top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-17 בינואר בעולם הרוק

עודכן: 21 בינו׳


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-17 בינואר (17.1) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "ההתפתחות החשובה ביותר במוזיקה המודרנית היא לעשות מזה עסק.... הגענו לנקודה שבה אנחנו לא יכולים פשוט לשבת ולכתוב כי אנחנו יודעים לכתוב ואנחנו אוהבים לכתוב ובסופו של דבר מישהו יקשיב כי הם אוהבים להקשיב ואולי מישהו ינגן את זה כי הוא ירצה לנגן את זה. ובכן, זה נעלם. הגענו לנקודה שבה כל מי שמלחין צריך להתמודד עם המכניקה של עולם הביצוע, במיוחד כפי שהוא מאופיין בחברה האמריקאית. ויש לזה השפעה גדולה על מה שאתה כותב. לדוגמה, אחת מתיאוריות המחמד שלי היא שהגורם המוביל למינימליזם הוא צמצום התקציבים לחזרות מוזיקליות והקטנת התקציבים לגודל האנסמבל. אם בחור רוצה לכתוב משהו והוא יודע שיש רק כמה דקות פנויות לחזרה, אין סיכוי שהוא יכתוב משהו ענק לתזמורת. אין תמריץ לעשות את זה כי הרי זה לעולם לא יבוצע.... איך אדם יכול להיות מודאג לגבי מוזיקה אטונאלית מול מוזיקה טונאלית, כשהשאלה האמיתית פה היא איך תצליח בכלל להשמיע משהו? מה שזה לא יהיה" (פרנק זאפה למגזין TELOS)



ב-17 בינואר בשנת 1966 יצא התקליט השני של הצמד סיימון וגרפונקל ושמו SOUNDS OF SILENCE.



נלך כמה צעדים לאחור, כשפול סיימון (ששר בהופעות עם ארט גרפונקל תחת השם טום וג'רי) עבד למחייתו במשרד מו"לות שירים, הוא רדף אחרי שירים שכתבו אחרים כדי להביאם לבוס שלו. כל זאת עד שיום אחד 'העז' והביא למפיק חברת התקליטים, קולומביה, טום ווילסון, שירים שכתב. ווילסון אהב מאד את ששמע ואהב עוד יותר כשסיימון סיפר לו שהוא שר אותם עם חברו. המפיק הבכיר סידר לשניים אודישן, כשמולם עמד טכנאי ההקלטה רוי היילי, שהפך ליד ימינם מאותו רגע ועד פירוקם הסופי בתחילת 1970.


באוקטובר 1964 יצא התקליט הראשון של השניים, שנקרא 'בוקר יום רביעי בשעה שלוש לפנות בוקר'. היה זה תקליט בניחוח פולק, שהתאים לשוק תקליטי הז'אנר שפרצו אז בשטף רב. אלבום זה היה שילוב של שירים מקוריים שכתב סיימון, שירים עממיים וכמובן איזה בוב דילן אחד שנזרק לתוך הסיר גם הוא. בתוך כל אלה הוקלט שיר בשם THE SOUNDS OF SILENCE. אבל התקליט וכל מה שבתוכו לא יצרו גלים והעניין נשכח במהרה.


סיימון, שהבין כי אין פה סיפור הצלחה, החליט לעבור ולפעול באירופה. שם הוא הופיע בפריז לא מעט ואף הצליח להשיג אפשרות להקליט את שיריו לבי.בי.סי. ההקלטה הייתה פרי רעיונה של ג'ודית' פיפ, שעסקה אז כעובדת סוציאלית וחיברה בין סיימון לתחנת הרדיו הידועה. משם התגלגל העסק להקלטת אלבום סולו שלו, במאי 1965, עבור חברת סי.בי.אס. תקליט זה יצא כשלושה חודשים לאחר מכן ונמכר לא רע בחוגי מוזיקת הפולק הבריטיים. בתקליט זה נכלל גם שיר ושמו 'צלילי השקט'.


בינתיים, מעבר לים, התחוללה שרשרת אירועים שגרמה למותג 'סיימון וגרפונקל' לזנק לתהילת עולם. זה החל כשדי ג'יי מקומי בבוסטון התאהב בשיר 'צלילי השקט', כפי שהוקלט באופן אקוסטי, והחל להשמיעו ללא הרף. הסטודנטים בקמפוסים, שנהגו להקשיב לתכניותיו, החלו לדרוש את השמעת השיר עוד ועוד. השמועה התגנבה ליחצ"ן שעבד בחברת התקליטים קולומביה והוא מיהר לשגר את הבשורה למשרדו שבניו יורק. אך היה זה בתקופה שהפולק כבר הפך למשהו מתקדם יותר שתוייג בשם 'פולק רוק'. לכן נשלח טום ווילסון המפיק למשימה חדשה - להוסיף להקלטה הקיימת צלילים של להקת ליווי חשמלית.


ווילסון ניגש למשימה והרעיון הוכתר כהצלחה כשהשיר נכנס למצעדי הפזמונים בארה"ב וטיפס כלפי מעלה. בינתיים היה פול סיימון באירופה ולא ידע כלל את מה שעוללו לשירו. כשהיה בדנמרק, הביא לו מישהו את עותק העיתון של המצעד האמריקאי. סיימון נדהם ומיהר לטוס בחזרה לניו יורק, התאחד עם גרפונקל והשניים פצחו בסיבוב הופעות שירכב על גל ההצלחה הלא מתוכננת הזו.


חברת קולומביה, שאהבה סיפורי הצלחות, דחפה מיד את הצמד לתוך אולפן ההקלטות כדי שהשניים יספקו לה חומר גם לתקליט שלם. היה זה קשה עבור פול סיימון לספק שירים לפי הדרישות הלוחצות של אותה חברה. התקליט יצא בחופזה כדי להשיג את אותה הצלחה של התקליטון, כשחלק מהשירים נשמע כאילו הולבשו על צליליו האקוסטיים גם צליליה של להקת ליווי חשמלית. זו הייתה כנראה הפעם האחרונה בה נכנע פול סיימון ללחצים של חברת התקליטים כדי לספק מוצר ובזמן.


אך עם זאת, מדובר בכמוסת זמן קסומה ומקסימה שאני ממליץ לכולכם להקשיב לה, לעצום עיניים ולתת לראשכם להתנתק ממה שקורה היום.


תנו לצלילי השקט לעשות לכם את היום כי היום כבר לא עושים שירים כאלו.



ב-17 בינואר בשנת 1969 יצא התקליט SOUL 69 של ארית'ה פרנקלין.


השם של האלבום קצת מתעתע כי הוא הוקלט בשנת 1968 ואולי היה צריך להיקרא בכלל "ג'אז 69". תיכף תבינו מדוע; השירה העוצמתית והסמכותית של ארית'ה עולה בקנה אחד עם יצירותיה הטובות ביותר משנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, כשכאן היא מיישמת אותה בשילוב מעניין של פופ משנות ה-50 וה-60, מוזיקת נשמה ורית'ם אנד בלוז וסטנדרטים של ג'אז. הקצב נוטה לסווינג במקום להקפיץ, כלי הנשיפה עשירים ומלאי קצב ויש תחושה ג'אזית.


לקולות הרקע עדיין יש את הצליל הזה שמקורו בגוספל והקול של ארית'ה עדיין ממריא לשמיים. היא גורמת לכל שיר להישמע כאילו הוא שייך לה בלבד - בין אם זה GENTLE ON MY MIND של גלן קמפבל או TRACKS OF MY TEARS של סמוקי רובינסון ולהקת THE MIRACLES. כל שיר זוכה לביצוע ג'אזי כשהקול של ארית'ה מגדיר מחדש את משמעות המנגינה. זה לא אלבום למי שרק מתחיל להכיר את גוף היצירה של מלכת הנשמה, אבל הוא מראה למעריצים שלה צד נדיר בכישרון שלה.


ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט הזה: "לא מועיל לומר שארית'ה פרנקלין לא יכולה לשיר כמו זמרת הג'אז, אייבי אנדרסון; אייבי אנדרסון מתה, ואף תריסר מאוהבי המוזיקה המסורים שקוראים את המגזין הזה זוכרים את הסולנית הגדולה ההיא של דיוק אלינגטון. אנחנו חייבים להסתפק במה שיש לנו, והזמרת הכי טובה שיש לנו עכשיו היא ארית'ה. יש זמרים חכמים יותר, ויש אחת או שתיים עם יכולות טכניות מרשימות יותר, אבל אף אחת לא עושה כל כך הרבה דברים כל כך טוב. במיטבה, ארית'ה מרגשת ואמינה יותר מכל גברת אחרת ששרה כעת. היא לא שוברת לנו את הלב, כמו אייבי, או בילי הולידיי, אבל היא מרגשת אותנו עם הבלדות שלה ומניעה אותנו בצעקות הנשמה שלה. מצבנו היה יכול להיות יותר גרוע.


לאחר התלמדות ארוכה למדי, שבמהלכה שרה גוספל עבור אביה, הכומר סי.אל פרנקלין המהולל, ופופ עבור קולומביה רקורדס, ארית'ה הצטרפה לחברת ההקלטות אטלנטיק, שסגן הנשיא והמפיק שלה, ג'רי וקסלר, לקח אותה לאולפן MUSCLE SHOALS, באלבמה, להקליט עם קבוצת מוזיקאים מממפיס. השאר הוא היסטוריה. זרם קבוע של מיליוני תקליטים שנמכרו בסגנון רית'ם-אנד-בלוז מתקדם זיכה את הליידי של הנשמה באישור פומבי וביקורתי אדיר, כולל השבח האולטימטיבי של ציוויליזציית הפופ האמריקאית. אולם ההשפעה של כל השבחים הללו נראתה מצערת. בעוד ששלושת האלבומים הראשונים של ארית'ה היו מצוינים ברובם, הרביעי שלה לא היה כל כך טוב, והחמישי שלה, אלבום הופעה דפוק, היה עלוב. אולי היא השתעממה והרגישה שאין עוד עולמות לכבוש.


אולם כעת, וקסלר הרחיב שוב את אופקיה. האחרון של ארית'ה, למרות שהוסווה עם השם SOUL 69, הוא אלבום של בלוז, או ליתר דיוק, ג'אז-בלוז. זה בהחלט התקליט הטוב ביותר שהופיע בחמש השנים האחרונות. אין ספק שהוא מצוין בדרכים שבהן מוזיקת ​​פופ לא הייתה מאז שהביטלס עמדו בראש התחייה של הרוק, ז'אנר מוזיקלי שלמרות האקלקטיות שלו לאחרונה, הוא מוגבל ביותר, ללא המורכבות המוזיקלית וללא המגוון הרגשי של הג'אז.


למרות שכמה להקות, כמו דם יזע ודמעות, נכנסות לג'אז, אף אחת מהן לא יכלה ליצור אלבום כמו זה עם מוזיקליות של עדינות, אינדיבידואליות ועוצמה שלכאורה לא מתאמצת. וקסלר אסף מוזיקאים ממקורות כה נערצים כמו התזמורת של קאונט בייסי וחמישיית מיילס דייויס, חיבר אותם לסשנים של הקלטות במשך שמונה שעות, והתוצאה היא שהלהקה נשמעת כאילו היא הייתה ביחד כבר שנים. עיבודי כלי הנשיפה, מאת אריף מרדין, פשוט יפים, מונעים ונימוחים לסירוגין, עם הרמוניות עשירות וחמות. ארית'ה שרה טוב מתמיד; היא חופשית יותר, נינוחה יותר, ובכל פעם שהיא לוחצת בקולה על צליל, זה מצביע על נקודה דרמטית.


למרות שהאלבום הזה הוא חריגה מהסגנון הרגיל שלה, אטלנטיק הקלה על המעבר בכמה דרכים. מלבד הצבע המגן של שם המוצר, יש בחלק מהרצועות את זמרי הרקע המוכרים מהתקליטים הקודמים שלה, ובשתי רצועות (TRACKS OF MY TEARS ו- TODAY I SING THE BLUES) מדור הקצב הוא הצוות הפ'אנקי הרגיל שלה מהאולפנים האמריקאים של ממפיס. בחירת המנגינות גם תהפוך את התקליט לטעים יותר למעריצי הפופ של ארית'ה, שחלקם כנראה יקנו את האלבום וייהנו ממנו אפילו בלי לדעת שהם מאזינים לג'אז.

לאלבום הזה יכולה להיות השפעה אדירה על מוזיקה פופולרית עכשווית, אבל כנראה שלא. האפקטים באלבום כמו סרג'נט פפר, של הביטלס, ניתנים לחיקוי בקלות, אבל מוזיקליות ששילמה את חובה במשך עשרות שנים לא יכולה להיות מועתקת בקלות".


ב-17 בינואר בשנת 1974 יצא התקליט PLANET WAVES, של בוב דילן. בזמנו, היו מבקרים שהתאכזבו ממנו מאד, לאחר בוא התקליט NEW MORNING, כמה שנים לפני כן.



זה היה תקליט האולפן השלם הראשון שלו מזה שלוש שנים, אבל כל העניין סביבו נשטף עם מבול הדיבורים על חזרתו של דילן לבמה, עם סיבוב הופעות גדול בליווי להקת THE BAND, בפעם הראשונה שלהם ביחד מזה שמונה שנים (למעט מיני איחודים פה ושם).


התקליט הוקלט בלוס אנג'לס, במשך מספר ימים, בנובמבר 1973 ונחשב על ידי רבים כמוצר שנוצר רק כדי לחלוב כסף. בהמשך הוא זכה לסטטוס הכבוד שמגיע לו, לאחר שנבעט בזמנו גם על ידי התקליט BLOOD ON THE TRACKS, שיצא אחריו והשכיח אותו לרבים. לכן נותר תקליט זה בצד - דבר שהופך את ההאזנה לו לחוויה אורגנית וחפה מתארים מפוצצים. הליווי הכלי בתקליט הזה עשיר ומענג. נו טוב, איך לא כשמדובר בלהקת THE BAND? יש בתקליט רעננות וחיוניות שקשה לא להתמסר להן.


בוב דילן החליט לא לחדש את החוזה שלו עם קולומביה, חברת התקליטים שתמכה בו מאז הופעת תקליט הבכורה שלו, בשנת 1962. לא רק שסעיפי החוזה שלו שם שונו לרעתו, אלא הוא התעצבן גם על חוסר העניין שהביעה בו החברה. "יש לי הרגשה שלא אכפת להם אם אהיה שם או לא", הוא אמר.


בסוף קיץ 1973 דילן חתם על הסכם עם חברת התקליטים החדשה של דייויד גפן, שהצליח לשכנע אותו לקפוץ לספינה שלו. "בוא איתי. אני אראה לך מה אתה באמת יכול לעשות. אני אמכור תקליטים בכמות שלא חלמת שתוכל למכור". דילן, שהיה זקוק לתמיכה מחודשת מהקהל שלו שהחל להתייאש ממנו, נמשך לדבריו של גפן כפרפר אל האור.


במקור רצה דילן לקרוא לתקליט זה בשם 'טקסים של אנשי הסוסים', שנלקח משיר שלו, משנת 1965, בשם MINUS ZERO / NO LIMIT. שם התקליט שונה ממש ברגע האחרון ל- PLANET WAVES. שינוי זה גרר עמו גם דחייה קלה בצאת התקליט ובזמן שיצא היו כבר דילן והלהקה בסיבובים יחדיו בדרכים. סיבוב זה, שהפך למוצלחים ביותר של 1974, הזניק את האלבום למקום הראשון בארה"ב. זו הפעם הראשונה שדילן זכה במולדתו לעונג שכזה. אבל דילן לא עמד לחלוטין מאחורי התקליט הזה וככל שהתקדם סיבוב ההופעות, כך נשרו השירים החדשים מהתקליט ברשימת השירים להופעה. ההווה שלו נשטף על ידי העבר.


בעיתון מלודי מייקר פרסמו בביקורת: "זה תקליט עם אמירה מוזיקלית שלא נועדה להיות מהפכנית". בעיתון NME לא חדלו מלחלק שבחים. את העטיפה עיצב דילן בעצמו. זה מראה שלושה פרצופים מצוירים בשחור כששמו אינו מוזכר. על גב העטיפה יש טקסט שנכתב על ידי דילן, כולל כמה קטעים שנחשבו אז מגונים ולכן הוסתרו.


אבל בהמשך היו שפיקפקו בתקליט זה. הגיטריסט, רובי רוברטסון שהתעקש שלא יבוצעו תוספות לביצועים הבסיסיים בהקלטה, סיפר: "התקליט הזה היה הכי טוב שיכולנו לעשות במצב אז... לבוב לא היה שק מלא של שירים אז זה היה רק דבר של הרגע האחרון... בנסיבות האלה, אני חשב שזה תקליט יוצא דופן... אבל זה לא היה אלבום ראוי של בוב דילן. זה לא היה יוצא דופן, אז זה קיבל קרדיט מסוג אחר. אנשים שמים כל כך הרבה משקל על המילים בשירים שזה באמת הגביל את האלבום הזה. כל השירים האלו פשוטים כמו שנעשה תמיד אבל אנשים פשוט חשבו שזה לא מאמץ אמיתי שלו".


אחד הדברים הבולטים בתקליט זה הוא הכללת שתי גרסאות שונות לשיר בשם FOREVER YOUNG. הראשונה חתמה את הצד הראשון בתקליט והשנייה פתחה את הצד השני. הגרסה הראשונה, שהיא כשיר ערש מאב לבן, באה בקצב איטי והגרסה השנייה באה במקצב. מהיר יותר.



ב-17 בינואר בשנת 2008 הועף ג'ין סימונס, הבסיסט של להקת קיס, במהלך תוכנית הטלוויזיה של דונאלד טראמפ.



סימונס היה הוא המתמודד השלישי שפוטר על ידי דונלד טראמפ בעונה 7 של "שוליית הסלבריטאי".


איל הנדל"ן המיליארדר (ועדיין לא נשיא ארה"ב) כינה את סימונס "משווק גאון גדול", אבל אמר שהרצף העצמאי העיקש של הבסיסט מונע ממנו לקבל עצות. סימונס הוביל את הצוות שלו באתגר "קודאק" של אותו שבוע על ידי יצירת סלוגן שהתמקד באיכות המותג, אך הצוות המתחרה זכה בקמפיין.


סימונס, שכושרו העסקי הפך את להקת קיס לאחד המותגים המובילים במוזיקה, גיחך על המנהלים של קודאק שסירבו לקמפיין שלו. "הם לא מוסמכים לדעת שום דבר. יש לי מפרטי גיטרה מבוגרים מהם", הוא אמר.


במהלך המירוץ לנשיאות ב-2016 בין דונלד טראמפ להילרי קלינטון, סימונס לא תמך בו אך הוסיף למגזין PEOPLE: "הוא לא רוצה את הכסף שלכם. הבחור הזה מממן את הקמפיין שלו, והוא הולך להגיד דברים שעשרות מיליוני אנשים בעצם אומרים בשקט כי מבחינה פוליטית זה לא תקין".


הוא המשיך בראיון ל-ASSOCIATED PRESS: "אם אני הייתי הוא, הייתי חוזר על חלק מהדברים, אבל היי, זו ההחלטה שלו. הילרי קלינטון הרבה יותר מנוסה, הייתה ברחבי העולם. אבל בסוף היום, למי אכפת מה אני חושב? אתה צריך להיכנס לתא ההצבעה ולהצביע על המצפון שלך".


סימונס לא היה כל כך נדיב כלפי טראמפ אחרי הבחירות, עם זאת, כאשר זכייתו של טראמפ הציתה זעקה בקרב סלבריטאים ליברליים, להם אמר הנשיא חובב השערוריות, "תסתמו את החורים שלכם".


ב-17 בינואר בשנת 1966 הייתה הופעה מבולגנת למדי עבור ג'ון מאייאל ולהקת הבלוזברייקרז שלו (עם אריק קלפטון בשורותיה).



זאת כי ג'ון מקווי הבסיסט עלה לבמה כשהוא שיכור לגמרי ובשלב מסוים הוא נשען על מגבר הבס הגדול שלו. ההישענות שלו הייתה חזקה מדי והמגבר הגדול נפל לאחור וגרר עמו את מקווי שהיה מחובר אליו בכבל עם הגיטרה שלו. קלפטון, שהיה באמצע סולו ולא היה מודע למה שקרה, הסתובב לאחור רק כששמע כי הבס לפתע נפסק. מאייאל רתח מזעם מאחורי הקלידים שלו ודאג מיד לפטר את הבסיסט מההרכב.


ב-17 בינואר בשנת 1975 יצא באנגליה תקליטון חדש ללהקת קווין, עם השיר NOW I'M HERE.



השיר הוקלט על ידי הלהקה בספטמבר 1974 באולפני טריידנט בלונדון והוא הצהרת אהבה אמיתית לאמריקה, שהלהקה גילתה אותה בעת שערכה שם סיבוב הופעות עם להקת מוט דה הופל. השיר, שנכתב על ידי הגיטריסט בריאן מאי, מציג התייחסויות לטיול הזה ולמפגשים שחוותה הלהקה כשהוא מזכיר במילותיו את מוט דה הופל (הלהקה הבריטית שקווין חיממה שם), את פיצ'ס (בחורה שמאי ניהל עמה רומן שם) ומועדון הצינוק (THE DUNGEON) ברחוב טולוז בעיר ניו אורלינס.


קווין נהנתה בסיבוב ההופעות עם מו דה הופל, אך לרוע המזל בריאן מאי חלה לקראת סוף הסיבוב בדלקת כבד חמורה. הוא הובהל במטוס חזרה לאנגליה והמשך הסיבוב עם קווין בוטל. הוא בילה זמן רב בבית החולים כדי להחלים ומאז הוא הודה שפחד שהלהקה תמצא לו מחליף, והוא היה נחוש להמשיך ולפעול כדי למנוע את זה.


כפי שהתברר, הלהקה אפילו לא שקלה להחליף את מאי, ואפילו השאירה מקום בשירים ששאר החברים כתבו כדי שיוסיף להם את הנגינה שלו כשיהיה בריא מספיק. למרות זאת, NOW I'M HERE הוא אחד השירים הראשונים שהוא כתב לאלבום השלישי של הלהקה (SHEER HEART ATTACK) כשהוא התחזק. האופי הרועש והמתפרץ של השיר מרמז על הטון של אדם בעל אנרגיה מחודשת שמוכן לנגן שוב.



ב-17 בינואר בשנת 1983 יצא אלבום הופעה ללהקת בלאק סאבאת'. אלבום זה גם שיקף את הפער בין זמר הלהקה לשאר החברים.



הבסיסט, גיזר באטלר, בספרו: "איכשהו הנדנדנו הלאה, עד שהגיע שלב עריכת המיקס של האלבום הבא שלנו, LIVE EVIL, בלוס אנג'לס. לא ידענו שמיילס דייויס הוציא אלבום עם אותו שם עשור קודם לכן; זה פשוט נראה כמו השם המושלם. היה בשוק כבר אלבום חי של סאבאת', LIVE AT LAST, אבל זה יצא ללא רשותנו, אז היינו נחושים לגרום ל-LIVE EVIL להישמע טוב ככל האפשר. למרבה הצער, תהליך המיקס הפך לפארסה.

אני וטוני (איומי הגיטריסט) היינו מגיעים לאולפן בסביבות הצהריים, ורוני (ג'יימס דיו הזמר) הגיע לשם אחרי שעזבנו. חשבנו שזה מוזר, ומהר מאוד גילינו שרוני בילה את רוב ימיו בחזרות עם להקה אחרת - וניהל משא ומתן על עסקת סולו עם חברת התקליטים, האחים וורנר. נוסף על כך, היו דברים מוזרים עם ההקלטות. אני וטוני היינו מקשיבים להן וחושבים, 'אני בטוח שהגיטרה והבס היו חזקים יותר אתמול'.


האשמנו את טכנאי ההקלטה, לי דה קרלו, עד שהוא נשבר ואמר לנו שרוני נכנס ושינה את כל מה שטוני הורה לו לעשות. רוני הכחיש את זה, אבל בטחנו במה שלי אמר לנו. זה היה המסמר האחרון בארון המתים. אני וטוני הפכנו משוכנעים שרוני ניסה להשתלט על הלהקה, ועכשיו הסדקים הפכו רחבים כמו קניון. הייתי חייב לבשר לרוני את החדשות הרעות שהוא מחוץ ללהקה. זה היה רגע עצוב, כי הרחק מהעסק של הלהקה, רוני היה בחור הגון אבל הדברים לא יכלו להימשך כמו שהם היו.


אומרים לי שהאלבום הזה נשמע נורא, אבל אף פעם לא הקשבתי לזה. כמה שנאתי לעשות את המיקס של זה. נוסף על כך, חודש לפני שהוצאנו אותו, אוזי אוסבורן הוציא אלבום הופעה שכולו מורכב משירי בלאק סאבאת'. זה לא היה דבר נחמד מאוד מצדו לעשות, והיה ברור שזה נועד כדי לעצבן אותנו. השגנו ביצועי מכירות טובים יותר משל אוזי בבריטניה, אבל הוא העיף אותנו מהשוק בארה"ב".


רוני ג'יימס דיו בספרו: "טוני איומי ואני התחלנו להתווכח הרבה ובסופו של דבר צרחנו זה על זה. רמת חוסר האמון ההדדית יצאה מכלל שליטה. בקיץ 1982, במהלך הפסקה בסיבוב ההופעות, החל תהליך המיקס על מה

שהפך ל-LIVE EVIL, אלבום כפול בהופעה חיה, והעניינים צללו.


לפי האגדה, קרע גדול נגרם כאשר ויני (אפיס המתופף) ואני לכאורה התגנבו לאולפן בכל פעם שטוני וגיזר לא היו שם, על מנת להעלות את עוצמת השירה והתופיםבמיקס ודחיפת התפקידים של טוני וגיזר למטה. כל זה לא נכון. ההצעה שאעשה משהו כזה היא פוגענית. האמת היא, טוני וגיזר הפכו לינשופי לילה. הוזמנו להתחיל לעבוד באולפן כל יום בשעה 14:00, אבל טוני וגיזר לא הופיעו שם עד הערב. אני לא אוהב לבזבז זמן, אז התחלתי לעבוד. אם כבר, כל התערבות במיקס התרחשה אחרי שעזבתי את האולפן. טוני וגיזר היו שם לבד ביחד כל הלילה.


זאת לא הנקודה. הבעיה האמיתית, כפי שטוני וגם גיזר מאוחר יותר התעקשו בעיתונות, הייתה הפחד המשותף שלהם שניסיתי לשלוט על הלהקה. זה לא יכול היה להיות רחוק יותר מהאמת. כן, לקחתי את השלטון בכל אותם אזורים שלא לטוני ולא לגיזר היה אכפת לא להיות מעורבים בהם - כל הדברים שקורים מחוץ לסטודיו - אבל כשזה הגיע למוזיקה, הייתי אותו אדם שטוני שמח להתחבר אליו מלכתחילה.


שנים לאחר מכן, לאחר שכולנו המשכנו בחיינו, הסכמנו שכל העניין היה מסוג הטרגדיה שפקדה להקות רוק רבות. בתוך הימים שבהם מוזיקאים עדיין חשבו על סמים כמו קוקאין כעל כלי יצירתי. אם כי שוב, זה לא היה רק בגלל העובדה שטוני, במיוחד, הפך אז מכור לסם הזה. זה היה ההיסטוריה המפותלת מהעבר של סאבאת', יחד עם ההיסטוריה שלי ונחישותי לעולם לא להרשות לעצמי להיות מוכתב בדרך שהייתה לי

לקראת סוף התקופה שלי בלהקת ריינבאו. התוצאה הסופית הייתה אלבום כפול חי שלא היה לי מה לעשות איתו, והתאכזבתי כששמעתי סוף סוף מה הם עשו עם זה. מלבד השירה שלי, רובו חוזק על ידי תוספות באולפן. בקושי שומעים את הקהל. בשבילי זו הייתה החמצה להשאיר זאת כדבר שאמור לשקף את הופעותינו אז. הקש האחרון עבורי היה כשנודע לי שטוני ניסה להטיל איסור על כניסתי לאולפן. ניסיתי לדבר עם טוני

על זה, אבל הוא הסתיר ממני.


גיזר התקשר אלי ביוזמתו של טוני ואמר, 'אני לא חושב שזה עובד כך. אנחנו מאוד רוצים שטוני יפיק את האלבום בעצמו'. זה משפט שאומר דבר פשוט - הם לא רצו אותי בסביבה יותר. אמרתי, 'אז אם אתה לא רוצה שאני אהיה מעורב באלבום הזה, אז זה אומר שהסיפור נגמר, נכון?' וגיזר אמר, 'טוב, אה... כן, אני מניח שכן'. הם אף פעם לא יכלו פשוט לספר לי ישר. הם לחצו עליי לצאת מהלהקה. כמו קודם עם ריצ'י בלאקמור ולהקת ריינבאו.


יכולנו להיות הכי טובים בעולם, ואם לא היינו יכולים להשיג את זה, לפחות היינו יכולים להיפרד כידידים, אפילו אחים. במקום זאת, היחסים האישיים התדרדרו עד לנקודה שבה, כדי לזרות מלח על פצעיי, הם כתבו בכוונה על העטיפה של האלבום את שמי רק כרוני דיו. הם ידעו שאני מקפיד תמיד להשתמש בשם המלא שלי. הם עשו את זה רק כדי להיות רעים כלפיי".



ב-17 בינואר בשנת 2001 פרש הבסיסט ג'ייסון ניוסטד מלהקת מטאליקה.



הבסיסט בילה שלושה חודשים בהירהור רציני על החלטתו - הרבה יותר זמן ממה שחברי להקתו עשו לפני שהציעו לו את העבודה כבסיסט הלהקה ב-1986. מאז כניסתו היה ניוסטד "הילד החדש" שתמיד ספג השפלות מצד האחרים שאהבו להקניט אותו. אחד הרגעים היותר משפילים היה בהכנת האלבום AND JUSTICE FOR ALL, האלבום השלם הראשון שלו איתם, כשבמהלך המיקסים החליטו המתופף לארס אולריך והזמר-גיטריסט ג'יימס הטפילד להוריד את עוצמת הבס במיקס עד למינימום.


ניוסטד המשיך לחרוק שיניים בלהקה עד שהגיעה נקודת האל-חזור. זה לא היה משא ומתן. ניוסטד החליט שהוא יוצא ממטאליקה. זהו זה. לא עוד. במובן מסוים לניוסטד מעולם לא נסלח על היותו הנהנה העיקרי מהנסיבות הטראגיות שהביאו אותו למטאליקה מלכתחילה, עם מותו של הבסיסט הקודם, קליף ברטון, בתאונת דרכים בעת סיבוב הלהקה. לאורך זמן זה היה מקור הטינה של השאר כלפיו. היו יותר מדי הזדמנויות

שהטפילד, אולריך ו(במידה פחותה) הגיטריסט קירק האמט הצליחו להשתמש בהן כדי להעניש את ניוסטד, כמו ילד רע שצריך לקבל הצלפות כעונש. העובדה שהוא מעולם לא היה שותף מלא בלהקה פירושו שכאשר קמו פלגים בתוכה, המספרים תמיד היו נגדו - אחד מול שלושה. זה לא עלה בדעתו של ג'יימס הטפילד להעניק לניוסטד להיות דמות בעלת סמכות רבה יותר וזה הותיר את הבסיסט לבלוע את גאוותו. את זה הוא הצליח לעשות כשנראה שהוא מתפשר על כבודו או תחושת הזהות האישית שלו. ניוסטד היה עצם התגלמותו של שחקן שכיר. במהלך 15שנים שמו הופיע בקרדיט כתיבת שיר של הלהקה שלוש פעמים בלבד. כך הוא לא קצר את את התגמולים של תמלוגים לכתיבת שירים.


אבל כשהצורך של ג'יימס הטפילד בשליטה מוחלטת חילחל גם מחוץ למתחם של מטאליקה, ניוסטד מצא את עצמו נחנק. הטפילד לא הרשה לבסיסט לנגן עם הרכבים אחרים וזה מצא את עצמו מתרעם על אדם שהיה בעבר לא רק מכובד על ידו אלא גם זכה להיראות בעיניו כאליל. בשלב זה המשחק נגמר. "ככל שהלהקה הפכה לפופולרית יותר, נלקחנו ממנה. לא היה לזה את אותו הלב בשבילי. מאז שעזבתי עשיתי מוזיקה עבור אחרים. מעולם לא הפסקתי; עדיין לא. אני מנגן בתופים יותר מאשר לארס בכל יום מזורגג בשבוע. אני מנגן מוזיקה כל הזמן. זו העסקה שלי".


היו גם בעיות פנימיות אחרות בתוך מטאליקה כשג'ייסון ניוסטד נתפס בתערובת של ייאוש שקט ובוז קורע.

עם מערכת היחסים המסובכת תמיד בין הטפילד לאולריך שנראתה עמוקה מהרגיל, ההנהלה החליטה להתקשר לקבלת עזרה מקצועית מבחוץ של פסיכולוג. כמו עם כל כך הרבה דברים אחרים בנוגע לפעולת המכונה של מטאליקה, ניוסטד לא שותף בהתייעצות בעניין זה. כשהוא נכנס לחדר 627 של מלון ריץ קרלטון בסן פרנסיסקו להודיע לעמיתיו שמנקודה זו הוא יכונה בעיתונות כ"בסיסט מטאליקה לשעבר", הוא הופתע לגלות שארבעה אנשים חיכו לבואו: שלושה מוזיקאים ואיתם מאמן לשיפור ביצועים. הוא לא התרשם מזה לטובה.


ניוסטד: "אמרתי, 'מי זה ומה הוא עושה כאן?' ופניתי אליו אמרתי, 'סלח לי אדוני, אני לא מכיר אותך ואתה לא מכיר אותי ואתה לא מכיר את הלהקה שלנו ואין לך מה לעשות עם כל זה אז אני רוצה שתעזוב. אני לא מנסה להיות גס רוח, אבל לך לעזאזל מפה'. אז הוא יצא מהחדר והקשיב מהחדר הסמוך להודעת הפרישה שלי מול השאר. אז החלטנו לקיים פגישה נוספת שבוע לאחר מכן והוא היה שם שוב! איש שלא עבר שום דבר, אף שנייה אחת של החיים שעברנו. הוא לא עבר את זה איתנו. לא היה לו מקום להיות שם".


ניוסטד שקל את המציאות של הסביבה של מטאליקה והרגיש מעודד עוד יותר מהחלטתו לעזוב. העובדה שארבעה הגברים אשר חלקו זה את חייו של זה עד לנקודה של אינטימיות ועוצמה בלתי רגילה לא יכלו פשוט לדבר אחד עם השני בלי עזרה של מתווך היה אחד מהדברים שהכעיסו אותו יותר מכל. "לא יכולנו פשוט לדבר על זה? סיפרתי לכולם מה עשוי להיות בשיחה שלי איתם, שלושה חודשים לפני שבחרתי להודיע שאני עוזב את הלהקה. איש מהם לא התקשר אליי ואמר לי, 'אחי, אתה בטוח? אתה לא חושב שאנחנו צריכים לשמור על הלהקה ביחד?'... כולם פאקינג ידעו. אף אחד לא ניסה לעצור אותי".


את מקומו של ניוסטד תפס הבסיסט רוברט טרוחיו והפצעים בין ניוסטד ומטאליקה יגלידו כשהוא יוזמן לעמוד איתם על הבמה, לשאת נאום וגם לנגן איתם בטקס הכנסתם להיכל התהילה של הרוק'נ'רול בשנת 2009.


ב-17 בינואר בשנת 1969 יצא תקליטון חדש לזמר צעיר ושמו אלטון ג'ון, עם השיר LADY SAMANTHA.



אלטון בספרו האוטוביוגרפי: "טכנאי ההקלטה, סטיב בראון, הקליט שיר חדש שברני טאופין ואני כתבנו בעקבות הוראה שלו להפסיק לנסות להיות מסחריים ולעשות מה שאהבנו. קראנו לזה 'ליידי סמנתה', וזה הרגיש כמו פריצת דרך. אני מודה, זה שלב בקריירה שלי עם תקליטון שאוכל להאזין לו מבלי לפלוט צעקת אימה בלתי רצונית. זו הייתה פריצת דרך עם שיר די טוב. זה נשמע בטוח יותר ממה שעשיתי קודם. זה סינגל שהושמע הרבה ברדיו אבל אף אחד לא באמת קנה".


השיר הזה הוקלט לפני תחילת ההקלטות של תקליט הבכורה של אלטון, EMPTY SKY. בתור השיר השני של אלטון המיועד לציבור, הסינגל הזה בלט יותר בתור ההצעה הרשמית הראשונה של הצמד טאופין-ג'ון, מאז שהמילים של I'VE BEEN LOVING YOU (התקליטון הקודם) נכתבו אך ורק על ידי אלטון (אם כי ניתן קרדיט לטאופין).


השיר הכיל את כל הסממנים של להיט פוטנציאלי. הייתה לזה הקדמה שנשלטת על ידי גיטרה אסרטיבית (מידיו של קיילב קוואי) שנתנה לשיר פתיחה מפתה. לאחר מכן הגיע עיבוד בתים מתוחכם, עם אורגן ומנגינה מתפתלת, וזה קיבל בברכה את הקול של אלטון ג'ון. עם זאת, השיר הזה היה הסינגל האחרון של אלטון תחת חברת התקליטים פיליפס. בשנת 1969 הייתה זו להקת THREE DOG NIGHT שהקליטה את השיר לאלבום שלה.


ב-17 בינואר בשנת 1949 נולד הגיטריסט מיק טיילור.



באוקטובר של 1974 יצא אלבום חדש לרולינג סטונס, שטיילור היה עדיין חבר בה. לאלבום קראו IT'S ONLY ROCK'N'ROLL והיו שראו בו להקה שלא הולכת אחרי האמת שלה יותר אלא נשמעת כפרודיה על הרולינג סטונס. ב-12 בדצמבר 1974 נחתה בתקשורת הודעת הפרישה המפתיעה של טיילור.


מבחינתו זו לא הייתה הודעה אימפולסיבית אלא כזו שהוא חשב עליה זמן רב. בהודעתו הרשמית הוא לא פירט את סיבותיו לעזיבה אלא בעיקר שיבח את הלהקה ממנה הוא פורש וציין כי הגיע הזמן שלו להמשיך הלאה. יום לאחר הצהרתו הגיע אליו מברק מקית' ריצ'ארדס ובו נאמר: "נהניתי מאד לנגן איתך בחמש השנים האחרונות. המון תודה על כל הרגעים הטובים. בהמון אהבה ואיחולים". אשתו של טיילור סיפרה לעיתון רולינג סטון: "מיק קרא את המכתב הזה והחל לבכות". טיילור הוסיף: "זה היה מכתב נוגע ללב ומה שכתוב בו משקף היטב את מה שאני חש כלפי הלהקה הזו".


טיילור הודה מאוחר יותר שבתקופה ההיא הוא היה מכור להרואין וידע שאם הוא לא עוזב את הלהקה, הוא ודאי יגמור בארון קבורה כמו קודמו לתפקיד, בריאן ג'ונס. לרולינג סטון הוא סיפר אז: "לא יכולתי להתקדם יותר עם הסטונס. כשהגיעה ההצעה לנגן עם ג'ק ברוס, רציתי מאד לעשות את זה. ידעתי כבר מזה כמה חודשים שג'ק רוצה להקים להקה חדשה. ניגנו לאחרונה הרבה ביחד והחיבור בינינו טוב מאד".


אבל עם כל אהבתו של טיילור לסטונס, היה גם דבר שמאד הכעיס אותו בנוגע להתנהלות הקרדיטים. בשנת 1974 היה טיילור להוט לעשות מוזיקה וכעס שהשיר TIME WAITS FOR NO ONE, שהוא עזר בכתיבתו, לא קיבל קרדיט על שמו כלל. הוא התעמת על כך עם ג'אגר ויצא מופסד. טיילור הודיע ללהקה על פרישתו בנובמבר כשכבר נקבעו תאריכים להקלטת אלבום חדש באולפני MUSICLAND שבמינכן.


ב-4 בדצמבר הגיעו מיק טיילור ומיק ג'אגר לאולם האמרסמית' שבלונדון על מנת לצפות בהופעה של אריק קלפטון. שם הם היו אמורים גם לדון בסיטואציה של הפרישה. ג'אגר ניסה שם לשכנע את טיילור להישאר בלהקה אך הגיטריסט היה נחוש בדעתו לעזוב.


שנים לאחר מכן סיפר: "הייתי משועמם. לא משועמם מהרולינג סטונס אלא משועמם מעצמי. לא הייתי משועמם מהלהקה בגלל שלא היו הרבה סולואי גיטרות, אלא פשוט חשתי שאני צריך להביע את עצמי באופן שלא התאפשר לי בלהקה. לא הצלחתי להפריד את חיי האישיים מחיי כחבר להקה".


במסיבה שלאחר המופע, שנערכה באחוזת מנהלו של קלפטון, רוברט סטיגווד, נכח גם הגיטריסט רון ווד. ג'אגר ניגש אליו ולחש באוזנו שטיילור עוזב והאם הוא מוכן להצטרף במקומו ללהקה, כי יש להם תאריכים שנקבעו להקלטות. ווד, שחש אז עוד אחריות כלפי להקתו THE FACES, ענה שהוא לא יודע אך השיב לג'אגר שבמידה וירגיש נואש במציאת גיטריסט - שיתקשר אליו.


האודישנים לגיטריסט חדש החלו בדצמבר 1974 ועד מרץ 1975. בין הנבחנים היו הארווי מנדל, ג'ף בק, סטיב מאריוט ועוד. הגיטריסטים רוי ביוקנאן ורורי גאלאגהר נשאלו האם הם רוצים להצטרף. שניהם ענו בשלילה. ג'ף בק הגיע לנגן עם הסטונס במחשבה כי הם קראו לו רק כדי לעזור להם. ברגע שהבין כי הם רוצים שיהיה חבר בלהקה, הוא השחיל פתק מתחת לדלת חדרו של ג'אגר בבית המלון וברח משם בחזרה לקריירת הסולו שלו. בסוף היה זה רון ווד שהצטרף באופן קבוע לסטונס.


מיק טיילור המשיך לנגן במשך שנים רבות כאמן סולו ועם אמנים אחרים. אך לפני שנים בודדות פורסם באינטרנט כי הוא גר בבית מוזנח ושמצבו הכלכלי לא טוב. טיילור עצמו סיפר שחברי הסטונס נישלו אותו מקרדיטים בלחני האלבום ולמעשה אף מנעו ממנו תשלומים נוספים שהגיעו לו. חברי הלהקה, שהבינו כי עשו מעשה לא טוב, החליט לבצע תיקון והביאו אותו לנגן עמם בסיבוב ההופעות לציון חמישים שנה ללהקה. בין שאר ההופעות מיק טיילור אף הופיע בארצנו והחיוך על פניו הראה שהוא מבסוט מהדבר.


אשתו של טיילור הוסיפה בזמנו לרולינג סטון: "אני חושבת שמיק טיילור לא הבין באמת כמה הוא טוב בנגינת הגיטרה. הוא באמת שכח איזה גיטריסט טוב הוא. אפשר לשמוע אותו בשירים של הסטונס, שנשמעים טוב, אבל הוא לא מגיע בהם למקסימום היכולת שלו. הוא סיפר לג'אגר כמה טוב לו עם ג'ק ברוס. ג'אגר ענה לו שהלוואי והוא יכל בעצמו לנגן עם אחרים חוץ מהסטונס. זה הצד המצחיק של הסיפור".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים






























































©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page