רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-15 בפברואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-15 בפברואר (15.2) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "שברתי את עצם הבריח פעם אחת. זה היה בחדר במלון בבעלותי, בחג המולד אחד. התמוטטתי מול האח בשעה ארבע לפנות בוקר וכמה חברים שלי החליטו לשים אותי במיטה, והם היו במצב גרוע כמוני. הם ניסו לגרור אותי במעלה המדרגות. הם העלו אותי שתי קומות ואז הפילו אותי. אבל לא ידעתי

את זה עד שהתעוררתי בבוקר וניסיתי ללבוש חולצה מזוינת. הכאב היה בלתי נסבל. הבעיה שהייתי אמור להגיע לצילומי פרק סוף שנה בתוכנית טופ אוף דה פופס והנה אני חבוש. הלכתי לרופא שלי, דוקטור רוברט, והוא נתן לי זריקה באותו היום של ההופעה כדי שלא ארגיש כלום. שמתי חולצה על הגבס, הידקתי את מקל התוף לפרק כף היד עם דבק, התיישבתי מאחורי מערכת התופים ונתתי לזמר ויויאן סטנשל לקשור חבל סביב פרק כף היד שלי. לאחר מכן זרקנו את החבל מעל עמוד התאורה מעל, זה שמחזיק את הפנסים והכל, ושמתי עין על צג הטלוויזיה; בכל פעם שהייתי במצלמה,הייתי נותן את האות לויו, והוא היה נותן משיכה בחבל, שגרם לזרוע ימין לעלות למעלה ואז להכות במצילה" (קית' מון, מלהקת המי, בשנת 1972)

ב-15 בפברואר בשנת 1980 יצא תקליט סולו ראשון לאיש להקת ג'נסיס, מייק ראת'רפורד. הצד הראשון בו הוא יצירה אחת ארוכה ולצוות הנגנים הוא צירף גם את גיטריסט ג'נסיס המקורי, אנתוני פיליפס, שמנגן בקלידים.

ראת'רפורד סיפר על התקליט בספרו האוטוביוגרפי: "לא השתוקקתי לעשות תקליט סולו אבל חשבתי שזה יכול להיות די כיף. התקליט הזה היה מבוסס על סיפור רומן שאהבתי מאת פיטר קורל בראון. זה סיפק גם תפאורה וסיפור למוזיקה. בניגוד לאלבום של ג'נסיס, THE LAMB LIES ON BROADWAY, יש פה עלילה שאפשר להסביר בפסקה אחת.

אחד הדברים הכי נחמדים בהכנת התקליט היה לחשוב על מי שרציתי לעבוד איתו: סיימון פיליפס, מתופף שתמיד הערצתי; נואל מקאלה, זמר הקלטות אולפניות עם קול גבוה מאוד, ואנתוני פיליפס בקלידים. בכל להקה אחרת יראו עובדים עם מוזיקאים אחרים כהתחלה של מדרון חלקלק: 'מה לא בסדר איתנו?' אבל גם טוני (בנקס, הקלידן של ג'נסיס) ניצל את ההזדמנות לעשות אלבום סולו בזמן שפיל (קולינס) היה רחוק מאיתנו. הקשר בין שלושתנו היה כזה שמעולם לא הרגשנו מאוימים מכל דבר שעשינו מחוץ ללהקה.

סטורם ת'ורג'רסון (מעצב עטיפות האלבומים של פינק פלויד, בין השאר) עיצב כמה עטיפות אלבומים של ג'נסיס ולכן הוא נראה בחירה טבעית לעיצוב עטיפת התקליט הזה. החלטתי על תמונה שאני רוצה להשתמש בה והרעיון של סטורם היה לרסס דיו מתפתח על התצלום. כשהוא הראה לי את התוצאות, הוא הביא שש גרסאות שונות ושאל אותי איזו מהן אני אוהב: כולן נראו לי די דומות אבל אהבתי אחת קצת יותר מהשאר. 'התמונה הזו,' אמרתי. סטורם נראה נגעל. 'לא לא לא לא לא. את זה'.

סטורם היה מאוד דעתן: זה היה כוחו וזו הייתה חולשתו. הוא היה טוב מאוד בלהילחם על הפינה שלו מול חברות תקליטים - לגרום להן להשתמש בנייר באיכות טובה ובדברים כאלו - אבל הוא גם תמיד היה מנסה לגרום לך ללכת למדבר איפשהו לצילום ולבזבז הון עתק. 'אנחנו נעשה את זה כאן, וזה שם, ואז נעבור לדיונת החול הזו...' לסטורם תמיד היה ספר סקיצות קטן של רעיונות שהוא הציג וזיהינו מאוחר יותר כמה רעיונות מאלו שג'נסיס דחתה מתנוססות בעטיפות של 10CC ולד זפלין.

כאלבום, SMALLCREEP'S DAY הוא די חזק מבחינה אינסטרומנטלית, אבל הוא אמיתי כמו משב אוויר יצירתי. בניגוד ללהקות אחרות, הפרויקטים של חברי ג'נסיס בנפרד אף פעם לא היו תגובה לאי שביעות רצון ממה שעשינו כלהקה. תמיד היינו עובדים על ענייני סולו בין לבין אלבומי להקה. זה היה אחד הדברים שהפכו אותנו ליוצאי דופן כלהקה, ואני חושב שזה היה חלק חשוב ממה שהחזיק אותנו".

ב-15 בפברואר בשנת 1981 נמצא גיטריסט הבלוז, מייקל בלומפילד, ללא רוח חיים במכוניתו.

מייקל בלומפילד היה גיטריסט יהודי משפיע ביותר בשנות השישים בארה״ב. צליליו פיארו את שיתופי הפעולה שעשה, בין השאר, עם בוב דילן, אל קופר, להקת הדגל החשמלי ועוד. הוא נולד שמאלי אך הכריח את עצמו ללמוד לנגן כימני כשהוא יונק בצמא את הצלילים של סקוטי מור, הגיטריסט של אלביס פרסלי. מזלו הגדול היה שאביו, מעצב ציוד מקצועי במסעדות, הניח בצד 2.5 מיליון דולר לבנו רק כדי שיעסוק במוסיקה.

הרדיו המקומי בשיקגו נהג להשמיע גם צלילי בלוז שכבשו את לבו של בלומפילד הצעיר. אמני בלוז שהגיעו לשיקגו נתקלו בו ונכבשו בקסמו - ביניהם בי.בי. קינג ומאדי ווטרס שלימדו אותו כמה טריקים. הם כינוהו "הילד היהודי העשיר משיקגו" ובשנת 1965 הוא הצטרף ללהקתו החשמלית החדשה של בוב דילן. זה היה אז צעד משמעותי לזמר הפולק; לצרף כלים חשמליים ולגרום למעריציו הרבים לצעוק ולשרוק בבוז. אבל דילן לא ויתר ובלומפילד זכה לנגן בהקלטות פורצות דרך כמו בשירLIKE A ROLLIG STONE או בתקליט HIGHWAY 61 REVISITED.

באותה שנה העניק בלומפילד מכישרונו גם לאיש הבלוז פול באטרפילד והיה חבר בלהקתו. בשנת 1967 הוא עזב את באטרפילד כדי להקים את להקת הדגל החשמלי ושנה לאחר מכן יצר עם חברו, האורגניסט אל קופר, פרויקט בשם "סופר סשן". היה זה צעד חדשני בזמנו, שכמה מוסיקאים מהרכבים שונים, חוברים יחדיו לייצר תקליט שהוא כמו ג׳אם. אבל בלומפילד, שסבל מנדודי שינה קיצוניים, לא הצליח להתייצב להמשך ההקלטות ואל קופר הלחוץ והמבוהל מיהר לגייס במקומו את סטיבן סטילס. לכן התקליט, "סופר סשן", יצא בשם שלושתם והפך לרב מכר גדול.

בשנות השבעים התמקד בלומפילד בקריירת סולו, הוציא מספר אלבומים, אך חווה החלקה במדרון בגלל בעיות מס הכנסה, רפיון מקצועי ושימוש נרחב בסמים. בשנת 1974 הוא נאלץ לקחת עבודה להלחנת מוסיקה לסרטים פורנוגרפיים והופעותיו היו בעיקר נוסטלגיות ומול קהל מצומצם יחסית. "אולי יש כמה רגעים של אקסטזה", הוא אמר על חייו כמוסיקאי, "אבל המחיר שאתה משלם על זה הוא גיהנום יומי טהור".

ייסוריו הסתיימו ב-15 בפברואר 1981 ובגיל 37, כשנמצא שרוע ללא רוח חיים במושב רכב המרצדס שלו ברחוב פורסט היל, בסן פרנסיסקו. כל ארבע הדלתות היו נעולות ובכיס מעילו, שהיה זרוק במושב האחורי, נמצא בקבוק ואליום ריק מתוכנו. חבריו הקרובים התעקשו שלא הייתה זו התאבדות. המפיק שלו, נורמן דיירון, גם היה מופתע: "למייקל הייתה חברה חדשה, הוא הרים משקולות, שמר על בריאותו ונראה נהדר. ראיתי אותו יומיים לפני שמת. זה היה במסיבה שאחריה הסעתי אותו לביתו וקבענו להיפגש בהמשך. זה לא קרה".

ב-15 בפברואר בשנת 1969 יצא גיליון חדש לרולינג סטון כשבשער שלו תמונת נושא הכתבה המרכזית, על נושא הבחורות שנצמדות לאמנים ולהקות. מושג חדש נולד אז - גרופיות.

ככל שהרוק'נ'רול התבגר, גם תרבות המעריצות נעשתה מעודנת יותר, ונדרש שם חדש לנשים שהסתובבו ליד בשטח הימצאותה של להקה בתקווה לאיזו אינטראקציה אינטימית עם חבר להקה. הבנות האלה הוסיפו צבע וסקרנות לסיפורים של כוכבי הרוק, אבל הן בדרך כלל היו דמויות משניות בעיתונות המוזיקלית, שלעתים קרובות זכו ללעג בדפוס. רולינג סטון, רק בגיליון ה-27 שלו, הופך אותן לסיפור השער והגדיר את הכינוי שלהן.

חלק מהגרופיות הפכו לידועניות בזכות עצמן, ביניהן ביבי ביואל (אמא של ליב טיילר) ופמלה דה בארס, שכתבה ספרים על תת-התרבות הזו.

לא כל הקשרים בין כוכבי רוק לגרופיות היו רומנים חפוזים של לילה אחד: כמה אמנים אף התחתנו עם המעריצות שלהם, למרות שלעיתים רחוקות היה מדובר באיחוד לכל החיים.

באשר לאופן שבו המילה "גרופית" פיתחה קונוטציה שלילית, פמלה דה בארס אמרה, "אנשים פשוט קינאו כי הגענו אל מאחורי הקלעים והם לא. חלק מחברי הלהקה לא אהבו את העובדה שבנות היו מוכנות לקיים יחסי מין עם חברי להקה אחרים מלבדם. הם היו חסרי ביטחון לגבי סדר ההעדפות שלהן".

ב-15 בפברואר בשנת 1982 יצא תקליט הפסקול לסרט פעולה שנקרא 'משאלת מוות 2'. צ'רלס ברונסון היה אחד מגיבורי סרטי הפעולה האמיתיים. קשה היה להתעלם ממבטו הקשוח ושפמו עתיר הגבריות והוא גילם את התפקיד הראשי בסרט. ג'ימי פייג' (לשעבר גיטריסט להקת לד זפלין) הופקד על הכנת הפסקול.

בעיתון מלודי מייקר פורסם אז בביקורת על תקליט זה: "בימים בהם 'מדרגות לרקיע' היה ממוקם גבוה, אפילו חדשות על ג'ימי פייג' שאיבד את המפרט שלו היו סנסציוניות. אבל האופנה השתנתה ואם תמצמצו, תפספסו מישהו שפתאום נעלם, כמו הילתו של ג'ימי פייג'. זה פאתטי לראות שפייג' נתן לתקליט הסולו הראשון שלו להיראות כפסקול לסרט פרובוקטיבי ולא נעים. וחבל שרק בגלל שפייג' הוא שכנו של במאי הסרט, מייקל וינר, הביא לחיבור המוזיקאי הזה לפרויקט מוטל בספק זה. המשחק המאובן של ברונסון מתאים לתיזמור המשעמם פה של פייג', שנשמע כפסקול הוליוודי סטנדרטי, עם המון סינטיסייזרים שמחליפים גיטרות. יש פה ושם גיטרות שיעירו את אוהבי לד זפלין, כמו למשל בקטע WHO'S TO BLAME, ששר בו כריס פארלו. שמונה שנים לאחר הסרט הראשון (שאת הפסקול שלו הכין הרבי הנקוק) אנו מקבלים פה תקליט בעייתי. אם כך, לא כדאי לחכות לחלק השלישי של משאלת המוות הזו".

ב-15 בפברואר בשנת 1969 יצא תקליט חדש ללהקת המאנקיז. שמו הוא INSTANT REPLAY וכבר לפי עטיפתו היה ברור שאחד מהארבעה (פיטר טורק) פרש.

תקליט זה יצא בזמן דעיכת הלהקה, כמה חודשים לאחר שבוטלה תוכנית הטלוויזיה המצליחה שלהם ו, כפי שכתבתי, פיטר טורק עזב את הלהקה. זה היה ב-30 בדצמבר בשנת 1968 כש טורק עזב את הלהקה. הוא השתמש בכל הכסף שהיה לו אז, מאה ושישים אלף דולר, כדי לקנות את שחרורו מהחוזה המעיק של הלהקה.

ביום בו הוא עזב נולדו שני אנשים אחרים במאנקיז. אלו הם מייק נסמית', שנולד בשנת 1942, ודייבי ג'ונס, שנולד בדיוק שלוש שנים אחריו.

טורק אמר לתקשורת מיד עם פרישתו: "למעשה, רציתי לפרוש כבר לפני שנתיים, כשהעונה הראשונה של תוכנית הטלוויזיה שלנו הסתיימה., אבל האחרים שיכנעו אותי להישאר. נשארתי ושנאתי את העבודה שם. רק רציתי להקליט את השירים שלי. הלחץ היה נוראי. נכון, היו רגעים טובים פה ושם אבל הפעם השמחה היחידה בלהקה הייתה כשהקלטנו את האלבום HEADQUARTERS. ההופעות היו מהנות אבל במהלך סיבובי הופעות אתה מנותק מחברים חוץ מחבריך ללהקה. הסיבוב האחרון באוסטרליה וביפן לא היה מהנה כי חשתי שאנחנו לא מוכנים להופיע. לא ערכנו מספיק חזרות. כל הזמן דחפתי לעשות חזרות והם כל הזמן ענו לי שנעשה אחר כך. כמו כן, בסיבוב האחרון לא ביצענו חומרים חדשים. זה שיעמם אותי. אני מניח ששאר הלהקה ראתה שאני עומד לפרוש". טורק הקים מיד עם פרישתו להקה בשם RELEASE.

אז התקליט הזה של המאנקיז בא לשלב ישן עם חדש, במטרה לנסות ולזכות בחזרה בקהל שהעריץ את הלהקה. הטריק לא הצליח והתקליטון לא נחשב מהמצליחים של המאנקיז.

ב-15 בפברואר בשנת 1975 יצא תקליטה השני של להקת RUSH, שנקרא FLY BY NIGHT.

להקת RUSH פרצה לראשונה לתודעה בשנת 1974 עם אלבום נהדר. זה היה האלבום היחיד בו המתופף לא היה ניל פירת הוירטואוז האגדי (שממש לא מזמן איבדנו אותו) אלא המתופף המקורי, ג'ון ראטסי. זה גם האלבום של הלהקה שהכי מתקרב לניחוחות של להקות רוק כבד כמו לד זפלין, שוודאי השפיעה על שלושת הבחורים מקנדה. דרך אגב, קולו של בסיסט הלהקה, גדי לי, תואר פעם באחד מעיתוני המוזיקה כהכלאה בין רוברט פלאנט לדונאלד דאק. לדעתי - הגדרה מדוייקת. הלהקה החלה להופיע עוד הרבה קודם לכן. זה היה בשנת 1968 בקנדה. במרתף של כנסיה. שני חברים באותה כיתה בבית הספר נפגשו לנגן בשעות הפנאי.

אלה היו הגיטריסט אלכס ליפסון (שם אמיתי - אלכס זיבוז'ינוביק) והבסיסט גדי לי (שם אמיתי - גרי לי וויינריב).

בשנת 1971 חתמו שניהם על חוזה ניהול. המזל שיחק להם אז כשהחוק בטורונטו, המקום בו גרו, הוריד את גיל השתיה ל-18. כך יכלו החברים להופיע בפאבים ללא בעיה. כך מצאו את עצמם החברים מופיעים שישה ערבים בשבוע ובין לבין גם כותבים חומר מקורי.

בשלב הזה החלו החברים להקליט את אלבומם הראשון בשעות הלילה המאוחרות בהן תקציב לשעת אולפן היה נמוך יותר. ההקלטה הראשונה הייתה דווקא קאבר לשיר בשם NOT FADE AWAY, שיצאה על גבי תקליטון בשנת 1973. בצד ב' של התקליטון היה שיר מקורי בשם YOU CAN'T FIGHT IT. אך חברי הלהקה לא היו מרוצים מסאונד ההקלטה, שהופק על ידי בחור בשם דייב סטוק, והחליטו להפיק את אלבום הבכורה שלהם בעצמם.

הקטע הפותח של התקליט נקרא FINDING MY WAY ואכן חברי הלהקה מצאו פה דרך טובה להצבת הרוק האנרגטי שלהם. מכאן המאזין מגיע לשירים שחלקם נשמע פשטני מדי לאלבומים של להקת RUSH. העסק חוזר לעניינים עם הקטע שמסיים את צד א', שנקרא HERE AGAIN. צד ב' נפתח עם שיר בסגנון זפלין בשם WHAT YOU'RE DOING. השיר הבא, IN THE MOOD, יצא כסינגל ואף קיבל השמעה יומית בתחנת רדיו מקומית בשעה רבע לשמונה בערב, בגלל השורה HEY BABY IT'S QUARTER TO EIGHT, I FEEL I'M IN THE MOOD.

אך עם כל הכבוד לשירי האלבום, יש קטע אחד שבולט מעל כולם והוא זה שסוגר את התקליט. הוא נקרא WORKING MAN. השיר הזה מדליק אנרגטית כמו כל שיר טוב של להקת בלאק סאבאת'. השיר הפך להיות מושמע היטב גם בארה"ב בזכות שדרנית רדיו בשם דונה הלפר, מקליבלנד, שהשמיעה אותו ללא הרף.

ההוצאה הראשונה של התקליט הודפסה רק ב-3,500 עותקים אך ההשמעה התכופה של WORKING MAN גרמה לחברת התקליטים האמריקאית MERCURY להתעניין בלהקה ואף החתימה אותה אצלה.

השורשים הפרוגרסיביים של להקת הרוק הקנדית RUSH החלו לצמוח בשנת 1974. זה היה כשעמדת התופים נתפסה עם מתופף שהפך להיות גדול מהחיים. ג'ון ראטסי, המתופף המקורי של הלהקה הועף ממנה בתירוץ שהוא לא יוכל לנהל חיי מוזיקת רוק עם סכרת שהייתה בגופו. הבסיסט גדי לי והגיטריסט אלכס לייפסון ערכו אודישנים אליהם הגיע בחור עם תספורת קצרה שנראה להם לא מתאים לסגנון הרוק אותו הם רוצים לנגן.

קשה לדמיין דוגמה שבה גיוס מתופף חדש ללהקה קיימת שינה אותה באופן כה נחרץ (ג'נסיס היא דוגמה ובה ללהקה שכזו). להקת RUSH קיבלה מתנה שכזו עם ניל פירת.

המתופף ניל פירת הגיע מלהקה אחרת שהיה חבר בה בשם המקרי HUSH. פירת הגיע לאודישן עם מערכת תופים קטנטנה, אך כשהוא החל לנגן בה נפערו הלסתות של שני החברים המוזיקאים שעמדו מולו. פירת תופף כאיש אחוז דיבוק. ללהקה המחודשת הייתה משימה לא קלה. שלושת החברים ידעו שיהיה קשה להם להתברג בתעשייה כל עוד הלהקות שהשפיעו עליהם עדיין פועלות בשטח ובהצלחה. להקות רוק מתקדם מובילות לצד להקות רוק כבד כלד זפלין עדיין שלטו בכיפה. אך הבאתו של פירת ללהקה הביאה לא רק מתופף מעולה אלא בחור אינטיליגנטי בטירוף שידע גם לכתוב תמלילים לא שיגרתיים. לפיכך הוחלט באותו רגע שפירת יהיה אחראי על המילים ולייפסון ולי יהיו אחראים על הלחנים.

התקליט הראשון שצמח מהשלישייה יצא ב-1975 תחת השם FLY BY NIGHT.

ניל פירת: "כשהסתובבנו בהופעות, עבדנו על שירים. אם שכרנו מכונית, באמת, זה היה כמו המאנקיז. לאלכס הייתה גיטרה אקוסטית ואנחנו היינו עובדים עמה על שיר, ברכב שכור, בחדר מלון אחרי הופעה - זה פחות או יותר איך שנכתב התקליט הזה".

קטע הפתיחה ANTHEM, שמבוסס על סיפור מד"ב שנכתב על ידי איין ראנד בשנת 1938, הכניס את המאזין להפגזת רוק שלא נשמעה כמותה לפני כן.עם תיפוף מופלא, נגינת בס וגיטרה מהוקצעת וסולן (גדי לי) שנשמע כהכלאה אנרגטית ומקסימה לדעתי בין רוברט פלאנט לדונלד דאק. גדולתי של גדי לי היא שהוא הטביע בקול זה את חותמו בעולם הרוק עם סגנון שירה ייחודי שאין שני לו. המורכבות בחלק מהקטעים בתקליט הזה הפכו לסימן היכר של הלהקה. השיר שחתם את צד א' של התקליט הזה, BY TOR AND THE SNOW DOG, היה הפעם הראשונה בה הלהקה כתבה יצירה ארוכה יחסית מלאת דרמה ודינמיקה.

השם ליצירה הזו הגיע ממנהל ההופעות של הלהקה, הווארד אנגרליידר, שראה שני כלבים במסיבה בה נכח. הם היו שייכים למנהל הלהקה. אחד מהם היה כלב רועים גרמני והשני היה כלב קטן, לבן ועצבני. אנגרליידר קרא לכלב הראשון BY-TOR כי הוא נהג לנשוך כל מי שנכנס לבית. השני נקרא SNOW DOG בגלל צבעו. דרך אגב, בעטיפה האחורית של התקליט נקרא לייפסון הגיטריסט בשם BY-TOR וגדי לי הבסיסט בשם SNOW DOG.

ואם כבר הזכרתי את העטיפה, הציור בה הוא של ניצול מחנה הריכוז, ארלדו קארוגטי, ידוע גם באיורים של כל אחד מארבעת חברי להקת קיס לעטיפות של אלבומי הסולו שלהם שיצאו במקביל בשנת 1978.

התקליט FLY BY NIGHT היה כמנת פתיחה לקראת קריירה מרשימה ביותר של שלושה שגרירי רוק קנדיים, שלא נבהלו מביקורות שליליות ולימדו כיצד מצליחים, עם המון נחישות, תעוזה ומעוף.

ב-15 בפברואר בשנת 1974 יצא תקליטון חדש ללהקת גרנד עם THE LOCO-MOTION.

האמת? אני חייב להודות... לנוכח הכבדות האדירה של להקת גרנד פ'אנק ריילרואד, בעיקר בשנים 1972-1969, התקליטון הזה לא נחשב אצלי כמשהו בראש הרשימה של הלהקה הזו שבאה מפלינט, מישיגן. במקור הייתה זו קלאסיקה מרקידה של ליטל אווה משנת 1962 ובעת הכנות לתקליט SHININ' ON החליטו חברי גרנד פ'אנק להשתעשע. היה זה המפיק, טוד ראנדגרן, ששמע את הכיף שלהם ושכנע אותם שזה צריך להיות שיר לתקליטון.

את השיר כתבו במקור גרי גופין וקרול קינג. כשגופין נשאל על גרסת הרוקרים מהסבנטיז, הוא השיב לרולינג סטון: "זה כמו מתנה נחמדה. זה חביב ומוזר לשמוע את זה נעשה בדרך אחרת, אבל אתה עדיין יכול לשמוע איך זה פונה לצעירים".

במובנים רבים, גרנד פ'אנק היא להקת ההבי-מטאל הטיפוסית שהייתה שנואה על ידי המבקרים, והייתה אהובה (כמעט אוניברסלית) על ידי גדודי צעירים שקנו כל דבר עם השם שלהם. לאחר ארבע שנים של מופעי סולד-אאוט ואלבומי פלטינה, הלהקה כבשה את המצעדים עם הלהיט הגדול הראשון שלה בשנת 1973, WE'RE AN AMERICAN BAND. אז הלהקה החליטה לחזור על מוצר שיימכר על בטוח. אחרי הכל, אם מעריצי פופ קנו משהו פעם אחת, הם ודאי יהיו מוכנים לקנות את זה שוב.

אבל כל מה שהיה משכנע בלוקומושן המקורי חסר כאן: קסם, עדינות, שנינות, התרוממות רוח. חברי הלהקה גוררים את זה ביחד עם אקורדים כוחניים וקצב עמוס שמקשים לרקוד את זה בהנאה. עדיין, זה היה להיט גדול. מכאן, הדרך למטה הייתה חלקלקה. למרות שזה היה להיט גדול של מארק פארנר וחבריו, מבחינתי ההחלקה למטה כבר נמצאת בגרסה זו שלהם ללהיט מתוק מן העבר.

ב-15 בפברואר בשנת 1985 יצא תקליטון עם השיר THIS IS NOT AMERICA של דייויד בואי ופאט מאת'יני.

ובכן... היה זה שיתוף פעולה מעניין בין דיוויד בואי וגיטריסט הג'אז, פאט מאת'יני. השיר הופיע בסרט דרמת הריגול האמריקאי, "הבז ואיש השלג". היה זה הבמאי ג'ון שלזינגר שיצר קשר עם מאתי'ני כדי להלחין את הפסקול. באותה תקופה, זה הפך להיות די פופולרי שלסרטים יש גם 'שיר' שיתנגן איפשהו בסרט, או לפחות בכתוביות הסיום. אז שלזינגר בא עם הרעיון לנסות להשיג את דיוויד בואי.

פאט מאת'יני: "לא הייתי בטוח בדיוק מי היה דיוויד בואי. יכולתי לספר לכם מי ניגן בתופים בכל תקליט של ווס מונטגומרי או אורנט קולמן או מיילס דייוויס, אבל פשוט לא כל כך התעניינתי או אפילו הייתי מודע לרוב מוזיקת ​​הפופ האנגלית באותה תקופה. אז, הלכתי לחנות תקליטים וקיבלתי כמה תקליטים שלו שהומלצו לי וזיהיתי שאני כן מכיר חלק מהלהיטים מהרדיו, אבל בעיקר שהוא יהיה האדם המושלם לשיר את הקטע הזה".

אז בואי ומאת'יני נפגשו כדי לדון בפסקול, ויחד צפו בעריכה מוקדמת של הסרט. "אז הבנתי איזה כבוד זה לקבל את ההזדמנות הזו לעבוד עם מישהו ברמה שלו", סיפר הגיטריסט. "כשנפגשנו, ישבתי לידו כשהראו לנו הקרנה בעריכה גסה של הסרט. שמתי לב שכל הזמן שהוא צפה, הוא רשם דברים בפנקס צהוב. כשהסרט הסתיים, הייתה לו רשימה של שמות שירים, כל אחד מהם טוב יותר מהאחר. אחד מהם היה שורה שהגיעה מהסרט, "זו לא אמריקה", שצעק שומר מקסיקני בסצנה עם שון פן".

השיר הוקלט באולפן בשווייץ, במקום שהיה אהוב אז על בואי. מאת'יני: "זה כמעט מצחיק לחשוב על זה עכשיו, אבל ה'מנוע' הראשי של השיר הזה היה הדבר המוזר הזה של מכונת התופים של רולנד שהייתה לי".

ב-15 בפברואר בשנת 1977 יצא האלבום HARBOR של להקת אמריקה. הנה הביקורת עליו ברולינג סטון (גליון 237 - 21 באפריל 1977):

"האלבום הזה מכיל כמות נכבדת של הדברים המצופים. הפעם אנו מקבלים את 'סוס ללא שם' כשהוא לעוס מחדש ומגיע אלינו בשם POLITICAL POACHERS. שאר החומר נשמע שוב כעיסה של ניל יאנג, איגלס והביץ' בויז ביחד. ההפקה היא שוב של ג'ורג' מרטין. הרגעים המעניינים ביותר באים עם ניסיונות הלהקה לגעת במוזיקת רוק ובמיוחד בשיר NOW SHE'S GONE, שנשמע כאילו נלקח מפח הזבל של ג'ו וולש. השיר HURRICANE מזכיר את הביץ' בויז בימי האלבום SUMMER DAYS אבל יש בו את נגינת כלי הנשיפה האיומה ההיא. שניהם, בסופו של דבר כמובן, נשמעים מטופשים. האבסורד האהוב עליי ביותר בתקליט הוא הקטע החותם אותו, DOWN TO THE WATER, שחייב לכלול גם אפקטים עם צלילי ים. התוצאה מצחיקה".

ב-15 בפברואר בשנת 2013 תבע אמן הטוויסט הותיק, צ'אבי צ'קר, את חברת המחשבים HP, בסך חצי מיליון דולר, כי הציעה אפליקציה שפעלה תחת שמו והזמינה את המשתמשים בה למדוד את כושרם המיני לפי מידת נעליהם. כן, יש טוויסט בעלילה...

עורכי הדין של צ'קר דרשו חצי מיליארד דולר בגין נזקים הבלתי ניתנים לתיקון. "תביעה זו נוגעת לשמירה על שלמותו ומורשתו של אדם שהשקיע שנים רבות במלאכתו המוזיקלית וזכה לתפקיד אחד מגדולי הבדרנים המוזיקליים בכל הזמנים", הסביר עורך הדין ווילי גארי.

בחברה ניסו להסביר שצ'קר הוסר מכל הרישומים הרשמיים שלה, בספטמבר 2012, אבל רישום ישן של האפליקציה מציג את סיבתו, עם הנוסח שנכתב בה ונצמד לשמו: "כל אחת מכן רק מתחילה לראות מישהו חדש ותוהה מה גודל איברו. אז כל מה שאת צריכה לעשות זה לגלות את גודל הנעל של האדם ללא אכזבות וללא הפתעות". היזמים של האפליקציה, MAGIC APPS, התגאו בדרישה הבינלאומית של האפליקציה. זאת עד שהדבר הגיע לצ'אבי צ'קר, שדאג לרשום את שמו באופן מסחרי בשנת 1997.

עורכי הדין של הזמר טוענים כי האפליקציה "תטשטש ותכתים" את הסימן המסחרי הזה, ותקשר בין השם לדברים מיניים מגונים. בסופו של דבר הסדיר הזמר את התביעה מחוץ לכתלי בית המשפט, כשהחברה הסכימה לא לעשות שימוש עתידי בשם הבמה שלו, דמותו או סימני המסחר הקשורים אליו.

עורך דינו של צ'קר, מייקל סנטוצ'י, אמר כי העניין נפתר "לשביעות רצונם ההדדית של כל הצדדים". לא נמסר אם סכום הכסף עבר במלואו לאמן הטוויסט. מסתבר שהאפליקציה הזו לא הצליחה בקרב הקהל והכניסה רק 16 דולר לחברה, שנאלצה לשלם מיליונים על מעשה שטות זה.

ב-15 בפברואר בשנת 1975 יצא תקליט הבכורה של להקת PAVLOV'S DOG ושמו PAMPERED MENIAL.

שנת 1975 הביאה את ניחוחות הרוק המתקדם מכיוון בלתי צפוי - סנט לואיס. עם שילוב מעניין של כינור, מלוטרון ושירתו של דייויד סורקאמפ שנשמעת כשירת אדם ששאף באותו רגע בלון הליום.

כיצד הגיע המלוטרון לידיו של דאג רייברן האורגניסט? הנה מפיו: "מייק סאפרון, שהיה המתופף בהרכב הקלאסי שלנו אז, ראה מודעה קטנה בעיתון והראה לי אותה. חיפשתי מזה זמן רב לקנות מלוטרון אבל אפילו ללא יכולתי למצוא מידע על הכלי הזה. לא האמנתי למראה עיניי במודעה הזו. הכתובת הייתה בפרבר מחוץ לסיינט לואיס. הכלי שכן באיזה מרתף של נער. זה לא היה מקום אידיאלי למצוא בו מלוטרון! הוא היה מדגם M400 והראשון שראיתי בחיי. הבחור שמכר את זה לא ידע במה באמת מדובר. הוא חשב שזה עוד אורגן פשוט. בדקתי אצלו שזה עובד ומיד העמסתי לרכב. לאחר כמה ימים בהם למדתי את הכלי, העברתי אותו לחדר החזרות שלנו, שהיה בבית של סאפרון, וכך הוא נכנס לצליל הלהקה".

לא היה אז שם ללהקה והשירים שנכתבו בחדר החזרות קיבלו ניחוח תיאטרלי. בינתיים לא הצליחו הם להופיע ולהרוויח כסף. המצב הכלכלי שלהם היה רע. אבל המוסיקה הייתה טובה וצלילי המלוטרון נמהלו היטב עם צלילי הכינור של זיגפריד קארוור.

תהליך ההקלטה של אלבום הבכורה לא היה חף מבעיות שהגיעו בעיקר מכיוון המפיקים. הם לא איפשרו לאחרים בלהקה לכתוב שירים, חוץ מהזמר דייויד סורקאמפ. סאפרון והגיטריסט, סטיב סקורפינה, הורשו לקבל, כל אחד, שיר אחד בלבד שלהם לאלבום. הקלידן השני, דייויד המילטון, לא הורשה להכניס כלל שירים.

תקליט הבכורה יצא בנס גדול. חברי הלהקה יצאו לסיבובי הופעות כדי לשווקו, בעיקר לצד להקת 'אי.אל.או', שהגיעה להופעות בארה"ב. הביקורות היו לא רעות, אך התקליט לא הושמע ברוב תחנות הרדיו. הנהלת הלהקה לא הסכימה להוציא אותה לסיבובי הופעות באירופה ובאוסטרליה. היה זה צעד שגוי.

עיתון 'רולינג סטון' פרסם בביקורתו על תקליט הבכורה: "הדבר הראשון ששמים אליו לב בתקליט הזה הוא קולו המעוות של דייויד סורקאמפ. הוא ממש נשמע כמו מארטי באלין אחרי שאיפת גז הליום. האפקט הזה לא נעים בכלל. הלהקה מנגנת היטב וכותבת עיבודים יפים, אבל מי שרוצה ליהנות באמת מהתקליט הזה, צריך להתרגל לקול הזה של הזמר. זה לצערי רפלקס שיידרשו לו אין ספור התניות כדי לממשו".

בעיתון "ברטן מייל" הבריטי נכתב בביקורת אז: "השירה פה דומה לדונלד דאק גריאטרי וזה כיבה אותי מהלהקה הזו כששמעתי את הסינגל שלה, אבל כששמעתי את האלבום הבנתי שהקול של דיוויד סורקאמפ הוא טעם נרכש שנעזר בלהקה ממש טובה. השיר 'ג'וליה', בלדה שנבחרה בתור הסינגל, מייצג מהחומרים האיטיים יותר של הלהקה".

בעיתון "פיטסבורג פרס" נכתב אז: "אף פעם לא שמעתם קול כמו של דיוויד סורקאמפ. זה כמו אדם אחרי שאיפה בריאה של גז צחוק, אבל הוא חזק ותמיד נשאר בסולם. וזה רק אחד הדברים הטובים באלבום בכורה חזק כל כך של להקה חדשה טובה שכזו. למרות שאין סולואים מורחבים, ברור שכל שבעת חברי הלהקה יכולים לנגן; השילוב הקבוצתי שלהם טוב מאוד. עשו לעצמכם טובה, תאמצו את האלבום הזה ותראו כמה זמן לוקח לכל השאר 'לגלות' אותם".

בעיתון "מונטריאול סטאר" נכתב: "פסנתר רך מתנגן מרחוק ונשמע כמו ריק ווייקמן. פתאום מישהו או משהו עם קול סופרן צורח 'ג'וליה' כאילו הוא נמחץ עם החלק האמצעי התחתון שלו על ידי רכבת. הטוויטר ברמקול שלי נקרע לשמע הקול החזק הזה. אני מתאושש מההלם, כמה דקות אחר כך, לשמוע קול יללה מגובה בכינור, מלוטרון וכלי הרוק'נרול הרגילים. האם זה יכול להיות קול אנושי ששר? - אני שואל את עצמי. או שמא אני מנגן את התקליט הזה במהירות 78 סל"ד?

הקול הזה גבוה יותר מדוני אוסמונד אחרי שנטל ספיד או יוקו אונו שרה במקלחת או חזק יותר מארצ'י באנקר שצועק על מיטהד. דייויד סורקאמפ מנפץ את המחסום הבלתי נראה בין צליל לאור. בינתיים יצאה הלהקה לדרך במטרה לכבוש את כדור הארץ עם הייחודיות והזוהר שלה, וזו קפיצה ענקית עבור הכלב של פבלוב".

ב-15 בפברואר בשנת 1978 התקשר בריאן אינו מקלן לדייויד בואי כדי לספר לו בהתלהבות שנכח יום לפני כן בהופעה של פרנק זאפה ושם את עינו על הגיטריסט שלו, אדריאן בילו.

אינו זכר שבואי חיפש גיטריסט מקצועי לסיבוב ההופעות הבא שלו. הוא יעץ לבואי ללכת להופעה של זאפה בברלין ולבדוק גם הוא את בילו, שסיפר: "בלילה שלאחר מכן הגיע דייויד להופעה, לכאורה לראות אותי מנגן. הייתה הפסקה במופע שבה אני בדרך כלל עוזב את הבמה בזמן שזאפה מנגן סולו גיטרה ארוך. כשאני עוזב, אני מעביר מבט ואני המום לראות את דייוויד בואי ואיגי פופ! אני ניגש, לוחץ את ידו של דייויד ואומר לו 'תמיד אהבתי את המוסיקה שלך'. 'נהדר', הוא אומר, 'אתה רוצה להצטרף ללהקה שלי?'. 'טוב, אני מנגן עכשיו עם הבחור הזה...' אני מגמגם ומצביע על פרנק. 'כן, אני יודע, אבל הסיבוב שלך איתו מסתיים בעוד שבועיים ושלי מתחיל כעבור שבועיים'.

הסכמנו להיפגש במלון לאחר המופע. דייוויד רצה לקחת אותי לאחת המסעדות האהובות עליו כדי לדון בעתיד שלי. אז הנהג שלו יצא לדרך. התקרבנו למסעדה שנראתה יפה ונכנסנו פנימה. כשליד השולחן ממש לפנינו ישבו פרנק זאפה וחלק מהלהקה! דייוויד אמר, 'באמת נהניתי מההופעה'. פרנק החזיר לו, 'לך תזדיין, קפטיין טום'. דיוויד התעקש, 'אוי בחייך פרנק, אנחנו בטוח יכולים להיות ג'נטלמנים לגבי זה?', אבל לא משנה מה דיוויד ניסה, פרנק המשיך לומר, 'לך תזדיין, קפטיין טום'. אז עזבנו את המסעדה ובחוץ אמר דייויד, 'נו, זה עבר יחסית בסדר'...

כמובן שפרנק היה זכאי עכשיו להיות מרוחק ממני. הוא הוציא אותי מהערפל, לימד אותי כל כך הרבה דברים והאיר עליי אור בהיר. זאפה היה המנטור שלי, והוא לא היה אידיוט נגדי, אף פעם לא! הוא היה נדיב, מצחיק עד כדי כך, מבריק ואינפורמטיבי. גאון. זה אף פעם לא היה חלק מהתוכנית שלי לעזוב את פרנק לנצח. עוד נותרו לנו שבועיים של סיבוב הופעות. זאפה כבר הודיע לי שהוא הולך לשכור מכונת עריכת סרטים ענקית, ואז להקדיש שלושה או ארבעה חודשים לעריכת צילומי ההופעות שלנו לסרט שנקרא BABY SNAKES. הוא הסביר שאני אישאר בסביבתו, מה שאומר שלא אעשה כלום מלבד לחכות לפרויקט הבא של פרנק. אמרתי לו שאחזור בשמחה. פרנק הושיט יד ולחצנו ידיים. אבל ב-26 בפברואר הופענו בבריסל, בלגיה. אחד השירים של פרנק שעשינו היה YO MAMA. אבל במופע הזה, פרנק החליף את המילים YO MAMA במילים YO DAVID. אז זה מה שהוא שר: 'אולי אתה צריך להישאר עם דייויד שלך, הוא יכול לכבס לך ולבשל בשבילך, אולי אתה צריך להישאר עם דיוויד שלך, אתה ממש טיפש וגם מכוער'... שני לילות לאחר מכן, הסיבוב הסתיים בלונדון והיה אירוע על הבמה שהכעיס את פרנק. הוא קיצר את ההצגה ויצא בסערה. למחרת, רוב חברי הלהקה טסו חזרה ללוס אנג'לס, שם גרו כולם. נאמר לי מאוחר יותר שפרנק פיטר את הלהקה באותה טיסה הביתה. עליתי על מטוס לדאלאס לערוך חזרות של שבועיים עם דיוויד בואי. חשבתי שאצטרף שוב לפרנק לאחר מכן. אבל סיבוב ההופעות של דיוויד התארך, ופרנק הקים להקה אחרת. לפחות קיבלתי את ברכתו של פרנק. הוא חשב שזו הבחירה הנכונה גם עבורי".

ב-15 בפברואר בשנת 1974 יצא התקליט BURN של דיפ פרפל. זה התקליט שהציל את הלהקה לזמן מה. ואיזו אנרגיה מתפרצת יש בו!

זו נקודת ההתחלה של ההרכב השלישי של הלהקה, שהפך להיקרא MARK III. אז חזרה הלהקה לבעור במלוא עוצמתה, אך זה לא קרה בין לילה. נחזור קצת לאחור...

בשנת 1969 הופיעה הלהקה, אז עוד בגלגולה הראשון עם הזמר רוד אוונס והבסיסט ניק סימפר, באוניברסיטת ברדפורד. להקת החימום שלה באותו ערב הייתה THE GOVERNMENT, שסולנה היה בחור צעיר בשם דייויד קוברדייל, שהיה אז בן 18. חברי דיפ פרפל התרשמו מאד מקולו של קוברדייל אך לא שיערו בנפשם שהוא יהיה זה שיוביל את להקתם חמש שנים לאחר מכן.

האמת היא שבחירתו כסולן ללהקת דיפ פרפל נראתה אז כסוג של סיכון. קוברדייל היה אז בחור שמנמן עם לחיים אדמוניות ומבטא של בן-כפר מגושם. דמותו נראתה רחוקה מאד מזו של כוכב הרוק שצמח ממנו.

זמן קצר לפני כן הודיע זמר להקת דיפ פרפל, איאן גילאן, שהוא פורש מהלהקה. נמאס לו מהריבים הקשים עם גיטריסט הלהקה, ריצ'י בלאקמור. כתוצאה מכך גם נמאס לו באופן כללי מעסקי המוזיקה והוא רצה לפרוש מהם על מנת להקים בית מלון. הקורבן בסיפור הזה היה הבסיסט רוג'ר גלובר שהועף מיד לאחר מכן על ידי בלאקמור, שהטיל אולטימטום ברור: "או אני או הוא".

וכך קוברדייל הצעיר, שעבד אז כזבן בחנות, קרא בעיתוני המוזיקה על פרישתו של גילאן והחליט לנסות את מזלו. הוא לא באמת ציפה לכך שחברי הלהקה יקבלו אותו. באותה תקופה היה גם חברי האהוב והזמר הישראלי הנפלא, דני שושן (איש הצ'רצ'ילים), שקיבל הצעה מרומזת מג'ון לורד לבדוק אפשרות להצטרף, אך העניין הזה לא הסתדר. קוברדייל שלח להנהלת דיפ פרפל כמה הקלטות שלו באיכות זוועתית. ההקלטה הזו נעשתה לאחר שקוברדייל שתה בקבוק שלם של וויסקי וקולו נשמע בה די שבור. חוץ מזה היו לו הקלטות ישנות יותר אך הוא העדיף לא להשתמש בהן כי הן נראו לו כבר לא תקפות.

זמן קצר לאחר שליחת ההקלטות קיבל קוברדייל מכתב מפתיע ובו הזמנה מלהקת דיפ פרפל להגיע ללונדון.

קוברדייל, שלא היה רגיל למשמעת נוקשה של להקת רוק מקצועית, נאלץ להישאב לסדר יום מתיש ביותר של חזרות מוזיקליות אינטנסיביות מצד אחד ומשטר קפדני של דיאטה על מנת להפוך אותו לסולן הראוי שיחליף את גילאן. בסיסט הלהקה החדש, גלן יוז, היה מועמד רציני לפני כן גם להיות סולנה אך הוחלט שלהקת דיפ פרפל צריכה סולן מובהק שיאחוז במיקרופון. יוז היה לפני כן חבר בלהקה בשם TRAPEZE ולאחר מכן דחה הצעה להצטרף ללהקה חדשה בשם ELECTRIC LIGHT ORCHESTRA (להקתו של ג'ף לין, כמובן). במסעה השישי של להקת TRAPEZE לארה"ב הופיעה הלהקה במיאמי ביץ'. חברי דיפ פרפל התאכסנו במלון שכן ללהקה. וכך שתי הלהקות באו לבקר זו את זו בהופעותיהן. דיפ פרפל אהבה את שראתה אך לא הרעיפה מחמאות מיוחדות על יוז אלא על הלהקה באופן כללי. אך כשגילאן פרש קיבל יוז הזמנה לבוא להיות הבסיסט וגם הזמר של הלהקה, תוך הבהרה שמעתה הוא חייב להיות חלק מלהקה ולא האיש המוביל כפי שעשה בלהקתו הקודמת. לבסוף, כאמור, הוחלט להביא זמר נוסף.

קוברדייל לא הכיר את הרפרטואר של דיפ פרפל ונאלץ לשאול תקליטים שלהם מחבר שלו, שהיה מטורף עליהם. אותו חבר לא האמין למשמע אוזניו שחברו הטוב הולך להיות הסולן בלהקה הנערצת עליו. עם האופטימיות החדשה נכנו חברי הלהקה לאולפן ויצאו עם תקליט רוק מרשים בשם BURN. התקליט כמובן הפך לרב-מכר גדול והלהקה החלה להופיע בתדירות גבוהה ביותר. הלהקה שמה לה כמטרה ברורה את השוק האמריקאי. מתופף הלהקה, איאן פייס, סיפר שמספיק לו להסתכל במצעד הלהיטים הבריטי כדי להבין שממש לא בא לו להופיע שם עם להקתו. הוא לא סבל גם ככה אמנים נוצצים כמו גארי גליטר, האוסמונדס או דייויד קאסידי. דבריו של פייס הביעו מרירות ברורה של חברי הלהקה כלפי אנגליה. הם הרגישו שהם קיבלו כל קרדיט ראוי ברחבי העולם אך במגרש הביתי שלהם די התנערו מהם. פייס הוסיף בראיון עימו שהלהקה מרגישה נהדר עם הבאת זמר אנונימי. בתחילה הם חשבו להביא זמר ידוע כמו פול רודג'רס (מלהקת FREE) אך לבסוף ההחלטה על קוברדייל התבררה כנכונה ומנצחת.

בספטמבר 1973 הסתובבו שמועות רבות בנוגע לזמר החדש שיאייש את עמדת החזית בלהקת דיפ פרפל, במקומו של איאן גילאן שפרש. שמות התעופפו כזבובים באוויר. אחד המועמדים החזקים היה פול רודג'רס, שנהג להכחיש את השמועה אך ללא הרבה הצלחה. כל זאת עד שהעיתונאים הוזמנו בסוף אותו חודש לטירת CLEARWELL. שם הם התגודדו, שתו קצת משקאות וחיכו לבואו של ההרכב החדש.

עם הינתן האות הגיעו חמשת הסגולים והציגו בתוכם זמר חדש שענה לשם דייויד קוברדייל. שמו לא נשמע לפני כן בסצנת המוזיקה המובילה באנגליה. עבור העיתונאים הייתה זו תעלומה שצריך לגלות במהרה אודותיה. קוברדייל, ששר פה ושם בהרכבים קטנים ומזדמנים, עבד למחייתו כזבן בחנות בגדים. ברשותו הייתה גיטרה אחת שקנתה לו אמו עבור 30 ליש"ט ובה ניגן עד שהצטרף לדיפ פרפל. בראשו כבר הדהד הרעיון להופיע מול כמאתיים אלף איש בפסטיבל גדול בקליפורניה, שייקרא CALIFORNIA JAM. עד אז הוא היה רגיל להופיע עד מקסימום מאה איש.

קוברדייל סיפר לעיתונאים: "פגשתי את דיפ פרפל לפני שלוש שנים, כשהייתי חבר בלהקה ושמה THE GOVERNMENT. דיפ פרפל היו המובילים באירוע. שם הכרתי אותם לראשונה. לפני כחודש נודע לי שאיאן עזב והם מחפשים זמר חדש. מישהו נכנס לחנות הבגדים בה עבדתי והציע לי להיבחן. החלטתי לנסות. שלחתי קסטה באיכות גרועה למשרדי הלהקה. הייתי שיכור כשהקלטתי אותה. להפתעתי הגדולה זה מצא חן בעיניהם. הם הזמינו אותי לאודישן באולפני SCORPIO. לאחר מכן הם אמרו לי שיתקשרו אליי. אני כבר הכרתי את המשפט הזה בעבר אבל להפתעתי הפעם זה אכן קרה. עכשיו אני עם דיפ פרפל ואנחנו מאד נהנים. גלן יוז ואני נחלוק את תפקידי השירה בינינו. עכשיו אני צריך לארגן מחדש את שיגרת חיי כדי להתאימה למצב. תמיד הערצתי את ריצ'י בלאקמור. הוא ראש הממשלה האמיתי מבחינתי. אני לא אנסה לחקות את איאן גילאן, אבל נשחיל בהופעה שלנו כמה שירים שהוא עשה עם הלהקה. אני גם אסתובב יותר על הבמה, במקום איאן שנהג בעיקר לעמוד במקומו. עכשיו הגיע הזמן להקליט תקליט חדש".

קוברדייל נאלץ בסוף ללמוד רק שני שירים ישנים של דיפ פרפל - SPACE TRUCKIN ו- SMOKE ON THE WATER. כל שאר רפרטואר ההופעה נבנה על השירים החדשים של התקליט BURN. ואכן להקת דיפ פרפל בערה במלוא המבערים שלה בשנת 1974. אך הבערה הזו הייתה כה עוצמתית עד שזמן לא רב לאחר מכן (ועם אלבום שני טוב, אך לא כמו זה, בשם STORMBRINGER) נוצר השבר המשמעותי בלהקה כשריצ'י בלאקמור החליט לעזוב כי שאר חברי הלהקה לא רצו להקליט קאבר לשיר שאהב בשם BLACK SHEEP OF THE FAMILY.

עיתון מלודי מייקר פרסם בביקורתו ש"התקליט הזה מציב את הסאונד שהלהקה ניסתה להגיע אליו מזה שנה כשהפעם יש יותר מלודיות עשירות מהתקליט הקודם". עיתון NME בביקורתו: "זה תקליט רועש, מונוטוני, מבולגן וחסר השראה באופן מעציב".

ברולינג סטון נכתב בביקורת: "האלבום הראשון של דיפ פרפל מאז עזיבתם של גילאן וגלובר הוא מאמץ סביר אך מאכזב. הסולן החדש, דייוויד קוברדייל, נשמע היסטרי באופן מתאים, אבל החומר החדש הוא בעיקר מטומטם ורגיל, ללא הכוח שהגדיר את העבודה הטובה ביותר של הלהקה הזו".

בעיתון STEREO REVIEW נכתב אז בביקורת: "אני לא אוהב את רוב מוזיקת הרוק הכבד ולעולם לא אתאהב בזה. אבל יש נוחות מוזרה בהקשבה לדיפ פרפל. אני לא משוכנע שהם לוקחים את עצמם כל כך ברצינות. אני חושד שהם נהנים מההצלחה שלהם וישרפו אותה עד תום. אני נזכר בתגובה של ג'ון לנון על פיקאסו, שלדעתו הטעה את מעריציו והוציא במכוון מוצרים חסרי משמעות שידע שיימכרו בשמו: 'הוא בטח צחק צחוק היסטרי בשמונים השנים האחרונות'. דיפ פרפל בוודאי מצחקקים ככה. אני לא יכול לומר שהאלבום הזה שונה בהרבה מהאחרון, או שניתן יהיה להבדיל בינו לבין האלבום הבא. להקשיב לזה זה כמו לקרוא קטלוג רהיטים; רק אם אתם מעוניינים לשפץ מחדש, אתם יכולים להתלהב מדגמי הספות השונים. אבל כולם צריכים משהו לשבת עליו, בדיוק כמו שאנשים מסוימים זקוקים לרוק הכבד של דיפ פרפל".

דייויד קוברדייל הפך מאז לאושיית רוק חשובה. אבל הכל התחיל ממש כאן בשנת 1974 ועם להקה מיוחדת במינה - דיפ פרפל! מספיק לשמוע את קטע הפתיחה כדי להבין כמה אנרגיה הייתה אז ללהקה: סולואי הגיטרה של בלאקמור, אורגן ההאמונד הרועם של ג'ון לורד (שחזר פה להשתמש במגבר לזלי), חטיבת הבס-תופים של גלן יוז ואיאן פייס וגם שילוב הקולות של יוז וקוברדייל שהוא מתנה רוקית משמיים.

ללקק את ג'רי!

ב-15 בפברואר בשנת 1987 נוסף טעם חדש למותג הגלידה בן אנד ג'ריז - צ'רי גרסיה.

חברת הגלידה הזו מפורסמת בטעמים המוזרים שלה, וצ'רי גרסיה - תערובת של גלידת דובדבנים, דובדבנים ופתיתי פאדג' - היא הראשונה על שם אייקון רוק. אבל זה לא היה בן ולא ג'רי, ולא אף איש פרסומות חכם שהפך את שם גיטריסט להקת גרייטפול דד למרקחת הדובדבנים - אלא מעריצה אדוקה (דד הד) של הלהקה.

ג'יין וויליאמסון פרסמה את הרעיון של צ'רי גרסיה על לוח המודעות המקומי של סניף הגלידה בעיר שלה, בשנת 1986, אבל ההודעה נותרה ללא אדם שיקח את זה הלאה לממונים.

ג'יין לא נרתעה ושלחה גלויה אנונימית ישירות למשרד ושם כתבה:

"בן אנד ג'ריס היקרים:

אנחנו מעריצים גדולים של הגרייטפול דד ואנחנו מעריצים גדולים של הגלידה שלכם. למה שלא תכינו טעם דובדבן ותקראו לו צ'רי גרסיה? אתם יודעים שזה יימכר כי אמוצרים של הדד תמיד נמכרים היטב. אנחנו מדברים כאן על חוש עסקי טוב, בנוסף זה יהיה הפתעה אמיתית למעריצים".

צ'רי גרסיה יצא וזכה לתגובה נלהבת מחובבי הגלידה, כשהוא דורג ב-3 הטעמים המובילים של גלידת בן אנד ג'ריס. החברה התחקתה אחר מעריצת המיסתורין שלה לאחר שוויליאמסון שלחה הודעת תודה שנכתבה על גב מכסה צ'רי גרסיה. היא זכתה למחיאות כפיים סוערות באספת בעלי המניות הבאה וזכתה לאספקה של גלידות בן אנד ג'ריס בחינם למשך שנה.

בן אנד ג'ריס המשיכה במסע המוזיקלי שלה עם טעמים המכבדים את להקת פיש (PHISH FOOD), ג'ון לנון (IMAGINE WHIRLED PEACE), אלטון ג'ון (GOODBYE YELLOW BRICKLE ROAD), בוב מארלי (ONE LOVE), דייב מתיוס בנד (ONE SWEET WHIRLED), ולהקת קווין (BOHEMIAN RASPBERRY).

הערה חשובה: בן אנד ג'ריס העולמיים פועלים נגד ישראל, אך נא לא להתבלבל בינם לבין הזכיינים בארצנו שכמובן נגד דבר שכזה ובעד ארצנו.

ב-15 בפברואר בשנת 1969 פורסם גם האייטם הקטן הזה ברולינג סטון: "האלבום הראשון של חברת התקליטים קולומביה עם טים הארדין, שייקרא 'סוויטה לסוזן מור ודמיון - אנחנו אחד, אחד, הכל באחד,' מתוכנן לצאת באמצע פברואר, ויהיה מורכב מעשרה שירים לאשתו, סוזן, וילדם בן השנתיים דמיון.

לפי מי ששמע את החומר החדש, השירים הם אופטימיים, מעורפלים ומאושרים. אמו של הארדין, גברת מולי הארדין, הגיבה: 'האלבום הקדים את זמנו בכשלוש שנים. המוח שלי התפוצץ לגמרי כששמעתי את זה".

וב-15 בפברואר בשנת 1973 יצא גיליון של רולינג סטון ובו גם הדיווחים האלו:

קרוסבי, סטילס ונאש חזרו להיות ביחד - "והפעם זה באמת," מבטיח המפיק דייויד גפן. "סטיבן סטילס אפילו ביטל סיבוב הופעות של להקתו MANASSAS בשביל לעשות את זה". כתיבת שירים וחזרות הושלמה בלוס אנג'לס, והאלבום יוקלט בסן פרנסיסקו. תאריך היציאה יהיה 1 באפריל. ניל יאנג ממשיך בסיור ההופעות שלו ולא יהיה מעורב בזה. קרוסבי, סטילס ונאש בעצמם מתכננים סיבוב בארה"ב מיוני עד אוגוסט. נתקלנו בקרוסבי בריינבאו בר אנד גריל בהוליווד אחרי הקונצרט של סטונס, והוא נשמע כמעט בטוח כמו גפן. "אני הולך לדנבר לראות את סטיבן", הוא אמר. להבין איך אתם נשמעים ביחד בימים אלה? "לא, לא", הוא ענה. "אנחנו יודעים שאנחנו שרים טוב ביחד".

פרסומות בטלוויזיה ציינו שמתוכנן לצאת אלבום בוטלג של חומרי ביטלס ישנים, אז חברת קפיטול ממהרת לשחרר סט של ארבעה תקליטים עם המיטב של הביטלס. קפיטול אומרת שזו דרך מהירה יותר לצאת נגד הבוטלג, כי תביעה תיקח יותר מדי זמן. וכך יווצרו האוספים שייקראו האלבום האדום והאלבום הכחול.

מייקל בלומפילד, אל קופר ובאדי מיילס החלו לעבוד במארין קאונטי על אלבום שהם יקראו לו "סופר סשן 73". זה מגיע חמש שנים אחרי הסט המקורי של בלומפילד-קופר-סטילס, ויציג גם את קלווין 'פאזי' סמואלס בבס, הוא מקרוסבי, סטילס, נאש אנד יאנג. מייק, אל ובאדי יפיקו את האלבום, שיהיו בו יצירות מקוריות של השלושה. ספוילר - תקליט שכזה לא ייצא.

הזמר ג'יימס בראון מעורב בריב סוער עם בית העירייה, שגרם למעצרו עבור "התנהגות לא מסודרת" בעקבות הופעה שלו בנוקסוויל. משרד ראש עיריית נוקסוויל החל בחקירה -שעדיין מתבצעת - אחרי שבראון

האשים כמה שוטרים בהכאה אותו ואת חבריו. נטען כי בראון מתכנן תביעה של 100,000 דולר נגד העירייה.

נראה שהשמועה שקרית. באדי נולאן, סגן נשיא חברת ג'יימס בראון הפקות בניו יורק, אמר שתביעה מסוג כלשהו הכוללת סכום כסף - הייתה בתהליך, אבל הוסיף, "... הכסף הוא לא הדבר החשוב. אנחנו כן רוצים איזושהי התנצלות על ההטרדה והמבוכה שנגרמה למר בראון. עדיין איננו מסופקים". בראון עלה לאחרונה לשידור בתחנת הרדיו נוקסוויל ומסר הצהרה בת שבע דקות שבה הוא אמר בחלקו, "... אתה מתמודד עם

גזענות בנוקסוויל". זה היה אחרי שראש העיר האשים את בראון בחיפוש פרסום באמצעות הפרשה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459