top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-16 בינואר בעולם הרוק

עודכן: 21 בינו׳


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-16 בינואר (16.1) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "אני זוכר שיצאתי לסיבוב הופעות עם רות בראון, פאטס דומינו, ג'ימי ווית'רספון, לאברן בייקר וצ'אק וויליס. הסיבוב הסתיים כששודרגתי לדרגת האמן המוביל. אני הייתי זה שמככב. הייתי הדבר הכי לוהט בתוכנית והייתי בלתי צפוי. כשקראו לי לעלות לבמה, הייתי עולה למרפסת ומסתתר. כשהם קראו בשמי, הזרקור היה מחפש אותי והם לא מצאו אותי. הייתי שערורייתי! ואז הייתי קופץ למטה מהמרפסת והאמרגן היה מחזיק את ראשו וצורח, 'אלוהים אדירים!'...


כשהלכתי ל-SPRCIALITY RECORDS ופגשתי את ארתור גולדברג, שלימים שינה את שמו לארט רופ, הוא לא אהב את השירים שלי. הוא רצה שאשיר כמו בי.בי קינג, אבל לא הרגשתי את זה. אני אוהב את בי.בי קינג כאדם, אבל זה לא הייתי אני. הכל היה איטי מדי. ואז הם רצו שאחקה את ריי צ'ארלס. הדרך היחידה שקיבלתי הזדמנות להישמע כמו ריצ'רד הקטן הייתה אחרי סשן לילי אחד. היינו בסטודיו בניו אורלינס, שלא היה גדול מהמטבח שלי, וניגשתי לפסנתר. אף אחד אפילו לא ידע שידעתי לנגן. הם היו בהלם, אבל הם הקשיבו לשיר שלי. הם רצו להביא כותב חיצוני שינקה את המילים שלי, אבל המילים שלי בשיר לא היו מלוכלכות. הם היו בערך כמו מילים בשיר של פרינס... ואז פט בון התחיל להקליט את השירים שלי כשהם עדיין בערו ותחנות הפופ השמיעו את הגרסה שלו והרגו את שלי. לא היה לי סיכוי כאיש שחור. היית נכנס לחנויות התקליטים ושם הייתה הגרסה שלו אבל לא שלי. ארתור גולדברג בא אליי ואמר: 'אנחנו צריכים לעשות משהו בקשר לכך שפט בון יקליט את השירים שלנו'. תמיד אהבתי את פאט, אבל בזמנו לא אהבתי את מה שקרה כי הוא הרס את המכירות שלי. כשאני מסתכל על זה אחורה, זו באמת הייתה ברכה כי הוא פתח את הדלתות עבורנו בכך שהילדים הלבנים היו מודעים לי יותר. מכאן ואילך, זו תמיד הייתה הגרסה שלי שהם רצו...


הייתי מפורסם רק שנה וחצי, מכרתי את כל התקליטים האלו בפרק זמן כל כך קצר, כשיצאתי מהעסק. היה לי הבזק של ברק במשך שנתיים. יכולת לקרוא לי 'להבה חיה' לאותה תקופה. אבל כשהרוסים העלו את ספוטניק באוויר, הרגשתי שאלוהים מדבר אלי. רציתי להיות קרוב יותר לאלוהים. הייתי באוסטרליה עם אדי קוקרן, זכרונו לברכה, וג'ין וינסנט וג'רי לי לואיס - ופחדתי לחזור למטוס. הייתי בשיא הקריירה שלי, אבל עשיתי עיקוף וזה נתן לי יציאה יפה... כשחזרתי בשנות השישים, זה היה הלם עבורי לגלות שהשפעתי על כל כך הרבה אמנים. פגשתי את הביטלס והכרתי את בילי פרסטון, שהיה בן 14 והאורגניסט שלי באותה תקופה. הביטלס הפכו לחברים שלי. פעם הם אהבו לשמוע אותי מדבר. אם הייתי יודע כמה גדולים הם הולכים להיות, הייתי נתלה על המעילים שלהם וממשיך איתם...


כשפגשתי את מיק ג'אגר, שפתח את ההופעה שלי, הוא היה בחדר עם בו דידלי, ישן על הרצפה. כשפגשתי את אריק ברדן ואת האנימלס, טום ג'ונס, דיוויד בואי, סילה בלאק, אלטון ג'ון, היה מדהים לראות כל כך הרבה אנשים שקיבלו השראה ממני. לפני כן הרגשתי לא ראוי, אבל מאוחר יותר הרגשתי מבורך ואסיר תודה לאלוהים שנתן לי משהו לתרום בחזרה לאנושות ולהיות יצירתי בעולם שהוא הציב אותי בו. בזמן שאני עובר את החיים, אני מסוגל להעביר משהו לאחרים שלעולם לא יישכח. אני נותן את כל הקרדיט לזה לאלוהים" (ריצ'רד הקטן)



ב-16 בינואר בשנת 1978 יצא תקליטון חדש ללהקת קנזאס, עם השיר DUST IN THE WIND.



זה הוא השיר האקוסטי הראשון שלהקת קנזאס הקליטה. הוא הפך ללהיט ענק. רבים מכירים אותו ולא יודעים שמאחוריו מסתתרת להקה מפוארת עם יצירות רוק מדהימות ואף מורכבות.


גיטריסט הלהקה, קרי ליברגן, כתב את השיר לאחר שקרא ספר שירה אמריקאית קדום. הקו שמשך את תשומת ליבו בספר היה "כל מי שאנחנו זה אבק ברוח". זה גרם לו לחשוב על הערך האמיתי הנמוך של דברים חומריים ומשמעות ההצלחה. להקתו הצליחה אז והרוויחה כסף רב, אבל ליבגרן הבין שבסופו של דבר הוא יסיים את חייו בדיוק כמו כולם. לא משנה מה הוא רכושנו או מה השגינו, כולנו בסופו של דבר מסיימים באופן שווה כאבק ברוח.


ליבגרן היה בלחץ גדול לכתוב שיר שימשיך את הצלחת הלהיט הקודם שכתב ללהקה, CARRY ON WAYWARD SON. בזמן שפרט בגיטרה האקוסטית שלו בביתו, הציעה אשתו שיוסיף מילים לדבר שניגן. "לא חשבתי שזה יהיה שיר מהסוג שמתאים לקנזאס", הוא אמר. "היא אמרה שאני אנסה בכל זאת וכמה מיליוני תקליטים שנמכרו עם זה אחר כך, אני מניח שהיא צדקה".


קנזאס כמעט סיימה את הכתיבה והחזרות על אלבומה הבא (שייקרא POINT OF KNOW RETURN) כאשר המפיק שלה, ג'ף גליקסמן, שאל אם יש עוד שירים להוסיף. ליברגן ניגן באי רצון את השיר הזה עבור חבריו ללהקה והתעקש שהם לא יאהבו את זה, כי זה לא מתאים מוזיקלית למהות הלהקה. להפתעתו, החברים אהבו את השיר והתעקשו להקליט אותו. ליבגרן ניסה להתנגד אך לשווא. מאז הוא סיפר שהוא מעדיף את היצירות היותר מורכבות שכתב ללהקה.


ליברגן הפך נוצרי אוונגליסט בשנת 1980 ועל כתיבת השירים שלו בשנות ה -70 סיפר: "רק ביטאתי את עצמי בחיפוש אחר משהו. אם תסתכלו על המילים שלי, אפילו 'אבק ברוח' הוא שיר על הטבע החולף של חיינו הגופניים. זה נופל תחת המטרייה של האל".


בעיתון RECORD WORLD נכתב אז בביקורת על התקליטון: "הבלדה הזו מציגה צד חדש ומפתיע לטובה של באמנות הרוק של המערב התיכון. מדובר בדואט ווקאלי מאופק המלווה רק בגיטרות אקוסטיות וכינור. ההרמוניה הווקאלית עובדת היטב".


ב-16 בינואר בשנת 1985 התאבד אחיו למחצה של דייויד בואי, טרי ברנס, על פסי רכבת בלונדון. הוא היה בן 47 וסבל שנים רבות מסכיזופרניה. טרי ברנס השפיע רבות על בואי.



טרי היה זה שהציג לראשונה לבואי את המועדונים והמוזיקה בווסט אנד. הוא חשף אותו לספרים מעוררי מחשבה מאת ג'ק קרואק ואלבר קאמי, ולתקליטי הג'אז והנשמה החשובים.


בואי הודה שבזכות טרי הוא זכה לחינוך הגדול ביותר שיכול להיות לו. "הוא פשוט הכיר לי את הדברים החיצוניים. ראיתי את הקסם ותפסתי את ההתלהבות ממנו בגלל ההתלהבות שלי ממנו. אני די רציתי להיות כמוהו".


אבל עם השנים נמוג הקשר בין בואי לטרי והאחרון נותר לבדו בבית החולים קיין היל, שהיה בית מקלט לפגועי נפש בדרום לונדון. טרי ברנס היה דמות ידועה באותו מוסד. הוא נהג להסתובב במסדרונות, להתחנן לסיגריות וללוות כסף מאחיות לרכישת אלכוהול. הוא נהג להגיד שאחיו הוא זמר הפופ המפורסם, דייוויד בואי, ושיהיה לו את הכסף להחזיר להן כשדייויד יבוא לבקרו. רק קומץ חולים ואנשי צוות ידעו שטענתו, הפנטסטית לכאורה, היא נכונה. כמה מהם הבחינו בבואי כשהגיע לבקר את טרי בתחילת שנות השבעים. היה זמן בו בואי ואשתו אנג'י ארגנו עבורו פיקניקים בשטח בית החולים או לקחו אותו משם לבלות איתם את סופי השבוע בדירתם שבדרום לונדון.


אבל עד 1982 בואי ניתק את הקשר עם טרי כמעט לגמרי. הפעם האחרונה שהם נפגשו הייתה בבית החולים בקרוידון, לשם טרי נלקח לאחר ניסיון התאבדות מוקדם כשהוא השליך את עצמו מחלון בית החולים ונפצע לצמיתות ברגלו ובזרועו. לדברי אחת מדודותיו של בואי, הזמר הבטיח להוציא את אחיו משם, אך מאז הוא לא טרח לראותו.


בואי טען לעתים קרובות כי סכיזופרניה התנהלה במשפחתו. אמו הייתה הבכורה מבין שישה ילדים. שלושה מהם אובחנו במחלה או בילו במוסדות נפש. בראיון לרולינג סטון, בשנת 1975, אמר: "כולם אומרים 'אה כן, המשפחה שלי די מטורפת'. אבל האמת היא ששלי באמת מטורפת".


בעוד שלדייויד ולטרי הייתה את אותה אמא, ילדותם הייתה שונה. טרי נולד בשנת 1937, עשר שנים לפני בואי, כשפגי ברנס הייתה מלצרית לא נשואה שעבדה במסעדה בבית קולנוע. אביו היה הברמן של המקום. קראו לו ג'ק רוזנברג, שנעלם לצרפת לפני שנולד טרי והשאיר את פגי שבורה לב. את שנותיו הראשונות חי טרי אצל סבתו הקפדנית מדי, מרגרט ברנס.


בואי נולד בשנת 1947 ומאוחר יותר באותה שנה, טרי הורשה ללכת לגור עם אמו ובעלה הטרי, אביו של בואי, ג'ון ג'ונס. אבל האב החורג של טרי התייחס אליו כאל משוגע. בואי גדל וחשב שאחיו טרי הוא דמות המודל האולטימטיבית. רק בהמשך הוא הבין כמה אחיו חולה.


בואי התוודע לראשונה לבריאותו הנפשית של טרי בשנת 1967 לאחר שלקח אותו לקונצרט של להקת הרוק CREAM במלון ברומלי קורט,. המוזיקה הרועשת גרמה לדברים לא נעימים לפרוץ מטרי. מחוץ למלון, טרי נפל על המדרכה וצרח שהוא רואה להבות שיוצאות בין הסדקים במדרכה ושהוא מרגיש שמושכים אותו לשמיים. דייויד בואי עמד שם מולו בהלם ובחוסר אונים.


זמן לא רב לאחר מכן טרי הפך למטופל בבית החולים קיין היל. לדברי אנג'י, אשתו של בואי, בעלה וטרי היו 'קרובים מאוד' בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים, אך למרות שלטרי נרשמו תרופות לייצוב מצבו, הוא הפסיק לקחת אותן כשהרגיש טוב יותר. אנג'י: "דייויד אמר לי שאנחנו נלחמים בקרב חסר סיכוי כי אנחנו לא יכולים לשמור עליו 24 שעות ביממה".


מצבו הבריאותי הנפשי של טרי הביא לאשפוז תכוף בבית החולים במהלך השנים שלאחר מכן, אך בין הנפילות הוא הצליח לסדר אורח חיים כמעט נורמלי. בשנת 1972 הוא נישא לאולגה, גרושה ואם לשניים ממחוז דורהאם. בואי לא יכל להשתתף בטקס שנערך במשרד הרישום של קרוידון, מכיוון שהאירוע התנגש עם תחילת סיבוב ההופעות שלו כזיגי סטארדאסט. אולגה תמות שלוש שנים אחרי טרי.


בשנת 1976 עברו טרי ואולגה לבית מרווח בדרום-מזרח לונדון. אך אושרם היה קצר מועד, כי טרי סירב להכיר בכך שהוא חולה קשה והפסיק לקחת את התרופות שלו. לפעמים הוא היה אלים וגם נעלם לזמן רב. אולגה החלה בהליכי גירושין וזכתה בצו בית משפט האוסר עליו להגיע לביתם.


בשנת 1981 התאשפז שוב טרי. שנה לאחר מכן הוא ניסה להתאבד ובואי בא לראותו בפעם האחרונה. לוח זמנים תובעני של כוכב בסדר גודל שלו לא נתן לו זמן פנוי. מאמר בעיתון צהובון הסאן הבריטי פרסם, במאי 1983, כי בעוד שבואי הרוויח מיליון מסיבוב ההופעות האחרון שלו, הוא סירב לתת פרוטה לאחיו החורג והפגוע. המאמר נכתב לפי דבריה של קרובת משפחה ממורמרת. "דייוויד הבטיח לשלם עבור הטיפול הטוב ביותר האפשרי, אך הוא לא עשה דבר. טרי סגד לדייויד, אבל הוא לא יכל אפילו לארגן לו כניסה לאחד המופעים שלו בלונדון. הפעם היחידה שדייויד ביקר את טרי בעשר השנים האחרונות הייתה בשנה שעברה, לאחר שטרי ניסה להרוג את עצמו. דייוויד אמר שהביקור את טרי מפחיד אותו כי הוא חושש משגעון בעצמו. אבל אם זה המקרה, כל שעליו לעשות זה לתת קצת כסף לרופאים, לא יותר".


דוברו של בואי הגיב לעיתון: "כמובן שלדייויד אכפת מאוד מאחיו והוא תמיד עשה כמיטב יכולתו בשבילו".


טרי התאבד בתחנת הרכבת קולסדון, לא רחוק מהמוסד בו אושפז. מזג האוויר היה קר ושלג ירד. הוא הצליח לחמוק מבית החולים מבלי שישימו לב אליו. מאז סופר כי בואי החליט שנוכחותו בהלווייתו של אחיו תהפוך את האירוע לקרקס תקשורתי ולכן הוא בחר להתרחק. הוא שלח סלסלת פרחים, יחד עם פתק ובו שורה מהסרט בלייד ראנר: "ראית יותר דברים ממה שיכולנו לדמיין, אבל כל הרגעים האלה יאבדו, כמו דמעות שנשטפו מהגשם".


כמה משיריו של בואי מכילים מילים שאמורות להתייחס לטרי. כאשר בואי שחרר את השיר JUMP THEY SAY, בשנת 1993, טענה דודתו שהוא השתמש בהתאבדותו של טרי כדי להכניס עוד שיר למצעד. הוא, מצדו, סיפר אז לעיתון NME: "השיר מבוסס למחצה על ההתרשמות שלי מאחי החורג וכנראה, בפעם הראשונה, ניסיתי לכתוב על מה שהרגשתי לגבי התאבדותו. זה גם קשור לתחושה שלי שלפעמים קפצתי באופן מטפיזי אל הלא נודע כשאני תוהה אם באמת יש שם משהו שיתמוך בי, או איך שלא תרצו לקרוא לזה; אלוהים או כוח חיים? זו יצירה אימפרסיוניסטית - אין לה עלילה נרטיבית ברורה ומגובשת".



ב-16 בינואר בשנת 1970 הורדה תצוגה של ג'ון לנון בגלריה בלונדון, שנקראה BAG ONE. הציורים בתצוגה נתפסו בעיני רבים כפורנוגרפיה והסקוטלנד יארד התערב.



עיתון הטיימס שבלונדון דיווח: "הסקוטלנד יארד פרץ בפתאומיות, בשעת בוקר, לגלריה והוריד את הציורים הגסים, שבאו לתאר את חיי הזוג ג'ון ויוקו. חמושים בצו חיפוש, השתלטו השוטרים על התערוכה שהועלתה ברחוב ניו בונד שבלונדון והחרימו שמונה ציורים שהיו תלויים על הקיר במסגרות. כ-6,000 איש כבר הספיקו לצפות בתערוכה וכמה ציורים כבר נמכרו. ג'ון נמצא כעת בדנמרק עם אשתו ובתה והגיב שכל זה הוא בדיחה".



ב-16 בינואר בשנת 1971 יצא תקליט הבכורה של להקת זיזי טופ.



הגיטריסט-זמר, בילי גיבונס, אמר: "היינו ביחד בערך שישה חודשים והסתובבנו בסצנת הברים, ניגנו בכל החורים המסריחים הרגילים. לקחנו את האולפן כהרחבה של מופע הבמה. הבסיס היה שכולנו ננגן יחד בחדר אחד, אבל לא רצינו להפנות עורף לטכניקות הקלטה עכשוויות. כדי לתת לסאונד שלנו כמה שיותר נוכחות ותמיכה, הפכנו לקצת יותר משלושה נגנים עם היתרונות של הוספת ערוצים. זה היה סוג טבעי של תמיכה - כמה קטעי גיטרת קצב, קצת מרקם. זה היה בערך כך. קראנו לתקליט 'האלבום הראשון של זיזי טיפ', כי רצינו שכולם יידעו שיהיו עוד. לא היינו בטוחים אם נקבל הזדמנות נוספת באולפן, אבל היו לנו תקוות גדולות".


בספרו גיבונס כתב: "השאלה היא: האם ההופעות החיות הניעו את המכירה של האלבום הראשון שלנו? או שזה היה הפוך? בשווקים מסוימים, התקליט הגיע הרבה לפני שאנחנו הגענו. אחד החברים והמנטור הגדול שלנו, וולטר בולדווין, היה במקור מיוסטון. הוא היגר לממפיס. הקלטנו את האלבום הראשון כשוולטר צלצל אליי, משמיע לי את פיטר גרין עם פליטווד מאק בטלפון. זה היה כל כך נכון שרצנו לאולפן כשאנו נאחזים בהשראה הזו. זה כנראה סימן את השינוי הגדול שחיזק את האישיות של הלהקה עם העדפה לבלוז-רוק מופשט. כשההקלטות הושלמו ונמסרו, וולטר הביא תקליט דמו של זה לאמרגן סטדמן מתיוס, שהפיק את פסטיבל הבלוז של ממפיס, באוברטון פארק, עדיין אחד המקומות הגדולים בכל הזמנים. סטדמן הניח שהלהקה שלנו היא מיזוג של מוזיקאים שחורים. הוא שכר אותנו והגעתנו לממפיס גרמה לו להלם - 'מי הם שלושת הלבנים האלו, חבר'ה?!'..."


ב-16 בינואר בשנת 1968 יצא אחד האלבומים הראשונים בתולדות הרוק הכבד. שמו הוא VINCEBUS ERUPTION וללהקה שעשתה אותו קראו BLUE CHEER. את שם האלבום הגה חבר של הלהקה שהסביר לה שמשמעותו "אנו שולטים בכאוס".



כיום אנחנו כבר מכירים המון סוגים של רוק כבד, אבל כשהאלבום הזה יצא בזמנו, הוא חולל רעש, תרתי משמע. יכול אף להיות שזה אלבום הרוק הכבד הראשון שהגיח מארה"ב כבשורה לעולם. כבר מצלילי הפתיחה של SUMMERTIME BLUES, במקור של אדי קוקראן, מזיעים הרמקולים היטב מהגיטרה המלוכלכת של לי סטיבנס, שנעטפה באפקט פאז. השירה של דיקי פיטרסון נשמעת ברורה מאד בהקלטה וזה מבליט אף יותר את הצליל הדיסטורשני של סטיבנס, שיודע ללהטט במיתרים.


השיר השני הוא ROCK ME BABY, שבא בתבנית בלוז ומוכיח שהיו אז יותר מדי להקות שנפלו למלכודת הבלוז אז. מבחינתי, השיר הזה מביא נפילה קלה אחרי הפתיחה המוחצת. אבל השיר השלישי, DOCTOR PLEASE, מחזיר אותנו למסלול הנכון. לחובבי גיטרת הגאראז' יש פה הרבה מה לשמוע בשיר הזה, שחלקו מאולתר ומפגיז בפידבקים. פיטרסון כתב את השיר הזה לאחר לבטים אישיים בעניין הפיתוי לקחת אל.אס.די שהוצע לו. ברור שבסוף הוא לקח אותו ויצא למסע משלו. חשבתם אחרת?


השיר הרביעי באלבום, OUT OF FOCUS, דווקא נשמע מאד בפוקוס עם הגרוב הכי מהודק שנשמע עד כה מהשלישיה הזו. השיר הבא PARCHMENT FARM גורם לי לשער שחברי גראנד פ'אנק ריילרואד העתידית הקשיבו לו הרבה, לפני שניגשו להקליט אלבום בכורה בשם IN TIME. השיר האחרון נקרא SECOND TIME AROUND והוא מסיים אלבום חשמלי כמו שצריך, עם סולו תופים של פול וויילי, לפני שהגיטרה של סטיבנס מתפרצת כמו לבה רותחת.


דיקי פיטרסון אמר בזמנו: "המופע של בלו צ'יר מציג להקה חסרת יומרנות. אין לנו כל מיני אפקטים ויזואליים. אנחנו באים אליכם עם הרוק'נ'רול הכי ישיר שיש. אני מאמין שרוק'נ'רול מכיל עשרה אחוזי טכניקה ותשעים אחוזים של גישה. מלכתחילה רצינו לבוא בגישה רועשת. ברור שיש לנו על הבמה המון מגברי מארשאל. הרי צריך לעשות רעש איכשהו".


המתופף פול וויילי: "הערצנו את היארדבירדס ועירבבנו את הגישה שלהם עם הסגנון של להקת המי. שלושתנו ראינו יחד את הנדריקס בפסטיבל מונטריי ואז החלטנו להקים שלישיה משלנו. רבים קראו לנו אז להקת בלוז-רוק כי עדיין לא נולד המושג רוק כבד. טענו בזמנו שאנחנו מחקים את הנדריקס, אבל הקהל נמשך אלינו. מצד שני, מוזיקאים אחרים נרתעו מאיתנו. זכור לי שלהקות כמו גרייטפול דד וג'פרסון איירפליין התנהגו כלפינו ביהירות לא נעימה. אבל הצלחנו להשיג חוזה הקלטות טוב וחברת התקליטים ממש עמדה מאחורינו".


עיתון בילבורד פרסם ביקורת על האלבום במרץ 1968: "הנה אלבום שמשקף את הרוק הפסיכדלי. הצליל החי של הלהקה הזו נקלט פה היטב. זה אלבום מלהיב שצריך להימכר היטב".


בעיתון האמריקאי KRLA פורסמה ביקורת במרץ 1968: "הם מנגנים חזק וחורקים היטב. אבל אי אפשר להשוותם להנדריקס וללהקת CREAM, שטובים מהם. זה לא אומר שהם גרועים לחלוטין. בכל זאת 'סאמרטיים בלוז' יצא כתקליטון ומושמע לא מעט".


ברולינג סטון נכתב בביקורת על האלבום באפריל 1968: "החברים של הלהקה הזו לא מבינים עדיין שצריך להפריד בין צליל חי לצליל של אלבום. ההפקה של האלבום לא ממש טובה ונחוץ עוד כלי נגינה אחד כדי להשלים את הצליל של הלהקה, כי הם לא נגנים טובים כשלישיה".


בעיתון CHEETAH נכתב בביקורת במאי 1968: "הנדריקס ולהקת CREAM הצמיחו המון חקיינים אמריקנים שלא מצליחים להבין את הסגנון היטב. להקת בלו צ'יר היא הרועשת מכולן. הפעם היחידה בה הם מצליחים לייצר קצב, גם הוא משלומפר וזה בשיר OUT OF FOCUS".



ב-16 בינואר בשנת 1969 התקשר עורך הדין של הזמרת, ארית'ה פרנקלין, לתחנת המשטרה בפלורידה. הוא ביקש להודיע להם על אישה שהופיעה שם כפרנקלין - באופן משכנע למדי - אך היא זיוף. המתחזה, ויקי ג'ונס, נעצרה אך שוחררה לחופשי כאשר התברר שהיא נכפתה לזה על ידי אמרגן חסר מצפון.



"אני לא היא. אני לא דומה לה. אני לא מתלבשת כמוה ובטוח שאין לי את הכסף שלה. אבל אני נשמעת כמוה, כך אמרה ויקי ג'יין ג'ונס, זמרת הנשמה שהודתה שהתחזתה לזמרת המפורסמת. "אני רוצה להגיד את האמת", אמרה בראיון בלעדי אז כשהיא מתייחסת לאירועים שהובילו למעצרו של אמרגן ניו יורקי באשמת פרסום מטעה.


לאוול הארדי, בן 24, הודה באשמה הנובעת מהופעה מתוכננת של "מיס פרנקלין". ההופעה בוטלה על ידי שני מעריצי הזמרת לאחר שנודע להם על המתיחה. מיס ג'ונס סיפרה לשריף שהארדי איים עליה שיכריח אותה להתחזות לזמרת הנשמה המפורסמת. "מעולם לא פגשתי את ארית'ה פרנקלין ומעולם לא ראיתי אותה מלבד בטלוויזיה", אמרה ויקי, ששמה האמיתי הוא מארי ג'יין ג'ונס והיא הייתה בת 27. האנשים בהופעתה בפורט מאיירס נתנו לה מחיאות כפיים סוערות אחרי שהיא שרה כשהיא חובשת פאה ושמה "הרבה איפור", לדבריה.


בתחילה הארדי ביקש ממנה להתחזות לפרנקלין כשפגש אותה בריצ'מונד, וושינגטון. "אני אמרתי לא", היא אמרה אבל הארדי פנה אליה שוב בנובמבר, וביקש ממנה להופיע בשמה הפרטי... "הוא אמר לי שישלמו לי 1,000 דולר עבור שש הופעות. כל הזמן חשבתי שאני הולכת לעשות את ההופעות בשמי".




ב-16 בינואר בשנת 2021 מת המפיק המוכשר והמעורער פיל ספקטור מקורונה, לאחר שהועבר מבית הכלא לבית חולים. בן 81 במותו.



פיל ספקטור נחשב למפיק מוזיקה גאון, מטורף, עריץ וחולה שליטה בלתי שפוי. השילוב של כל אלו הפך לטרגדיה אחת גדולה. ספקטור יצר בשנות השישים שיטת הפקה מיוחדת ששמה "חומת הצליל" ובה נגנים רבים שניגנו בו זמנית בהקלטה, כדי ליצור צליל עשיר. להיטו הראשון, בגיל 17, היה TO KNOW HIM IS TO LOVE HIM – לפי המילים שנחרטו על מצבת אביו, שהתאבד כשפיל היה בן תשע ולבו נשבר לחתיכות. לרוב הוא היה ידוע כבר אז בחזותו המוזרה, בנפשו המתוסבכת וביחס הנוקשה שנהג להפיל על האנשים אותם הפיק. עדיין, כולם העריצוהו בגלל שיטת צליל אותה רקח וקרא לה "חומת הסאונד". הוא השיג אותה עם העסקת נגנים רבים בהקלטה, בעת ובעונה אחת.


ספקטור אמר על שיטת הפקתו במלודי מייקר: "כשאתה רואה סרט של קובריק, תגיד לי בבקשה כמה שמות אתה זוכר באופן מיידי מצוות השחקנים שם. אחד? שניים? אותו הדבר עם פליני. וזה מה שאני רוצה לעשות כשאני עורך הקלטה. זמרים הם כלי נגינה לעבוד איתו. אין בתקליטים שלי הרמוניות עם ארבעה קולות. אולי יש הרמוניה עם 32 קולות". השירים והתקליטים שיצר היו חייו. הוא נשם אותם. הוא הפיק תועלת מהאנשים שעבדו לצדו. הוא השתמש בהם ואז זרק אותם. הוא ראה אנשים כמשהו שניתן להשתמש בו ולזרוק לאנחות – במיחד נשים. הזמרות ששרו בהפקותיו חוו, פעמים רבות, ניצול מחפיר מטעמו ונותרו עם הכאב. סיפורים בעייתיים שנקשרו לשמו החמירו עם השנים, עם מאבטח צמוד שהיה לצדו וסמים ואלכוהול שהיו מרכיבים קבועים בתפריט היומי שלו.


אחרי שנישא לזמרת רוני בנט, מהרכב הרונטס אותו הקים, הוא גרם לה במהרה להבין לאיזה מלכודת היא נפלה. ספקטור נהג לנעול אותה באחוזה החשוכה כשאינו מרשה לה להיפגש ולדבר עם אף אחד. במקרים היחידים שהרשה לה לצאת, הוא הכריח אותה לנהוג במכונית עם בובה מתנפחת בדמותו שהוצבה במושב שלצידה, כדי שגברים לא יתחילו איתה. רוני הסכימה לזה, כי רק כך יכלה לצאת מהבית. השניים אימצו ילד, דונטה, שחייו הפכו גם הם לגיהנום, כשספקטור נעל אותו בתנאים שדמו לבית סוהר. בחג מולד העניק ספקטור לאשתו מתנת חג מיוחדת; זוג תאומים יתומים שאימץ. רוני רתחה מזעם. לבסוף היא הצליחה לברוח מהכלוב, יחפה כי ספקטור לקח את כל נעליה, ובספרה האוטוביוגרפי ציטטה אותו אומר: "אם הכלבה הזו תנסה לברוח ממני, אהרוג אותה בשניה בה היא תצא מהבית".


ג'ון לנון, שעבד עמו במשך שנים, גילה את הסכנה בשנת 1974. לנון חשב שספקטור נושא באקדחו קליעי סרק, אבל יום אחד נשמע לפתע רעש ירייה אדיר מכיוון חדר הבקרה שבאולפן. כולם קפאו במקום. במרכז החדר עמד ספקטור עם אקדח חם בידו, שהלוע שלו לכיוון התיקרה. לנון מיהר להגיב: "פיל, אם אתה רוצה להרוג אותי, אז תהרוג אותי עכשיו אבל שלא תעז להרוס את השמיעה שלי, כי אני זקוק לה". לאונרד כהן עבד עמו בשנת 1977 על אלבום (DEATH OF A LADIES` MAN) וסיפר: "יום אחד הוא עמד באולפן עם בקבוק יין ביד אחת ואקדח בידו השניה. אז הוא שם את ידו על כתפי, הצמיד את לוע האקדח לתוך עורפי ואמר לי שהוא אוהב אותי. אז עניתי לו שאני באמת מקווה שהוא אוהב אותי". עם האקדח שמוצמד לרקה של כהן העייף מיום של הקלטה, ספקטור הכריח אותו לשיר שוב למיקרופון.


בתחילת 2003 הוא אמר בראיון לעיתון "טלגרף": "אני נוטל תרופות נגד סכיזופרניה, אבל לא הייתי אומר שאני סכיזופרני. יש לי אישיות דו-קוטבית, וזה מוזר. אני האויב הכי גרוע של עצמי. יש בתוכי שטנים שנלחמים בי".


ב-2 בפברואר 2003 ביקש ספקטור לצאת לבלות, לאחר תקופה של התבודדות. הוא הזמין את חברת נעוריו, רומי דייויס, למסעדה. שם היא ביקשה שלא ישתה אלכוהול עם התקופות שהוא נטל. זה הרס לו את הבילוי ובמהרה הוא החזיר אותה לביתה וחזר למסעדה, הפעם כדי לבלות עם המלצרית שם, קת'י סאליבן. השניים יצאו למסעדה אחרת והוא שתה כמות רבה מאד של אלכוהול, כשלקראת חצות הוא אמר לה, "בואי נמשיך מכאן למועדון HOUSE OF BLUES".


השניים עברו למועדון השוקק בהוליווד, ובכניסה לחדר האח"מים נתקל ספקטר במארחת, לנה קלארקסון בת ה-41. היה רגע של בלבול; היא לא הכירה או זיהתה את ספקטור, ובתחילה סירבה לתת לו להיכנס לאזור החברים בלבד. ספקטור ניסה להפעיל את משפט הידוענים האולטימטיבי – "את לא יודעת מי אני?", אך לשווא. עובד אחר במועדון הגיע כדי להחליק את העניינים ואמר למארחת שיש להתייחס לספקטור כחבר מיוחד של השחקן דן אקרויד, שהיה לו שם מעמד של זהב. קלארקסון התנצלה בפניו, הציגה את עצמה, ואז הובילה אותו ואת סאליבן לפינת ישיבה.


עבור קלארקסון, השנה הקודמת הייתה קשה במיוחד. הסרטים ותפקידי טלוויזיה שהפכו אותה לכוכבת פולחן קטנה בשנות העשרים לחייה, ונמשכו בשנות השלושים המוקדמות לחייה, כמעט התייבשו, וניסיונותיה לסלול קריירה חדשה כסטנדאפיסטית נפגעו בגלל תאונה בה החליקה ושברה את שני פרקי ידיה ואת התכנית המקצועית שלה. עבודה כמארחת במועדון ההוא נראתה לה פתרון זמני טוב.


באחת וחצי בלילה רצתה סאליבן לעזוב וספקטור פשוט המשיך לשתות לשכרה. היא הזמינה מים ובכך גרמה לו להתפוצץ ולסלקה משם. הוא נותר לבד כשבשתיים בלילה ניגשה אליו קלארקסון, "מר ספקטור, האם להביא לך עוד משהו? שמי לאנה". הוא ענה, "לאנה, אולי פשוט תשבי לידי ונשתה משהו ביחד?". היא שאלה את הממונה עליה, האם היא יכולה לקבל הזמנה מספקטור לשתות משהו. מנהל המועדון השיב, "לא, את במשמרת". ספקטור השיב, "טוב, אולי מאוחר יותר".


כחצי שעה לאחר מכן נסגר המועדון ובחוץ הפציר ספקטור בקלארקסון, "בואי איתי, אני אראה לך את האחוזה שלי". היא הייתה עייפה וביקשה ללכת לביתה. ספקטור לא ויתר וכשנכנסה למרצדס המפוארת, היא אמרה בשקט לנהג הפרטי, אדריאנו דה סוזה, שסגר אחריה את הדלת, "זה בסדר. אני אשאר למשקה אחד בלבד".


ספקטור התעצבן והורה לה לא לדבר עם הנהג אלא רק איתו. בדרך הוא שלף את נגן הוידאו והראה לקלארקסון את הסרט הקולנועי, KISS TOMORROW GOODBYE. כשהגיעו, ספקטור השיכור התעקש שיעלו במדרגות הרבות שהובילו לדלת הכניסה. דה סוזה בינתיים נסע להחנות את הרכב קרוב לפתח האחוזה.

קצת לאחר חמש לפנות בוקר שמע לפתע דה סוזה, שנשאר ברכב, צליל יריה מבהיל. הוא יצא מהמכונית, אבל לא ראה שום דבר שגוי וחזר לתוכה. אז ספקטור הגיח מהדלת האחורית והנהג שוב יצא מהמכונית. ספקטור עדיין היה לבוש בבגדי הבילוי שלו. בידו הימנית היה אקדח שהוא החזיק קרוב לבטנו והנהג יכל היה לראות דם על גב של היד. זה היה בשלב הזה שספקטור אמר לו, "אני חושב שהרגתי מישהי". כשהסתכל לתוך המסדרון, דה סוזה יכל לראוות את לאנה קלרקסון, שמוטה בכיסא עם דם על פניה. הוא שאל בבהלה, "מה קרה, אדוני?" וספקטור משך בכתפיו ואמר, "אני לא יודע" ולאחר מכן פנה חזרה לעבר הבית. דה סוזה ניסה להתקשר למוקד 911 בטלפון הנייד שלו, אבל היה כל כך מזועזע שלא הצליח לבצע את השיחה. הוא חזר למכונית ונסע מחוץ לאחוזה. כשחש שהגיע למקום בטוח יותר, הוא שוב חייג 911 - "שלום, שמי אדריאנו. אני הנהג של פיל ספקטור ואני חושב שהבוס שלי הרג אדם. תוכלו לשלוח ניידת? מפני שאני הנהג, אני מחכה בחוץ... בבקשה, תבואו".


פיל ספקטור לא התקשר כלל למשטרה לאחר המעשה...


השוטרים שהגיעו מצאו את גופתה של קלארקסון על כסא. היה ברור שהיא נורתה בפניה וחתיכות משיניה היו מפוזרות על השטיח האדום מקיר לקיר. לצד הגופה הייתה שידה מעץ ובמגירה הפתוחה נראה נרתיק שתאם את האקדח החם, בקוטר 0.38 קליבר, שנח על השטיח, ליד רגלה השמאלית של קלארקסון. על כתפה היה מונח התיק שלה, כמי שביקשה לצאת מהאחוזה אך הדבר נמנע ממנה.


ניתן היה לראות את ספקטור עושה את דרכו במורד המדרגות ומופיע בדלת האחורית. הוא כבר לא לבש את הז'קט הלבן וידיו היו בכיסים. הוא נראה "נסער קלות" ושוטר אמר לו להרים את ידיו מעל ראשו. ספקטור עשה זאת ואז הניח את ידיו בכיסיו שוב ופנה להיכנס לבית ואמר, "אתם חייבים לבוא לראות את זה. צר לי שזה קרה. אין לי מושג איך זה קרה, אבל זה קרה. אני לא שיכור ואני לא אידיוט. אני יכול לספר לכם מה קרה".


השוטר הורה לו שוב להוציא את ידיו מכיסיו, וכשהוא סירב, זה ירה לעברו חיץ טייזר שלא ממש השפיע. לאחר מאבק קצר, שני שוטרים הצליחו לאזוק את ידיו. ספקטור שכב עם הפנים כלפי מטה על הרצפה. "אין צורך לאזוק אותי. אני יכול לספר לכם מה קרה", הוא הגיב קול שהפך תקיף יותר, "מה הבעיה שלכם, לעזאזל? אלוהים אדירים. רדו ממני, לעזאזל! זה טיפשי. צר לי שיש כאן אישה מתה. אבל צר לי, זה פשוט קרה. זאת הייתה טעות. אני לא רוברט בלייק. אני יכול להסביר. אני לא מבין מה הבעיה הדפוקה שלכם. האקדח ירה בטעות. אוי, אלוהים".


קצת אחרי שש בבוקר הושם פיל ספקטור במעצר בחשד להפרת סעיף 187 לפי חוק העונשין בקליפורניה - רצח מדרגה שניה (שהוא רצח ללא כוונה תחילה). משם הועבר ספקטור למשטרת אלהמברה, שם הוזעק עורך דינו, שמיהר לתכנן את השחרור בערבות. הוא שוחרר בערבות עבור מיליון דולר, כשבינתיים נמצאו בחיפוש באחוזה כלי נשק נוספים ותחמושת קליעים לרוב. למרות שדמה של קלארקסון נשאר בשקעים בגוף האקדח, נראה שהוא נוקה לפני שהונח, על ידי ספקטור, ליד רגלה השמאלית. בחדר סמוך מצאה המשטרה חיתול בד ספוג במים ובדמה של קלארקסון. היה ברור שמישהו ניגב את פניה של קלארקסון בבד זה וניסה לשטוף אותו דווקא באסלה ולא בכיור. מריחות דמה נמצאו גם על ידית הדלת האחורית ועל גבי מעקה עץ המוביל לקומה העליונה. שם מצאו השוטרים את הבגד שלבש ספקטור באותו ערב; השרוול השמאלי של הז'קט היה מכוסה בדם.


ספקטור נלקח לתחנת המשטרה כשהוא לוחמני ומתעלל מילולית, קורא לסוהר "תחת שמן". הוא הדיף ריח של אלכוהול ונראה שהיה שתוי. הוא סירב פעמיים לבצע בדיקת אלכוהול. ספקטור שאל אם הוא יכול להתקשר לעורך הדין שלו ונאמר לו שהוא יכול לעשות זאת לאחר שיירגע וישתף פעולה עם הסוהרים ויספק מידע. בשלב זה ספקטור שינה פתאום את הנושא ואמר, "אני לא יודע מאיפה היא השיגה את האקדח אבל היא התחילה לנופף בו. אמרתי לה להניח את האקדח, אך היא סירבה והתחילה לשיר את שיריי. היא לקחה את האקדח, כיוונה אותו לראשה ונפלה בחזרה לכיסא, זורק את ראשה לאחור". זו גרסה בעייתית לנוכח העובדה שקלארקסון לא ידעה כלל מי הוא, כשנכנס למועדון, כמה שעות לפני כן.


לאחר מכן הוא התפוצץ מול חוקריו: "זה שטויות. אתם מחזיקים אותי כאן במשך שעות מזוינות ונעלתם אותי כמו איזה חתיכת חרא. ואתם מתייחסים אלי רע ומטלטלים אותי. ומתי מישהי מעמידה פנים שהיא המארחת במועדון 'בית הבלוז' ובאה אליי הביתה...ותזכרו שאני הבעלים של בית הבלוז! איפה שהגברת העמידה פנים שהיא עובדת, בסדר? ואז היא פשוט מפוצצת את הראש המזוין שלה בבית שלי ואתם באים ועוצרים אותי ומכים אותי. אני לא יודע מה הייתה הבעיה שלה, אבל היא לא הייתה המאבטחת בבית הבלוז והיא חתיכת חרא. בהחלט לא הייתה לה זכות להגיע לטירה המזוינת שלי. מה לעזאזל קורה איתכם, אנשים? מישהו מכם ישלם על זה ואתם, המזדיינים, נכנסים אליי הביתה ומחטטים בבית המזוין שלי, ואתם קושרים אותי כמו חזיר מזוין בזמן שמישהי התאבדה שם".


בשבע בערב שוחרר ספקטור ממעצר בערבות בסך מיליון דולר. הוא הורשה לצאת מתחנת המשטרה דרך הכניסה האחורית, כדי להימנע מהעיתונות הממתינה. באופן זמני אין לו אפשרות לחזור לאחוזתו. כמה ימים לאחר מכן, ספקטור חזר לביתו. השטיחים כבר נוקו והכיסא שבו נמצאה גופתה של קלארקסון נלקח.


המשפט נגד פיל ספקטור ספג שורה של עיכובים לפני שיצא לדרך ב-25 באפריל 2007. עברו כמה שנים מאז הירי ולצוות הגנה היה מספיק זמן לאסוף חומרים. ספקטור בחר להפוך את המשפט לתיאטרון האישי שלו, כשהגיע עם פיאה מנופחת ומוגזמת ומשך תשומת לב רבה מהקהל ומהתקשורת הצמאה. השופט, לארי פידלר, לא שכח לציין, בתחילת הסשן, לחבר המושבעים, "זכרו היום שהתכנסנו כאן משום שמישהי מתה". ספקטור הגיב עלל כך בראיון: "השופט אמר את זה כי הוא בן זונה מרושע שלא מחבב אותי".


למגזין "אסקווייר" הוא סיפר אז בראיון: "לא עשיתי שום דבר רע. התקשרתי למשטרה בעצמי. התקשרתי למשטרה... היא נישקה את האקדח. אין לי מושג למה - מעולם לא הכרתי אותה, אפילו לא ראיתי אותה לפני אותו לילה. אין לי מושג מי היא הייתה. אני לא יודע מאיפה או איך היא השיגה את האקדח. היא הייתה רועשת ושיכורה עוד לפני שיצאנו מהמועדון. היא תפסה בקבוק טקילה מהבר לקחת איתה לאחוזה. לא הייתי שיכור. היא הרגה את עצמה. מה שקורה פה זה תפירת תיק".


אדריאנו דה סוזה התייצב כעד ראייה ובעת עדותו נראה לפתע שינוי מהותי בפניו של ספקטור; הוא לפתע נראה מבוהל ומבין שמשהו באמת קרה איתו. עדות זו הייתה הרסנית לסניגוריה, שניסתה לתקן את מצבה עם הצגת דה סוזה הברזילאי כאיש שלא הבין את המשפט "אני חושב שהרגתי מישהי", כשלמעשה ספקטור אמר, "אני חושב שמישהי נהרגה". חלק מחבר המושבעים נעלב מגישה זו שזילזלה באנשים עם מבטא זר. הסנגור הוסיף וניסה להוכיח שרעש המזרקה, בכניסה לאחוזה, היה כה חזק שהנהג לא יכל לשמוע קול ירי.


התובעים זימנו למשפט נשים שהכירו אותו מתקופות שונות. סטפני ג'נינגס סיפרה שספקטור איים עליה באקדח כשהיו, בחדרים נפרדים, בבית מלון והוא דרש שהיא תהיה איתו. "חשבתי שהוא הולך לירות בי למוות". המשטרה שהגיעה שילחה אותה לדרכה בחושבה שהיא נערת ליווי. בהמשך אותה שנת 1994 התקשר אליה ספקטור שוב להזמינה למסיבת יום ההולדת שלו. היא סירבה והוא אמר במשיבון שלה, שהושמע במשפט, "שמעתי את דברייך ואני אדאג שלא תעבדי יותר לעולם. את מניאקית דפוקה וזונה שקרנית. אל תתעסקי איתי. לא מאיימים על זונה במין, כי אדאג שתהיי מובטלת ואצליח במשימה זו. את יודעת מי מדבר תסמכי עליי, אני טוב במה שאני עושה. אז ביי ולכי לעזאזל".


דברה רוביטייל אמרה שבשנת 1975 הוא כיוון אליה אקדח כדי למנוע ממנה לעזוב אחרי קיום יחסי מין איתו. גם מליסה גרוסבנור סיפרה על אקדח שהצמיד בין עיניה ואמר, "אם תעזבי את האחוזה, אני אהרוג אותך". הן לא היו היחידות במשפט סיפור שקו עלילתו דומה – שתיה, סקס, דחייה, רצון לעזוב, איום באקדח. "הוא נראה אחוז שדים", אמרה אחת מהן בקול רועד.


התובעים אמרו כי ספקטור ירה בקלארקסון בזעם המופעל על ידי אלכוהול לאחר שהתנגדה לו אך הם לא הצליחו להציג ראיות משפטיות שהניחו את האקדח בידו. אנשי ההגנה הציגו את קלארקסון כשחקנית מיואשת מהקריירה המדשדשת ומכלכלתה המרוששת ווהוכיחו, באופן מדעי, שהיא אחזה באקדח בעת הירי ולא ספקטור. בגרסה שלהם, ספקטור ירד במדרגות, ראה את קלארקסון במבואה עם האקדח בפיה, מיהר אליה כשהוא מרים את ידיו וצועק, "לא!". תמונה זו תאמה את ממצא הזיהוי הפלילי עמו באה התביעה (כתם דם אחד קטן בז'קט הלבן שלו ולא כמות דם גדולה שנספגה בו). טיעון זה ריסק את התביעה.


כשהוא בינתיים משוחרר בערבות, ספקטור נישא בינתיים לאשתו השלישית, ראשל שורט, שהייתה צעירה ממנו בכ-40 שנה. חתונתם נערכה בזירה בה נהרגה קלארקסון ומאז היא עשתה רעש רב בבית המשפט ולא פעם עיצבנה את השופט. עבור ספקטור, נראה היה שיש לסיכוי שהוא יואשם ברצח השפעה מועטה על פעילותו או התיאבון שלו. ספקטור חי אז כרגיל ומצאו אותו לרוב במועדונים ובמסעדות.


ב-27 בספטמבר 2007 הגיעה החלטת חבר המושבעים, "לא הצלחנו להגיע למסקנה חד משמעית". השופט ביטל את המשפט וספקטור הצטרף למייקל ג'קסון, או ג'יי סימפסון ורוברט בלייק ששמם היה ברשימת המפורסמים שהתובעים בדרום קליפורניה לא הצליחו להרשיע בתיקים פליליים גבוהים. ספקטור ואשתו חזרו לאחוזה ובכניסתם לבית רקדו בשמחה רבה. משפחתה של קלארקסון רתחה מזעם מול עוד ידוען עשיר מאד שהצליח כך לחמוק מעונש.


התובע לא ויתר ודרש משפט חוזר. שנתיים לאחר מכן הובא ספקטור לבית המשפט, כשהוא נראה שברירי ומזועזע, לחידוש המשפט נגדו. הוא היה בטוח בצדקתו כשהפעם ניצב לצדו צוות סניגוריה שונה מהפעם הקודמת אך התקשורת כבר איבדה בזה עניין והמשפט לא התנהל כקרקס. הפעם הגיע חבר המושבעים לכלל החלטה; פיל ספקטור מואשם ברצח מדרגה שנייה עם אקדח. ספקטור נידון ל-19 שנים ועד מאסר עולם, בכלא קורקרן בצפון קרולינה.


בדצמבר 2020 הוא חש לא בטוב; הוא התקשה לנשום, השתעל כל הזמן והועבר מהכלא לבית החולים ומת מנגיף הקורונה, ב-16 בינואר 2021, בגיל 81. ולנה קלארקסון? כל חייה היא רצתה להיות מפורסמת וזה אכן קרה... לאחר מותה... כשהיא קבורה במקום בו כה רצתה להצליח – הוליווד - ומתויגת, ללא צדק, כשחקנית נואשת של סרטים מסוג ב' שהגורל זימן לה מפגש גורלי עם פיל ספקטור.


ב-16 בינואר בשנת 1972 יצא תקליט הבכורה של להקת BLUE OYSTER CULT.



אז אחרי הרבה טילטולים של עמוד השדרה, התחלות שווא וחשיבה מחדש - הלהקה הזו קיבל סוף סוף את תקליט הבכורה שלה.


מעצב העטיפה היה ביל גאוליק. סנדי פרלמן, מנהל הלהקה, סיפר: "גאוליק למד בבית הספר לעיצוב ברוד איילנד, והוא עזב שם והועבר לסטוני ברוק. הוא גר במעונות ונתקלתי בו, פשוטו כמשמעו, ביום שבו הוא פרש מגילה ענקית שעליה היו כל העיצובים האדריכליים שלו. הוא היה בערך כמו אלברט שפר שהוזמן על ידי היטלר לעצב את כל אירופה העתידית. וביל גאוליק עיצב את כל אמריקה העתידית, למרות שהוא לא הוזמן על ידי היטלר או אף אחד אחר לעשות כך. ולכן הרבה מעיצוב העטיפה באמת נמצא במגילות המקוריות האלה, שהיו כל כך הרבה גדולות שהן עברו לכל אורך הבניין. השעה הייתה לפנות בוקר בה הוא פרש את המגילה ושם נתקלתי בחומר לראשונה. הוא היה סוג של אקסצנטרי, בלשון המעטה".


ב-16 בינואר בשנת 1980 החל הסיוט הגדול של פול מקרטני. את כל הפרטים על כליאתו ביפן תמצאו לקריאה בלחיצה פה.



ב-16 בינואר בשנת 1981 יצא תקליט חדש ללהקת סטיקס ושמו PARADISE THEATRE. היה לו קונספט רופף שבא לספר את עלייתו ונפילתו של תיאטרון בשיקגו, משם הגיעה הלהקה.



ובכן, מדובר פה באלבום קונספט, שהוא תיאור בדיוני של תיאטרון גן העדן של שיקגו מפתיחתו ועד סגירתו (ובסופו של דבר נטישתו), המשמש כמטאפורה לזמנים המשתנים של אמריקה מסוף שנות ה-70 ועד שנות ה-80. התיאטרון בא לשקף את אמריקה שאיבדה את הזוהר שלה.


סטיקס הצליחה לבסס את עצמה כאחת מלהקות הרוק המסחריות יותר באמריקה מסוף שנות ה-70, עם אלבומים כמו THE GRAND ILLUSION, PIECES OF EIGHT ו- CORNERSTONE ובלדות כמו BABE או קטעי רוק כ- COME SAIL AWAY. אבל עם תחילת האייטיז פינתה רוח תחרותית בריאה בתוך הלהקה את מקומה לדו-קיום מר במהלך ההקלטות של התקליט PARADISE THEATRE. זה אף הלך והחריף באלבום שיצא אחריו, KILROY WAS HERE. דניס דה יאנג, הזמר וקלידן הלהקה, משך אותה לכיוונים שהשאר לא היו מרוצים מהם.


התקליט PARADISE THEATRE היה היחיד של סטיקס שהגיע בארה"ב למקום הראשון במצעד המכירות (הוא הגיע למקום ה-8 בבריטניה), אבל היה זה האלבום הרביעי ברציפות שלהם בארה"ב עם פלטינה משולשת. לעת עתה, נראה היה ש'תיאטרון פרדייז' ייצג את הטוב משני העולמות, עם חזרה לרוק מורכב (אליו שאפו הגיטריסטים טומי שאו וג'יימס יאנג) תוך שהם לא חוסכים בכמות של פאר והדר (אליהם משך דניס דה יאנג). לאלבום זה יש מקום בתולדות המוזיקה גם כאחד האלבומים שהטריפו את הימין הדתי ואת טיפר גור, אז בראש הפאניקה המוסרית של שנות ה-80. סטיקס הייתה אחת הלהקות שנאסר עליהן במפורש להכניס מסרים סאבלימינליים לאלבומים שלהן במטרה לקדם את השטניזם או השימוש בסמים. השיר של סטיקס מהאלבום הזה שעורר את התגובה הזו הוא SNOWBLIND, כשלמרבה האירוניה זה שיר עם מסר חזק נגד סמים.


צ'אק פאנוזו, בסיסט הלהקה, סיפר בספרו: "בשלב זה, למרות ההצלחה שחוותה סטיקס, אני חושב שכולנו ידענו שזה רק עניין של זמן עד ההתפרצות הבאה. המתח היה פשוט גבוה מדי. כשהאגו של אחד מתחיל להאפיל על הכישרון, זו בעיה. קשה לשים את האצבע על מישהו ספציפי ולהטיל עליו את כל האשמה. עם זאת, רוב הסכסוכים כללו דמות משותפת, שניזונה מההצלחה המסחרית העצומה של הלהיט BABE. זה היה דניס דה יאנג. הייתה יומרה של דמוקרטיה, אבל ברור שדניס ישב בראש הענף.


למרות המתח, כולנו התחלנו לעבוד על אלבום נוסף, PARADISE THEATRE. זה היה פרי מוחו של דניס. אני מאמין שהלהקה איפשרה אז לדניס לקחת אחריות פעם נוספת מכמה סיבות: זה היה ניסיון לפיוס לאחר שביקשנו ממנו לעזוב. לדניס אכן היה כישרון לייצר להיטים ובכנות, חשבנו שהרעיון די מגניב.


עם התקליט הזה הפכנו ללהקת הרוק הראשונה בהיסטוריה שהצליחה להשיג ארבעה אלבומי פלטינה משולשת. כיום, אלבומים רבים מגיעים לפלטינה משולשת, אבל בזמנו זה היה די הישג. החיים בתקופה ההיא היו משהו מטושטש שיכול רק להיות מוערך במלואו בדיעבד. עד גיל שלושים חייתי חיים שרוב האנשים רק חלמו לחיות. אבל זו תופעה מוזרה. כאשר אתה נלכד במערבולת, פתאום, אתה מתחיל לשכוח את כל שנות ההליכה דרך מטבח כדי לנגן בחתונה של מישהו. אתה שוכח את האנשים שזרקו מטבעות אליך באיזו במה מאולתרת. הכל הופך לזיכרון רחוק. אתה מרגיש מורם. אנשים מתייחסים אליך אחרת. עכשיו שאתה יכול להרשות לעצמך דברים ונראה שאתה מקבל הרבה דברים בחינם. מיתרי הגיטרה שפעם קניתי - בחינם. הגיטרה עצמה — בחינם. בגדים, נעלי ספורט, מחבטי טניס - ברור שהציעו לנו את זה. עכשיו כשהיה לנו את האלבום הנמכר ביותר והיינו שם מוכר, כולם רצו שנשתמש במותג שלהם מכל סוג שהוא. זה היה מטורף. אחרי כל השנים האלה של אכילה מפוזרת ושינה עם ארבעה אנשים בחדר אחד, אני זוכר כשקיבלנו את המחאת התמלוגים הגדולה הראשונה. היינו בהלם.


אז כולנו שמחנו שהאלבום הצליח. אבל שוב פעם, דניס הוביל את הלהקה רחוק יותר משורשי הרוק שלנו. זה היה בעיקר היצירה של דניס - תיאטרון גדול, בומבסטי, אלבום תיאטרלי. הלחץ בתוך הלהקה עמד לקראת רתיחה".


תקליט זה הכיל שניים מלהיטיה הגדולים של הלהקה; השיר THE BEST OF TIMES נכתב על ידי זמר-קלידן הלהקה, דניס דה יאנג, שסיפר: "בשבילי, השיר פשוט. זה מדבר על הרגע בו העולם משתגע, איך אתה מתמודד? ובמקרה הזה, זו האהבה בין שני אנשים, שהם יוצרים את גן העדן שלהם בתוך החברות שלהם, את האהבה שלהם זה לזו, ואת הבית שלהם... זה אומר שהזמנים הטובים ביותר הם כשאני לבד איתך".


הלהיט השני, TOO MUCH TIME ON MY HANDS, נכתב על ידי הזמר-גיטריסט, טומי שאו. הוא סיפר שביקשו ממנו לכתוב שיר אחד נוסף לאלבום, שעוקב אחר הנושא של אולם קונצרטים שעולה לגדולה ואז מתפורר. הוא אהב את הקונספט, אבל התקשה לכתוב שירים שמתאימים לו, וזו הסיבה שהשיר הזה שלו לא עוקב אחר הנושא.


הייתה לו נסיעה ארוכה לאולפן ההקלטות, ובדרך לשם צץ בראשו לו ליין הבס: "דאן-דאן דון-דון דון-דן-דן-דן". כשהגיע, הוא דאג שהלהקה תקליט את מה שהיה בראש שלו כדי שלא יאבד את זה. השיר עוסק בבחור שמבלה את ימיו בבר המקומי, מדבר בלהט על אירועים עולמיים או כל דבר אחר שצץ לו בראש. אין לו משהו יותר טוב לעשות, ובסיוע אלכוהול, הוא קצת משתגע כשהוא רואה את חייו חומקים.


טומי שאו שאב השראה מבר אמיתי בניילס, מישיגן, שם התגורר. "אני חושב שבאופן רשמי זה נקרא MARK'S TAVERN, אבל כולם קראו לזה MARK'S BAR. זה היה הבר המקומי. המשקאות היו טובים, והמשקאות היו זולים. אתה יכול להיכנס לשם עם 20 דולר ולהיות גיבור היום, אתה יודע - קונה סיבובי משקאות לכולם. תמיד היית נתקל במישהו שהכרת שם. זה היה הבסיס של השיר".



ב-16 בינואר בשנת 1992 נערך מופע UNPLUGGED של אריק קלפטון. היה זה עבורו הישג ענק.



מופע מיוחד זה התרחש מול קהל חי באולפני בריי, שליד ווינדזור. כשרשת MTV צילמה את פרק הפתיחה של העונה השלישית של סדרת "אנפלאגד", עם קלפטון - לא היה עדיין ידוע לאנשי ההפקה כמה יהיה מוצלח הפרק הזה.


כאשר שודר המופע בטלוויזיה, בחודש מרץ, זה הפך לפרק המוצלח ביותר של הסדרה עד אז, מבחינת רייטינג. זה היה כה פופולרי שאותה תחנה ערכה פרק נוסף ששודר ביוני 1992 ובו כמה שירים שלא נכללו בשידור המקורי. האלבום החי, שיצא באוגוסט, הפך לאלבום הנמכר ביותר בקריירה של קלפטון.


הקונספט של סדרת "אנפלאגד" היה ברור; מוזיקאים מובילים בעולם המוזיקה מתנתקים מהגברים ומהאפקטים שלהם ומעבירים בביצועים אקוסטיים את שיריהם. קלפטון שמח להשתתף ולהציג לקהל גם שירים שנכתבו לאחר מות בנו, קונור. אחד מהם היה TEARS IN HEAVEN.


ב- 6 בינואר 1992 חילק רדיו הבי.בי.סי 150 כרטיסים לצילומים. השאלה שנשאלה ברדיו, כדי לזכות בכרטיס, הייתה "איפה אריק שהה בזמן שהקליט את השיר 'אני יריתי בשריף?". לזוכים בתחרות נאמר כי התוכנית תתקיים במיקום סודי. הם קיבלו גם מכתב שנכתב בחלקו: "כולכם צריכים להיות מודעים לכך שהמקומות לא מסומנים ומפיקי התוכנית יקצו לכולם את מושבם. זה יהיה תלוי, למשל, בצבעים שאתה לובשים וכו'. אנא התאזרו בסבלנות בזמן שהתהליך הזה קורה".


אחרי שכולם ישבו במקומותיהם וקיבלו הוראות ממנהל הבמה, נכנס קלפטון בתשואות רמות. הוא ישב במרכז הבמה עם גיטרות אקוסטיות ודוברו בהישג יד. לצדו היו הגיטריסט אנדי פיירוות'ר לאו, הבסיסט נתן איסט (בס), המתופף סטיב פרון, נגן כלי ההקשה ריי קופר, הפסנתרן צ'אק ליוול וזמרות הליווי קייטי קיסון וטסה נילס. ההופעה לא הייתה קולחת ולא פעם היו בה עצירות, כיאה לצילומי טלוויזיה.


קלפטון היה במצב רוח טוב ונראה שהיה נרגש לאחר שניגן את השירים שכתב לזכרו של קונור. העיבודים השונים של כמה משיריו הקלאסיים הפכו את הערב למיוחד ובלט במיוחד הביצוע האקוסטי לקלאסיקה LAYLA.


זו הייתה אולי ההפתעה הגדולה ביותר של יום הצילומים. "ליילה", שהוקלטה במקור על ידי דרק והדומינוס וידועה בגרסה חשמלית, קצבית ודחוסה - קיבלה הפעם ביצוע אוורירי בסגנון שמזכיר יותר את מועדוני הג'אז. לקהל הוא אמר לפני שהוא ולהקתו יצאו לדרך: "נראה אם אתם יכולים לזהות את זה". זה לקח רק כמה צלילים לפני שמחיאות הכפיים הפכו סוערות.


קלפטון אמר לאחר מכן: "אף פעם לא שקלתי לנסות לחדש את השיר הזה. הרבה אמנים עושים את זה. בוב דילן, למשל, משנה הכל בכל פעם שהוא מנגן שיר. וכמובן, אני שר את זה אוקטבה שלמה למטה, מה שמשרה אווירה נעימה”.


אחרי שהביצוע של "ליילה" הסתיים, נערת איפור ניגשה לקלפטון כדי לשים פודרה ולהעלים את הברק מפניו. קלפטון השתומם מול הקהל: "אז מה קורה לחלק הראשון של התוכנית שלא הייתי מאופר בו?". נערת האיפור השיבה "זו רק תוספת פודרה קטנה", אבל קלפטון השיב בנימה מבודחת: "אני לא רוצה שום איפור. תורידי לי את זה". שניות לאחר מכן ניגב הגיטריסט את פניו באומרו "אני לא יכול לנגן עם זה", וגרם לצחוק קליל בקרב הלהקה והקהל.


צהובון הסאן דיווח, כהרגלו לא פעם, באופן שגוי ומנופח: "אריק קלפטון איבד את קור רוחו מול במאי רשת MTV שעצר אותו באמצע שיר במהלך מופע אקוסטי בווינדזור כדי להתאפר. 'אני אמן! לא בובת ברבי מזורגגת!', השתולל קלפטון...". נו טוב, עיתון הסאן נתבע לא מעט פעמים בגלל שטויות שפרסם.


מה שהיה מפתיע בעיני רבים באותה תקופה היה הצליל העשיר בקולו של קלפטון. "כל כך שמחתי לשיר עם להקה מלאה בצורה אקוסטית ולהיות מסוגל לשמוע את הקול שלי".


נתן איסט סיפר על המופע: "זה תמיד כבוד להיות על הבמה עם אריק וזה הפך להופעה מיוחדת מאוד מסיבות רבות. העיבודים החדשים של שירים הפכו אותם לקלאסיקות מחדש. כמובן שלשיר 'דמעות בגן עדן' הייתה השפעה חזקה על הקונצרט עם מחווה כה רגשית לקונור הקטן שרוחו בהחלט מילאה את החדר. אהבתי את כל החוויה ואת האתגר להציג את המוזיקה של אריק בצורה ממש שונה. האווירה על הבמה הייתה כל כך רגועה, הלהקה הייתה מדהימה וזה פשוט הרגיש כמו חדר מלא חברים שחולקים מוזיקה ביחד".


אנדי פיירוות'ר לאו על המופע: "יש לי רק מחשבה אחת - 'היי אריק, אנחנו צריכים לעשות את זה שוב!'. זה היה הרגע הכי לא יאמן בחיי. לא יותר ולא פחות".


באותה תקופה איש לא הבין עד כמה האלבום של המופע יצליח. למעשה, קלפטון אפילו לא רצה להוציא אותו מכיוון שהרגיש שזה לא יעשה טוב בשוק כמו אלבום אולפן עם חומרים חדשים. אבל האלבום זכה לכמה מהביקורות הטובות בקריירה שלו וחידש את התעניינותו של הציבור בקלפטון. רבים שחשבו כי קלפטון כבר איבד את זה, חזרו להאמין בו.


כאשר האלבום הזה של קלפטון סחף את פרסי הגראמי של אותה שנה (הוא היה מועמד לתשעה פרסים וקטף מתוכם שישה), קווי הטלפון בהוליווד היו כנראה עמוסים עם רוקרים מזדקנים שהתקשרו לסוכניהם בתחינה שיציעו אותם למפיקי התוכנית.


ב-16 בינואר בשנת 1950 נולד הזמר דאמו סוזוקי, שהיה הפרונט בסבנטיז בלהקת הרוק המתקדם הגרמנית המשפיעה, CAN.



אם אתם לא מכירים את הלהקה הזו וברצונכם לבדוק במה מדובר - הנה מדריך קצר על כניסה בטוחה לעולם של CAN.


צעד ראשון - למתחילים, הנה מידע בסיסי; להקת קאן הייתה להקה גרמנית שנוסדה בקלן והתקופה המשמעותית שלה הייתה כשהיא הייתה ממובילות זרם הרוק המתקדם הגרמני, שנקרא קראוטרוק (KRAUTROCK). תקליט טוב להתחיל איתו את המסע הוא EGE BAMYASI, שיצא בשנת 1972, עטיפתו באה עם קופסת שימורי במיה והזמר בלהקה אז היה דאמו סוזוקי. שוקאי פורט בבס כשלצדו מנגנים הקלידן אירמיט שמידט, הגיטריסט מייקל קרולי והמתופף ג'קי ליבזיט.



צעד שני - אהבתם את EGE BAMYASI? אז זה הזמן לצעוד לעבר האלבום הכפול שיצא לפניו, בשנת 1971, ושמו TAGO MAGO. באלבום TAGO MAGO ישנם רגעים בהם מורגש כי להקת CAN דחפה את אפשרויות ההלחנה המוזיקלית מעבר למה שהיה מקובל אז בעולם הרוק. שעות ארוכות מאד הושקעו ליצירת האלבום. שעות של יצירתיות-שיא לצד קונפליקטים אדירים. חברי הלהקה היו ביקורתיים ביותר כלפי נגינתם ויצירתם. הסיבה לביקורות והתהיות באה מהרקעים השונים לגמרי מהם הגיעו חברי הלהקה. לכל אחד מהם היו רעיונות מוזיקליים שלא תמיד התקבלו בברכה על ידי האחרים.



הסשנים לאלבום הזה נערכו באולפני SCHLOSS NORVENICH ששכנו בתוך טירה ליד קלן. בעל הטירה, שהיה אספן אמנות, נתן לחברי הלהקה לשהות במקום שנה מבלי לשלם את שכר הדירה. שם הם למדו להכיר היטב זה את זה.


העריכה המיוחדת של המוזיקה באלבום כוללת גם רגעים מוזיקליים שנערכו לאו דווקא למטרת הקלטה במקור. שוקאי נהג להקליט בהיחבא ג'אמים שנערכו בטירה. לאחר מכן הוא ערך אותם למה ששומעים באלבום הזה. השילוב בין טייקים להקלטה לבין ג'אמים ספונטניים הוא אחד ממרכיבי הקסם באלבום. המוטיב של הקסם השחור על פי אליסטיר קראולי נהג לחזור בסשנים לאלבום, מה שיצר צליל וגישה אפלים.

הקטע הכי אהוב עליי באלבום הוא HALLELUWAH, שלוקח צד שלם עם 19 דקות מדהימות שלא משעממות לרגע. פשוט להקשיב ולהתמסר לגרוב המהפנט ולנסיוניות המרובה.


צעד שלישי - נלך אחורה בזמן לימים בהם היה בלהקה זמר אחר ולא דאמו סוזוקי. זה הוא מלקולם מוני, ששר בתקליט MONSTER MOVIE, שיצא בשנת 1969. מוני פרש מהלהקה בסוף הסיקסטיז עקב בעיות התנהגות קשות. יש הגורסים שהוא עבר התמוטטות עצבים. במופע אחד הוא לא הפסיק לצעוק רק שתי מילים: UPSTAIRS ו- DOWNSTAIRS. הבעיה הייתה שהוא צעק אותן במשך שלוש שעות ברציפות, גם כשחברי הלהקה האחרים כבר ירדו מהבמה.



מלוני סבר כי צבא ארה"ב מחפש אחריו והיה פרנואיד. הסיבה לפחד שלו הייתה כי הוא סירב להתגייס גיוס והיא גברה בכל פעם שראה את תמונתו עם הלהקה במגזינים גרמניים. הוא אף נעל את עצמו במשך ארבעה ימים ברציפות בארון. פסיכיאטר גרמני יעץ לו לחזור לארה"ב ולטפל בעצמו. כך מלוני עשה ויצא מהלהקה.

במאי 1970 מצאה את עצמה להקת CAN ללא סולן. אז היא הוזמנה להופיע במועדון BLOW UP במינכן. בהפסקה לפני ההופעה ישבו שוקאי וליבזיט ללגום קפה בבית קפה ברחוב שסמוך למועדון. לפתע הוסבה תשומת לבם לצעיר יפני שעסק כבדרן רחוב. אותו צעיר נשאל האם הוא מוכן להופיע עם הלהקה באותו ערב. קנג'י 'דאמו' סוזוקי ענה שכן.


צעד רביעי - יפה! הגעתם עד כאן... כל הכבוד! אז זה הזמן לתקליט SOUNDTRACKS, שיצא בשנת 1970 והוא הראשון עם סוזוקי. התקליט הזה אוסף בתוכו קטעי מוסיקה שהלהקה הכינה לכמה סרטים אז כשיש גם נציגות ווקאלית ממלקולם מוני. השיר MOTHER SKY הוא רוק ניסיוני מפיל לסתות. סוזוקי שר מילים לא ברורות לרוב. "לפעמים זה נשמע כצרפתית, גרמנית ואנגלית ביחד", הוא הסביר בהמשך.



צעד חמישי - טוב, אחרי שצלחתם את כל זה... הגיע הזמן למאסטרפיס משנת 1973 ושמו FUTURE DAYS. זה התקליט האחרון עם דאמו סוזוקי, שחשב שזה משעמם מדי ולא מופרע מספיק. זה גרם לו לעזוב את הלהקה. אבל התקליט הוא הרבה יותר ממה שסוזוקי חשב. בעיתון NME הבריטי נכתב אז בביקורת על התקליט: "יש פה יותר אנרגיה חיובית בסנטימטר מרובע מאשר אם ישפכו לתוכו שלוש חביות של אורז חום".



צעד שישי ואחרון - עכשיו אתם מוכנים להיכנס לאזור הפראי. אני מדבר על DELAY 1968 שהוקלט בשנת 1968 ויצא רק בשנת 1981. בשלב הזה תלכו גם על SOON OVER BABALUMA שיצא בשנת 1974.




בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים






























































©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page