top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-16 באפריל בעולם הרוק

עודכן: לפני יום 1


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.



אז מה קרה ב-16 באפריל (16.4) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "מדוע אבא שלי פוטר מניהול הלהקה? הזיכרון שלי קצת מעומעם בעניין. אני רק יודע שזה התחיל באוסטרליה. זה היה בשנת 1963 או 1964 כשאחי, בריאן וילסון, ובו דודי, מייק לאב, החליטו שהם לא רוצים אותו יותר. מייק היה נחרץ מאד בעניין. הוא כעס על אבא שלי שהרס להם את העניין עם בחורות. הם רצו להכיר בחורות בהופעות ואבי אסר עליהם. מה גם שבריאן לא הסכים עם האופן בו אבי רצה שהלהקה תישמע. אמרתי לו, בחדר השינה שלו, שהשאר לא רוצים שהוא ינהל אותם. מה שאמרתי ודאי ריסק אותו. הוא הרי נתן להצלחת הלהקה את הבית והביזנס שלו. . הוא היה משוגע על בריאן אבל מערכת היחסים ביניהם שיגעה את שניהם" (קארל וילסון, מהביץ' בויז, בשנת 1976)


ב-16 באפריל בשנת 1991 יצא אלבום מחווה מיוחד במינו מסיאטל. שמו כשם הלהקה החד פעמית שעשתה אותו - TEMPLE OF THE DOG.



רבים מציינים את מותו של קורט קוביין, מלהקת נירוונה, כסוף של תקופת הזהב של מוזיקת הגראנג' מסיאטל. אבל גם תחילתה של תקופה זו לוותה בטרגדיה, עם מותו ממנת יתר של אנדרו ווד, סולן להקה ושמה MOTHER LOVE BONE. כדי להנציח את זכרו ביקש שותפו לדירה, כריס קורנל מסאונדגארדן, להקליט אלבום לזכרו. הוא צירף לפרויקט את מתופף להקתו, מאט קמרון. לשניים הצטרפו חברים מלהקת פרל ג'אם, שרק החלה את צעדיה אז. אלו הם הבסיסט ג'ף אמנט, הגיטריסטים סטון גוסארד ומייק מקרידי (השניים היו לפני כן חברים בלהקתו של ווד) והזמר אדי ודר.


הסיפור המטלטל נמצא לקריאה בספרי "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום" - לפרטים ולרכישה בלחיצה פה.


ב-16 באפריל בשנת 1972 הופיעה להקת אי.אל.או את הופעת הבכורה שלה בקרוידון, אנגליה.



זה היה בפאב שנקרא FOX AND GREYHOUND. הופעה זו נקבעה לקידום תקליטה הראשון של הלהקה אבל למקום הגיעו רק כשבעה צופים, שזכו לאירוע מיוחד עם סאונד חזק מדי ומחוספס.


ההופעה עצמה הייתה ברמת אסון בעיקר בגלל שכלי המיתר לא נשמעו בעקבות הגברה לא טובה. כמו כן, הרצון העז של רוי ווד לנגן בכמה שיותר כלים גרם להפסקות ארוכות מדי בין השירים. ווד דרך פה ושם על כבלים והעיף עמודי תווים על מנת להגיע לכלים השונים.


בפאב הזה הופיעו גם שמות כמו דייויד בואי, להקת המי, ג'ימי הנדריקס ולהקת קווין.


כשכתבתי למתופף הלהקה, בב בוואן, שהלוואי והייתי נוכח בהופעה הזו. הוא השיב לי, "לא הפסדת כלום. זה היה נוראי", והוסיף סמיילי.


ההרצאה "התזמורת המחשמלת - הסיפור של אי.אל.או" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



ב-16 באפריל בשנת 1964 יצא אלבום הבכורה של הרולינג סטונס.



פה הכל מתחיל. פה זה מתחיל להתגלגל. פה זה מתחיל להיבנות. ולמרות שחברת התקליטים התעניינה אז יותר בהכנת תקליטונים ללהקה ולקחה את הקלטת האלבום בעדיפות משנית.


התנאים באולפן ההקלטה REGENT, בו הוקלטו שירי האלבום, היו פרימיטיביים יחסית. קרטוני ביצים עטפו את הקירות באולפן הזול הזה והתוצאה באה בצורת סאונד מונו 'רזה' יחסית. גם הלהקה עדיין 'רזה' פה, לפני שדמויות המפתח בה יתנפחו למימדים אדירים. רוב השירים באלבום זה הם גרסאות כיסוי. רבות מהן מתחום הבלוז. ויש שיר אחד מקורי שכתבו ג'אגר וריצ'רדס. חברי הסטונס, שהופיעו המון ושיפרו ביצועים, הגיעו לאולפן כשהם מוכנים וחמים.


בסיסט הלהקה, ביל ווימאן: "האלבום הזה הוא למעשה ההופעה שעשינו אז. זה הוקלט בטייק ראשון - בדיוק כפי שצריך". יחד עם החמישה באופן היה איאן סטיוארט, האבן השישית, שניגן בפסנתר ובאורגן אך בהוראתו של אולדהם הוצא מהלהקה לטובת משרה כעוזר אישי שלהם. ויש באלבום גם את הזמר ג'ין פיטני שמנגן בפסנתר (בשיר LITTLE BY LITTLE) ואת המפיק פיל ספקטור שניענע את המרקאס באותו שיר.

קית' ריצ'רדס: "אני מחבב את האלבום הזה. אני חושב שהוא טוב. תמיד רצינו להקליט את השירים האלו ואני מקווה שלא טעינו".


צ'רלי ווטס: "אני אוהב את הסאונד שבו. אני לא חושב שתרומתי בו כה משמעותית אבל העיקר שיש בו את הסאונד שלנו כלהקה".

בריאן ג'ונס: "זה אלבום טוב. כי הוא משקף את הסטונס היטב".


האלבום כיכב בצמרת המצעד הבריטי במשך 12 שבועות ומי שרכש אותו אז בהתלהבות לא ידע כי הסאונד האמיתי של הסטונס יגיע בהמשך. כשקית' ריצ'רדס יגלה כי סאונד מחוספס ומרושל בגיטרה הוא הדבר המדויק ביותר עבור להקתו.


מנהל הלהקה, אנדרו לוג אולדהם, עבד לפני כן כיחצ"ן עבור הביטלס. הוא ראה מה זה כשבונים תדמית נקיה ללהקה, לפי דרישתו של בריאן אפשטיין. הפעם הוא רצה את ההיפך. הסינגל הראשון של הסטונס, עם השיר COME ON (במקור של צ'אק ברי) יצא במאי 1963 והיה סנונית הויניל הראשונה. ברקורד מירור לא התלהבו: "זה טוב, קליט ומסחרי. אבל זה לא מה שחובבי הרית'ם אנד בלוז מחפשים לשמוע".


אבל על כל חובב בלוז טהור שהחליט לרדת ממסע ההתגלגלות עם הלהקה נוספו כמה מעריצים ומעריצות חדשים. התקשורת חיבקה את הלהקה ללא הרף. ועדיין ג'אגר וחבריו היו בטוחים אז שלהקתם תמשיך עוד כשנתיים ואז הפופולריות שלה תדעך ותיעלם. בינתיים הם המשיכו במצוד אחר להיטים והם קיבלו אחד שכזה מג'ון לנון ופול מקרטני. היה זה שיר שהם ייעדו לרינגו סטאר ושמו I WANNA BE YOUR MAN.


החיבור של הסטונס עם הביטלס עשה עבודת שיווק טובה ובהופעות הסטונס נרשמה מדי פעם היסטריה רבה מאד. בתחילת 1964 יצא EP (תקליטון מורחב) לסטונס, כשהשיר המוביל בו נקרא YOU BETTER MOVE ON. בפברואר יצא תקליטון עם עוד שיר רית'ם אנד בלוז מקפיץ, NOT FADE AWAY. התקשורת המשיכה לפמפם והציפיה לאריך נגן הייתה רבה.


וכשהאלבום הזה יצא, זכו האנשים לראות כי בעטיפתו הקדמית אין שם של להקה או שם של אלבום. רק חמישה פרצופים ולוגו חברת התקליטים DECCA. היה זה לפני שהביטלס עשו טריק דומה. זה היה הרעיון של אולדהם. הסטונס הקדימו את הביטלס.


בעיתון THE PEOPLE הבריטי נכתב אז: "אל תתפלאו אם תראו תקליט שלם במצעד התקליטונים, כי התקליט החדש של הרולינג סטונס הוא כמו סינגל. כל שיר בו נהדר וגם העטיפה פנטסטית".


המכירות לא נפגעו גם אחרי שנודע לקהל הרחב, כמה ימים לאחר צאת התקליט הזה, שבסיסט הלהקה, ביל ווימאן, נשוי מזה שנה וחצי ויש להם תינוק. ווימאן הוסיף: "תודה לאל שאני לא צריך יותר להעמיד פנים. אני בטוח שהמעריצים של היום מתעניינים במוזיקה ולא בענייני רומנטיקה".


עם זאת, לא כולם אהבו אז את התקליט החדש ובעיתון DAILY HERLAD נכתב באותו חודש: "המוזיקה שלהם פרימיטיבית אבל אחרי הביטלס, הרולינג סטונס היא הלהקה המדוברת היותר בתחום הקצב. עיתון אחד שאל את קוראיו, 'האם תתנו לבת שלכם להתחתן עם אבן מתגלגלת?'. אלביס צוטט כי הוא אחד ממעריציהם והשיער שלהם גורם לתספורת הביטלס להיראות צנועה. לא אכפת להם מדבר. כשהם הופיעו בתוכנית הטלוויזיה, MOD BALL, הם אפילו לא טרחו להתאים את עצמם לפלייבק שלהם אלא פשוט נפלו מהבמה כשהם צוחקים. אבל התקליט החדש שלהם מסריח. הוא יצא בשבוע שעבר ונמכר ב-100,000 עותקים ביממה. אתמול המכירות כבר הגיעו לכרבע מיליון".


וב-16 באפריל בשנת 1971 יצא התקליטון BROWN SUGAR של הרולינג סטונס. זה היה התקליטון הראשון שיצא בלייבל שהלהקה הקימה (עם הלוגו המפורסם של השפתיים והלשון).



השיר עוסק בעבדים מאפריקה שנמכרו בניו אורלינס ונאנסו על ידי אדוניהם הלבנים. הנושא די רציני, אבל איך שהשיר בנוי, הוא יוצא כרוקר מהנה על בחור לבן שמקיים יחסי מין עם בחורה שחורה.


מיק ג'אגר כתב את השיר ולפי הבסיסט, ביל ווימאן, הוא נוצר בהשראה חלקית מזמרת שחומת העור, קלודיה לניר, שהייתה אחת מזמרות הליווי של אייק וטינה טרנר. היא וג'אגר נפגשו כשהסטונס יצאו לסיבוב הופעות עם הזוג טרנר בשנת 1969.


גם הזמרת מארשה האנט מצוטטת לפעמים כהשראה לשיר. היא וג'אגר הכירו כשהייתה חברה בצוות ההפקה הלונדונית של המחזמר "שיער", ומערכת היחסים ביניהם, שהייתה סוד שמור היטב עד 1972, הביאה לבת בשם קאריס.


לפי הספר UP AND DOWN WITH THE ROLLING STONES, מאת טוני סאנצ'ז שהתלווה ללהקה, כל העבדות וההצלפות הן משמעות כפולה לסכנות של סם ההרואין שמתבשל על הכפית המחוממת כסוכר חום.

הרולינג סטונס הקליטו את השיר בעיר שפילד, אלבמה. הסטונס הגיעו לשם ב-2 בדצמבר 1969, נשארו עד ה-4, ואז ביצעו את המופע הגורלי שלהם בפסטיבל אלטמונט, ב-6 בדצמבר, שם הם ביצעו את השיר הזה בהופעה חיה בפעם הראשונה.


הסטונס לא הוציאו את השיר עד אפריל 1971 בגלל מחלוקת משפטית עם המנהל הקודם שלהם, אלן קליין, על תמלוגים. הם לא הקליטו את השיר מחדש כי הגרסה המקורית הייתה מבחינתם טובה מדי.

ולחשוב שג'אגר רצה במקור לקרוא לשיר בשם BLACK PUSSY...


וב-16 באפריל בשנת 1976 יצא באנגליה תקליטון חדש של הסטונס, עם השיר FOOL TO CRY.



זו בלדה מופנמת שלא הייתה אופיינית לרוב שירי הרולינג סטונס. זה מוצא את מיק ג'אגר מרגיש עצוב ומקבל נחמה תחילה מבתו, אחר כך מאהובתו. שתיהן אומרות לו שהוא "טיפש לבכות".


כשהגיטריסט מיק טיילור כבר לא היה אז חבר בלהקה, נערכו אודישן לגיטריסטים ראשיים במקומו, בזמן הקלטת האלבום BLACK AND BLUE. איש הסשנים האמריקאי, וויין פרקינס, ניגן בהקלטת השיר הזה וכמעט קיבל את התפקיד להיות אבן מתגלגלת, אבל רון ווד בסוף ניצח אותו.


קית' ריצ'רדס: "פשוט שמחתי שמישהו בלהקה יכול לשיר את הפלצט הזה. היה לי פלצט די טוב. אבל כשיש לך זמר והוא יכול להגיע לצלילים הגבוהים האלו, לך על זה! מיק תמיד היה מוקסם מפלצט של זמרי נשמה. הוא הקשיב לכל כך הרבה אנשים ובצורה כזו או אחרת זה חלק מהחוויה שלך והרבה מהזמן יוצא מה שאתה עושה בלי להבין את זה. אני לא ממש אוהב לחשוב על הדברים האלה יותר מדי באופן אינטלקטואלי".


ב-16 באפריל בשנת 1982 נעלם לפתע ג'וליאן לנון, בנו הבכור של ג'ון. חודש לאחר מכן פורסם ברולינג סטון שהלחץ עליו גדול מדי.



הנה כך בכתבה: "מה קורה עם ג'וליאן לנון? נטען שבנו בן ה-19 של ג'ון לנון המנוח מתקיים מדמי מחיה בגובה מאה דולרים בלבד, אבל זה לא מונע ממנו להתגורר בלונדון. נמסר לנו שמסיבת יום ההולדת האחרונה שלו, באפריל, עלתה כ-20,000 דולרים. כמו כן, חשבון הבילוי שלו בלילה אחד הגיע לאלף דולרים. את הנתונים מסר טאריק סידיקי, ששימש כמנהלו של ג'וליאן מתחילת השנה. סידיקי גם קנה לג'וליאן כלי נגינה ושילם עבור שכירת מוזיקאים וזמן הקלטה באולפן. זאת במטרה שג'וליאן יקליט הקלטת דוגמה עם שיר שכתב אביו, במהלך הסשנים לתקליט 'פנטזיה כפולה', אך טרם יצא.


אבל ב-16 באפריל עזב לפתע ג'וליאן את דירתו של סידיקי שבצ'לסי, שם התגורר לרוב. הוא דאג לקחת איתו את כלי הנגינה וגרם למנהל לכעוס. ג'וליאן דאג להשאיר פתק: 'אני חייב לקחת הפסקה. הלחץ גדול מדי'. בהמשך התקשר לסידיקי והבטיח לחזור. בינתיים עסוק סידיקי בחיפוש אחר חוזה הקלטה בחברת תקליטים, עם השיר הזה של ג'ון לנון בביצוע בנו. שם השיר הוא I DON'T WANT TO FEEL IT ANYMORE".


ב-16 באפריל בשנת 1969, נבעטה להקת MC5 מחברת התקליטים ELEKTRA. אז מה בדיוק קרה שם?



בחודש פברואר של אותה השנה הוציאה להקת הפרוטו-פאנק (כלומר, מחלוצות הפאנק), MC5, את אלבום הבכורה שלה, KICK OUT THE JAMS, בחברת התקליטים "אלקטרה רקורדס". האלבום הוקלט באופן חי ובמשך שני לילות באולם ריקודים גדול בדטרויט, כדי לתפוס את האנרגיה של הלהקה במהלך הופעותיה, דבר שפשוט לא היה ניתן להשיג באולפן הקלטות רגיל.


לצד אלו שצידדו בלהקה החדשה, היו שהתנגדו לתוכן המילולי המגונה שלה. הספיקה להם הקריאה האלמותית של הסולן, רוב טיינר, בשיר הנושא, עם המילה MOTHERFUCKERS.


באותו אזור של דטרויט פעלה רשת כלבו ענקית ושמו "האדסונ'ס". החנות הראשית שלה הייתה בשדרת וודוורד והייתה חנות הכלבו מהגדולות אז בעולם. אותה רשת סירבה להזמין למכירה אצלה את האלבום הזה. מבחינת ההנהלה, אין מקום לקללות בתקליטים שבמדפיה והייתה זו צנזורה ברורה מצדה.


חברי הלהקה לא חשבו פעמיים ופרסמו מודעה שלמה בעיתון כדי להשמיע את רגשותיהם כלפי אותה רשת חוסמת. המודעה מכילה תמונה של הלהקה בהופעה חיה וכותרתה KICK OUT THE JAMS, MOTHERFUCKER. המודעה לא עצרה פה והמליצה לאנשים לבעוט בדלת החנות אם היא לא תמכור את האלבום. קשה היה לפספס במודעה גם את הכיתוב FUCK HUDSON'S.


לחברת התקליטים אלקטרה לא היה חלק בהצבת המודעה, אך רשת הכלבו הזועמת בחרה להסיר את כל מוצרי אותה חברה מחנויותיה. זה גרם להפסדים ופגיעה בשמה הטוב של אלקטרה שמיהרה לבעוט ממנה את הלהקה הסוררת.


הלהקה הצליחה להתאושש מהמכה ולחתום במהרה עם חברת תקליטים גדולה אף יותר, אטלנטיק. היא הוציאה עוד כמה אלבומים והפכה נערצת. שעון הזמן מראה שהלהקה הצליחה לשמור את שמה חי ורענן למשך עשורים, בעוד שרשת הכלבו נכנסה לצרות ונהרסה. היה זה סוג של ניצחון הרוק'נ'רול על הממסד.


ב-16 באפריל בשנת 1981 פרסם עיתון הרולינג סטון גם את החדשות האלו:



- אחרי שבילה חודש באיים הקאריביים להקלטת אלבומו הבא, חזר פול מקרטני לאנגליה. אבל לא לפני שהוסיף לרשימת הנגנים באלבומו הבא כוכב רוקאבילי אמיתי והוא קארל פרקינס. הגיטריסט הצטרף לפול בחופשה והשניים נזכרו רבות בימי עברם (כולל סשן של הביטלס בשנת 1964 בו התארח פרקינס כצופה מהצד בזמן שהם שרו משיריו לאלבומם הרביעי). "היה לנו מאד כיף שם ביחד", גילה פרקינס. "הוא כתב שיר במיוחד עבורי אבל הכי נהניתי לראות את האהבה הגדולה ששררה בין אנשי משפחת מקרטני. הוא בהחלט מצא עושר בדבר שכסף לא יכול לקנות"... אמר כשהוא נשען על שירו של פול לביטלס.


- עכשיו כשהזמרת גרייס סליק הצטרפה שוב ללהקת ג'פרסון סטארשיפ, היא נשאלה מה היא רואה בלהקה זו. הנה תשובתה: "כולם נחמדים בלהקה הזו. הם זקוקים שם למישהי מנייאקית. עכשיו יש להם כזו".


- "זה יהיה אחד הקונצרטים הכי לא צפויים במוזיקה", אמר פרנק זאפה על קונצרט שהוא ינחה בניו יורק ב-17 באפריל עם המוזיקה של אליל נעוריו, המלחין אדגארד וארז, שעד יום מותו בשנת 1965 קרא תיגר למוזיקה הקלאסית הפופולרית, עם לחניו הא-טונליים. זאפה התאהב במלחין ההוא מגיל 13 ומאז דאג להציב את שמו בהזדמנויות רבות כמקור השפעה והשראה. זאפה, שילבש חליפה מהודרת למופע, נרגש מהמחשבה שהצעירים יגיעו להקשיב למוזיקה הזו. אורחת הכבוד תהיה אלמנתו של אדגארד, לואיס וארז בת התשעים.


ב-16 באפריל בשנת 1970 הופיעה להקת לד זפלין באיצטדיון רוברטס שבאינדיאנה, ארה"ב.

בעיתון המקומי, EVANSVILLE PRESS, נכתב על ההופעה למחרת:



"סולן לד זפלין הוא צעיר ורזה, עם שיער סמיך באורך הכתפיים ושמו רוברט פלאנט. הטיפול המגניב שלו בקהל התזזיתי, אמש באיצטדיון רוברטס, מנע מהמופע של להקת האסיד-רוק להפוך למהומה.

3,400 האוהדים, בעיקרם תלמידי תיכון, התעוררו לחיים כבר מההתחלה אך ב-30 הדקות האחרונות של הקונצרט בן השעתיים עזבו רבים מהם את מקומם ודחפו לעבר הבמה. כמה מהם רצו לעלות לבמה עם לד זפלין ולרקוד. עשרים המאבטחים שהוקצו לאירוע ניסו לשווא לבלום את הצעירים הנלהבים שפעמו את פעימות הרוק הכבד.


מקדימה כולם עמדו על הרגליים ואלו שצפו מאחור עמדו על כיסאות כדי להשקיף טוב יותר על המבצעים החרוצים והמודלקים. הקהל הגיב היטב למוזיקה; מחא כפיים, נענע בראשו ובגופו וסימן באצבעותיו ולפי הקצב את סמל השלום כשהוא מפנה זאת ללד זפלין.


כשהקהל זינק קדימה, קפצו המאבטחים על הבמה כדי למנוע ריסוק. כשאחד מהם שלף את האלה שלו והניף אותה באיום לעבר הקהל, זה הפך את הקהל ליותר נרגש.


באותה נקודה אמר הסולן פלאנט, שהבין כי הסיטואציה עלולה להיות מסוכנת, לקהל שלו: "תירגעו... תישארו במקומותיכם וכולנו נהנה. בואו נראה למשטרה שהכל יכול להישאר מגניב".


לאחר מכן נתבקשו המאבטחים לעזוב את הבמה תוך קריאות עידוד מהקהל ולד זפלין חידשה את פעימות האסיד-רוק שלה. בשלב זה היה הקהל משולהב והיה קל לדמיין את התחושה בפסטיבלי רוק מכיוון שהמופיעים והקהל מתקשרים כל כך יפה.


כאשר לד זפלין סיימה את הקונצרט והארבעה התשושים עזבו את הבמה, הם הוחזרו בקריאות "עוד ועוד" להדרן עם השיר שרוב הקהל המתין כל הערב לשמוע. הקהל שזיהה את הברים הראשונים של "המון אהבה", פשוט השתחרר.


אנשים יצאו בתחושה שהם באמת קיבלו את התמורה המלאה לכסף שלהם. נקודת אור בערב הייתה סולו התופים של המתופף ג'ון בונהאם שנמשך 20 דקות, ואיפשר לשאר חברי לד זפלין לקחת הפסקה. המקצב הנהדר שלו הביא לו תשואות פרועות. ג'ימי פייג' ניגן בגיטרה החשמלית שלו עם קשת כינור, ויצר כמה צלילים מוזרים וג'ון פול ג'ונס הוצג בסולו אורגן שהתקבל היטב.


ההרצאה "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



ב-16 באפריל בשנת 1973 שודר בפעם הראשונה, ברשת הטלוויזיה האמריקאית ABC, ספיישל של פול מקרטני שנקרא JAMES PAUL MCCARTNREY. בספיישל זה היו שירים ידועים לצד מערכונים וגם שיר קברט.



הפעם מקרטני השמיע בשמחה שירי ביטלס בספיישל שלו. הוא ידע, בשיחות שקיים עם ג'ון לנון, שהחוזה של אויבו המר, אלן קליין, עם חברת אפל אמור להסתיים ב-31 במרץ וששלושת חבריו לשעבר בביטלס לא מעוניינים לחדשו. עד שהספיישל של פול שודר, קליין כבר לא אמור להיות חלק מהנהלת אפל ולפיכך לא אמור לקבל נתח מהשירים הישנים המשודרים.


מבקרי התרבות לא היוו נחמדים כלפי מה שהוצג. במלודי מייקר נכתב כי "למקרטני תמיד הייתה עין ואוזן שפנו לכיוון רומנטיקה מוגזמת. אין בזה רע, אבל במקרה הזה מדובר לא רק בהגזמה רומנטית כי אם בטיפשות". גם ג'ון לנון צפה בתוכנית והגיב לאחר מכן: "אהבתי חלקים מסוימים בתוכנית הזו. במיוחד הפתיחה לתוכנית. הקטעים שצולמו בליברפול גרמו לי להתכווץ ממבוכה, אבל פול הוא מקצוען. תמיד הוא היה כזה".


באותו יום השידור עסק פול גם בהקלטת שיר חדש לרינגו סטאר, באולפנים של חברת אפל שבלונדון. השיר שהם עובדים עליו נקרא SIX O'CLOCK. באופן אירוני, הסשן הזה אכן מסתיים בשש בבוקר.


דרך אגב, ההופעה של פול וכנפיים באותה תכנית ספיישל צולמה ב-18 במרץ 1973. הצילומים נערכו באולפן טלוויזיה בהרטפורדשייר. חברי כנפיים עלו לבמה והשיר הראשון שניגן פול היה דווקא THE LONG AND WINDING ROAD כשהוא מלווה את עצמו בפסנתר. לאחר מכן ביצעה הלהקה את השירים MAYBE I'M AMAZED, WHEN THE NIGHT, THE MESS ו- MY LOVE. לאחר מכן שר דני ליין, חבר הלהקה, את להיט העבר שעשה עם המודי בלוז, GO NOW. סוף ההופעה באה עם השיר HI HI HI ואחריו LONG TALLSALLY, אותו ידע פול לשיר באופן הכי רוקי ומשלהב שיש.


חמש עשרה דקות לאחר תום המופע וכשהקהל חשב שלא יזכה להדרן, פול חזר לבמה כדי לבשר לכולם שבגלל שלא נרשמה התלהבות רבה מדי מהם, הוא ולהקתו חייבים לבצע את כל המופע מההתחלה מול המצלמות. הפעם הקהל הגיב בהתלהבות רבה אף יותר.


גם זה קרה ב-16 באפריל:



- בשנת 1947 נולד הזמר ג'רי ראפרטי, שהיה בלהקת STEALERS WHEEL (עם הלהיט הידוע STUCK IN THE MIDDLE WITH YOU) לפני שהחל בקריירת סולו עם כמה אלבומים ולהיט אחד ענק בשם BAKER STREET. ראפרטי מת בשנת 2011.


- בשנת 1974 הופיעה להקת קווין את הופעת הבכורה שלה בארה"ב, בקולג' בדנבר. היא חיממה שם את להקת MOTT THE HOOPLE הבריטית.


- בשנת 2003 הגיש ג'רי לי לואיס את דרישתו להתגרש בפעם השישית (!). הפעם זו הייתה קרי מקארוור, שהייתה נשיאת מועדון המעריצים שלו.


- בשנת 1939 נולדה הזמרת דאסטי ספרינגפילד שידעה הצלחה אדירה בסיקסטיז. היא מתה בשנת 1999.


- בשנת 1969 הקליטו הביטלס 13 טייקים לפלייבק של השיר SOMETHING, שכתב ג'ורג' האריסון.


- היום בשנת 1966 יצא לאור הסינגל RAINY DAY WOMEN 15 & 35, של בוב דילן. השיר הזה גם פותח את אלבומו הכפול BLONDE ON BLONDE.


- בשנת 1947 נולד המתופף לי קרסלייק (לשעבר מלהקת אוריה היפ וגם חבר בלהקתו של אוזי אוסבורן באייטיז). הוא מת בספטמבר 2020.


- בשנת 1964 נכנסה לראשונה להקת האנימלס למצעד הבריטי עם השיר LET ME TAKE YOU HOME.


- בשנת 2003 חטף הזמר לות'ר ונדרוס שבץ שריתק אותו לכסא גלגלים. הוא מת שנתיים לאחר מכן.


- בשנת 1966 נכנס לראשונה האלבום SOUNDS OF SILENCE של סיימון וגרפונקל למצעד הבריטי.


ב-16 באפריל בשנת 1980 יצא עוד אלבום הופעה לאריק קלפטון ושמו JUST ONE NIGHT. הפעם מדובר באלבום כפול.



אלבום זה הוקלט בהופעה חיה בתיאטרון בודוקאן, טוקיו, בדצמבר 1979 כאשר קלפטון יצא לסיבוב הופעות לקידום התקליט האחרון שלו אז, BACKLESS. לסיבוב ההופעות הזה, כללה להקת הליווי את הקלידן הקבוע של ג'ו קוקר, כריס סטיינטון, ואת הגיטריסט האנגלי המפורסם, אלברט לי. רשימת שירי ההופעה התעלמה מכל היסטוריה של עבודתו של קלפטון כחבר להקה ובמקום זאת התמקדה בחומרי סולו או בקטעי בלוז.

למרות שאריק קלפטון הוציא שלל אלבומי חיים, אף אחד מהם מעולם לא כבש את האנרגיה הגולמית והווירטואוזיות המסנוורת שלו. אלבום ההופעה הכפול הזה אולי התקרב למטרה יותר מקודמיו, ואולי בגלל המלווים המוכשרים שהצליחו לשמור על חוזק בנגינה שלהם ולדחוף את קלפטון קדימה, כשהם מאלצים אותו להשפריץ סולואים מתפצחים. עם זאת, עדיין אין זה אלבום מושלם אך מהנה ביותר.


בעיתון LEXINGTON LEADER מקנטקי נכתב אז בביקורת: "יש משהו בקהל היפני שגורם לאלבומי הופעות רוק להיות טובים. כאשר להקת CHEAP TRICK הופיעה בתיאטרון בודוקאן בטוקיו, הקהל הצורח עזר לאלבום להצליח. כאשר אריק קלפטון ניגן בבודוקאן בדצמבר האחרון, הקהל הראה את התלהבותו בהאזנה שקטה.


התוצאה היא שהאלבום הוא תענוג להאזנה, בניגוד לאלבומים חיים רבים אחרים שבהם המאזין צריך להתאמץ כדי לשמוע את האמן על רעש הקהל. איכות ההקלטה כל כך טובה שלעתים קרובות קל לשכוח שזה הוקלט בהופעה. רוב הלהיטים הגדולים מהאלבומים האחרונים נמצאים כאן והם רעננים. האלבום הזה אינו סובל מהסטריליות שמאפיינת את אלבומי 'הלהיטים הגדולים ביותר', אולם נקודות השיא האמיתיות של האלבום הן, לצערנו, כאשר קלפטון מנגן ושר את הבלוז. האלבום הזה יכול להיות השקעה כדאית עם שילוב נעים של אהובי בלוז ולהיטים פופולריים, הוא מאוזן הרבה יותר מאשר מהדורות התקליטים האחרונות שלו".


בעיתון THE SPOKESMAN מוושינגטון נכתב בביקורת אז: "זה נחמד בכל זאת לקבל אלבום הופעה הגון מדי פעם. חברות התקליטים בזמן האחרון פשוט אוהבות לזרוק לשוק אלבומים כפולים בהופעה, וכמעט ללא יוצא מן הכלל, הם בקושי שווים את הפלסטיק שעליו הם מוטבעים. עם זאת, המופע הכפול החדש של קלפטון הוא היוצא מן הכלל. קונצרט של קלפטון הוא שק מעורב של צלילי גיטרה לוהטים מהגיטריסט הסופר-כבד החד-פעמי, עם בלוז לבן וכמה ממנגינות הפופ-קאנטרי האחרונות שלו. התערובת, כמו אלו שראו את קלפטון בשנתיים האחרונות, יוצאת בצורה מפתיעה על גבי תקליט. למתחילים, קלפטון עושה את הסינגלים היותר עדכניים שלו והצד השני נסגר, כיאה, עם AFTER MIDNIGHT שבא פריך ומתחדש. הצדדים השלישי והרביעי הם ההנאות האמיתיות כאן. קלפטון משתחרר ומביא את הלהקה שלו להשתתף באופן דינמי בכמה גרסאות של סטנדרטים בלוז".


בעיתון פילדלפיה דיילי ניוז קיבל האלבום שלושה כוכבים ואת הביקורת הזו: "זה מייצג את אחת ההופעות הכי רגילות וחסרות השראה שקלפטון נתן אי פעם. היא כוללת, כמובן, את כל הסטנדרטים מלבד 'ליילה' וחומר של להקת קרים (כלומר, כל הסטנדרטים חוץ מאלו שהיית מת לשמוע היום) וגרסה נוספת של FURTHER ON UP THE ROAD, שנעשתה רק פי 200 טוב יותר בתקליט ההופעה EC WAS HERE. למעשה, לגיטריסט הקצב אלברט לי יש כאן כמה רגעים חמים כיותר מלקלפטון. למרות שקלפטון מנגן בדיוק באותה מקצוענות חסרת עניין שבה כתב את מילות ההסבר בעטיפה, וזה מספיק כדי לגרום לך לתהות למה אתה עדיין אוהב את הבחור. הוא נשאר דמות חביבה. זה לא רע, רק מאכזב יותר ממה שהיה צריך להיות".


כך כתב קלפטון על העטיפה: "סיור ביפן הוא משהו שאני תמיד ניגש אליו ברגשות מעורבים. הקהל תמיד נדיב וכמעט מעריך מדי, אבל המלכודות עדיין קיימות: בריאות לקויה והרגשה של להיות קצת פריק בחברה סגורה מאוד שהם כל כך גאים בה. אבל בסך הכל זה תמיד מסתדר היטב עבור כל המעורבים - תודה רבה למר אודו, טאטס וטאק - נתראה שוב בקרוב".


בעיתון גרין ביי גאזט (מויסקונסין) נכתב ביקורת אז: "אם אפשר להאשים את קלפטון, זה בכך שהשירה שלו יכולה להשתפר. בלי קשר, עדיין יש לזה השפעה רגשית. קלפטון הוא בחור כנה וללא צורך בברק. מבצעים מרבים להדביק הערות על עטיפות האלבומים, אבל גם שם קלפטון לא יכול שלא להיות כנה בעיקר.

קשה להאמין שהמוזיקה של קלפטון יכולה להידלק ביפן ובכל זאת התרועות, הצעקות ומחיאות הכפיים בזמן הן שם כהוכחה. אחרון חביב, איכות ההקלטה של האלבום מצוינת".


ב-16 באפריל בשנת 1979 נערכה הופעת בכורה משותפת של אריק איינשטיין ושלום חנוך, בפסטיבל נביעות.



ב-16 באפריל בשנת 1999 מת מסרטן בריאות אלכסנדר 'סקיפ' ספנס, שהיה המתופף המקורי של ג'פרסון איירפליין, הקים את מובי גרייפ והפך לאחד מהקורבנות המוזיקליים הראשונים בעולם המוזיקה מנטילת אל.אס.די. מותו הגיע יומיים לפני שהיה אמור לחגוג את יום הולדתו ה-53. כאמור, בתקופת מובי גרייפ הפך ספנס לקורבן המוזיקלי הראשון הידוע של צריכת סמים קשים מוגברת. הוא הועף מהלהקה והוציא, במאי 1969, אלבום נחשב מאד כסולן בשם OAR.



הסיפור המטלטל על סקיפ ספנס נמצא לקריאה בספרי "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום" - לפרטים ולרכישה בלחיצה פה.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page