top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-15 בפברואר בעולם הרוק


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-15 בפברואר (15.2) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "שברתי את עצם הבריח פעם אחת. זה היה בחדר במלון בבעלותי, בחג המולד אחד. התמוטטתי מול האח בשעה ארבע לפנות בוקר וכמה חברים שלי החליטו לשים אותי במיטה, והם היו במצב גרוע כמוני. הם ניסו לגרור אותי במעלה המדרגות. הם העלו אותי שתי קומות ואז הפילו אותי. אבל לא ידעתי

את זה עד שהתעוררתי בבוקר וניסיתי ללבוש חולצה מזוינת. הכאב היה בלתי נסבל. הבעיה שהייתי אמור להגיע לצילומי פרק סוף שנה בתוכנית טופ אוף דה פופס והנה אני חבוש. הלכתי לרופא שלי, דוקטור רוברט, והוא נתן לי זריקה באותו היום של ההופעה כדי שלא ארגיש כלום. שמתי חולצה על הגבס, הידקתי את מקל התוף לפרק כף היד עם דבק, התיישבתי מאחורי מערכת התופים ונתתי לזמר ויויאן סטנשל לקשור חבל סביב פרק כף היד שלי. לאחר מכן זרקנו את החבל מעל עמוד התאורה מעל, זה שמחזיק את הפנסים והכל, ושמתי עין על צג הטלוויזיה; בכל פעם שהייתי במצלמה,הייתי נותן את האות לויו, והוא היה נותן משיכה בחבל, שגרם לזרוע ימין לעלות למעלה ואז להכות במצילה" (קית' מון, מלהקת המי, בשנת 1972)



ב-15 בפברואר בשנת 1980 יצא תקליט סולו ראשון לאיש להקת ג'נסיס, מייק ראת'רפורד. הצד הראשון בו הוא יצירה אחת ארוכה ולצוות הנגנים הוא צירף גם את גיטריסט ג'נסיס המקורי, אנתוני פיליפס, שמנגן בקלידים.



ראת'רפורד סיפר על התקליט בספרו האוטוביוגרפי: "לא השתוקקתי לעשות תקליט סולו אבל חשבתי שזה יכול להיות די כיף. התקליט הזה היה מבוסס על סיפור רומן שאהבתי מאת פיטר קורל בראון. זה סיפק גם תפאורה וסיפור למוזיקה. בניגוד לאלבום של ג'נסיס, THE LAMB LIES ON BROADWAY, יש פה עלילה שאפשר להסביר בפסקה אחת.


אחד הדברים הכי נחמדים בהכנת התקליט היה לחשוב על מי שרציתי לעבוד איתו: סיימון פיליפס, מתופף שתמיד הערצתי; נואל מקאלה, זמר הקלטות אולפניות עם קול גבוה מאוד, ואנתוני פיליפס בקלידים. בכל להקה אחרת יראו עובדים עם מוזיקאים אחרים כהתחלה של מדרון חלקלק: 'מה לא בסדר איתנו?' אבל גם טוני (בנקס, הקלידן של ג'נסיס) ניצל את ההזדמנות לעשות אלבום סולו בזמן שפיל (קולינס) היה רחוק מאיתנו. הקשר בין שלושתנו היה כזה שמעולם לא הרגשנו מאוימים מכל דבר שעשינו מחוץ ללהקה.


סטורם ת'ורג'רסון (מעצב עטיפות האלבומים של פינק פלויד, בין השאר) עיצב כמה עטיפות אלבומים של ג'נסיס ולכן הוא נראה בחירה טבעית לעיצוב עטיפת התקליט הזה. החלטתי על תמונה שאני רוצה להשתמש בה והרעיון של סטורם היה לרסס דיו מתפתח על התצלום. כשהוא הראה לי את התוצאות, הוא הביא שש גרסאות שונות ושאל אותי איזו מהן אני אוהב: כולן נראו לי די דומות אבל אהבתי אחת קצת יותר מהשאר. 'התמונה הזו,' אמרתי. סטורם נראה נגעל. 'לא לא לא לא לא. את זה'.


סטורם היה מאוד דעתן: זה היה כוחו וזו הייתה חולשתו. הוא היה טוב מאוד בלהילחם על הפינה שלו מול חברות תקליטים - לגרום להן להשתמש בנייר באיכות טובה ובדברים כאלו - אבל הוא גם תמיד היה מנסה לגרום לך ללכת למדבר איפשהו לצילום ולבזבז הון עתק. 'אנחנו נעשה את זה כאן, וזה שם, ואז נעבור לדיונת החול הזו...' לסטורם תמיד היה ספר סקיצות קטן של רעיונות שהוא הציג וזיהינו מאוחר יותר כמה רעיונות מאלו שג'נסיס דחתה מתנוססות בעטיפות של 10CC ולד זפלין.


כאלבום, SMALLCREEP'S DAY הוא די חזק מבחינה אינסטרומנטלית, אבל הוא אמיתי כמו משב אוויר יצירתי. בניגוד ללהקות אחרות, הפרויקטים של חברי ג'נסיס בנפרד אף פעם לא היו תגובה לאי שביעות רצון ממה שעשינו כלהקה. תמיד היינו עובדים על ענייני סולו בין לבין אלבומי להקה. זה היה אחד הדברים שהפכו אותנו ליוצאי דופן כלהקה, ואני חושב שזה היה חלק חשוב ממה שהחזיק אותנו".




ב-15 בפברואר בשנת 1981 נמצא גיטריסט הבלוז, מייקל בלומפילד, ללא רוח חיים במכוניתו. מה קרה שם? הפרטים הנדירים והמטלטלים נמצאים בספר "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום" - לרכישה פה.



ב-15 בפברואר בשנת 1969 יצא גיליון חדש לרולינג סטון כשבשער שלו תמונת נושא הכתבה המרכזית, על נושא הבחורות שנצמדות לאמנים ולהקות. מושג חדש נולד אז - גרופיות.



ככל שהרוק'נ'רול התבגר, גם תרבות המעריצות נעשתה מעודנת יותר, ונדרש שם חדש לנשים שהסתובבו ליד בשטח הימצאותה של להקה בתקווה לאיזו אינטראקציה אינטימית עם חבר להקה. הבנות האלה הוסיפו צבע וסקרנות לסיפורים של כוכבי הרוק, אבל הן בדרך כלל היו דמויות משניות בעיתונות המוזיקלית, שלעתים קרובות זכו ללעג בדפוס. רולינג סטון, רק בגיליון ה-27 שלו, הופך אותן לסיפור השער והגדיר את הכינוי שלהן.

חלק מהגרופיות הפכו לידועניות בזכות עצמן, ביניהן ביבי ביואל (אמא של ליב טיילר) ופמלה דה בארס, שכתבה ספרים על תת-התרבות הזו.


לא כל הקשרים בין כוכבי רוק לגרופיות היו רומנים חפוזים של לילה אחד: כמה אמנים אף התחתנו עם המעריצות שלהם, למרות שלעיתים רחוקות היה מדובר באיחוד לכל החיים.


באשר לאופן שבו המילה "גרופית" פיתחה קונוטציה שלילית, פמלה דה בארס אמרה, "אנשים פשוט קינאו כי הגענו אל מאחורי הקלעים והם לא. חלק מחברי הלהקה לא אהבו את העובדה שבנות היו מוכנות לקיים יחסי מין עם חברי להקה אחרים מלבדם. הם היו חסרי ביטחון לגבי סדר ההעדפות שלהן".


ב-15 בפברואר בשנת 1982 יצא תקליט הפסקול לסרט פעולה שנקרא 'משאלת מוות 2'. צ'רלס ברונסון היה אחד מגיבורי סרטי הפעולה האמיתיים. קשה היה להתעלם ממבטו הקשוח ושפמו עתיר הגבריות והוא גילם את התפקיד הראשי בסרט. ג'ימי פייג' (לשעבר גיטריסט להקת לד זפלין) הופקד על הכנת הפסקול.



בעיתון מלודי מייקר פורסם אז בביקורת על תקליט זה: "בימים בהם 'מדרגות לרקיע' היה ממוקם גבוה, אפילו חדשות על ג'ימי פייג' שאיבד את המפרט שלו היו סנסציוניות. אבל האופנה השתנתה ואם תמצמצו, תפספסו מישהו שפתאום נעלם, כמו הילתו של ג'ימי פייג'. זה פאתטי לראות שפייג' נתן לתקליט הסולו הראשון שלו להיראות כפסקול לסרט פרובוקטיבי ולא נעים. וחבל שרק בגלל שפייג' הוא שכנו של במאי הסרט, מייקל וינר, הביא לחיבור המוזיקאי הזה לפרויקט מוטל בספק זה. המשחק המאובן של ברונסון מתאים לתיזמור המשעמם פה של פייג', שנשמע כפסקול הוליוודי סטנדרטי, עם המון סינטיסייזרים שמחליפים גיטרות. יש פה ושם גיטרות שיעירו את אוהבי לד זפלין, כמו למשל בקטע WHO'S TO BLAME, ששר בו כריס פארלו. שמונה שנים לאחר הסרט הראשון (שאת הפסקול שלו הכין הרבי הנקוק) אנו מקבלים פה תקליט בעייתי. אם כך, לא כדאי לחכות לחלק השלישי של משאלת המוות הזו".



ב-15 בפברואר בשנת 1969 יצא תקליט חדש ללהקת המאנקיז. שמו הוא INSTANT REPLAY וכבר לפי עטיפתו היה ברור שאחד מהארבעה (פיטר טורק) פרש.



תקליט זה יצא בזמן דעיכת הלהקה, כמה חודשים לאחר שבוטלה תוכנית הטלוויזיה המצליחה שלהם ו, כפי שכתבתי, פיטר טורק עזב את הלהקה. זה היה ב-30 בדצמבר בשנת 1968 כש טורק עזב את הלהקה. הוא השתמש בכל הכסף שהיה לו אז, מאה ושישים אלף דולר, כדי לקנות את שחרורו מהחוזה המעיק של הלהקה.

ביום בו הוא עזב נולדו שני אנשים אחרים במאנקיז. אלו הם מייק נסמית', שנולד בשנת 1942, ודייבי ג'ונס, שנולד בדיוק שלוש שנים אחריו.


טורק אמר לתקשורת מיד עם פרישתו: "למעשה, רציתי לפרוש כבר לפני שנתיים, כשהעונה הראשונה של תוכנית הטלוויזיה שלנו הסתיימה., אבל האחרים שיכנעו אותי להישאר. נשארתי ושנאתי את העבודה שם. רק רציתי להקליט את השירים שלי. הלחץ היה נוראי. נכון, היו רגעים טובים פה ושם אבל הפעם השמחה היחידה בלהקה הייתה כשהקלטנו את האלבום HEADQUARTERS. ההופעות היו מהנות אבל במהלך סיבובי הופעות אתה מנותק מחברים חוץ מחבריך ללהקה. הסיבוב האחרון באוסטרליה וביפן לא היה מהנה כי חשתי שאנחנו לא מוכנים להופיע. לא ערכנו מספיק חזרות. כל הזמן דחפתי לעשות חזרות והם כל הזמן ענו לי שנעשה אחר כך. כמו כן, בסיבוב האחרון לא ביצענו חומרים חדשים. זה שיעמם אותי. אני מניח ששאר הלהקה ראתה שאני עומד לפרוש". טורק הקים מיד עם פרישתו להקה בשם RELEASE.


אז התקליט הזה של המאנקיז בא לשלב ישן עם חדש, במטרה לנסות ולזכות בחזרה בקהל שהעריץ את הלהקה. הטריק לא הצליח והתקליטון לא נחשב מהמצליחים של המאנקיז.


ב-15 בפברואר בשנת 1975 יצא תקליטה השני של להקת RUSH, שנקרא FLY BY NIGHT.



להקת RUSH פרצה לראשונה לתודעה בשנת 1974 עם אלבום נהדר. זה היה האלבום היחיד בו המתופף לא היה ניל פירת הוירטואוז האגדי (שממש לא מזמן איבדנו אותו) אלא המתופף המקורי, ג'ון ראטסי. זה גם האלבום של הלהקה שהכי מתקרב לניחוחות של להקות רוק כבד כמו לד זפלין, שוודאי השפיעה על שלושת הבחורים מקנדה. דרך אגב, קולו של בסיסט הלהקה, גדי לי, תואר פעם באחד מעיתוני המוזיקה כהכלאה בין רוברט פלאנט לדונאלד דאק. לדעתי - הגדרה מדוייקת. הלהקה החלה להופיע עוד הרבה קודם לכן. זה היה בשנת 1968 בקנדה. במרתף של כנסיה. שני חברים באותה כיתה בבית הספר נפגשו לנגן בשעות הפנאי.


אלה היו הגיטריסט אלכס ליפסון (שם אמיתי - אלכס זיבוז'ינוביק) והבסיסט גדי לי (שם אמיתי - גרי לי וויינריב).

בשנת 1971 חתמו שניהם על חוזה ניהול. המזל שיחק להם אז כשהחוק בטורונטו, המקום בו גרו, הוריד את גיל השתיה ל-18. כך יכלו החברים להופיע בפאבים ללא בעיה. כך מצאו את עצמם החברים מופיעים שישה ערבים בשבוע ובין לבין גם כותבים חומר מקורי.


בשלב הזה החלו החברים להקליט את אלבומם הראשון בשעות הלילה המאוחרות בהן תקציב לשעת אולפן היה נמוך יותר. ההקלטה הראשונה הייתה דווקא קאבר לשיר בשם NOT FADE AWAY, שיצאה על גבי תקליטון בשנת 1973. בצד ב' של התקליטון היה שיר מקורי בשם YOU CAN'T FIGHT IT. אך חברי הלהקה לא היו מרוצים מסאונד ההקלטה, שהופק על ידי בחור בשם דייב סטוק, והחליטו להפיק את אלבום הבכורה שלהם בעצמם.


הקטע הפותח של התקליט נקרא FINDING MY WAY ואכן חברי הלהקה מצאו פה דרך טובה להצבת הרוק האנרגטי שלהם. מכאן המאזין מגיע לשירים שחלקם נשמע פשטני מדי לאלבומים של להקת RUSH. העסק חוזר לעניינים עם הקטע שמסיים את צד א', שנקרא HERE AGAIN. צד ב' נפתח עם שיר בסגנון זפלין בשם WHAT YOU'RE DOING. השיר הבא, IN THE MOOD, יצא כסינגל ואף קיבל השמעה יומית בתחנת רדיו מקומית בשעה רבע לשמונה בערב, בגלל השורה HEY BABY IT'S QUARTER TO EIGHT, I FEEL I'M IN THE MOOD.


אך עם כל הכבוד לשירי האלבום, יש קטע אחד שבולט מעל כולם והוא זה שסוגר את התקליט. הוא נקרא WORKING MAN. השיר הזה מדליק אנרגטית כמו כל שיר טוב של להקת בלאק סאבאת'. השיר הפך להיות מושמע היטב גם בארה"ב בזכות שדרנית רדיו בשם דונה הלפר, מקליבלנד, שהשמיעה אותו ללא הרף.


ההוצאה הראשונה של התקליט הודפסה רק ב-3,500 עותקים אך ההשמעה התכופה של WORKING MAN גרמה לחברת התקליטים האמריקאית MERCURY להתעניין בלהקה ואף החתימה אותה אצלה.


השורשים הפרוגרסיביים של להקת הרוק הקנדית RUSH החלו לצמוח בשנת 1974. זה היה כשעמדת התופים נתפסה עם מתופף שהפך להיות גדול מהחיים. ג'ון ראטסי, המתופף המקורי של הלהקה הועף ממנה בתירוץ שהוא לא יוכל לנהל חיי מוזיקת רוק עם סכרת שהייתה בגופו. הבסיסט גדי לי והגיטריסט אלכס לייפסון ערכו אודישנים אליהם הגיע בחור עם תספורת קצרה שנראה להם לא מתאים לסגנון הרוק אותו הם רוצים לנגן.


קשה לדמיין דוגמה שבה גיוס מתופף חדש ללהקה קיימת שינה אותה באופן כה נחרץ (ג'נסיס היא דוגמה ובה ללהקה שכזו). להקת RUSH קיבלה מתנה שכזו עם ניל פירת.


המתופף ניל פירת הגיע מלהקה אחרת שהיה חבר בה בשם המקרי HUSH. פירת הגיע לאודישן עם מערכת תופים קטנטנה, אך כשהוא החל לנגן בה נפערו הלסתות של שני החברים המוזיקאים שעמדו מולו. פירת תופף כאיש אחוז דיבוק. ללהקה המחודשת הייתה משימה לא קלה. שלושת החברים ידעו שיהיה קשה להם להתברג בתעשייה כל עוד הלהקות שהשפיעו עליהם עדיין פועלות בשטח ובהצלחה. להקות רוק מתקדם מובילות לצד להקות רוק כבד כלד זפלין עדיין שלטו בכיפה. אך הבאתו של פירת ללהקה הביאה לא רק מתופף מעולה אלא בחור אינטיליגנטי בטירוף שידע גם לכתוב תמלילים לא שיגרתיים. לפיכך הוחלט באותו רגע שפירת יהיה אחראי על המילים ולייפסון ולי יהיו אחראים על הלחנים.


התקליט הראשון שצמח מהשלישייה יצא ב-1975 תחת השם FLY BY NIGHT.


ניל פירת: "כשהסתובבנו בהופעות, עבדנו על שירים. אם שכרנו מכונית, באמת, זה היה כמו המאנקיז. לאלכס הייתה גיטרה אקוסטית ואנחנו היינו עובדים עמה על שיר, ברכב שכור, בחדר מלון אחרי הופעה - זה פחות או יותר איך שנכתב התקליט הזה".


קטע הפתיחה ANTHEM, שמבוסס על סיפור מד"ב שנכתב על ידי איין ראנד בשנת 1938, הכניס את המאזין להפגזת רוק שלא נשמעה כמותה לפני כן.עם תיפוף מופלא, נגינת בס וגיטרה מהוקצעת וסולן (גדי לי) שנשמע כהכלאה אנרגטית ומקסימה לדעתי בין רוברט פלאנט לדונלד דאק. גדולתי של גדי לי היא שהוא הטביע בקול זה את חותמו בעולם הרוק עם סגנון שירה ייחודי שאין שני לו. המורכבות בחלק מהקטעים בתקליט הזה הפכו לסימן היכר של הלהקה. השיר שחתם את צד א' של התקליט הזה, BY TOR AND THE SNOW DOG, היה הפעם הראשונה בה הלהקה כתבה יצירה ארוכה יחסית מלאת דרמה ודינמיקה.


השם ליצירה הזו הגיע ממנהל ההופעות של הלהקה, הווארד אנגרליידר, שראה שני כלבים במסיבה בה נכח. הם היו שייכים למנהל הלהקה. אחד מהם היה כלב רועים גרמני והשני היה כלב קטן, לבן ועצבני. אנגרליידר קרא לכלב הראשון BY-TOR כי הוא נהג לנשוך כל מי שנכנס לבית. השני נקרא SNOW DOG בגלל צבעו. דרך אגב, בעטיפה האחורית של התקליט נקרא לייפסון הגיטריסט בשם BY-TOR וגדי לי הבסיסט בשם SNOW DOG.


ואם כבר הזכרתי את העטיפה, הציור בה הוא של ניצול מחנה הריכוז, ארלדו קארוגטי, ידוע גם באיורים של כל אחד מארבעת חברי להקת קיס לעטיפות של אלבומי הסולו שלהם שיצאו במקביל בשנת 1978.


התקליט FLY BY NIGHT היה כמנת פתיחה לקראת קריירה מרשימה ביותר של שלושה שגרירי רוק קנדיים, שלא נבהלו מביקורות שליליות ולימדו כיצד מצליחים, עם המון נחישות, תעוזה ומעוף.



ב-15 בפברואר בשנת 1977 יצא האלבום HARBOR של להקת אמריקה. הנה הביקורת עליו ברולינג סטון (גליון 237 - 21 באפריל 1977):



"האלבום הזה מכיל כמות נכבדת של הדברים המצופים. הפעם אנו מקבלים את 'סוס ללא שם' כשהוא לעוס מחדש ומגיע אלינו בשם POLITICAL POACHERS. שאר החומר נשמע שוב כעיסה של ניל יאנג, איגלס והביץ' בויז ביחד. ההפקה היא שוב של ג'ורג' מרטין. הרגעים המעניינים ביותר באים עם נסיונות הלהקה לגעת במוזיקת רוק ובמיוחד בשיר NOW SHE'S GONE, שנשמע כאילו נלקח מפח הזבל של ג'ו וולש. השיר HURRICANE מזכיר את הביץ' בויז בימי האלבום SUMMER DAYS אבל יש בו את נגינת כלי הנשיפה האיומה ההיא. שניהם, בסופו של דבר כמובן, נשמעים מטופשים. האבסורד האהוב עליי ביותר בתקליט הוא הקטע החותם אותו, DOWN TO THE WATER, שחייב לכלול גם אפקטים עם צלילי ים. התוצאה מצחיקה".


ב-15 בפברואר בשנת 2013 תבע אמן הטוויסט הותיק, צ'אבי צ'קר, את חברת המחשבים HP, בסך חצי מיליון דולר, כי הציעה אפליקציה שפעלה תחת שמו והזמינה את המשתמשים בה למדוד את כושרם המיני לפי מידת נעליהם. כן, יש טוויסט בעלילה...



עורכי הדין של צ'קר דרשו חצי מיליארד דולר בגין נזקים הבלתי ניתנים לתיקון. "תביעה זו נוגעת לשמירה על שלמותו ומורשתו של אדם שהשקיע שנים רבות במלאכתו המוזיקלית וזכה לתפקיד אחד מגדולי הבדרנים המוזיקליים בכל הזמנים", הסביר עורך הדין ווילי גארי.


בחברה ניסו להסביר שצ'קר הוסר מכל הרישומים הרשמיים שלה, בספטמבר 2012, אבל רישום ישן של האפליקציה מציג את סיבתו, עם הנוסח שנכתב בה ונצמד לשמו: "כל אחת מכן רק מתחילה לראות מישהו חדש ותוהה מה גודל איברו. אז כל מה שאת צריכה לעשות זה לגלות את גודל הנעל של האדם ללא אכזבות וללא הפתעות". היזמים של האפליקציה, MAGIC APPS, התגאו בדרישה הבינלאומית של האפליקציה. זאת עד שהדבר הגיע לצ'אבי צ'קר, שדאג לרשום את שמו באופן מסחרי בשנת 1997.


עורכי הדין של הזמר טוענים כי האפליקציה "תטשטש ותכתים" את הסימן המסחרי הזה, ותקשר בין השם לדברים מיניים מגונים. בסופו של דבר הסדיר הזמר את התביעה מחוץ לכתלי בית המשפט, כשהחברה הסכימה לא לעשות שימוש עתידי בשם הבמה שלו, דמותו או סימני המסחר הקשורים אליו.


עורך דינו של צ'קר, מייקל סנטוצ'י, אמר כי העניין נפתר "לשביעות רצונם ההדדית של כל הצדדים". לא נמסר אם סכום הכסף עבר במלואו לאמן הטוויסט. מסתבר שהאפליקציה הזו לא הצליחה בקרב הקהל והכניסה רק 16 דולר לחברה, שנאלצה לשלם מיליונים על מעשה שטות זה.


ב-15 בפברואר בשנת 1978 התקשר בריאן אינו מקלן לדייויד בואי כדי לספר לו בהתלהבות שנכח יום לפני כן בהופעה של פרנק זאפה ושם את עינו על הגיטריסט שלו, אדריאן בילו.



אינו זכר שבואי חיפש גיטריסט מקצועי לסיבוב ההופעות הבא שלו. הוא יעץ לבואי ללכת להופעה של זאפה בברלין ולבדוק גם הוא את בילו, שסיפר: "בלילה שלאחר מכן הגיע דייויד להופעה, לכאורה לראות אותי מנגן. הייתה הפסקה במופע שבה אני בדרך כלל עוזב את הבמה בזמן שזאפה מנגן סולו גיטרה ארוך. כשאני עוזב, אני מעביר מבט ואני המום לראות את דייוויד בואי ואיגי פופ! אני ניגש, לוחץ את ידו של דייויד ואומר לו 'תמיד אהבתי את המוסיקה שלך'. 'נהדר', הוא אומר, 'אתה רוצה להצטרף ללהקה שלי?'. 'טוב, אני מנגן עכשיו עם הבחור הזה...' אני מגמגם ומצביע על פרנק. 'כן, אני יודע, אבל הסיבוב שלך איתו מסתיים בעוד שבועיים ושלי מתחיל כעבור שבועיים'.


הסכמנו להיפגש במלון לאחר המופע. דייוויד רצה לקחת אותי לאחת המסעדות האהובות עליו כדי לדון בעתיד שלי. אז הנהג שלו יצא לדרך. התקרבנו למסעדה שנראתה יפה ונכנסנו פנימה. כשליד השולחן ממש לפנינו ישבו פרנק זאפה וחלק מהלהקה! דייוויד אמר, 'באמת נהניתי מההופעה'. פרנק החזיר לו, 'לך תזדיין, קפטיין טום'. דיוויד התעקש, 'אוי בחייך פרנק, אנחנו בטוח יכולים להיות ג'נטלמנים לגבי זה?', אבל לא משנה מה דיוויד ניסה, פרנק המשיך לומר, 'לך תזדיין, קפטיין טום'. אז עזבנו את המסעדה ובחוץ אמר דייויד, 'נו, זה עבר יחסית בסדר'...


כמובן שפרנק היה זכאי עכשיו להיות מרוחק ממני. הוא הוציא אותי מהערפל, לימד אותי כל כך הרבה דברים והאיר עליי אור בהיר. זאפה היה המנטור שלי, והוא לא היה אידיוט נגדי, אף פעם לא! הוא היה נדיב, מצחיק עד כדי כך, מבריק ואינפורמטיבי. גאון. זה אף פעם לא היה חלק מהתוכנית שלי לעזוב את פרנק לנצח. עוד נותרו לנו שבועיים של סיבוב הופעות. זאפה כבר הודיע לי שהוא הולך לשכור מכונת עריכת סרטים ענקית, ואז להקדיש שלושה או ארבעה חודשים לעריכת צילומי ההופעות שלנו לסרט שנקרא BABY SNAKES. הוא הסביר שאני אשאר בסביבתו, מה שאומר שלא אעשה כלום מלבד לחכות לפרויקט הבא של פרנק. אמרתי לו שאחזור בשמחה. פרנק הושיט יד ולחצנו ידיים. אבל ב-26 בפברואר הופענו בבריסל, בלגיה. אחד השירים של פרנק שעשינו היה YO MAMA. אבל במופע הזה, פרנק החליף את המילים YO MAMA במילים YO DAVID. אז זה מה שהוא שר: 'אולי אתה צריך להישאר עם דייויד שלך, הוא יכול לכבס לך ולבשל בשבילך, אולי אתה צריך להישאר עם דיוויד שלך, אתה ממש טיפש וגם מכוער'... שני לילות לאחר מכן, הסיבוב הסתיים בלונדון והיה אירוע על הבמה שהכעיס את פרנק. הוא קיצר את ההצגה ויצא בסערה. למחרת, רוב חברי הלהקה טסו חזרה ללוס אנג'לס, שם גרו כולם. נאמר לי מאוחר יותר שפרנק פיטר את הלהקה באותה טיסה הביתה. עליתי על מטוס לדאלאס לערוך חזרות של שבועיים עם דיוויד בואי. חשבתי שאצטרף שוב לפרנק לאחר מכן. אבל סיבוב ההופעות של דיוויד התארך, ופרנק הקים להקה אחרת. לפחות קיבלתי את ברכתו של פרנק. הוא חשב שזו הבחירה הנכונה גם עבורי".


ב-15 בפברואר בשנת 1974 יצא התקליט BURN של דיפ פרפל. זה התקליט שהציל את הלהקה לזמן מה. ואיזו אנרגיה מתפרצת יש בו!



זו נקודת ההתחלה של ההרכב השלישי של הלהקה, שהפך להיקרא MARK III. אז חזרה הלהקה לבעור במלוא עוצמתה, אך זה לא קרה בין לילה. נחזור קצת לאחור...


בשנת 1969 הופיעה הלהקה, אז עוד בגלגולה הראשון עם הזמר רוד אוונס והבסיסט ניק סימפר, באוניברסיטת ברדפורד. להקת החימום שלה באותו ערב הייתה THE GOVERNMENT, שסולנה היה בחור צעיר בשם דייויד קוברדייל, שהיה אז בן 18. חברי דיפ פרפל התרשמו מאד מקולו של קוברדייל אך לא שיערו בנפשם שהוא יהיה זה שיוביל את להקתם חמש שנים לאחר מכן.


האמת היא שבחירתו כסולן ללהקת דיפ פרפל נראתה אז כסוג של סיכון. קוברדייל היה אז בחור שמנמן עם לחיים אדמוניות ומבטא של בן-כפר מגושם. דמותו נראתה רחוקה מאד מזו של כוכב הרוק שצמח ממנו.

זמן קצר לפני כן הודיע זמר להקת דיפ פרפל, איאן גילאן, שהוא פורש מהלהקה. נמאס לו מהריבים הקשים עם גיטריסט הלהקה, ריצ'י בלאקמור. כתוצאה מכך גם נמאס לו באופן כללי מעסקי המוזיקה והוא רצה לפרוש מהם על מנת להקים בית מלון. הקורבן בסיפור הזה היה הבסיסט רוג'ר גלובר שהועף מיד לאחר מכן על ידי בלאקמור, שהטיל אולטימטום ברור: "או אני או הוא".


וכך קוברדייל הצעיר, שעבד אז כזבן בחנות, קרא בעיתוני המוזיקה על פרישתו של גילאן והחליט לנסות את מזלו. הוא לא באמת ציפה לכך שחברי הלהקה יקבלו אותו. באותה תקופה היה גם חברי האהוב והזמר הישראלי הנפלא, דני שושן (איש הצ'רצ'ילים), שקיבל הצעה מרומזת מג'ון לורד לבדוק אפשרות להצטרף, אך העניין הזה לא הסתדר. קוברדייל שלח להנהלת דיפ פרפל כמה הקלטות שלו באיכות זוועתית. ההקלטה הזו נעשתה לאחר שקוברדייל שתה בקבוק שלם של וויסקי וקולו נשמע בה די שבור. חוץ מזה היו לו הקלטות ישנות יותר אך הוא העדיף לא להשתמש בהן כי הן נראו לו כבר לא תקפות.


זמן קצר לאחר שליחת ההקלטות קיבל קוברדייל מכתב מפתיע ובו הזמנה מלהקת דיפ פרפל להגיע ללונדון.

קוברדייל, שלא היה רגיל למשמעת נוקשה של להקת רוק מקצועית, נאלץ להישאב לסדר יום מתיש ביותר של חזרות מוזיקליות אינטנסיביות מצד אחד ומשטר קפדני של דיאטה על מנת להפוך אותו לסולן הראוי שיחליף את גילאן. בסיסט הלהקה החדש, גלן יוז, היה מועמד רציני לפני כן גם להיות סולנה אך הוחלט שלהקת דיפ פרפל צריכה סולן מובהק שיאחוז במיקרופון. יוז היה לפני כן חבר בלהקה בשם TRAPEZE ולאחר מכן דחה הצעה להצטרף ללהקה חדשה בשם ELECTRIC LIGHT ORCHESTRA (להקתו של ג'ף לין, כמובן). במסעה השישי של להקת TRAPEZE לארה"ב הופיעה הלהקה במיאמי ביץ'. חברי דיפ פרפל התאכסנו במלון שכן ללהקה. וכך שתי הלהקות באו לבקר זו את זו בהופעותיהן. דיפ פרפל אהבה את שראתה אך לא הרעיפה מחמאות מיוחדות על יוז אלא על הלהקה באופן כללי. אך כשגילאן פרש קיבל יוז הזמנה לבוא להיות הבסיסט וגם הזמר של הלהקה, תוך הבהרה שמעתה הוא חייב להיות חלק מלהקה ולא האיש המוביל כפי שעשה בלהקתו הקודמת. לבסוף, כאמור, הוחלט להביא זמר נוסף.


קוברדייל לא הכיר את הרפרטואר של דיפ פרפל ונאלץ לשאול תקליטים שלהם מחבר שלו, שהיה מטורף עליהם. אותו חבר לא האמין למשמע אוזניו שחברו הטוב הולך להיות הסולן בלהקה הנערצת עליו. עם האופטימיות החדשה נכנו חברי הלהקה לאולפן ויצאו עם תקליט רוק מרשים בשם BURN. התקליט כמובן הפך לרב-מכר גדול והלהקה החלה להופיע בתדירות גבוהה ביותר. הלהקה שמה לה כמטרה ברורה את השוק האמריקאי. מתופף הלהקה, איאן פייס, סיפר שמספיק לו להסתכל במצעד הלהיטים הבריטי כדי להבין שממש לא בא לו להופיע שם עם להקתו. הוא לא סבל גם ככה אמנים נוצצים כמו גארי גליטר, האוסמונדס או דייויד קאסידי. דבריו של פייס הביעו מרירות ברורה של חברי הלהקה כלפי אנגליה. הם הרגישו שהם קיבלו כל קרדיט ראוי ברחבי העולם אך במגרש הביתי שלהם די התנערו מהם. פייס הוסיף בראיון עימו שהלהקה מרגישה נהדר עם הבאת זמר אנונימי. בתחילה הם חשבו להביא זמר ידוע כמו פול רודג'רס (מלהקת FREE) אך לבסוף ההחלטה על קוברדייל התבררה כנכונה ומנצחת.


בספטמבר 1973 הסתובבו שמועות רבות בנוגע לזמר החדש שיאייש את עמדת החזית בלהקת דיפ פרפל, במקומו של איאן גילאן שפרש. שמות התעופפו כזבובים באוויר. אחד המועמדים החזקים היה פול רודג'רס, שנהג להכחיש את השמועה אך ללא הרבה הצלחה. כל זאת עד שהעיתונאים הוזמנו בסוף אותו חודש לטירת CLEARWELL. שם הם התגודדו, שתו קצת משקאות וחיכו לבואו של ההרכב החדש.


עם הינתן האות הגיעו חמשת הסגולים והציגו בתוכם זמר חדש שענה לשם דייויד קוברדייל. שמו לא נשמע לפני כן בסצנת המוזיקה המובילה באנגליה. עבור העיתונאים הייתה זו תעלומה שצריך לגלות במהרה אודותיה. קוברדייל, ששר פה ושם בהרכבים קטנים ומזדמנים, עבד למחייתו כזבן בחנות בגדים. ברשותו הייתה גיטרה אחת שקנתה לו אמו עבור 30 ליש"ט ובה ניגן עד שהצטרף לדיפ פרפל. בראשו כבר הדהד הרעיון להופיע מול כמאתיים אלף איש בפסטיבל גדול בקליפורניה, שייקרא CALIFORNIA JAM. עד אז הוא היה רגיל להופיע עד מקסימום מאה איש.


קוברדייל סיפר לעיתונאים: "פגשתי את דיפ פרפל לפני שלוש שנים, כשהייתי חבר בלהקה ושמה THE GOVERNMENT. דיפ פרפל היו המובילים באירוע. שם הכרתי אותם לראשונה. לפני כחודש נודע לי שאיאן עזב והם מחפשים זמר חדש. מישהו נכנס לחנות הבגדים בה עבדתי והציע לי להיבחן. החלטתי לנסות. שלחתי קסטה באיכות גרועה למשרדי הלהקה. הייתי שיכור כשהקלטתי אותה. להפתעתי הגדולה זה מצא חן בעיניהם. הם הזמינו אותי לאודישן באולפני SCORPIO. לאחר מכן הם אמרו לי שיתקשרו אליי. אני כבר הכרתי את המשפט הזה בעבר אבל להפתעתי הפעם זה אכן קרה. עכשיו אני עם דיפ פרפל ואנחנו מאד נהנים. גלן יוז ואני נחלוק את תפקידי השירה בינינו. עכשיו אני צריך לארגן מחדש את שיגרת חיי כדי להתאימה למצב. תמיד הערצתי את ריצ'י בלאקמור. הוא ראש הממשלה האמיתי מבחינתי. אני לא אנסה לחקות את איאן גילאן, אבל נשחיל בהופעה שלנו כמה שירים שהוא עשה עם הלהקה. אני גם אסתובב יותר על הבמה, במקום איאן שנהג בעיקר לעמוד במקומו. עכשיו הגיע הזמן להקליט תקליט חדש".


קוברדייל נאלץ בסוף ללמוד רק שני שירים ישנים של דיפ פרפל - SPACE TRUCKIN ו- SMOKE ON THE WATER. כל שאר רפרטואר ההופעה נבנה על השירים החדשים של התקליט BURN. ואכן להקת דיפ פרפל בערה במלוא המבערים שלה בשנת 1974. אך הבערה הזו הייתה כה עוצמתית עד שזמן לא רב לאחר מכן (ועם אלבום שני טוב, אך לא כמו זה, בשם STORMBRINGER) נוצר השבר המשמעותי בלהקה כשריצ'י בלאקמור החליט לעזוב כי שאר חברי הלהקה לא רצו להקליט קאבר לשיר שאהב בשם BLACK SHEEP OF THE FAMILY.


עיתון מלודי מייקר פרסם בביקורתו ש"התקליט הזה מציב את הסאונד שהלהקה ניסתה להגיע אליו מזה שנה כשהפעם יש יותר מלודיות עשירות מהתקליט הקודם". עיתון NME בביקורתו: "זה תקליט רועש, מונוטוני, מבולגן וחסר השראה באופן מעציב".


ברולינג סטון נכתב בביקורת: "האלבום הראשון של דיפ פרפל מאז עזיבתם של גילאן וגלובר הוא מאמץ סביר אך מאכזב. הסולן החדש, דייוויד קוברדייל, נשמע היסטרי באופן מתאים, אבל החומר החדש הוא בעיקר מטומטם ורגיל, ללא הכוח שהגדיר את העבודה הטובה ביותר של הלהקה הזו".


בעיתון STEREO REVIEW נכתב אז בביקורת: "אני לא אוהב את רוב מוזיקת הרוק הכבד ולעולם לא אתאהב בזה. אבל יש נוחות מוזרה בהקשבה לדיפ פרפל. אני לא משוכנע שהם לוקחים את עצמם כל כך ברצינות. אני חושד שהם נהנים מההצלחה שלהם וישרפו אותה עד תום. אני נזכר בתגובה של ג'ון לנון על פיקאסו, שלדעתו הטעה את מעריציו והוציא במכוון מוצרים חסרי משמעות שידע שיימכרו בשמו: 'הוא בטח צחק צחוק היסטרי בשמונים השנים האחרונות'. דיפ פרפל בוודאי מצחקקים ככה. אני לא יכול לומר שהאלבום הזה שונה בהרבה מהאחרון, או שניתן יהיה להבדיל בינו לבין האלבום הבא. להקשיב לזה זה כמו לקרוא קטלוג רהיטים; רק אם אתם מעוניינים לשפץ מחדש, אתם יכולים להתלהב מדגמי הספות השונים. אבל כולם צריכים משהו לשבת עליו, בדיוק כמו שאנשים מסוימים זקוקים לרוק הכבד של דיפ פרפל".


דייויד קוברדייל הפך מאז לאושיית רוק חשובה. אבל הכל התחיל ממש כאן בשנת 1974 ועם להקה מיוחדת במינה - דיפ פרפל! מספיק לשמוע את קטע הפתיחה כדי להבין כמה אנרגיה הייתה אז ללהקה: סולואי הגיטרה של בלאקמור, אורגן ההאמונד הרועם של ג'ון לורד (שחזר פה להשתמש במגבר לזלי), חטיבת הבס-תופים של גלן יוז ואיאן פייס וגם שילוב הקולות של יוז וקוברדייל שהוא מתנה רוקית משמיים.



ב-15 בפברואר בשנת 1987 נוסף טעם חדש למותג הגלידה בן אנד ג'ריז - צ'רי גרסיה.



חברת הגלידה הזו מפורסמת בטעמים המוזרים שלה, וצ'רי גרסיה - תערובת של גלידת דובדבנים, דובדבנים ופתיתי פאדג' - היא הראשונה על שם אייקון רוק. אבל זה לא היה בן ולא ג'רי, ולא אף איש פרסומות חכם שהפך את שם גיטריסט להקת גרייטפול דד למרקחת הדובדבנים - אלא מעריצה אדוקה (דד הד) של הלהקה.

ג'יין וויליאמסון פרסמה את הרעיון של צ'רי גרסיה על לוח המודעות המקומי של סניף הגלידה בעיר שלה, בשנת 1986, אבל ההודעה נותרה ללא אדם שיקח את זה הלאה לממונים.


ג'יין לא נרתעה ושלחה גלויה אנונימית ישירות למשרד ושם כתבה:


"בן אנד ג'ריס היקרים:

אנחנו מעריצים גדולים של הגרייטפול דד ואנחנו מעריצים גדולים של הגלידה שלכם. למה שלא תכינו טעם דובדבן ותקראו לו צ'רי גרסיה? אתם יודעים שזה יימכר כי אמוצרים של הדד תמיד נמכרים היטב. אנחנו מדברים כאן על חוש עסקי טוב, בנוסף זה יהיה הפתעה אמיתית למעריצים".


צ'רי גרסיה יצא וזכה לתגובה נלהבת מחובבי הגלידה, כשהוא דורג ב-3 הטעמים המובילים של גלידת בן אנד ג'ריס. החברה התחקתה אחר מעריצת המיסתורין שלה לאחר שוויליאמסון שלחה הודעת תודה שנכתבה על גב מכסה צ'רי גרסיה. היא זכתה למחיאות כפיים סוערות באספת בעלי המניות הבאה וזכתה לאספקה של גלידות בן אנד ג'ריס בחינם למשך שנה.


בן אנד ג'ריס המשיכה במסע המוזיקלי שלה עם טעמים המכבדים את להקת פיש (PHISH FOOD), ג'ון לנון (IMAGINE WHIRLED PEACE), אלטון ג'ון (GOODBYE YELLOW BRICKLE ROAD), בוב מארלי (ONE LOVE), דייב מתיוס בנד (ONE SWEET WHIRLED), ולהקת קווין (BOHEMIAN RASPBERRY).


הערה חשובה: בן אנד ג'ריס העולמיים פועלים נגד ישראל, אך נא לא להתבלבל בינם לבין הזכיינים בארצנו שכמובן נגד דבר שכזה ובעד ארצנו.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page