top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-17 בפברואר בעולם הרוק


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-17 בפברואר (17.2) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "החיים הופכים מהירים וקשים מרגע לרגע ואנשים זקוקים למוסיקת פופ כהרגעה ורבים החלו להקשיב למוסיקה הזו לאחרונה באופן רציני יותר. בהופעותינו אנשים מקשיבים גם למילים. התמזל מזלנו לעסוק בתחום הזה שנקרא פופ. אני כותב מילים בעלות משמעות ולא רק מילים שנועדו לשירי פופ פשוטים. כתבתי שיר שנקרא THE PROPHET, שמדבר על מישהו שכולם נוהרים אחריו, כמו שנהרו אחרי הביטלס ובוב דילן, כשהוא למעשה אומר לכולם שהם צריך לחיות את חייהם לפיהם ולא לפי דברי אחרים. כך הם יהפכו הנביאים של עצמם. במוסיקה של היום אנחנו רוצים לתת לאנשים מסרים. ברצוננו לגרום לקהל שלנו לחשוב. גם מסביב יש המון להקות שעושות כמונו ומביאות לקהל קו מחשבה. להקות נהדרות כמו קינג קרימזון, ספוקי תות', הנייס ועוד... אני רוצה שיגיע היום בו יתאחדו כל הלהקות יחדיו ליצור משהו מיוחד. אנו כנראה עדיין לא מוכנים לזה אבל אולי זה יקרה עוד כמה שנים. והמסר הברור לכל זה יהיה שלום. גם ההיפים הטיפו לשלום, אבל זה עצוב לראות כיצד התקשורת חובטת בהם. אני מניח שזו דרכם של עיתונים להימכר, אבל חבל שזה בא נגד אנשים שדורשים משהו טוב. יש את ההיפים המסוממים שלא עושים הרבה, אך יש את ההיפים שקו מחשבתם מתקדם מאד וחבל שהממשלה לא לוקחת אותם כדי להיעזר בתכניהם" (ג'ון אנדרסון, מלהקת יס, בשנת 1969)



ב-17 בפברואר בשנת 1976 יצא אלבום האוסף של להקת איגלס, THEIR GREATEST HITS 1972-1975.

אלבום זה, שאף אחד לא ידע אז כי לא יכיל מהשלאגרים הגדולים באמת של הלהקה הזו (ביניהם HOTEL CALIFORNIA ו- NEW KID IN TOWN או LIFE IN THE FAST LANE), הפתיע מאד גם כשזכה להיות אלבום הפלטינה הראשון בעולם הרוק.



בביקורת עליו בזמנו בעיתון STEREO REVIEW נכתב: "נראה כי האלבום ממחיש שלהקת איגלס מפעילה רצף שמרני ועוקב אחר נוסחה מסחרית ברורה ביותר. הלהקה יוצרת מדי פעם מוזיקה שהיא לא הומוגנית אבל היא נמצאת באלבומים 'רגילים' ולא במכשירי ג'וקבוקס או במקומות כאלה. כאן יש בעיקר שירים נעימים ולא מחייבים".


ובכן, אני ממש לא מסכים עם קביעה זו. יש משהו באלבום הזה שהוא ממכר עבורי. השירים פה פשוט ממש טובים! זה נפתח עם הלהיט הראשון, TAKE IT EASY, שנכתב ביחד עם הזמר ג'קסון בראון. קולו של גלן פריי הוא המוביל פה, כשבשיר העוצמתי שבא אחריו, WITCHY WOMAN, זה קולו של המתופף בעל קול הזהב, דון הנלי, להפגין נוכחות. ומה עם DESPERADO הדרמטי, שחותם את צד א' ואז, בצד השני של התקליט, יש הפגזת גרוב אדירה ונדירה עם ONE OF THESE NIGHTS. משהו עובד נהדר בסידור השירים באלבום הזה. ולא משנה כמה פעמים שאשמע את השיר, TAKE IT TO THE LIMITS (עם השירה הנהדרת של הבסיסט, רנדי מייזנר) וצמרמורות עונג יבואו אליי. הצד השני של האלבום, חוץ מהקטע הפותח בו שציינתי מקודם, הינו שקט למדיי. ועדיין, כל שיר הוא סוג של מסע מופלא.


גלן פריי היה מופתע: "מעולם לא ציפיתי לאלבום הלהיטים הגדולים הזה להימכר בחמישה מיליון עותקים. הרי האנשים שקנו את זה כבר קנו את האלבומים הרגילים שלנו". דון הנלי רטן "מעולם לא הייתי מעריץ של אלבומי הלהיטים הגדולים ביותר. אני מרגיש שהם פחות או יותר תכסיס של חברות תקליטים כדי לקבל מכירות תמורת מינימום השקעה מצדן. כל חברות התקליטים היו מודאגות מהדיווחים הרבעוניים שלהן. לא דאגו שם בין אם אלבום הלהיטים הגדולים היה טוב או לא, הן רק רצו מוצר. זה מה שהיה כל כך מתסכל, הנישואים הכפויים והנוראים של אמנות ומסחר שלא היו חברים טובים למיטה, מבחינתנו. כן, תמיד דחפו אותנו לעבוד מהר יותר, אבל עבדנו באותה מידה ומהר ככל שיכולנו מבלי להרוג את עצמנו, וכמעט הרגנו את עצמנו בכל מקרה. יש דברים שאי אפשר למהר. תחזיות רבעוניות ובעלי מניות וחברי דירקטוריון היו הבעיה שלהם, לא שלנו. סירבתי אז ועדיין לעשות כדי שהמוזיקה שלי תוכתב על ידי זה".


הנלי ופריי השתכנעו אז שהלהקה עדיין לא נלקחה ברצינות על ידי חברת התקליטים או המבקרים, והם הפכו נחושים מתמיד שהאלבום הבא יהיה זה שימחק כל ספק. כבר היה להם את הקונספט והשם הזמני. הקונספט היה חייב להסתכל על כל מה שהלהקה עברה, באופן אישי ומבחינה מקצועית, בזמן שזה עדיין קרה להם.


המעריצים החלו לארוז את המזוודות ולהתכונן לחופשה הבאה עם להקת איגלס, שתהיה במלון מסוים שתמיד אפשר לעשות בו צ'ק אאוט אך אי אפשר לצאת ממנו לעולם.



ב-17 בפברואר בשנת 1978 יצא תקליט הבכורה של זמרת צעירה (בת 19). שם התקליט הוא THE KICK INSIDE ושם הזמרת הוא קייט בוש.



כלפי חוץ היא נראתה שבירה וכזו שכל משב רוח יעיף אותה, אך מי שהקשיב לה אז - נדהם מהאיכות שלה והבין שמדובר בפצצה כבדת משקל שיודעת היטב את מה שהיא באה לעשות בעולם המוזיקה.


הלהיט הבולט מתקליט הבכורה הוא WUTHERING HEIGHTS, שבביקורת עליו ברקורד מירור נכתב אז: "הקול שלה כל כך מוזר שזה חייב להיות להיט. אבל זה שיר מחורבן". אבל רבים חשבו אחרת וסימנו את בוש ככישרון הבטוח הבא ושיר זה שלה הוא אחד מ-13 שמרכיבים את התקליט.


בוש הופתעה מההצלחה העצומה של השיר כמו כל אחד אחר בעולם המוזיקה. "אין סיכוי שציפיתי שזה יקרה", היא הודתה אז. "תמיד ידעתי שהשיר הוא הבחירה הנכונה לסינגל, אבל לא היה לי מושג כמה זה יצליח. אפילו בחלומות הכי פרועים שלי, לא ציפיתי זה פשוט לא ייאמן". בוש כתבה את השיר בתחילת 1977 לאחר שראתה רק את סצנת הסיום בסידרת טלוויזיה שהופקה בהתבססה על הרומן. "אני חייבת להודות שממש לא קראתי את הספר עד שנה שעברה", הסבירה אז בוש.


קייט בוש נולדה בקנט וגדלה במשפחה של מוזיקאים. את הפסנתר היא גילתה בגיל 11 ומאז הפכה אותו לכלי המועדף עליה בכתיבת שירים. היה זה דייויד גילמור, מלהקת פינק פלויד, שגילה אותה כשהייתה בת 16. הוא לקח אותה לאולפני AIR בלונדון ומימן הפקת כמה הקלטות דמו. מאז היא הספיקה גם להתקדם לא רק כזמרת, כי אם גם כרקדנית ועבדה בתחום זה עם לינדסי קמפ, שבעבר השפיע רבות על דייויד בואי, בתחום הפנטומימה. את השיר הראשון בתקליט שלה, MOVING, היא כתבה בהשראת קמפ.


גילמור עודד את בוש גם כשהחלה להקליט את התקליט, באולפני אבי רואד. "אני בהחלט חייבת את חוזה ההקלטות שלי בחברת EMI לדייב. חבר של אחי ניסה לגרום לכמה אנשים בעסקי המוזיקה לבוא ולשמוע אותי. באותה תקופה. דייב גילמור חיפש כישרון חדש ולא ידוע. בסופו של דבר הוא השקיע את הכסף בשבילי כדי לעשות הקלטת דמו ממש טובה עם עיבודים והפקה. זה מה שגרם לי להתחיל לנוע. זה מאוד יוצא דופן שאמנים מבוססים טורחים לעשות דבר כזה ולעזור לאמנים לא ידועים. אני מאמינה שהדרך היחידה שאי פעם אוכל לגמול לדייב זה על ידי עשיית אותו הדבר ולעזור לכישרון לא ידוע כשאני בעמדה שאוכל לעזור. אני באמת מקווה שאקבל את ההזדמנות הזו".


בזמנו היא תיארה את אופן כתיבת שיריה כ"כתיבת שירים באופן שיטתי", בה היא מדמיינת שהיא חפץ דומם שמשקיף על הסביבה ומביא זווית חדשה. בשיר KITE, למשל, היא באה לשקף בקולה את התנועה של העפיפון.


את שיר הנושא, שחותם את התקליט, היא כתבה לאחר שהקשיבה לשיר עם ובו סיפור אהבתם של אח ואחות. "השיר הזה הוא מכתב התאבדות של האחות לאח", היא הסבירה.


נכתבו המון ביקורות בזמנו על תקליט זה ובחרתי לכם ביקורת שפורסמה אז בעיתון מאילינוי: "לקייט בוש יש מהצלילים הקסומים ביותר שאי פעם שמעתי. העומק הפיוטי של מילות השירים שלה, בשילוב עם קולה שהוא קול של נסיכת הפיות, יוצר צליל כל כך מוזר שצריך להאמין ברגישותו. ורגישות היא מה שעוסקת בה קייט בוש. השבריריות שלה נראית כעצב פתוח הקולט את תנודות העולם ומשדר אותן למאזיניה. מה שמרגש הוא שהיא לא מאבדת גרם של עוצמה תוך שהיא מחברת את הכל עם תובנה. הנושאים נעים מנגני סקסופון ועד מזמורים קדושים, אבל כל אחד מהם מטופל באופן ייחודי, ושורות כמו 'אתה מועך את השושן בנפשי' (מתוך MOVING) הן טבע שני עבור גב' בוש. היא אולי מוזרה מדי להמונים, אבל ברגע שתתנו לה את האוזן שלכם, זה יפתיע אותי אם היא לא תיכנס גם לראש שלכם".



ב-17 בפברואר בשנת 1967 יצא באנגליה האלבום A HARD ROAD של איש הבלוז הלבן, ג'ון מאייאל ולהקת הבלוזברייקרז שלו.



בתקליט זה זכה הקהל להכיר לראשונה, על גבי תקליט, את הגיטריסט פיטר גרין. עבורו, הייתה זו אפשרות להביא את הסגנון שלו מבלי להצטרך לחקות את קודמו בלהקה, אריק קלפטון. הסגנון של גרין נשמע רגוע יותר מהמתקפה המשתלחת והמחשמלת שקלפטון עשה באלבום הקודם עם מאייאל.


פיטר גרין החליף את אריק קלפטון כבר פעם אחת, כשהאחרון החליט שהוא יכול ליהנות יותר מהרפתקה ביוון. גרין ניגן היטב אך לרוע המזל, לאחר שקלפטון נמלט מיוון לאחר מריבה עם בעלי מועדונים מקומיים ומאיימים, הדבר הראשון שהוא עשה כשחזר על אדמת בריטניה היה להתקשר למאייאל ולבקש את עבודתו הישנה בחזרה. מכיוון שהמוניטין של קלפטון עדיין היה זה של הגיטריסט המוביל של הבלוז בבריטניה, החזרת הגיטריסט הזה ללהקה כנראה נראתה כבחירה הברורה עבור מאייאל, אבל קלפטון שוב זעזע את עגלת התפוחים של המנטור לשעבר שלו בכך שעזב את הבלוזברייקרס כדי להקים את CREAM, ולפני שהתקליט שנושא את שמו (ובעטיפתו הוא נראה קורא חוברת קומיקס BEANOS) אפילו יצא. כדי להחמיר את המצב, הידיעה על עריקתו של קלפטון הודלפה לעיתון מלודי מייקר לפני שזה דן בהחלטתו עם מאייאל ולמרות שהסכים להישאר בקלהקה עד שניתן יהיה להחליפו, ברגע שהחמיץ כמה הופעות, מאייאל פיטר אותו רשמית. אבל איך הבלוזברייקרס יסתדרו בלי האטרקציה הכוכבת שלהם?


מאייאל היה משוכנע שמבחינה מוזיקלית, גרין היה האיש היחיד שיכל להחליף את קלפטון. גרין הצעיר, לעומת זאת, עדיין חש פגוע מהפיטורים הקודמים שלו, ושקל את ההזדמנות לצאת להופעות באמריקה עם להקת הניו אנימלס, של אריק ברדן. "כששאלתי אותו בחזרה", אמר מאייאל, "זה לא היה מפתיע שהוא שיחק איתי משחקים, כמו ששיחקתי איתו כשאריק לא היה. הוא גרם לי להזיע כשבוע לפני שהוא נענה להצעה".

אבל החודשים הראשונים של גרין בלהקה היו רחוקים מלהיות קלים. בקידום האלבום האחרון, ניגן את הרפרטואר של קלפטון, ונאלץ לעקוב אחר העיבודים שלו, גרין נתקל בזעקות ובצעקות של "איפה אלוהים?" והתלונן בפני עיתון ביט אינסטראומנטל: "הם רוצים לראות איך אני משווה לאריק. זה הופך את העבודה שלי לקשה יותר".


בינתיים, עייף מסיבוב ההופעות ומאוכזב מעזיבת קלפטון, המתופף יואי פלינט עזב את הלהקה והוחלף באופן קבוע יותר על ידי איינסלי דנבאר. כשהבסיסט ג'ון מקווי הוחזר לתפקידו (שוב!), מאייאל הצליח להתחיל לעבוד על סט חדש של שירים בהם גרין יוכל לתרום מעצמו, ולהימנע מהשוואות לקלפטון.



בעטיפה האחורית של התקליט A HARD ROAD כתב מאייאל גם את זה: "אנשי הבלוזברייקרס השתנו מאז התקליט האחרון שלנו, האלבום הזה משמש כהקדמה ראויה לשני חברים חדשים - פיטר גרין בגיטרה ואיינסלי דנבאר בתופים. אני חושב שרוב האנשים יבינו איזו תקופה קשה צפויה להשוואה וביקורת לכל גיטריסט במדינה הזו שיתמודד עם החלפת אמן הגיטרה המוכר של הבלוז, אריק קלפטון, בלהקה שלי. עם זאת, פיטר גרין השתלט על התפקיד והצליח להתגבר על הסערה. בהתחלה הוא נשמע כמישהו שמעתיק את קלפטון, לא בצורה לא טבעית שכן הוא נאלץ לנגן את הרפרטואר הנוכחי שאריק עזר לעשותו מפורסם, והמעבר לחומרים חדשים היה צריך להיות הדרגתי. תוך שבועות הוא החל לפתח את הרעיונות שלו ואת הטכניקה ולבטא אותם.


אם כבר מדברים על גיטריסטי הבלוז הצעירים והמודרניים ששמעתי, אני בהחלט אצרף את ג'ימי הנדריקס, באדי גאי, אוטיס ראש, אריק קלפטון ופיטר גרין על אותו הדוכן. לדעתי כולם נשמעים אינדיבידואלים לחלוטין אבל כולם חולקים את אותה גדלות רגשית. כל מה שאני יכול לומר על פיטר הוא שעבדתי איתו כל ערב מאז יולי האחרון וראיתי את ההתקדמות המהירה שלו כנגן בלוז. הוא הגיטריסט האידיאלי לצליל הלהקה הכולל ואדם נהדר לעבוד איתו. המתופף החדש שלנו, איינסלי דנבאר, הוא גם כישרון מוזיקלי גדול ולאורך האלבום הוא מראה את הכוח והבלוז שלו לצד הבסיסט ג'ון מקווי בחטיבת הקצב. למרות שג'ון מקווי עבר איתנו זמנים טובים ורעים, אני יודע מניסיון שקשה למצוא בסיסט בלוז טוב יותר בארץ הזאת.


מילה מהירה על השימוש בכלי נשיפה בכמה שירים. אני מוצא בזה יתרון מסוים, אבל הייתי מבטיח לכל העוקבים שלנו שאין לי שום כוונה לעשות זאת באופן קבוע על הבמה, למעט למטרות הקלטה. המוזיקה המופיעה כאן חשובה לי הרבה יותר מכל מה שהקלטנו בעבר ואני מקווה שתמצאו את הרצועות האהובות המיוחדות שלכם משלל סוגי הבלוז המנוגדים המיוצגים כאן. בלוז בצורתו האמיתית הוא השתקפות של חייו של גבר וצריך לנבוע מחוויות אישיות טובות ורעות. אני מקבל את זה שפגעתי בלי משים בהרבה אנשים שהכירו אותי, נשארו לי מעט חברים, ועכשיו הדבר היחיד שנותר לי לחיות בשבילו זה הבלוז. אני מנסה להגיד לכם שהבלוז פגע בי בחיי. אתם יודעים שנולדתי לצרות וזו דרך קשה עד שאמות".


עדיין, העיתונים הבריטיים בזמנו לא הצליחו להימנע מהשוואות בין שני הגיטריסטים ועיתון DISC פרסם: "אריק קלפטון, מלהקת CREAM, נהג לנגן בלהקה הזו של מאייאל, שעכשיו מוציאה אלבום בלעדיו. לגיטריסט החדש, פיטר גרין, יש משימה ממש לא קלה, אבל הוא מצליח להוכיח שהוא מוכשר. זה רית'ם אנד בלוז מהטובים באנגליה. הלהקה מצוינת".



ב-17 בפברואר בשנת 1969 יצא תקליט חדש ללהקת THE TEMPTATIONS ושמו CLOUD NINE. ככה עושים את זה!



שיר הנושא המקפיץ של אלבום זה ידוע כשיר הראשון, שיצא מחברת מוטאון, שזכה בגראמי. זו גם דוגמה ברורה למערכת היחסים הפורה של הלהקה עם המפיק נורמן ויטפילד ושותפו לכתיבה, בארט סטרונג. הצליל היה חדשני, בהשפעה ברורה מלהקת סליי ומשפחת סטון, עם גיטרת הווא-וואה של הגיטריסט הלבן דניס קופי, שהיוותה את פריצת הסכר לקלאסיקות עתידיות כמו SHAFT ו- PAPA WAS A ROLLING STONE.

הלהקה התהדרה אז בזמר חדש, דניס אדוארדס, שהגיע במקום דייויד ראפין, שפוטר בבושת פנים לאחר שלא הגיע להופעה שנקבעה. זו הייתה מחאתו על כך שחברת מוטאון לא הסכימה לתייג את הלהקה כ"דייויד ראפין והפיתויים". ראפין נותר בחוץ והפיתויים נחתו על הענן התשיעי, עם אחד משירי הפ'אנק המשמעותיים של סוף הסיקסטיז.


נורמן ויטפילד רקח את חזונו, ביצירת מוזיקת נשמה פסיכדלית, עם מתיחת שירים ליצירת אווירה, כפי שעשה בשיר RUN AWAY CHILD, RUNNING WILD. עדיין, מדובר בתקליט שהוא תחנת מעבר, מהצליל המהודק של יותר של הלהקה לצליל החופשי יותר. כך שחלק מהאלבום מכיל קטעים שנושקים לסגנון הישן. אבל מספיק לשמוע את שיר הנושא ואת RUN AWAY CHILD כדי להבין לאן נמשכו הפיתויים.



ב-17 בפברואר בשנת 1981 יצא האלבום ANOTHER TICKET של אריק קלפטון.



החדשות הטובות הן שהלהקה הבריטית שהורכבה ללוות את קלפטון פה, כבר ידעה הופעות חיות איתו ונוכחותה באולפן ככל הנראה הטעינה את הגיטריסט מחדש והעניקה לו השראה לקחת את המושכות לידיים. למעשה, פה מסתיימת כנראה עוד תקופה של אריק קלפטון בה הוא ניגן באמת את מה שרצה, עד שיחלפו עוד כמה שנים והוא יחזור לנינוחות האולפנית שלו.


חבל שלא היה לו הרבה זמן לחגוג את האלבום הזה: בגלל כיב קיבה הוא נאלץ לבטל את הסיבוב ההופעות שנועד לשיווק האלבום, שהפך לעוד פנינה לא ברורה בקטלוג הנרחב. מה שבטוח, מי שאוהב את קלפטון בתקופה הזו של סוף הסבנטיז - צריך גם את האלבום הזה.


במקרה הזה יש לצד קלפטון כוח חיזוק בדמות גארי ברוקר, לשעבר הזמר והפסנתרן בלהקת פרוקול הארום. עבודת הפסנתר של ברוקר מצוינת, אבל באלבום הזה תקבלו קלפטון טהור ונטול אגו מופרז. נגנים נוספים פה הם הגיטריסט אלברט לי, הפסנתרן כריס סטיינטון, המתופף הנרי ספינטי והבסיסט דיב מקרי.


קלפטון: "לקח לי זמן רב להשלים את האלבום כי באותו זמן חשתי גועל בצורך לכתוב מלודיות נחמדות. החלטתי שהגיע הזמן להתחבר לעצמי מחדש ולמה שאני יודע לעשות הכי טוב".


אז ברור שיש באלבום גם ניחוחות בלוז, והפעם עם BLOW WIND BLOW, של מאדי ווטרס. יש גם את THE FLOATING BRIDGE של אלמור ג'יימס. והאמת? זה ממש טעים! ויש באלבום גם בלדות טובות ובכלל, מה רע בלהקשיב לקלפטון ממודל 1981?


ובכן, המודל הזה של קלפטון משנת 1981 לא היה מודל לחיקוי, למען האמת. ההתמכרות שלו לאלכוהול איבדה שליטה. הוא בחר להתעלם מהבעיה והיא החמירה. הוא הפך מרוחק לסביבתו. מי שיעץ לו להפסיק לשתות, הסתכן בהשתלחות מבהילה נגדו. רק כשאושפז בבית החולים, בגלל כיב הקיבה, נאמר לו שיש לו בעיה רצינית והוא החל להבין. "אבל עדיין המשכתי לשתות ולשמוח על כך. הייתי חייב כנראה לרדת עוד יותר למטה, להשלים למצב של אי שפיות ואז לעצור".


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט ANOTHER TICKET: "נראה כאילו כל קריירת הסולו של אריק קלפטון הייתה תרגיל בענווה - כאילו הוא לא יכול לסלוח לעצמו על כל אותם ג'אמים פסיכדליים מפנקים מדי של העבר. אבל למרות הצניעות הכמעט סגפנית וההקפדה המסחרית הרצינית של תקליטי הסולו שלו, אותה רוח ענקית שהניעה את הופעותיו הסוערות ביותר עם CREAM או דרק והדומינוס ממשיכה לבוא פה ושם לנגינה שלו. ברבים מהתקליטים המאוחרים שלו, יש לפחות קטע אחד עם עוצמה קצבית מספיק כדי לעורר - ולתסכל - מעריצים שלא יכולים לשכוח את הסיקסטיז.



ההחלטה ליצור מוזיקה נגישה וניתנת לשיווק מביאה לעתים קרובות לקבלת תחושת 'אין פה שום דבר מיוחד' מהמאזינים. למרות שקלפטון הצעיר לא היה משהו מיוחד, אפילו ביישן למדי, כזמר וכותב. למרבה הצער, סולואים מעולים אינם יוצרים הרבה קריירה מחוץ להקשר קבוצתי. החל באלבום ה"קאמבק" המצוין שלו משנת 1974, אריק קלפטון החל לגדול יותר ויותר באופן בטוח ומצפוני כסולן וכסטייליסט של שירים. הבלוז שלו זכה לעיבוד מסורתי יותר, כשריפי גיטרה פעלו כליווי חד ומדויק. מנגינות לא היו רק מסגרות לסולו מורחב.


קלפטון החל גם לרכוש השפעות של רגאיי, גוספל, הונקי-טונק וקאנטרי, והתייחס אליהן בכל הכבוד הצנוע שהוא נתן לבלוז. ערכי ההפקה שלו שיקפו את הפיכחון הזה, שעבר מצפיפות לבהירות, מהזיות לאיפוק.

בעוד ש- ANOTHER TICKET ממשיך ברוח דומה לאלבום האולפן האחרון של קלפטון, BACKLESS, יש הבדלים משמעותיים. הלהקה שאיתה עבד קלפטון לאורך רוב שנות השבעים (שכללה את קרל דין ריידל המנוח, שלזכרו מוקדש התקליט החדש) הוחלפה. הגיטריסט השני אלברט לי, שהופיע עם קלפטון על הבמה, מנגן ודוחף את הכוכב חזק יותר מקודמו, ג'ורג' טרי, אם כי שניהם חולקים את הסגנון הקצבי והאגרסיבי של קלפטון. מאופק ככל שיהיה, משחק הגומלין של שתי גיטרות עם אלברט לי הוא הטוב ביותר שאריק קלפטון עסק בו מאז הווירטואוזיות שלו ושל דוואן אולמן ביחד. השינויים הנוספים הם היעדרה של זמרת גיבוי ונוכחות של שני קלידנים. שינויים אלו מאפשרים עיבודים שמזכירים את בוב דילן והבאנד.


אחד הדברים הטובים ביותר בקבוצה החדשה של קלפטון - עם אלברט לי, נגני הקלידים גארי ברוקר וכריס סטיינטון, הבסיסט דייב מארקי והמתופף הנרי ספינטי - הוא הדרך שבה המוזיקאים שומרים על עניין במהלך בלדה או בלוז איטי.


הקטע הארוך ביותר של התקליט הוא שחזור יפהפה של FLOATING BRIDGE שעשוי להיות בלוז הסלואו העדין והמעודן ביותר שקלפטון עשה אי פעם, כשהליריקה הסוריאליסטית שלו מתגלגלת בין סולואים רגשיים בשקט. כאמן שמבוקר לעתים קרובות על כך שהוא מתרכך, אריק קלפטון הצליח ליצור מוזיקה פופולרית מאוד מתוך רגישות בלוז אותנטית וטרגית עמוקה. הוא פונה גם ללב וגם למצעדים עם תקליט נהדר זה".



ב-17 בפברואר בשנת 2013 מת שמוליק קראוס בגיל 77. את סיפור הקריירה שלו בסיקסטיז ועד תחילת הסבנטיז, כיסיתי בספר "רוק ישראלי 1973-1967". אתם מוזמנים לקרוא שם דברים מדהימים שחשפתי עליו.



וב-17 בפברואר בשנת 1953 נולדה הזמרת נאוה ברוכין, שהייתה חלק מלהקת הנשמות הטהורות. גם אותה ראיינתי לעומק על התקופה ההיא וסיפוריה נמצאים בספר "רוק ישראלי 1973-1967".



ה-17 בפברואר בשנת 1989 היה יום רע מאד לג'ורג' האריסון, איש העסקים.



בעקבות מריבה עם שותפו העסקי בחברת הסרטים HANDMADE, דניס אובריאן, האריסון שם ברקס מיידי בהפקת שישה סרטים ופיטר את כל הצוות שלו...


בעיתון "אקספרס" דווח על כך אז: "המהלך של האריסון שלח גלי הלם בתעשיית הקולנוע הבריטית, שכרגע מצליחה אחרי שנים של דיכדוך. הצוות של HANDMADE נדהם כשג'ורג' שלח הודעות פיטורים באמצעות מכשיר פקס. 'זה בא לגמרי בהפתעה', אמר אחד העובדים לשעבר. 'כולם התרגזו מאד מזה. דניס אובריאן אפילו לא ידע שג'ורג' עומד לעשות את זה'. דובר החברה אמר, "היו תשעה סרטים מתוכננים לעוד שנה, אבל עכשיו החלטנו לעשות רק שלושה'. זה אומר שמיליונים של פאונדים שהוזרמו לעסקי הסרטים נעלמו. מפיק אחד, שהאריסון הציע לו מיליוני פאונדים מראש, אמר, 'הכל היה בסדר יום אחד ולמחרת אנחנו בחוץ'. בכיר לשעבר בחברה של האריסון אמר, 'אני חושב שג'ורג' התעצבן כי הוא הרגיש שהדברים יוצאים מכלל שליטה'..."


בנאום בניו יורק אמר אובריאן שזה עתה חזר מבילוי של כמה ימים עם האריסון בהוואי. "לא היו לי הבדלי דעות גדולים עם ג'ורג' האריסון. החברה לא התכוונה לעשות תשעה סרטים השנה, אבל בהחלט הייתה הפחתה בכמות הסרטים המתוכננת".


ג'ורג': "להיות בתעשיית הקולנוע ועדיין להיות בסביבה אחרי אחת עשרה שנים, זה נס, אבל לא הצלחנו במיוחד. יש לנו חובות גדולים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעשות הפקות של 25 מיליון דולר. אנחנו מתחרים עם באטמן ו'גוסטבאסטרס' ודברים מהסוג הזה, שעולים 45 מיליון דולר. זה דורש 30 מיליון דולר כדי לקנות את הבמאים וחמישה כוכבים-שחקנים מפורסמים. החברה שלנו תמשיך אבל כדי להשיג קהל, צריך לעשות את אחד מסרטי שוברי הקופות הגדולים האלו מלאי האפקטים של אקשן-התרסקויות. זה עסק מגעיל. תעשיית המוזיקה גרועה מספיק אבל תעשיית הקולנוע מרושעת לחלוטין".


ב-17 בפברואר בשנת 1975 יצא תקליטו האחרון של ג'ון לנון לפני כניסתו להקפאה מוזיקלית שארכה כחמש שנים. שם התקליט - ROCK'N'ROLL.



אחרי שלנון הקליט את האלבום MIND GAMES, יחסיו עם יוקו אונו התפוררו. מאי פאנג, שעבדה אז כעוזרת האישית של ג'ון ויוקו, קיבלה עידוד מיוקו לבלות זמן עם ג'ון הפרוד. בינתיים יוקו דאגה לפתח רומן משלה עם גיטריסט ההפקות, דייויד שפינוזה. באוקטובר של 1973 היו ג'ון ומאי פאנג בתוך רומן משלהם. הם עברו ללוס אנג'לס בעוד יוקו נשארה בניו יורק ואז התחיל לנון את מה שכינה 'סוף השבוע האבוד' שלו. בזמן הזה הוא החליט שהגיע הזמן להמשיך בפרויקט שהוא הקדיש לו מחשבה כבר זמן רב. הרעיון שלו היה להקליט אלבום עם שירי הרוק'נ'רול האהובים עליו מימי נעוריו. לדבר זה רצה לקרוא בשם OLD HATS ולאחר מכן אף שקל לקרוא לזה OLDIES BUT MOULDIES.


אך לרוע מזלו, הוא עשה החלטה שגויה וקריטית כשבחר בפיל ספקטור כאיש שיפיק את התקליט. בניגוד לאלבומיו הקודמים של לנון, הוחלט שהפעם ספקטור יהיה המפיק הבלעדי. באלבומים הקודמים היה זה לנון שהחליט על הרכב הנגנים. אך הפעם ההקלטות נעשו בלוס אנג'לס, המגרש הביתי של ספקטור. המפיק המשוגע רצה לחזור ולהביא את שיטת 'חומת הסאונד' שלו ולכן הביא כמויות גדולות של נגני סשנים ידועים לאולפן. בין השאר את המתופפים האל בליין וג'ים גורדון, נגני כלי ההקשה פראנק קאפ וטרי גיבס, הסקסופוניסט ג'ים הורן, הגיטריסטים סטיב קרופר, ג'סי אד דייויס וחוזה פליסיאנו, הפסנתרן ליאון ראסל. הוא גם הביא את הארי נילסן ושר כזמרי רקע.



קופסאות סלילי ההקלטה של הסשנים האלו ציינו את הכיתוב BACK TO MONO, כשהשיר הראשון שהוקלט היה BONY MORONIE של לארי ויליאמס. בתחילה לנון היה מאד נלהב מהפרויקט גם כי פה היה פשוט הזמר. כמו כן לא הופעל עליו לחץ לכתוב שירים חדשים. הוא ראה בשיטת עבודתו של ספקטור, עם מאסת הנגנים, כדבר מבורך. אך עם כל יום שעבר הוא גילה יותר ויותר שיש בעיה חריפה עם המפיק, כשערב אחד ירה ספקטור באקדחו באולפן. האירוע היה מרעיש ומטריד כאחד ולנון הבין כי יש פה מישהו משוגע יותר ממנו. ואותו משוגע גם סיים את תהליך ההקלטה מוקדם מהצפוי.


יום אחד התקשר ספקטור ללנון וסיפר לו שהאולפן עלה בלהבות. לנון המבוהל התקשר לאולפן ושם גילו לו שהאולפן עומד יציב וכי המפיק פשוט לא רצה לעבוד ביום הזה. בפברואר 1974 יצאה הודעה ממשרדו של ספקטור ובה נמסר כי הוא מעורב בתאונת דרכים רצינית. לפי הדיווח הוא סבל מפגיעות ראש וגוף, כולל כוויות. המילה ניתוח עלתה בדיווח ולא נמסרו פרטים מעבר לכך. אך מהר מאד הובן שספקטור בדה את התאונה כדי להימלט מהפרויקט לו התחייב. לנון ראה כי אין טעם להמשיך לעבוד כך אבל כשניסה לקחת את המאסטרים, גילה לחרדתו שספקטור הקדים אותו ולקח את כל הסלילים עמו. לנון ההמום שכר את שירותיו של עורך הדין הארולד סיידר על מנת למצוא את הסלילים שאכן הוחזרו רק לאחר כמה חודשים.


לנון, שמע את ההקלטות שהוחזרו, שנא את הצליל המנופח ששמע והחליט להקליט מחדש את השירים. ב-8 באוקטובר 1974 נתקל לנון במועדון בניו יורק במו"ל השירים מוריס לוי, שהגיש קודם לכן תביעה נגד לנון, בטענה כי שירו COME TOGETHER הוא גניבה משיר של צ'אק ברי בשם YOU CAN'T CATCH ME. לוי היה בעל הזכויות של השיר הזה של ברי והשניים הגיעו בפגישה לפשרה, שבה לנון יקליט שלושה שירים של צ'אק ברי שנמצאים בבעלותו של לוי. לנון אף הציע שהתקליט יימכר בשיטת הדואר דרך החברה של לוי. מה שכן, הוא לא היה רשאי לעשות עסקה שכזו בגלל שהיה חתום אז תחת חברות EMI ו- CAPITOL. לפיכך הרעיון של המכירה בדואר בוטל. לוי היה קצר רוח שלנון כבר יסיים את הפרויקט שלו כי הוא רצה ליהנות כבר מהתמלוגים הנאים שיקבל. הוא הציע ללנון את חוות החליבה שבבעלותו בניו יורק כדי שלנון יערוך שם חזרות עם להקתו. לנון הסכים להצעה והביא לחזרות את אותו הרכב נגנים שהיה באלבומו WALLS AND BRIDGES.



בנובמבר הגיש לנון למוריס לוי מאסטר ובו כל השירים שהוקלטו לאלבום. לוי חשב שיוכל למכור את התקליט של לנון דרך הדואר בחברה שלו אך חברת CAPITOL, שהייתה בעלת הזכויות הבלעדית אז לשיווק אלבומי ביטלס, הטילה וטו על הסיפור ואף הוציאה את לוי עצמו מהסיפור.


לוי לא היה מרוצה ממה ששמע והחליט לפעול בדרכו שלו כשמיהר להרכיב מהסליל שקיבל אלבום. הוא קרא לו JOHN LENNON SINGS THE GREAT ROCK AND ROLL HITS ומתחת לזה נרשמה המילה ROOTS. בפברואר 1975 החל להציף את תחנות הטלוויזיה האמריקניות בפרסומות על התקליט הזה. כשחברת קפיטול הבינה שנעשה לה מחטף, היא התאגדה עם לנון וביחד יצאו נגד לוי. במקביל, מיהרה אותה חברה להוציא את אלבום הרוק'נ'רול של לנון כמה שיותר מהר לפני שהנזק יהיה בלתי הפיך. בית המשפט ציווה מאוחר יותר על לוי לשלם ללנון 45,000 דולרים על הנזקים שעשה לשמו.


התקליט 'רוק'נ'רול' נפתח בגרסה של לנון לשיר 'בי בופ א לולה', של ג'ין וינסנט ומשם אנו נלקחים למסע נוסטלגי בראשו של לנון, שכלל גם את הלהיט STAND BY ME. כך אנו זוכים לגלות את לנון לא כיוצר וכותב השירים אלא כלנון המבצע, ששאף לחזור לימי טרום הביטלמאניה, כששר עם חבריו לביטלס את מיטב להיטי הרוק'נ'רול הפופולריים. עם זאת, קשה להשתכנע באמת שהרוקר המרופד הזה של שנת 1975 הינו מחוספס כמו הרוקר חסר הפרוטה אך עשיר האמביציה של מועדוני ליברפול והמבורג, שתמונתו, שצולמה בהמבורג בשנת 1961, מתנוססת על גבי העטיפה.


הביקורות והמכירות היו מאכזבות למדי. יש שראו בהפקה הזו של לנון ניגוד גמור למהות השירים האלו, שהוקלטו במקור ללא הפקה מנופחת ועם הרבה חשמל בסיסי. עיתון מלודי מייקר פרסם בביקורתו כי 'זה היה הכרחי שלנון יקליט תקליט שכזה וברור שהוא נעשה בכיף גדול, אך הוא בקושי מתקשר עם הקהל ומציג יותר את לנון בטריפ של עצמו'.



עיתון רולינג סטון ציין בביקורתו: "בתור להקת הופעות, הביטלס התחילו בהשמעת שירי רוק ישנים, לריקודים, בפני קהלים קשוחים בליברפול והמבורג. כשהם התחילו לכתוב ברצינות, הם גילו שהם לא יכולים להלחין במסורת הרוק האמריקנית המוקדמת. אז כשהם היו צריכים משהו גס, קשוח ורועש כדי לסיים אלבום, הם לקחו שירים שנעשו במקור על ידי צ'אק ברי, ליטל ריצ'רד, קארל פרקינס, לארי וויליאמס או מישהו ממוטאון. (פול מקרטני סיים את המנהג על ידי כתיבת שיר מושלם בסגנון ריצ'רד הקטן בעצמו, שיר שלא רק עבד בזכות עצמו, אלא הוסיף לסגנון של הביטלס - וזה I'M DOWN המופלא).


כשהביטלס הקליטו רוקנ'רול ישן, הם הקליטו מוזיקה שעדיין הייתה ברפרטואר המבצעים המקוריים, וחוץ מזה, הם מעולם לא חשבו שהמוזיקה ההיא ישנה. זה הופך את זה לעוד יותר מוזר כשהתקליט החדש של ג'ון לנון יוצא כאילו הוא תקליט ישן - וזה יוצר בעיה.


בהוקרה על הרקע המוזיקלי-ילדות שלו, לנון נשמע כאילו הוא שכח שהוא נהג לבצע חומרים כאלו שבעה לילות בשבוע ושהוא נהג להקליט אותם כמה פעמים בשנה. הוא שכח שרוב קהל הרוק של היום הגיע אל ריצ'רד הקטן וצ'אק ברי דרך גרסאות הביטלס.


הביטלס מעולם לא נשמעו מאוימים מהאלילים שלהם. הם מעולם לא פירשו רוק ישן; הם פשוט ניגנו את זה באותה מידה ושמחה כפי שהם ידעו איך. לביטלס לא היה אכפת אם הם הבינו את המוזיקה כמו שצריך כל עוד הם קיבלו את ההרגשה. גרסת הביטלס של המוזיקה הזו הייתה מלאה ברגעים מרנינים; אבל לנון החדש נשמע שהוא היה מרוצה לו יכל ללכוד רק אחד שכזה. מתחת לדחיפה והמאמץ, האלבום שלו נשמע כמו מוזיקה בחיפוש אחר שיא שלא מגיע לעולם. ביצועיו הם חזיונות חלולים.


הכישלון החושפני ביותר מגיע ב"שיר DO YOU WANT TO DANCE, של בובי פרימן. אתה לא אמור לעשות שום דבר עם שיר כזה חוץ מלבצע אותו - זה מדבר בעד עצמו. אבל הנה מגיע ג'ון, עם טוויסט רגאיי וקו מלודיה חדש, והקסם של המנגינה נעלם.


על העטיפה מופיע שמו של לנון באורות - בדיוק כמו שצ'אק ברי הבטיח שיעשה בבית האחרון של 'ג'וני בי גוד'. בתחתית, יש את הציטוט המפורסם כעת (והדבר הכי טוב באלבום, באמת) מאת ד"ר ווינסטון או'בוגי (הלא הוא לנון): 'הייתם צריכים להיות שם'. ג'ון לנון היה שם, אבל נשמע כאילו הוא שכח איך זה היה. ביצירת אלבום על עברו, הוא נשמע כמו אדם ללא עבר. אם לא ידעתי יותר טוב, הייתי מנחש שזוהי עבודה של עוד רוקר מוכשר שנקלע לגוף מסתורי של מוזיקה אמריקנית נהדרת שהוא באמת אוהב אבל לא ממש מבין. הייתה תקופה שהוא ידע איך לעשות זאת".


בעיתון STEREO REVIEW נכתב בזמנו בביקורת: "זה די מדהים כשחושבים על זה, אבל אני לא מכיר מישהו שיודה בכך שהוא אוהב את כל האלבומים של ג'ון לנון מאז IMAGINE (אני בהחלט לא) ובכל זאת כולם עדיין אוהבים אותו, למרות הסאגה המתמשכת והמשעממת של ג'ון ויוקו וההפתעות הציבוריות השונות שלהם. חלק מזה נובע כנראה מהמיסטיקה העוצמתית של הביטל לשעבר (כעד להצלחתו המוחלטת בקונצרט האחרון של אלטון ג'ון בניו יורק), אבל אני חושד שזה בעיקר בגלל שלמרות כתיבת השירים הבלתי יציבה שלו, עדיין יש לו את הקול האהוב. קחו בחשבון, אם תרצו, את הסקר שערך אחד מעיתוני הפופ הבריטיים לפני זמן לא רב, בו התבקשו שישים אמני רוק מפורסמים, מריצ'רד הקטן ועד אליס קופר, למנות את זמריהם האהובים עליהם, ג'ון סיים במקום הראשון ללא מאמץ. בכל מקרה, ג'ון מביא כעת את אותו אלבום אולדיז שהבטיח זה זמן רב, ואני שמח לדווח שהוא היצירה הראשונה שלו שניתן להאזין לה בהנאה. ג'ון מריץ שורה של שירים קלאסיים משנות החמישים ותחילת שנות השישים, כל סוג הדברים שהוא בוודאי קרע את גרונו במהלך שהותם של הביטלס במרתפי המבורג. כמובן שהוא לא איבד את מגעו; השירה כל כך חיה, כל כך מלאת כיף. אין הפתעות בבחירת השירים. למרות שהזמנים השתנו, ערכים חיוניים מסוימים ברוק לא השתנו וג'ון מבין זאת. זה כל כך טוב, ולכן אלו החדשות הלבביות ביותר עבור כל אוהד הביטלס".



בעיתון CIRCUS נכתב בביקורת בזמנו: "כל הפרסומות לתקליט צורחות 'הייתם צריכים להיות שם'. הו, ג'ון, הלוואי והייתי יכול להיות שם. זו נוסטלגיה בדיוק כמו שצריך, עם מחשבה זהירה וביצועים ללא דופי. צד ראשון מתחיל עם 'בי בופ א לולה' ואני עוצם עיניים ונשען בכיסא וחושב איך זה היה בוודאי בשנת 1961 ובשנת 1962, בפעם הראשונה שג'ון לנון ולהקתו (אתם זוכרים אותם?) עלו על במת הג'קאראנדה או הקאברן או הסטאר קלאב שבהמבורג וניגנו את השירים האלה. אני כמעט מרגיש את הקרבה של הבנות שחיכו בתורים כל היום כשהן נדחפות לעבר הבמה כדי לראות טוב יותר, כשהקירות מזיעים מחום הגוף העז של הקהל. אני יכול לראות את הלהקות האחרות עומדות מתחת לקשתות של מועדון הקאברן ומתפעלות מהמיומנות המדהימה של הלהקה הזו, קבוצה של בחורים מרחובות העיר שלהם שיוצרת מוזיקה כמו שדמיינו שרק להקות אמריקאיות שחורות יוכלו לעשות את זה.


ג'ון לנון לקח אוסף משירי הרוקנרול האהובים עליו ופירש אותם יפה. זו התשובה של לנון לאלבום PIN UPS של דייויד בואי. אלה השירים שלנון גדל והאזין להם. זו המוזיקה שלמד ממנה, המוזיקה שהיה עליו לנגן, השירים שדחפו אותו להקים להקת רוקנרול. אפשר להגיד שלנון נהנה מאוד מהאלבום הזה. הוא ג'נטלמן אחד שנראה שהשלים עם עברו והוא עשה את זה ממש יפה".


בעיתון בילבורד נכתב בזמנו בביקורת: "לנון חוזר למוזיקה שתמיד היה איתה הכי בבית - רוק טוב וסולידי משנות החמישים. שלא כמו ברוב התקליטים מהסוג הזה, לנון לא רק מעתיק את השירים הישנים. הם בהחלט ניתנים לזיהוי, אבל הם שלו. והם נשמעים עכשוויים ורלוונטיים. יש פה אולי את השירה הטובה והרגשית ביותר ששר לנון מזה שנים".



ההרצאה "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



ב-17 בפברואר בשנת 1986 יצא תקליט אומלל (בעיניי) של להקת אי.אל.או ושמו BALANCE OF POWER. עבורי הוא כמלפפון חמוץ עם עובש בתוך קטלוג של עוגות שמנת. עד כדי כך. זה מתחיל מעטיפתו המזעזעת (נו, אופנת גרפיקת האייטיז הזוויתית והמדכאת) וממשיך לתוך ההפקה המסונטזת להחריד. ברור שמשהו פה לא היה טוב ללהקה. אז ניגשתי לבדוק, צללתי לארכיונים רבים מאז, סידרתי לפי סדר - והנה רשמיי...



בשלב זה, מנהיג הלהקה, ג'ף לין, כמעט לא רצה להופיע והביע חוסר עניין מוחלט בשימוש בכלי קשת קלאסיים. גם ממש כבר לא היה אכפת לו אם בתקליטים של אי.אל.או יהיו תופים אמיתיים. בעיניו, האולפן היה המקום הביתי שלו. הביטלס, שהיוו השראה והשפעה ברורות על יצירתו של ג'ף לין במהלך הסבנטיז, הושמו בינתיים בצד.


לכתבת עיתון מפנסילבניה הוא אמר אז: "אז, שלוש שנים מאוחר יותר, הנה תקליט. לא חשבתי לפרק את זה עם אי.אל.או. אני מאוד גאה באי.אל.או. תמיד עשיתי זאת כמיטב יכולתי בשביל זה. רציתי לחכות עד שאני חושב שיהיו לנו שירים טובים ואני מאוד מרוצה מזה שיצא".


אולי לין היה מרוצה מהתוצאה אבל משהו לא טוב קרה אז לאי.אל.או - להקת הפאר של הסבנטיז. תקליטה הקודם, SECRET MESSAGES, שיצא בשנת 1983, לא הביא אחריו סיבוב הופעות ובסיסט הלהקה, קלי גרוקאט, חיפש מזומנים ופנה לתבוע את לין על תמלוגים שלא שולמו לו. כך נשברה ללא תיקון החברות ביניהם וגרוקאט יודה בהמשך שהיה זה צעד שגוי מצדו. מאזן הכוחות השתנה ולרעתו.


גרוקאט הועף ולצדו של לין נשארו רק המתופף בב בוואן והקלידן ריצ'רד טאנדי. גרוקאט: "לחיצת יד מצדו הייתה יכולה להיות נחמדה, לאחר שעזרתי להפוך אותו למולטי-מיליונר. לא רציתי להחמיר את מערכת היחסים שלי איתו, אבל היו לי אישה וארבעה ילדים לפרנס. המליצו לי לתבוע אותו וזה מה שעשיתי, ומאז אני מתחרט על זה. אשמח לשבת ולשתות איתו משהו, אבל הוא שונא אותי עד מוות. זו אשמתי כי אני יזמתי את התביעה, אבל בדיעבד, זה פשוט לא היה שווה את זה".


גם לבוואן המתופף, שבעבר התהדר בסאונד תופים חזק ועסיסי, לא היה הרבה מה לעשות בהכנת התקליט החדש, מכיוון שג'ף לין החל להעדיף מקצבים אלקטרוניים ממכונות תופים. כשהוא הצטרף לזמן מה, כדי לתופף בהופעות של חבריו מבלאק סאבאת', הוא סיפר לתקשורת שסוף סוף הוא נהנה לנגן רוק אמיתי.

בוואן: "בעיקרון, הלהקה הסתיימה כשהחלטנו להפסיק לצאת לסיבובי הופעות. סיבוב ההופעות הגדול האחרון שלנו היה בשנת 1981, לקידום התקליט TIME, אבל אחרי זה ג'ף אף פעם לא באמת רצה לצאת להופיע. באופן אישי, תמיד אהבתי את הצד החי של הדברים. לנגן בהופעות תמיד היה הדבר שהכי נהניתי ממנו".



התקליט BALANCE OF POWER הפך כקרקס אלקטרוני של איש אחד עם שני עוזרים זוטרים לצדו.

ריצ'רד טאנדי: "בהתחלה, עשיתי את רוב הקלידים לתקליטים שלנו, אבל ככל שטכניקות ההקלטה השתנו והסינתיסייזרים והאלקטרוניקה נכנסו לתמונה, ג'ף עשה יותר ויותר. עד שהגענו לתקליט הזה והדרך המקובלת הייתה להחזיק ערימה של קלידים בחדר הבקרה, שכאני וג'ף מנגנים בהם יחד ליצירת קצב תופים, ובב הוסיף את הדברים שלו מאוחר יותר".


התוצאה הייתה קרה ומנוכרת ורחוקה מתחושה של להקת רוק. הרגש לא היה האלמנט המרכזי פה והמוצר הפך מיד קר למגע. טאנדי אמר שאלו היו ימים של "לסובב את הכפתורים בכל הצעצועים הנהדרים שיש לנו - שמירת צלילים, טעינת צלילים, ישיבה עם מחשבים שעובדים עד אלפית השנייה...".



סקירה על שירי התקליט


השיר שפותח נקרא HEAVEN ONLY KNOWS. אז נכון שלפתיח השיר, עם הקלידים המשמחים שלו וקולות הליווי הנלהבים אך חד-מימדיים (איפה גרוקאט כשצריך אותו?) יש את המרכיבים של אי.אל.או הקלאסית, אך עם זאת, הטון הרגשי בהחלט נקבע על ידי העובדה שלין שר "אני הולך היום בכביש ישר ובודד'".

לין: "השיר מדבר על לנסות להיות נחמד לאנשים, או לנשים - באיזה הקשר שלא תסתכלו על זה - ופשוט לנסות כמיטב יכולתכם, אבל אף פעם לא ממש להצליח".


השיר השני נקרא SO SERIOUS וברור שלין ניסה להפכו ללהיט גדול, אך הפעם זה לא הצליח. לין:"אני חושב שהרצועה האהובה עליי באלבום היא השיר הזה כי היא כל כך פשוטה והיא אומרת הרבה דברים. יש שירים שמגיעים ממש מהר כמו השיר הזה. המילים לזה הגיעו מהר מאוד. זה על מערכת יחסים. זה יכול להיות מערכת יחסים בין שני אנשים או שתי מדינות או מה שזה לא יהיה. אנשים תמיד מסתובבים מסביב ונמאס להם מזה או שמייחלים לשינוי. אבל זה בטח לא כזה רציני כשאתם מגיעים לזה, אם אתם רק מדברים על זה עם מישהו, אז כנראה שהכל נעלם. זה עדיף מלשבת ולהרהר על זה לבד".


השיר הזה היה הסינגל השני שיצא מהתקליט הזה ושנים לאחר מכן כתב עליו לין, "אולי זה היה רציני מדי, אבל ממש אהבתי את זה".



השיר השלישי הוא GETTING TO THE POINT, שהוא שיר בלדה שלא מזמן כתב לי בב בוואן (איתו אני נמצא בקשר) שזה שיר שהוא מאד אוהב. לין: "זה כנראה בא מתסכול. לא הרגשתי טוב באותו זמן וזה היה אמור להיות שיר עצוב. אבל זה נחמד שיש אווירות שונות בשירים ואני חושב שבגלל שהם היו כל כך מיידיים, לא היה לי זמן ללכת הביתה ולהרהר על המילים. עם היותם מיידיים יותר, הם כנראה כנים יותר". זו גם הפעם הראשונה בה נשמע סקסופון בשיר של אי.אל.או, כי באייטיז היה אופנתי להשחיל סולו סקסופון בשירי פופ. אני לא אוהב את זה.


שנים לאחר מכן הוא אמר: "זה שיר שאני מאוד אוהב בתקליט הזה, למרות שהשתמשתי בו בטונות של הדהוד בקולי. לא הייתי מקליט את זה ככה עכשיו. אבל באותו זמן, די הפסדתי".


השיר הרביעי הוא SECRET LIVES. לין: "השיר עוסק במערכות יחסים. זה על איך אנשים לא מספרים אחד לשני את האמת והולכים בדרכם העליזה. אני לא מכיר אף אחד שיש לו חיים סודיים, אבל אני מכיר הרבה אנשים שמכירים אנשים שיש להם חיים סודיים".


אני לא יודע... ההפקה המסונטזת הזו ממש גומרת אותי בשיר הזה. רגע, אני חייב לצאת ולהתאוור קצת עם EVIL WOMAN. מיד אשוב...


(לאחר הפסקה קלה)



אוקי... שבתי והנה השיר שחותם את הצד הראשון של התקליט, IS IT ALRIGHT. לין: "זה נוגע למה שקורה כשמערכת יחסים מסתיימת ומישהו בודק איך האדם השני מסתדר, כמה חודשים מאוחר יותר או כמה שנים מאוחר יותר או מה שזה לא יהיה. זה פשוט באמת סיפור של אנשים שנפרדים וגרים רחוק אחד מהשני, ממשיכים בחייהם, אבל רוצים לדעת איך האחר מסתדר". רבים טוענים שאת השיר הוא כתב על גרושתו, סנדי.


צד ב' של התקליט נפתח עם SORROW ABOUT TO FALL. לין: "אני לא יודע על מה זה, אין לי מושג. פשוט אהבתי את הצליל של הכותרת. אני בטוח שזה אומר משהו למישהו. אני לא ממש יכול להסביר את זה".

אחריו מגיעה הבלדה הסבירה, WITHOUT SOMEONE, והשיר האמצעי בצד השני הוא הלהיט של התקליט, אם כי גם לא בסדר גודל של להיטי עבר בשם הלהקה - CALLING AMERICA. ג'ף לין: "אני מתקשר הרבה לאמריקה. לפעמים אתה מגיע עד ללוויין וגורם לי לחשוב על תמונה קטנה עם הקול הזה שיושב באוויר ולא מדבר עם אף אחד, אומר 'שלום' וזה בעצם 24,000 מייל בשמיים אבל לא ממש מדבר עם אף אחד - והוא מסתכל מסביב כדי לדבר עם מישהו בגובה העצום הזה. זה שיר על לוויינים. אני אוהב לוויינים וכל זה".


השיר הבא הוא ENDLESS LIES שאני ממש לא אוהב באלבום הזה. ברור שג'ף לין ניסה לשיר פה כמו רוי אורביסון אך לא ממש מצליח.


התקליט נחתם בשיר SEND IT. לאן לשלוח את זה? אין לי מושג, כי ככה נשמע שיר בסגנון רוקבילי ישן כשהוא נדחף לאגם אלקטרוני. לין: "אני אוהב דברים של רוקבילי ועם השיר הזה חשבתי לנסות קונספט חדש של לעשות תקליט של רוקבילי עם מברשות וסינתיסייזרים. אז זה היה דבר אחר לגמרי - אמנם יש שם גיטרה, אבל לא שומעים את זה הרבה. השיר מונע על ידי המברשות של בב על התופים אז זה היה כמו הקלטה פרהיסטורית וכל הטכנולוגיה העדכנית ביותר והכל משולב כך שהתופים נוגנו עם המברשות הישנות האלה לצד ציוד ההיי טק".



מה היו הביקורות מאז על תקליט זה?


הביקורת על התקליט בעיתון מקנזס הלכה כך (עם מתן שני כוכבים וחצי): "במסווה של אי.אל.או חוזר ג'ף לין עם עוד מופע יחיד וירטואלי של מנגינות תוססות מבוססות טכנו המכוונות לקהל ההמוני. כן זה המתופף בב בוואן ששומר על הזמן בצייתנות וריצ'רד טאנדי שעוזר בקלידים ותכנות אבל אלו המנגינות הטעימות והווקאליות הבלתי נגמרת של מר לין אשר תובעות אחריות לסאונד המטלטל את הראש. המפתח הוא שהאיש הראשי הוותיק של אי.אל.או לא איבד את הכישרון שלו ליצור פופ טוב. האם זה מלאכותי? ללא ספק! האם זה יומרני? לפעמים".


בביקורת מעיתון בפנסילבניה נכתב אז: "כל העמדת פנים שאי.אל.או היא הכל מלבד כלי רכב עבור ג'ף לין נעלמת עם התקליט הזה. זה מופע וירטואלי של איש אחד. לין הוא שהפיק, כתב, שר וניגן את רוב המנגינות. מהלהקה נשארו ריצ'רד טאנדי בקלידים ובב בוואן בתופים. (אתם עשויים לתהות אם זה באמת בוואן, כי הוא נשמע כמו מכונת תופים). המיזוג של אי.אל.או מימי הרוק עם זנים קלאסיים הוא רק זיכרון עמום מהעבר. הסגנון הביטלסי נעדר. יוצא דופן אחד הוא הסינגל CALLING AMERICA שהוא קציפת פופ שמציבמ מחדש את TELEPHONE LINE במונחי היי-טק טרנס-אטלנטיים. זה סיפור לועג על איזה טמבל מסכן שהחברה שלו לא נותנת לו להגיע אליה. שאר התקליט הוא ריקנות נשכחת ומשעממת. המילים יצביעו שוב על בכי של לין הנגישות שלו בוגדת בו. לין תמיד הייתה אמן של ערפול ואפשר היה לקרוא את מסריו רק בין השורות. כאן, השורות לא ראויות אפילו לקריאה".


בעיתון מפלורידה נכתבה ביקורת קצרה ביותר: "שמישהו יעיר בבקשה את ג'ף לין כדי להגיד לו באיזה עשור אנחנו נמצאים".



האם נערכו הופעות לקידום התקליט הזה?


למרות אי רצונו של ג'ף לין לצאת להופעות, דווקא נערך סיבוב הופעות לקידום התקליט BALANCE OF POWER.



זה היה הסיבוב האחרון של אי.אל.או המקורית, אם כי מבחינות רבות, קשה להגדיר אותו באמת כסיבוב מכיוון שהוא היה די פתאומי. זה היה סוף עצוב ודל למדי ללהקה. הוא כלל הופעה אחת באנגליה ושתי הופעות בגרמניה, הכל כאקט חימום לזמר רוד סטיוארט. הקדים לזה מופע הצדקה HEARTBEAT, שנערך ארבעה חודשים קודם לכן. המופע הזה אולי לא ממש נחשב לחלק מסיבוב ההופעות, אבל הוא חשוב בסיפור.


זה היה קונצרט צדקה שגייס כסף לטובת בית החולים לילדים בבירמינגהם. הוא נערך ביום שבת, 15 במרץ 1986 במרכז הירידים הארצי, בהשראת מופעי צדקה גדולים אחרים, כגון לייב אייד. את הקונצרט יזם והפיק בב בוואן, כשהרבה להקות ואמנים ידועים של בירמינגהם התכנסו לערב מיוחד (כולל מי שיזם מלכתחילה את להקת אי.אל.או - רוי ווד).


הקהל התענג לראות, לראשונה מזה כמה שנים, את אי.אל.או, שפתחה עם TELEPHONE LINE הוותיק. מופע זה היה גם מופע הבכורה של הבסיסט מרטין סמית' בלהקה. מרטין היה חבר של ריצ'רד טאנדי. על הבמה היו גם מתזמר הלהקה, לואי קלארק, והכנר, מיק קמינסקי. עדיין, זה היה רחוק מימי הפאר. ג'ף לין, שהחל אז להיות חבר קרוב של ג'ורג' האריסון, רצה להפסיק להיות מנהיג של להקה מקרטעת ולצאת משם להיות מפיק תקליטים מוביל. להקת אי.אל.או סיימה בקול ענות (מסונטזת) חלושה. חבריה לא נפרדו רשמית, אבל הם פשוט הפסיקו לפעול ביחד. בהמשך היו נסיונות להפעיל את אי.אל.או, ללא ג'ף לין, אך היה ברור שבלעדיו זה פשוט לא זה.




בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page