כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-16 בספטמבר (16.9) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "חברות תקליטים מנוהלות על ידי אנשים שחושבים שהם מנהלים את אמריקה" (פרינס, בעיתון NME, בשנת 1995)
ב-16 בספטמבר בשנת 1969 התחתן הגיטריסט המחשמל מלהקת המחתרת, דיפ פרפל, בפעם השנייה - ועוד עם חשפנית!
בלאקמור פגש את בארבל הארדי עוד טרם ימי הסגול הכהה, כשעבד בהמבורג בלהקה ושמה THE CRUSADERS. הפגישה בין השניים נערכה במועדון 'בלוקהוט' שהיה החביב עליו שם. המועדון היה בר-מסעדה פשוט יחסית אך עדיין מקום בילוי מועדף. בארבל (או בכינויה 'באבס') הייתה אחת החשפניות המובילות של המועדון. במהרה עבר בלאקמור להתגורר בדירתה, כשהיא דואגת להביא כסף מהמופעים שלה והוא דואג להתאמן ללא הרף בנגינה בגיטרה. בשעות הבוקר המוקדמות הוא היה נודד בקביעות למועדון סטאר קלאב עם גיטרצ הגיבסון הנאמנה שלו ואם הוא אהב את הצליל של הלהקות שהיו מנגנות באותו יום, הוא היה קם לעתים קרובות ומג'מג'ם איתן.
בשנת 1974 דיפ פרפל הייתה עסוקה בהכנת התקליט STORMBRINGER כשהנישואים שלו לבאבס התקלקלו והוא עבר תהליך גירושין מבולגן. "לא היה לי כל כך הרבה זמן לנגן בגיטרה כי במובן מסוים עברתי בעיות אישיות יותר", הוא אמר.
באבס, כמובן, לא תהיה אשתו האחרונה של בלאקמור.
ב-16 בספטמבר בשנת 1970 - ג'ימי הנדריקס מנגן בפעם האחרונה על במה.
את היום בילה ג'ימי הנדריקס עם חברתו, מוניקה דאנמן, כשבערב פנה לבלות במועדון SPEAKEASY בלונדון, בו היה פעמים רבות לפני כן. לאחר מכן הוא פנה אל מועדון הג'אז של רוני סקוט, כדי לג'מג'ם עם אריק ברדן ולהקת WAR. הוא הגיע לשם לבדו. "האם אני יכול לנגן אתכם?", הוא שאל. "אפילו הבאתי כבל גיטרה" - הוא הוסיף בחיוך. ההופעה הזו הייתה הפעם האחרונה שבה נראה הגיטריסט על במה מול קהל, לפני שעזב את עולמנו בגיל 27.
ברדן סיפר, מיד לאחר מותו של הנדריקס, לרולינג סטון, על ההופעה האחרונה הזו: "אני יודע שהוא היה במצב איום בשנה האחרונה. בתחילה הוא ניגן ממש רע בהופעה הזו שעשינו יחד. הוא נשמע כחובבן וניסה לחפות על כך בכל מיני טריקים בימתיים. בהפסקה בין שני הסטים הוא ישב איתי בחדר ההלבשה והיה במצב רוח רע. הוא לא רצה לעלות שוב ושכנעתי אותו שכדאי שיעלה. הוא עלה ולפתע פרץ בסולו גיטרה שהפך את הכל. השיר האחרון שניגן איתנו היה TOBACCO ROAD והוא עשה אותו מצוין".
העיתונאי, רוי קאר, מעיתון NME, היה שם וסיפר: "ג'ימי ניגן בעיקר צלילים קצביים ולא סולו. לאחר מכן הוא ירד לחדר ההלבשה הצפוף במרתף. אני לא יודע אם הוא היה עייף או במצב ההתמסטלות הרגיל שלו, אך הוא נראה עייף ועם זאת התבדח עם כולם. כשנשאל מה תוכניותיו לעתיד, הוא אמר: 'למצוא לי אי של קוקאין, במקום כלשהו באוקיינוס ופשוט לצוף לי משם'. כולם צחקו בהבנה גדולה".
להזמנת ההרצאה, "לעמוד ליד האש שלך - הסיפור של ג'ימי הנדריקס": 050-5616459
ב-16 בספטמבר בשנת 1970 קרה מהפך בקרב משאל הקוראים של עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי בנוגע ללהקה הטובה ביותר.
עד אז זכתה להקת הביטלס בכך במשך שמונה שנים. הפעם הלהקה הוזזה מהמשבצת הזו על ידי להקת לד זפלין.
שדרן הטלוויזיה הבריטי, שבישר על כך, אמר: "זה נועד לקרות אך עדיין מהווה הפתעה גמורה. במשאל שנערך על ידי עיתון מוזיקה מוביל באנגליה הגיעו הביטלס למקום השני. להקת הרוק הפופולרית ביותר בימים אלו נקראת לד זפלין". קריין אחר הסביר את התופעה החדשה: "זה גזעי, זה מדליק וזה מס' אחד – לד זפלין".
עמיתו באולפן שואל "הלד מה?" ועל כך נענה: "לד זפלין, אך חוששני שאתה וכמותך לא שמעו עליהם, אבל הלהקה הבריטית הזו עשתה היסטוריה מוזיקלית היום. קוראי מלודי מייקר הצביעו עליה כלהקה המובילה בעולם. משתמע מכך כי הביטלס החזיקו בתואר זה במשך שמונה שנים, אבל עכשיו הביטלס בחוץ".
ריי קולמן, שראיין לא פעם את הביטלס, נקרא להסביר בשידור: "בשנה האחרונה התרחשה סוג של מהפכה במוזיקת הפופ והמוות של פולחן האישיות. אנשים מתעניינים כיום במוזיקאים צעירים יותר מאשר בלדעת מה אכל פול מקרטני לארוחת הבוקר. לד זפלין הם מוזיקאים טובים ואנשים מצביעים להם מאשר לתדמית שהיו רגילים אליה שנים לפני כן".
באותה תכנית התארחו שניים מחברי הלהקה היורשת, הזמר רוברט פלאנט והמתופף ג'ון בונהאם, שנשאלו האם גם הם יצליחו להחזיק מעמד בפסגה למשך שמונה שנים. בונהאם: "אני זוכר שהייתי צעיר יותר והלכתי לראות את הביטלס, רק כדי לראות אותם ולא בשביל להקשיב למוזיקה שלהם. היום זה לא מי שאתה אלא מה שאתה מנגן". לד זפלין גברה על הביטלס לא רק מבחינת פופולריות אלא גם בתחום התמלוגים. החוזה שהשיג מנהל לד זפלין, פיטר גראנט, הבטיח לבחוריו תנאים שהביטלס יכלו רק לחלום עליהם. התעשיה השתנתה ויחי ארבעת המלכים החדשים שפיזרו 'המון אהבה', חשמל וזיעה לקהל.
הרצאה על לד זפלין ("מדרגות לגן עדן") והרצאות מוסיקה אחרות שלי,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-16 בספטמבר בשנת 1977 יצא תקליט הבכורה של להקת TALKING HEADS.
SIDE 1
1. Uh-Oh, Love Comes To Town
2. New Feeling
3. Tentative Decisions
4. Happy Day
5. Who Is It?
6. No Compassion
SIDE 2
7. The Book I Read
8. Don't Worry About The Government
9. First Week / Last Week...Carefree
10. Psychokiller
11. Pulled Up
מזה כשנתיים כבר הופיעה הלהקה במועדון CBGB הדחוס והדביקה לשמה את התואר, אחת הלהקות הטובות של ניו יורק. עם זאת, חברי הלהקה דאגו אז לעבוד קשה כדי שלא יודבק לשמם התיוג של מוזיקת פאנק. הם ידעו שהם יוצרים ביחד משהו אחר לגמרי. הם גם דאגו לא להתלבש לפי קוד לבוש הפאנק.
הפעם הראשונה שהם הופיעו במועדון ההוא הייתה למעשה הפעם השנייה שהופיעו בכלל. קבלת הפנים הייתה מאד חמימה מהקהל, אבל שאר הלהקות שהופיעו שם לא אהבו את זה ודאגו להביע טינה כלפי ארבעת הפרצופים החדשים שחדרו לסצנה ועשו בה את שלהם. הקהל של הטוקינג הדס היה שונה מהקהל של הראמונס, שגם הופיעו שם בקביעות. וכשהם ניגנו שם את TAKE ME TO THE RIVER, של אל גרין, הקהל בדרך כלל קפץ באהבה לתוך אותו נהר מוזיקלי.
חברי הלהקה אז היו הזמר והגיטריסט, דייויד ביירן. לצדו היו אלו הבסיסטית טינה וויימאות', המתופף כריס פרנץ והקלידן ג'רי האריסון (לשעבר מלהקת MODERN LOVERS), שהיה האחרון להצטרף להרכב.
טוקינג הדס הייתה הגלגול השני של להקה שקראו לה, לפני כן, בשם THE ARISTICS. היא הוקמה על ידי ביירן ופרנץ "כדי להפיג את השעמום שלנו", כשלמדו יחדיו בבית ספר לעיצוב ברוד איילנד. במסיבות הקולג' הם ניגנו שירים מקוריים לצד קאברים של מוזיקת נשמה. כשעברו יחדיו לניו יורק, הם החליטו להיות רציניים יותר בתחום. וויימאות', שהעריצה את הלהקה של פרנץ וביירן, החליטה לבוא איתם לניו יורק ושלושתם שכרו דירה. הם חיפשו בסיסט שיעבוד איתם, אך לא מצאו מישהו שהסכים לעשות זאת. ביירן לא השתכנע בתחילה שטינה מתאימה למשימה. היא ניגנה בס רק כמה חודשים ועשתה זאת בלימוד עצמי בהקשבה לתקליטי מוזיקת נשמה. אך כשלא מצא מישהו אחר למשימה ולאחר מספר נסיונות לשכנעו, הוא התקפל. ברור שבהמשך היא תהפוך להיות בסיסטית לוהטת מאד. אבל זה בעתיד. עכשיו אנחנו עוד לפני אלבום בכורה.
השלושה ערכו חזרות מוזיקליות במשך שלושה חודשים, עד שיצאו להופיע את הופעתם הראשונה כשלישייה.
אחרי זמן מה הבין ביירן שפורמט הטריו מגביל אותו והחל תהליך אודישנים, בו נבחנו כמה אנשים. למרבה המזל, פרנץ שמע מחברים שיש בחור פנוי ושמו ג'רי האריסון. הוא הוזמן להצטרף ולג'מג'ם איתם במועדון OCEAN CLUB. הוא התאים להרכב ככפפה ליד. צליל הקלידים שלו היה בדיוק מה שחסר להם.
על התקליטון הראשון של הלהקה, עם השירים LOVE - BUILDINGS ON FIRE ו- NEW FEELINGS אמר ביירן בזמנו: "הצד הראשי היה סוג של ניסוי. הבאנו מעבד שיעשה איתנו משהו כמו בתקליטון פופ. רק לראות מה יקרה עם זה. התוצאה נשמעת נורמלית מדי".
על הקלטת תקליט הבכורה סיפר ביירן, כשהיו במחצית הדרך להקלטתו: "האלבום ממש לא יישמע כמו הסינגל שעשינו. לא יהיו בו כלי נשיפה, אבל אנחנו רוצים ליצור דינמיקה ואווירה. הסינגל שעשינו הוקלט בחופשה, אבל עכשיו אנחנו משתדלים לעשות תהליך ממוקד יותר".
הם הצליחו במשימתם ובעיתון מלודי מייקר פורסם בביקורת על התקליט בזמנו: "הנגינה במהלך התקליט מעוררת השראה. במיוחד זו של טינה וויימאות' ודייויד ביירן. הם מסרבים לצאת ממשהו בדרך הקלה והצפויה. השירים ראויים לשבח".
עם זאת, ניק קנט מה-NME כתב בזמנו: "הגרסאות המוקלטות של קלאסיקות פוטנציאליות כמו NO COMPASSION ו- PSYCHO KILLER נכשלות בהבאת האווירה של ההופעות החיות".
ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט: "הם האחרונים מבין ארבעת הגדולים המקוריים של CBGB שהקליטו (בעקבות פטי סמית', הראמונס וטלוויז'ן), והקלטת הבכורה שלהם היא ניצחון מוחלט. ראשים מדברים הם אפילו לא פאנקיסטים מרחוק. במקום זאת, הם התקווה הגדולה למוזיקת פופ. אני לא זוכר מתי שמעתי לאחרונה אלבום כל כך חיוני ומלא דמיון. המוזיקה של דיוויד ביירן מרעננת, מגוונת וכייפית להאזנה. הוא לוקח את פורמט הסינגלים הצפוף, אחרי הביטלס של שנות השישים (עם קצב מהיר, צלילים נהדרים, נגינה חדה, הפקה ברורה) ומתרחק באימפולסיביות למקומות בלתי צפויים שמאתגרים מבלי להיות בלתי נגישים.
זו הלהקה שמבקריה הראשונים דיברו על מינימליזם. אבל דפוסי הגיטרה המינימליסטיים של ביירן, המקלדת הצנועה של ג'רי האריסון, הבס המאופק של טינה וואימאות' והתיפוף היעיל כריס פרנץ מעבירים רצינות מתוחה שפורצת באנרגיה. בשבילי, הראשים המדברים האלו ישירים, פריכים וצנועים והמצגת המופשטת, הבלתי מרוסנת, הלוהטת שלהם עומדת כביטלס והרולינג סטונס של שנות השבעים. לא רק שזהו אלבום נהדר, הוא גם אחד התקליטים המובהקים של העשור".
אבל התקליט לא עשה גלים במצעדים. בארה"ב הוא לא צעד כלל ובאנגליה הגיע רק למקום ה-60. הצלחה מסויימת באה עם אחד הסינגלים ממנו, PSYCHO KILLER, שהגיע למקום ה-92 במצעד בילבורד. וגם אם זה לא היה להיט מאסיבי, הוא עזר ללהקה להיכנס לתודעה הציבורית, וברגע שזה קרה, הראשים המדברים היו בדרך להצלחה גדולה.
ב-16 בספטמבר בשנת 1977 מת מארק בולאן. אחד הסמלים המובהקים של ה'גלאם רוק' הבריטי.
השנים 1972-1971 היו שנות השיא של הזמר-גיטריסט, מארק בולאן, כשבמהלכן הוטבע באנגליה המונח TREXTASY, שבא לתאר את מידת ההערצה ההיסטרית שהייתה סביבו. אבל בולאן לא הצליח להעתיק את ההיסטריה הזו לארה"ב, שקיבלה את פניו באדישות. לא היה לו קל לראות כיצד חברו-יריבו, דייויד בואי, הצליח להמציא את עצמו בכל פעם מחדש ולהצליח במקומות בהם הוא לא התרומם. במשך מספר שנים נחשב לכוכב עבר, עד שקיבל את ההזדמנות להנחות באנגליה תוכנית אירוח טלוויזיונית מוזיקלית בשמו, בה התארחו אמנים רבים, שאחד מהם היה דייויד בואי. למרבה האירוניה, התוכנית עם בואי שודרה מיד לאחר מותו של בולאן, ב-28 בספטמבר, והדבר קיבע עובדה אחת ברורה מאד - מארק בולאן מת ודייויד בואי חי.
והנה היום יש אוהבי מוזיקה רבים שוודאי ישאלו - מארק מי?!
בולאן (ששמו האמיתי היה מארק פלד ואת שם משפחתו הבימתי אימץ מקיצור השם בוב דילן) החל את הקריירה שלו בשנת 1966, כחבר בלהקה ושמה JOHN'S CHILDREN. שנתיים לאחר מכן הקים את הצמד 'טירנוזאורוס רקס', ביחד עם נגן כלי ההקשה, סטיב טוק, שהוחלף בשנת 1970 על ידי מיקי פין. אז החליט בולאן לקצר את שם להקתו ל'טי רקס' ולעבור ליצירת צליל רוק נוקשה. בהמשך אותה שנה יצא תקליטון עם השיר RIDE A WHITE SWAN, שנחל הצלחה וסימן דרך חדשה. לאחר כמה שנות הצלחה אדירה, עם להיטים כמו GET IT ON, METAL GURU ו- HOT LOVE. אבל במחצית השניה של הסבנטיז חש בולאן כי כוכבו דועך. דווקא לפני מותו, ועם הצלחת תוכנית הטלוויזיה שלו, התמלא שוב בתקווה כי יש בכוחו לחזור ולהצליח בתחום המוזיקה.
בשעותיו האחרונות בילה בולאן עם מנהלו ועם חברתו, הזמרת גלוריה ג'ונס, ואחיה, מפיק המוזיקה ריצ'רד ג'ונס, במסעדת מורטונ'ס שבככר ברקלי. לפנות בוקר יצאה משם החבורה ובולאן (שמעולם לא למד לנהוג) התיישב במושב הקדמי במכונית המיני הסגולה לצד ג'ונס, שאחזה בהגה וכוונתה לחזור לביתם. בעוד נוסעים נתקל הרכב בחפץ בכביש, ג'ונס איבדה את השליטה והתנגשה בעוצמה בגדר ואחריה בעץ. ריצ'רד ג'ונס, שנסע אחריהם, מיהר לעזור לאחותו מחוסרת ההכרה ולהזעיק עזרה. מארק בולאן בן ה-29, שישב בצד הרכב שספג את הפגיעה הקשה מהעץ, נהרג במקום.
בכל הכאוס נמצא במושב האחורי של מכונית המיני גם גליון של מגזין המוזיקה NME ובו כתבה שמתארת את הקאמבק המוזיקלי הצפוי של בולאן עם אלבומו החדש, DANDY IN THE UNDERWORLD, שיצא כחצי שנה לפני כן. המכונית המרוסקת נבדקה לאחר מכן ונתגלה כי מצב התחזוקה של האוטו היה רעוע ולחץ האוויר בצמיגים היה נמוך בהרבה מהרצוי.
להלוויה שלו, שנערכה ארבעה ימים לאחר מותו, הגיעו אמנים כמו רוד סטיוארט, סטיב הארלי, אריק קלפטון ודייויד בואי שאמר כי 'אני שבור מזה. הוא היה חבר קרוב שלי. המחווה היחידה שאני יכול לתת לו היא להצהיר לעולם כי הוא היה הענק הקטן הכי טוב בעולם'. גלוריה ג'ונס עדיין הייתה מאושפזת בבית החולים ולא ידעה שבן זוגה נהרג. אשתו הקודמת, ג'ון, לא הגיעה לטקס אך הצליחה להגיע אל בית החולים בליל מותו ולהיפרד ממנו בנשיקה. "חוץ מפצע שהיה במצחו, לא היה דבר שהראה כי הוא נקלע לתאונה. הוא היה יפהפה".
הנוכחים בטקס גילו מול עיניהם את ארונו כשהוא מעוטר בפרחים לבנים שסודרו בצורת ברבור (על פי להיטו משנת 1970, "תרכבי על ברבור לבן"). הפרחים הוסרו זמן קצר לאחר מכן וכשהארון הוסע במסוע לעבר להבות המשרפה, אמו של בולאן צרחה, "הילד שלי!", ורבים איבדו את זה.
בנם המשותף, רולאן בן השנה ושמונה חודשים, עבר להשגחת הוריו של מארק. תריסר ימים לאחר מותו שודר בטלוויזיה הפרק שהוא צילם עם דייויד בואי.
אומרים שבדרך כלל המוות עוזר למכור מוצרים, אך במקרה של בולאן לא כך היה הדבר ותקליטיו ותקליטוניו לא חזרו לפאר את מצעדי המכירות.
ב-16 בספטמבר בשנת 1988 שוחרר מתופף להקת הקלאש בעבר, טופר הידון, מבית הכלא לאחר שריצה עשרה חודשים מתוך 15, בעוון סמים.
ב-16 בספטמבר בשנת 1968 הופיעה להקת יס, ברגע האחרון, במקום להקת סליי ומשפחת סטון במועדון "בלייסס" בלונדון, בשעה 01:00 לפנות בוקר.
הלהקה מנצחת את הקהל המופתע, שכלל אנשים כמו אריק קלפטון, פיט טאונסנד וג'ימי הנדריקס. בהופעה זו פגשה הלהקה את המנהל הראשון שלה, רוי פלין, שגם אחראי על המקום. פלין מוכיח במהירות את יכולתו, משיג הופעות טובות יותר ומגיע להחתמת הלהקה בחברת התקליטים היוקרתית, אטלנטיק (תמורת אחוזי תמלוגים נמוכים - אך לא הייתה אז ברירה אחרת).
לפני כן עשתה הלהקה אודישן לחברת "אפל" של הביטלס, כי ג'ון אנדרסון חלם שפול מקרטני יפיק את להקתו. האודישן נערך מול פיטר אשר, שבזמן האודישן לא טרח כלל להקשיב אלא רק קרא בעיתון. חברי הלהקה לא יכלו להסתיר את אכזבתם ממנו וקראו לו בשמות גנאי לאחר מכן.
הבסיסט, כריס סקוויר, נזכר בהופעה הזו: "היה שם מישהו שהציע למנהל המועדון להביא אותנו במקום סליי וחבריו שהבריזו, כי גרנו ממש קרוב למועדון והיה לנו את כל הציוד זמין. למעשה הייתי במיטה באותו זמן! התארגנו ויצאו לנגן. היו שם הרבה כוכבים בזמנו. חברי הביטלס היו שם. בסוף הלילה היה למנהל המועדון כזו הקלה שהוא הציע לנהל אותנו".
ב-16 בספטמבר בשנת 1925 נולד גיטריסט הבלוז, בי.בי. קינג. אז הנה כמה דברים שכנראה לא ידעתם על איש הבלוז הזה:
- היה לו רשיון טייס והוא מאד אהב להטיס מטוסים. חברת הביטוח שלו לא איפשרה לו לטוס לבדו, אלא רק אם עוד מישהו נמצא עמו בתא הטייס.
- קינג נהג להקשיב למוזיקה בכל מקום ולכן סחב עמו טייפ נייד וקסטות לרוב. הטעם המוזיקלי שלו נע מפרנק סינטרה ועד רוק כבד. וכן, הוא עקב באדיקות אחרי הביטלס.
- בכל שנה הוא קנה מאות תקליטים ובשנת 1970 העריך כי יש בספרייתו, בחווה בממפיס, כ-35,000 תקליטים.
- קינג לרולינג סטון: "אם ארוויח כסף שיהפכני למיליונר. לא אשכח את הימים בהם אספתי כותנה עבור פרוטות. כולי תקווה שהממשל האמריקני יאפשר לאנשים שהיו במצבי לצאת משם ולחיות חיים הגונים. ועד שזה יקרה אהיה שקוע עמוק בבלוז, כפי שהייתי במטע הכותנה. אני רוצה שהעולם שלנו יחיה בשלום וללא הפרדה. לו יכולתי, הייתי מוחק מיד מהלקסיקון מילה ושמה שנאה".
- בי.בי. קינג מת בגיל 89. לוסיל מתגעגעת מאד. אותה גיטרה אהובה שלו נגנבה ממנו, בשנת 2009, אך למרבה המזל הוחזרה לידיו, בהמשך אותה שנה.
ב-16 בספטמבר בשנת 1985 יצא התקליט HOUNDS OF LOVE של קייט בוש. זה הוא תקליטה החמישי.
SIDE 1 - Hounds Of Love
1. Running Up That Hill (A Deal With God)
2. Hounds Of Love
3. The Big Sky
4. Mother Stands For Comfort
5. Cloudbusting
SIDE 2 - The Ninth Wave
1. And Dream Of Sheep
2. Under Ice
3. Walking The Witch
4. Watching You Without Me
5. Jig Of Life
6. Hello Earth
7. The Morning Fog
זה היה האלבום המצליח ביותר של בוש מבחינה מסחרית ושיקף את צמיחתה המתמשכת כאמנית ומפיקה. כדי לתמוך בתהליך ההקלטה האיטי והקפדני יותר שלה, בוש קיבלה השראה לבנות אולפן משלה, עם 24 ערוצים, באסם מאחורי בית משפחתה.
האלבום ניצל את פורמט הוויניל עם צד אחד שכותרת המשנה שלו היא "כלבי אהבה", ומכיל חמישה שירים לא קשורים ביניהם, כולל RUNNING UP THAT HILL שהפך לאחד הלהיטים הגדולים ביותר שלה בבריטניה, והציג מחדש את בוש בפני מאזינים אמריקאים, עם השמעות רבות בזמן יציאתו. הצד השני של האלבום נקרא "הגל התשיעי" ששאב את שמו משיריו של טניסון, "אידיליות המלך", על שלטונו של המלך ארתור האגדי. צד זה הוא יצירת מוזיקה אחת רציפה עם מחזור שירים המתאר לילה של חלומות וסיוטים, ומסתיים בהתעוררות אסירת תודה. צליל ההפקה מסונטז מאד, כיאה לאמצע האייטיז.
חודש לפני צאת התקליט הציג מגזין המוזיקה הבריטי NME את בוש במאמר "איפה היא עכשיו?". יומיים לאחר מכן שודר לראשונה הקליפ של RUNNING UP THAT HILL וכולם ידעו היכן היא נמצאת - רצה במעלה הגבעה.
במלודי מייקר נכתב בזמנו על התקליט: "לפי החשד, חלק גדול ממבקרי המוזיקה - אין ביכולתם להסביר את החמקמקות של קייט בוש. איך מישהו כל כך מקסים ומצחקק ולכאורה פשוט יכול להגיע לשיר מורכב ומיסטי כמו THE DREAMING, או מיני ובוטה כמו ב- THE BREATHING; או סוריאליסטי כמו בשיר 'בבושקה'?
השאלה היא, האם היא 10 שנים לפני הזמן שלה, או 10 שנים מאחורי זה? מה שלא יהיה, היא יוצאת מסנכרון עם כל דבר אחר שקורה כרגע - וזה כנראה לא דבר רע. רק חבל שבגלל שהיא ניתנת לשיווק בצורה כה בולטת, הניסויים הרדיקאליים שלה לא הרוויחו את הקרדיט שמגיע להם. אין לי ספק שהיוריתמיקס הושפעו ממנה.
זהו האלבום החמישי שלה, והצד השני שלו הוא הדבר האמיתי. אני יכול לשמוע את הרעדים מכאן. כל האווירה הדרמטית והמילים הקולנועיות האלה. יש לה הרבה מן המשותף לאופרה כמו למוזיקת הפופ המקובלת.
עם זאת, לא אכפת לי מ'הגל התשיעי' הזה כרעיון. זה מתיימר לספר את סיפורו של מישהו שמחליק על קרח דק ונלכד מיד מתחת לקרח הזה, עם כל הפאניקה והטראומה הפסיכולוגיה. אבל, כמובן, למעשה מדובר בהרבה יותר מזה כשהשירים זורמים לסקירה מטאפיזית מטושטשת של משמעות החיים, ומביאים נושאים של קסם, מוות, קיום רוחני ובסופו של דבר, גלגול נשמות.
עם זאת, הוא כולל תמצית אחת מבריקה, JIG OF LIFE, המעניקה פורקן מלא להתעניינותה בנושאים מסורתיים וברקע האירי שלה. אבל הנושא מבולבל מדי והתוצאה מייגעת ומעוצבת מכדי לשאת משקל אמיתי כישות שלמה.
חלק מהאובססיות המרכזיות של 'הגל התשיעי' צצות גם בצד השני של 'האי-קונספט'. עסקה עם אלוהים, למשל, נערכת בשיר RUNNING UP THAT HILL שהוא הסינגל הלהיט. זוהי השורה המספרת ביותר באלבום; כולם עשו עסקה עם אלוהים מתישהו.
שיר הנושא הוא, עם זאת, הרצועה הטובה ביותר באלבום. הוא עשיר וצבעוני, הוא מתגבר בהצלחה על מקצבי הדיסקו שבמקומות אחרת נוטים לאזן את האלבום, ומעורר את קייט לביצוע ווקאלי מדהים באמת.
הפלוס הגדול ביותר של האלבום הוא, למעשה, השירה שלה: היא ציפצפה וצרחה את דרכה באלבומיה הקודמים והיו רגעים שבהם ההיסטריה השתלטה עליה. כאן היא למדה שאפשר לשלוט על הקול בלי לוותר על התשוקה".
ב-16 בספטמבר בשנת 1970 קרה מהפך בקרב משאל הקוראים של עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי בנוגע ללהקה הטובה ביותר.
עד אז זכתה להקת הביטלס בכך במשך שמונה שנים. הפעם הלהקה הוזזה מהמשבצת הזו על ידי להקת לד זפלין.
שדרן הטלוויזיה הבריטי, שבישר על כך, אמר: "זה נועד לקרות אך עדיין מהווה הפתעה גמורה. במשאל שנערך על ידי עיתון מוזיקה מוביל באנגליה הגיעו הביטלס למקום השני. להקת הרוק הפופולרית ביותר בימים אלו נקראת לד זפלין". קריין אחר הסביר את התופעה החדשה: "זה גזעי, זה מדליק וזה מס' אחד – לד זפלין".
עמיתו באולפן שואל "הלד מה?" ועל כך נענה: "לד זפלין, אך חוששני שאתה וכמותך לא שמעו עליהם, אבל הלהקה הבריטית הזו עשתה היסטוריה מוזיקלית היום. קוראי מלודי מייקר הצביעו עליה כלהקה המובילה בעולם. משתמע מכך כי הביטלס החזיקו בתואר זה במשך שמונה שנים, אבל עכשיו הביטלס בחוץ".
ריי קולמן, שראיין לא פעם את הביטלס, נקרא להסביר בשידור: "בשנה האחרונה התרחשה סוג של מהפכה במוזיקת הפופ והמוות של פולחן האישיות. אנשים מתעניינים כיום במוזיקאים צעירים יותר מאשר בלדעת מה אכל פול מקרטני לארוחת הבוקר. לד זפלין הם מוזיקאים טובים ואנשים מצביעים להם מאשר לתדמית שהיו רגילים אליה שנים לפני כן".
באותה תכנית התארחו שניים מחברי הלהקה היורשת, הזמר רוברט פלאנט והמתופף ג'ון בונהאם, שנשאלו האם גם הם יצליחו להחזיק מעמד בפסגה למשך שמונה שנים. בונהאם: "אני זוכר שהייתי צעיר יותר והלכתי לראות את הביטלס, רק כדי לראות אותם ולא בשביל להקשיב למוזיקה שלהם. היום זה לא מי שאתה אלא מה שאתה מנגן". לד זפלין גברה על הביטלס לא רק מבחינת פופולריות אלא גם בתחום התמלוגים. החוזה שהשיג מנהל לד זפלין, פיטר גראנט, הבטיח לבחוריו תנאים שהביטלס יכלו רק לחלום עליהם. התעשיה השתנתה ויחי ארבעת המלכים החדשים שפיזרו 'המון אהבה', חשמל וזיעה לקהל.
הרצאתי "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות שלי,
להזמנה: 050-5616450
ב-16 בספטמבר בשנת 1985 יצא התקליט THIS IS THE SEA, של להקת הווטרבויז (WATERBOYS) הבריטית.
SIDE 1
1. Don't Bang The Drum
2. The Whole Of The Moon
3. Spirit
4. The Pan Within
SIDE 2
1. Medicine Bow
2. Old England
3. Be My Enemy
4. Trumpets
5. This Is The Sea
זה תקליטה השלישי של הלהקה ונחשב על ידי רבים לאלבום הטוב ביותר שלה. גיטריסט הלהקה, קארל וילינגר, עזב אותה לאחר מכן כדי להקים להקה משלו, WORLD PARTY. מייק סקוט, כותב השירים הראשי של האלבום ומנהיג הלהקה, תיאר את התקליט הזה כ"התקליט שבו השגתי את כל שאיפותיי המוזיקליות מימי הנעורים".
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "מייק סקוט הוא יותר משורר מאשר כותב שירים, ועדיין, עם מגבלותיו, הוא מצליח לארוג דברים כה מדהימים. נראה שוואן מוריסון וסימפל מיינדס קרובים אליו מאד. בניגוד להם, כשהוא שר – אפשר לחוש שסקוט ממש מרחף מהאדמה. זה בא לביטוי בשירים כמו THE WHOLE OF THE MOON ו- MEDICINE BOW. הקול שלו מתרומם לגבהים מרשימים. כך החזרתיות בשיריו הופכת ליתרון.
השיר MEDICINE BOW משקף לילה פראי לתוך הנשמה, אך THE WHOLE OF THE MOON הוא גולת הכותרת, עם מילים ולחן מופתיים. סקוט פחות מיומן בהמצאת מלודיות ולכן שירים כמו OLD ENGLAND ו- THE PAN WITHIN קרובים יותר לאדמה מאשר שם למעלה. עדיין, חלק מהקסם של התקליט הזה הוא המאבק בין אדם ורוח. זה מסוכם היטב בשיר SPIRIT – 'אדם זוחל / רוח עפה / רוח חיה כשאדם מת'.
בסוף, מגיע שלום עם היצירה הרחבה, שנושאת את שם התקליט. זו מוזיקה גדולה, רחבה וחסרת קרקעית ממש כמו האוקיינוס, עם המון גיטרות והבטחה של גאולה. אחרי העינוי של השירים הקודמים, שיר הסיום מברק את המסע הזה עם הבטחה למים שקטים יותר בים הזה".
ובכן, על אותו שיר הנושא אמר סקוט בשנת 2017: "מבחינה מלודית, אני חושב שזה שיר מאד מגביל. היכולות שלי עם הלחנת מנגינות השתפרו מאד, התפתחו מאד מאז אותם ימים, והשיר הזה לא ממש עושה לי את זה".
על השיר THE WHOLE OF THE MOON סיפר סקוט: "כתבתי את השיר כשהייתי בן 26, וגיליתי שיש כל כך הרבה יותר ממה שידעתי אי פעם. היה כל כך הרבה יותר ללמוד ממה שאפילו נרמז לי בתרבות שגדלתי בה, שהייתה לי תחושה חזקה של תמיהה לגבי זה, והבנתי שיש אנשים שיש להם הרבה יותר מידע בדמיונם ובחוויותיהם ממה שהיה לי. זה מה שנתן השראה לשיר הזה.
אני לא שר פה על אדם ספציפי. זה יותר טיפוס. המטרה של השיר הייתה להמחיש כמה עוד אפשר ללמוד ממה שאי פעם ניחשנו. כך, השתמשתי בפורמט הזה של כתיבת שירים, כאילו התייחסתי לאדם בעל ידע רב יותר. או ישות חכמה.
או שזה באמת יכול היה להיות מישהו שנכנס לחיים האלו ונשרף מהר מאוד. רחוק מדי, מוקדם מדי. כמו סיד בארט או ג'ימי הנדריקס, שנכנסו ונראו בעלי הידע או ההשראה הזו, אבל נשרפו במהירות ואז עזבו אותנו. זה בהחלט לא היה על פרינס, למרות שהיו רגעים שבהם נראה היה שפרינס מגלם סוג כזה של אדם. וזה בהחלט לא היה על חברתי הוותיקה, ניקי סאדן, שהייתה דמות מאוד מעניינת, אבל בהחלט לא מסוג הדמות שתיארתי בשיר".
הזמרת ששרה בשיר היא מקס אידי. סקוט אמר לה לשיר בעודה מדמיינת שהיא "ילדה חסרת דאגות בת שמונה". מוזיקאי חיצוני נוסף שהופיע בשיר היה רודי לורימר שנשף בחצוצרה, וסקוט תיאר את נגינתו כאפקט של "אור שמש שפורץ מבעד לעננים", הדומה לכלי הנשיפה בפני ליין של הביטלס".
חברי הלהקה לא היו מעריצים של הסאונד המסונטז שהיה חם מאד בסצנת המוזיקה של 1985, אבל כשמייק סקוט שמע את האלבום "גשם סגול", של פרינס, הוא הבין שזה יכול לעבוד אם זה נעשה נכון. לכן התקליט THIS IS THE SEA משופע בצלילים האלו, שנוגנו על ידי קארל וילינגר, ובולטים ביותר ב"- THE WHOLE OF THE MOON. המעגל נסגר כשפרינס ביצע את השיר הזה בהופעותיו בשנים 2014 ו- 2015.
דרך אגב, באפריל 1986 הופיעה הלהקה בישראל, כולל במועדון ליקוויד בתל אביב, בבית האדום במוצא ובאודיטוריום בחיפה.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.
