רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-16 באוגוסט בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-16 באוגוסט (16.8) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "כשהתחלתי לעשות מוזיקה, המוזיקה הייתה בסכנה ממשית. זה עדיין בסכנה ממשית. התיאוריה שלי היא שבכל פעם שהתעשייה מקבלת עוצמה וחשיבה ארגונית שולטת במה שהיא המוזיקה, אז המוזיקה באמת מחווירה. היה פרץ גדול של מוזיקה באמצע שנות החמישים, והיא הגיעה מאמנים לא ידועים ומלייבלים זעירים. חברות קולומביה ו-RCA לא רצו שום חלק מזה. הן לא חשבו שיש לזה שוק. הן חשבו באופן תאגידי. האנשים שיצרו את המוזיקה לא חשבו מה עומד למכור. ואז, בפעם הראשונה שהתעשייה התחילה להיות קצת צינית לגבי זה, אז היו לכם זמרים כמו פביאן ופרנקי אבלון. זה היה על אלילי נוער, זה לא היה על מוזיקה, זה היה על תדמית. זו הייתה התגובה לכל מה שהיה הביטלס. פולק-רוק יצא מגריניץ' וילג'. זה היה אקט אנטי תאגידי". (פול סיימון)

ב-16 באוגוסט בשנת 1962 הועף המתופף פיט בסט מהביטלס.

ביום זה התעורר פיט בסט, מתופף להקת הביטלס, לבוקר קייצי ושטוף שמש. הוא לבש חולצת טי ומכנסי ג'ינס וביקש מניל אספינל, חברו הקרוב ועוזר הלהקה הנאמן, לנסוע איתו לפגישה אצל מנהל הלהקה, בריאן אפשטיין. הוא ידע שבאותו ערב מצפה לו הופעה באולם "ריברפארק" שבצ'סטר ומבחינתו היה זה בוקר שגרתי בו ידון עם מנהלו בעניינים השוטפים שיהוו צעד קטן נוסף להצלחה גדולה.

כשהגיעו השניים למשרדו של אפשטיין יצא בסט מהמכונית ועלה לבדו במדרגות. שם חיכה לו המנהל. המפגש נפתח בשיחה רגילה על הופעות הלהקה ולאחר כמה משפטי ריכוך אזר בריאן אומץ והחל לומר את המילים ששינן בקפידה לפני כן: "פיט, יש לי חדשות רעות בשבילך. הבחורים רוצים אותך מחוץ ללהקה והוחלט כי רינגו יצטרף במקומך".

אפשטיין ידע שאי אפשר לפטר את בסט כיוון שלא היה שכיר בלהקה אלא שותף רשמי ושווה זכויות בחברה, שלמעשה העסיקה את המנהל. אבל באותו רגע הרגיש בסט ההמום שהאדמה נשמטת מתחת לרגליו. הוא לא ציפה לדבר כזה ובמאמציו לנשום הצליח בקושי לשאול "למה?". אפשטיין, שראה כי הבשורה שוגרה בהצלחה, המשיך להלום: "הביטלס לא חושבים שאתה מתופף טוב וכך גם ג'ורג' מרטין'". "רינגו כבר יודע מכל זה?", שאל המתופף החיוור. "הוא יצטרף בשבת", אמר אפשטיין.

את השקט הפר צלצול הטלפון. אפשטיין הרים את השפופרת ומעבר לקו נשמע קולו של פול שביקש לדעת אם בסט כבר פוטר. אפשטיין ביקש שימתין ופול מיהר לנתק את השיחה ולהמתין לגמר המשימה.

אפשטיין המשיך לנהוג בגסות בצעיר שזה עתה נשבר חלום חייו: "יש לנו עוד כמה הופעות עד שרינגו יצטרף. אתה מסכים לנגן בהן?" בסט המבולבל הנהן בראשו.

הוא יצא לשמש הקייצית כשענן שחור ורועם מעליו. ניל אספינל שחיכה בחוץ נבהל ושאל מה קרה. "הם העיפו אותי!", צעק בסט והשניים פנו להטביע יגונם ב"גרייפס", הפאב ברחוב מת'יו שהיה מקום מפגש לבאי ה"קאברן" שחשקו במשקה חזק יותר ממיץ. אספינל המופתע ביקש לפרוש מעבודתו עם הביטלס אבל בסט, שהעריך את נאמנות חברו, יעץ לו להמשיך. רק אז הבין כמה אבסורדית היתה התשובה החיובית שנתן לאפשטיין כמה דקות קודם לכן, כשהסכים לתופף בלהקה עד בואו של רינגו. הוא נסע לביתו, התקשר לאפשטיין ובקול רועד הודיע לו שזה לא יקרה. שנים לאחר מכן אמר רינגו: "מעולם לא הרגשתי צער כלפיו. לא הייתי מעורב בכל הסיפור הזה וחוץ מזה הרגשתי שאני מתופף הרבה יותר טוב ממנו".

טוני בראמוול: "האמת על פיטוריו של פיט בסט די פשוטה. הביטלס לא אהבו אותו ואמרו את זה ביניהם וגם לי. הוא לא היה מהיר, חריף ומצחיק כמותם, אלא איש זועף ומדוכדך שהעדיף להישאר בבית במקום לבלות".

ג'ורג' האריסון: "בכל פעם שפיט חלה קראנו לרינגו, שהיה הדבר האמיתי. שכנעתי את ג'ון ופול לצרף אותו אלינו כחבר קבוע". רינגו: "קיבלתי הצעה גם מג'רי אנד דה פייסמייקרז כבסיסט! מעודי לא נגעתי בבס אבל הרעיון שאעמוד בקדמת הבמה קסם לי. ואז הגיעה גם הבקשה להצטרף לביטלס".

רינגו בחר בביטלס כי הבין שיקבל שם משכורת גבוהה יחסית וכי יש ללהקה מנהל רציני ואפשרות להקליט בחברה גדולה. בגלל שהתחייב להופיע עם רורי סטורם ו"ההוריקנים" במתקן הנופש "בוטלינ'ס" אייש בינתיים ג'וני האצ'ינסון את עמדת התופים. עד היום לא ברור אם ג'ון ופול הגיעו למקום שבו עבד רינגו כדי לעקור אותו פיזית מ"ההוריקנים". ג'וני ביירן, שעבד שם לצד רינגו, טען כי השניים אכן הגיעו, אבל רינגו טען שהוא לא זוכר דבר כזה וגם פול לא זכר זאת כשנשאל על כך.

בסט בשנת 1965: "אני אדם שקט שלא מחפש לעורר מריבות. נשארתי בחדר שלי ולא יצאתי משם הרבה זמן. חשבתי שאני גמור, בהיתי בחלל ולא עשיתי כלום. לא אכלתי ולא שתיתי עד שחברים באו וניסו להוציא אותי מהדיכאון. בחורות ישנו בגינה האחורית של הבית רק כדי לראות אותי בחלון ולהגיד לי שהן עדיין אוהבות אותי למרות שאני כבר לא בביטלס. הפכתי למתבודד וקילפתי את העולם מסביבי עד שאמי תפסה אותי בידיים. עשרה ימים לאחר שהועפתי מהלהקה הצלחתי לחזור למציאות". על המעריצות שישנו בגינה דיווח גם ה-MERSEY BEAT, עיתון הפופ של ליברפול באותם ימים: "כמה עדי ראייה סיפרו לנו שראו את הבחורות מכורבלות בפינת הגינה של פיט".

מונה בסט, אמו של פיט ובעלת מועדון הקסבה בו הופיעו הביטלס, רתחה מזעם על פיטורי בנה וטענה שנענש בגלל שהאחרים קינאו בו. ביל הארי: "הביטלס כבר לא אהבו את מונה. הם השתמשו בבית שלה כמשרד ובטלפון שלה לקבוע הופעות. בגלל זה הם נאלצו לא פעם לסבול את התערבויותיה הכוחניות. היא ניהלה את מועדון הקסבה באגרוף פלדה וניסתה לנהל את הביטלס באותו אופן". גם אפשטיין סבל מאמא בסט, שדרשה כי יקבל את רצונותיה לקידום הלהקה תוך רמיסת סמכותו כמנהל.

לימים היא תספר לספר הרשמי הראשון שיצא על הביטלס, שכתב האנטר דייוויס: "פיט היה מנהל הלהקה לפני שהגיע בריאן אפשטיין. הוא קבע את ההופעות ואסף את הכסף. ראיתי בהם חברים ועזרתי ככל יכולתי והלוויתי להם כסף. האכלתי אותם והתעניינתי בהם הרבה יותר מהוריהם". בסט: "אמא שלי דווקא שמחה להעביר את הניהול לבריאן כי בזמן ההוא אמה, שחלתה בסרטן, גרה בביתנו. היא מתה באביב 1962 וכמובן שההריון של אמי לא איפשר לה גם לנהל להקה כמו שצריך. היא רק ביקשה מבריאן שיטפל בנו כראוי".

כשנתיים לאחר שהוצא מהלהקה נסע בסט לארה"ב והשתתף בשעשועון הטלוויזיה I'VE GOT A SECRET. שם התגלה סודו וכשנשאל מדוע עזב את הלהקה המפורסמת חייך בביישנות ומסר תוך כיפוף מסוים של האמת: "רציתי להקים להקה משלי וחשבתי שהם לא יהיו גדולים יותר ממה שהיו כשהייתי איתם". בתוכנית אחרת מאותה תקופה, בה התארח עם אמו, הסגיר כי דיווחי התקשורת הרבים והמהללים את להקתו לשעבר מציקים לו. ג'ון: "יש אגדה שנבנתה במהלך השנים לפיה פיט בסט היה נהדר והועף רק כי פול קינא בו בגלל יופיו. אבל תמיד ידענו שנזרוק אותו כשנמצא מתופף יותר טוב. פיט הוא מתופף נהדר אבל רינגו הוא ביטל נהדר".

סינת'יה: "פיט האמין שהוא יחלוק עם הביטלס את ההצלחה אבל נתקל בגבם ולא היה להם את האומץ להתנצל בפניו. דחקתי בג'ון ללכת אליו אבל הוא בחר להימנע מעימות. זה היה ג'ון בעוד אחד מרגעיו הפחדניים".

אפשטיין הציע לבסט להצטרף ללהקה בשם MERSYBEATS ואמר שהם יהיו הביטלס הבאים. הוא נתקל בסירוב נחרץ. בסט העדיף לקבל את הזמנתו של ג'ו פלאנרי ולהצטרף ל"אולסטארס" שלו במקום המתופף ברני רוג'רס.

כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".

הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות שלי,

להזמנה פה: 050-5616459

ב-16 באוגוסט בשנת 1969 התארח פיטר גרין בהופעתו של האורגניסט פיטר בארדנס. למי שלא יודע, בארדנס יקים בהמשך את להקת CAMEL והיה חבר קרוב של גרין וגם הבוס שלו בלהקה ושמה THE SHOTGUN EXPRESS.

ההופעה נערכה במועדון MARQUEE בלונדון. בארדנס אז הנהיג להקה ושמה THE VILLAGE והופיע בקביעות במועדון זה, בימי ראשון. כדי למשוך קהל, דאג בארדנס לארח בכל מופע מישהו ידוע אחר. לצידו ניגנו על הבמה המתופף ביל פורטר והבסיסט ברוס ת'ומס, שלפני כן נכשל באודישן ללהקת פליטווד מאק. פרט טריוויה קטן - ת'ומס יהיה בהמשך הבסיסט של אלביס קוסטלו בלהקת האטרקשנס.

בשנת 1994 סיפר ת'ומס על ההופעה ההיא: "פיטר גרין עלה לבמה הקטנה ונעמד לידי, עם הגיבסון לס פול שלו. הוא פנה למתופף ואמר לו להתחיל לנגן בקצב השאפל. אז ניגנו בקצב השאפל ועם אקורד בודד שחזר שוב ושוב. לפתע פרץ פיטר בסולו גיטרה מסחרר שהיה כולו מפגן של רגש. לא יכולתי לחייך יותר ממה שעשיתי. לא רציתי שזה יסתיים ולמזלי, לקח זמן עד שזה הגיע לסיום. לו הייתי צריך לבחור רגע אחד שהוא המשמעותי ביותר בכל חיי כבסיסט, הרגע על הבמה עם גרין היה הדבר".

ב-16 באוגוסט בשנת 1994 יצא אלבום חדש לניל יאנג ולהקת קרייזי הורס, SLEEPS WITH ANGELS. האלבום נוצר ברובו לפני שסולן להקת נירוונה, קורט קוביין, התאבד - אך כשיאנג קיבל את הבשורה הקשה, הוא החליט להקדיש לו את יצירתו זו.

ניל יאנג, כמו ברוס ספרינגסטין, יודע לתעתע במעריציו; לפעמים הוא חלש וחשוף ובעל רצון להתוודות ולפעמים הוא חזק ומחשמל כפלדה. הכל תלוי במצב הרוח בו תופסים אותו כשהוא מקליט. האלבום SLEEPS WITH ANGELS נע בין שני הקצוות, מוקדש לקורט קוביין (זה הוא שישן עם מלאכים, מן הסתם), וחובר ללהקת קרייזי הורס כדי להעביר עוד כמה שירי רוק גראנג'יים לזכרו של מייסד להקת נירוונה. עם זאת, התאבדותו של קוביין היא רק אחד המרכיבים שטמונים בבסיס העניין. ניל יאנג נשמע מבולבל אך גם כך הוא יודע להעביר את עצמו הכי טוב שיש.

מכיוון שהוא כל כך מבולבל, הוא גם די מגוון מבחינה מוזיקלית, אם כי, כמובן, לא באופן קיצוני כמו, נגיד, האלבום הלבן של הביטלס. לצד הכאוס של קוביין מביא ניל יאנג גם ביקורת נוקבת על תעשיית הצריכה בעולם המערבי - עם השיר PIECE OF CRAP. יאנג שר, "ניסיתי לחבר את זה / ניסיתי להדליק את זה / כשהגעתי הביתה / זה היה חתיכת זבל". הרבה אנשים ודאי יכולים להזדהות עם המסר של גחמת קניות שמסתיימת בהגעה עם הרכש החדש הביתה והבנה שאין בו צורך.

אבל עזבו רגע את המכה הזו של העולם המערבי ונחזור לכאב; קורט קוביין התאבד בביתו כשהוא בן 27 בלבד וחסר דרך מילוט מתהילה ספוגה בקשיים נפשיים. במכתב ההתאבדות שלו הוא אף ציטט משיר ישר של ניל יאנג - "עדיף להישרף מיד מאשר להתעמעם". זה השפיע על יאנג, שהושפע בהכנת האלבום הזה גם מלהקת נירוונה. המעגל נסגר, עם מכתב זה, כשיאנג הבין שהלהקה שהוא הושפע ממנה למעשה הושפעה ממנו.

יאנג ניסה להשיג את קוביין בטלפון בשבועות שקדמו להתאבדותו. למרות שהוא סירב לדבר על מותו של קוביין במשך שנים, הוא סיפר בשנת 2002: "אני אוהב לחשוב שאולי יכולתי לעשות משהו. רק ניסיתי להגיע אליו. ניסיתי להתחבר אליו. להכיר אותו. רק חבל שלא קיבלתי יותר דחף להתחבר. רק כשהוא השתמש בשיר שלי, במכתב ההתאבדות הזה, נוצר הקשר. ואז, הרגשתי שזה ממש מצער שלא קיבלתי דרך להגיע אליו. יכול להיות שהצלחתי לעשות לו את הדברים קצת יותר קלים, זה הכל. רק להקל קצת".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום: "בתחילת אפריל האחרון ניסה ניל יאנג, דרך הערוצים הניהוליים הרגילים, ליצור קשר עם קורט קוביין. זו הייתה מחווה של דאגה ותמיכה בעקבות מנת יתר הסמים הכמעט קטלנית של גיטריסט נירוונה ברומא, בחודש הקודם. אבל קוביין מעולם לא קיבל את המסר. במקום זאת, הוא השאיר אחריו אחד משלו, מכתב התאבדות ובו כאב גרפי והיגיון משתולל שציטט במדויק את המילים המפורסמות של יאנג - 'עדיף להישרף מאשר לדעוך'.

יאנג - שהיה לו ניסיון רב בכתיבת מזמורים למתים ולגוססים, בוודאי מעולם לא התכוון לקחת את המילים האלה באופן כה מילולי. אבל שיר הנושא של האלבום, שנכתב על ידי יאנג בתשובה מהירה לפרשנות השגויה הנוראה של קוביין, הוא והמרכז של האלבום החדש יוצא הדופן הזה.

למרבה האירוניה, SLEEPS WITH ANGELS הוא אלבום שאולי היה נותן לקוביין קצת נחמה לו היה חי לשמוע אותו. למרות פצפוץ מדורת הלוויה של שיר הנושא, האלבום טעון ברוח לחימה ובאופטימיות רומנטית כמו שהוא מלא בהלם של אזור מלחמה מופגז ופחד מערש דווי. לפעמים, יאנג זורק את הכל לאותו שיר.

זה לא האלבום הראשון שיאנג עושה על הסדקים המתרחבים בחלום האמריקאי או מה שנותר ממנו לפליטים המתבגרים, אחרי ההבטחות שהופרו של שנות ה-60 והבריתות חסרות הערך בעידן רייגן-בוש. אבל זה מהטובים שלו, התגוששות דרמטית של שיר ומצפון שמרמזת כי ללכת באש לא בהכרח אומר שאתה צריך לעלות בלהבות. זה היה נשמע כמו בדיחה ריקה מאדם אחר באצולת הרוק של שנות ה-60 או ה-70. אבל כאן, עם גיטרה נסערת ופסנתרי המערב הפרוע, לא רק שזה אמין - זה מעורר השראה".

ב-16 באוגוסט בשנת 2018 מתה "מלכת הנשמה", ארית'ה פרנקלין, בגיל 76, לאחר מאבק במחלה. היא לא השאירה אחריה צוואה והדבר עורר בזמנו כאב ראש לא קטן עבור מי שאמורים לרשת אותה. בינתיים התאבלו המונים על לכתה.

היא נחשבת למלכת הנשמה. האישה שאלוהים בכבודו ובעצמו פינק אותה במתנת קול מיוחדת במינה. בשנת 1967 היא דרשה בשירתה שיתנו לה כבוד. שנה לאחר מכן היא כבר קיבלה ממנו ובכמויות רבות.

האלבום LADY SOUL, שיצא בינואר 1968, הוא השלישי שהוציאה פרנקלין בחברת התקליטים הידועה "אטלנטיק". מעמדה של פרנקלין כזמרת הנשית המובילה של מוזיקת ​​הנשמה נקבע סופית עם אלבום זה, שמשקף זמרת זו בשיא כוחה, ומראה את יכולתה לקחת חומר של אחרים ולהפוך אותו לייחודי שלה.

שני להיטי ענק יצאו ממנו. האחד נקרא CHAIN OF FOOLS והשני NATURAL WOMAN. והיא ידעה היטב על מה היא שרה. כך תיארה את עצמה למגזין טיים באותה שנה: "אני אישה בת 26 אך בתוכי אני בת 65. אני אישה זקנה בתחפושת". באותו זמן היא הייתה נשואה למנהל שלה, טד ווייט. נישואים אלו לא ידעו הרבה עליות. למרבה האירוניה, השניים כתבו את השיר הבלוזי בתקליט שנקרא GOOD TO ME AS I AM GOOD TO YOU, שהכיל גם סולו גיטרה של אריק קלפטון.

היה זה באמצע דצמבר 1967 כשנשיא חברת "אטלנטיק", אהמט ארטגון, הזמין את קלפטון (ששהה אז בניו יורק עם להקת CREAM) לאולפן ההקלטות ולצפות בסשן של פרנקלין. קלפטון מסכים בהתלהבות ונדהם לגלות שם מנגני הליווי שאת צליליהם ינק בשקיקה מתקליטים. ביניהם הפסנתרן ספונר אולדהאם, הבסיסט טומי קוגביל, הסקסופוניסט קינג קרטיס והמתופף רוג'ר הוקינס. למחרת הוא הגיע שוב לאולפן והפעם נטל לידיו גיטרה והוסיף סולו שלו לשיר. ודרך אגב, פרנקלין נפרדה מווייט בסוף 1968.

ביצירתה ובהגשתה שינתה ארית'ה פרנקלין את פני מוזיקת הנשמה. באולפן היא הציגה בפני הנגנים את הרעיונות לעיבודיה, כשהיא מנגנת בפסנתר. היא גם שרה קולות רקע בהקלטת השירים, ביחד עם אחותה קרולין וזמרות להקת SWEET INSPIRATION. לצד שיריה המקוריים היא בחרה לבצע באלבום זה שיר של ג'יימס בראון (MONEY WON'T CHANGE YOU) כמו גם בלדה מאת אחותה ושמו AIN'T NO WAY. ויש גם את GROOVIN, שהיה להיט גדול של להקת THE YOUNG RASCALS.

הנגנים שמאחוריה הם אנסמבל חלומי. וההפקה? היישר מגן עדן. אז בואו תקשיבו לאלבום זה ולא תאמינו למשמע אוזניכם. ככה עושים מוזיקה בבית מלוכת הנשמה האמיתית.

ב-16 באוגוסט בשנת 1967 נערכה טקס הלוויה ב- GOLDEN GATE PARK בסאן פרנסיסקו ל- CHOCOLATE GEORGE שהיה אחד מחברי כנופיית 'מלאכי הגהינום' ונהרג בהתנגשות אופנועו ברחוב הייט.

באירוע נכחו כ-10,000 איש וניגנו כמה להקות שהיו פופולריות אז באיזור, ביניהן להקת גרייטפול דד ולהקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY (עם הזמרת ג'ניס ג'ופלין). חברי הכנופיה סיפקו לאירוע את הבירה. האופנוען, שהיה בן 35 במותו, נטמן באדמה כשלצידו הונחו שני בקבוקי שוקו, כדי שלא יהיה צמא.

ב-16 באוגוסט בשנת 1983 התחתן פול סיימון עם השחקנית קארי פישר (ששיחקה בין השאר גם ב'מלחמת הכוכבים'). הנישואים נמשכו שנתיים בלבד.

ב-16 באוגוסט בשנת 1977 - אלביס פרסלי מת בגרייסלנד, בגיל 42 בלבד.

השבוע האחרון בחייו של אלביס היה דווקא שמח יחסית. בתו, ליסה מארי בת התשע, שהתגוררה עם אמה, פרסיליה, בלוס אנג'לס, הגיעה לבקרו עד שיצטרך לצאת לעוד סיבוב הופעות. ב-7 באוגוסט הוא שכר פארק שעשועים שלם, בקרבת מקום, משעת חצות ועד שעת השחר, כדי שיוכל לבלות בו עמה, עם חברתו ג'ינג'ר וחברים קרובים. הוא דאג לשחות באופן יומי בבריכה שבאחוזתו ולשחק טניס. כמו כן עסק בהכנות לקראת סיבוב ההופעות הממשמש ובא. ב-11 באוגוסט התקשר אליו מנהלו, קולונל טום פארקר, כדי לבשר לו שיתכונן לסיבוב הופעות נוסף. כשאלביס התלונן בפניו ששומרי ראשו לשעבר פירסמו עליו באותו חודש ספר צהבהב בשם "אלביס - מה קרה?" - הקולונל השיב, "עזוב. זה הכל פירסום. זה ימכור הרבה כרטיסים". הקולונל לעג לדאגתו של אלביס לגבי בעיות נשימה במהלך סיבובי הופעות קונצרטים וטען שהוא חושב שאלביס "משחק משחקים". אבל הוא ידע שאלביס מכור לסמים וסובל. אבל היי... זה שואו ביז וצריך למכור עוד ועוד. אלביס היה מכור לכל כך הרבה תרופות, מסיבות רבות כל כך, שזה היה בלתי נמנע שהוא ימות ממנת יתר. הוא היה מזריק בזרוע או ברגל והיה מבקש מעוזריו להזריק לו בגב או בישבן. הוא לקח כל כדור שאפשרי לחשוב עליו. הוא נטל משכך כאבים חזק מאוד שהיה מיועד לחולי סרטן סופניים. עד כדי כך מצבו היה רע.

ביום שני, 15 באוגוסט, הוא קם מאוחר כהרגלו, בארבע אחר הצהריים, ושלח את אחיו החורג, ריקי סטנלי, למצוא לו עותק מהסרט "מקארת'ור", להקרנה בקולנוע הפרטי שלו. העותק לא נמצא ואלביס צפה במקום זה בטלוויזיה, עד שהגיע הזמן ללכת לטיפול הלבנת שיניים וסתימת חורים אצל רופא השיניים, לסטר הופמן.

הוא חזר לגרייסלנד מיד אחרי חצות והתקשר לאחד מרופאיו כדי לקבל משככי כאבים, כי שיניו הכאיבו לו אחרי הטיפול. הוא לא הצליח להירדם והעיר את אחד מעוזריו כדי לשחק טניס. עם סיום המשחק הוא חזר לחדר השינה ונטל עוד כמה משככי כאבים. לאחר מספר שעות הוא נטל בכאב עוד כמה גלולות. כשג'ינג'ר התעוררה משנתה, באחת וחצי בצהריים, היא גילתה שאהובה אינו במיטה. "אלביס? יקירי, אתה ער?", היא קראה ולא קיבלה תשובה. אור בקע מחריץ דלת אמבטיית הסוויטה. זה היה נפוץ שאלביס נשאר בשירותים במשך שעות. היה לו מעי גס בעייתי, שלא נותח. הוא התקשה ביציאות ונאלץ לעמוד בכאבים מטחורים מדממים. הרגלי אכילה לקויים החמירו את המצב.

ג'ינג'ר בספרה: "קצת אחרי 14:00 התעוררתי עם התכווצויות. אלביס לא היה במיטה. הייתי סקרנית לדעת היכן שהוא היה אבל לא יכול להסתכל מיד כי המחזור שלי התחיל והתחלתי לדמם בכבדות. קמתי ומיהרתי לשירותים שלי לטפל בזה. סיימתי במהירות בחדר האמבטיה, ואז נכנסתי לחדר השינה של אלביס בחיפוש אחריו. הצצתי בשעון וראיתי שהוא קרוב ל-14:20. דלת חדר האמבטיה נפתחה מעט. דפקתי על הדלת ואמרתי, 'אלביס?'... לא הייתה תשובה. פתחתי את הדלת לאט, הצצתי פנימה וראיתי את אלביס שרוע על הרצפה משמאל. עמדתי משותקת כשקלטתי את הסצנה. רגליו היו כפופות, החלק העליון שלו וכתפיו נגעו בקרקע, וראשו היה מופנה מעט לצד השמאלי עם הלחי שלו מונחת על הרצפה. זרועותיו מונחות על הקרקע,

בחזרה לכיוון רגליו, כפות הידיים פונות כלפי מעלה. התכופפתי לידו ואמרתי, 'אלביס?' כשפחד נורא ירה דרכי.

נגעתי בגבו התחתון. עורו הרגיש קריר. קצה הלשון שלו היה קפוץ בין שיניו ובצבע סגול. עינו בהתה ישר קדימה ואדום כדם". פלחי ישבנו החשופים היו מופנים כלפי מעלה ומכנסי הפיג'מה כרוכים סביב עקביו. אגרופי ידיו היו קפוצים. מסתבר שאלביס ישב על אסלת השירותים כשלפתע נפל ממנה ועל פניו.

ג'ינג'ר הזעיקה את העוזר שלו, אל סטראדה. הוא הגיע במהרה, ראה את שקורה ומיהר להזעיק את ג'ו אספסידו, מנהל ההופעות של אלביס. זה רץ בשטח האחוזה הגדול עד שהגיע וניסה להפוך את גופו של אלביס על גבו, אך הכובד היה משמעותי והוא התקשה במשימתו. החדר התמלא באנשים, ביניהם אביו של אלביס, שהחל להתייפח. אחרים התפללו בקול. ליסה מארי נכנסה לחדר, ראתה את ההמולה ושאלה מה קרה לאביה. "הכל בסדר", ניסו להרגיעה אך לשווא. היא הבינה שמשהו אינו כשורה וניסתה בנחישות ודאגה להגיע לחדר האמבטיה, אך דרכה נחסמה.

בשעה 14:33 התקבלה קריאה בהולה בממפיס על אדם המתקשה לנשום באחוזת גרייסלנד. צ'רלי קרוסבי ויוליסס ג'ונס זינקו לאמבולנס, הפעילו סירנה ודהרו למקום. לקח להם רבע שעה להגיע. "איפה לעזאזל האמבולנס?", צעק עליהם ורנון פרסלי עם היכנסם לחדר. השניים ניסו לבצע באלביס החייאה. ג'ונס: "נדהמתי מגודל גופו. הוא שקל המון וממש לא נראה כאלביס פרסלי". ג'ונס קירב עט עם פנס דולק בקצהו לעינו של אלביס אך לא הייתה תגובה מהאישון. הפנים כבר היו בצבע לא אנושי. הייתה זו מסכת מוות וג'ונס ידע זאת היטב, אך מול הנוכחים הוא אמר, "בואו ניקח אותו לבית החולים ושם יטפלו בו היטב". לאחר מאמצים להרימו, הצליחו ג'ונס וקרוסבי לקחת את אלביס באלונקה לניידת.

ורנון פרסלי ניגש לג'ונס ושאל בקול שבור: "הוא מת, נכון?". ג'ונס ענה שהם יעשו הכל כדי שיהיה בסדר ולא הוסיף עד שיצאו משם. בראשו הוא כבר הבין שהתקשורת הולכת בקרוב מאוד לחגוג.

קרוסבי אחז בהגה האמבולנס בעוד ג'ונס ניסה לבצע עוד פעולות החייאה וניסיון להכניס חמצן לריאותיו של אלביס, אך צווארו כבר היה נוקשה לגמרי, כסימן של ריגור מורטיס. אלביס כבר היה מת מזה כמה שעות. כמה מהאנשים שעבדו עבור אלביס נסעו אחריהם לכיוון בית החולים, ששכן לא הרחק מהמקום בו הקליט אלביס לראשונה, באולפני SUN, שהיו כעת נחלת העבר. הפעם אלביס לא שר, לא דיבר, לא זז - ולא נשם.

עם זאת, הוא הובהל, בשעה 14:56 לחדר טראומה מס' 1, שנסגר רק עבורו. רופאים בכירים הובהלו למחלקה וחומר ממריץ חזק הוזרק היישר ללבו. המוניטור שחובר לגופו המשיך להראות בעקשנות קו ישר. נסיון להשתמש בדפיברילציה העלה ארבעה צפצופים קצרים שנדמה היה וישנו את היום לטוב בהרבה. אבל מכשיר המוניטור פנה לאחר ארבעת הצפצופים להתעקש על קו ארוך וסופני. הצוות הרפואי לא הרפה ועבד על אלביס במשך חצי שעה ברציפות, עד שאחות המיון, קים דייויס, הרימה את ידיה באוויר וצעקה, "מדוע לעזאזל אנחנו עובדים על הגופה הזו?". מיד נורתה תשובה של אחר לאוויר – "כי זה אלביס פרסלי". לחדר נכנסה האחות מריאן קוק, חברה קרובה של אלביס, לקחה את ידו הכחולה בידה ואמרה לנוכחים לתת לו לנוח בשקט.

"הנשמה של הבחור היפה הזה כבר עזבה את הגוף", היא אמרה בכאב והצוות הרפואי נסוג לאחור.

מותו נקבע בשעה 15:30 וגופתו הועברה לחדר המתים, ששכן בקומה השנייה של בית החולים. חדר זה נערך מיד למצב החדש עם אבטחה הדוקה לנתיחה שנקבעה בשעה 19:00, כשכל רופא חשוב נכח בה. בינתיים דאגו אנשים באחוזת גרייסלנד לנקות לגמרי את החדר מתרופות ושאר סמים שיכולים להוביל לחקירה לא נעימה. אנשים שנכחו בנתיחה ציינו כי כל האיברים של אלביס הוצאו מהגופה לצורך בדיקה מקיפה ביותר. היה זה הליך לא שגרתי.

למחרת יצא אלביס פרסלי להופעה האחרונה, ולראשונה בתוך ארון קבורה. ורנון פרסלי איפשר למעריצים להגיע לגרייסלנד, לעבור ליד שער האחוזה, שמאחוריו הוצב הארון ולהיפרד בין השעות שלוש לחמש אחה"צ. כמות האבלים הייתה מבהילה בגודלה. אנשים מכל הסוגים הגיעו להיפרד מהאיש שהשפיע עליהם באופן זה או אחר בחייהם. עשרות אלפי אבלים עמדו לאורך המסלול הארוך מהאחוזה לבית העלמין. אלביס הונח בארונו בחליפה בצבע שמנת, חולצה בצבע תכלת, עניבת כסף, כפתורי חפתים ויהלומים. שערו נצבע מחדש בשחור וארון הנחושת שלו היה מכוסה בוורדים אדומים. נדמה היה שכל העיר ממפיס נערכה להפקת המופע הגדול ביותר של אלביס פרסלי.

המשטרה הורתה למעריצים לפנות את המקום ולאפשר את הטקס הפרטי בתוך האחוזה. לחץ המעריצים להיפרד הביא את משפחתו של אלביס לאפשר להם עוד שעה וחצי של פרידה, שאחריה הוכנס הארון לתוך האחוזה.

הטקס שנערך בתוך האחוזה היה אינטימי, אך העצים שמסביב לכנסיה כמעט וקרסו ממשקל האנשים שטיפסו עליהם כדי להציץ פנימה, מעבר לגדר. מכוניות הגיעו זו אחר זו עם זרי פרחים - מאלטון ג'ון ועד מחלקת המשטרה. בפנים היו כ-250 קרובי משפחה וחברים, שישבו על כסאות מתקפלים מול הארון שהוצב בסלון. האב שהנחה את הטקס ספד מול הנוכחים: "אלביס פרסלי היה גאה בשורשיו הצנועים, באהבתו למשפחתו ובאנושיותו. אבל אלביס היה גם אדם שביר שהושלך לתוך מעגל הפיתוי שרבים לא חוו כמותו. אנא זיכרו את דבריו הטובים". תם הטקס והלימוזינות פנו משם לבית הקברות.

הקהל הרב לא הצליח להירגע ולהרפות ונשאר לעמוד ולבכות שעות לאחר מכן. שלוש בחורות, אליס הובאטאר, חואניטה ג'ונסון ותמי באיטר, פנו לשוטר שנעמד לצדן ואמרו לו כי הן לא מצליחות לעכל את מותו של אלביס. לפתע נראתה מכונית פורד לבנה שבהגה שלה אחז טריטיז ווילר בן ה-18. הוא נסע לאט, אך בהבזק של שניה החליט לבצע פרסה מהירה ודהר לכיוונן של הבחורות. השוטר ניסה לזרוק את הפנס שלו על המכונית כדי להאט אותה, אך הרכב לא עצר ופגע בעוצמה. הובאטאר וג'ונסון נהרגו במקום ובאיטר נותרה במצב אנוש. שוטרים הצליחו לעצור את ווילר כמה רחובות משם, כשאחת הקורבנות עדיין צמודה לגוף הרכב. כמה ימים לאחר מכן הגיעה אמו של ווילר להעיד כי בנה, שרק יומיים לפני התאונה יצא מבית הכלא, סובל ממחלת נפש.

ב-21 באוקטובר 1977 הודיע החוקר הרפואי, ד"ר ג'רי פרנסיסקו, שאלביס מת ממחלת לב בשל יתר לחץ דם. כשנשאל על אפשרות של סמים כגורם למוות, הוא השיב שלמרות שנמצאו סמים בנתיחת הגופה, הוא היה מת גם בלעדיהם. חוקרים רבים לא הסכימו לדבריו, גרסו שאלביס צרך סמים רבים ושיש לערוך בדיקה טובה יותר. רק בשנת 1994 הוחלט לפתוח מחדש את המקרה, כשפתולוג בכיר, ג'וזף דייויס, קבע שאלביס לא יכל למות מהסמים שהיו בגופו. "הוא כבר היה מת בשבריר השנייה שגופו פגע ברצפה. מוות כזה קורה מסם רק אם אלביס היה מזריק כמות נכבדה ממנו. לכן מדובר בהתקף לב חמור". עדיין, יש המאמינים שמנת יתר של סמים היא שהביאה לטרגדיה.

ב-29 באוגוסט 1977, נעצרו שלושה אנשים כי ניסו לגנוב את גופתו של אלביס פרסלי. משפחת המנוח המזועזעת דאגה להעביר את הגופות של אלביס וגלדיס לקבורה בגינה באחוזת גרייסלנד. השלושה זממו לדרוש כופר תמורת הגופה בסך עשרה מיליון דולר. אבל מזימתם סוכלה לאחר שאחד מהם, רוני לי אדקינס, לא התאפק, התרברב על כך לפני כן ועורר חשד. בהמשך הוסרו החשדות נגדו ועשרים וחמש שנה לאחר מכן הודה כי היה זה תכסיס של המשפחה ליצור אליבי להזזת הגופות מבית הקברות לאחוזה.

אמנים מיהרו לספר עליו...

ברוס ספרינגסטין: "לא יכולתי לדמיין את האיש הזה מת. הוא היה כה חשוב לי. כששמעתי שהוא מת, זה היה כמו שמישהו לוקח חתיכה ממני. אלביס לא היה פרימיטיבי, כמו שהרבה חשבו. הוא היה אמן אמיתי. הוא לא לקח את עצמו ברצינות. הוא אהב לצחוק, על הבמה ומחוצה לה. היה בו שילוב מדויק של הומור ורצינות. כשהופעתי בממפיס, חשבתי לעשות משהו אחרי ההופעה. אני וחבריי ללהקה לקחנו מונית וביקשנו מהנהג שייקח אותנו למקום שקט. הנהג שאל אם אנחנו ידוענים. השבנו לחיוב, אז הוא הציע לקחת אותנו לבית של אלביס. כשהגענו לשם הייתה השעה שלוש בלילה. אבל כל האורות בבית דלקו. החלטתי לטפס על הגדר והתחלתי לצעוד בדרך הארוכה שהובילה לביתו. הייתי כבר ממש קרוב לנקישה בדלתו כשלפתע ראיתי מישהו מביט בי מהשיחים. הוא קרא לי לבוא אליו והתחיל לשאול למעשיי. ניסיתי לשלוף כל טריק שיכולתי כדי להסביר מי אני. הסברתי שהופעתי על שער עיתון טיים. שאני מוסיקאי ידוע ואלביס הוא הגיבור שלי. אבל הבחור ממש לא התרשם והורה לי לחזור מיד על עקבותיי".

מיק פליטווד: "למדתי לתופף עם אלביס. זה היה עם השיר HOUND DOG. תופפתי אז על פחיות. החדשות על מותו נחתו עליי כערמת לבנים. בדיוק נסעתי באוטו ושמעתי ברדיו שרשרת של שירים איתו. ממש שמחתי, עד שלפתע הודיע הקריין את מה שקרה".

פול סיימון: "שמעתי לראשונה על אלביס בשנת 1954. נהגתי ברכב ולפתע שמעתי ברדיו את השדרן מציג זמר, שהבחורות צורחות בכל פעם שהוא מופיע. ואז הכריז אותו שדרן את השם וחשבתי לעצמי שזה שם מוזר מאוד. אבל מיד לאחר מכן בקעו מהרדיו הצלילים של THAT'S ALRIGHT MAMA. הייתי בטוח באותו רגע שמדובר בזמר שחור. זמן מה לאחר מכן גידלתי את שיערי כמוהו והתחלתי להופיע כמותו. אבל חדלתי לאהוב את המוסיקה שלו יחסית מהר. עם זאת, חשתי מוחמא ביותר כשהוא ביצע את 'גשר על מים סוערים'...".

המלך מת – יחי המלך.

ב-16 באוגוסט בשנת 1985 יצא התקליט השני של להקת רד הוט צ'ילי פפרס ושמו FREAKY STYLEY.

זה הוא האלבום הראשון של הלהקה שמציג את הגיטריסט המייסד שלה (שנולד בחיפה), הלל סלובק ועזב עם המתופף ג'ק איירונס כדי לנגן בלהקת הרוק WHAT IS THIS, בשנת 1983, שנה לפני שהלהקה הוציאה את תקליט הבכורה שלהם הנושא את שמה. התקליט השני משלב אותם עם ההפקה של מאסטר הפ'אנק, ג'ורג' קלינטון, שהוסיף שכבות של פ'אנק ורוק פסיכדלי. הוא גם הביא את נגני כלי הנשיפה של ג'יימס בראון, מסיאו פארקר ופרד ווסלי, וכך הוסיף עוד חותמת של כשרות פ'אנקית.

הלהקה שהצליחה לפני הכניסה לתהליך התקליט השני להיגמל מהרואין, התפנקה עם קלינטון בכמויות גדושות של קוקאין. קלינטון נכנס לחוב גדול מאד מול ספק הסמים שלו והצליח לרכך אותו בכך שנותן לו תפקיד דיבור בקטע YERTLE THE TURTLE, בו הוא אומר, "אחי, תראה את הצב הזה הולך".

למרות שיש לו השפעה מסחרית מועטה, הלהקה גאה באלבום. הבסיסט פלי (FLEA) ציין, "אני יודע שהמוסיקה בתקליט הזה הייתה פשוט יותר מדי מעורפלת מכדי להיות פופולרית אי פעם במיינסטרים, אבל בעיני היא באמת מחזיקה את עצמה כהצהרה מוסיקלית נחרצת ומהותית. יותר מכל תקליט אחר שעשינו, זה נכנס לקטגוריה של 'זה פ'אנקי מדי בשביל רדיו לבן, זה פ'אנקי מדי בשביל רדיו שחור'...".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "לאחר כמעט שני עשורים של חלוקה גזעית, המוזיקה הפופולרית נמצאת בעיצומו של מאמץ מאוחר ומרגש (אם כי צנוע) לשלב את שני הצדדים. אחת התוצאות המשמחות במיוחד היא הזיווג של ג'ורג' קלינטון עם הרד הוט צ'ילי פפרס. לאחר שהתעסק עם תומס דולבי באלבום החדש שלו, אדון P-FUNK (קלינטון) מקדם את השפעתו הסגנונית מרחיקת הלכת על ידי לימוד הרביעייה מלוס אנג'לס בדרכים של ה-פ'אנקמאסטר המכובד.

חבורה די שערורייתית מלכתחילה, הצ'ילי פפרז מעלים את הדמנציה המרעידה שלהם לשיאים חדשים של טירוף קצבי קדחתני תחת הדרכתו של המפיק המטורף שלהם. פריקי סטיילי, האלבום הראשון באורך מלא של הפפרס, פרוע יותר, מחוספס, מצחיק ופ'אנקי יותר מה-EP שלהם שנקרא בשמם. מהגיטרה הפסיכדלית, קולות הרקע הסאבלימינליים וקצב הדאנס הדחוף והאגרסיבי, הפפרס זורקים לסיפור השפעות כמו ג'יימס בראון, סליי סטון, פיטר וולף ולעתים אף נשמעים כלהקת אירוסמית' שפוגשת את אייזק הייז. הקצב האחורי המרושע של המתופף קליף מרטינז והבס המחלחל של FLEA מספקים את הדחף האנרגטי הבלתי פוסק לקול הקול של אנתוני קידיס ולעבודת הגיטרה של הלל סלובק, שילוב של סולואים מטורפים, ווא-ווא נוסטלגי וסקראצ'ינג קצבי. שלישיית כלי נשיפה חדה ממחנה קלינטון מוסיפה סימני פיסוק הולמים, ועוזרת לטשטש את נטיית השירים לחוסר מנגינות.

הפ'אנק הכאילו-אורתודוכסי של הפפרס עשוי להיראות כחיקוי של מוזיקה 'שחורה' עבור קהל לבן, אבל הם מנצלים את הקרוסאובר החופשי-לכולם כדי להפוך את הפ'אנק לאוניברסלי על ידי הרחבת גבולותיו ושילוב מרכיבים חדשים מבלי לדלל את הבסיס. נמאס לכם מהפחמימות הריקות של תקליטי ריקוד היי-טק? פריקי סטיילי מחזיר את הבשר לעניין".

ב-16 באוגוסט בשנת 1966 יצא התקליטון הראשון של להקת המאנקיז, עם השיר LAST TRAIN TO CLARKSVILLE.

השיר נכתב על ידי טומי בויס ובובי הארט, צוות כתיבת שירים שהמציא שירים רבים עבור המאנקיז ורבים אחרים. בויס והארט כתבו את השיר-להיט הזה כמחאה נגד מלחמת וייטנאם. הם היו צריכים לשמור בשקט על המסר שלהם כדי שיוכלו להקליט את זה ללא הפרעה, אבל זה מדבר על בחור שמתגייס והולך להילחם במלחמה. הרכבת לוקחת אותו לבסיס צבאי, והוא יודע שהוא עלול למות בווייטנאם. בסוף השיר הוא קובע, "אני לא יודע אם אני אי פעם חוזר הביתה".

בובי הארט אמר על כתיבת השיר הזה: "רק חיפשנו שם שנשמע טוב. יש עיירה קטנה בצפון אריזונה שהייתי עובר בה בקיץ בדרך לאוק קריק קניון בשם קלרקסדייל. זרקנו שמות וכשהגענו לקלרקסדייל, חשבנו שקלרקסוויל נשמע אפילו יותר טוב. לא ידענו את זה באותו זמן, אבל יש בסיס של חיל האוויר ליד העיירה קלרקסוויל, טנסי - מה שהתאים לקו העלילה. לא יכולנו להיות ישירים מדי עם המאנקיז. לא באמת יכולנו לעשות מזה שיר מחאה - די התגנבנו לזה". בסיס חיל האוויר שאליו התייחס הארט הוא למעשה בסיס צבאי: פורט קמפבל.

הארט קיבל את הרעיון למילים כשהדליק את הרדיו ושמע את השיר של הביטלס בשיר PAPERBACK WRITER. הארט ידע שסדרת הטלוויזיה של המאנקיז הוצגה כסדרת מוסיקה / קומדיה ברוח הביטלס, אז הוא ידע שחיקוי לביטלס יהיה דבר מנצח. לשם כך, הוא הקפיד להכניס לשיר הזה ריף גיטרה ייחודי, וכתב במילים OH NO NO NO כתגובה ל- YEAH YEAH YEAH המפורסם של הביטלס.

ב-16 באוגוסט בשנת 2023 מת, בגיל 88, מייקל פרקינסון, מנחה הטלוויזיה הבריטי הנודע, שנודע בראיונות רבים ומיוחדים עם אמנים שונים. בשנת 1973 דמותו התנוססה בעטיפת התקליט של פול מקרטני ולהקת כנפיים, BAND ON THE RUN.

ב-16 באוגוסט בשנת 1969 נערך יומו השני של פסטיבל וודסטוק.

היום השני של הפסטיבל נפתח בשעה 13:20 עם הופעה של להקה בשם QUILL, שחתמה לפני הפסטיבל חוזה ניהול מול מפיק הפסטיבל, מייקל לאנג. חברי הלהקה נהגו לזרוק במהלך הופעותיהם כלי הקשה לקהל כדי שיצטרף למוזיקה. גם בוודסטוק הועפו כלי הקשה לקהל שהגיב בהתלהבות, אך הלהקה לא זכתה להיכנס לסרט או תקליט הפסקול של הפסטיבל ולפיכך התאיידה מהתודעה של היותה חלק מהאירוע.

בשעה 12:00 עלה קאנטרי ג'ו מקדונאלד עם גיטרה אקוסטית וביצע כמה שירים עד שהגיע לתרועתו הידועה (GIMME AN F... GIMME A U... GIMME A C... GIMME A K... WHAT'S THAT SPELLS...) שהפכה לחלק בלתי נפרד מוודסטוק.

אחריו, בשעה 15:10 עלה לבמה ג'ון סבסטיאן (שפותח את תקליט הפסקול לפסטיבל). עם גיטרה אקוסטית וללא להקה לצדו, הוא העניק לקהל חמישה שירים. הוא לא היה אמור להופיע בפסטיבל. הוא הגיע כצופה ושהה מאחורי הקלעים כדי לשוחח עם חבריו המוזיקאים. הדבר הוביל לכך שהוא הועלה לבמה באופן ספונטני. את הגיטרה האקוסטית להופעתו הוא שאל מטים הארדין.

בשעה 16:00 עלתה לבמה להקת הבלוז-רוק של המתופף קיף הארטלי. הלהקה המעולה הזו לא קיבלה תיעוד מהפסטיבל בסרט או בתקליט המקוריים. מה שאומר שמעטים בכלל זוכרים שהיא הופיעה שם. יש טענה שמנהל הלהקה סירב לאפשר את צילומה ללא חוזה כתוב.

אחרי ההופעה הזו עלה לבמה מקס יסגור, שהיה החוואי בעל שטח האדמה עליו הוקם הפסטיבל. עד הפסטיבל היה יסגור חוואי ובעל מחלבה פשוט. מאותו רגע הוא הפך לגיבור תרבות. יסגור החל לדבר אל הקהל העצום שהגיע לשטח שלו. המילים שלו התקבלו על ידם באהבה. מה חבל שהוא לא זכה ליהנות זמן רב מתהילת שמו. הוא מת ב-9 בפברואר 1973 בגיל 53.

ואז, בשעה 17:15, נחתה פצצה על במת הפסטיבל. להקת סנטנה עלתה לנגן. ההופעה של הלהקה הייתה אחת הסנסציות הגדולות של הפסטיבל. כשהלהקה עלתה לבמה, אלבום הבכורה שלה עוד לא יצא. אנשים רבים לא ידעו למה לצפות מהחבורה הזו.

לסנטנה היה מזל גדול מלמעלה. מייקל לאנג לא ידע האם עדיפה לו להקת סנטנה או להקה בשם IT'S A BEAUTIFUL DAY, שאת שתיהן הציע לו המפיק הפעיל מאד בסצנה אז, ביל גרהאם. היה לו זמן פנוי ללהקה אחת בלבד. לכן הוא הלך על טריק ההכרעה הפשוט אך האפקטיבי, שהוא הטלת מטבע. סנטנה ניצחו.

קרלוס סנטנה עמד מאחורי הבמה וידע שיש לו עוד כמה שעות לעלות עליה, אז הוא החליט לקחת LSD כדי ליהנות מהאווירה. לחרדתו, זמן קצר לאחר שהטריפ החל להשפיע עליו, הוא שמע לפתע ברמקולים שקוראים ללהקתו לעלות לבמה. הגיטריסט המופתע נאלץ לנגן את כל ההופעה כשכל המימדים מסביבו משתנים. הוא התחנן באותם רגעים לאלוהים שיעביר אותו בבטחה במסלול ההופעה המתפתל. "המיתרים נראו לי כמו נחשים", הוא הודה לאחר מכן.

אחרי סנטנה עלתה לבמה להקת INCREDIBLE STRING BAND. זה קרה בשעה 18:30. הלהקה הז הייתה אמורה בכלל לעלות בערב הקודם, אחרי ראווי שנקאר. אך סופת הגשם מנעה ממנה להופיע עם כלי הנגינה החשמליים. מנהל הבמה של הפסטיבל, ג'ון מוריס, הציע לחברי הלהקה להופיע למחרת. מנהל הלהקה, ג'ו בויד, לא הסכים והיה נחוש בדעתו שעדיף ללהקה להופיע באופן אקוסטי אחרי שנקאר, מיד כשהגשם ייפסק. אך דעתו של בויד קיבלה דחייה מצד שאר החברים שלא רצו להופיע באופן אקוסטי.

וכך הפכה הלהקה הזדמנות נדירה להצליח להחמצה אדירה. בעוד שמלאני הצליחה לשלהב את הקהל בערב הקודם, חברי הלהקה מצאו את עצמם מול קהל רווי שחווה בזה הרגע את אחד מרגעי השיא הגדולים ביותר עם להקת סנטנה. לפיכך לא היה ללהקת הפולק-רוק כל סיכוי להצליח אחרי פצצת הרוק-הלטיני שנחתה עליה.

בשעה 20:00 עלתה להקת CANNED HEAT שסגנון הבלוז-רוק המהיר שלה נתן לקהל את רגעי השמחה שלו. הלהקה כמעט ולא הופיעה בפסטיבל. יומיים לפני הפסטיבל פרש ממנה לפתע הגיטריסט הנרי ווסטין, אחרי מריבה שלו עם הבסיסט לארי טיילור.

בעקבות המריבה הזו החליט לפרוש גם המתופף אדולפה דה לה פארה. מנהל הלהקה לא הסכים לפרישתו של האחרון ודחק בו להישאר. במקום וונסטין התייצב לנגן עם הלהקה הארווי מנדל, שקיבל את הכינוי "הנחש". השיר של הלהקה, GOING UP THE COUNTRY, הפך להמנון בלתי רשמי בפסטיבל, כי נכלל בהצלחה בסרט התיעודי.

בשעה 21:00 עלתה לבמה להקת MOUNTAIN, שאמנם לא הונצחה בסרט והתקליט המקוריים אך התיקון עמה נעשה בתקליט הכפול מפסטיבל וודסטוק שיצא זמן קצר לאחר מכן ונקרא WOODSTOCK TWO. זו הייתה ההופעה הרביעית בלבד של ההרכב החדש והנהדר הזה. לזלי ווסט גדל הממדים ניגן נפלא בגיטרה שלו. חטיבת הקצב של הבסיסט פליקס פפלארדי והמתופף נורמן סמארט סיפקה גרוב טוב. וסטיב נייט קישט את העניין עם האורגן שלו. קורקי ליינג, שהיה אז האיש שטיפל בענייני הלהקה מאחורי הקלעים, הפך זמן קצר לאחר מכן למתופף הקבוע והנהדר של הלהקה. פפלארדי: " כל הקונספט שלי בעניין הלהקה הזו היה להציב את לזלי בקדמת הבמה. ההערכה ההדדית בין שנינו היא שגרמה לכל זה לקרות". לזלי ווסט: "לא נכנסנו לסרט הפסטיבל כי, אני חושב, שהמנהל שלנו רצה כסף מזה. לא אשכח זאת. ראיתי כיצד הופעתה של להקת 'עשר שנים אחרי' בסרט הזניקה את הקריירה שלה ורתחתי מזעם".

בחצות עלתה לבמה להקת הגרייטפול דד. חברי הלהקה היו בטוחים שהפסטיבל הוא הבית הפרטי שלהם כי הקהל שהגיע היה בנוי מאנשים רבים שהגיעו באופן קבוע להופעות שלהם. אך בעיות טכניות רבות (כולל מיקרופון שחישמל את ג'רי גרסיה) מנעו מהלהקה לתת הופעה טובה. יש הטוענים שזו הייתה אחת ההופעות הרעות ביותר שהלהקה נתנה בתקופה הזו. גיטריסט הלהקה, בוב וויר: "זו אחת ההופעות הגרועות שלנו. יש שעשו קריירה מפסטיבל וודסטוק ואנחנו נאלצנו להשקיע 20 שנים כדי לפצות על מה שעשינו שם". הגרייטפול דד לא הונצחו בסרט ותקליט הפסטיבל, כנראה בשל דרישת החברים להורידם עקב התקלות. ג'רי גרסיה: "ראיתי ניצוצות כחולים שריצדו בכל פעם שנגעתי במיתרי הגיטרה שלי. זה היה איום ונורא".

ההופעה הגרועה של הגרייטפול דד שיחקה לטובת הלהקה הבאה בתור, תחיית קרידנס קלירווטר, שעלתה באחת וחצי בלילה ונתנה לקהל סט של מוזיקת רוק פשוטה אך מדהימה. אי הסכמה בין חברת התקליטים של קרידנס, FANTASY, לבין חברת התקליטים 'אטלנטיק', שהייתה בעלת הזכויות על הוצאת המופע כתקליט, גרם לאי הכללתה של הלהקה בסרט והתקליט. ג'ון פוגרטי: "כשהגענו לוודסטוק, חשתי שאנחנו הלהקה הטובה ביותר שיש, מתחת לביטלס. הסתכלתי מהבמה וראיתי את כל האנשים ישנים, אבל היה בחור אחד בתוכם שהדליק את המצית שלו וצעק 'אל תדאג ג'ון, אנחנו איתך'. אז ניגנתי את כל המופע בשבילו".

בשעה שתיים וחצי בלילה עלתה לבמה ג'ניס ג'ופלין והופיעה את אחת ההופעות הפחות טובות שלה בתקופה ההיא. ג'ניס הייתה מחוקה מאלכוהול ומדיכאון. היא ירדה מהבמה בתחושה שאכזבה את כולם.

ואכן, ההופעה של ג'ניס נמחקה בגלל הלהקה שעלתה אחריה - סליי ומשפחת סטון, שעלתה לבמה בשלוש וחצי לפנות בוקר ונתנה את אחד משיאי הפסטיבל. ההרכב המיוחד הזה הרים את הקהל על רגליו עם הופעה מחשמלת ומלאת שימחה. ולא סתם; הלהקה הזו נחשבה אז לאחת הגדולות ביותר בתחום מוזיקת הפ'אנק השחור. היא הורכבה ממוזיקאים שחורים ולבנים ושידרה הרמוניה נדירה על הבמה. ההרמוניה הזו נסדקה זמן לא רב אחרי הפסטיבל, עם הפיכתו של סליי סטון לנרקומן ושתלטן. אבל בוודסטוק עדיין היה שמח, על הבמה ובשטח הגדול.

אחרי סליי וחבורתו עלתה לבמה להקת THE WHO. זה קרה בחמש לפנות בוקר. ארבעת חברי הלהקה ביצעו על הבמה ממיטב שיריהם, כולל ביצוע היצירה TOMMY בשלמותה. גיטריסט הלהקה, פיט טאונסנד, הגיע לפסטיבל כשהוא במצב רוח רע ומתנגד גדול לכל מה שהתחולל סביבו: "בוודסטוק אנשים נדהמו לגלות שביקשנו כסף עבור הופעתנו שם. עברנו דרך ארוכה כדי להגיע להופעה ואני זוכר שאמרתי למישהו: 'תקשיב, זה החלום האמריקני המזורגג שלכם. זה לא החלום שלי. אני לא רוצה לבזבז את שארית חיי בבוץ כדי לעשן מריחואנה מזורגגת. אם זה החלום האמריקני שלכם, תנו לנו לקבל את הכסף שלנו ותתרחקו ממני'. חשתי רע מאד שם".

באמצע ההופעה עלה לבמה הפעיל החברתי אבי הופמן, שרצה להטיף לקהל נגד הנאתו מהמוזיקה בפסטיבל, בעוד שבכלא יושב אקטיביסט ממישיגן בשם ג'ון סינקלייר שנכלא כי הציע מריחואנה לשוטר. טאונסנד הלום האדרנלין, ראה את עלייתו לבמה של הופמן כחדירה לפרטיותו. לכן הלם בראשו של הופמן עם הגיטרה שלו והעיף אותו באגרסיביות מהבמה. זמר הלהקה, רוג'ר דאלטרי, שהרשים במעיל הפרנזים המשגע שלו: "מה שהציל את הופעתנו שם הייתה השמש. כששרתי SEE ME, FEEL ME - השמש עלתה מאחורי הקהל וזה היה אחד ממיצגי האור הטובים ביותר שיכולנו לקבל".

ב-16 באוגוסט בשנת 1968 יצא באנגליה תקליטה השני של להקת הרוק-בלוז הבריטית, עשר שנים אחרי. שם האלבום הוא UNDEAD והוא הוקלט בהופעה חיה, ב-14 במאי 1968, במועדון הבריטי "קלוקס קליק".

באפריל 1968 נבחר הגיטריסט אלווין לי (מלהקת 'עשר שנים אחרי') כגיטריסט החודש בעיתון המוזיקה הבריטי, ביט אינסטרומנטל. כך נכתב שם:

"הוא שוכנע על ידי בני משפחתו המוזיקליים ללמוד קלרינט בילדותו. אבל אחרי שהקשיב לתקליטים של ביג ביל ברונזי, שבאוסף של הוריו, החליט לעבור לגיטרה, כשהראשונה הייתה ממודל ספרדי. בגיל 13 החליף אותה בגיטרה חשמלית מתוצרת גייאטון. בגיל זה הקים את להקתו הראשונה שנקראה הג'יילברייקרז, כשהגיטריסט סקוטי מור מהווה השפעה גדולה עליו.

על לימודי נגינה סיפר: 'את השיעורים הראשונים קיבלתי מחבר של המשפחה. הוא לימד אותי את האקורדים הבסיסיים אבל לא לקחתי את הגיטרה ברצינות, עד גיל 16. אז כבר התעניינתי גם במזיקה קלאסית וג'אז'. אלווין עשה הקלטות לאחרים עד שהקים את להקתו, 'עשר שנים אחרי'. הלהקה הזו מושכת קהל רב למועדון |"מארקי". רבים מחשיבים אותו כגיטריסט הבריטי הטוב ביותר. הוא עצמו מצביע בהתלהבות על ג'ורג' בנסון וגם ווס מונטגומרי. הוא גם מעריץ את הליגה של הנדריקס, קלפטון וגרין. כיום הוא מרוצה מגיטרת הגיבסון 335 שברשותו, שהרכיב בה פיקאפים של גיטרת פנדר סטראטוקסטר. 'אני לא רואה את עצמי מחליף את הגיטרה הזו בלס פול', הסביר. השנה הבאה ודאי תגדיל את שמו עוד יותר".

בעוד ארבעת חברי להקת "עשר שנים אחרי" עסקו באותה שנה גם ביצירת שירים חדשים לאלבום האולפן השני השני, באה חברת התקליטים ודרשה מיד אלבום, שייצא לאור לפני צאת הלהקה לארה"ב. כי בימים ההם היה חשוב להוציא מוצר חדש לפני סיבוב הופעות. אז הוחלט להקליט הופעה חיה, כדי לספק את הצורך.

המתופף ריק לי אמר בזמנו לביט אינסטרומנטל: "אנחנו יודעים שהקלטות בהופעה יכולות לצאת מחורבנות. אבל עלינו להוציא אלבום לפני עזיבתנו לארה"ב. והאלבום האולפני עליו אנו עובדים יהיה עם מוזיקה מתקדמת ומורכבת, שאיננו רוצים לחבל בה בגלל לחץ של זמן. אז נאלצנו להסכים להקליט הופעה ואולי זה ייצא בסדר, למרות הכל".

שנים לאחר מכן סיפר ריק לי על ההופעה הזו: "ב-14 במאי הופענו מול מועדון דחוס בקהל. היה זה מועדון קלוקס קליק, ששכן בקומה עליונה במלון RAILWAY, שבצפון לונדון. היה זה מועדון שאירח אז את כל הלהקות שניגנו בלוז-רוק. המועדון שכן קרוב לאולפני DECCA וג'ון מאייאל כבר הקליט הופעה שם, כשהוא מותח כמה כבלים מהאולפן אל המועדון. כך עשינו גם הפעם, כשרוי ת'ומאס בייקר (שבהמשך יפיק ללהקות כמו קווין) גרר מכונת הקלטה לגג של האולפן ומשם מתח כבלים לגג של המועדון".

הביקורות בזמנו, בעיתוני המוזיקה הבריטיים, היו חיוביות. עיתון מלודי מייקר סיפר לקוראיו: "זה תקליט הופעה חיה שמעניק יופי באופן יוצא מן הכלל. זה תקליט שאמור להחזיר תקווה לכל אוהבי הג'אז שכבר התייאשו מלמצוא אומץ בסצנה הזו. תקליט זה הוא הוכחה לכך שהלהקות הבריטיות מתבגרות היטב". עיתון רקורד מירור הוסיף בביקורתו: "לתקליט הזה צריך בכלל לקרוא 'ריגוש ללא גבול'...".

והנה עטיפת התקליט לאחר שהעברתי אותה באפקט נגטיב:

ה-16 באוגוסט בשנת 1938 הוא התאריך שנטען כי בו מת אמן הבלוז האגדי רוברט ג'ונסון, שנחשב לדמות משפיעה ביותר בקרב המוני מוזיקאים. במותו גיל 27 הוא יסד את "מועדון 27".

סיפור מותו הוליד מיתוסים שלא בטוח שאכן קרו. זה מסוג הסיפורים ובהם דרגות שונות של אמת לצד שקר בוטה וחוסר רצון לבטלו שמתפתלים ובכך להרוס את הקסם. זה לא משנה אם הסיפור נשמע מופרך לחלוטין, כי הסיפור העצום הזה נותן חיים תוססים משלו לצד ה"אמיתי" של הסיפור. לעתים קרובות, כאשר עובדות החיים אינן תואמות את מה שידוע או נראה סביר, העל-טבעי בא לידי ביטוי. וכך היה עם רוברט ג'ונסון.

הלילה של ה-16 באוגוסט 1938 הוא כביכול הלילה בו מת אחד מנגני הבלוז הגדולים ביותר. טוענים שהיה בו משהו על טבעי וגאוני ונגינתו נשמעה כאילו שניים או שלושה גיטריסטים מנגנים בו זמנית - והוא מת בגיל 27. או בגיל 26, לפי תעודת הפטירה הרשמית. אבל תעודת לידה, אם בכלל הונפקה לו, מעולם לא נמצאה כדי להוכיח שזה הגיל הנכון. ובימים ההם באמריקה הגזענית, רישומים של אנשים שחורים לא נעשה באופן מדוקדק.

כל רשימה מכובדת של אמני הפופ והרוק הגדולים ביותר תתחיל באמן בלוז, וכל רשימה של אמני הבלוז הטובים ביותר מעמידה את רוברט ג'ונסון קרוב לפסגה. בהאזנה ראשונה קשה להבין מדוע הוא כה השפיע. ההקלטות שלו גולמיות ופשוטות, כפי שהיה עם רוב אמני הבלוז בזמנו, עם שירים ובהם גם הכאב של האדם השחור באמריקה הגזענית. אבל לפני שהוצאו השירים מחדש באלבום KING OF THE DELTA BLUES, משנת 1961, המוסיקה של ג'ונסון לא הייתה זמינה במידה רבה ובמידה מסוימת הפכה נשכחת, אם כי האגדה שלו חיה בסיפורים שסיפרו מוסיקאים אחרים שהכירו אותו. אבל סיפור העסקה שלו עם השטן הוא שחיזק היטב את מעמדו – ואיש לא היה שם מלבדו.

מעט מאוד תועד על חייו של רוברט לירוי ג'ונסון, במשך חייו הקצרים. הקהל הרחב מכיר רק קומץ תמונות שלו וכל תפוקתו באה עם 29 שירים. ההיסטוריה האישית שלו אפופת מסתורין, בגלל רישום פרטי מידע לקוי כמו גם שמועות שמשנות צורה לכאן ולשם. היה ידוע שהוא התחתן פעמיים, למרות שאין הסכמה על תאריכי החתונה. הוא התחתן בשנות העשרה המאוחרות לחייו, לילדה צעירה בשם וירג'יניה טראוויס, שמתה בעת שביקשה ללדת, זמן לא רב לאחר מכן. קרובי משפחתה סיפרו בסרט התיעודי, "החיפוש אחר רוברט ג'ונסון", שמותה הוא "עונש אלוהי" בגלל שאיפתו של ג'ונסון לשיר שירים לא דתיים, פשע שהם כינו, "מוכר את נשמתו לשטן".

זמר הדלטה-בלוז, סול הנדרסון, הכיר את ג'ונסון וסיפר בשנת 1971 לרולינג סטון: "הם אמרו שהוא נקבר למחרת מותו ועדיין איני יודע היכן נמצא הקבר".

אז הסיפור-אגדה הולך כך; כדי להיות הגיטריסט הטוב ביותר בעולם, ג'ונסון נעלם לכמה חודשים מעירו, מצא את עצמו בשעת חצות בצומת דרכים חשוך ונטוש. היכן בדיוק נמצא הצומת? תלוי את מי שואלים. מהרגע שג'ונסון עזב לבין שחזר עם כישרון חדש ויוצא דופן, זה המקום בו הסיפור שלו סוטה מעובדה לאגדה.

לג'ונסון, עם נחישותו להשיג גדולה בנגינתו, נאמר (לא ברור על ידי מי) לקחת את הגיטרה שלו לצומת דרכים מסוימת בחצות. בהגיעו לשם כשהוא מנסה להבין היכן לפנות עכשיו, הוא גילה לפתע אדם מוזר למראה שישב על בול עץ והפיק צלילי בלוז מדהימים בגיטרה שפרט בה. ג'ונסון הביט בו בפליאה ושאל, "כיצד אתה עושה זאת? כיצד אוכל לקבל צליל שכזה?". הבלוזיסט המוזר והמיומן, שהסתבר כי הוא השטן בכבודו ובעצמו, השיב שזה הצליל של הדלטה-בלוז. "אם כך, איפה עליי לחתום לך כדי לקבל את זה ממך?", שאל ג'ונסון. "אין צורך לחתום", השיב השטן, "אבל אם תיקח צעד אחד נוסף מהצומת לכיוון העיר רוזדייל, היד השמאלית שלי תעטוף לנצח את נשמתך", אמר בעודו מכוון את מיתרי הגיטרה של ג'ונסון.

כמה חודשים לאחר מכן הופיע רוברט ג'ונסון שוב בעיירתו והדהים את האנשים בנגינתו. אז נאמר שהוא מכר את נשמתו לאותו שטן. אחרת, כיצד לעזאזל הוא יכול לנגן, במהירות הברק, צלילי גיטרה מובילים ואיתם צלילי ליווי? וזאת עם שירה מלאת תשוקה את HELLHOUND ON MY TRAIL? מי שהקשיב לו ידע שקרה משהו. "לא נעלמים סתם כך וחוזרים עם יכולת נגינה שכזו", לחששו האנשים בהתפעלות. התגלית הזו הפחידה אותם בחושבם כי הוא הפך להיות השטן ואם עושים עסקה עם השטן – יש מחיר שצריך לשלם.

אנשים שראו את ג'ונסון מופיע, לאחר חזרתו, סיפרו כמה הוא היה טוב. ביניהם איש הבלוז, סון האוס: "אז הוא התיישב והתחיל לנגן - ולעזאזל! הוא היה כל כך טוב. כשהוא סיים, כל הפיות שלנו נפערו". גם אמן בלוז אחר, מאדי ווטרס, סיפר לעיתון NME הבריטי על הופעה שראה של ג'ונסון בפריי'ס פוינט, מיסיסיפי: "חזרתי לאוטו שלי ועזבתי את המקום, כי זה היה איש מסוכן. והוא באמת השתמש באופן מיוחד בגיטרה הזאת, בנאדם. זה היה יותר מדי עבורי".

ביולי 1938 החל ג'ונסון להופיע, בלילות שבת, במועדון "שלוש המזלגות". שם הוא לא רק פרט בתשוקה בגיטרה אלא גם פרט בנימי ליבן של הנשים המקומיות. הוא כנראה לא ידע כי אחת מהן היא אשתו של בעל המקום.

איש הבלוז, סוני בוי וויליאמסון, שניגן שם עם ג'ונסון: "במהלך הפסקה בהופעה הוצע לו בקבוק וויסקי פתוח. מישהו ניסה להוציא את הבקבוק מידו ואמר, 'היי, לעולם אל תשתה מבקבוק פתוח שמישהו נותן לך!' רוברט כעס, נטל את הבקבוק לידו ושתה ממנו. כשחזר לנגן, היה ברור שמשהו קרה לקולו. המשקה שלו נמהל בסטריכנין". מאז נטען שלסטריכנין, הגורם לעוויתות שרירים ובסופו של דבר למוות עקב מחנק או תשישות, יש ריח כה חריף, שגם אם נמהל במשקה האלכוהול החריף מאוד, יתגלה מיד. לכן לא ברור האם המשקה הוא שהביא לגסיסתו של ג'ונסון בייסורים. כמה גרסאות של הסיפור "מייפות" אותו בטענה שג'ונסון זחל על ברכיו ונבח כמו כלב לפני שמת. אחרים אומרים שהוא נדקר.

תעודת פטירה שנמצאה בשנת 1967 (ולא ברור במאת האחוזים אם היא באמת שלו) מציינת שהוא מת ב-16 באוגוסט 1938 במטע ליד גרינווד, מיסיסיפי, עקב סיבוכים של מחלת עגבת. במקורות אחרים נטען כי דקירה היא שגרמה למותו. אז כיצד רוברט ג'ונסון מת? זו כנראה תישאר חידתו האחרונה של אדם שחייו הקצרים והסוערים הפכו לסנסציה, ממש כמו שיריו. במותו הפך ג'ונסון למייסד המועדון השמיימי והידוע לשמצה, "מועדון 27".

ואלוהים, איך שהוא ניגן בגיטרה!...

ב-16 באוגוסט בשנת 1945 נולד קווין איירס, שעשה מוזיקה נהדרת הן בלהקת סופט מאשין והן כסולן. הוא נמצא ללא רוח חיים בביתו בפברואר 2013.

איירס היה סוג של רוקר בריטי סורר ושנון שמוזיקאים רבים העריצו. הוא מת בביתו בעיירה מונטוליה, בדרום צרפת. קול הבריטון שלו תמיד היה ברור ועם דיקציה נקייה. בהחלט יוצר מיוחד במינו, ששווה לכם מאד לחקור את אלבומי הסולו שלו (במיוחד את ארבעת הראשונים, שגם יצאו בדיסקים עם קטעי בונוס).

הנה מה שאיירס סיפר על ימיו המוקדמים בסופט מאשין:

"באוגוסט 1966 הייתי בן 16 וכבר מחוץ לבית ספר. אז שכרתי חדר בבית הוריו של רוברט וויאט - LYDDEN, שליד DOVER. גם הגיטריסט דייויד אלן גר שם. הוא ורוברט וויאט חשפו אותי בדירה ההיא למוזיקת הג'אז. אמנים כמו ארצ'י שפ, תלוניוס מונק וכאלה. אני חשבתי בתחילה: 'מה זה הדבר המוזר הזה?'. לא היה לי מושג ירוק בג'אז. כל מה שהכרתי עד אז התבסס על התקליט 'צלילי המוזיקה' שהוריי נהגו להשמיע. לא התחברתי לג'אז הזה שלהם, אבל מצאתי מכנה משותף עימם באהבה לשירה הכתובה. פה מצאתי את עצמי בחברת אנשים חכמים וסקרנים מאד. אז לא ידעתי לנגן בגיטרה, אבל ראיתי שיש מולי אנשים מעניינים שכדאי לי ללמוד לנגן כדי להיות איתם.

לקח לי שנתיים כדי ללמוד את הכלי הזה. למדתי בגלל שאהבתי מאד את וויאט ואלן. ניגנתי איתם עד שהחלטתי לעזוב למיורקה. רוברט הגיע איתי והיינו אורחיו של רוברט גרייבס, שנתן לנו מקום לגור בו. דייויד אלן גם הצטרף אלינו מיד לאחר מכן. ואז פגשנו בחור אמריקאי בשם ווס ברונסון, שהיה איש עסקים עשיר שהתמחה במכירת מסגרות לתמונות. הוא בא אלינו והצהיר: 'אתם העתיד מבחינתי. אני הולך לתת לכם כסף כדי להקים להקה'. והוא אכן עשה זאת. חזרנו לאנגליה והוא דאג לשלוח לנו לשם מעטפות עם כסף כדי לקנות ציוד נגינה. בזמן הזה החלטתי להיות הבסיסט בלהקה. כך התחלנו לעבוד כסופט מאשין. היינו רביעייה - רוברט וויאט, מייק ראטלאדג' האורגניסט, דייויד אלן ואני.

בשלב מסויים אלן נאלץ לעזוב אותנו כי נתקע עם ענייני ויזה כשחזרנו מצרפת לאנגליה. הפכנו לשלישיה. אלן הקים בהמשך בצרפת את להקת גונג. חתמנו באנגליה על חוזה עם בחור בשם מייק ג'פרי, שהיה המנהל של להקת האנימלס. הייתה לו חברה עסקית בשם ANIM. הבסיסט של האנימלס, צ'אס צ'אנדלר, גילה את ג'ימי הנדריקס בארה"ב והחליט להביאו לאנגליה ולהפוך אותו לכוכב. הנדריקס אהב את מה שעשינו בלהקה. הוא הסתקרן מהמשקלים הריתמיים השונים שעשינו בשירים שלנו. זמן קצר לאחר מכן מצאנו את עצמנו לפתע ביחד עם השלישייה של הנדריקס בסיבובי הופעות בארה"ב. זה מה ששם את סופט מאשין על המפה. בסיבוב הראשון שלנו עם הנדריקס היה כל הסיפור עבורי כקלישאת הסקס, סמים ורוק'נ'רול.

בסיבוב ההופעות השני עם הנדריקס כבר הייתי במקום אחר ועם תזונה מיקרוביוטית. לא שתיתי כלל. לא עישנתי. לא עשיתי סמים. השואו ביז האמריקאי כבר לא עניין אותי אז אבל הייתי מחוייב לסופט מאשין. לעיתים הייתי כה חלש מהתזונה המיקרוביוטית שהכילה אורז וירקות בלבד והחולשה הזו הביאה אותי לעלות לבמה, כשאנשים תומכים בי פיזית. לא היה לי פרוטאין בגוף. השיער החל לנשור והליבידו צנח לאפס. כל זה, עם הצורך לנגן לצד הנדריקס במשך שישה ימים בשבוע, היה יותר מדי עבורי. החלטתי שאני חייב לצאת מהמעגל הזה. זה היה בספטמבר 1968.

עזבתי את סופט מאשין והלכתי לגור באיביזה. החרטה היחידה שלי בעניין הפרישה הייתה הידיעה שאני למעשה עוזב את המשפחה שלי. כנראה זו הייתה המשפחה היחידה בשבילי".

איירס עזב את להקת סופט מאשין, לאחר סיבוב ההופעות בארה"ב בעקבות צאת אלבום הבכורה שלהם. כשחברת התקליטים דרשה מהלהקה לחזור לפעילות, הוא היה היחיד משלושת החברים שלא הסכים והחליט להמשיך ולחצוב את דרכו בקריירת סולו. בסוף 1969 הוא הוציא את תקליט הבכורה המעולה שלו, JOY OF A TOY. זו הייתה התחלה נהדרת לקריירה פורה למדי במהלך שנות השבעים.

שנה אחר כך קיבץ איירס סביבו חבורה של מוזיקאים מצוינים שיצאה איתו לסיבוב הופעות תחת השם "כל העולם". להקת הליווי הזו כללה את המלחין ונגן

הקלידים דייויד בדפורד, נגן הסקסופון לול קוקסהיל, המתופף מייק פינצ'ר ואת מייק אולדפילד הצעיר שפרט בבס. לעיתים היה זה רוברט וויאט (חברו של איירס מסופט מאשין) שאייש את עמדת התופים בהופעות, כי חש ששאר החברים באותה מכונה רכה פשוט לא סובלים את שירתו ואת נוכחותו.

באפריל 1970 החלו קווין איירס וחבריו להקליט חומרים לאלבום SHOOTING AT THE MOON. הלהקה הסתובבה אז הרבה בדרכים והיו לה הזדמנויות רבות לנגן את החומר לפני שנכנסה לאולפן. כך שתהליך ההקלטה היה קל למדי וגם מהנה. המגוון המוזיקלי של חברי הלהקה יצר שילוב נהדר של שירים עם עיבודים מאתגרים, שמדי פעם גם נגעו באוונגארד, כולל השפעות מהזרם הצרפתי MUSIQUE CONCRETE (באמצע הקטע השני של התקליט), שלפי האסכולה ההיא מדובר במקבץ צלילים גולמי שמתחבר למוזיקה. יש אוהבי מוזיקה הרמונית ומסודרת שלא יאהבו את הקומפוזיציה המטורללת הזו, אבל אני אישית מ-מ-ש אוהב את מה שקורה שם עם זה.

בדפורד אמר על הקטע הספציפי הזה, שנקרא RHEINHARDT & GERALDINE/PARA DOLORES: "לעיתים קרובות מדי יש רעיון נחמד לשיר ובדיוק באמצע השיר הכל משתגע ומתקבלים צלילים מוזרים, כך שזה לא היה סוג הדברים שהיו עובדים כשיר בתקליטון".

התוצאה הכללית באה בתקליט פנטסטי, שיצא באוקטובר 1970 והציג עוד צד במוזרות האמנותית של איירס, בעל הקול העמוק הכובש והחזות המתעתעת. האלבום נפתח עם שיר מקסים ושובבי בשם MAY I, שנועד לקרב את המאזין לקראת הבאות. אין ספק שלאיירס היה אומץ גדול מאד כאמן והתוצאה בהחלט מנצחת.

בעיתון NME נכתב בביקורת על התקליט, בזמן אמת: "איירס מחזיק היום במה שבזמנו היה נחשב לסוג של שירה שהיה ראוי להשליכה לפח. עתה, עם סוג המוזיקה שהוא מביא לנו, מדובר בקול מיוחד שנושא את המוזיקה הזו כהלכה. יש פה איכות המרופדת במין אי שפיות, כמו ספר ילדים שמתעורר לחיים".

ב-16 באוגוסט בשנת 1975 הודיע פיטר גבריאל, באופן רשמי, שהוא פורש מלהקת ג'נסיס.

הנה ההודעה הרשמית שהוא מסר אז לתקשורת:

"האמצעי (להקת ג'נסיס - נ.ר) שבנינו כשיתוף פעולה כדי לשרת את כתיבת השירים שלנו הפך למאסטר שלנו וכלא אותנו בתוך ההצלחה ששאפנו לה. זה השפיע על הגישות והרוח של כל הלהקה. המוזיקה לא התייבשה ואני עדיין מכבד את שאר הנגנים, אבל התפקידים שלנו החלו להקשות.

עבור כל להקה, העברת הלב מהתלהבות אידיאליסטית למקצועיות היא פעולה קשה. אני מאמין שניתן לפתח את השימוש בסאונד ובתמונות חזותיות הרבה יותר ממה שעשינו. הדבר זקוק לכיוון אחד ברור, שהמערכת הכאילו דמוקרטית שלנו לא יכלה לספק. כאמן, אני צריך לספוג מגוון רחב של חוויות. קשה להגיב לאינטואיציה ולדחף בתוך התכנון ארוך הטווח שהלהקה הייתה צריכה.

הרגשתי שאני צריך להסתכל / ללמוד על / לפתח את עצמי, את החלקים היצירתיים שלי ולהתמודד עם הרבה עבודה עם מוזיקה חיצונית. הגידול בכסף ובעוצמה, אם הייתי נשאר, היה מעגן אותי להישאר באור הזרקורים. היה לי חשוב לתת מקום למשפחתי, שרציתי להחזיק ביחד, ולשחרר את האבא שבי. למרות שראיתי ולמדתי הרבה בשבע השנים האחרונות, גיליתי שהתחלתי להסתכל על הדברים כעל גבריאל המפורסם.

התחלתי לחשוב במונחים עסקיים; זה שימושי מאוד עבור מוזיקאי ביישן לעתים קרובות, אך התייחסות לתקליטים וקהלים כאל כסף הרחיקה אותי מהם. בעת ההופעה היו פחות צמרמורות בעמוד השדרה. אני מאמין שהעולם עובר במהרה תקופה קשה של שינויים. אני נרגש מכמה דברים שעולים אל פני השטח שנראים כאילו הוסתרו במוחם של אנשים. אני רוצה לחקור ולהיות מוכן, פתוח וגמיש מספיק כדי להגיב, ללא קשר להיררכיה הישנה.

הרבה מהשאיפות של הנפש שלי כ"כוכב רוק אידיאלי" התגשמו ועמן הרבה סיפוק האגו והצורך למשוך נשים צעירות, אולי תוצאה של דחייה תכופה כ"ילד בית הספר הציבורי שהוכה באקנה". למרות זאת, אני עדיין יכול לרדת לשחק את משחק הכוכבים מדי פעם. העתיד שלי בתוך המוזיקה, אם הוא קיים, יהיה בכמה שיותר מצבים. טוב לראות מספר גדל והולך של אמנים ששוברים את החוקים.

אין איבה ביני לבין הלהקה או ההנהלה. ההחלטה התקבלה לפני זמן מה ודיברנו על הכיוון החדש שלנו. הסיבה לכך שלא הוכרז על עזיבתי מוקדם יותר הייתה כי התבקשתי לעכב את זה עד שימצאו תחליף לסתום את החור. לא מן הנמנע שחלקם יעבדו איתי בפרויקטים אחרים.

הניחושים הבאים יש בהם מן האמת: גבריאל עזב את בראשית כדי... 1) לעבוד בתיאטרון. 2) להרוויח יותר כסף כאמן סולו. 3) לעשות "בואי". 4) לעשות "בריאן פרי". 5) לכרוך 'בואי ופרי' סביב צווארי ולתלות את עצמי עם זה. 6) ללכת לראות מוסד. 7) להפוך להיות סנילי".

עד כאן ההודעה. שנתיים לאחר מכן יצא התקליטון הראשון של גבריאל כאמן סולו, עם שיר שמדבר על תחושתו לעזוב את אותה להקה ידועה. שם השיר הוא SOLSBURY HILL והוא שר: "הרגשתי כחלק מהנוף / יצאתי מחוץ למכונה / ליבי פעם 'בום בום בום' / 'היי', הוא אמר. 'תארוז את חפציך כי באתי לקחת אותך לביתך'...". השיר הגיע למקום ה-13 במצעד הבריטי וגבריאל לא יכל להימלט מהמחשבה כי בקריירה החדשה שלו יישאב לאותה מכונה. "זה אפשרי שאפול לאותה מלכודת ממנה ברחתי", הוא אמר. "אבל עכשיו, אם זה יקרה, איאלץ לעזוב את עצמי ולא להקה שלמה".

זה היה עניין גדול עבורו, מכיוון שהשיר הוכיח שהוא יכול לכתוב ולבצע להיט בכוחות עצמו, עם שיר שהיה משמעותי עבורו. הוא ציין בראיונות באותה עת שהוא מרוצה במיוחד מהשיר, שמשקלו הריתמי עמד על שבעה רבעים. "זה יהיה מעניין לראות כיצד אנשים ירקדו את זה", אמר בזמנו.

אף על פי שלא הייתה זו הצלחה גדולה מאד במצעד הבריטי, הוא הפך ללהיט המשודר רבות ברדיו ונשאר פופולרי. בהופעותיו תמיד ביצע אותו.

גבעת סולסברי נמצאת ליד באת', אנגליה, שם גבריאל היה בדרך כלל מטייל או רץ. על פי האגדה, נבנה שם מקדש לכבוד אפולו, אל האור, המוסיקה והשירה. גבעת סולסברי עמדה במוקד סכסוך ארוך ומר בשנות התשעים של אנשי איכות הסביבה והממשל, בנוגע לבניית כביש בן 4 נתיבים שאמור לעבור במקום בו נמצאת הגבעה.

הפקת שיר זה נעשתה על ידי בוב אזרין, שלפני כן עבד עם אליס קופר (ולאחר מכן גם עם פינק פלויד ולהקת קיס).

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.