רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-16 במרץ בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-16 במרץ (16.3) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"הייתי במקלחת באותו זמן. עוד לפני כן הסנפתי את האבקה הלבנה, רק כדי להצליח לגרד את עצמי מהמיטה ולהיכנס להתקלח, כפי שעשיתי ברוב הבקרים. בשלב הזה כבר התחלתי 'לשטוף' את האף במקלחת: הייתי מכוון את ראש המקלחת כלפי מעלה ומזרים מים חמים לנחיריים. האף שלי התפורר לאיטו במשך זמן רב. התחלתי להציק לרופא שלי בבקשה לתרסיסים וקרמים שונים שישככו את הכאב ויעזרו לאף להתאושש מההתעללות שעבר בשל השימוש המתמיד שלי בקוקאין. אלוהים יודע למה חשבתי שלשטוף את האף זה רעיון טוב. אלו לא היו שאריות הקוקאין שנותרו באף שגרמו לבעיות, אלא הקוקאין שכבר נספג במחזור הדם שלי. למרות זאת, חשבתי שזה דבר 'בריא' לעשות בכל בוקר. לתת לאף המסכן והתשוש שלי להתנקות – כדי שיהיה מוכן להסנפה הבאה...

באותו בוקר עמדתי שם, מכוון את ראש המקלחת כלפי מעלה, כשלפתע שמעתי צליל בלתי צפוי. משהו נחת לרגלי. הסתכלתי למטה וזה היה קרום המחיצה המדמם שלי, שנראה כמו גוש כבד קצוץ על רצפת המקלחת. הבנתי מיד מה זה – או ליתר דיוק, לא היה לי מושג מה זה, רק ידעתי שזה הגיע מתוך האף שלי. הושטתי יד והרמתי אותו, שטפתי אותו במהירות וניסיתי לדחוף אותו בחזרה פנימה. ואז – הוא שוב נפלט החוצה. ניסיתי שוב. אותו דבר – ואחריו נפלה עוד חתיכה קטנה. ואז עוד אחת... אוי לא.

יצאתי מהמקלחת, התעשתי, ואז הכנתי לעצמי עוד שורת קוקאין. ישבתי על קצה המיטה, מסניף ותוהה מה לעשות הלאה. צלצלתי למנהל שלי וכשסיפרתי לו מה קרה, הוא לא ידע אם לצחוק או לבכות. בסופו של דבר הוא אמר: 'כדאי שנביא אותך לרופא. שב בשקט, אני בא לאסוף אותך'. ואז הוא הוסיף: 'החתיכות שנשרו מהאף... הן עדיין אצלך?'. עניתי שכן, והוא אמר: "קח אותן, למקרה שהרופא יוכל לתפור אותן בחזרה או משהו". באותו רגע ידעתי שהחיים שלי הגיעו לשיא של גיחוך על גבול הטרגדיה. אוי לא. אלוהים אדירים" (פרנסיס רוסי, מלהקת סטטוס קוו, בספרו האוטוביוגרפי)

ב-16 במרץ בשנת 1979 יצא תקליטה המצליח של להקת סופרטרמפ ושמו BREAKFAST IN AMERICA. מי רעב לארוחת בוקר?

 L.P U.K - A&M Records - AMLK 63708.

בתחילת נובמבר 1977 סיימה הלהקה סיבוב הופעות גדול לקידום אלבומה הקודם, EVEN IN THE QUIETEST MOMENTS. כל שביקשו חברי הלהקה באותה עת (מעבר לספירת ההכנסות) היה לצאת לחופשה ארוכה זה מזה, וזאת לקראת סבב נוסף של חזרות על שירים חדשים, הקלטתם ויציאה לסיבוב הופעות מתיש נוסף. במהלך החופשה, לאחר העבודה הקשה, רכשו חברי הלהקה בתים לעצמם. בתום הפגרה התכנסו החברים במשרדם שבלוס אנג'לס, שם הקימו גם אולפן להקלטת סקיצות (דמואים). רוג'ר הודסון מאס אז בחיי העיר וקנה בית בצפון קליפורניה; כך נוצר מרחק פיזי וסגנוני בינו לבין שאר חברי הלהקה, שבחרו לגור בסביבות לוס אנג'לס. עד אז גרו כל חברי הלהקה בסמיכות יחסית, ועתה החלו להתרחק ולהפוך עצמאיים יותר מבחינה כלכלית. לכל אחד מהם כבר הייתה משפחה שדרשה תחזוקה ופרנסה, מעבר לניהול להקת רוק מצליחה.

המתופף, בוב סיבנברג, משחזר: "ההקלטות לתקליט זה עברו באופן חלק יחסית, עד שהגענו לשלב המיקסים, שבו החלו להתגלע ויכוחים. לא הצלחנו להחליט איזה מיקס הוא המתאים ביותר, והתחלנו לתלוש שערות מרוב לחץ. היו כמה שירים שהיה לי קשה לנגן בתחילה, כמו למשל הקטע שפותח את התקליט – GONE HOLLYWOOD. קושי דומה חוויתי גם עם CHILD OF VISION, אך בסופו של דבר הכל הסתדר".

אולם הזמן תיקתק והאלבום לא נראה באופק. "זה תמיד כך עם תקליטים שלנו", צחק הודסון בריאיון. "תמיד אנו חושבים שהתקליט הבא יהיה קל, ובסוף הכל מסתבך מחדש. אנחנו מאותן להקות שמחכות להשראה. לעיתים בא לנו לנגן אך הסאונד שלנו אינו טוב, ולפעמים זה בדיוק להפך. עם זאת, בתקליט הזה יהיו עשרה שירים, מה שמקל על המיקוד בהשוואה לשבעת השירים שיצרנו בתקליט הקודם".

אחד השירים שסומן כלהיט היה השיר השני בתקליט. בשנת 1979 התבקש פול מקרטני לבחור את השיר האהוב עליו לאותה שנה; פול לא היסס וענה כי THE LOGICAL SONG של סופרטרמפ הוא המועדף עליו. עבור כותב השיר, רוג'ר הודסון, הייתה זו מחמאה אדירה. הוא סיפר: "כמי שגדל על הביטלס, זה היה מעבר לחלומותיי לשמוע שפול אוהב כך את השיר שלי".

הודסון ידע תמיד שיש משהו מיוחד ביצירה זו: "כשאתה כותב שיר, אתה מרגיש לרוב שהצלחת במשימה ב-80%. אך עם השיר הזה הרגשתי שהגעתי למאה אחוזי הצלחה – מבחינת המילים, המלודיה, העיבוד ואופן ההקלטה". היה זה השיר המצליח ביותר של הלהקה, והוא הזניק לפסגה את אלבומה החמישי, "ארוחת בוקר באמריקה", שנמכר בכמויות היסטוריות (והפך, בין היתר, למתנה אידיאלית לחוגגי בר ובת מצווה בישראל של אותם ימים).

אך לא רבים יודעים שבכתיבת השיר שזר הודסון נושאים שהעסיקו אותו בילדותו הלא פשוטה, כשהוא מעלה שאלה קיומית על מהות החיים. מאז שנת 1969 היו הוא וקלידן הלהקה, ריק דייויס, הכוחות היצירתיים המרכזיים בה. הם חילקו את היצירה ביניהם, כשכל אחד כותב את שיריו בנפרד. שניהם ניגנו היטב בקלידים ושרו בקולות ייחודיים: קולו של דייויס היה עמוק ועשיר, בעוד קולו של הודסון היה גבוה ומאנפף – קול שהפך לסימן ההיכר של סופרטרמפ, לצד נגינת ה"שמיניות" הקצבית בפסנתר החשמלי מדגם וורליצר.

השיר החל להתגבש בתחילת 1978. להקת סופרטרמפ שהתה בלוס אנג'לס והתכוננה לתהליך הקלטת האלבום. הודסון התיישב מול פסנתר הוורליצר והחל להשתעשע במהלך אקורדים שהתנגן בראשו מזה כמה חודשים. המילה הראשונה שיצאה מפיו בעת הגישוש הראשוני הייתה LIBERAL. מיד לאחר מכן החל לחפש מילים נוספות שיתחרזו עמה, וכך נולד הקונספט של השיר.

הודסון: "מיד לאחר שזה קרה, התחלתי לחבר את הכל לשאלת פשר החיים. מאז הילדות עלינו לציית לחוקים שאחרים מכתיבים לנו, אך לעיתים רחוקות בלבד הדור הבוגר מסביר לילדיו את המשמעות האמיתית של החיים – העיקר הוא מילוי צרכים לפי נוסחאות. אנחנו עוברים מהתמימות והפלא של הילדות למבוכה ולבלבול של גיל ההתבגרות, מה שמוביל לחוסר ודאות מוחלט בבגרותנו. רבים מאיתנו מנסים לשוב אל אותה תמימות ילדותית, אך הדבר כבר אינו אפשרי".

בשיר הציג הודסון ביקורת נוקבת נגד מערכת החינוך. לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה כיוון חץ לעבר המוסד הזה; בשיר SCHOOL, שפתח את האלבום CRIME OF THE CENTURY, הוא דן בנושא בצורה מפורשת – המצב שבו התלמיד חייב לציית למורה מבלי לשאול שאלות.

הודסון מוסיף: "הייתי ילד ביישן שנפגע קשות בגיל 12 מגירושי הוריי. כדי לחרוז כל כך הרבה מילים המסתיימות בהברה 'AL', נאלצתי להשתמש לראשונה במילון כדי לכתוב שיר". כשהגיע הזמן להקליט, העיבוד כבר היה מוכן בראשו והוא הכתיב לכל חבר להקה בדיוק מה לנגן. "אני הייתי המעבד של השיר הזה, ואפילו אמרתי למתופף שלנו מה לעשות במעברי התופים. אין כאן מקום לאלתור; הכל מחושב היטב, כמו בתזמור".

כדי להעשיר את האווירה הוחלט להקליט את צלילי מכונת המשחק האלקטרונית שהייתה באולפן, מיד לאחר שירת המילה DIGITAL. הייתה זו מכונה שבה שיחק ריק דייויס ללא הרף בין ההקלטות. צליליה נשמעו בחלל האולפן דרך קבע, ולכן הוחלט לשלבם כאפקט. בשל הפרפקציוניזם של הודסון, תהליך המיקס של השיר לבדו נמשך שבועיים שלמים. ההשקעה השתלמה: השיר הפך את חברי הלהקה לכוכבי-על וגרם לעולם כולו לשיר את מילותיו ולתהות על השאלות הגדולות של החיים.

יחסי הכוחות בין הודסון ודייויס צצים פה ושם בתוך השירים. השיר שחותם את האלבום, CHILD OF VISION, נכתב על ידי הודסון כשיקוף של דעתו על אמריקה וגם על יחסיו עם דייויס. אם תקשיבו לשיר של להקת טראפיק (DREAM GERRARD) מהתקליט WHEN THE EAGLE FLIES, תגלו ודאי את ההשראה הברורה לשיר זה. דייויס לא נשאר חייב והגיב על יחסי הכוחות בשיר משלו בשם CASUAL CONVERSATIONS. להיט נוסף בתקליט היה GOODBYE STRANGER, שנשמע כשיר פרידה ממערכת יחסים; אך במבט מעמיק יותר, ניתן למצוא בו רמיזה ברורה למריחואנה ("גודביי מרי, גודביי ג'יין"), וייתכן שדייויס שר כאן על גמילה מהרגל זה. להיט רדף להיט, וגם השיר הפותח את צד ב', TAKE THE LONG WAY HOME, הפך לכזה. הודסון כתב אותו על אדם שסבור שהוא מרשים ומיוחד בעוד שרק הוא מחזיק בדעה זו. זהו שיר שנולד ברגע האחרון לפני ההקלטות, כסוג של הפתעה. אצל הודסון הרוחני, ניתן למצוא בשיר גם משמעות עמוקה יותר הנוגעת לחיפוש הדרך אל ה"בית" האמיתי, שלא תמיד בנוי מקירות.

השעון המשיך לתקתק, אך עטיפה לאלבום עדיין לא הייתה בנמצא. הנה כמה רעיונות שנפסלו:

מלצרית יפת מראה על גלגיליות (סקטים) המגישה מזון בדרייב-אין.

מפל ענק של חלב ודגני בוקר בגרנד קניון.

הבסיסט דאגי ת'ומסון נזכר: "עיצוב העטיפה נמשך זמן רב, זה הרגיש כמו נצח. מייק דאוד, שהופקד על העיצוב, הגיע אלינו יום אחד עם מפית ממסעדה ועליה שרבוטים, כולל פסל החירות. הבטנו בזה וידענו שזה זה. אך מרגע לידת הרעיון החל תהליך מייגע, כי לא ידענו איך לבצע זאת בפועל. כך זה נגרר חודשים".

בתחילה חשבו להציג את העטיפה כציור, אך לבסוף הוחלט על הפקת צילום. דאוד צירף לפרויקט את מיק האגארי, שניגש לעיצוב קונספט בית הקפה בהתלהבות. חברי הלהקה לא רצו דוגמנית אופנה, אלא דמות בעלת מראה ביתי ונגיש. כך נבחרה דוגמנית מסוכנות בשם LIBBY (ושם הסוכנות הפך לשמה של המלצרית, כפי שצוין בתג שעל בגדה). אותה דוגמנית אף הופיעה עם הלהקה על הבמה בסיבוב ההופעות. ראוי לציין ששיר הנושא של האלבום נכתב על ידי הודסון זמן רב לפני גיבוש הקונספט; הוא אף הודה שריק דייויס התנגד לשם האלבום, אך לבסוף נכנע. צלילי הפתיחה של השיר מנוגנים באורגן הרמוניום, שנשמע לצד כלי מקלדת נוספים.

במגזין הרולינג סטון נכתב בזמנו: "זהו אלבום מושלם לתקופת הפוסט-ביטלס. יש כאן רוק אמנותי אנגלי מבוסס קלידים, המציג איזון חד בין קלאסיקה סימפונית לרוק'נ'רול. בעוד שאלבומיה המוקדמים של סופרטרמפ היו שקועים באזוטריקה מורכבת סטייל ג'נסיס, השירים כאן מלודיים במיוחד ובנויים בתמציתיות. הדבר ה'הגיוני' הבא שעל החבורה הזו לעשות, עם הטכניקה המדהימה שלהם, הוא להפנות את הציניות שלהם כלפי האמנות – ואז סופרטרמפ עשויה להפוך לא רק ללהקת הרוק האמנותי המושמעת ביותר, אלא גם לאחת המעניינות שבהן".

ולסיום, פרט מצמרר: אם תציבו את עטיפת התקליט מול מראה, תגלו כי האותיות UP בשם הלהקה נראות כמו המספרים 11.9, כשהן ממוקמות מעל מודל מגדלי התאומים (הנשקפים מחלון המטוס בעטיפה). מצמררת לא פחות העובדה שהפיגועים ההיסטוריים התרחשו דווקא בשעות הבוקר...

ב-16 במרץ בשנת 1976 יצא האלבום I WANT YOU של מארווין גאי, שהצליח לאכזב רבים שהמתינו לדבר הבא שלו, אחרי הצלחת התקליט LET'S GET IT ON, שיצא כשלוש שנים לפני כן. אבל מאז? הוא נחשב לעוד קלאסיקה ברורה!

שנת 1976 לא הייתה סתם עוד שנה בלוח השנה, היא הייתה נקודת המפנה, השנה שבה אמריקה חגגה 200 שנה להיווסדה ובחרה את הנשיא ה-37 שלה, ג'ימי קרטר. בזמן שבוושינגטון התחלפו הכיסאות, אצל מארווין גאי לא הכסא שיחק תפקיד כי אם המיטה. הוא רצה להראות כמה הוא נמשך לחברתו ג'ן . ליאון וור, שמצא שפה משותפת עם מארווין כדי להפיק ולכתוב יחד את I WANT YOU, אמר: "הוא פשוט סגד לאדמה שעליה ג'ן דרכה". ארט סטיוארט, טכנאי ההקלטות של התקליט, הסכים עם הקביעה הזו והוסיף: "תקשיבו לשירים כמו AFTER THE DANCE, ולכל האנחות הללו. זו הייתה הדרך של מארווין לפתות אותה ללא הרף, לעשות איתה אהבה, פשוט ליהנות ממנה".

ג'ן, שהפכה אחר כך לאשתו, סיפרה: "כשהייתי בת שמונה או תשע, הייתי צופה בו בתכנית AMERICAN BANDSTAND. במהלך השנים הקשבתו למוזיקה שלו, אבל רק עם התקליט WHAT’S GOING ON באמת התחלתי לאהוב אותו. שנתיים לאחר מכן, פגשתי אותו". זה קרה במרץ 1973, כשג'ניס האנטר בת ה-17 הוזמנה לסשן הקלטות שלו. השיר שהוקלט באותו לילה היה LET’S GET IT ON, ומארווין שר אותו ישירות אליה.

"זו הייתה אהבה ממבט ראשון", סיפרה ג'ן. "זה אולי נשמע נדוש אבל זו האמת. לפני שפגשתי אותו ציפיתי לכוכב-על. הדבר שהכי הדהים אותי היה שהוא לבש מכנסי ג'ינס, כיפה קטנה ומגפיים צבאיים. כל עניין הכוכבות פשוט לא היה הוא. האדם שפגשתי באותו לילה היה גדול מהחיים אבל גם מאוד מחובר לקרקע". הוא היה מבוגר ממנה ב-17 שנים. "הוא הבהיר לי שיש לי השפעה עליו", אמרה ג'ן. "להיות בת 17 ושמישהו כמו מארווין גאי יעניק לך תשומת לב כזו, זה פשוט מציף. הוא גרם לי להרגיש מאוד בנוח".

מארווין, שהיה אז פרוד מאשתו אנה (והאחות של נשיא חברת התקליטים מוטאון, ברי גורדי), עבר לגור עם ג'ן. נולדו להם שני ילדים, נונה ופרנק. למרות המחאות של Mחברת התקליטים, מארווין המשיך להתרחק מהאולפנים. "הוא לא רצה לעבוד עם מפיקים או כותבים חיצוניים", הסבירה ג'ן. "הוא רצה שליטה. הוא הרגיש שמפיקים אחרים יעכבו אותו. אבל מוטאון רצתה שהוא יעבוד עם מישהו אחר". באותה תקופה, ליאון וור החל לפרוץ ככותב וזמר אורח בתקליט BODY HEAT של קווינסי ג'ונס. הוא גם כתב חלקים נרחבים מתקליט הלהיט של מיני ריפרטון ADVENTURES IN PARADISE.

"סוף סוף קיבלתי אור ירוק לעשות תקליט משלי במוטאון", אמר ליאון וור. "שבוע לפני שנכנסנו להקליט, קיבלתי שיחה מדיאנה רוס". הזמרת אמרה לליאון שהיא חייבת לעשות משהו עבור זמר בשם טי-בוי, ושהיא יכולה לסדר לו חוזה לתקליט אם ליאון יכין לו ארבעה שירים. "היו לי שני שירים מוכנים", סיפר ליאון. "לטי-בוי היה כישרון, הוא הזכיר לי קצת את סמוקי רובינסון. נשארנו ערים כל הלילה כדי לכתוב את שאר השירים. I WANT YOU נכתב אחרון. בילינו חודשים בהקלטה שלהם. ואז ברי גורדי שמע אותם. הוא התאהב ב-I WANT YOU ושלח אותו למארווין. ברי תמיד ניסה לגרום למארווין לעבוד. ומארווין התאהב בזה גם".

כמה שבועות לאחר מכן, מארווין גאי הזמין את ליאון וור לביתו. בזמן שהם עבדו מחדש על הפרויקט של טי-בוי רוס, מארווין שמע רצועות מהתקליט האישי של ליאון. "אם תיתן לי את זה, תוכל להפיק את כל התקליט שלי", אמר לו. ליאון התפתה. השניים ידעו שריקוד הוא הפיתוי האולטימטיבי. התקליט נועד להיות פיתוי ריקודי.

מארווין שר את המילה ANGEL מספר פעמים בתקליט. הוא הסתכל מבעד לזכוכית: ג'ן הייתה באולפן ברוב זמן ההקלטות. "לפעמים זה הביך אותי כי היו שם אנשים אחרים ועדיין, זה החמיא לי שהוא לא פחד להביע את מה שהוא מרגיש כלפיי. לא היינו נשואים באותו זמן והיו הרבה עניינים עם האקסית של מארווין. התקליט הזה היה האישור שלו לכך שהוא ואני מאוד ביחד ומאוד מאוהבים... ולהביא ילדים מחוץ לנישואין... אני הייתי ילדה שנולדה מחוץ לנישואין ולא רציתי לגדל ילדים בצורה כזו. לא לחצתי עליו להתחתן איתי אבל הבהרתי לו שזה מה שאני רוצה. זה לא מנע מאיתנו להביא ילדים, להמשיך את הקשר, לחיות יחד ולהיראות בציבור". אז השיר I WANNA BE WHERE YOU ARE הוא המקום בו מארווין מדבר ישירות לאהובתו ולילדיו. "הדבר הטוב בשיר הזה הוא שכל פעם שהילדים שלי מרגישים צורך לשמוע את אבא שלהם אומר 'אני אוהב אתכם', הם שמים את התקליט וזה שם. זה היה מתוק מצידו לעשות את זה". מצד שני, התקליט הזה גם נוטף סקס - בכמויות! אם במפורש או ברמיזות - סקס!!!

"התקליט היה גם הנאה וגם שיעור עבורי", אמרה ג'ן. "כל אישה הייתה צריכה לשמוח שתקליט כזה יוקדש לה. אני לא אומרת שהיו לנו נישואין מושלמים כי ברור שלא היו לנו. היו לנו את הזמנים הסוערים שלנו כמו לכל האנשים במערכות יחסים. אבל כן, הוא השיג אותי. אלוהים בירך את מארווין גאי. היה לו חוש שמיעה מדהים ושמיעה אבסולוטית. אפילו בבית, הוא היה פותח את פיו ויופי היה נשפך החוצה. הוא אהב לשיר כשהוא בישל. והוא היה טבח נהדר. הייתי במטבח ושמעתי את התווים המופלאים הללו. זו הייתה הדרך שלו להירגע. יש הרבה מוזיקאים ואמנים שיש להם חוש שמיעה אבל אין להם מספיק כדי להביע את זה ולהעביר את זה הלאה. זה אחד הדברים שמארווין התברך בהם. הוא פשוט יכול היה להוציא את זה החוצה".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום: "כשבארי ווייט נמצא במגמת דעיכה, נראה שמארווין גאי נחוש להשתלט על משבצת 'מאסטר מוזיקת הנשמה של חדר השינה' – תפקיד שאינו דורש הרבה מעבר להפגנת חרמנות מתמדת ונואשות. הפוזה הזו כבר גובשה בתקליטו הקודם, שם גאי היה לוהט, עדין, תוקפני, מרגיע ורוטן כלאחר יד – המאהב המודרני על כל סתירותיו. התקליט החדש ממשיך באותו קו, אך נותרו בו רק עקבות קלושים מהתשוקה העזה שחלחלה לאלבום הקודם והחזיקה אותו.

שירתו של גאי מתערערת כאן בשל הפסיביות הנינוחה של השירה וההפקה (של ליאון וור), שהיא נעימה מדי, צנועה ועדינה מכדי שתועיל לו. כ'שיחת כריות', זה נשמע רפוי לחלוטין; ולמרות נוכחותן של אנחות וגניחות נשיות פה ושם (אפקט כה שכיח בימינו, עד שזה מפתיע שלא ניתן קרדיט לאורגזמה ברקע), הפעולה כאן אינה הרבה יותר ממשחק מקדים אטרקטיבי אך חסר התלהבות. גאי מתחנן ומשתדל – 'מותק, בבקשה תני לי לעשות לך את זה' – אך לעיתים קרובות מדי הוא נשמע כמו ילד קטן המתחנן לממתקים. כל זה אולי היה מתקבל על הדעת – או פחות מאכזב – אצל מבצע פחות חשוב מגאי; אך אחרי אלבום מופת כמו WHAT'S GOIN' ON, אנו מצפים למשהו עם קצת יותר מהות ורוח. אלא שאין כאן אש, רק אור של פנס".

ב-16 במרץ בשנת 1977 יצא תקליט הופעה ללהקת דיפ פרפל. שם התקליט הוא LAST CONCERT IN JAPAN והלהקה כבר לא הייתה קיימת עם צאתו.

מי שחיפשו את חברי הלהקה באותם ימים כדי לבקש חתימה על העטיפה הטרייה, גילו מהר מאוד שהם כבר מזמן לא היו יחד באזור. למעשה, הלהקה כבר לא הייתה קיימת עם צאתו של התקליט לאור, מה שהפך את כל העסק למעין מכתב פרידה רועש באיחור אופנתי.

החבורה שהרכיבה את ההרכב הרביעי של הלהקה, כללה את הסולן בעל הקול הבלוזי דיוויד קוברדייל, הבסיסט והזמר עם ארומת הנשמה גלן יוז, הקלידן הוירטואוז ג'ון לורד, המתופף הערמומי איאן פייס והגיטריסט החדש דאז, טומי בולין. ההקלטה עצמה התרחשה בערב גורלי אחד בדצמבר 1975, באולם BUDOKAN המפורסם שבטוקיו, מול קהל יפני נלהב אך מנומס כדרכו.

הסיפור מאחורי הקלעים של אותו ערב היה לא נעים. בולין, הגיטריסט המוכשר שהיה אמור למלא את נעליו הגדולות של ריצ'י בלקמור, סבל באותו לילה מבעיה פיזית קשה. ידו השמאלית הייתה רדומה כמעט לחלוטין לאחר שנרדם עליה בצורה לא טובה בעקבות שימוש בחומרים שהגוף לא ממש אוהב, מה שאילץ אותו לנגן בעיקר בעזרת אצבע אחת או שתיים ועם הרבה מאוד אפקטים כדי לטשטש את המבוכה. זה בהחלט לא היה רגע השיא של הלהקה, אך המיקרופונים הקליטו הכל - כן, גם את נגינת הריף המשלומפרת של BURN ושאר טעויות. אפשר ממש לשמוע את חריקת השיניים של ג'ון לורד כשהוא מנסה לחפות עם ההאמונד שלו על בולין הסורר.

למרות שהביצועים לא תמיד היו מושלמים בגלל מצבו של הגיטריסט, האנרגיה של קוברדייל ויוז על הבמה ניסתה לחפות על זה. מעריצים רבים שרכשו את התקליט בשנת 1977 תהו מדוע חברת התקליטים בחרה להוציא דווקא את ההופעה הזו, שנחשבה לאחת המורכבות בקריירה של הלהקה ביפן. בסופו של דבר, מדובר במסמך מוזיקלי מעניין. זהו תקליט שמציג להקה שנמצאת על סף תהום, רגע לפני שהכל מתפרק לרסיסים והעשן על המים נמוג לחלוטין.

ב-16 במרץ בשנת 1964 יצא בארה"ב תקליטון חדש של הביטלס, עם השיר CAN'T BUY ME LOVE. זה יצא כמה ימים לאחר מכן גם באנגליה.

פול מקרטני סיפר על השיר בספרו THE LYRICS: "חשבנו על עצמנו כ'לנון ומקרטני' כבר בשלב מוקדם מאוד. זה נבע מכך ששמענו על צמדים כמו גילברט וסאליבן או רודג'רס והמרשטיין. חשבנו: 'לנון ומקרטני? זה נשמע טוב. אנחנו שניים, ואנחנו יכולים להיכנס לתבנית הזו'. דבר אחד שתמיד עשינו עם התקליטים שקנינו, מעבר לבדיקת שם השיר, היה לבדוק את השמות המופיעים בסוגריים מתחתיו: ליבר וסטולר, גופין וקינג. אלו היו שמות שקסמו לנו. זו הייתה התקופה שלנו, ואלו היו הכותבים של זמננו.

כשעברנו ללונדון, ג'ון ואני התחלנו לפגוש כותבי שירים מקצועיים – אנשים כמו מיץ' מאריי ופיטר קלנדר. הם עבדו במשרד של המו"ל שלנו ופשוט ייצרו להיטים. ג'ון ואני הסתכלנו על אנשים כאלה ואמרנו: 'נכון, גם אנחנו יכולים לעשות את זה. ואם נכתוב להיט, נקבל כסף. יכול להיות שזה לא יקנה לנו אהבה, אבל זה בהחלט יקנה לנו מכונית'. זה לא היה רק הכסף; זו הייתה החדווה שביכולת לשלוף שיר מהכובע ולנגן אותו עם הלהקה שלנו, שהייתה זקוקה לשירים. כך שבאופן מסוים, היינו אלו שהזינו את המכונה. האנשים מ'קפיטול רקורדס' הגיעו – ויל גיל-מור ואלן ליווינגסטון. הם היו שני טיפוסים 'קליפורניים' מאוד בחליפות, והם אמרו: 'טוב, היינו רוצים ארבעה סינגלים ואלבום בשנה'. חשבנו שזה יעד בר-ביצוע לחלוטין.

השיר הזה נכתב על פסנתר במלון 'ג'ורג' החמישי' בפריז. רק כמה שנים קודם לכן, ג'ון ואני נסענו בטרמפים לפריז והסתובבנו בין בתי קפה. הביקור הנוכחי היה שונה מאוד; המלון היה סמוך לשאנז-אליזה, והיו לנו סוויטות גדולות מספיק כדי להעלות אליהן פסנתר. היינו בעיר כדי להופיע בתיאטרון אולימפיה. ההופעות אז היו די קצרות, אבל היינו מנגנים שני סטים בכל יום. כשאני מופיע כיום, אנחנו מנגנים בערך ארבעים שירים בשלוש שעות. באותם ימים זה היה כנראה פחות מעשרה שירים, כך שההופעה נמשכה כחצי שעה, כולל קצת דיבורים עם הקהל.

השיר CAN'T BUY ME LOVE הוא בלוז של 12 תיבות עם 'טוויסט' של הביטלס בפזמון, שבו שילבנו כמה אקורדים מינוריים. בדרך כלל משתמשים באקורדים מינוריים בבית של שיר ובאקורדים מאז'וריים בפזמון, אבל כאן עשינו את ההפך. הרעיון הוא שכל הרכוש הוא טוב ויפה, אבל כסף לא יכול לקנות לך את מה שאתה באמת צריך – הוא לא יכול לקנות לך משפחה מאושרת או חברים שאפשר לסמוך עליהם. אלה פיצג'רלד הקליטה את השיר מאוחר יותר באותה שנה, וזה היה כבוד אמיתי עבורנו.

הסינגל הצליח לנו מאוד והגיע למקום הראשון בבריטניה ובארה"ב במקביל. ואז, למרבה הפלא, הוא דחק מהמקום הראשון בבריטניה את A WORLD WITHOUT LOVE – שיר שכתבתי לאחיה של ג'יין אשר, פיטר. הוא הוחתם ב-EMI יחד עם חברו, והם הוציאו את השיר כסינגל הבכורה שלהם תחת השם 'פיטר וגורדון'. אני די בטוח שהוא הגיע למקום הראשון גם בארה"ב. זה היה שיר שכתבתי כשהייתי בן שש-עשרה בבית בליברפול; לא חשבתי שהוא חזק מספיק עבור הביטלס, אבל הוא עשה שירות מצוין לקריירה של פיטר וגורדון".

גם זה קרה ב-16 במרץ. הנה צלילה עמוקה לכמה מהרגעים המסעירים שקרו לאורך השנים בתאריך הזה, עם כל הלכלוך, התהילה והתקליטים ששינו את העולם (או שלא...).

הניצחון של סיימון וגרפונקל והשאריות של הביטלס

בשנת 1971, עולם המוזיקה עצר את נשימתו בטקס פרסי הגראמי ה-13. להקת הביטלס, שבאותה עת כבר הייתה בתהליכי פירוק כואבים ומתוקשרים, זכתה בפרס עבור הפסקול הטוב ביותר על סרטה LET IT BE. זה היה רגע מריר-מתוק עבור ארבעת המופלאים מליברפול, שראו איך היצירה הקולנועית שלהם מקבלת הכרה בזמן שהם עצמם בקושי דיברו זה עם זה. באותו ערב נוצץ, הצמד סיימון וגרפונקל היו המלכים הבלתי מעורערים של האולם. פול סיימון וארט גרפונקל גרפו לא פחות משישה פרסי גראמי על תקליטם BRIDGE OVER TROUBLED WATER, כולל פרס תקליט השנה ושיר השנה. התקליט הזה, שהפך לאחד הנמכרים ביותר בכל הזמנים, הציג הרמוניות קוליות מושלמות שגרמו לקהל לשכוח שגם בין הצמד הזה המתח כבר החל לבעבע מתחת לפני השטח.

המלך חוזר הביתה לממפיס

קפצנו לשנת 1974, והמלך אלביס פרסלי החליט שהגיע הזמן לחזור לשורשים. אלביס פרסלי הופיע את הופעתו הראשונה בעיר הולדתו ממפיס מאז שנת 1961, וההתרגשות בעיר הייתה בשיאה. המופע נערך בהיכל MIDSOUTH COLISEUM, וכל הכרטיסים אזלו במהירות שיא. אלביס פרסלי, לבוש בחליפות הנוצצות המזוהות עמו, הוכיח לכולם שהוא עדיין מחזיק בכריזמה שאין לאף אחד אחר, גם אם עברו 13 שנים מאז שעמד על במה בעיר הזו.

הסאגה המטורפת של הביץ' בויז בלוס אנג'לס

שנת 1979 הייתה שנה של כאוס מוחלט עבור להקת הביץ' בויז. הם הוציאו תקליט חדש ששמו L.A (LIGHT ALBUM), אבל הדרך אליו הייתה רצופה בטרגדיות וסמים. בסוף שנות ה-70, הביץ' בויז היו במצב של אי סדר מקצועי ואישי. האחים ווילסון נאבקו קשות בשימוש בסמים, ולצד מייק לאב, כל אחד מחברי הלהקה עמד בפני גירושים קרובים או מתמשכים מנשותיהם. הבלגן היה כה גדול שהם פשוט החמיצו את המועד האחרון למסירת התקליט החדש לחברת CBS.

המתיחות בתוך הלהקה הייתה הרת אסון וכמעט גרמה לפרידה נוספת כשהחברים גילו שדניס רכש הרואין עבור בריאן ווילסון עם כספים של הלהקה. במהלך ויכוח סוער בנוגע לתקרית הזו, שומר הראש של בריאן, רוקי פמפלין, היכה את קארל בפניו. מנהל הלהקה והיועץ העסקי, סטיבן לאב, שהיה גם אחיו של מייק לאב, חש שמעשיו של פמפלין היו מוצדקים לחלוטין, ובעקבות כך הוא פוטר מתפקידו.

לאחר שחזר ללוס אנג'לס, בריאן ברח לבולמוס סמים שנמשך ימים ארוכים. בסופו של דבר הוא התגלה כשהוא שוכב מתחת לעץ בפארק בלבואה בסן דייגו, ללא נעליים, ללא כסף וללא ארנק. בריאן אושפז בבית חולים מקומי, ומיד עם שחרורו הצטרף לחבריו באולפני קריטריה במיאמי כדי להקליט את התקליט עבור חברת CBS. מייק לאב תיאר את המפגש המתוח עם הנהלת החברה בספרו: "לא מסרנו שום מוזיקה לחברת CBS וזימנו אותנו למטה החברה בניו יורק. יחד איתנו היה מנהל ההופעות שלנו, ג'רי שילינג. חיכינו במשרדו של נשיא CBS, וולטר יטניקוף. כשהוא סוף סוף נכנס פנימה, מזוקן ומקומט, הוא נשען על שולחנו ואמר, 'רבותי, אני חושב שדפקו אותי'. כולנו הסתכלנו על ג'רי, והוא הביט בנו. ואז בריאן הרים את קולו ואמר, 'מר יטניקוף, יש לי כמה רעיונות לכמה שירים, ואני רוצה לעשות אותם באולפני קריטריה במיאמי'. 'בסדר', אמר יטניקוף. 'אנחנו נגיע לשם בעוד שבועיים'. כך בריאן פתר את המשבר, ונסענו למיאמי". למרות המאמץ, המבקרים לא ריחמו על התוצאה. המגזין רולינג סטון נבח על היצירה: "זה יותר גרוע מאשר נורא, זה לא רלוונטי".

אורות כבים וגמילה מאלכוהול

בשנת 1975 נסגר אולם ההופעות הלונדוני המפורסם RAINBOW, מקום שהיה בית חם לצמרת הלהקות והאמנים של התקופה. בערב הסגירה האחרון הופיעו על הבמה להקת פרוקול הארום יחד עם לינדה וריצ'ארד ת'ומפסון, במופע פרידה מרגש מהמקום שהפך למוסד תרבותי.

שלושים שנה מאוחר יותר, בשנת 2005, הזמר בילי ג'ואל מצא את עצמו בסיטואציה אף פחות זוהרת. הוא נכנס בפעם השנייה בחייו למכון גמילה כדי לטפל בבעיית האלכוהוליזם שלו, מהלך שזכה לסיקור נרחב בכלי התקשורת וחשף את הצדדים הפחות נעימים של חיי התהילה.

טרגדיה בצל המוזיקה

בשנת 2008 קרתה טרגדיה איומה ומזעזעת למתופף השבדי אולה ברונקרט, שהיה בן 61 במותו. אולה ברונקרט היה המתופף הקבוע של רביעיית הפופ השבדית אבבא, והוא זה שנתן את הקצב המדויק בכל הקלטות האולפן ובסיבובי ההופעות הגדולים של הלהקה. באותו יום גורלי, בעודו הולך בביתו שבאי מיורקה, הוא מעד ונפל עם פניו ישירות לתוך דלת זכוכית. חתיכת זכוכית חדה ננעצה עמוק בגרונו. בתושייה אחרונה הוא הספיק לכרוך מגבת סביב הצוואר כחסם עורקים וניסה לדדות החוצה כדי להזעיק עזרה, אך פציעתו הייתה קשה מדי. הוא התמוטט בגינת הבית ודימם למוות לפני שהסיוע הגיע.

אריק קלפטון והאולטימטום של השגריר

בשנת 1970, עיתון TIME דיווח שמי שמוכר כגיטריסט מחונן, אריק קלפטון, עומד להינשא לבת זוגו הצעירה אליס אורמסבי גור. החתונה הזו כמעט יצאה לפועל, אך בסופו של דבר בני הזוג היו שקועים עמוק מדי בהתמכרות להרואין. התוכניות לחתונה ירדו לטמיון כאשר אביה של אליס, שהיה שגריר בריטי מכובד, הציב לאריק קלפטון אולטימטום חריף. האב המודאג אף רמז לאריק קלפטון שזוהי אשמתו הישירה שהוא גרר את אליס לתהום של שימוש בסמים קשים.

הסוף העצוב של טאמי טארל

באותה שנה, 1970, נפרד העולם מזמרת הנשמה טאמי טארל, שהייתה רק בת 24. טאמי טארל נודעה בעיקר בזכות הדואטים המופלאים שביצעה עם הזמר מארווין גאי. הטרגדיה שלה החלה כבר ב-1967, בזמן הופעה בקולג' בווירג'יניה, כאשר התמוטטה לפתע לזרועותיו של מארווין גאי במהלך שיר. האבחנה הרפואית הייתה גידול בראשה. היא עברה סדרה של ניתוחי מוח וניסתה לחזור לבמה, אך בריאותה לא אפשרה זאת. סביב מחלתה צצו שמועות מסתוריות על כך שגבר אלים היכה אותה וגרם לפציעה בראשה. בחודשיה האחרונים היא הייתה עיוורת ומרותקת לכיסא גלגלים. עיתון להיטון דיווח על כך בזמנו: "הזמרת טאמי טארל נפטרה בשבוע שעבר בארצות הברית, כתוצאה מגידול במוח. לפני כמה שבועות עברה טאמי ניתוח קשה ותחילה נראה כי היא הולכת ומחלימה. אולם מצבה הורע לפתע והיא מתה".

בגידות ושינויים בשורות הלהקות

בשנת 1967 גילה בריאן ג'ונס מלהקת הרולינג סטונס שהחברים שלו ללהקה הם לא בהכרח חברים לחיים. בעת חופשה במרוקו, הוא התעורר במראקש וגילה שחבריו מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס עזבו את המקום בדרכם חזרה ללונדון בלי לומר לו מילה. יחד איתם עזבו גם מריאן פיית'פול ואניטה פאלנברג, שהייתה בת זוגו של בריאן ג'ונס. המקרה הזה סימן את הסוף המוחלט של מערכת היחסים בין בריאן ג'ונס האומלל לבין אניטה פאלנברג, שעברה לזרועותיו של קית' ריצ'רדס.

לעומת זאת, בשנת 2017 זכה ריי דייויס מלהקת הקינקס לכבוד מלכים כאשר קיבל אות אבירות מהמלוכה הבריטית על תרומתו למוזיקה, רגע של נחת בקריירה ארוכה ומפוארת.

בצד הפחות ממלכתי, בשנת 1977 נבעטה להקת הפאנק הפרובוקטיבית הסקס פיסטולס מחברת התקליטים A&M. הפיטורים המהירים הגיעו בעקבות מחאה חריפה מצד אמנים אחרים שהיו חתומים בחברה ולא רצו ששמם ייקשר לתופעת הפאנק הפרועה והשערורייתית.

ביקורת קטלנית על מארק בולאן

בשנת 1973 יצא התקליט TANX של להקת טי רקס. המבקרים במגזין רולינג סטון לא חסכו את שבטם וכתבו ביקורת נוקבת: "הרבה אלבומים כפולים יכלו להיות טובים בהרבה לו קוצצו לתקליט בודד. התקליט הזה היה עדיף לו היה יוצא כתקליטון מורחב. יש פה רק ארבעה קטעים טובים, כשהשאר זה פשוט קשקושי פנזיות של מארק בולאן למעריצים מושבעים בלבד. מה גם שכל שיר פה מבוסס על תפקיד אחד ואין הפתעות. זה רק מראה שבולאן לא התקדם וקשה לי לראות שאנשים רבים ייהנו מזה. אבל יכול להיות שאטעה, כי שלוש שנים לפני כן כתבתי פה בעיתון שהשיר שלו, RIDE A WHITE SWAN, יהיה להיט גדול בארה"ב".

חגיגות יום הולדת וזכרונות אחרונים

בצד האופטימי של לוח השנה, נציין את אלו שנולדו ב-16 במרץ. בשנת 1954 נולדה ננסי וילסון, הגיטריסטית המוכשרת מלהקת HEART. מזל טוב מגיע גם למייקל ברוס, הגיטריסט של להקת אליס קופר שנולד בשנת 1948. בשנת 1936 נולד זמר הפולק האמריקאי פרד ניל, שהלך לעולמו בשנת 2001.

לצד החגיגות, אנו זוכרים את אלו שהלכו מאיתנו ביום הזה. בשנת 1975 מת גיטריסט הבלוז הוותיק טי בון ווקר בגיל 64. בשנת 2015 הלך לעולמו אנדי פרייזר, הבסיסט של להקת FREE כשהוא בן 62 בלבד. בשנת 2019 נפרדנו מדיק דייל, הגיטריסט פורץ הדרך וחלוץ מוזיקת ה-SURF, שמת בגיל 81. לבסוף, בשנת 2023, עזב אותנו פאזי הייסקינס, הזמר שהיה ממייסדי להקת FUNKADELIC והביא לעולם המון פ'אנק ונשמה. גם הוא היה בן 81.

ב-16 במרץ בשנת 1981 יצא תקליט חדש ללהקת המי (והראשון ללא המתופף, קית' מון, המנוח). שם התקליט הוא FACE DANCES, המתופף המחליף היה קני ג'ונס.

בספרו של גיטריסט הלהקה, פיט טאונשנד, נכתב: "זו הייתה שנת 1981, ארבע שנים אחרי הפאנק. זה היה אתגר גדול, אבל המשמר הוותיק – הסטונס, סטטוס קוו, קווין והמי – עדיין מילאו אולמות ענקיים, בזמן שהסקס פיסטולס כבר התפרקו. הקלאש, הג'אם, THE SPECIALS וסוזי והבאנשיז היו להקות הפאנק היחידות שעוד נראה היה שהתמסרו באמת לרפורמה ברוק.

עבור להקת המי, היה זה קו פרשת מים שנראה שהשפיע עלינו כקולקטיב פחות מכפי שהשפיע עליי כפרט. קית' מון מת, והמשכנו הלאה. הפאנק הוחלף ב'גל חדש' רומנטי ובשלל שלוחותיו. רוג'ר דאלטרי ואני אפילו הסתפרנו כדי לנסות להשתלב. שנינו היינו בשנות השלושים לחיינו, וזה היה עידן חדש לצעירים – עם בנות צורחות וצעירים נאים כמו להקות מאדנס, אדם והנמלים, דוראן דוראן וספנדאו באלט. מחסומים נהרסו: במקום שבו פרדי מרקיורי ניסה להרחיק את ההומוסקסואליות שלו מהעמודים הראשונים בעיתונים, בוי ג'ורג' היה הומו באופן גלוי ומוחצן. מארק אלמונד פעל בזירת ה'מיוזיק הול' שריי דייויס ואני בנינו שנים לפני כן, כשהוא מעדכן אותה. הרכבים כמו קראפטוורק, דיבו, ויסאז', אולטרווקס ואחרים השתמשו בסינתיסייזרים ובמכונות תופים כדי לייצר סגנון מוזיקה חדש לגמרי. המבקרים הצביעו על הגיטרה ככלי מיושן; נזכרתי בדרך שבה אבי והקלרינט שלו נתפסו באותו אופן בשלהי שנות החמישים.

אף שאהבתי את הסאונד החדש של המי עם קני ג'ונס בתופים וראביט באנדריק בקלידים, במיוחד על הבמה, ידעתי שהלהקה איבדה את הקשר עם קהל המעריצים שלה. זה לא היה קשור רק לסאונד שהפקנו, אלא יותר למי שהיינו ולמה שהפכנו להיות. אני לא בטוח שידענו עוד עבור מי בדיוק אנחנו מנגנים. נראה היה שספרינגסטין סחף את הקהל הישן שלנו, והקלאש איימו לקרוא עליו תיגר – אילו רק היו שורדים מספיק זמן. האדמה רעדה תחתינו. שירים ישנים שלנו הפכו להמנונים של תקופה מסוימת, אבל עד 1981 נפער פער בין להקת ה-'מי' לבין הדור הצעיר. הייתי צריך להשלים עם כך שהגענו לשיא הפופולריות שלנו בוודסטוק; עם כל הפרסום וההצלחה, היכולת שלנו להמציא את עצמנו מחדש הלכה ודאכה. הייתה זו דעיכה איטית וממושכת מאותו רגע שבו רוג'ר שר SEE ME FEEL ME, השמש עלתה מאחורינו והגיטרה שלי צרחה אל מול 500,000 אנשים טרוטי שינה בוודסטוק".

בביקורת ברולינג סטון על התקליט FACE DANCES התנוססה הכותרת: WHO ARE THESE GUYS ובהמשך הביקורת נכתב: "כאלבום, אין זה ניצחון ואין זה כישלון. זוהי עוד חוליה בשרשרת הסיפור של להקת ה-'מי', אך כאלבום בפני עצמו הוא בינוני במקרה הטוב ומעורר פלצות במקרה הרע. כמו באלבומים קודמים, גם הפעם נושא התקליט הוא סוג של מעבר לשלב הבא. אך בעוד שהאלבום WHO BY NUMBERS דן במרירות ובהתבוננות פנימה, ו-WHO ARE YOU השתלח בגורל – התקליט החדש רגוע באופן מוזר כשהוא עוסק בענייני גיל ושינוי".

ובכן, בעוד שנות השישים והשבעים היו תקופה עתירת דרמות מוזיקליות עבור הלהקה הסוערת הזו, פתיחת העשור החדש לא היטיבה עמה. המתופף המחליף, קני ג'ונס (שניגן לפני כן בלהקת THE FACES), הפך לחבר להקה מן המניין. לימים יטען זמר הלהקה, רוג'ר דאלטרי, שג'ונס היה מתופף גרוע עבור ה-'מי'. אחרי הכל, דאלטרי היה רגיל לסגנון תיפוף אחר לגמרי; הרי איך אפשר באמת להחליף את מון ה"משוגע"? "זה היה כמו להרכיב גלגל של קאדילק על מכונית רולס רויס. זה גלגל טוב, אבל הוא פשוט לא מתאים", אמר הזמר.

דבר אחד בטוח: האלבום הזה של להקת ה-'מי' נשכח ברובו. דאלטרי כעס מאוד על פיט טאונסנד, שהוציא שנה לפני כן אלבום סולו (EMPTY GLASS) שכלל לטענתו שירים נהדרים שהיו מתאימים יותר למסגרת הלהקה. מהתקליט החדש יצא סינגל אחד, YOU BETTER YOU BET, שלא עורר גלים אלא בעיקר געגועים לעבר ולשירים כמו WON'T GET FOOLED AGAIN. אך מה לעשות שהזמנים השתנו, וחברות התקליטים דרשו מלהקות ותיקות בעיקר שירי פופ מסחריים? שאר התקליט נשמע כתוצר של אנשים תשושים באמצע שנות השלושים לחייהם, שלא ממש ששו לעבוד יחד.

השורה "מקווה למות לפני שאזדקן", שכתב טאונסנד באמצע שנות השישים ובקעה בעוצמה מגרונו של דאלטרי, הפכה לאבן ריחיים על צווארם. הם לא מתו, והנה הם מזדקנים וזוכים להפקה מהוקצעת וחלקלקה מידיו של המפיק של להקת האיגלס.

לאמיתו של דבר, רוב השירים בתקליט אינם "רעים". אולי הם לא קלאסיקות כבירות כמו בעבר, אך אין מדובר בכישלון חרוץ. כל להקה סוג ב' הייתה מוכנה "להרוג" בשביל שירים כאלה. הבעיה היא שהם מבוצעים על ידי להקה שהייתה אז במצב נפשי ירוד. חוץ מזה, למה בדיוק ציפו מהלהקה בשנת 1981? לעוד "טומי"? לעוד "קוואדרופניה"? לעוד השתלחות חסרת רסן כמו I CAN SEE FOR MILES? "האם אתם חושבים ששנת 1921 תהיה שנה טובה?", הם שרו באותה אופרת רוק מפורסמת על הילד העיוור-חירש-אילם. ובכן, שנת 1981 בהחלט הייתה שנה שבה הקהל הרחב היה בעיקר עיוור וחירש לניסיונותיה של הלהקה להמציא את עצמה מחדש.

עטיפת התקליט מציגה את חברי הלהקה מצוירים ב-16 סגנונות שונים (ארבעה לכל חבר). גם זה תרם לטשטוש הזהות של הלהקה בשנת 1981 – להקה שבעבר היה ברור מאוד מה היא מייצגת. בביקורת במלודי מייקר נכתב בזמנו: "התקליט הזה נטול אומץ, וזה הדבר הגרוע ביותר שניתן לומר על להקת המי, שהפעם באמת התמסחרה". ועדיין, האלבום היה רב-מכר והגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקני. באנגליה הוא הגיע למקום השני, שם נעצר מבלי שהצליח להביס את אלבומם של אדם והנמלים.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459