top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-17 באפריל בעולם הרוק

עודכן: 13 במאי


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.



אז מה קרה ב-17 באפריל (17.4) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "אני חושב שהעניין של אפל היה נהדר. כפי שהתברר, הדבר היחיד לגבי העסק הוא שצריך לטפל בו. אם יש לך ניירת וחשבונות ותמלוגים ודברים, כולם צריכים להיות מטופלים טוב מאוד, אחרת דברים הולכים לאיבוד ואז רואי החשבון מתקשים מאוד בהמצאת התמונה הסופית עבור מיסים. אפל הייתה ביחד בהרבה דרכים אחרות. למרות שהוא לא קיבל עם יחס מבריק באפל, זה היה נכון עבור ג'יימס טיילור לעשות את התקליט הראשון שלו אצלנו. אני חושב שזה היה בושה מצד אלן קליין לתבוע אותו אחר כך. אני עדיין חושב שכל התקליטים שיצאו מחברת אפל - בילי פרסטון וג'יימס טיילור, באדפינגר, מרי הופקין, כל האנשים שלקחנו אלינו - היו טובים מאד. אפילו ההקלטות עם מקדש ראדה קרישנה, אני חושב שזה חומר נהדר. אני לא חושב שאתה יכול להאשים אף אחד מהשיקולים האמנותיים שעשינו שם. במבט לאחור, אני חושב שזה באמת היה דבר מאוד מוצלח. הנפילה העיקרית היא שהיינו פחות אנשי עסקים היינו צריכים איש שם שהיה אומר לנו לחתום על פיסות נייר. במקום זה קיבלנו מישהו שהתחיל לומר לחתום לו על הכל, וזו הייתה

טעות גורלית. בדיוק כשהתכוונתי לעשות ראיון בתוכנית רדיו שלשום, פשוט כשנכנסתי פנימה, האיש הזה ניגש אלי ואמר, 'שלום, פול', וחשבתי שראיתי אותו איפשהו בעבר. הוא נראה די בגיל העמידה, בן 50, וחשבתי, 'מה הוא רוצה איתי? נראה קצת מפוקפק'. הוא דחף לי נייר ביד, הוא אמר, 'אני לא רוצה להביך

אותך, פול, אני בטוח שאתה יודע על מה מדובר, אבל יש לי את העבודה שלי לעשות'. אז הסתכלתי על

חתיכת הנייר וזה אמר 'חברת ABKCO תובעת בזאת אותך, את ג'ון, ג'ורג' ורינגו וכל מה שאי פעם היית קשור אליו', בכל כך הרבה מילים, עם חברות שאפילו לא שמעתי עליהן. 'תובעים את כולכם על סכום של 20 מיליון דולר'. זו השורה הקטנה האחרונה" (פול מקרטני בשנת 1973)


ב-17 באפריל בשנת 1983 נורה למוות בדירתו במנהטן, פליקס פאפאלרדי, שהיה המפיק של להקת CREAM ונגן הבס בלהקת MOUNTAIN. בן 43 במותו. גם הסיפור הטראגי שלו נמצא, עם פרטי מידע נדירים ומטלטלים, בספר הרביעי שלי, "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום". פרטים על הספר ולרכישתו – בלחיצה פה.



ב-17 באפריל בשנת 1973 יצא התקליט השני של EAGLES, שנקרא DESPERADO. זה תקליט קונספט שנשען חזק על אווירת המערב הפרוע.



כשמונים שנה אחרי שבוב דאלטון מצא את מותו, בקרב יריות, בעיירה קטנה בטקסס, מצא סיפורו את עיניהם של כמה מוזיקאים צעירים, שחלקו דירה זולה בלוס אנג'לס. אלו היו גלן פריי, דון הנלי וג'יי די סאות'ר. הם חיו, כתבו, שתו, עישנו ותכננו את עתידם בדירה ההיא.


הספר נקרא 'האלבום של האקדוחנים' והוא הכיל תמונות וביוגרפיות קצרות של הפורעים במערב הפרוע. בין האנשים הקשוחים שבספר הייתה כנופיית דאלטון, שנודעה כחבורה של שודדי רכבות מתקופת 1890. הדאלטונים נהגו מחוץ לחוק הקונבנציונלי ומעטים ראו אותם. עבור החברים בדירה בלוס אנג'לס, היה הסיפור של כנופיית דאלטון דומה לסיפורם. להקת EAGLES הורכבה מחבורת מוזיקאים שהגיעו מכיוונים שונים ללוס אנג'לס, כדי למצוא את דרכם. התוצאה באה בצורת אלבום שני, שנקרא DESPERDAO, שנמכר בכמויות זעומות עם יציאתו והפך מאז ליצירה חשובה בקטלוג הלהקה. חברת התקליטים לא התלהבה מהתקליט הזה של הקאובויים. במשרדים של אותה חברה אף כעסו כשגילו כי אין להיט פוטנציאלי באלבום.


שיר הנושא של התקליט, שיצא באפריל 1973, נכתב על ידי מתופף הלהקה, דון הנלי. הייתה זו הפעם השנייה ששמו נקשר בקרדיט כתיבת שיר. הפעם הקודמת שלו הייתה עם שיר, מאלבומה הראשון של הלהקה, שנקרא WITCHY WOMAN. הנלי כתב את בסיס השיר הזה עוד לפני שהוחלט בלהקה להפוך את אלבומה השני לקונספטואלי שכזה. 'איגלס' לא זכו ללהיט עם זה, אך הזמרת לינדה רונסטאדט (שהנלי ופריי ליוו אותה לפני כן בהופעותיה), ביצעה את השיר, בהפקתו של סאות'ר, וזכתה ללהיט.


ארבעת חברי הלהקה אז היו הנלי המתופף (ובעל קול הזהב המחוספס), פריי הגיטריסט, ברני לידון הגיטריסט ונגן הבאנג'ו ורנדי מייזנר הבסיסט. הארבעה קבעו מלכתחילה כי הלהקה היא עניין עסקי לגמרי, ללא קשרי חברות אמיתיים בין חבריה. המטרה שלהם הייתה אחת - להפוך לעשירים עם מוזיקה ללא פשרות.


עם קטע פתיחה שנוצר בהשראת הספר, בשם DOOLIN DALTON, והשיר DESPERADO, החלו הארבעה ליצור שרשרת שירים שתתאים לאלבום שיריח מאבק שריפה של אקדחים, להט מדברי, סוסים שועטים שיוצרים אבק מאחוריהם ובארים שמשקים את האקדוחנים הצמאים. שיר אחד באלבום הזה אינו מקורי של הלהקה והוא נקרא בשם OUTLAW MAN, שכתב דייויד בלו, שהיה חתום אז לאותה חברת תקליטים של האיגלס.


ברני לידון: "דייויד בלו היה כמעט כל יום במשרד של החברה. נדמה לי שגלן פריי נדלק על השיר הזה שלו והביא את זה אלינו".


לידון כתב לתקליט את BITTER CREEK, שנשען על דמותו של האקדוחן ג'ורג' 'ביטר קריק' ניוקומב, שהיה חבר בכנופיית דאלטון. שיר נוסף שלו, TWENTY ONE, נכתב על ידו כשיר על אופטימיות נעורים. שירי אופטימיות באו בתקליט לצד שירים קודרים יותר, כמו TEQUILA SUNRISE ו- SATURDAY NIGHT.

קצת היסטוריה, ברשותכם; גראט, בוב ואמט דאלטון היה פורעי חוק מאוקלהומה, שעם כנופייתם שדדו, ב-5 באוקטובר 1892, שני בנקים בקנזאס. מטרתם הייתה לשבור שיא בתחום השוד, עם שני בנקים בו זמנית ולאור יום. קרב היריות בשוד הזה גרם למותם של גראט ובוב, ביחד עם שני חברי כנופיה נוספים. אמט ספג 23 קליעים בגופו אך שרד. הוא נכלא ל-14 שנה ומת בגיל 66, בשנת 1937.


גם עטיפת התקליט, שצולמה על ידי צלם הרוק הידוע, הנרי דילץ, שיקפה היטב את הקונספט.

דילץ: "קודם כל נלקחו ארבעת החברים לחברה שהשכירה תחפושות לסרטים הוליוודיים. אחרי שנבחרו הבגדים, העמסנו על עצמנו אלכוהול ויצאנו לצלם ב-18 בדצמבר 1972, בחווה נטושה ב-AGOURA HILLS. ביום הצילום שיחקנו בלהיות קאובויים. ג'יי די סאות'ר, שבא איתנו, הביא עמו את הספר על פורעי החוק. בספר הזה נראו גם צילומים של חלק מאותם פורעים כשהם מתים וקשורים זה לזה על הקרקע. אז השכבתי את הארבעה על הקרקע, כדי לשחזר את צילום המתים, בשביל העטיפה האחורית".



אחד השירים האחרונים שנכתבו לתקליט היה CERTAIN KIND OF FOOL, שכתב רנדי מייזנר. בשיר הזה עירב מייזנר את קונספט הקאובוי עם קונספט המוזיקאי שרוצה להילחם למען האמת שלו. מייזנר שר, 'זה לא היה בשביל הכסף. לפחות כך זה התחיל', כשהוא לא ידע אז כי זה באמת הדבר שיהיה המרכז של סיפור קריירת הלהקה.


התקליט DESPERADO הוקלט באנגליה, כמו האלבום הקודם, כשהפעם הוחלט להקליט באולפני 'איילנד'. מצחיק לחשוב כי התקליט על המערב הפרוע הוקלט בתקופה בה לונדון נצצה מ'גלאם רוק' דו מיני, בהנהגתו של דייויד בואי. אבל חברי הלהקה היו זקוקים למקום שיוציא אותם מהסביבה הביתית שלהם, כדי להתמקד. לאחר כחודש ופחות 30,000 ליש"ט, הושגה התוצאה. כל יום נערכו הקלטות משעות הבוקר המאוחרות ועד שש לפנות ערב. כסף רב לא היה זמין בלהקה, שמצאה את עצמה עובדת באופן מקצועי ללא הסחות מיותרות. רק במקום אחד בתקליט הוחלט 'לרפד' את ההפקה עם תוספת צלילי תזמורת. לכן הוטס חבר של הנלי, ג'ים אד נורמן, כדי לנצח על חברי התזמורת שהגיעו לאולפן. השיר DESPERADO הפך למשהו גדול בהרבה ממה שדמיינו חברי הלהקה במקור.


אבל התוצאה המוזיקלית המרשימה גרמה לשינוי בדינמיקה של הלהקה. הנלי ופריי החלו לראות לפתע בחבריהם ללהקה כגזע נחות. באלבום השלישי האווירה בעת ההקלטות הפכה כבדה יותר, כשבמהלכה פוטר המפיק, גלין ג'ונס, שהעז להביע את דעתו על יחסם של השניים לשאר הלהקה. אבל רגע לפני כן טסו הארבעה מלונדון בחזרה ללוס אנג'לס, כשלפתע ההתלהבות הפכה לחששות בנוגע לתוצאה המוקלטת. ג'ונס מצא את עצמו במטוס כדי להגיע אליהם ולשכנעם כי התקליט מצוין. אבל כשהתקליט DESPERADO יצא, הוא התאים בכמות מכירתו יותר לחששות של הלהקה מאשר להתלהבות של המפיק. חברת התקליטים נכנסה לפאניקה.


עיתון רולינג סטון בביקורתו: "אם היו נותנים את פרס הגראמי לעטיפה הגרועה ביותר, התקליט הזה היה חייב להיות מועמד. התקליט הזה אינו אופרת רוק אלא קבוצה של שירים שחוברה יחדיו. מה שכן, מדובר פה בשירים טובים. אפשר ליהנות מהשירים גם מבלי לחברם יחדיו. רק המילים, פה ושם, מביכות. עם תקליט שני טוב כמו זה, צפוי לאיגלס עתיד מבטיח".


ב-17 באפריל בשנת 1960 נהרג זמר הרוק'נ'רול, אדי קוקראן. גם הסיפור הטראגי שלו נמצא, עם פרטי מידע נדירים ומטלטלים, בספר הרביעי שלי, "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום". פרטים על הספר ולרכישתו – בלחיצה פה.



ב-17 באפריל בשנת 1970 יצא התקליט CRICKLEWOOD GREEN, של להקת TEN YEARS AFTER, שמכיל גם את הלהיט LOVE LIKE A MAN.



בשנת 1969 היה ללהקת TEN YEARS AFTER כמעט הכל; תקליטים מצליחים, הופעות מצוינות, קהל אוהד. הדבר שהיה חסר להם זה סינגל טוב. אלווין לי התראיין אז לעיתון DISC AND MUSIC ECHO ואמר שקשה לו לכתוב שיר לתקליטון מסחרי בגלל ששיר כזה חייב להיות קצר ולהביא את המהות כבר בדקה הראשונה. מבחינתו כתיבת שיר למוצר שכזה דרשה שינוי מהותי בסגנון כתיבת המוזיקה שלו.


ב-11 בפברואר 1970 טסה הלהקה לסיבוב הופעות בארה"ב. האלבום החמישי שלה כבר הוקלט אך טרם יצא. יש לציין שזה האלבום החמישי בהספק של שנתיים בלבד, שזה נתון מדהים לכשעצמו. סיבוב ההופעות כלל גם הופעה בפילמור איסט ב-26 בפברואר. כשיום ההופעה הזה הגיע, השתרך תור האנשים לקופה החל משש וחצי בבוקר! בזמן בו הקופה נסגרה - נשבר שיא מכירות הכרטיסים לאולם זה. שתי הופעות נוספו שם באופן מיידי.


האלבום החמישי הזה, שנקרא CRICKLEWOOD GREEN, ציין חזרה של הלהקה לשורשי הבלוז. עיתוני רוק רבים של התקופה שיבחו אותו וציינו כי זה האלבום הטוב ביותר של הלהקה עד כה.

עיתון 'רולינג סטון', לעומת זאת, קטל את האלבום: "זה כמו אוכל סיני. זה ממלא אותך אך אחרי עשר דקות אתה שוב רעב והפעם אתה רוצה המבורגר. מדוע אלווין לי חייב לחקות אחרים כל הזמן? אני מאוכזב מהאלבום וציפיתי ליותר. אני מניח שזה כמו מה שקלפטון אמר - 'אתה לא צריך להיות אינטליגנט כדי לנגן מוזיקה'. לך תסמוך על כוכב רוק".


בישראל הוא עלה בזמנו 21 לירות ובביקורת עליו בלהיטון נכתב כך: "שמו של האלבום הוא כשם רובע בלונדון המאוכלס במהגרים פקיסטניים והודים - אבל כל קשר בינו לבין מילות השירים באלבום מקרי לגמרי. אלבום זה מופיע אצלנו באיחור מה אם כי עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. זאת מכיוון שהוא מהווה אבן דרך בהתפתחות המוזיקה. קטע אחד ודאי מוכר לכולכם והוא 'לאהוב כגבר'. הביצוע ארוך מאד ומשלב בתוכו את כל סממני הלהקה - גיטרה מהירה, אורגן המהווה רקע מושלם וקולו המלנכולי-קמעא של מנהיג הלהקה, אלווין לי. אולם עד שאנו מגיעים לקטע זה, אנו עוברים חוויות מוסיקליות, עם פזמונים קצביים הנקלטים משמיעה ראשונה. אולם הם אינם מוסיקת לעיסה אלא מוסיקה כבדה".


שיר אחד מהאלבום נערך מחדש ויצא כסינגל. זה היה השיר LOVE LIKE A MAN. באנגליה יצא הסינגל כשצד א' שלו הכיל את הגרסה המקוצרת וצד ב' הכיל גרסה חיה של שבע דקות מהפילמור ווסט.

הסיבה לסינגל שכזה הייתה רצונה של הלהקה להראות לקהל שהם לא להקת סינגלים אלא שכוחה הגדול הוא בהופעות חיות. מה שכן, בשיר LOVE LIKE A MAN יש לטעמי את אחד הריפים הגדולים של הרוק. סוג של ריף שקוראים לו באנגלית KILLER RIFF.


באפריל של 1970 הופיעה הלהקה באנגליה וסקוטלנד. בזמן הזה יצא לאור הסרט על פסטיבל וודסטוק ביחד עם אלבום הפסקול המשולש. השילוב של וודסטוק (עם הופעת הלהקה בו) והסינגל LOVE LIKE A MAN הפך את חברי TEN YEARS AFTER לכוכבי-על.


גם זה קרה ב-17 באפריל:



- בשנת 1998 מתה לינדה מקרטני, אשתו של פול, מסרטן בגיל 56.


- בשנת 1970 נערך סשן ההקלטות הראשון של להקת סנטנה לאלבומה השני שנקרא ABRAXAS. זה היה באולפני WALLY HEIDER בסן פרנסיסקו. האלבום עצמו יצא בספטמבר.


- בשנת 1983 רץ ג'ו סטראמר, מלהקת הקלאש, מרתון וסיים אותו לאחר ארבע שעות ו-13 דקות. לסובביו סיפר בגאווה שהאימון העיקרי שלו היה שתיית 10 כוסות בירה בלילה הקודם.


- בשנת 1989 שיחרר ניל יאנג לשוק היפני והאוסטרלי תקליטון מורחב ושמו ELDORADO. יחד עמו בהקלטה הרכב חד פעמי שנקרא THE RESTLESS. השירים יופיעו בהמשך אותה שנה באלבומו FREEDOM.


- בשנת 1964 הופיע ואן מוריסון בפעם הראשונה עם להקת THEM. זה היה במלון MERITIME בבלפאסט. הוא היה אז בן 18.


- בשנת 1969 הופיעה להקת THE BAND על במה לראשונה תחת שמה ולא כלהקת הליווי של בוב דילן. זה היה באולם WINTERLAND בסאן פרנסיסקו.


- בשנת 2007 אולץ הזמר בריאן פרי להתנצל לאחר ששיבח במגזין גרמני את צלב הקרס. לכתב הגרמני הוא אמר בראיון ש"הגרמנים ידעו כיצד לשים את אור הזרקורים היטב עליהם. אני מדבר על המצעדים והדגלים.

זה פשוט נפלא". פרי, שחשב אחרת ואף הופיע בישראל, סיפר לאחר מכן כי השערורייה העציבה אותו מאד.


- בשנת 1940 נולד הזמר בילי פיורי (שם אמיתי - רונלד ויצ'רלי) שידע כמה להיטים בסיקסטיז. ביניהם HALFWAY TO PARADISE ו- JEALOUSY. הוא מת בשנת 1986 מהתקף לב.


- בשנת 2008 מת מסרטן דני פדריצ'י, שהיה האורגניסט הקבוע בלהקתו של ברוס ספרינגסטין - THE E STREET BAND. פדריצ'י עבד עם ספרינגסטין עוד הרבה לפני שהאחרון התפרסם, כששניהם היו חברים בלהקת STILL MILL.


- בשנת 1972 נולדה הבת השנייה של קית' ריצ'רדס לחברתו, אניטה פאלנברג. שמה אז היה DANDELION. לאחר מכן שונה שמה לאנג'לה.


- בשנת 1966 יצא לאור השיר WILD THING של הטרוגס. אכן דבר פראי.


- בשנת 1971 שוחרר לחנויות הסינגל LOVE HER MADLY של הדלתות.


- בשנת 1966 הקליטו הביטלס באולפן את השיר על הרופא המפוקפק,"דוקטור רוברט", שנכלל באלבומם ריבולבר.


- בשנת 1948 נולד יאן האמר, שהיה הקלידן המשובח בלהקת מהאווישנו אורקסטרה, עמה הופיע והקליט עד לפירוקה ב-1973. את עושרו האמיתי הוא מצא בהמשך כשהלחין את נעימת הנושא לסדרת הטלוויזיה המצליחה 'מיאמי וייס'.


- בשנת 1973 קיבלו חברי להקת פינק פלויד אלבום זהב על מכירות 'הצד האפל של הירח'. האלבום נשאר מאז במצעד המכירות למשך עשר שנים רצופות. דבר שהפך אותו לאלבום הכי נמכר בהיסטוריית הרוק.


- בשנת 1970 הופיע ג'וני קאש, בהזמנתו של הנשיא ניקסון, בבית הלבן.


- בשנת 1971 הכיל המצעד הבריטי ארבעה להיטים מארבע חיפושיות שונות: פול מקרטני עם ANOTHER DAY, ג'ון לנון עם POWER TO THE PEOPLE, ג'ורג' האריסון עם MY SWEET LORD ורינגו סטאר עם IT DON'T COME EASY.


- בשנת 1943, נולד רוי אסטרדה, שהיה הבסיסט המקורי בלהקת "אמהות ההמצאה" של פרנק זאפה. אסטרדה ניגן בכל אלבומי הלהקה עד לפירוקה בשנת 1969. עם פירוק הלהקה הוא ניגן קצת בלהקתו של קפטיין ביפהארט ולאחר מכן הוא ניגן בהרכב הראשון של LITTLE FEAT. בשנת 1994 הוא נשלח לשש שנים בכלא לאחר שנתפס באונס של קטין. בינואר 2012 הוא הודה באשמת התעללות מינית רציפה בבת משפחה צעירה יותר מגיל 14. בהסדר הטיעון הוא נידון ל-25 שנות מאסר ואינו זכאי לשחרור מוקדם. עצוב מאד שכך הוא התנהל.


ב-17 באפריל בשנת 1970 יצא תקליט הסולו הראשון של פול מקרטני ששמו MCCARTNEY.



אינני זוכר מתי ואיפה נתקלתי לראשונה בתקליט הסולו הראשון הזה של פול מקרטני, שיצא ב-17 באפריל 1970. אני רק זוכר שהייתי נער, כששמעתי אותו לראשונה והופתעתי מאד לשמוע את האופן "הביתי" בהקלטה הזו, שהיה יציאה מהסאונד המלוטש והמורכב של הביטלס. נכבשתי בפשטות המכוונת שלו, עם השירים שמכסים מגוון נושאים, כולל אהבה, משפחה והנאות של חיי היומיום. ואם נסכם בחריזה - פול עושה פה הכל.


התקליט זכה לביקורות מעורבות עם יציאתו, כאשר חלק מהמבקרים שיבחו את החופש היצירתי של מקרטני ואחרים מתחו ביקורת על מה שנראה בעיניהם חוסר אמביציה. עם זאת, מאז הפך התקליט לחביב בקרב מעריצי מקרטני והביטלס - כולל עבדכם הנאמן שלא מפסיק לשבח אותו בהרצאות מוסיקה שלי. בסך הכל, אלבום הסולו הראשון של מקרטני הוא חלק חשוב מהמורשת המוזיקלית שלו ותמונת מצב מרתקת של התפוקה היצירתית שלו לאחר ההתפרקות של הביטלס. אז בואו ניגש אליו...


יש משפט שאומר כי החיים הם קערה מלאה בדובדבנים. אם כך, מדוע הדובדבנים נמצאים בעטיפת אלבומו הראשון של מקרטני מחוץ לקערה? האם זה עוד סימן למותו של פול מקרטני? כן, זה מסוג החומרים שהופכים להרצאות מעניינות. אז בואו נראה...


הפעם נראה שמקרטני מת באופן אחר לגמרי, שמהווה מרכיב חשוב בהכנת התקליט הזה, אלבום הסולו הראשון שלו. פול מקרטני ידע שהוא בצרות בבוקר בו לא יכל להרים את הראש. יום אחרי יום. שבוע אחרי שבוע. המצב שלו הלך והחמיר. לילות ללא שינה עם רעידות גוף מרוב מתח. הימים מצאו אותו שותה אלכוהול בכמויות מפחידות. ולא סתם אלכוהול - אלכוהול בקוקטייל מאסיבי עם מריחואנה. בנוסף הוא עישן בשרשרת. הדליק סיגריה באחרת. פול מקרטני של סוף שנת 1969 היה שבר כלי שנפל למצב של התמוטטות עצבים. קודם לכן, הוא ניסה במשך כמה שנים להחזיק במו ידיו את להקתו האהובה - להקת נעוריו. הלהקה הראשונה שלו - החיפושיות. לולא הוא, הביטלס היו מתפרקים כבר ב-1967 לאחר מות האמרגן שלהם, בריאן אפשטיין. או אולי לפני כן, כשהארבעה הפסיקו להופיע ונפוצו לכל עבר. אז לנון רצה לפרק ומקרטני התעקש להישאר. בשנת 1969 חמקו לו הביטלס כמי שמנסה להחזיק מים בשתי כפות ידיו.


ההכרזה של ג'ון לנון באחת הפגישות על רצונו לעזוב את הביטלס הייתה מכת מחץ למקרטני. זאת למרות שג'ורג' האריסון ורינגו סטאר כבר עזבו לפני כן את הלהקה וחזרו אליה. לנון צרח באמצע פגישת עסקים רגילה, במשרדי חברת 'אפל', שהוא רוצה 'להתגרש מהלהקה כפי שעשיתי מסינתיה'. היה זה שישה ימים בלבד לפני צאת התקליט 'אבי רואד'.


אחרי סרג'נט פפר ומותו של מנהל הביטלס, בריאן אפשטיין, הפך מקרטני למנהיג הביטלס. האיש שהניע את הדברים. הוא זה שהגה את סרג'נט פפר, את MAGICAL MYSTERY TOUR או את הקונספט לסשנים של GET BACK ב-1969. הוא זה שהתקשר לשאר לבקש מהם להתאחד כדי ליצור אלבום שייקרא 'אבי רואד'.

והנה לראשונה בחייו הוא הרגיש חסר תועלת. כל חייו הקדיש ללהקתו הראשונה - הביטלס. מאז גיל 15 הוא לא ידע שום דבר אחר.


מדוע פירוק הביטלס היה קשה מנשוא לפול?


הוא לא ידע מה זה לנגן עם להקה אחרת. פול היה תמיד חיפושית. וכשזה נגמר - נפלו עליו השמיים.

זה נראה כאילו הוא איבד לפתע את עבודתו הקבועה. בגיל 27 הוא הרגיש כי סיים את חייו וחווה משבר זהות רציני. הוא לא ידע מי הוא כשלמעשה אין יותר את הביטלס שיעטפו אותו ואת מהותו. חייו נראו ריקים מתמיד. הוא כעס על עצמו. הוא איבד את ביטחונו שהיה כה ידוע בו. הוא האשים בזה רק את עצמו. ממקרטני השנון והחריף הוא הפך לצל של אדם שלא יכול לצאת מחדר השינה שלו מרוב דיכאון. ממנהיג של הלהקה הטובה ביותר בעולם הוא הפך לאיש השנוא ביותר בקרב מחנה הביטלס. הוא אף גידל שוב זקן עבות. לא מתוך רצון לקיים אופנה כלשהי אלא בגלל היותו בדיכאון כבד.


אשתו הטריה, לינדה, היא זו שהצילה אותו. היא הבינה שבעלה שוקע בחול טובעני ותפקידה הוא להוציא אותו מזה. פול ולינדה של סתיו 1969 התחבאו בביתם החדש שבסקוטלנד. התחבאו מלונדון וכל הבלגאן של הביטלס שאפף את העיר הזו. הבית הזה שבסקוטלנד היה חורבה כשפול קנה אותו. למעשה הבית נקנה בעצת רואי החשבון של פול שאמרו לו להשקיע בקניית שטח אחרת הכסף הזה יישאב לתוך חובות מס ההכנסה הגבוהים עד להחריד ששררו אז בבריטניה.


בנוסף לצרה הזו החלו לזרום בארה"ב שמועות בדבר מותו של מקרטני. הרמזים למוות הזה פשטו במהירות. הדבר לא הקל כלל על פול השבור. הוא החליט כי הגיע הזמן להוכיח שהוא חי וקיים. למרות שבתוכו הוא הרגיש באמת כאיש מת. בחג המולד של 1969 הוא חזר ללונדון והחל לעבוד על אלבום הסולו הראשון שלו. ההקלטות נעשו בביתו הלונדוני. למרות שג'ון לנון וג'ורג' האריסון הוציאו אלבומי סולו תחת שמם עוד לפניו, האלבום הראשון של מקרטני היה הראשון מבין חברי הלהקה שהכיל שירי פופ מקוריים. רינגו הוציא לפני כן אלבום של שירי סטנדרט, שאמו אהבה להאזין להם.


השיר הראשון והקצרצר באלבום, THE LOVELY LINDA, הוקלט כניסיון לבדוק את ציוד ההקלטה החדש שבביתו. זה היה מכשיר הקלטה של ארבעה ערוצים, ממש כמו זה שהביטלס הקליטו בו את סרג'נט פפר. את השיר הזה הוא כתב בחווה שלו בסקוטלנד בשנת 1969. מקרטני גם חש צורך לשקף את אהבתו לאשתו החדשה על גבי תקליט, לכל העולם, כפי שעשה ג'ון לנון ללא הרף מאז שפגש את יוקו אונו. בהקלטת השיר נשמע מקרטני מתופף על ספר טלפונים ובהמשך סיפר שאפשר לשמוע בשיר את חריקת הדלת כשלינדה נכנסה בדיוק בעת שהקליט את השיר. השיר הזה קצר מאד בתקליט הזה ומקרטני ציין כמה פעמים, בתקופות מאוחרות יותר, שבכוונתו להשלים אותו - אך זה לא קרה עדיין. לא נראה לי שזה גם יקרה.


במהלך הסשנים האלה הוא קפץ לאולפני אבי רואד (ב-3 בינואר 1970) כדי להקליט עם ג'ורג' ורינגו את השיר I ME MINE. ג'ון לא היה נוכח בהקלטה וזה היה למעשה השיר האחרון שהוקלט על ידי הביטלס תחת שמם. המסמר האחרון. למרות שכלי התקשורת ציינו שהאלבום הזה הוקלט כולו בביתו של פול, האמת הייתה אחרת. זאת כי חלק מהשירים הוקלטו באולפני ABBEY ROAD או MORGAN. אך עדיין הייתה באלבום אווירה ביתית. הקונספט לאלבום הזה היה במרחק שנות אור מהישגו של מקרטני באלבום 'אבי רואד' של הביטלס, שקדם לו. כאן הלך על קונספט ביתי עם סאונד מחוספס ועריכה לא גמורה של שירים. הוא רצה שזה יהיה אלבום משפחתי עם כל הרגשת הביתיות שבו. מקרטני לא רצה שאלן קליין, שאר הביטלס ושאר העולם יידעו על האלבום שלו מבעוד מועד. לפיכך הוטלה סודיות על הפרויקט. רק מעטים בחברת APPLE וטכנאי אולפן ידעו על כך ונשבעו לסודיות, כשלינדה קבעה את ההקלטות באולפנים תחת השם הבדוי 'בילי מרטין'.


הצרות שלו מול הביטלס החלו כשהוא קבע את תאריך יציאת אלבומו (בלייבל של APPLE) באפריל 1970. הבעיה הייתה שהוא קבע את התאריך רק מול אחד האנשים היחידים שידע על ההקלטות - העוזר של הביטלס, ניל אספינל. מקרטני הקליט את האלבום ביודעו שזה יהיה תאריך יציאתו. אך הדבר נודע לאלן קליין הערמומי, שעדכן את שאר הביטלס בעניין. בתחילה קיבל מקרטני מחבריו ללהקה אישור לשחרר את אלבומו כפי שתכנן, אך חמישה ימים לפני המועד המתוכנן קרה משהו ששינה הכל. לנון והאריסון הודיעו שבדקו את נושא יציאת אלבומו של מקרטני והחליטו שהם דוחים את תאריך יציאת האלבום ליוני 1970. במקום לשלוח מישהו חיצוני מטעם הביטלס, התנדב רינגו לקפוץ לביתו של מקרטני ולבשר לו על כך בעצמו. המתופף נעמד בכניסה לביתו של פול, שהיה במרחק כמה דקות הליכה מהאולפן ב'אבי רואד', מבלי לדעת כי הוא הולך לחוות תקרית לא נעימה. הוא חשב כי דמותו המשעשעת והקלילה יחסית תעזור למקרטני להתרכך. בידו היה מכתב, שנכתב על ידי ג'ון לנון והיה חתום גם על ידי ג'ורג' האריסון. זה היה הניסוח שבו:


"פול היקר. אנחנו חשבנו רבות על התקליטים המיועדים שלך ושל הביטלס והחלטנו שזה יהיה טיפשי לחברת 'אפל' להוציא שני תקליטים 'גדולים' במרחק שבעה ימים זה מזה. אז שלחנו מכתב לחברת EMI ובו דרשנו לדחות את תאריך יציאת התקליט שלך ל-4 ביוני (יש וועידה גדולה באותו יום של חברות 'אפל' ו'קפיטול' בהוואי). חשבנו שתהיה איתנו באותה דעה, כשנודע שהתקליט של הביטלס ייצא ב-24 באפריל. צר לנו שזה יצא כך. אין פה שום דבר אישי. באהבה, ג'ון וג'ורג'...".


פול, שעצביו היו גם ככה בשלבי התרופפות, הזמין את רינגו לביתו. שם קרא לראשונה את המכתב, התפוצץ מכעס ודרש מרינגו לעוף מיד מביתו תוך איומים קשים וקללות. הוא חש ששאר חברי להקתו מתייחסים אליו כאל זבל שבועטים בו. לבסוף נסוגו הביטלס מדחייתם והאלבום של מקרטני יצא באנגליה ב-17 באפריל 1970 והתקליט LET IT BE נדחה ל-8 במאי.


האם זה תקליט רוק קלאסי אמיתי, לפי הביקורות?


הביקורות לתקליט של פול היו קשות. אנשים לא הבינו. האכזבה הייתה מרה... אנשים ציפו ממנו למאסטרפיס הפקתי בסגנון אבי רואד וקיבלו אלבום לא-אפוי ומחוספס לגמרי.


עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי פרסם ביקורת ביום יציאתו של התקליט: "זה תקליט הסולו הראשון של מקרטני. חוץ משני שירים הוא שונה לגמרי ממה שציפינו ממנו. זה נשמע כאיש אחד שניצב לבדו באולפן הקלטות קטן ומשתעשע עם כמה שירים לא גמורים והמון כלי נגינה סביבו. עם התקליט הזה ברור לנו כי יש פה מחסור ברור של ג'ורג' מרטין. התקליט הזה כולל את הטוב ביותר וגם הרע ביותר מכישרון יוצא מן הכלל שכמותו". עיתון DISC AND MUSIC ECHO הבריטי: "זה פשוט אכזבה מרירה. יש פה ממש תחושה של בגידה שלו בנו".



ברולינג סטון נכתב בביקורת בזמנו: "מקרטני הוא אלבום שרוצה נואשות לשכנע. ההודעה המפורשת והאחידה שלה היא כי פול מקרטני ואשתו לינדה ומשפחתם מצאו שלווה ואושר שקט בבית שנמצא הרחק מהעיר, הרחק מהטרחה של תעשיית המוזיקה. זהו חזון יפה וכמו רוב המאזינים רציתי מאוד להאמין שזה נכון ועל בסיס המוזיקה בלבד שוכנעתי לגמרי. 14 הקטעים על מקרטני הם דוגמאות מופלאות לאושר, הרפיה ושביעות רצון.


לרוע המזל, יש יותר באלבום הזה מאשר רק מוזיקה. יש גם מידע חיצוני שבא ישירות מפול עצמו, מה שמטיל ספק אמיתי בתמונה היפה שהשירים יוצרים. עטיפת האלבום, עם עשרות תמונות משפחתיות, מכריזה כי פול ולינדה מצאו שלווה ואושר באופן שנראה מיותר ומוגזם. סיפורים רבים בעיתונות העולמית הפכו את אותו המסר לאירוע-כותרת שלושה ימים בלבד לפני שהאלבום יצא למכירה. אד סאליבן הכריז בשבוע שעבר לצופיו ​​כי 'פול מקרטני יציג את התקליט החדש שלו לקהל האמריקני'. כשמיליוני צופים נכנסו, התוכנית הבזיקה על המסך עם תמונות נוספות של המשפחה המאושרת בעוד אחד משירי האלבום שהתנגן ברקע. זה לא היה משכנע". (הקליפ ששודר אצל סאליבן היה עם השיר MAYBE I'M AMAZED ובו תמונות סטילס שצילמה לינדה).


הביקורת של הרולינג סטון נמשכת: "אולם המטרידים מכולם הם ארבעת דפי המידע שנכתבו לאלבום - דפים שלמרות רצונו של פול אינם נכללים במהדורה האמריקנית. ה מכילים עוד יותר טענות על כמה שמחים ושלווים פול ולינדה בימים אלה, ויש בהם הצהרות של פול בנוגע ליחסיו עם הביטלס - אמירות שמטפטפות מעין נקמנות לא נעימה.


אף על פי שזו שאלה כואבת לשאול, מדוע בחר פול לכסות תקליט יפה מאוד ונעים בתעמולה כל כך מרושעת?

הן באיכות שיריו והן בדמות הפקתו, 'מקרטני' יהיה ללא ספק אכזבה עבור מעריצי הביטלס רבים. רוב האנשים כנראה קיוו שהאלבום של פול יהיה קפיצה ענקית 'מעבר לביטלס', אקסטרווגנזה סוחפת נפש עם שירים שיגרמו להיי ג'וד ולט איט בי להיות חיוורים בהשוואה. זה לא קרה. בהשוואה למיטב היצירות הקודמות של הביטלס, השירים על מקרטני הם מדרגה שנייה מובהקת.


במקום לאמץ את התפקיד של 'סופר פול', בחר מקרטני לשמור על הדברים מאוד אישיים ופשוטים - 'קלילים ומשוחררים', כפי שהוא מזכיר בראיון הרשמי. שני הלחנים והמילים באלבום דלילים ולא מסובכים. לשני השירים הראשונים בצד אחד, למשל, אין כמעט תוכן מילולי או מלודי כלשהו. השיר הפותח מתחיל עם 'לה-לה-לה-לה לינדה המקסימה, עם הפרחים המקסימים בשערה'. פול חוזר על זה פעם אחת, מצחקק ואז עוצר.


הדגש הזה על הפשטות הוא המפתח המרכזי של האלבום כולו. למרבה ההפתעה, הוא מצליח להתגבר על הציפיות שלנו ממשהו מונומנטלי יותר וזה עובד טוב מאוד. אמנם אין שירים בפרופורציות ביטלס קלאסיות באמת, אך רוב הקטעים בטוב טעם וכיפיים להאזנה.


בקיצור, אם אפשר לקבל את האלבום במונחים משלו, 'מקרטני' עומד ביצירה טובה מאוד, אם כי לא מדהימה. הבעיה שלי היא שכל הפרסום סביב התקליט מקשה עלי להאמין ש'מקרטני' הוא מה שהוא נראה. בחבילת המידע המיוחדת שפול רצה לכלול באלבום אנו מוצאים הצהרות קשות להפליא.


מה שהחומר הזה אומר שמעריצי הביטלס צריכים להכיר בכך שהקבוצה לגמרי מושבתת ועכשיו הזמן לעקוב אחרי האיש שהיה הגאון האמיתי של ההרכב מלכתחילה, כלומר פול מקרטני. אם רוצים להרחיב ספקולציות על מה כל זה אומר, האפשרויות הן אינסופיות. מדוע, למשל, שיתף פול את לינדה באלבום זה? האם זה היה ניסיון הבל שלו לעשות את ג'ון ויוקו טוב יותר?


אני מאוד אוהב את מקרטני. אבל אני זוכר שאנשי טרויה אהבו גם את סוס העץ הזה שהם גלגלו בשעריהם עד שגילו שהוא חלול מבפנים ומלא עם לוחמים עוינים".


עד כאן הביקורות ותוכלו לקרוא עוד על התגובות מאז לאלבום זה בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!"


מכאן אמשיך עם סקירת השירים בתקליט. על שיר הפתיחה הקצרצר על לינדה כבר כתבתי. ובכן...

השיר THAT WOULD BE SOMETHING הוא עוד שיר אהבה שנכתב על ידי פול בסקוטלנד. גם שיר זה נכתב בחווה של פול בסקוטלנד. ג'ורג' האריסון, שהיה אז מריר כלפי פול וכלפי התקליט הזה - דווקא התחבר לשיר הזה. הנה מה שהוא אמר עם יציאת התקליט: "השיר THAT WOULD BE SOMETHING וגם השיר MAYBE I'M AMAZED הם נהדרים. שאר השירים לא משהו ואף מאכזבים. אולי פשוט צריך לגשת לדברים ללא ציפייה, ואז כל דבר טוב מתקבל כבונוס נהדר בחיים".


הקטע האינסטרומנטלי VALENTINE DAY הוקלט בביתו של פול בדצמבר 1969. זה החל מאלתור רעיוני שלו. את התהליך לבניית השיר הזה הוא תיאר שנים לאחר מכן בראיון: "נכנסתי כל יום לאולפן והתחלתי עם בניית ערוץ תופים. אחרי שהקלטתי ערוץ תופים, התחלתי לעבוד על כתיבת שיר שיתאים להם. זו ממש הדרך ההפוכה ממה שכתבתי מוזיקה עד אז". את השיר EVERY NIGHT הציע מקרטני לביטלס שיקליטו אותו. השיר לא הושלם אז ב-1969 ונעשו רק שני נסיונות קצרים של הלהקה לעבוד עליו. מקרטני השלים את כתיבתו במהלך חופשה ביוון. השיר הוקלט באולפני אבי רואד ב-23 בפברואר 1970. זה אחד השירים שאני הכי אוהב מהאלבום הזה.


הקטע הבא נקרא HOT AS SUN / GLASSES והוא מורכב מאפקטים של סאונד וחתיכה קטנה משיר אחר שלו, שלא מצוין כאן שמו. מקרטני ציין שאת הקטע HOT AS SUN הוא כתב בסוף שנות החמישים ושהביטלס נהגו מדי פעם לנגן אותו בחזרות. הקטע הזה הוקלט לאלבום באולפני MORGAN. הוא מתחבר לקטע בשם GLASSES ונוגן עם כוסות יין. הקטע מסתיים בכמה שניות מהשיר SUICIDE בסגנון קבארט סטייל פרנק סינטרה. מקרטני אף שלח לסינטרה דמו של השיר בנסיון לפתות אותו להקליט אותו, אך ל'מר עיניים כחולות' לא היה שום רצון להקליט שיר ששמו הוא התאבדות.


השיר JUNK נכתב בשנת 1968 במהלך השהייה של הביטלס בהודו. הוא אף ניסה להשחילו לאלבום הלבן, אך ללא הצלחה. אחד השמות שנקראו לו אז, בעת העבודה עם הביטלס, היה JUBILEE. שם אחר היה JUNK IN THE YARD. מקרטני הקליט שני טייקים לשיר הזה. הטייק השני הוא שנבחר לאלבום.


צד א' נחתם בשיר בשם MAN WE WAS LONELY. השיר הזה נכתב לקראת סוף ההקלטות לאלבום והושלם תוך 12 טייקים. לינדה היא זו ששרה כאן את הקולות ההרמוניים. בארצנו הקטנטונת אף צעד השיר הזה במצעדים של גלי צה"ל (תחת השם 'כמה היינו בודדים'). ב-6 בספטמבר 1970 הגיע השיר בגלי צה"ל למקום השמיני. (את המצעד בשלמותו תוכלו לראות בספר שלי, 'רוק מסביב לשעון').


צד ב' נפתח בקטע OO YOU שהוא שיר אהבה עם מוזיקת רוק. אחד השירים שאני יותר אוהב באלבום. הוא הוקלט בדצמבר 1969, ומשום מה לא מוזכר כשמדברים על התקליט הזה. אני חושב שזה אחד הקטעים היותר מדליקים של מקרטני בתקופה הזו. הקטע MOMMA MISS AMERICA הוא אינסטרומנטלי שהוקלט כולו בביתו של פול. מקרטני נשמע בתחילת הקטע אומר ROCK AND ROLL SPRING TIME. כנראה זה היה אמור להיות השם המקורי של השיר. השיר TEDDY BOY היה לחן שמקרטני הביא לביטלס שיקליטו אותו. למעשה, השיר הזה נכלל ברשימת השירים המקורית שהייתה אמורה להיות באלבום GET BACK המתוכנן (שנגנז מן הסתם). הביטלס הקליטו שישה טייקים לא מוצלחים שלו. שם השיר הוא כינוי לנערים פרחחים (כפי שקראו להם בליברפול בסוף שנות החמישים).


לשיר SINGALONG JUNK לקח מקרטני את הטייק הראשון של השיר JUNK והפך אותו לאינסטרומנטלי. בשם השיר הוא מציע למאזינים, ששמעו אותו בצד הראשון של התקליט, לשיר אותו להנאתם בקטע הזה, שמופיע בצדו השני. הקטע MAYBE I'M AMAZED הוא לטעמי השיר הטוב ביותר באלבום. הוא נכתב על ידי פול בלונדון זמן קצר לאחר שהחל לצאת עם לינדה. השיר הוקלט ב-22 בפברואר 1970 באולפני אבי רואד והוא מהווה שיר ניצחון למקרטני, שמראה היטב איזה זמר מדהים הוא. אחד מהקולות הנדירים ביותר של עולם המוזיקה. זה היה יכול להיות סינגל נהדר למקרטני, אך המדיניות שלו אז הייתה לא להוציא שום שיר מהאלבום על גבי תקליטון.


הקטע שחותם את האלבום נקרא KREEN AKRORE והוא קטע אווירתי שיש בו בעיקר תיפופים. מקרטני רצה בקטע הזה להמחיש את הציד שהאדם הלבן ביצע כלפי שבט אינדיאנים בשם הזה, שחי בברזיל. הוא ראה בטלוויזיה סרט על ההתרחשות הזו והחליט לשמרה בכדי להעלות את המודעות על כך. מקרטני אף הקליט לאלבום חץ וקשת אמיתיים. הוא סיפר שהקשת נשברה לו במהלך ההקלטה. טכנאי ההקלטה, רובין בלאק, היה אז בן 19 בלבד, כשהקליט באולפני MORGAN את הקטע הזה עם מקרטני.


כך הוא סיפר שנים לאחר מכן, בספר שרכשתי על אולפני ההקלטה הגדולים של אנגליה בימים ההם: "פול נכנס לאולפן כשהוא כולו נרגש מתוכנית שראה בטלוויזיה על שבט בברזיל, בעוד אני עסקתי בהעמסת סלילי הקלטה למכשיר שמונת הערוצים שהיה באולפן - לקראת ההקלטה עימו. לפתע מקרטני הצהיר שהוא קופץ שניה לחנות 'הרודס'. הוא חזר לאחר זמן מה עם חץ וקשת אמיתיים. אני כמובן נדהמתי. הוא הסביר לי לי שהוא רוצה בקטע הזה צליל של חץ שטס באוויר. לקחתי כמה מיקרופונים והצבתי אותם בחלל החדר הגדול, כדי לקלוט את צליל שליחת החץ מהקשת, התעופה המהירה שלו באוויר ונעיצתו במטרה שפול הציב בצד השני. פול נעמד בכניסת האולפן וכיוון את הקשת והחץ לעבר המטרה בצד השני. אני התפללתי שהוא לא יפגע באחד המיקרופונים היקרים שהוצבו בדרך. למזלי הוא היה מיומן ביריית חיצים".


עטיפת האלבום שיקפה היטב את הקו המשפחתי בביתם של הזוג מקרטני - כל התמונות בעטיפה החיצונית והפנימית (הנפתחת) צולמו על ידי לינדה. בעטיפה הפנימית יש 21 תמונות.


עובדה אחת ברורה בתקליט הסולו הראשון - לפול מקרטני היה אומץ בכמויות (גם אם אינו חש כך באותו הזמן). עדיין, פול לא היה אז להוט לעשות הופעות מוזיקה לקידום התקליט.



בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page