top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-16 במרץ בעולם הרוק


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-16 במרץ (16.3) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "הייתי במקלחת באותו זמן. כבר הסנפתי לפני כן את האבקה הלבנה רק כדי להוציא אותי מהמיטה ולהיכנס למקלחת, כפי שעשיתי ברוב הבקרים. בשלב הזה כבר התחלתי 'לשטוף' את האף במקלחת, מכוון את ראש המקלחת כלפי מעלה, מזרים מים חמים לנחיריים. האף שלי התפורר לאט במשך זמן רב. התחלתי להציק לרופא שלי בשביל כל מיני תרסיסים שונים לאף וקרמים שיעזרו לו להפסיק לכאוב, לעזור לו להתאושש מההתעללות שהוא חווה מהשימוש המתמיד שלי בקוקאין. אלוהים יודע למה חשבתי שלשטוף את האף שלי זה רעיון טוב. זה לא היה שאריות הקוקאין שנשארו באף שלי שגרמו לי לבעיות, זה היה הקוקאין שכבר נספג במחזור הדם שלי. למרות זאת, חשבתי שזה היה דבר 'בריא' לעשות בכל בוקר. תן לאף הזקן המסכן שלי להתנקות - כך שיהיה מוכן להסנפה הבאה... בבוקר המסוים הזה עמדתי שם, מכוון את ראש המקלחת כלפי מעלה כשלפתע שמעתי צליל בלתי צפוי. משהו נחת לרגלי. הסתכלתי למטה וזה היה קרום המחיצה שלי המדמם שלי, כמו גוש של כבד קצוץ על רצפת המקלחת. הבנתי מה זה מייד - או ליתר דיוק, לא היה לי מושג מה זה היה, רק שזה בא מהאף שלי. הושטתי יד והרמתי אותו, שטפתי אותו במהירות וניסיתי לדחוף אותו בחזרה לאף שלי. ואז - זה שוב פרץ החוצה. ניסיתי שוב. אותו דבר - ולאחר מכן

עוד חתיכה קטנה. ואז עוד… אוי לא... יצאתי, התעשתי ואז הכנתי עוד שורת קוקאין, מסניף ויושב על קצה המיטה ותוהה מה לעשות אחר כך. צלצלתי למנהל שלי וכשסיפרתי לו מה קרה, הוא לא ידע אם לצחוק או

לבכות בסופו של דבר, הוא אמר, 'כדאי שנביא אותך לרופא. שב בשקט. אני אבוא לאסוף אותך'. ואז הוסיף: 'האם עדיין יש לך את פיסות האף שלך שנשרו?'. עניתי שכן והוא אמר, ''במקרה שהרופא יוכל לתפור אותן בחזרה או משהו'. אז ידעתי שהחיים שלי הגיעו לרמה של גיחוך על גבול הטרגדיה. אוי לא. הו, אלוהים" (פרנסיס רוסי, מלהקת סטטוס קוו, בספרו האוטוביוגרפי)



ב-16 במרץ בשנת 1979 יצא תקליטה המצליח של להקת סופרטרמפ ושמו BREAKFAST IN AMERICA. מי רעב לארוחת בוקר?



בתחילת נובמבר 1977 סיימה הלהקה סיבוב הופעות גדול לקידום אלבומה הקודם, EVEN IN THE QUIETEST MOMENTS, וכל מה שרצו חברי הלהקה (מעבר לספירת ההכנסות) הוא לצאת לחופשה ארוכה זה מזה. זאת לפני עוד חזרות על שירים חדשים, הקלטתם ויציאה לעוד סיבוב מתיש. במהלך החופשה זכו חברי הלהקה לקנות לעצמם בתים לאחר עבודה כה קשה. לאחר חופשה זו התאגדו החברים במשרדם שבלוס אנג'לס, בו הקימו גם אולפן להקלטת דמואים. רוג'ר הודסון מאס אז בחיי העיר וקנה בית בצפון קליפורניה. אז נוצר מרחק ברור בינו לבין שאר חברי הלהקה שבחרו לגור בסביבות לוס אנג'לס. עד כה גרו כל חברי הלהקה בשכנות יחסית ועתה החלו להתרחק, כמו גם להיות עצמאיים יותר כלכלית. לכל אחד מהם כבר הייתה משפחה והיה צורך להחזיק גם אותן, מעבר לאחזקת להקת רוק מצליחה.


המתופף, בוב סיבנברג: "ההקלטות לתקליט זה עברו באופן חלק יחסית, עד שהגיע שלב המיקסים בו החלו להישמע ריבים. לא הצלחנו להחליט איזה מיקס מתאים ביותר והתחלנו לתלוש שיערות מראשינו מרוב לחץ. היו כמה שירים שהיה קשה לי לנגנם בתחילה. כמו, למשל, הקטע שפותח את התקליט - GONE HOLLYWOOD. כך היה לי גם עם CHILD OF VISION. אבל בסוף זה הסתדר".


אבל הזמן תיקתק ואלבום לא נראה באופן. "זה תמיד כך עם תקליט שלנו", צחק הודסון בראיון. "תמיד אנו חושבים שהתקליט הבא יהיה קל וזה בסוף נופל שוב. אנחנו מהלהקות שמחכות להשראה. לעיתים בא לנו לנגן והסאונד שלנו לא טוב ולפעמים זה בדיוק להיפך. עם זאת, בתקליט הזה יהיו עשרה שירים, שזה יותר קל למיקוד מאשר שבעה שעשינו בתקליט הקודם".


אחד השירים שסומן כלהיט היה השיר השני בתקליט. בשנת 1979 נשאל פול מקרטני לבחור את השיר האהוב עליו לאותה שנה. פול לא היסס וענה כי 'השיר ההגיוני' של סופרטרמפ הוא האהוב עליו. עבור מי שכתב אותו, רוג'ר הודסון, היה זה קומפלימנט אדיר. כך סיפר : "כאחד שגדל על הביטלס זה היה מעבר לחלומותיי לשמוע שפול אוהב כך את השיר שלי".


אבל הודסון ידע תמיד שיש משהו מיוחד בשיר שיצר: 'כשאתה כותב שיר, אתה מרגיש לרוב שאתה הצלחת במשימה בשמונים אחוז. אבל עם השיר הזה הרגשתי שהגעתי למאה אחוזים של הצלחה, מבחינת מילים, מלודיה, עיבוד ואופן ההקלטה'.


היה זה גם השיר המצליח ביותר של הלהקה והוא הזניק לפסגה את תקליטה החמישי של הלהקה, 'ארוחת בוקר באמריקה', שנמכר בכמויות היסטריות (כולל מתנות אידיאליות אז לחוגגים בת מצווה או בר מצווה בישראל).


אבל לא הרבה יודעים שבכתיבת שיר זה שזר הודסון נושאים שהעסיקו אותו בילדותו הלא קלה, כשהוא מציב שאלה לא קלה לתשובה, על מהות החיים. מאז שנת 1969 היו הוא וקלידן הלהקה, ריק דייויס, הכוחות היצירתיים בה. הם חילקו את היצירה ביניהם כשכל אחד מהם כותב בנפרד את שיריו. שניהם ידעו לנגן קלידים היטב ולשיר בקולות ייחודיים. קולו של דייויס היה עמוק ועשיר יותר בתדרים. קולו של הודסון היה מאנפף עד בכייני - וזה הקול שהפך לסימן ההיכר של סופרטרמפ, ממש כמו נגינת השמיניות הקצבית בפסנתר החשמלי מדגם וורליצר.


היה זה בתחילת 1978 כשהשיר החל להיבנות. להקת סופרטרמפ הייתה בלוס אנג'לס והתכוננה שם לפצוח בתהליך הקלטת האלבום הבא שלה. הודסון התיישב מול פסנתר הוורליצר והחל להשתעשע במהלך אקורדים שהתחולל בראשו מזה כמה חודשים. המילה הראשונה שיצאה מפיו בעת הגישוש הראשוני הזה מול הפסנתר באולפן הייתה LIBERAL. מיד לאחר שחרורה מפיו החל לחפש מילים נוספות שיתחרזו עימה וכך החל לקום הקונספט של השיר.


הודסון: "מיד לאחר שזה קרה התחלתי לחבר את הכל יחדיו לעניין של פשר החיים שלנו. מאז הילדות אנחנו צריכים לציית לחוקים שאחרים מכתיבים לנו. אבל מעט הפעמים שהדור הבוגר אומר לילדיו את המשמעות האמיתית של החיים - העיקר שימולאו צרכים לפי נוסחאות. אנחנו עוברים מהתמימות והפלא של הילדות למבוכה והבלבול של ההתבגרות. וזה מה שמוביל לחוסר ודאות מוחלט כשהופכים לבוגרים. והרבה מאיתנו מנסים, כשאנו בוגרים, לחזור אחורה אל התמימות של הילדות אך זה כבר לא ניתן לנו".


בשיר הציב הודסון ביקורת נוגבת נגד מערכת החינוך של אז. זו לא הפעם הראשונה שהוא יורה חץ למוסד הזה. בשיר SCHOOL, שפתח את האלבום CRIME OF THE CENTURY, הוא דן בנושא הזה ובאופן ברור. המצב בו התלמיד חייב לציית למורה מבלי לשאול שאלות.


הודסון: "הייתי ילד ביישן ביותר שנפגע קשות, בגיל 12, מהגירושים של הוריי. בשביל לחרוז כל כך הרבה מילים שמסתיימות בהברה AL, נאלצתי להשתמש לראשונה במילון אנגלי כדי לכתוב שיר". וכשהגיע הזמן להקליט את השיר, היה כל העיבוד כבר בראשו והוא הכתיב לכל חבר להקה מה בדיוק לנגן שם. הודסון: "אני הייתי המעבד של השיר הזה ואפילו אמרתי למתופף שלנו, בוב סיבנברג, מה לעשות במעברי התופים. אין פה שום מקום לאלתור. הכל מחושב פה היטב. כמו בתזמור".


כדי להוסיף מאווירת האולפן, הוחלט להקליט את צלילי מכונת המשחק האלקטרונית שהייתה שם אחרי שהושרה המילה DIGITAL. הייתה זו מכונה בה שיחק ריק דייויס כל הזמן, בין ההקלטות. הצלילים של המכונה נשמעו לרוב בחלל המתחם ולכן הוחלט להשתמש בזה כאפקט.


בגלל הפרפקציוניזם של הודסון נערכו שבועיים שלמים רק לתהליך המיקס של השיר. אבל ההשקעה השתלמה כי זה השיר שהפך את חברי הלהקה לסופר סטארים ואת שאר העולם לשיר את מילותיו ולהבין לפתע כי יש עוד משהו בחייהם שדורש תשובה.


יחסי הכוחות בין הודסון ודייויס צצים פה ושם בשירים עצמם, כשהשיר שחותם את האלבום, CHILD OF VISION, נכתב על ידי הודסון כשיקוף דעתו על אמריקה וגם על יחסיו מול דייויס. ואם תשימו את השיר של להקת טראפיק (DREAM GERRARD), מהתקליט 'כשהנשר מתעופף' - תגלו ודאי את ההשראה הברורה לשיר זה. דייויס לא נשאר חייב והשיב על העניין של יחסי הכוחות בשיר משלו בתקליט ושמו CASUAL CONVERSATIONS. להיט נוסף בתקליט היה GOODBYE STRANGER, שנשמע כשיר בו הדמות הראשית בו יוצאת ממערכת יחסים. אבל אם נביט פנימה, נגלה כי יש פה רמיזה ברורה למריחואנה (גודביי מארי, גודביי ג'יין) ויכול מאד להיות כי דייויס שר פה על גמילה מעישון סם זה. להיט רדף להיט בתקליט הזה וגם השיר שפותח את צד ב' שבו, TAKE THE LONG WAY HOME, הפך לכזה. הודסון כתב אותו על בחור שחושב שהוא גזעי ומדהים כשלמעשה רק הוא חושב כך. זה שיר שצץ ממנו ברגע האחרון לפני תחילת ההקלטות, כסוג של שיר הפתעה. אבל אצל הודסון, שהוא מאד רוחני בנפשו, אפשר למצוא גם משמעות עמוקה יותר מזה בעניין מציאת הדרך לבית האמיתי, שלא חייב להיות בנוי מארבעה קירות.

השעון המשיך לתקתק ועטיפה עדיין לא הייתה בנמצא.


הנה כמה רעיונות שנפסלו לעטיפת התקליט:

1.מלצרית יפת מראה שמגישה מזון בדרייב אין, כשהיא על סקטים.

2. מפל גדול של חלב ודגני בוקר בגרנד קניון.


דאגי ת'ומפסון: "עיצוב העטיפה לקח המון זמן שנראה כנצח. מייק דאוד, שהופקד כמעצב, בא אלינו יום אחד כשמפית של מסעדה בידו ועליה שרבוטים שעשה, כולל פסל החירות. הבטנו בזה וידענו כי זה הדבר. אבל מרגע רעיון זה החל תהליך ארוך ומייגע כי לא ידענו מה לעשות. כך זה נגרר חודשים".


בתחילה חשבו חברי הלהקה להציג את העטיפה הזו כציור אך שוכנעו לצאת להפקת העניין כצילום. דאוד הביא לפרויקט את מיק האגארי, שניגש לעיצוב קונספט בית הקפה בהתלהבות רבה. חברי הלהקה לא חפצו בדוגמנית אופנתית אלא בדמות שתיראה ביתית יותר ולכן נבחרה, מסוכנות הדוגמנים המכוערים שנקראה בשם LIBBY (ולכן שם הסוכנות הפך לשם אותה מלצרית, כפי שצוין בתג שהוצמד לבגד שלה). אותה דוגמנית המשיכה והופיעה עם הלהקה על הבמה בסיבוב ההופעות לקידום התקליט. חשוב לציין כי שיר הנושא לתקליט הזה נכתב, על ידי הודסון, זמן רב לפני הכנת התקליט ורקיחת הקונספט הזה. הוא אף הודה כי ריק דייויס לא רצה לקרוא לאלבום בשם זה אך נכנע. צלילי הפתיחה של השיר מנוגן באורגן הרמוניום, שצליליו נשמעים פה לצד קלידים נוספים.


ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על האלבום הזה: "זה הוא אלבום מושלם לתקופה של פוסט-ביטלס. יש פה רוק אמנותי אנגלי שבמרכזו קלידים, המכים באיזון המחודד ביותר בין קלאסי כמעט סימפוני לרוק'נ'רול. בעוד שאלבומיה המוקדמים של סופרטרמפ היו שקועים באזוטריקה מתפתלת, כמו ג'נסיס, השירים כאן הם מלודיים במיוחד ובנויים באופן תמציתי. הדבר ה'הגיוני' הבא של החבר'ה האלה לעשות, עם הטכניקה המדהימה שלהם, הוא להפנות את הציניות שלהם לאמנות ואז סופרטרמפ עשויה להפוך לא רק ללהקת הרוק האמנותי המושמעת ביותר כיום, אלא גם לאחת המעניינות ביותר".


והנה פרט מצמרר: קחו את עטיפת התקליט ותציבו אותה מול מראה. אז תגלו כי האותיות UP בשם הלהקה הופכות לתאריך 11.9 ונצמדות, באופן הזוי, למודל של מגדלי התאומים. ומצמררת גם העובדה שהפיגועים קרו שם בשעות הבוקר.



ב-16 במרץ בשנת 1976 יצא האלבום I WANT YOU של מארווין גאי, שהצליח לאכזב רבים שהמתינו לדבר הבא שלו, אחרי הצלחת התקליט LET'S GET IT ON, שיצא כשלוש שנים לפני כן.



את הפרויקט הזה יזם מישהו אחר ולמעשה, רוב השירים של התקליט נכתבו לפני שגאי אי פעם שמע אותם. התקליט היווה הזמנה לגאי להיכנס לעולם של פנטזיה מינית חסרת עכבות. עם נימות של בארי ווייט, סוויטת השירים פה הציעה לגאי בדיוק את מה שהוא רצה - לברוח לארוטיקה טהורה. גאי אהב את ווייט, מותג של שמאלץ מצופה בסוכר שהתאים כפסקול ארוטי.


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום: "עם בארי ווייט במגמת דעיכה, נראה שמארווין גאי נחוש להשתלט על עמדת מאסטר מוזיקת הנשמה בחדר השינה - תפקיד שדורש מעט חוץ מהשפעה של חרמנות מתמדת ונואשות. הפוזה כבר הוקמה ב-תקליטו הקודם, שם גאי היה לוהט, עדין, תוקפני, מרגיע ורוגז כלאחר יד - המאהב המודרני עם כל הסתירות שלו. התקליט החדש ממשיך באותה צורה, אבל עם העקבות הקלושים ביותר של התשוקה החזקה שחלחלה וקיימה את האלבום הקודם.


גאי שר מתערער פה על ידי הפסיביות הנינוחה של השירה וההפקה (של ליאון וור) שהיא נעימה מדי, צנועה ועדינה לטובתה. בתור שיחת כריות, זה לגמרי רפוי, ולמרות הנוכחות בכמה מקומות של אנחות וגניחות מרוצות של אישה (אפקט שכיח כל כך בימינו עד שמתפלאים לא למצוא קרדיט לאורגזמה ברקע), הפעולה כאן היא לא הרבה יותר ממשחק מקדים אטרקטיבי אך לא נלהב. גאי מתחנן ומשתדל - 'מותק. בבקשה תני לי לעשות את זה לך' - אבל לעתים קרובות מדי הוא נשמע כמו ילד קטן שמתבכיין לממתקים.

כל זה אולי היה מקובל יותר - או פחות מאכזב - ממבצע פחות חשוב מגאי, אבל אחרי אלבום ציון דרך כמו WHAT'S GOIN' ON אנו מצפים למשהו עם קצת יותר מהות ורוח. אבל אין כאן אש, אלא רק אור של פנס".


ב-16 במרץ בשנת 1977 יצא תקליט הופעה ללהקת דיפ פרפל. שם התקליט הוא LAST CONCERT IN JAPAN והלהקה כבר לא הייתה קיימת עם צאתו.



תקליט זה הוקלט ביפן, בדצמבר 1975, במהלך סיבוב ההופעות של דיפ פרפל לקידום האלבום שלה, COME TASTE THE BAND. הגיטריסט-מייסד של הלהקה, ריצ'י בלאקמור, כבר נטש אותה אז ובמקומו נכנס טומי בולין, כשבמהרה הובן שהוא לא רק ניגן היטב בגיטרה אלא גם השתמש היטב באביזרי סמים קשים. הוא לא היה במצב טוב ולכן הוא לא ניגן כל כך טוב בתקליט הזה, שהוקדש לו כי הוא מת בשנת 1976. חברת התקליטים, שרצתה לחלוב עוד קצת כסף מלהקה שנפחה את נשמתה, יכלה להתאמץ יותר ולמצוא הקלטה ראויה יותר מזו. גם שאר הלהקה נשמעת כאילו כבר אינה באמת נהנית מהעבודה שלה יותר. אז כן, יש תקליטים שנועדו בזמנו להימכר אך מאז, הוא נחשב על ידי אוהבי להקה כמוני כתקליט שנועד רק להשלמת אוסף ולא כדי באמת ליהנות ממנו.



ב-16 במרץ בשנת 1964 יצא בארה"ב תקליטון חדש של הביטלס, עם השיר CAN'T BUY ME LOVE. זה יצא כמה ימים לאחר מכן גם באנגליה.



פול מקרטני סיפר על השיר בספרו THE LYRICS: "חשבנו על עצמנו כמו לנון ומקרטני כבר בשלב מוקדם מאוד. זה היה בגלל ששמענו על גילברט וסאליבן, רודג'רס והמרשטיין. לנון ומקרטני? זה טוב. אנחנו שניים, ואנחנו יכולים ליפול לתוך הדפוס הזה. דבר אחד שתמיד עשינו עם התקליטים שקנינו, חוץ מבדיקת שם השיר, היה לבדוק את השמות בסוגריים מתחת. ליבר וסטולר, גופין וקינג. אלו היו שמות שקסמו לנו. זה היה הזמן שלנו, ואלה היו הכותבים של זמננו. כשעברנו ללונדון, ג'ון ואני התחלנו לפגוש כותבי שירים מקצועיים - אנשים כמו מיץ' מאריי ופיטר קלנדר. הם עבדו במשרד של המו"ל שלנו, והם פשוט עשו להיטים. אז, ג'ון ואני הסתכלנו על אנשים כמוהם ואמרנו, 'נכון, אנחנו יכולים לעשות את זה. ואם נקבל להיט, נקבל כסף. יכול להיות שזה לא יקנה לנו אהבה, אבל זה יקנה לנו מכונית'. זה לא היה רק הכסף. זו הייתה השמחה של לשלוף שיר מתוך כובע ואז להיות מסוגל לנגן את זה עם הלהקה שלנו, שהייתה צריכה שירים. אז היינו סוג של הזנת המכונה. האנשים מקפיטול רקורדס הגיעו, וויל גיל-מור ואלן ליווינגסטון. הם היו שניים מאוד קליפורניים בחליפות, והם אמרו, 'טוב, היינו רוצים ארבעה סינגלים ואלבום בשנה'. חשבנו שזה מאוד בר ביצוע.


השיר הזה נכתב על פסנתר במלון ג'ורג' החמישי בפריז. רק כמה שנים קודם לכן, ג'ון ואני נסענו בטרמפים לפריז והסתובבנו באזור בתי קפה. זה היה ביקור שונה מאוד. המלון היה ליד השאנז-אליזה, והיו לנו סוויטות גדולות מספיק כדי להעלות לשם פסנתר. היינו בעיר כדי להופיע בתיאטרון אולימפיה. אז, הקונצרטים היו די קצרים, אבל היינו עושים שני סטים כל יום. כשאני עושה הופעות עכשיו, אנחנו מנגנים בערך ארבעים שירים

בשלוש שעות. באותם ימים זה היה כנראה פחות מעשר, אז זה לקח בערך חצי שעה, ברגע שהוספת קצת דיבור עם הקהל.


השיר CAN'T BUY ME LOVE זה בלוז בן שתים עשרה תיבות, עם טוויסט של הביטלס על הפזמון, שבו אנחנו מביאים כמה אקורדים מינוריים. בדרך כלל, משתמשים באקורדים מינוריים בבית של שיר, ואקורדים מאז'וריים בפזמון. עשינו את זה הפוך כאן. הרעיון הוא שכל הרכוש טוב ויפה, אבל כסף לא יכול לקנות לך את מה שאתה באמת צריך. כסף לא יכול לקנות לך משפחה מאושרת או חברים שאתה יכול לסמוך עליהם. אלה פיצג'רלד הקליטה את השיר גם מאוחר יותר באותה שנה, שזה היה כבוד אמיתי. הסינגל עשה לנו ממש טוב, הגיע למקום הראשון בבריטניה ובארה"ב במקביל. ואז, למרבה הפלא, זה העיף מהמקום הראשון בבריטניה את A WORLD WITHOUT LOVE, שיר שכתבתי לאחיה של ג'יין אשר, פיטר. הוא הוחתם ב-EMI עם חברו, והם הוציאו את השיר הזה בתור הופעת הבכורה שלהם תחת השם פיטר וגורדון. אני די בטוח שזה הגיע למקום הראשון גם בארה"ב. זה היה שיר שכתבתי כשהייתי בן שש עשרה בבית בליברפול. לא חשבתי שזה חזק מספיק לביטלס, אבל זה עשה די טוב לקריירה של פיטר וגורדון".


ההרצאה "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



אלו נולדו ב-16 במרץ...



בשנת 1954 נולדה ננסי וילסון, מלהקת HEART. מזל טוב גם למייקל ברוס, הגיטריסט בלהקת אליס קופר, שנולד בשנת 1948. ובשנת 1936 נולד זמר הפולק האמריקאי, פרד ניל (הוא מת בשנת 2001).


ואלו הלכו מאיתנו ב-16 במרץ...


בשנת 1975 מת גיטריסט הבלוז הותיק טי בון וולקר, בגיל 64. ובשנת 2015 מת מהתקף לב אנדי פרייזר, הבסיסט של להקת FREE. בן 62 במותו. בשנת 2019 מת דיק דייל, שהיה גיטריסט וחלוץ בתחום מוזיקה ושמו SURF. בן 81 במותו. בשנת 2023 הלך מאיתנו פאזי הייסקינס, זמר שהיה ממייסדי להקת FUNKADELIC.


וב-16 במרץ בשנת 2008 קרתה טרגדיה איומה למתופף השבדי, אולה ברונקרט בן ה-61, שהיה בעבר המתופף הקבוע של רביעיית הפופ השבדית אבבא. הוא היה זה שנתן את הקצב בהקלטות האולפן וגם בסיבובי ההופעות.



ביום זה, בעודו הולך בביתו, הוא מעד ונפל עם פניו לתוך דלת זכוכית. חתיכת זכוכית ננעצה עמוק בגרונו. הוא הספיק לכרוך מגבת כחסם עורקים, לדדות החוצה ולנסות להזעיק עזרה, אך לשווא. הוא התמוטט בגינת הבית ודימם למוות.


ב-16 במרץ בשנת 1970 מתה זמרת הנשמה טאמי טארל בת ה-24, שנודעה בעיקר בדואטים המופלאים שביצעה עם הזמר מארווין גאי.



הסיפור העצוב החל בשנת 1967 כשהייתה בסיבוב הופעות עם גאי הופיעו השניים בקולג' בווירג'יניה. לפתע היא התמוטטה ונפלה לזרועותיו בעת ביצוע שיר. האבחנה הרפואית הכתה בה חזק עם גידול בראשה. לאחר מכן היא עברה סדרת ניתוחים במוחה וניסתה מאז לחזור לבמה אך מצבה הבריאותי לא איפשר זאת. סיבת מחלתה הייתה אפופה במיסתורין רב והשמועות בזמנו הצביעו על גבר שהרביץ לה וגרם לפציעה בראשה. בחודשיה האחרונים הייתה טרל עיוורת ומרותקת לכיסא גלגלים.


בעיתון להיטון דיווחו בזמנו: "הזמרת טאמי טארל נפטרה בשבוע שעבר בארצות הברית, כתוצאה מגידול במוח. לפני כמה שבועות עברה טאמי ניתוח קשה ותחילה נראה כי היא הולכת ומחלימה. אולם מצבה הורע לפתע והיא מתה".


גם זה קרה ב-16 במרץ:



- בשנת 1971 זכתה להקת הביטלס בטקס הגראמי עבור הפסקול הטוב ביותר, על הסרט LET IT BE. סיימון וגרפונקל זכו בטקס הזה בשישה פרסי גראמי על תקליטם BRIDGE OVER TROUBLED WATER.


- בשנת 1974 הופיע אלביס פרסלי את הופעתו הראשונה בממפיס מאז שנת 1961. ההופעה נערכה ב- MIDSOUTH COLISEUM.


- בשנת 1975 נסגר אולם ההופכות הלונדוני RAINBOW, שאירח על בימתו את צמרת הלהקות והאמנים. בערב האחרון הזה הופיעו על הבמה להקת פרוקול הארום וגם לינדה וריצ'ארד ת'ומפסון.


- בשנת 2005 נכנס בילי ג'ואל בפעם השנייה בחייו למכון גמילה מאלכוהוליזם.


- בשנת 1968 החל השיר SITTIN ON THE DOCK OF THE BAY, של אוטיס רדינג, שהייה של חמישה שבועות בצמרת המצעד האמריקני. רדינג עצמו נהרג בתאונת מטוס ב-10 בדצמבר 1967, שלושה ימים אחרי הקלטת השיר הזה.


- בשנת 1970 דיווח עיתון TIME שאריק קלפטון הולך להינשא לבת זוגו הצעירה, אליס אורמסבי גור. הדבר אכן כמעט קרה, אך לבסוף בני הזוג היו כה שקועים בהרואין עד שהתוכנית על חתונה ירדה לטמיון כשאביה של אליס, שהיה שגריר בריטי מכובד, נתן לקלפטון אולטימטום בעניין. הוא אף רמז לקלפטון שזוהי אשמתו של הגיטריסט על גרירת אליס לתהום ההרואין.


- בשנת 1967 גילה בריאן ג'ונס מהרולינג סטונס שחברים בלהקה הם לאו דווקא חברים טובים גם בחיים. ביום הזה הוא התעורר בעת חופשה במרוקו וגילה ששני חבריו ללהקה, מיק ג'אגר וקית' ריצ'ארדס שאליהם הצטרף יום קודם במראקש לטיול, החליטו לעזוב את המקום בחזרה ללונדון מבלי לספר לו. עם ג'אגר וריצ'ארדס עזבו גם מאריאן פיית'פול ואניטה פאלנברג, חברתו של ג'ונס. המקרה הזה סיים את מערכת היחסים בין ג'ונס האומלל לפאלנברג.


- בשנת 2017 קיבל ריי דייויס מהקינקס אות אבירות מהמלוכה הבריטית.


- בשנת 1977 נבעטה להקת הפאנק הסקס פיסטולס מחברת התקליטים A&M בעקבות מחאה מצד אמנים אחרים בחברה שלא רצו ששמם ייקשר עם התופעה הזו.


ב-16 במרץ בשנת 1973 יצא תקליט חדש ללהקת טי רקס ושמו TANX.



ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על זה: "הרבה אלבומים כפולים יכלו להיות טובים בהרבה לו קוצצו לתקליט בודד. התקליט הזה היה עדיף לו היה יוצא כתקליטון מורחב. יש פה רק ארבעה קטעים טובים, כשהשאר זה פשוט קשקושי פנזיות של מארק בולאן למעריצים מושבעים בלבד. מה גם שכל שיר פה מבוסס על תפקיד אחד ואין הפתעות. זה רק מראה שבולאן לא התקדם וקשה לי לראות שאנשים רבים ייהנו מזה. אבל יכול להיות שאטעה, כי שלוש שנים לפני כן כתבתי פה בעיתון שהשיר שלו, RIDE A WHITE SWAN, יהיה להיט גדול בארה"ב".


ב-16 במרץ בשנת 1981 יצא תקליט חדש ללהקת המי (והראשון ללא המתופף, קית' מון, המנוח). שם התקליט הוא FACE DANCES, המתופף המחליף היה קני ג'ונס ובביקורת ברולינג סטון נרשם בכותרת - WHO ARE THESE GUYS.



בהמשך הביקורת נכתב: "כאלבום, זה לא ניצחון ולא כישלון. הוא עוד חוליה בשרשרת הסיפור של להקת המי, אך כאלבום בפני עצמו הוא בינוני במקרה הטוב ומעורר פלצות במקרה הרע. כמו באלבומים קודמים, גם הפעם הנושא של התקליט הוא סוג של מעבר לשלב הבא. אבל בעוד שהתקליט WHO BY NUMBERS דן במרירות והסתכלות פנימה ו- WHO ARE YOU השתלח בגורל - התקליט החדש רגוע באופן מוזר, כשהוא דן בענייני גיל ושינוי".


ובכן, בעוד ששנות השישים והשבעים היו תקופה עתירת דרמות מוזיקליות ללהקה הסוערת הזו, פתיחת העשור החדש לא היטיבה עמה. המתופף המחליף, קני ג'ונס, היה לפני כן בלהקה THE FACES והפך פה לחבר להקה מן המניין. בהמשך יודע זמר הלהקה, רוג'ר דאלטרי, שג'ונס היה מתופף מחורבן ללהקת המי. אחרי הכל, דאלטרי היה רגיל לסוג אחר של תיפוף. הרי איך אפשר באמת להחליף את מון המשוגע? "זה היה כמו לתקוע גלגל של קאדילק במכונית רולס רויס. זה גלגל טוב אך שגוי", אמר הזמר.


מה שבטוח, התקליט הזה של להקת המי נשכח לרוב. דאלטרי כעס מאד על פיט טאונסנד, שהוציא שנה לפני כן אלבום סולו (EMPTY GLASS) ולטענתו היו שם שירים נהדרים שדווקא התאימו לצאת במסגרת להקת המי. בתקליט החדש של המי יצא שיר אחד כסינגל, YOU BETTER YOU BET, שלא עורר גלים אלא בעיקר געגועים אל העבר ואל שירים כמו WON'T GET FOOLED AGAIN. אבל מה לעשות והזמנים השתנו וחברות התקליטים דרשו בעיקר שירי פופ מסחריים מלהקות ותיקות? גם שאר התקליט נשמע כתוצרת של אנשים תשושים, שנמצאים באמצע שנות השלושים שלהם ולא ממש בא להם לעבוד ביחד.


השורה "מקווה למות לפני שאזדקן", שכתב טאונסנד באמצע הסיקסטיז ובקעה בעוצמה מגרונו של דאלטרי, הפכה כאבן ריחיים סביב צווארם. הם לא מתו והנה הם מזדקנים ומקבלים הפקה חלקלקה ממי שהפיק את להקת איגלס.


האמת שרוב השירים בתקליט לא יכולים באמת להיקרא רעים. אולי הם לא כקלאסיקות העבר, אך עדיין אין מדובר ברפש. כל להקה מתוצרת יד שנייה מוכנה להרוג בשביל שירים כמו אלו. הבעיה היא שהם מוצגים פה עם להקה שהייתה אז במצב ממש לא טוב, מבחינה נפשית. חוץ מזה, למה בדיוק אנשים ציפו מהלהקה הזו, בשנת 1981? לעוד "טומי"? לעוד "קוואדרופניה"? לעוד השתלחות חסרת רסן כמו I CAN SEE FOR MILES? "האם אתם חושבים ששנת 1921 תהיה שנה טובה?", הם שרו באותה אופרת רוק ידועה על הילד העיוור, חירש ואילם. ובכן, שנת 1981 בהחלט הייתה שנה בה הקהל הרחב היה בעיקר עיוור וחירש לנוכח ניסיונה של הלהקה להמציא את עצמה מחדש.


עטיפת התקליט מראה את כל אחד מחברי הלהקה, כשהוא מצויר בארבעה סגנונות שונים. זה הוסיף גם כן לחוסר ההבנה בעניין זהות הלהקה, בשנת 1981. להקה שבעבר היה ברור מי היא ומה היא באה לייצג. במלודי מייקר נכתב בביקורת בזמנו: "התקליט הזה נטול אומץ וזה הדבר הגרוע ביותר שיכול להיאמר על להקת המי, שהפעם באמת התמסחרה". ועדיין, האלבום היה בזמנו רב מכר והגיע למקום הראשון בבילבורד האמריקני. באנגליה הוא הגיע למקום השני, שם שכן במקום השני, כשאינו מצליח להביס את התקליט של להקת אדם והנמלים.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page