כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-16 בנובמבר (16.11) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "הופעתי במועדוני לילה וריקודים, הרווחתי 10 דולר ללילה, וההורים שלי רצו שאסיים את הקולג', אבל איבדתי עניין. הציונים שלי ירדו לאט לאט. בסוף השנה אמרתי לאבי שאני רוצה לעזוב את טולסה ולהגיע לקליפורניה. אמרתי, 'תן לי לצאת לקיץ, רק כדי לראות מה קורה'. הוא אמר לי, 'קח שנתיים ותנסה. אם זה לא יצליח, אתה עדיין יכול לסיים את הקולג''...' באותו זמן. הייתי נשוי עם ילד בן שנה וילד בן שישה שבועות, כשגרנו עם ההורים שלי. הייתה לי קאדילק ישנה שקניתי מחבר של אבא שלי. כשחסכתי 200 דולר, אשתי, הילדים ואני נסענו בקדילק לקליפורניה. חיכתה לי עבודה במועדון לילה בגלל כמה חברים שכבר עשו את הנסיעה מאוקלהומה. יצאתי לשם, ובלילה השלישי שלי במועדון פוטרתי. ה-200 דולר נעלמו בגלל שכר הדירה של החודש הראשון, חשבון דלק, חשבון טלפון, מצרכים. אף אחד לא עזר לי חוץ מהדוד שלי. הוא לא יכל היה לתת לי כסף, אבל הוא הביא לי אוכל. נסענו ממועדון למועדון, שלוש הופעות בלילה, עשיתי אודישן לכולם עד שבסוף קיבלתי עבודה. ואז בלילות שבת, אחרי שעות העבודה, נפגשנו מוזיקאים מכל רחבי העיר במקום שנקרא CROSSBOW. שם פגשתי אנשים כמו גלן קמפבל, ג'יימס ברטן, ליאון ראסל, צ'אק בלאקוול, ג'רי קול. לאט לאט הם נכנסו לתחום ההקלטות, בעיקר הקלטות דמו, כעם שכר מהאיגוד. מהאנשים האלו קיבלתי יותר עבודה. פתאום נתבקשתי לנגן בסשנים של דמואים ואחר כך בהקלטות. אחר כך התחלתי לכתוב שירים ולהגיש אותם כדי שאחרים יקליטו מהם, מה שגרם לי להתלהב מהכתיבה כי יכולתי לעבוד בבית ולא הייתי צריך לבלות כל הלילה במועדונים. זה היה רוג'ר גורדון שהציע לי אז, 'למה אתה לא שר את השירים שלך? כלומר, אתה כבר שר בהדגמות. למה שלא תלך על עסקה בחברת תקליטים?'..." (דייויד גייטס, מלהקת BREAD)
ב-16 בנובמבר בשנת 1970 יצא אלבום ההופעה הכפול של להקת גרנד פ'אנק ריילרואד, ושמו LIVE ALBUM.
"לייב אלבום" - זה הוא שם פשוט לאלבום הופעה הכי ישיר שיש, שיצא בעוד אלבום האולפן השלישי של הלהקה, CLOSER TO HOME, עדיין מצליח היטב במצעדי המכירות. הלהקה, שהופיעה כפאוואר-טריו מפלינט, מישיגן, הורכבה ממרק פארנר (שירה, גיטרה), מל צ'אצ'ר (בס) ודון ברואר (תופים, שירה) שבנו במהירות מוניטין של הופעות חיות מחשמלות. אלבום ההופעה שלהם לא רק תפס את העוצמה הגולמית הזו אלא גם סימן רגע מרכזי בהתפתחות ההקלטות החיות בתולדות הרוק. הלהקה טיפחה בסיס מעריצים מסור באמצעות סיבובי הופעות עם דציבלים גבוהים שהקנו לה מוניטין של "להקת העם".
ההחלטה להוציא אלבום זה הייתה הגיונית מאד, לאור העובדה שהביקורות שחטו את הלהקה אך הקהל הרחב העריץ אותה מאד. לכן, זה אלבום שנועד לקהל זה ולא סתם הוא הגיע למקום החמישי, במצעד המכירות האמריקני, חודש לאחר צאתו. הציפיה לצאת אלבום זה הייתה כה גדולה שהוא כבר זכה למעמד של תקליט זהב עוד במכירותיו המוקדמות, שנמדדו בכ-750,000 תקליטים ו-250,000 קסטות. עבור חברת התקליטים 'קפיטול' היה זה שיא שלא נראה כמותו מאז ניהלה את מוצרי הביטלס, אי שם באמצע הסיקסטיז.
זה הוקלט במהלך סדרת הופעות בפלורידה בקיץ של 1970. טרי נייט (המנהל-מפיק) והלהקה בחרו בסאונד גולמי שיביא את תחושת ה"אתם שם מול הבמה" ולא בהפקה מלוטשת. שלא כמו אלבומי חיים רבים שכללו תוספות אולפניות, מטרתו של LIVE ALBUM הייתה לשמר את האותנטיות של הנוכחות הבימתית של גרנד פ'אנק. לדברי ברואר, המטרה הייתה לספק "בדיוק את מה שהאוהדים שמעו בהופעה". לדעתי, המשימה הצליחה ובענק.
עטיפת האלבום באה עם תמונה של הלהקה בהופעה בפסטיבל הפופ הבינלאומי באטלנטה, שנערך במהלך סוף השבוע של ה-4 ביולי 1970, אך הצלילים משם לא הוקלטו לאלבום זה. בעטיפה האחורית של אלבום הופעה זה נכתב: "במטרה להציג דוקומנט היסטורי אמיתי על הלהקה הזו, לא נעשתה כאן עריכה מכל סוג שהוא. התוכן המוזיקלי פה נותר ללא תיקונים, היישר מהסליל המקורי. לא נוספו לצלילים אפקטים אולפניים של הדהוד וכל האירוע מוגש כפי שהיה".
הקהל קיבל באהבה גדולה את המוצר, שמחירו בארה"ב עמד על 5.98 דולר. בפנים ציפתה להם הפתעה בצורת פוסטר ובו קולאז' תמונות ביחד עם גזרי עיתונים. דון ברואר, המתופף, הסביר כמה חם היה באולמות בהם הופיעה הלהקה, כשהקליטה את עצמה לאלבום זה, כחמישה חודשים לפני צאתו. האוויר היה דביק עם כמות מאסיבית של עשן שהיתמר מסיגריות מגולגלות להפליא, כשג'וינטים רבים נזרקו לעבר הבמה, לאות הערכה של הקהל את מי שמופיע מולה. כבר בתחילת התקליט אפשר לשמוע את ריגוש הקהל, שנמצא פה במלוא הדרו ולא הוסתר מאחור, כפי שנעשה בהרבה אלבומי הופעות אחרים.
ומבקרי העיתונים? הם המשיכו בדרכם לקטול כל דבר שיצא מלהקה זו. בעיתון CREEM שחטו בדצמבר 1970: "האם הלהקה הזו מסוממת כמו הקהל שלה? האם היא עד כדי כך נאיבית ולא אינטליגנטית? האם חבריה באמת מאמינים לתיאוריה כי קלפטון הוא האלוהים? אפשר למלא שלושה ספרים עבי כרס על הלהקה וכל מה שיהיה כתוב בהם זה רק דברים שליליים. אבל עזבו את זה. הלהקה נותנת לקהל את מה שהוא רוצה - וזה מה שהכי מפחיד".
בביקורת אחרת נכתב: "לא משנה מה שנגיד על התקליט הזה - הוא יימכר בכמויות רבות. כי הלהקה הזו פופולרית כעת ואנשים אוהבים להיות גזעיים, נכון? אז לכו, תקנו את זה ואני בטוח שתשתעממו. התקליט ממש חוזר על עצמו. בייחוד תיפופו של דון ברואר. מארק פארנר לא מגיע לרמת הנגינה בגיטרה של כוכבי הרוק האמיתיים והמילה היחידה שלי היא למל צ'אצ'ר הבסיסט, שמגיעה לו להקה טובה יותר מזו".
ברולינג סטון נכתב אז על הלהקה: "באמת אין הרבה מיסתורין בגרנד פ'אנק. כמו בבידור המוני אחר, אמרגן שמוכן לפנות למכנה המשותף הנמוך ביותר יכול להרוויח מזה הרבה כסף, לפחות לזמן מה. הרבה דברים קשים נכתבו על הלהקה תוך שהם מציינים את הפופולריות שלה כעדות לדעיכה המוסרית של אמריקה או המערב או של כל כדור הארץ ומתארים את הקהל שלה כחבורה של פריקים עם שלשלאות, אבל למעשה גרנד פ'אנק כבר לא מבשרת רעות. מה שהם עושים זה לנגן - באנרגיה רבה ובהתרגשות לכאורה - מוזיקה שבאמת לא מרגשת במיוחד. הלהקה מנגנת לקהל צעיר ולא מתוחכם במיוחד, שצריך לתת לו ליהנות מבלי להפיל עליו תגיות לא מחמיאות. הלהקה היא פריחת הריקבון".
אז אני רוצה להגיד לכם שני דברים; אני מאד אוהב את האלבום הזה ושימו ווליום גבוה כשאתם מקשיבים לו!
הנה הביקורת הנדירה ששלפתי מעיתון להיטון:
ב-16 בנובמבר בשנת 1973 יצא תקליט חדש ושאפתני ללהקת הקינקס ששמו PRESERVATION, ACT 1.
גיטריסט הלהקה, דייב דייויס, בספרו: "בהתחלה לא התלהבתי מהרעיון של התקליט והאמנתי שזו פשוט יצירת פינוק עצמי מצידו של ריי (דייויס, אחיו של דייב וכותב השירים העיקרי - נ.ר). בקצרה, זה הוא סיפור המתרחש בעולם חצי סוריאליסטי של העתיד וגם של היום. מר פלאש הוא המנהיג הנוכחי כשמר בלאק הוא המנהיג הפוליטי באופוזיציה, עריץ ודיקטטור שרוצה ליצור חברה טוטליטרית גרידא. הוא מטפח את שורותיו ומכין את צבאותיו להפיכה ליצירת חברה שכולם עובדים בה ומשרתים את המערכת. אין אידיאולוגיות מלבד זו של השלטון.
פלאש הוא נער שגדל בצד הפחות נחשק. הוא גנגסטר, רמאי, שקרן, פושע ובוגדני. אבל פלאש הוא טיפוס נבל 'חביב' שחי חיים של פשע, ניהול זנות ושאר דברים מפוקפקים בעיר. הוא מלא ברמאות אך נדיב בדרכו. הוא שולט לפי האגרוף והאקדח ביד אחת ומלא הבטחות שווא ושקרים לציבור. הוא צ'ארמר, בעל רטוריקה מפתה.
מעין תערובת בין ניקסון, לוצ'יאנו ומקס מילר. למרות האופי הפגום של פלאש, חלק ממנו באמת מתרעם
מהחזון של בלאק לסדר עולמי חדש, כשהוא מרגיש שהמשטר הזה יהפוך אנשים לזומבים וישמיד את מה שנשאר מהם, מבחינת תרבות והיסטוריה. מולדתו האהובה תהפוך לסוג של 1984 בשילוב עם האח הגדול. מר בלאק יוצא לטלוויזיה ומדבר עם התקשורת כדי לקדם את הקמפיין שלו, כשהוא נושא נאומים רבי עוצמה כדי לחשוף את הבגידה המנובלת מאחורי משטרו של פלאש. בסופו של דבר הוא מצליח, במידה רבה, ופלאש מרגיש שעולמו מתרסק. הוא זוחל ומתחנן למחילה כשהוא מבטיח שישנה את דרכיו רק אם יצליח להיפטר מבלאק. אבל בלאק ואנשיו מצליחים להשתלט וממשלתו של בלאק פותחת עידן חדש של משמעת, הגבלות על חירויות אישיות, כללי התנהגות קפדניים, צנע וציות מוחלט לצו החדש. אולי העולם שפלאש יצר לא היה כל כך רע אחרי הכל. לאולי העולם היה טוב יותר תחת שלטונו. מה שנותר לנו זו חברה נטולה כל ביטוי רגשי ויצירתי. העולם החדש מייצר אנשים שהם כמו רובוטים. לכל המערכות יש תולעת בבסיסם שמכרסמת, אבל מה אנחנו מעדיפים? מה המערכת הנוחה יותר? השאלה מציקה.
חשבתי שזה רעיון מעניין עם פוטנציאל גדול, אבל הרגשתי שהיה צריך לחקור אותו כיצירה תיאטרלית או כסרט. (אולי זה עוד יקרה. הסרט). בלי קשר לרגשות שלי, התחלנו לעשות חזרות על חלק מהחומר ונהניתי להיות מעורב בצד הטכני של המוזיקה שלנו. הרגשתי גם טוב יותר מבחינה רגשית, למרות הביטחון העצמי שלי שעדיין רעד וההערכה העצמית שלי הייתה נמוכה. יום אחד, במהלך חזרה באולפן שלנו, התעסקנו עם רעיונות. כתבתי כמה שירים בבית והשמעתי לריי כשאני משתמש בכיוון גיטרה אחר, עם מיתרים פתוחים עם סוג של תחושה הודית-בלוזית. למחרת ריי הגה רעיון לשיר בשם DAYLIGHT שהיה אמור להיות רצועת הפתיחה ומתבסס על חלק הגיטרה שלי. אבל ריי לא נתן לי קרדיט על כך שתרמתי לשיר. ריי ואני התרחקנו יותר ויותר. הוא הפך להיות מעורב יותר בעצמו, בעוד שאני הפכתי ליותר מתבודד ומסוגר. באחת החזרות הצעתי לו שנכתוב כמה מהשירים ביחד, כי הרגשתי שאני יכול לתמוך ברעיונות, נושאים, מושגים ולהביא רעיונות מוזיקליים משלי. הייתי המום לגמרי מהתשובה של ריי. הוא אמר, בצורה מאוד מזלזלת, 'לא, אני לא חושב כך. בכל מקרה, כל אחד יכול לכתוב שירים'. ממש נפגעתי מזה. כמובן שביטולו את הרעיונות שלי
לא הפריע לו להשתמש בהם, כמו בשיר DAYLIGHT. זה נראה קטנוני עכשיו, אבל בזמנו כבר התפכחתי. ריי התנהג כאילו הוא חי בעולם משלו, נעשה יותר ויותר ממוקד בעצמו וכולם היו שם רק לשימושו הבלעדי.
במהלך לילה אחד בו שתינו ביחד, ריי הניח למשהו להחליק מפיו בשיחה סתמית ששיחקה במוחי באותה תקופה. דיברנו באופן כללי על כוח אדם, אנשים שהכרנו וכו'. ריי הזכיר 'כך וכך', ואמר שהוא באמת מחבב אותו כי לא היה אכפת לו ש'ישתמשו בו'. ברגע שריי אמר את זה הוא הביט בי בצורה שרמזה שהוא אמר משהו שלא היה צריך להגיד, ובכל זאת היה מאוחר מדי מלחזור בו. הוא שינה את הנושא מיידית. ככל שחלף הזמן, ריי הפך לפעמים כמעט כמו ערפד שבא לרוקן ולמשוך את האנרגיה היצירתית והרגשית שלי. הרגשתי שריי הופך יותר ויותר אמביוולנטי כלפיי. הוא הפך להיות חסר רחמים, מניפולטיבי ואנוכי, וכולם קיבלו את זה חוץ ממני. לא יכולתי לשאת את זה. לא יכולתי לטפל באנשים כמו שהוא עשה, בדרך המתנשאת שלו. רציתי לעזור לאנשים, לא לקחת מהם. אחרים הסכימו שריי, מסיבות ידועות בלבד לעצמו, רצה לטחון אותי עד דק.
הרגשתי שתמיד תמכתי ברעיונות שלו ועודדתי אותו לאורך העליות והמורדות, ובכל זאת הוא הפך להיות רחוק יותר והרבה פחות קליט. העלבונות, ההשמטות, הביקורות הקבועות, ממש פגעו בי. בכמה הופעות הוא התחיל להשמיע הערות מעליבות מול הקהל. בהתחלה העמדתי פנים שזה כלום ופשוט צחקתי מזה, אבל זה הוביל בסופו של דבר להרבה טינה מצדי".
המבקר בעיתון מלודי מייקר כתב אז: "ההשפעות ברורות פה מהאלבום TOMMY של להקת המי וזה מסיח את הדעת מהאלבום הזה. אחרי שאמרתי את זה, אוסיף שיש פה פנינים, למרות שקו העלילה לא ברור". בעיתון SOUNDS נכתב אז בביקורת: "זה התקליט הכי שאפתני עד כה של הקינקס וזה נשמע יותר כמחזה מאשר כאלבום של להקת רוק. זה תקליט לא אחיד מבחינת עלילה אבל אולי נבין את זה כשהחלק השני של היצירה ייצא בעתיד. עדיין, יש פה שילוב טוב של הרך והרוק - מה שתמיד עשה טוב ללהקת הקינקס. הנגינה פה טובה מאד וראוי לציון הקלידן, ג'ון גוזלינג. כתקליט, זה בסדר אך השלם אינו גדול מחלקיו פה".
אז המבקרים היו מבולבלים מהאלבום. זה היה ברור מאליו לנוכח עבודה לא שלמה, מפוזרת וקשה לקטגוריה בכל ז'אנר. היו מבקרים שהעדיפו לשמור את פסק הדין עד שחרורו של החלק השני ביצירה. הציבור הצביע באדישות. אף אחד לא היה מופתע מהכישלון המסחרי של התקליט בבריטניה אבל מיקומו במקום ה-177 במצעד מכירות התקליטים בבילבורד האמריקאי היה נתון מזעזע וכשלון גדול. דייויס ניסה להמתיק את הגלולה אז: "עבדתי ממש קשה עם זה אבל אולי זה פרס בפני עצמו. הייתי לא מרוצה כשאנשים לא שמעו את זה. זה כל מה שאכפת לי ממנו באמת. אני לא מודאג שאנשים לא קונים את זה, כי הם לא צריכים להסתובב עם עותק בידם כמו נשק. אבל הייתי רוצה שהם ישמעו את זה".
הנישואים הבעייתיים של ריי דייויס השפיעו קשות אז על המורל של הקינקס. השיבושים והעיכובים השונים גרמו לכך שהכסף היה נדיר יותר מהרגיל. הבסיסט ג'ון דלטון, בדרך כלל בחור שאנן ולא מתלונן, העז
לשאול על ההסדרים הפיננסיים אבל בסופו של דבר הרגיש מושפל בגלל שדרש יותר. "אני זוכר באחת הפגישות כשאמרתי, 'אנחנו לא מרוויחים מספיק' ודייב אמר לי: 'אתה צריך להסתכל על המוזיקה שלך ולא על מה שאתה מרוויח'. אמרתי, 'עדיף שתגיד את זה למתדלק בתחנת הדלק - נראה מה תהיה תגובתו כשאתדלק מבלי לשלם'. תשובתי לא עזרה לשיפור העניינים.
ב-16 בנובמבר בשנת 1970 יצא אלבום הסולו הראשון של סטיבן סטילס.
כלפי חוץ הוא היה המוזיקאי המוערך, אך בפנים הייתה לו מרירות רבה כלפי הרביעיה המצליחה מאד שניסה להדביק במאמץ רב, אך התפרקה בידיו. אלו הם קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, שעשו במאמץ רב את DEJA VU, אלבום קסום שמאחוריו כאב עצום ומריבות אין ספור. באנגליה הוא ראה אז את המקום השפוי ביותר עבורו והחליט כי את תקליטו הראשון יעשה שם. התוצאה הפכה להיות אחד מהישגיו הגדולים יותר, כאמן סולו.
התקליט נפתח עם הלהיט הגדול בו, שנקרא LOVE THE ONE YOU'RE WITH, עם ניחוחות הגרוב הלטיני הסוחפים שבו.
קולו עתיר הנשמה של סטילס מוביל את הבתים, כשבפזמון מצטרפת אליו מקהלה היישר מגן העדן - דייויד קרוסבי, גרהאם נאש, ריטה קולידג' ואחותה, פריסיליה ג'ונס, ג'ון סבסטיאן וסטילס עצמו. בין לבין נשמע סטילס מלהטט בעוצמה נדירה באורגן ההאמונד ומעניק את הסגנון הגוספלי, שיביא את ארית'ה פרנקלין להקליט גרסה משלה, זמן מה לאחר מכן. מכאן אנו יוצאים למסע מגוון ומרתק בראשו של סטילס, שחברים טובים באים לעזור לו. ביניהם גם ג'ימי הנדריקס, שהביא לאולפן את הפנדר סטרטוקאסטר שלו וניגן בה בחיוניות ומבלי להאפיל. עטיפת האלבום של סטילס צולמה ב-22 בספטמבר 1970 בחווה של סטילס בקולורדו.
התמונה בעטיפה האחורית הראתה את סטילס רוכב על סוס וצלם התמונה, הנרי דילץ, הביא לסטילס באותו היום משהו נוסף למצלמה: את הבשורה שג׳ימי הנדריקס מת. סטילס מוכה היגון החליט להקדיש לו אותו.
אליל גיטרה נוסף שעזר לסטילס בהקלטות היה אריק קלפטון. תוכלו לשמוע את צליליו בשיר GO BACK HOME, כשלאחר שלוש דקות וחצי נשמעים לפתע צלילי החשמלית שלו, כשהיא מחוברת לפדאל ווא ווא. היה זה במרץ 1970, כשקלפטון הקליט את אלבום הסולו הראשון שלו וסטילס, שעבד באולפן הסמוך, קפץ לנגן בגיטרה בשיר SHE RIDES (שהפך להיקרא בהמשך בשם LET IT RAIN). קלפטון החזיר טובה ובא להקליט עבור סטילס וניגן בגיטרה בשיר שציינתי וגם בשיר FISHES AND SCORPION. באותו זמן סיפר סטילס על קלפטון למלודי מייקר: "אריק? אני ממש אוהב אותו. הוא אחי ועברנו את אותם השינויים וכעת אנו יוצאים מהם לדרך חדשה. אריק מאד עזר לי באלבום הזה".
הכוכבים נשמעים מסביב לסטילס גם בשיר SIT YOURSELF DOWN, כשהפעם שרים בהרמוניה סטילס, נאש, סבסטיאן, קולידג' ומאמה קאס. כמו שהבנתם, מדובר בתקליט סולו מרשים, אך לסטילס לא היה סיכוי מול מבקרי המוזיקאי צמאי הדם, שראו בו מוזיקאי עשיר כקורח שהניצוץ היהלומי שבו סינוור אותם מלראות כי הוא ייחל להכרה בו כמוזיקאי מוביל.
עיתון 'בילבורד' פרסם ביקורת על התקליט בדצמבר 1970: "סטיבן סטילס הוא אחד הכשרונות המורכבים יותר שיש כיום בעולם הרוק. הוא מתפוצץ מרוב נשמה ועומק והוא גאון בספיגת המקורות הטובים ואף שיפורם. התקליט הזה לוקח את הרוק לגבהים חדשים".
אך עיתון רולינג סטון לא מתלהב: "ניגנתי את התקליט כתריסר פעמים ועדיין אני לא מצליח להבדיל בין השירים. או שמא הוא שר את כל השירים באותו סולם. אני בקושי שומע פה את ג'ימי הנדריקס. אפילו לא טרחתי לחפש את קלפטון. השירים לא מחזיקים מעמד בהשמעות החוזרות".
עיתון JAZZ AND MUSIC POP פרסם ביקורת במרץ 1971: "פול מקרטני נכנס לאולפן לבדו. ג'ון נכנס עם יוקו. ניל נכנס עם קרייזי הורס. אך סטילס, כמו ג'ורג' האריסון, נכנס לאולפן עם כל מי שהוא רק יכול למצוא. התוצאה טיפה מעומעמת אך השפעתו של סטילס על כל הסיפור מורגשת היטב".
האלבום הזה של סטילס מגוון מאד אבל תדמית הסופרסטאר המפונק שהוא סיגל לעצמו באותה תקופה באה מיד לאחר מכן נגדו. קריירת הסולו שלו החלה להחליק כלפי מטה והקהל לא העניק לו יותר את אותה פופולריות קלה בה זכה עד אז - ולא משנה כמה הוא התאמץ וכמה הצליח להביא עוד מוזיקה טובה. הקהל היפנה לו עורף והעדיף לנהור אחר ניל יאנג.
ב-16 בנובמבר בשנת 1979 יצא אלבום ההופעה השני של להקת אמרסון, לייק ופאלמר. שמו הוא IN CONCERT והלהקה שעשתה אותו כבר לא הייתה קיימת אז.
הקלידן קית' אמרסון רצה במקור לשחרר את הקלטות ההופעה, שנעשו בשנת 1977, כאלבום כפול. פירוק הלהקה הוביל להחלטתו של נשיא חברת התקליטים, אהמט ארטגון, לצמצם זאת לאלבום בודד.
פה הגיע הסוף לשלישייה שהייתה אחת מחלוצות הרוק המתקדם הבריטי. סוף שנות השבעים. סוף לתקופה הפרוגרסיבית. אמרסון כתב באוטוביוגרפיה שלו: "זה היה סופה של תקופה. הלהקה התפרקה למרות שזה לא הוכרז באופן רשמי. קארל חזר לטנריף. גרג טס לאנגליה ואני נשארתי בארה"ב".
עטיפת האלבום הזה צולמה בהופעה של הלהקה מול 78,000 איש באצטדיון אולימפיק שבמונטריאול וגם בעטיפת האלבום נכתב שהאלבום הוקלט שם, אך זה לא היה מדויק, כי כמה מהשירים הוקלטו במקומות אחרים בעולם.
אחת הבעיות הבולטות באלבום זה היא בצליל ההקלטה שבו. בהתחשב במערכת ההגברה היוקרתית מאד בה השתמשו השלושה בעת ההופעות עצמן, היה אמור אלבום זה להישמע כמוצר משובח וברור לאוזן. התוצאה הייתה רחוקה מזה ובעטיפת האלבום נעדר קרדיט למפיק העניין. אמרסון: "היו המון בעיות בהכנת האלבום הזה. מכשיר העריכה לא העביר כראוי את הצליל מהמאסטרים. עשיתי כמיטב יכולתי במצב הנתון ואני עדיין חושב שמדובר באלבום חשוב שאנשים צריכים להקשיב לו".
הבעיה נשמעת במלוא עוצמתה בהקלטות שהלהקה עשתה על הבמה עם תזמורת סימפונית שלמה. עושר הצלילים הבימתי הפך לעיסה חד ממדית כשהוטבע על ויניל. בעיה נוספת באה עם בחירת הקטעים לאלבום, כשהפעם זו ממש לא אשמת הלהקה. כפי שציינתי, אמרסון רצה שזה יהיה אלבום כפול שישקף את מיטב סיבוב ההופעות ההוא של 1977. חברת התקליטים, שידעה כי הלהקה הגיעה לסופה, לא רצתה להשקיע כסף עודף בשיווק מוצר שאין מאחוריו אמן פעיל. היה זה כשלון מהדהד ללהקה ותרועת סיום חלושה לקריירה שידעה שיאים מפוארים בעבר.
הביקורות בעיתונים היו קטלניות. עיתון SOUNDS פרסם שזה אלבום שחצני וחסר רגש. עיתון 'רקורד מירור' פרסם כי הרעיונות בתקליט שחוקים ולא מעוררים עניין.
בעיתון NME נכתב על האלבום: "כן, זה עוד אלבום בהופעה של הלהקה הזו כשהפעם נשמעים השלושה כמוזיקאים מזדקנים ונואשים שמנגנים את הנוסחה חסרת החיים שלהם. זה נשמע אלבום ציני לגמרי שבו מתבשלת עיסה לעוסה של רוק'נ'רול מתובלת במוזיקה קלאסית מטופשת".
אוהבים רוק מתקדם? אם כן, סדרת הרצאותיי על הפרוג רוק של הסבנטיז ניתנת גם היא להזמנה. לפרטים והזמנות: 050-5616459
ב-16 בנובמבר בשנת 1973 יצא לבוב דילן תקליט שרבים ממעריציו לא האמינו כי כך. הייתה זו הנקמה הברורה של חברת התקליטים, קולומביה ולדילן לא היה כלל חלק בהרכבת המוצר, כשלמעשה זה יצא נגד רצונו.
מספיק להביט בעטיפה הפסיכדלית-קמעא הזו כדי להבין כי עלולה להיות בעיה, עם ההקשבה לזה. כך חשו אז המעריצים שלא הסכימו לקבל את המוצר באהבה. כיום המצב שונה, כשחומרים רבים וגנוזים שלו צצים באופן רשמי. לפתע נשמעות ההקלטות פה לא גרועות לחלוטין כמו שחשבו אז. מה לעשות שיש סטנדרט גבוה, מהקטלוג שלו, כדי להשוותן אליו?
אז הנה עובדות; בשנת 1972, וכמה חודשים אחרי צאת אוסף הלהיטים השני שלו, דילן חידש את חוזה ההקלטות שלו עם קולומביה. בתוך החוזה החדש שם נשיא החברה, קלייב דייויס, מחווה נדיבה - דילן יקבל 400,000 דולר עבור תקליט הפסקול לסרט "פאט גארט ובילי הנער" ולכל אחד מאלבומיו הבאים.
אבל למרות שהתקליט-פסקול נמכר יחסית היטב, הוא קיבל ביקורות רעות והיחסים בין דילן וחברת התקליטים החמיצו. קלייב דייויס כבר הועף מכסאו וחברת התקליטים החליטה לבטל את סעיף ה-400,000 דולר.
דילן ראה כי כך ומיד קם ועזב לטובת חברת התקליטים של דייויד גפן, ASYLUM. הדבר הרתיח את נשיא חברת קולומביה החדש, גודארד ליברסון, ולקראת המפגש השנתי של החברה הוא כבר גיבש רעיון. באותה ישיבה הוא אמר לנוכחים: "אני לא שולל שהיו זמנים בהם חברות תקליטים נהגו לנצל אמנים אבל הגענו למצב בו ההיפך הוא הנכון".
חברת קולומביה כעסה מאד על הצעד של דילן והלכה לאסוף תשע גרסאות גנוזות שעשה, הרוב לשירים שכתבו אחרים, ונותרו במחסנים שלה. זה כלל גרסה משלו (שנחשבה לאחד הדברים הנוראיים שעשה עד אז) לשיר BIG YELLOW TAXI, של ג'וני מיטשל. את המוצר החדש היא הוציאה בארה"ב בשם DYLAN ובאנגליה בשם עוקצני יותר, כשם אחד השירים בו - A FOOL SUCH I.
הרולינג סטון תיעב את המוצר ופרסם אז בביקורתו: "לקולומביה יש זכות לשחרר חומר שלא אושר על ידי העובד לשעבר שלה, בוב דילן. אני אישית רוצה לשמוע את רוב זה, במיוחד קטעים שהוצאו מהאלבומים האקוסטיים ומהקלטות המופעים שלו. אבל אני לא יכול להבין למה החברה הזו התחילה, את מה שתהיה בהכרח סדרה ארוכה של תקליטי דילן 'חדשים-ישנים', עם קטעים גנוזים מהאלבום החלש ביותר של דילן, SELF PORTRAIT.
עד כמה שהתקליט 'דילן' גרוע, זה לא מספק בסיס לביקורת חדשה. הוא מכיל רק את פגמים בראיות על היצירה הקודמת, כלומר הבחירה המוזרה של החומר, הפקה תפלה וחסרת יכולת ושירה לא יציבה ובלתי מבוקרת. מעניין מה בוב דילן חושב על זה. לעולם לא נדע, אז עדיף לנו להמתין בסבלנות, בידיעה ש'הטקסים של הפרשים' (שהיה אז שם שהוצע לתקליטו הבא של דילן בחברה החדשה - נ.ר) בוודאי יהיה טוב יותר מהחבילה הבלתי מיומנת הזו של רגעים חלשים יותר של אמן גדול, שעדיף לשכוח". ועדיין, התקליט הגיע למקום ה-17 במצעד המכירות האמריקני וזכה במעמד של זהב.
ב-16 בנובמבר בשנת 1971 הופיעה להקת לד זפלין ב-ISPWICH באנגליה.
אולם המרחצאות של סנט מתיו באיפסוויץ' היה בחירה מעניינת של מקום למה שרבים מחשיבים כיום כפופולרי ביותר בקרב להקת רוק בעולם. האולם שימש בדרך כלל לשחייה והעובדים נאלצו להניח לוחות עץ מעל הבריכה כדי להפוך אותה לאולם למופע רוק.
במהלך ההופעה סיפר הזמר רוברט פלאנט לקהל על התחושה המוזרה להופיע מעל בריכת שחיה והחשש ליפול פנימה.
ב-16 בנובמבר בשנת 1979 הופיעה ג'ת'רו טול בסנטה מוניקה. האולם לא היה מלא והיה חשש שפופולריות הלהקה בירידה כשמוקדם יותר ביום זה התקשר המתופף, בארימור בארלו, לבסיסט הלהקה, ג'ון גלאסקוק, שהוצא ממנה עקב מחלה. השניים תיכננו להקים להקה עם סיום הסיבוב. גלאסקוק היה נלהב ביותר מהרעיון אבל יום למחרת הוא מת והדבר גרם להלם בקרב כל מי שהכיר אותו.
ג'ון גלאסקוק לא זכה לקבל טיפול רפואי מתאים ללבו, שיגיע רק בתקופה מאוחרת יותר כשרופאי שיניים יבינו את הקשר בין דלקות שיניים למחלות לב וימליצו על שימוש באנטיביוטיקה בהתאם. בארלו היה המום לחלוטין ומרוסק למשך חודשים. את ההופעה האחרונה שנותרה בארה"ב עם ג'ת'רו טול הוא נאלץ לעשות כשהוא ממרר במהלכה בבכי. מותו של חברו הקרוב יצר חייץ בינו לבין מנהיג הלהקה, איאן אנדרסון. בארלו מיהר להאשים את אנדרסון ביחסו האדיש כלפי הבסיסט כשעוד היה בלהקה.
לעומת זאת, אחיו של גלאסקוק, בריאן, סיפר אחרת: "ג'ון לא אמר לי מעולם מילה רעה אחת על איאן אנדרסון. למעשה, הוא היה אסיר תודה לו על כך שאיאן קיבל אותו ללהקה. הוא סיפר לי כמה איאן מוכשר בכתיבת שירים ובהופעה בימתית. ברגע שנודע לי שאחי בבית החולים, איאן מיהר לשלם לי כרטיס טיסה מארה"ב לאנגליה כדי לשהות לצדו. הוא גם הגיע להלוויה לבדו. ברור שהיה אכפת לו מאוד מאחי ג'ון".
אנדרסון בגרסתו: "ג'ון חלה במום לבבי מולד הקשור לשסתום לב. הוא עבר ניתוח והייתה לו תקופת הבראה, כשעמדתו בלהקה נשמרה פתוחה ומולאה זמנית עם טוני וויליאמס. אבל כשג'ון היה בריא כראוי, הוא חזר והיה חלק גדול מהלהקה עד שהתברר שיש לו בעיות בריאותיות שחזרו. הוא לא החלים והשתפר. למעשה, הוא התחיל להחליק במדרון ונראה ממש נורא במהלך ההופעות. אני זוכר שראיתי אותו ודאגתי מאוד שהוא לא יגיע בחיים לסוף ההופעה או סוף הסיבוב. הוא היה במצב ממש ממש גרוע. אתה יכול לראות את החיוורון שלו, את צבע עורו, את הזיעה, כל מה שקשור אליו, הוא נראה ממש ממש לא טוב. כשהתחלנו להקליט את STORMWATCH, הוא ממש נכנס לרמה מסוכנת של התרועעות עם אנשים שהשפעתם לא הייתה טובה. אני לא שש לנקוב בשמות, זה לא היה אף אחד בלהקה, אבל השפעות חיצוניות במקום שבו ג'ון שתה. אני לא יודע מה הוא עשה במונחים של סמים בזמנו הפנוי, אבל ג'ון לא היה מישהו שבריאותו הלכה לצמצם את אורח החיים של המסיבה".
ב-16 בנובמבר בשנת 1994 מת צ'ט פאווארס (הידוע יותר בכינוי דינו ואלנטי, שמעתה אתייחס אליו רק בשם זה).
ואלנטי היה אמן עתיר ניגודים שצץ בסן פרנסיסקו; הוא היה זמר פולק שהיה מעמודי התווך בהקמת זרם הפולק-רוק, אך עם זאת לא הצליח לנהל להקה משלו. הוא כתב את אחד מהמנוני התקופה, GET TOGETHER, אך לא הצליח ליישם בעצמו את ערכי האהבה והאחדות שבאותו שיר. הוא רצה להיות כוכב גדול אך הצליח רק להרחיק ממנו חברות תקליטים. הוא משך אנשים רבים אליו, אך רבים ממקורביו סיפרו שהיה קשה לשהות במחיצתו. את רוב זמנו הוא חי באיום מכליאה. הוא גם ריצה תקופת מאסר בגלל סמים.
ואלנטי נהג, בשנות השישים, לבצע את שיריו במועדונים קטנים בסאן פרנסיסקו ובהמשך היה מעורב גם בלהקת QUICKSILVER MESSENGER SERVICE.
לאחר שנכלא חשבו רבים באזור שהלהקה תקבל אותו בחזרה לשורותיה, אך היא התקדמה קדימה וכשהוא יצא, כבר לא היה לו מקום בה. "דבר אחד טוב בהליכה לכלא", אמר לרולינג סטון, "הוא שכשאתה יוצא, אתה יודע ששום דבר לא ישנה את דעתך. היה לך כל כך הרבה זמן לחשוב שם, והמוח שלך כל כך חלקלק... בכלא כולם כל כך מודעים, שקטים ומכוונים... או זה או שהם מתקלפים מול הטלוויזיה והופכים כלי לאחרים. אף פעם לא ידעתי מתי אני יוצא. היה לי מאסר של שנה עד עשר שנים. ועדת השחרורים שם היא כמו אלוהים. הם לוקחים אותך פנימה עם עוד כמה והם כורעים על הברכיים ובוכים ואז אומרים להם, 'אני לא חושב שלמדת את הלקח שלך', ואתה מחכה לעוד שנה... ועוד שנה".
הוא בחר להמשיך כאמן סולו, כששמו עדיין מוערך מאד בסן פרנסיסקו ודמותו אף מתויגת כ"בוב דילן של המחתרת". חברת התקליטים "קולומביה" ביקשה לרכב על הדבר הזה ומקורבים לואלנטי לא האמינו שנשיא החברה, קלייב דייויס, הצליח להחתים את "השמוק הזה שהורס הכל" על חוזה הקלטה. במהרה יבינו שם, בחברת התקליטים, שהיה זה צעד פזיז מדי.
ואלנטי פנה למעבד ג'ק ניטשה כדי לעבוד איתו על אלבום הסולו. היו אלו שירי פופ שנועדו לעזור לו לפרוץ קדימה, אך כשהתוצאה הסופית הושמעה לואלנטי - הוא החליט שזה לא לטעמו. מבחינה אמנותית, היה חסר בו חיספוס לאוזניו. מבחינה עסקית, היה זה צעד נבון לעשות שירים כך.
ואלנטי המעוצבן התקשר לקלייב דייויס באמצע הלילה, העיר אותו משנתו וקילל אותו בכל קללה אפשרית. דייויס החליט להחזיר לואלנטי באותו מטבע, להפיק לו במהרה אלבום, להוציאו ללא שיווק ולהעיף אותו כמה שיותר מהר מהחוזה שחתם איתו.
האלבום נגנז וואלנטי החל להקליט מחדש. שירו GET TOGETHER הושמט ממנו וההשערה הייתה שהוא לא אהב לשיר אותו כי הפסיד את הזכויות לשיר זה שכתב ומישהו אחר הקליט אותו ועשה ממנו להיט שאחרים מרוויחים ממנו.
בשנת 1968 יצא תקליט הסולו הנהדר (והמונוטוני, עבור מי שמחפש מלודיה מגוונת יותר), שחברת התקליטים הפליאה לאיית את שמו באופן שגוי בעטיפתו ולדאוג לאי קידומו. במודעת הפרסומת בזמנו צוטט ואלנטי כך: "תיקחו את הכוח החשמלי מחוץ לקיר הזה ותשלחו אותו דרך הגיטרה, ותעוותו אותו ותהפכוהו למשהו כמו שירים לאנשים ותגלו שהכוח הוא דבר נפלא." ובכן, לא כולם חשו בזמנו שתקליטו של ואלנטי הוא דבר נפלא. בעיתון STEREO REVIEW קבעו כי 'ואלנטי הוא כותב שירים מחונן אך מבצע בקושי נסבל. הוא שר בקול חסר צבע ששוחק. לו היה כותב שירים פחות טובים, לא היה אפשר להמליץ כלל על תקליט זה, אבל למזלנו יש כאן שירים טובים כמו MY FRIEND ו- SOMETHING NEW, שאמנים אחרים יכולים להפכם לפנינים".
בעיתון בילבורד נהנו יותר מהמוצר: "כל השירים, למעט אחד, מקוריים. זה פולק-רוק מתקדם וצריך להיות מתויג כך כדי להגביר מכירות. השיר TOMORROW יכול לשמש גם תקליטון מסחרי להפליא".
בשנת 1969 הסביר ואלנטי את דעתו על האלבום לרולינג סטון: "כל שיר באלבום הוא שונה, ממש כמו כל יום בשבוע ששונה ממשנהו".
אבל בזמן אמת שמעו מעטים את האלבום הזה, שהפך במהרה לפריט שקשה עד בלתי אפשרי להשיגו, עד שיצא על גבי פורמט דיסק דיגיטלי ונחשף להמונים, עם שני קטעי בונוס.
גם זה קרה ב-16 בנובמבר:
- בשנת 1969 הופיעה הזמרת כריסטין פרפקט את הופעת הסולו הראשונה שלה באולם DRURY LANE בלונדון. לפניה הופיע הזמר פי ג'יי פרובי, שעשה לה חיים קשים בכך שחלק מהקהל עזב את האולם מיד כשהוא סיים את הופעתו. פרפקט לא העניקה הופעה טובה באותו ערב, אך היא הצליחה שנים שלאחר מכן להפוך לדמות מובילה בלהקת פליטווד מאק. אה כן.. היא גם נישאה בתקופה ההיא לבסיסט של פליטווד מאק, ג'ון מקווי.
- בשנת 1965 ולאחר שהוחלט על הרצף של השירים, טלפן המפיק של הביטלס, ג'ורג' מרטין, לאולפני EMI כדי לבשר להם על כך. למחרת נוצרו מאסטרים, והאלבום הופק במהירות לקראת יציאתו בבריטניה ב-3 בדצמבר 1965.
- בשנת 1965 הרכיב המפיק ג'ורג' מרטין את סדר השירים לאלבום של הביטלס, RUBBER SOUL. מרטין המפיק היה זה שאחראי בתקופה ההיא להרכיב לבדו את סדר השירים באלבומי הביטלס. המצב השתנה זמן לא רב לאחר מכן.
- בשנת 1970 השלים דייויד בואי את הקלטת התקליטון שלו HOLY HOLY באולפני 'איילנד' בלונדון. ביום הזה הצליח הזמר השאפתן לעצבן את חברת התקליטים שלו, 'מרקיורי', כשהבטיח לכל נגן בהקלטה תשלום על סך 35 ליש"ט. כשהוגש החשבון לחברת התקליטים, הוחלט בה בכעס כי התשלום מצידה יהיה רק 12 ליש"ט לכל נגן. מנהלו החדש של בואי, טוני דפרייס, נאלץ להשלים את הסכום שהובטח מכיסו.
- בשנת 1973 יצא תקליט תמוה לבוב דילן שנקרא בפשטות DYLAN. זה הוא אחד הפרקים המוזרים בקריירה המפוארת שלו. אוסף זה של שירי כיסוי לא היה מהדורה טיפוסית של דילן אלא אוסף שהופק על ידי קולומביה רקורדס ללא הסכמתו של דילן. עד 1973, מערכת היחסים של דילן עם חברת התקליטים הזו הורעה. לאחר עשור של הצלחה יוצאת דופן, שבמהלכה חולל דילן מהפכה במוזיקת הפולק, הרוק והקאנטרי, הוא זעזע את התעשייה בכך שעזב את קולומביה ללייבל קטן יותר שהוקם על ידי דיוויד גפן ושמו ASYLUM. אז קולומביה, אולי כנקמה, החליטה לשחרר את התקליט שקטעים ממנו הוקלטו בשנת 1970. המבקרים והמעריצים כאחד מצאו את הבחירות בתקליט תמוהות, מכיוון שהחומר נשמע נמוך בהשוואה לסטנדרטים הרגילים של דילן. שלא כמו האלבומים שנאספו בקפידה שדילן היה ידוע בהם, התקליט הרגיש כמו תרמית שנאספה בחופזה. חלק אפילו שיערו שקולומביה בחרה בכוונה חומר חלש יותר כדי להביך את דילן ולערער את המוניטין שלו במהלך המעבר שלו לחברה מתחרה. דילן, מצדו, לא אמר דבר בפומבי על התקליט וחוסר המעורבות שלו בזה רק הוסיף למיסטיקה של האלבום.
- בשנת 1966 הגיע ג'ימי הנדריקס לאולפני 'אולימפיק' בלונדון כדי לצפות ברולינג סטונס שהקליטו שם את השיר RUBY TUESDAY. עבור הנדריקס היה זה הביקור הראשון באולפן הזה וביל ווימאן הבסיסט עודד אותו שם לקבוע זמן להקלטות משלו. מנהלו החדש של הנדריקס, צ'אס צ'אנדלר, ידע כי אין בכיסיו כסף רב להשקיע. הוא אף מכר את גיטרות הבס שלו כדי לממן את העניין. ווימאן התעקש שאולפני אולימפיק הם ה-מקום להנדריקס. וכך קרה; אחרי מריבה שפרצה בין צ'אנדלר ואולפני DE LANE LEA על תשלומים שלא קוימו, להקלטת השיר 'היי ג'ו', עבר הנדריקס להקליט באולימפיק. אז הוא גם הבין מדוע התעקש ווימאן והפך את האולפן לסוג של בית עבורו.
- בשנת 1978 הופיעה להקת קווין במדיסון סקוור גארדן בניו יורק, כשבמהלך ביצוע השיר BICYCLE RACE עלו לבמה כמה בחורות ערומות על אופניים - כמו בקליפ שהלהקה הפיקה לקידום השיר הזה.
- בשנת 2023 הגיש הזמר דאריל הול תביעה נגד שותפו לצמד, הול ואוטס - ג'ון אוטס. הדבר חושף קרע בצמד הידוע. התביעה של הול הייתה ניסיון למנוע מאוטס למכור את חלקיו בתמלוגים לשיריהם, מהלך שהוא מכנה "הבגידה האולטימטיבית בשותפות".
- בשנת 1973 יצא תקליט הסולו הראשון של איש להקת כנפיים, דני ליין. שם התקליט הוא AHH LAYNE. קריירת הסולו של ליין הייתה חבויה מאחורי דברים שעשה עם פול מקרטני ולפני כן עם המודי בלוז. לכן תקליט זה נחשב כאוצר חבוי שמחכה להתגלות מחדש. בניגוד להפקה הגרנדיוזית שהגדירה חלק ניכר מסצנת הרוק המוקדמת של שנות ה-70, האלבום הזה בחר בגישה אינטימית יותר. גיטרות אקוסטיות, פסנתר וקטעי כלי קשת מדי פעם שזורים יחד כדי ליצור סאונד שמרגיש אישי וכנה. זה אמן שביקש להתרחק מהצל של תהילה שיתופית כדי להציג את זהותו כאמן סולו. התקליט לא זכה בזמנו להצלחה.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
