית'."


האריסון: "אני מקווה שיזהו אותי כמתופף טוב".


ובכן, בובי האריסון הועף מהלהקה זמן קצר לאחר ראיון זה והוחלף על ידי בי ג'יי ווילסון.

עם ההצלחה המסחררת פנתה הלהקה להקליט את תקליט הבכורה באולפני אולימפיק, בדרום מערב לונדון, בקיץ 1967 ובשיא הפלאוואר פאואר. אבל עניינים עסקיים של חוזים גרמו ללהקה לאבד שליטה על ענייניה ולכן התעכב תאריך צאת האלבום. היה זה דבר קריטי נגד הלהקה, שפספסה את האפשרות להקדים את זמנה גם עם האלבום.


ברוקר סיפר לעיתון המוזיקה 'רקורד מירור' על מצבה של להקתו לאחר הצלחת השיר הראשון: "למדנו המון ממה שחווינו בעקבות השיר 'בהיר יותר מחיוורון'. זה היה מצב לא קל בשבילנו. רק הקמנו את הלהקה ומיד נאלצנו להתמודד עם כל ההשלכות של להיט ענק. דברים החלו לקרות עוד לפני שהבנו מי אנחנו. אבל עכשיו אנחנו מוכנים לקראת הבאות. כל זה לא קשור לבעיה שהייתה לנו עם המתופף והגיטריסט הראשונים שלנו, שעזבו. הם עזבו אותנו ללא כעס. גם סידרנו איתם את העניינים המנהלתיים כך שהכל בסדר. עכשיו אנחנו מוכנים להצלחה כשתגיע. אני חושב שנגיע שוב למקום הראשון עם השיר הבא שלנו, שנקרא 'הומבורג'. זה שיר יפהפה שהיה לנו כיף להקליט. אני חושב שהוא ישיר יותר בגישתו מהלהיט הקודם. הוא בטוח טוב יותר כמו קודמו ואולי אף טוב ממנו".


הנה מה שקרה לאחר מכן: השיר 'הומבורג' לא הגיע אל המקום הראשון. בסוף אוקטובר 1967 הגיע למקום השישי באנגליה ומשם החל להתגלגל למטה. בניגוד ל'בהיר יותר מחיוורון' שנשאר שישה שבועות בראש המצעד. ולהקת 'פרוקול הארום', שיצרה מוזיקה נהדרת בהמשך שנותיה, לא זכתה יותר להצלחה אדירה כמו עם להיטה הראשון הזה. סטיבי וינווד הביע את דעתו על השיר בעיתון 'דיסק אנד מיוזיק אקו', ביולי 1967: 'נהגתי להקשיב המון לשיר הזה כשיצא. לאחרונה אני כבר לא מקשיב לו. זה שיר נחמד שמגיעה לו כל ההצלחה".


התקליט הראשון הוקלט בכוונה בתחושה 'חיה' על ידי המפיק, דני קורדל. העטיפה האחורית של האלבום טענה שצריך "להאזין לזה ברוח שבה זה נוצר". זה לא עזר לעורר מכירות. היה נדמה אז שהלהקה אחרה את הרכבת, לאחר הצלחת התקליטון המפתיעה והמסחררת. למי שתהה, העטיפה הקדמית צוירה על ידי חברתו אז של קית' ריד, שלא קיבלה קרדיט על עבודתה.


היופי של האלבום הגיע עם בעיה קלה - המיקס היחיד שנעשה לשירים פה הוא במונו. זאת למרות שהשירים הוקלטו באולפן על גבי ערוצים. הצער הגדול הוא שאותם סלילי ערוצים נעלמו מאז ואין אפשרות כיום לבצע מיקס חדש וסטריאופוני לתקליט. זה סוג של אסון מוזיקלי כי הסאונד הדינמי של הלהקה לא ממש בא לידי ביטוי במיקס המונו הזה. לאחר שנים נמצא סליל הקלטה עם טייקים שונים לשירי תקליט הבכורה ובסטריאו מלא וזה יצא בדיסק בשם PANDORA'S BOX. זה אמנם אוצר, אך זה אינו האלבום המקורי.


בביקורת על התקליט, בעיתון CRAWDADDY האמריקני, נכתב גם כך: "האלבום מתחיל חלש. בהיר יותר מחיוורון, שתמיד אהבתי, לא נשמע כאן כל כך טוב. זה בעיקר בגלל ששמענו את זה כבר יותר מדי פעמים; אבל גם אני חושב שזה אחד השירים היעילים ביותר בפני עצמם. זה נראה כחלק מאפוס אבוד ומאוד לא נוח כשיר הראשון מתוך חמישה שירים בצד הראשון של האלבום. זה נשמע הרבה יותר טוב ברדיו של אמצע הקיץ".


הנה איטם נדיר מעיתון לאישה:



ב-15 בספטמבר בשנת 2013 מת מסרטן הזמר ג'קי לומקס. מי שיחקור פנימה לתוך סיפור הביטלס, יגלה כי הבחור היה שם לצידם לא פעם. בן 69 במותו. הנה על תקליטון שהוציא בשנת 1968, עם שיר שכתב והפיק לו ג'ורג' האריסון.


השיר SOUR SEA MILK נכתב במקור על ידי האריסון בשביל האלבום הלבן של הביטלס. בספרו I ME MINE הודה האריסון, שכתב את השיר בעת שהיית הביטלס בהודו ומילותיו הן על מדיטציה.


שאר הביטלס פסלו את השיר ולכן האריסון העניק אותו ללומאקס, אותו הוא החתים כסולן בחברת אפל. לומאקס הגיע גם כן מליברפול (ובעברו היה שם חבר בלהקת "הקברנים") ובריאן אפשטיין אף ניהל אותו למשך תקופה. הוא היה האמן הראשון שהוחתם לחברה החדשה של הביטלס.


ג'קי לומאקס הקליט את השיר בתאריכים 24-26 ביוני 1968 עם האריסון בעמדת המפיק ובגיטרה אקוסטית, ביחד עם פול מקרטני שניגן בבס ורינגו סטאר שהלם בתופים. בנוסף להם ניגנו כאן אריק קלפטון בגיטרה וניקי הופקינס בקלידים.


מקרטני לא היה בסביבה ביומיים הראשונים להקלטת השיר. הוא הגיע ב-26 ביוני והקליט על הפלייבק את תפקיד הבס שלו. ההיעדרות שלו מהיומיים הראשונים נבעה מנסיעת עסקים שלו לניו יורק במסגרת קידום חברת אפל. במהלך השהייה שלו בניו יורק פרח הרומן שלו עם לינדה איסטמן. שלושה חודשים לאחר מכן לינדה הגיעה ללונדון לחיות עמו באופן קבוע.


השיר SOUR MILK SEA יצא על גבי תקליטון באוגוסט 1968 וגם נכלל באלבום הסולו של לומאקס IS THIS WHAT YOU WANT שיצא במרץ 1969. זה נכשל כשלון חרוץ מבחינה מסחרית.


ב-15 בספטמבר בשנת 1972 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:



כתב להיטון ראיין שניים מחברי להקת HAWKWIND...



ב-15 בספטמבר בשנת 1986 יצא התקליט BLOOD AND CHOCOLATE, של אלביס קוסטלו ולהקת האטרקציות.


SIDE 1 1. Uncomplicated 2. I Hope You're Happy Now 3. Tokyo Storm Warning 4. Home Is Anywhere You Hang Your Head 5. I Want You


SIDE 2 1. Honey, Are You Straight or Are You Blind? 2. Blue Chair 3. Battered Old Bird 4. Crimes of Paris 5. Poor Napoleon 6. Next Time Round


בשנת 1986 הוציא קוסטלו את אחד מאלבומיו המצוינים יותר (אבל זו לא חוכמה, כי יש לו מצוינים רבים). שמו הוא 'דם ושוקולד' אבל מאחוריו מסתתר סיפור של להקה שמתרסקת. באותה שנה היו החיים דבר מורכב עבור קוסטלו. נישואיו התפרקו ושני תקליטיו הקודמים ('הכה את השעון' ו'להתראות עולם אכזר') לא קיבלו את ההערכה לה ציפה בזמנו. הדבר הביא אותו, בין השאר, לשנות את שמו ולהפוך למישהו אחר, כשבתקליט עליו אני כותב החליט כי ייקרא בשם נפוליאון דיינמייט. נו טוב, הוא גם לא נולד עם השם אלביס קוסטלו.


בתחילת אותה שנה עזב קוסטלו את להקתו הקבועה, THE ATTRACTIONS, כדי ליצור תקליט נהדר אך מלנכולי ושמו KING OF AMERICA, כשלצדו מנגנים מגדולי נגני האולפן האמריקנים. כשחזר לעשות את האלבום BLOOD AND CHOCOLATE עם אותה להקה קבועה - הסדקים כבר לא ניתנו לאיחוי. מפיק התקליט, ניק לואו, הציב את כל הנגנים בחדר אחד, במטרה שכלי הנגינה שלהם יטפטפו זה למיקרופונים של רעהו. הקרע הפנימי היה למעשה בין קוסטלו לבסיסט, ברוס תומאס.


"בצורה הזו ניגנו באולפן בווליום הגבוה ביותר", סיפר קוסטלו. "זה ממש היה תקליט פרימיטיבי, עם מיקרופון אחד באמצע החדר, כמו שנעשה בימי העבר של הרוק'נ'רול. רק כך יכולנו להשיג את הדינמיות המתבקשת".


שני תקליטונים שיצאו מתקליט זה היו בעייתיים מבחינה מסחרית. הראשון שבהם, TOKYO STORM WARNING, נשמע כשיר מחאה שלא שמר על גבולות שלוש הדקות ונשמע כדבר שבא מבית הספר למחאה של בוב דילן. אך עבור קהל האייטיז, שחיפש להיטי פופ, זה היה כסוג של התרסה גדולה מדי, בפורמט המוקטן. מצד שני, התקליטון השני בא עם השיר I WANT YOU, שמביא עמו אווירה מושלמת אך רחוקה שנות אור ממה שצריך להגיע למצעדי הפזמונים הקליטים. וגם שיר זה חרג מגבולות זמן ההשמעה ברדיו המסחרי. הקהל שאהב את קוסטלו קיבל באהבה רבה את שיר האהבה המעוות הזה, כחלק מהתקליט, אך עבור הקהל הרחב הייתה זו גלולה קשה לבליעה.


"בדקה האחרונה שבשיר", גילה קוסטלו, "שומעים רק את מיקרופון השירה שלי שקלט את כל מה שמסביב". האם זו רק מקריות או שמא השיר הזה, ששמו כשם שיר הביטלס באבי רואד, חותם את צדו הראשון של התקליט כמו שקורה בתקליט ההוא עם מעבר החציה?


בתקליט זה נפרד קוסטלו מלהקתו והמשיך הלאה. כאמן שזקוק לשינויים הוא חש שהגיעה העת לארוז את מזוודתו ולעלות לרכבת שתוריד אותו בתחנה אחרת. הוא הצליח להגיע כך לסגנונות נהדרים ביצירתו, אך לא להאפיל עמם על תקליט מיוחד זה.


ב-15 בספטמבר בשנת 1966 הלך פול מקרטני רחוק מדי.


מקרטני צפה ביום זה, בשעות הערב, במופע עם מוזיקה נסיונית, שנערך בקולג' לאומנות שבלונדון. מולו מופיעה על הבמה להקת AMM המאתגרת והמאלתרת בהנהגת המלחין קורנליוס קרדו, שהיה עוזרו של המלחין הגרמני, קרלהיינץ שטוקהאוזן ולאחר מכן עבד לצידו של המלחין האמריקני, ג'ון קייג'.


איי.אם.אם הייתה אחת הלהקות המובילות בזרם הנסיוני וערכה אירועים מוזיקליים בהם הכל אפשרי. ביום הופעה זה מנה הקהל תריסר איש בלבד וחברי האנסמבל הוציאו צלילים שונים ומשונים ממגוון כלים, כולל קרדו שהתעלל במיתרי הפסנתר. מלודיה ברורה או קצב מדוד לא נמצאו שם ובשלב מסוים הוזמנו הצופים להשתתף ביצירה.


פול נטל לידיו רדיאטור וכוס בירה והפיק מהם צלילים שלא חשב לעשות כמותם לפני כן. הערב היה ארוך מדי לטעמו אך היה בו די כדי להעריך את תחושת החופש, שדרבנה אותו להקליט אריך נגן אוואנגארדי בשם 'מקרטני הולך רחוק מדי'.


כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".


הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459



ב-15 בספטמבר בשנת 1967 יצא התקליט SOMETHING ELSE של להקת הקינקס.


SIDE 1 1. David Watts 2. Death of a Clown 3. Two Sisters 4. No Return 5. Harry Rag 6. Tin Soldier Man 7. Situation Vacant


SIDE 2 1. Love Me Till the Sun Shines 2. Lazy Old Sun 3. Afternoon Tea 4. Funny Face 5. End of the Season 6. Waterloo Sunset


שנת 1967 הייתה שנה פורייה מאד ללהקת הקינקס. חברי הלהקה החליטו בשנה הזו לבצע איזון נכון בין עבודת האולפן לתאריכי הופעות, באופן כזה שיאפשר להם גם ליהנות מחיים נורמליים. אבל עם כל הכבוד לתכנונים, מה שבטוח הוא שחיים קלים לא היו ללהקה הזו גם בשנה ההיא.. שני חברי להקה התחתנו בשנה הזו. ריי דייוויס, סולן הלהקה, כבר היה נשוי. הבסיסט, פיט קוואיף התחתן עם חברתו ההרה, אנט. לאחר מכן התחתן דייב דייוויס הגיטריסט עם בת דודתה של אנט. הנישואים והלידות שחוו שני החברים בשנה הזו הוסתרו היטב מהתקשורת, כשביולי 1967 חלו סיבוכים במהלך הלידה של הזוג קוואיף. לפיכך בוטלו הרבה תאריכי הופעות כשלא ניתן היה לספק לתקשורת את המניע האמיתי לביטול.


עם כך, כל תרבות הסמים הפסיכדלית ששטפה את לונדון של 1967, עברה ליד הקינקס.


חברי הלהקה היו אז טרודים גם בתביעות משפטיות נגד ההנהלה. ריי דייוויס החליט שנמאס לו לתפקד מול ההנהלה ככותב להיטים על סינגלים ושיש עליו יותר מדי לחץ לייצר להיטים. הוא רצה בשלב הזה להתמקד באלבומים מלאים כי הרגיש שהתרבות המוזיקלית מושכת לכיוון ההוא. הוא גם רצה להתמקד בעשיית פרויקטים לטלוויזיה, קולנוע ותיאטרון.


כבר בינואר 1967 הוקלט טייק ראשון מהשיר שפותח את האלבום SOMETHING ELSE BY THE KINKS. זה השיר DAVID WATTS, שנשקלה אז האפשרות להוציאו כסינגל. הוא הוקלט בפברואר 1967, כשהקינקס חזרו מסיבוב הופעות בגרמניה.


שיר נוסף שהוקלט אז ויצא באלבום הזה הוא NO RETURN, שהוצע אז לזמרת הברזילאית אסטרוד גילברטו. בסוף ינואר נשאל ריי דייוויס כיצד להקתו מקבלת את הכיוון המוזיקלי החדש. הוא השיב שהוא והמתופף, מיק אבורי, מעדיפים את הכיוון החדש בעוד שאחיו הצעיר, דייב דייוויס, ונגן הבס, פיט קוואיף, מעדיפים להישאר בתבנית הרוק הפשוטה יותר.


ריי הוסיף וציין שהוא מרגיש כי הקהל כבר לא מבין את השירים האחרונים שהלהקה הוציאה בסינגלים ושאין לו שליטה בנוגע לאיזה שירים להוציא לשוק ואיזה לא, כי ההנהלה היא שמושכת בחוטים שלו. בתחושה הזו נכנסו חברי הקינקס לאולפן ובמשך כמה חודשים רקחו את מה שנראה לריי דייוויס הכיוון המתאים לקראת חופש יצירתי.


אחד השירים הידועים ביותר מהאלבום הזה (ובקטלוג של הקינקס) הוא השיר WATERLOO SUNSET. תפקידי השירה בשיר הזה הוקלטו ב-13 באפריל 1967. ריי שר שם ביחד עם דייב דייוויס, פיט קוואיף ואשתו, ראסה. באותו יום הוא ביצע מיקס מהיר במונו ולקח הביתה עותק ACETATE (שזה ויניל באיכות ירודה שנועד לאפשר לאמנים להקשיב לו בביתם ולהחליט אם מיקס כלשהו טוב או לא. הוינילים האלו היו נשרטים ונשחקים לאחר השמעות בודדות).


את השיר הזה כתב ריי על אירוע משמעותי בחייו כילד. הוא בילה אז בבית חולים במצב לא טוב. למעשה הוא כמעט מת שם. הוא היה מחובר למכונות כשיום אחד היה לו סיוט ובמהלך הסיוט הוא ניתק את עצמו מהמכונה. שתי אחיות חיברו אותו בחזרה למכונה והבינו שהוא צריך לראות גם נוף נורמלי ולא רק את חדר בית החולים כדי שיתייצב. לכן הן נהגו להוביל אותו עם עגלת בית החולים למרפסת שהשקיפה על נהר התמזה. ועם הנוף הזה שראה בעיניו הוא כתב את השיר המופלא הזה.


בסשנים לאלבום הזה היה חסר מישהו שעד כה היה גורם משמעותי לסאונד של הקינקס; זה המפיק, שקראו לו של טאלמי. הפרידה של טאלמי מהלהקה נעשתה באופן מוסכם בין שני הצדדים כי החוזה שלו מול הקינקס הסתיים אז. הסינגל WATERLOO SUNSET לא ציין כלל קרדיט של מפיק. הדבר תוקן בסינגל הבא של הלהקה, AUTUMN ALMANAC, שבו כבר צויין כי ריי דייוויס הוא המפיק.


ב-24 באפריל 1967 ביקר ריי דייוויס בביתו של גרהאם נאש, שהיה אז חבר בלהקת ההוליס. מטרת הביקור הייתה לנסות כלי חדש בשם מלוטרון שהיה לנאש בביתו. ריי התרשם מאד מהכלי הזה והחליט להשתמש בו להקלטות הלהקה. לקראת אמצע שנת 1967 הרגישו ריי וחבריו ללהקה שחברת התקליטים מתחילה להלחיץ אותם בנוגע להשלמת אלבום.


במאי של 1967 החלו לצוץ שמועות שריי דייוויס שוקל לפרוש מהקינקס. דייב דייוויס התראיין אז וסיפר שחמישית מהאלבום החדש של הקינקס יכיל חומרים שלו.


אחד הדברים שגרמו לשמועה להתגבר הייתה ההכרזה על יציאת סינגל סולו של דייב דייוויס ב-7 ביולי 1967 בשם DEATH OF A CLOWN.


בשנת 2011 גילה דייב דייוויס בראיון עמו שאת השיר DEATH OF A CLOWN הוא כתב בעקבות הרגשתו הלא טובה אז בנישואיו הטריים. הוא הרגיש כליצן שחייב לבדר את כולם בעוד שבתוכו הוא למעשה מת. בראיון אחר הוא אמר שכתב את השיר על כך שחש כליצן בתוך להקה שתקועה בתוך לוח הופעות אינסופי. לך תסמוך על מוזיקאים לספק לך את האמת לאמיתה...


ב-24 ביולי יצאה הכרזה תקשורתית שאלבום חדש של הקינקס ייקרא SOMETHING ELSE. בינתיים, הסינגל של דייב דייוויס דווקא כן הפך ללהיט וגרם ללחץ נוסף עליו להנפיק סינגל ותקליט שימשיכו את ההצלחה ההיא. דייב שקל להקליט אלבום במהירות עם גרסאות משלו לשירי בלוז. לבסוף הוא הוציא סינגל עם שיר בשם SUSANNAH'S STILL ALIVE.


התקליט SOMETHING ELSE יצא והביקורות באנגליה שיבחו. עיתון 'מלודי מייקר' ציין שזה אחד מהאלבומים הטובים של השנה. ולא רק, כי לטעמי זה אחד האלבומים הטובים של הקינקס בכלל. השיר TWO SISTERS מהאלבום הזה נכתב על ידי ריי דייוויס והוא כולו שיקוף של מערכת יחסים הטעונה בין שני אחים, שהם למעשה הוא ודייב דייוויס.


בעיתון מלודי מייקר נכתב בביקורת כך: "שיגעון קומי מאת האחים דייויס, פיט קוואיף ומיק אבורי כשהוא מעורבב עם פאתוס והבנה עדינה לתוך גלריה של תמונות גאוניות. יש פה סיפורים על חיילי בדיל, ליצנים, אחיות ועוד. זה אחד התקליטים הטובים של השנה".


ברולינג סטון נכתב כך: "זה האלבום הכי טוב שהקינקס עדיין עשו, אבל, באופן פרדוקסלי, עשוי להיות האחרון שהם יוציאו בארץ הזאת (ארה"ב). זה מצער במיוחד, כי זה מראה שיפור גדול במוזיקה של הקינקס מאז התקליט FACE TO FACE ועם אפשרויות רחבות לעתיד. ובפעם הראשונה, דייב דייוויס, אחיו הצעיר של ריי דייוויס והגיטריסט הראשי, שר סולו על יצירותיו (שהן, אגב, מבריקות). חבל לא לשמוע עליו יותר.


כשהם עושים את הדברים שלהם, הקינקס נפלאים להקשיב להם. המאזין משועשע ומבולבל, מוקסם ומשעשע, ותמיד שואל. והתקליט הזה הוא הקינקס במיטבם המפוקפק, זה הקטע שלהם".


בעטיפה האחורית של התקליט כתוב: "ברוכים הבאים לדייוויסלנד, שם כל הקינקינגים הקטנים בממלכת הקסם לובשים חליפות חיילים, שותים חצי ליטר בירה, נושאים מחבטי קריקט ונוסעים ברכבות קטנות. כאן כל הגברות שמות סלסולים בשיער, ברשותן מקררים ומכונות כביסה, מטגנות בייקון וביצים ושותות תה אחר הצהריים. ריי דייוויס דמוי גוליבר מתכופף כדי לקטוף בן תמותה קטן מעולמו המוזיקלי - הופך אותו כדי לראות היכן נוצר - ומחליף אותו בעדינות אך בתקיפות באותה חברה מעמדית גדולה שבה כל בני האדם שווים אך חלקם שווים יותר. מאחרים. עוד מילה אחת של עצה להאזנה לשירים האלו - לעולם, לעולם אל תתייחסו להרכב של דייוויס כערך נקוב, כי כל כך הרבה מתרחש מאחורי המילים בעולם המופלא של האחים 'D'..."


ב-15 בספטמבר בשנת 1974, הופיעה להקת אוריה היפ ב- SOUTHERN METHODIST UNIVERSITY שבדאלאס. הכל הלך כשורה עד שמכת חשמל אחת קטעה הכל. קורבן ההתחשמלות היה הבסיסט גארי ת'יין.


גארי ת'יין היה בסיסט שהחל את הקריירה שלו בניו זילנד לפני שעבר לבריטניה כשהיה בן שמונה עשרה. אף על פי שהרשים בביצועי הבס שלו עם להקתוו של המתופף קיף הארטלי, היה זה אושרו הגדול כשהצטרף ללהקת אוריה היפ, בשנת 1972. הוא הקליט איתה מספר אלבומים ויצא לסיבובי הופעות מוצלחים אך מתישים נפשית, עבור ליבו שגם כך לא היה במיטבו.


כאמור, בספטמבר 1974 הופיעה להקת אוריה היפ בדאלאס. במהלך ההופעה הוא הזיע בכבדות בגללל ההתמכרות הקשה שלו להרואין, כשלפתע עף באוויר וצנח על פניו עם הגיטרה כשהיא מונחת מתחת לגופו השרוע. הראשון שהבחין בכך היה קן הנסלי האורגניסט, שעמד באותו צד של ת׳יין על הבמה. לפיכך הפסיק הנסלי לנגן ואחריו הפסיקו גם האחרים. מבוכה כללית נרשמה על הבמה ובקהל ושני אנשי צוות מיהרו לשאת את ת׳יין מחוץ לבמה כשגופו מתוח כולו מהזרם. הלהקה הבטיחה לקהל הופעת פיצוי חינם בדאלאס מתי שהוא בעתיד.


"אני חשבתי שהבן זונה הזה מת", אמר איש השיווק של חברת התקליטים 'האחים וורנר', פאט מוריס. אחד היחידים שראה את הרגע בו התחשמל בסיסט הלהקה, גארי ת'יין, על הבמה, במהלך מופע בדאלאס באמצע ספטמבר 1974. "הוא ניגן היטב כשלפתע זה היה נראה כאילו יש לו התקף אפילפסיה. האיש רעד באופן קיצוני. ואז הוא הפך לבן לגמרי ונפל על פרצופו. הייתי בטוח שהוא החזיר את נשמתו לבורא באותו רגע".

האירוע הזה סיים את סיבוב ההופעות של אוריה היפ, שלושה תאריכים לפני התיכנון. סולן הלהקה, דייויד בירון, ציין כי לת'יין הייתה צהבת במצב מתקדם. כמו כן היה הבסיסט תשוש לגמרי. ביירון: "אם ת'יין לא היה חולה, היינו מסיימים את סיבוב ההופעות הזה כמו שצריך". ת'יין הסביר מיד לאחר ההתחשמלות: "כל מה שאני זוכר הוא שהלכתי למגבר הגיטרה שלי כדי להוסיף תדרים גבוהים לצליל הבס שלי. לאחר מכן התעלפתי. דייויד (ביירון) הבין מיד שהתחשמלתי ורץ אליי כדי למשוך ממני את הבס. בתחילה חשבתי שאני מת כי לא נשמתי. שכבתי שם מתוח לגמרי".


גורמים פנימיים בלהקה מספרים כי אין שום הפתעה בנוגע למה שקרה לת'יין. אחד מהם אמר ש"גארי ת'יין פשוט התעלל בעצמו, באופן פיזי ומנטאלי. הוא נראה כמו הגיהנום. רגליו נראו דקיקות ממש כמו זרועותיו. במהלך המופע בדאלאס הוא פשוט נסדק. הוא התחפף". כל חברי הלהקה לא ידעו להצביע על האשם בהתחשמלות הזו. דבר אחד ברור לכולם - סיבוב ההופעות הצפוף מאד גבה מחיר כבד עבור הבסיסט. הגיטריסט מיק בוקס: "הנהלת הלהקה לא גילתה רצון לעזור לנו במצב הנורא הזה עם גארי. היא דחפה אותנו קדימה כדי להמשיך להופיע ולהכניס עוד דולרים לקופה שלה".


קן הנסלי לרולינג סטון: "אנחנו נמצאים המון בדרכים, מאז האלבום הראשון שלנו, לפני ארבע שנים. התקשורת לא קיבלה אותנו מעולם בכבוד. אז הבנו שהדרך היחידה להגיע לקהל היא להופיע מולו כמה שיותר. ככה עושות רוב הלהקות הבריטיות שרוצות לפרוץ לשוק האמריקני. המוזיקה שלנו היא לא כזו מיוחדת, שאנשים יעדיפו אותה על פני משהו אחר. אנחנו פשוט חמישה חבר'ה בריטים נחמדים שמופיעים 13 חודשים בשנה. ועכשיו תראו מה עוללנו. גארי נפל. פשוט נהדר".


קן הנסלי: "לצערי, אלו היו ימים בהם הלהקה הייתה חייבת להתקדם בכל מחר וכל אחד מאיתנו היה צריך להתמודד עם שדים משלו. לכן לא מצאתי את הזמן לעזור לגארי. לא פעם גררנו אותו מסטול לחלוטין לטיסה להופעה הבאה. הצלחנו לשכנע טייסים שהוא מסוגל לטוס איתנו, למרות שברור היה שהוא רחוק מזה".


ת'יין לא הצליח לשמור על מעמדו והוא פוטר מהלהקה. כשלושה חודשים לאחר מכן, ב-8 בדצמבר 1975, מצאה אותו חברתו, יוקו סוגיריה, ללא רוח חיים באמבטיה בביתו שבדרום לונדון. הוא נטל מנת יתר של הרואין.


ב-15 בספטמבר בשנת 1975 יצא התקליט השני של דייויד קרוסבי וגרהאם נאש ושמו WIND ON THE WATER.


SIDE 1

1. Carry Me

2. Mama Lion

3. Bittersweet

4. Take The Money And Run

5. Naked In The Rain

6. Love Work Out


SIDE 2

1. Low Down Payment

2. Cowboy Of Dreams

3. Homeward Through The Haze

4. Fieldworker

5. Critical Mass / Wind On The Water


בתחילת ואמצע שנות ה-70, השנים שבין האלבום הכפול החי של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג משנת 1971 (FOUR WAY STREET) לבין האלבום CSN שיצא בשנת 1977, היו הרבה אלבומים שהחלו כביכול כפרויקטים של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג אך קרסו. האלבום LONG MAY YOU RUN, של סטילס ויאנג (LONG MAY YOU RUN) הוא דוגמה ברורה, וכך גם האלבום הזה של דיוויד קרוסבי וגראהם נאש.


בהאזנה לאלבום זה, קל לשמוע עד כמה השירים האלה היו נשמעים שונים לו הוקלטו עם סטילס ויאנג, בכוחות עצמם, קרוסבי ונאש (ביחד עם חברים ידועי שם אחרים) עשו אלבום רוק קליפורני נינוח של אמצע שנות השבעים. קרוסבי ונאש היו בשנות השלושים לחייהם ונראה אז שהתקרבו לגיל העמידה כשיצא האלבום הזה. זה לא כמו היום, שהרוק הוא דבר פחות של גיל ויותר של תרגיל. בעטיפת התקליט נראים שני אלו כאילו דבקו בהם עוד כמה שנים - אולי זה הסמים, העייפות, הטלטלה (חברות של נאש נרצחה זמן לא רב לפני כן). מה שברור, הם לא נראים פה אנרגטיים כמו בתחילת אותו עשור.


במאי 1975 יצאו קרוסבי ונאש מהחוזה שהיה להם עם חברת התקליטים אטלנטיק ומיהרו לחתום כצמד לחברת התקליטים ABC. אז הם אספו שירים ונכנסו לאולפן עם נגנים מיומנים וחברים קרובים כמו ג'יימס טיילור וקרול קינג, שהחזירה להם טובה לאחר ששרו הרמוניות בתקליטה THOROUGHBRED. נאש: "הגענו לבית של קרול וישבנו שלושתנו מול הפסנתר. היא ניגנה ושרה ושנינו עשינו לה הרמוניות משני הצדדים. הפגזנו אותה עם ההרמוניה שלנו, באופן הכי קרוב שיש".


קרוסבי: "זה היה זמן שיא עבורנו כי שרנו מעולה וכתבנו שירים נהדרים".


נאש: "כתבנו אז שירים אפלים מאד כי החיים שלנו היו אז אפלים. קרוסבי ספג המון רוע בביקורות שנכתבו עליו, וכתבתי את שיר הנושא, כאילו על לווייתן אך באתי, למעשה, לשקף את מצבו של חברי אז. עשיית האלבום הייתה דווקא מענגת, מההתחלה ועד הסוף. זה היה אחד המאמצים הטובים ביותר שלנו. דייויד תיפקד היטב וחברי להקת הליווי היו מקצוענים מושלמים. כשעובדים עם בחורים כאלו, השמיים הם הגבול. מדהים מה הם יכולים לתרום לתהליך היצירה. כולם ניזונו אחד מהשני".


בהופעות לקידום התקליט דאגו השניים גם להקרין על מסך גדול סרטים ובהם נראים ציידים אחרי לווייתנים באופן ברוטאלי. בסרטים אחרים נראו הלווייתנים כיצורים החמודים ביותר שיש. באוקטובר 1975 נכתב בביקורת על אחת ההופעות בעיתון אמריקני: "מה שיש לנו פה הוא צמד מקצוענים ותיקים, שלראשונה בטוחים במעמדם. אם קרוסבי ונאש התבגרו סופסוף, כפי שהחומר שלהם מציע, הם כנראה גם גילו את סוד הקסם שמשך אותם לראשונה לפעול ביחד". קרול קינג התארחה לא פעם בהופעותיהם.


נאש אמר בעוקצנות: "אני באמת רוצה להתנתק קצת מסטיבן סטילס וניל יאנג. זה לא אומר שלא אהיה שם כשהם יצטרכו אותי, אבל הם גם יצטרכו להיות שם כשאזדקק להם". סטילס מיהר להגיב: "צורת מחשבתו הייתה שלמעשה אסור לי להיות שם בשבילו".


בעיתון רולינג סטון נכתב בזמנו על התקליט: "האלבום הראשון של שני אלו יחד, מזה יותר משלוש שנים, מייצג את עבודת האולפן הטובה ביותר שלהם מאז האלבום DEJA VU. אלבומם הקודם סבל ממחסור בחומרים חזקים. אלבומי הסולו של קרוסבי ונאש הדגישו גם את חולשותיו של כל אמן - במקרה של קרוסבי, היה זה חוסר כיוון חסר רוח; אצל נאש, הפשטות מסתכמת בפשטנית. אף על פי שאף אחד מהאמנים לא יכול להיחשב ככותב שירים או זמר גדול, ביחד, בתקליט הזה, נקודות החוזק שלהם רבות. היפים ביותר הם הלחנים המשותפים, NAKED IN THE RAIN שהוא יצירת מצב רוח פילוסופית ו- TO THE LAST WHALE שבא בשני חלקים.


החלק הראשון, שנכתב על ידי קרוסבי, נקרא CRITICAL MASS ומורכב משירה יפהפיה ללא מילים או כלי נגנה. החלק השני, WIND ON THE WATER של נאש, חייב להיות מדורג כאחד משלושת השירים הטובים ביותר שלו. אם התקליט מציג את השניים בשיא הכוח המוזיקלי שלהם, הוא גם סופג מלנכוליה וכעס. בשיר CARRY ME של קרוסבי, הוא מתאר את אמו הגוססת; בשיר BITTER SWEET הוא מעביר תחושה של קור, בילבול והתקרבות לגיל העמידה. COWBOY OF DREAMS הסוריאליסטי של נאש מתמודד עם פחד המוות, ו- LOVE WORK OUTטוען באלימות את הצורך ביחסים אישיים מתמשכים. זה לא אלבום שנעשה על ידי ילדים או בשבילם, אלא יצירה של גברים שמתמודדים עם השלכתם לחוף, כמו לווייתנים, על ידי תרבות הצעירים, והם נחושים בדעתם לשרוד. ברור שהם יצליחו".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.


Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page