top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-16 בפברואר בעולם הרוק


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-16 בפברואר (16.2) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "אני חושב שהיינו נשארים יחד כלהקה אם היינו מופיעים בפסטיבל וודסטוק, כפי שתוכנן במקור, אבל פספסנו את זה כי כולנו רצינו לחזור הביתה. הצרות התחילו בדיוק כשהתחלנו לעשות את האלבום השני שלנו, BECK-OLA. זה היה ממש מפתיע עבורי, כשג'ף בק פתאום החליט שהוא רוצה להיפטר מרוני ומיקי. הוא אמר לי, ואמרתי שזו טעות גדולה. באמת, זה היה צמד הקצב הכי מהודק ששמעתי אי פעם, מיקי וולר בתופים ורוני ווד בבס. אבל הוא רצה להיפטר מהם, ולא יכולתי לשנות את דעתו. אז הוא פיטר את רוני ומיקי; ואז הוא קיבל את טוני ניומן בתופים, וקיבלנו נגן בס אוסטרלי גרוע מאד שעשה חזרות איתנו פעם אחת, ערב לפני שעלינו לבמה. זה היה בוושינגטון והיינו הכי גרועים על הבמה. אז נגן הבס נשלח בחזרה לאוסטרליה, וג'ף התקשר בחזרה לרוני ווד. רוני ממש כעס עליו, כמו שהוא היה צריך להיות, כי הוא פוטר וזה פגע בגאווה שלו. אז הוא חיפש להקה אחרת לנגן איתה, וכשההזדמנות להצטרף למה שנשאר מה-SMALL FACES עלתה, הוא עזב. הייתי ממש קרוב אליו, כמו שאני עדיין, ולא רציתי להיות בלהקה אם הוא לא היה עדיין בסביבה, אז עזבתי את ג'ף בק. כל זה היה, כמובן, אחרי השיט של ונילה פאדג', כשבק רצה שאצטרף אליו לבסיסט והמתופף של הלהקה ההיא. אז בכל מקרה, הלהקה התפרקה" (רוד סטיוארט, בשנת 1970)



ב-16 בפברואר בשנת 1972 הופיעה לד זפלין בפעם הראשונה, מתוך שש הופעות, באוסטרליה. ההופעה הראשונה נערכה במקום בשם SUBIACO OVAL שבפרת' (כן, זו תמונה מאותה הופעה).



ההופעה הזו הפכה במהרה להיתקלות לא נעימה עם המשטרה המקומית. שוטרים הטילו אימתם על אנשים בקהל. מסתבר שכ-4,000 איש לא רצו לשלם כרטיס למופע אבל רצו מאד להיכנס והתאגדו בכניסה למקום, כשהם מדליקים מדורות. רבים מהם טיפסו על הגדרות במטרה להתפלח פנימה. חלק אחר חתך את הגדרות ואף בא לעקור את שער הכניסה. בינתיים דאגו תושבים מקומיים להתקשר לתחנת המשטרה כדי להתלונן על הרעש שההופעה הזו עושה. בפנים שהו בינתיים 8,000 איש שנהנו מאד מההופעה שנמשכה כשעתיים וחצי.


רוברט פלאנט אמר לקהל: "לקח לנו 36 שעות כדי להגיע לכאן אז בואו כולנו נעשה כיף גדול". הקהל החזיר בתשואות רמות. עוצמת הלהקה ברמקולים הייתה חזקה עד מכאיבת אזניים. לאחר המופע הלכו חברי הלהקה לבלות במועדון לילה מקומי והנוכחים זכו לקבל מהארבעה ג'אם ספונטני על הבמה הקטנה, עם שירי רוק'נ'רול ישנים.


גם הלהקה סבלה מהמשטרה, כשזו החליטה לעשות, לפנות בוקר, חיפוש דקדקני בחדרי החברים, במלון "סקארבורו", במטרה למצוא סמים. ארבעה שוטרים פשטו על בית המלון, העירו את חברי לד זפלין העייפים וחיפשו חומר מפליל. לא נמצאו סמים. ג'ימי פייג' מיהר לספר לעיתונות המקומית שהפשיטה הזו הרתיחה אותו ואת חבריו.


ההרצאה "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



ב-16 בפברואר בשנת 1968 בוטל סשן הקלטה של הביץ' בויז באולפני ההקלטה קפיטול שבהוליווד.



כל 19 המוזיקאים שהגיעו לעבוד קיבלו את המשכורת שלהם בגלל שלא טרחו להודיע להם לפני כן על הביטול. למחרת הופיעו חברי הלהקה באולם 'פוטוקסט' שבקראנסטון. ההופעה נמשכה רק 25 דקות לאכזבת יותר מ-3,000 איש שהגיעו לצפות בהם. עיתונאי שנכח במקום דיווח: "למרות שהמופע לא התחיל עד שמונה בערב, תור ארוך של אנשים החל להיווצר מחוץ למקום כבר בשלוש בצהריים, כשרבים מהם צעקו ונלחצו אל שלוש דלתות הזכוכית הסגורות של האולם. המצב יצר בהלה ודאגה שמא הדלתות יישברו והזכוכיות יגרמו לפציעות קשות. כוחות משטרה הוזעקו למקום ודאגו להשכנת הסדר". אחרי השיר האחרון הניחו הביץ' בויז את כלי הנגינה שלהם וברחו מהדלת האחורית למונית שחיכתה להם. רבים מהקהל שהתרגז החלו לרדוף אחריהם כשכמה אף נתלו בזעם על המונית השועטת.


ב-16 בפברואר בשנת 1979 הופיעה להקת הגל החדש, THE HUMAN LEAGUE, במועדון THE NASHVILLE ROOM שבלונדון. אחד הצופים בקהל היה דייויד בואי (וגם מעריץ שלו בשם גארי ניומן).



להקה בריטית זו, כמו רבות אחרות אז, הושפעה מאד מבואי, שניגש להגיד לחבריה שלום לפני עלייתם לבמה. זמר הלהקה, פיל אוקי: "הוא היה ממש נחמד וחברותי. זה היה רחוק ממה שכולם אמרו עליו. אני הייתי בטוח שהוא יכנס ויהיה מצוברח ויזמזם לו שירים מהאלבום LOW וינסה לדכא אותנו. בעיניי, העבודה הטובה ביותר שבואי עשה היא עם איגי פופ. במיוחד עם האלבום THE IDIOT". בסוף המפגש החליפו בואי ואוקי מספרי טלפון והבטיחו להיות בקשר.


בואי: "הם היו נהדרים בהופעה. צפיתי בהופעה מאחורי עמדת תיפעול התאורה. כך שיכולתי לראות את הלהקה וגם את הקהל".


וביום זה, בשנת 1973, הופיע בואי עם העכבישים ממאדים בתיאטרון TOWER שבפילדלפיה. לאחר המופע הוא הגיע למסיבה שנערכה לכבוד סטיבי וונדר במועדון GENESIS. שם הוא פגש מלצרית ששמה אווה צ'רי. הם מיד הפכו נאהבים והיא הצטרפה בהמשך להופעותיו כזמרת ליווי.


ב-16 בפברואר בשנת 1975 יצא אלבום חדש לטי רקס ושמו BOLAN'S ZIP GUN. אבל נראה כי מארק בולאן חסר בטחון ומחזיק אקדח עם כדורי סרק.



שנת 1974 לא הייתה שנה קלה למארק בולאן. הוא רצה לחזור לעניינים ובחר להשתמש באקדח מאולתר כנושא של יצירתו החדשה. לקהל הרחב זה היה נראה כחוסר מודעות עצמית של בולאן, שאיבד כיוון ובמקום להשתמש בנשק חם וקטלני, הוא בחר להשתמש באקדח שלא יכול להרוג אלא רק לפצוע. זה לא צעד חכם ממי שמחפש לעשות קאמבק קטלני. הקהל הרב שהיה ללהקה בשנת 1972 התנדף ברובו למקומות אחרים.

אלבומו הקודם של בולאן, LIGHT OF LOVE, נכשל כשלון מחפיר במכירות והותיר אותו שבור לב. הוא ניסה לשכנע את הקהל שהאלבום החדש שלו הוא הדבר הכי קרוב שעשה לאלבום המצליח שלו מהעבר, ELECTRIC WARRIOR. הקהל לא היה טיפש כדי להאמין לזה. בהמשך הוא הבין שאין סיכוי לאלבום להתרומם והודה ש"זה האלבום הגרוע ביותר שעשיתי. הוא מופק יתר על המידה". יש לציין שבולאן היה המפיק פה. אבל האמת? האלבום זה לא רע כמו שנראה. פשוט בולאן משתמש פה בנוסחאות שכבר לעס בעבר. והמילים של השירים לא תופסות כבעבר.


הבטחון העצמי, שהיה פעם מנת חלקו של הזמר-גיטריסט הכריזמטי הזה, נטש אותו לאנחות. מה שנחשב פעם כלהקת טי רקס פעילה הפך בתקופת האלבום הזה לשם בלבד, כששאר חברי הלהקה מתפקדים באלבום זה כנגנים שכירים בלבד.


התהילה התרחקה ממנו ובולאן נעשה יותר ויותר הגנתי. "לא החלקתי במדרון, במצעד שלי אני עדיין מספר אחד. אם תחזרו תשעה חודשים אחורה, אמרתי אז ש"גלאם רוק מת". עכשיו להרבה להקות יש בעיות עם התדמית שלהן, הסתגלות לשינויים בעולם. למזלי, אני לא מעורב בזה יותר כי הבהרתי את הצהרתי בזמנו. לא רציתי להידבק בסביבה הזו".


זה היה תקליט של אצבע משולשת מצדו של בולאן, שעשה קפיצה אמיתית אל הלא נודע ובו בזמן צנח אל מעמקי הפארודיה".


בעיתון NME נכתב בביקורת הצינית על האלבום בזמנו: "אולי השיר GOLDEN BELT היה צריך לצאת כסינגל, בגלל שנראה כי המטרה של האלבום הזה היא להחזיר את מארק למעריציו בני ה-13". במלודי מייקר נכתב: "המוזיקה פה לא כזו רעה. בולאן מראה לנו שהוא עדיין יכול לייצר בוגי טוב". לא כולם הסכימו עם קביעה זו ורבים חשבו כי ניצוץ הבוגי אבד ללא שוב ושהאלבום מהווה מכה קטלנית למוניטין של טי רקס.


זה נשמע כאילו בולאן התכוון לשחזר את הזוהר שברח לו סופית, עד שהיה מוכן להקריב כל השלמות האמנותית שנותרה בו ולהפוך למוצר מסחרי בכל מחיר. הוא לא הצליח, כמובן; האלבום נמכר במספר עותקים זעום. בקיצור, אם אתם מתחילים להרכיב אוסף של אלבומי טי רקס, זה כנראה יהיה התקליט האחרון שאתם צריך להשיג.


ב-16 בפברואר בשנת 1968 יצא תקליטון הבכורה של להקה ושמה ג'ת'רו טול - או שמא, JETHRO TOE.



הלהקה חתמה אז על חוזה מול חברת ניהול חדשה, בסך 50,000 ליש"ט, כמו גם חוזה הקלטות, למשך חמש שנים, מול חברת MGM. התקליטון הראשון הזה יצא בחברת MGM באנגליה ובחברת 'מיוזיק פאקטורי' בארה"ב. מי שרוצה, יכול לראות הופעות שלה במועדונים 'מארקי' ו'ספיקאיזי'. ורק אם יש לו מנהרת זמן משומנת.


הנה עוד כמה מילים על התקליטון הראשון של הלהקה הזו.


היה זה שבועיים לאחר הופעת הבכורה של הלהקה שנערכה במועדון 'מארקי' שבלונדון. התקליטון הכיל שני שירים - AEROPLANE ו- SUNSHINE DAY. אך הבעיה הגדולה של התקליטון הגיעה כשהמפיק שלו, דרק לורנס, לא הצליח להעביר בבירור את שם הלהקה החדש לעובד חברת התקליטים דרך שיחת הטלפון ביניהם. אותו עובד חשב כי שם הלהקה הוא JETHRO TOE. התקליטון יצא תחת השם השגוי והפך מאז לפולקלור בקטלוג הלהקה. עותקי פרומו מהתקליטון יצאו לפני כן עם השם השגוי. אז השאלה היא הכיצד לא תיקנו את השם כשהתקליטון הרשמי יצא. תשובה על כך בהמשך.


האשמה בעיוות השם משתנה מגרסה לגרסה. יש הטוענים שם כי דרק לורנס עצמו היה אשם כשחשב בעצמו ששם הלהקה הוא מה שהעביר בטלפון ההוא. אחרים תולים את האשם באותו עובד חברת התקליטים.

בסיסט הלהקה, גלן קורניק שחלק בשיר AEROPLANE ובפעם היחידה קרדיט כתיבה עם איאן אנדרסון, האשים את לורנס בכך שעיוות בכוונה את השם כי חשב שג'ת'רו טול זה לא שם מדליק. קורניק כתוב לצד אנדרסון, ככותב השיר, בכינוי לן ברנארד. השיר AEROPLANE הוא תוצר של הרכב קודם שהיה לאנדרסון וקורניק ביחד עם אורגניסט בשם ג'ון אוון. שם ההרכב היה THE JOHN EVAN SMASH. אותו אוון הצטרף בשלב מאוחר יותר כחבר קבוע וחשוב בג'ת'רו טול. על מנת לשוות לשיר AEROPLANE צליל של להקה חדשה הוחלט להוריד מהמיקס המקורי שלו את תפקידי כלי הנשיפה של חברי הלהקה ההיא - ניל ווילקינסון וניל וואלנטין.


להקת ג'ת'רו טול הוקמה כשבעלי מועדונים בלונדון פנו אל צמד בעלי סוכנות האמנים, כריס רייט וטרי אליס, לספק להם להקות שמנגנות בלוז. רייט ראה את הלהקה של ג'ון אוון במנצ'סטר ונזכר בניחוחות הבלוז שלה. אך ללהקה הייתה בעיה אחת - לא היה לה גיטריסט, כיאה ללהקת בלוז.


במקביל צפה חבר של אנדרסון, גיטריסט בשם מיק אברהאמס, בלהקתו ('המנוע של מקגרגור') בשלבי פירוקה. בלהקה הזו היה גם מתופף בשם קלייב באנקר. אנגרסון וקורניק ניגשו לאברהאמס, החמיאו לו על נגינתו וביקשו ממנו להצטרף אליהם. חזרות מוזיקליות נערכו להרכב החדש, כשהמתופף בארלימור בארו והקלידן ג'ון אוון פרשו. השניים האלה הפכו בהמשך למרכיב חשוב בג'ת'רו טול. קלייב באנקר הצטרף בתופים וההרכב הושלם. לאחר מספר נסיונות של שמות כושלים הגיעה הישועה מעובד בסוכנות האמנים של אליס ורייט, שלמד היסטוריה והציע את השם ג'ת'רו טול. השם של אותו חקלאי מהמאה ה-17 הוסכם בהתלהבות על ידי השאר. בשלב הזה החל אנדרסון לפתח סגנון נגינה ייחודי בחליל שלו תוך לבישת בגדים שנראים מוזנחים וגם עמידה על רגל אחת.


התאריך שנקבע ליציאת העותקים הרשמיים של התקליטון נקבע על ידי חברת התקליטים ל- 23 בפברואר 1968, שבוע לאחר צאת עותקי הפרומו. זאת הסיבה מדוע לא היה מספיק זמן לתקן את עיוות שם הלהקה. עם המבוכה והבלגאן ששררו סביב זה צנח התקליטון כמטוס פגוע והתרסק על הקרקע. לאחר צאת התקליטון התנערה חברת MGM שנים רבות מהשירים האלה. כל ניסיון להוציא מהם את המאסטרים עלה בתוהו. לפיכך הם הועברו מתקליטון שמצבו היה פחות ממצוין. מההעברה הזו הם הופיעו גם בקופסה המהודרת של הלהקה - 20TH ANNIVERSARY BOX SET.


בשנות השבעים צצו עותקים מזויפים של התקליטון כשהפעם שם הלהקה הודפס באופן תקין. התקליטון המקורי נחשב כיום לנדיר מאד ומחירו בהתאם. לאחר זמן מה הוחלט בלהקה שכדאי להיפטר מדרק לורנס. מילות הפרידה של המפיק המפוטר היו: "תפסיקו להישמע כמו להקת כלי נשיפה סוג ב' ותכניסו רוק למוזיקה שלכם". לאיאן אנדרסון וחבריו היה לא קל להבין כי חברת MGM היא היחידה שמתעניינת בהם אבל אף היא לא מסוגלת לבטא נכון את שמה.


גם זה קרה ב-16 בפברואר:



- בשנת 1971 הקליט סיד בארט סשן רדיופוני לתוכנית של הבי.בי.סי בשם SOUNDS OF THE SEVENTIES, בהנחיית בוב האריס.


- בשנת 1955 הופיע אלביס פרסלי הצעיר שתי הופעות ב- ODESSA SENIOR HIGH SCHOOL FIELD HOUSE. בקהל נכח הזמר רוי אורביסון שלא הפסיק להתפעל מההופעה שראה מולו.


- בשנת 1971 תבע בחור בשם אלן דייויד פאסארו את להקת הרולינג סטונס. פסארו, שהיה חבר ב- HELL'S ANGELS (שהייתה חבורת אופנוענים קשוחה ואף אלימה) טען שהסרט של הלהקה, GIMME SHELTER, הוא חדירה לפרטיות החבורה שלו. בסרט הזה רואים כיצד נדקר למוות אחד מהנוכחים בקהל על ידי חבר מקבוצת האופנוענים, שטען אחר כך שעשה זאת מהגנה עצמית.


- בשנת 1972 נעצרה שירלי ווטס, אשתו של מתופף הרולינג סטונס, צ'ארלי ווטס, בניס שבצרפת אחרי שקיללה והכתה אנשי מכס בשדה התעופה המקומי.


- בשנת 1972 הופיע פול מקרטני עם WINGS באולם TOWN HALL שבלידס. הכל החל חלק בהופעה עד שבפתיחת השיר WILD LIFE נכנסה לינדה מקרטני לבהלה ושכחה את האקורדים. בקהל הייתה תחושה שזה מערכון שהלהקה הכינה מראש אך הראש של פול ולינדה התפוצץ מלחץ באותו רגע.


- בשנת 1990 נידון אייק טרנר (ההוא שגילה את טינה והרביץ לה ללא הרף עד שברחה ממנו) לארבע שנים בכלא בעוון הברחת קוקאין. הוא שוחרר מהכלא אחרי שריצה 18 חודשים.


- בשנת 2005 זכה יוסוף איסלם (לשעבר קאט סטיבנס) בתביעה שהגיש נגד העיתונים סאנדי טיימס וסאן, שטענו כי הוא פעיל בטרור. את הכסף שקיבל העביר יוסוף לפרויקטים שעוזרים לחקר הצונאמי.


- בשנת 1985 הגיע התקליט BORN IN THE USA לפסגת המצעד הבריטי. זו הפעם הראשונה בה תקליט של 'הבוס' (ברוס ספרינגסטין) מגיע למעמד שכזה באנגליה.


- בשנת 2004 מתה הזמרת דוריס טרוי. זו ששרה, בשנת 1973, את תפקידה המאולתר והנצחי ביצירה GREAT GIG IN THE SKY, בתקליט "הצד האפל של הירח", של פינק פלויד. בת 67 במותה.


- בשנת 1974 הפך התקליט PLANET WAVES, של בוב דילן, לראשון שזיכה את יוצרו במקום הראשון במצעד האמריקאי.


- בשנת 1993 התאחדה להקת THE FACES בטקס פרסי BRIT וסולנה, רוד סטיוארט, קיבל באותו מעמד פרס מפעל חיים. את מקומו של הבסיסט המנוח רוני ליין מילא בסיסט הרולינג סטונס, ביל ווימן.


- בשנת 1965 הקליט מארק בולאן קטעי דמו באולפני COLUMBIA על מנת לנסות ולקבל חוזה הקלטות בחברת תקליטים כלשהי. הוא לא קיבל.


- בשנת 1978 נערכה, בתיאטרון וורנר בכיכר לסטר בלונדון, פרמיירה לסרט הקולנועי שצילמה להקת אבבא.


- בשנת 1935 נולד סוני בונו (חלק מהצמד סוני ושר). את חייו הוא סיים בשנת 1998 כשהתנגש בעץ בעת שעשה סקי.


- בשנת 1944 נולדה בטי ת'אצ'ר, שרבים ודאי ירימו גבה לתהות מי היא. אבל מעריצי להקת רנסאנס יידעו מיד, כי זו הייתה התמלילנית של רבות מיצירות הלהקה.


- בשנת 1961 נולד אנדי טיילור, הגיטריסט של להקת דוראן דוראן. חברי להקתו סיפרו, בטקס הכנסתם להיכל התהילה של הרוק'נ'רול, שטיילור לא יכל להגיע כי הוא מתמודד עם מחלה קשה.


- בשנת 2013 מת, בגיל 73, הזמר-גיטריסט טוני שרידן, האיש שהיה מנטור לביטלס, לפני פריצתם הגדולה. שרידן לא זכה לתהילת עולם משלו (חוץ מקשירת שמו לביטלס כל הזמן). הוא הגיע לארצנו בנובמבר 1981 והופיע במועדון 'בריזה' בטיילת בתל אביב. ליוו אותו באופן ספונטני הבסיסט יוסי פיין, המתופף טל ברגמן והגיטריסט יצחק קלפטר.


ב-16 בפברואר בשנת 1968 יצא תקליט הבכורה של להקת הבלוז-רוק, פליטווד מאק. הרבה קוראים לאלבום הזה 'הכלב ופח האשפה' בגלל צילום העטיפה.



הזרעים ניטעו כשפיטר גרין היה חבר בלהקת הבלוזברייקרז, של איש הבלוז הלבן מהמובילים אז באנגליה, ג'ון מאייאל. האחרון הביא ללהקה מתופף בשם מיק פליטווד, שהחליף את איינסלי דונבאר שניגן, לדעתו של מאייאל, באופן כוחני מדי. ב-19 באפריל 1967 חיכו גרין ופליטווד באולפן ההקלטה למעסיקם ואיתם הבסיסט ג'ון מקווי. מאייאל איחד להגיע ובינתיים הקליטו השלושה קטע אינסטרומנטלי וקראו לו, מבלי לדעת כמה השם הזה ישפיע – "פליטווד מאק".


הקטע הזה הונע על ידי קווי הבס של מקווי והמפוחית בה ניגן גרין. המוזיקה (בהשראת SLAMHAMMER של ג'וני יאנג) נשמעה כמו רכבת אקספרס אמריקאית במהירות גבוהה - והשם "פליטווד מאק" (פליטווד זה כמובן המתופף פה ומאק מתייחס למקווי) נשמע כשם של רכבת. אף על פי שאף אחד מהמוזיקאים לא ידע זאת (באותה עת, השיר היה רק עוד ג'אם אולפן מהנה ובנוי בצורה מעורפלת), היסטוריה חשובה נעשתה באותו יום של אפריל 1967.


במה שהיה מהלך מפתיע באותה תקופה, גרין עזב את הבלוזברייקרז של מייאל ב-15 ביוני 1967, לאחר פחות משנה עם הלהקה. הסיבה העיקרית הייתה התחושה הג'אזית יותר ויותר של חלק מהחומרים של הלהקה. מאייאל התחיל להשתמש בכלי נשיפה, וחלק מהעיבודים לא היו לטעמו של גרין.


בזמן עזיבתו לא היו לגרין תוכניות ברורות לעתיד. הוא שקל לטוס לשיקגו כדי לבדוק את סצנת הבלוז שם, אבל טרדות של השגת אישור עבודה ושהייה שם גנזו את הרעיון. במקום זאת, הוא הגיע לסשן הקלטה בלונדון שאורגן על ידי המתופף לשעבר של מאייאל, איינסלי דונבאר וכלל את ג'ק ברוס בבס ורוד סטיוארט בשירה. הסשן סיפק הקלטה אחת, קאבר ל-STONE CRAZY של באדי גאי, שיצא רק בשנת 1973, באוסף בשם HISTORY OF THE BLUES.


בשלב זה, גרין עדיין היה בקשר עם המפיק של מאייאל, מייק ורנון, אז מפיק הבית של חברת התקליטים DECCA, שיחד עם אחיו ריצ'רד, הפעיל גם את BLUE HORIZON, לייבל בלוז קטן. אבל לאחים ורנון היו דברים גדולים יותר בראש עבור חברת תקליטי הבלוז שלהם. מייק ניסה ללא הצלחה לשכנע את חברת DECCA להפיץ את הלייבל שלו אך ללא הצלחה. הוא הפך למפיק עצמאי שריכז את כל מאמציו בחברה שלו וכמובן, הוא קיווה להוסיף להקה בראשות פיטר גרין לרשימת האמנים שם.


גרין, מצדו, לתפקד בלייבל הזה כגיטריסט הבית שינגן בכל מיני הפקות עבור אמנים אחרים, כמו שעשה באדי גאי בחברת התקליטים CHESS או סטיב קרופר בחברת התקליטים STAX. אך לוורנון, שהיה להוט להחתים את גרין לחברה שלו, היו תכניות אחרות; הוא ביקש מהגיטריסט להקים להקה חדשה.


התזמון המדויק ורצף האירועים שהובילו להחתמתה של פליטווד מאק בבלו הורייזון היטשטשו עם הזמן, אבל סביר להניח שחלק מהתכנון כבר בוצע בזמן שגרין עדיין ניגן עם מאייאל והבלוזברייקרז. זאת כי גרין הופיע את אחת מהופעותיו האחרונות עם מאייאל, כשוורנון המליץ לגיטריסט ג'רמי ספנסר להגיע לשם, למועדון "לה מטרו" בבירמינגהם. גרין אולי אפילו שמע לפני כן קלטת הדגמה של ספנסר ושלישיית הבלוז השלו בברמינגהם, ה"לווי סט". ספנסר ערך ג'אם לא רשמי עם גרין אחרי ההופעה במטרו, וזה התרשם מהאופן בו ספנסר הכניס פרשנויות משלו לנגינה בגיטרה סלייד, בסגנון איש הבלוז, אלמור ג'יימס.


על ידי שכירת ספנסר, החל מההתחלה גרין להתנגד ללחצים של להיות הפרונטמן היחיד בהרכב המתגבש. הוא התעקש שיהיה לו גיטריסט שני שיחלוק עמו את אור הזרקורים. זמן קצר מאוד לאחר ההיכרות הראשונית הזו, ספנסר עבר ללונדון והפך לחבר בלהקה.


מיק פליטווד נטש לחלוטין את המברשות והסולמות של עסקי עיצוב הפנים שלו בתחילת יוני 1967 כדי להתחייב ללהקה החדשה, אבל עמדת נגן הבס בלהקה התבררה כהרבה יותר קשה למילוי. לאחר שג'ון מקווי דחה את המשרה, נגני בס שונים מהסצנה הלונדונית הגיעו לאודישן, כולל ריק גרץ' ודייב אמברוז. בסופו של דבר הם מצאו את בוב ברונינג שראה את מודעת הדרושים שלהם שפורסמה במלודי מייקר. גרין והאחרים אמרו לברונינג, לאחר שצלח את האודישן, שהוא מחליף זמני עד שיצליחו לשכנע את מקווי לעזוב את הבלוזברייקרז של מאייאל.


כעת, לאחר שהם מילאו את כל התפקידים שלהם, הם קבעו את הופעת הבכורה שלהם בפסטיבל הג'אז והבלוז של ווינדזור, ב-13 באוגוסט 1967. מכיוון שהפסטיבל היה במרחק של פחות מחודש, הלהקה החלה לערוך חזרות בפאב "השור השחור". אז נקבע לה שם - "הפליטווד מאק של פיטר גרין", וכך עשתה את הופעתה החיה הראשונה לפני קהל של 30,000 בפסטיבל ווינדזור. עשרים הדקות שלהם התקבלו היטב, למרות תקלות טכניות פה ושם עם המיקרופונים. מאוחר יותר באותו לילה החברים ניגנו סט רגוע יותר, בן שעה, במקום מרוחק מאתר הפסטיבל.


ב-9 בספטמבר 1967 נכנסה הלהקה לאולפן כדי להקליט את שני ה שירים שיהוו את התקליטון הראשון שלה. כך הסשן הראשוני באולפן היה גם שירת הברבור של בוב ברונינג לאחר חודש אחד בלבד וקומץ הופעות, כשבמקומו נכנס ללהקה הבסיסט פול וויליאמס. אחרי שישב על הגדר, ג'ון מקווי סוף סוף החליט שאפילו הבטחון של משכורת רגילה ושמנה עם מאייאל לא כדאי כשהוא לא נהנה מהמוזיקה שהוא מנגן. מאייאל פנה בנחישות לכיוון הג'אז בצורה חופשית, לשעמום ולמורת רוחו של מקווי, שהחליט להסכים להצטרף לגרין וחבריו.


כעת עם מקווי, הלהקה חזרה לאולפן בנובמבר 1967 כדי להקליט בעיקר קטעי בלוז של אחרים לאלבום הבכורה שלה. התקליט הוקלט במשך קצת יותר משלושה ימים בשני אולפנים שונים כשלארבעת חברי הלהקה לא היו שאיפות גבוהות בנוגע לעתידם המשותף. הם פשוט באו לאולפן לנגן להנאתם. הדבר הזה דווקא פעל לטובתם בהקלטה, ששיקפה אווירה נינוחה ובטוחה יותר מזו של להקות בלוז לבן אחרות שפעלו מסביבה וחשבו על הביזנס. אך גישת הכיף הזו באולפן עלתה מדי פעם לוורנון על העצבים כשהוא צועק על חברי הלהקה דרך האינטרקום, מחדר הבקרה, להפסיק להתנהג בעצלנות ולהתחיל לתפקד כמו שצריך.

מה שיצא זה אלבום בלוז לבן שנמכר בכמויות מספקות רצון והוכיח שאפשר לנגן גם בלוז אמיתי בתקופה בה לונדון נשטפה בצבעים פסיכדליים.


עיתון 'ביט אינסטרומנטל' ציין, במרץ 1968, כי "זה הוא תקליט הבלוז האנגלי הטוב ביותר שיצא באנגליה עד כה". מצד שני, מבקר הרקורד מירור, נורמן ג'ופלינג, הקשיב והתאכזב: "פיטר (גרין) והבחורים יכולים לעשות טוב יותר מזה. אין פה שום דבר חדש והרפתקני בעולם הבלוז. הם משחזרים את מה שכבר נעשה פעמים רבות בעבר על ידי אחרים. גם איכות ההקלטה לא ממש טובה. זה ממש חבל, כי יש פה נגינת להקה טובה".




בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page