כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-18 באוקטובר (18.10) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "מזה שאנחנו ניגנו עם בוב דילן, והשכונה הקטנה הזו שגרנו בה שנקראת וודסטוק, כולם קראו לנו הבאנד. זה היה הדבר הכי אנונימי שיכולנו להיות" (רובי רוברטסון)
ב-18 באוקטובר בשנת 1988 יצא אלבום כפול ללהקת הרוק האלטרנטיבית, סוניק יות'. שמו הוא DAYDREAM NATION וזו קלאסיקה של אינדי בלתי מתפשר.
SIDE 1 1. Teen Age Riot 2. Silver Rocket 3. The Sprawl
SIDE 2 1. 'Cross the Breeze 2. Eric's Trip 3. Total Trash
SIDE 3 1. Hey Joni 2. Providence 3. Candle 4. Rain King
SIDE 4 1. Kissability
2. Trilogy: A) The Wonder B) Hyperstation Z) Eliminator Jr.
אלבום זה לקח את הלהקה לפסגה שלא הכירה עד אז – ביקורות מהללות ומכירות תקליטים מרשימות מאד, בשביל להקת אינדי. האלבום ישפיע על הגל הבא של מוזיקאים צעירים שהשתעממו מהסטטוס קוו. אבל בדיוק כשסוניק יות' הפכו למנהיגים הבלתי מעורערים על במת האינדי האמריקאי, הגיעה סופה של תקופה.
ההצלחה של האלבום לא יכלה למנוע מחברת התקליטים, אניגמה, להחליק אל פשיטת רגל. בלי כסף לשלם למפיצים, הקטלוג של החברה החל להתייבש ועד מהרה אי אפשר היה למצוא את המוצרים בו, כולל תקליטי סוניק יות'. חברי הלהקה, שהתעייפו מהתמודדות מול לייבלים פרטיים דלים במזומנים, עשו את הצעד הגדול ביותר בקריירה שלהם: הם חתמו בלייבל גדול והתקליט הראשון שייצא בליגה הגדולה היה GOO, המשפיע לא פחות.
קים גורדון סיפרה, בספרה, על מקור צילום העטיפה: "ג'ררד ואייסה גנצקן היו נשואים בזמן שסוניק יות' הופיעה בגרמניה. ת'רסטון (מור) ואני ביקרנו אותם בקלן. בסטודיו של ג'ררד שם, אני זוכרת שהסתכלתי בכל ציורי הנרות שלו. הם היו מקסימים, במיוחד קנה המידה שלהם, קטנטנים, כאילו אפשר להחליק אותם לתוך ארנק גדול, ולהיעלם לתוך הלילה. ג'ררד תמיד היה סקפטי לגבי כל דבר שמתיישר עם התרבות הפופולרית. עולם האמנות התפוצץ למפעל פיננסי ענק". בעטיפה זה אחד מציורי הנרות של ג'ררד.
גורדון: "האלבום יצא בסוף הקדנציה השנייה של רייגן, והופתענו לגמרי שהוא קיבל הרבה תשומת לב. כמו תמיד, תשבוחת ביקורתית מעולם לא תורגמה לחלוטין למכירות תקליט אבל זה הבטיח שהלהקה שלנו לעולם לא תיעלם מהעין".
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת עליו: "נראה שאלבום בודד מעולם לא הציע יריעה רחבה מספיק לנוף כולל של חווית סוניק יות'. האלבום הנהדר של השנה שעברה, SISTER, התקרב לזה, עם מבני השירים ההדוקים והתפרצויות הנשלטות של מהומה קולית. אבל התקליט המובהק של הלהקה עד אז היה עדיין הבוטלג של האלבום הכפול החי שהוצא לפני מספר שנים באנגליה - עד הגעתו של האלבום החדש, האלבום הכפול הרשמי הראשון של הלהקה.
האלבום מעניק לרביעייה המשפיעה הזו את הפורום הטוב ביותר שלה עד כה להפגנת פלטת ההרמוניה הרחבה, כישורי כתיבת שירים מושחזים ודחף מרגש - שנבעו משבע שנים של מה שהגיטריסט והסולן, ת'רסטון מור, מכנה 'סוניק לייף'...".
ב-18 באוקטובר בשנת 1966 הצטלמה להקת המי באולפן טלוויזיה לתוכנית READY STEADY GO. במהלך התוכנית גם נערך, כהרגל הלהקה, אקט של שבירת כלי הנגינה.
בסיסט הלהקה, ג'ון אנטוויסל, שבדרך כלל לא שבר את גיטרות הבס היקרות שלו, סיפר על בס זולה שהשתמש בה לצילום: "בס הכינור של הופנר ששברתי בהופעה המצולמת, קניתי אותו ב-50 פאונד. זה מחיר הנחה שקיבלתי מבילי קינסלי, מלהקת המרסיז, שקנה את זה מפול מקרטני. מילאתי את הגוף של הגיטרה בנוצות ובקונפטי, ובמהלך החזרות לצילום, דפקתי אותו קלות על הרצפה, זה מיד נשבר. ניסיתי להבריג את צוואר הגיטרה בחזרה אך זה כל הזמן נשבר שוב".
השברים נמכרו במכירה פומבית של סות'ביס בשנת 1987.
ב-18 באוקטובר בשנת 1975 התאחדו סיימון וגרפונקל להופעה בפרק השני של תוכנית הטלוויזיה האמריקנית SATURDAY NIGHT LIVE (סאטרדיי נייט לייב).
לסאטרדיי נייט לייב לא היו הרבה כללים בעונה הראשונה שלה. בפרק השני של המופע הטלוויזיוני הזה התארח פול סיימון, שהסכים להתאחד עם ארט גרפונקל לקטע המוזיקלי בו. הבעיה היחידה הייתה שרנדי ניומן ופיבי סנואו כבר הוזמנו לפרק הזה, אז המפיק לורן מייקלס, שחש כי יש פה הזדמנות נדירה שאסור לפספס אותה, החליט לבטל את מרבית קטעי הקומדיה.
בזמנו, סיימון קידם את תקליט הסולו החדש שלו, "עדיין משוגע אחרי כל השנים האלה", שהציג גם את שיר האיחוד שלו עם גרפונקל, MY LITTLE TOWN. ביצוע השיר בתוכנית עם גרפונקל (שגם הוציא אז תקליט סולו חדש, BREAKAWAY ושיר זה נכלל גם בו) הייתה הדרך הטובה ביותר לשיווק, אך הם ידעו שהם לא יוכלו לעזוב את הבמה מבלי לבצע גם כמה שירים ישנים שלהם. אז הם פתחו עם THE BOXER ולאחר מכן ביצעו את "יריד סקרבורו" ואת השיר החדש. בהמשך התכנית שניהם ביצעו גם שירי סולו.
שנות השישים היו רק חמש שנים מאחור, כשהפרק הזה שודר, אבל הנוסטלגיה לתקופה ההיא כבר הייתה רבה. הרי בשנת 1974 התאחד בוב דילן בהצלחה עם הבאנד וקרוסבי, סטילס ונאש התאחדו גם עם יאנג וההופעות באצטדיונים נמכרו כלחמניות טריות. סיימון וגרפונקל כנראה לא יכלו להתאחד לסיבוב הופעות שלם. הם לא היו בנויים לזה אז.
קריירת הסולו של פול סיימון הייתה כה טובה בשנת 1975 שלא היה לו צורך להתאחד עם גרפונקל באופן קבוע, אך הופעה טלוויזיונית זו לא הייתה הפעם הראשונה בה הם הניחו בצד את חילוקי הדעות שלהם למפגש של לילה אחד. שלוש שנים קודם לכן הם הופיעו יחדיו בהופעה במדיסון סקוור גארדן שגייסה כספים לקמפיין הנשיאותי (שנכשל) של ג'ורג' מקגוורן.
נחזור לסאטרדיי נייט לייב. הקומיקאי ריצ'רד בלזר חימם את קהל האולפן באומרו שזו הופעה היסטורית: "בפעם הראשונה מזה חמש שנים, פול סיימון וארט גרפונקל יופיעו יחדיו". רק שהוא כנראה טייח את העובדה שביולי 1975 הצטרף גרפונקל לסיימון על הבמה, לביצוע שלושה שירים, בוועידה של חברת התקליטים CBS בטורונטו. עדיין, הקהל ציפה לאיחוד ממשי. הרי במדיסון סקוור גארדן ראו זאת רק האלפים שהיו שם ובוועידת התקליטים היו פחות. הפעם זה כבר איחוד שמיליונים צפו בו. פול סיימון לא רצה שידחפו זאת בתוכנית, באופן מוגזם. הוא ידע שהציפיות גבוהות ביותר.
במהלך התכנית סארטדיי נייט לייב נשמע סיימון מסנן לגרפונקל, ספק בצחוק וספק ברצינות: "נו, בסוף זחלת אליי בחזרה..." וגרפונקל ענה, "זה נחמד מאד מצדך להזמין אותי למופע שלך". הומור בצד, גרפונקל סיפר לאחר מכן: "פול התרועע עם המפיקים של סאטרדיי נייט לייב ואז הוא התקשר אליי ואמר שכדאי לי לבוא ושזה יהיה כיף גדול. הסכמתי, והוא צדק - מאד נהניתי. שנינו מודעים לפוטנציאל הכלכלי של איחוד כזה שלנו לסיבוב הופעות שלם, אבל הלחץ יכול להיות הרסני". פול סיימון הסכים איתו, בראיון נפרד, ואמר שזה היה מאד מהנה וכך זה צריך להישאר. "אני מופיע כרגע באולמות קטנים. אני לא זקוק לכסף. אני לא צריך לצאת להופעות בשביל לעשות כסף. אז למה אני עושה את זה? כי יש לי תקליט חדש ושירים חדשים ואני רוצה שאנשים יהיו מודעים להם. בסיבובי ההופעות שאני עושה עכשיו אני לא מרוויח, כי אני צריך לשלם לכל הנגנים וההפקה שלי. העיקר שאנשים יכירו את השירים".
ב-18 באוקטובר בשנת 1968 נערכה ב- INGLEWOOD בלוס אנג'לס הופעה ראשונה מתוך שתי הופעות פרידה של להקת CREAM, במסגרת סיבוב הופעות הפרידה לקראת פירוקה.
להקת החימום הייתה דיפ פרפל, שבאנגליה לא הייתה מוכרת כלל אך בארה"ב עוררה עניין עם התקליטון HUSH. למרבה האירוניה, חברי CREAM הגיעו להופעה הזו במכונית פורד סטיישן חבוטה בעוד שחברי דיפ פרפל הגיעו אליה בשיירה של שש לימוזינות.
כל הופעה החלה בשעה שמונה וחצי בערב ורק שני צלמים מהתקשורת הורשו להיכנס ולתקתק במצלמותיהם. אחד מהם היה צלם מעיתון LIFE והשני היה הצלם-כתב העצמאי, סוור דלאנד, שבא לסקר את העניין לעיתון הנורווגי, POPNYTT. הוא כתב, בין השאר, ש"הקהל השתגע בעת סולו התופים של ג'ינג'ר בייקר, שארך 14 דקות. אפילו שוטרי האבטחה רקעו ברגליהם לפי הקצב".
במקור נבנה האולם למשחקי הוקי וכדורסל והיו בו 15,000 כסאות. למופע הזה של CREAM הוסיפו עוד 5,000 כסאות והרווח הכספי ששולשל לקופת הלהקה, משתי ההופעות, עמד על 206,775 דולר. שתי ההופעות הוקלטו, כשכמה שירים יגיעו לתקליט הפרידה GOODBYE.
אבל אחרי שתי הופעות של דיפ פרפל לצד קלפטון וחבריו, הטענה השכיחה גורסת שהשלישייה המפורסמת והמתפרקת החמיצה את פניה מול הלהקה החדשה והחליטה להעיפה מהמשך סיבוב פרידה זה.
לדברי בוב אדקוק, שהיה מנהל ההופעות של להקת קרים בתקופה זו, זה לא לגמרי מוכח שדיפ פרפל הודחה מסיבוב ההופעות הזה בגלל היותה טובה מדי כלהקת פתיחה. לדבריו, קרים מעולם לא פחדה לעקוב אחר מישהו על הבמה, בכל עת בקריירה שלה. "חברת התקליטים של דיפ פרפל הייתה מוכנה לשלם רק את המחיר (הנאה מאוד) עבור ההופעה באל.איי, אז זה כל מה שהם קיבלו. זה לא מפתיע שחברת התקליטים שלהם פשטה את הרגל מאוחר יותר, כשהזמינו שש לימוזינות עבור להקת חימום". בניגוד לצי הלימוזינות של דיפ פרפל, אדקוק בעצמו הסיע את שלישיית חברי קרים להופעה במכונית מרקיורי סטיישן שכורה!
איאן פייס המתופף: "הגענו לארה"ב בתקופה בה כולם היו בסיסמאות של שלום ואהבה, והנה אנחנו באים ודופקים צלילים כבדים. הם לא ידעו מה לעשות איתנו".
ג'ון לורד האורגניסט: "הרבה חשבו שם כי אנחנו להקה אמריקאית אבל לא ידעו כיצד לטפל בנו, כי באנו מאנגליה כלהקה כבדה, שלא השתמשה במוטיבים בלוזיים, כמו רוב הלהקות שהגיעו מהארץ שלנו. נפגשנו באדמונטון עם הגיבורים שלנו אז, חברי להקת ואנילה פאדג'. הופענו לפניהם והם היו חברותיים ביותר כלפינו. היה לנו נהג גרוע שלקח אותנו שם ממקום למקום. הוא היה מסטול כל הזמן. פעם אחת הוא הצביע לנו על איזה הר ואיאן פייס הציל אותנו כשחטף את ההגה ומנע מהרכב להתנגש חזיתית ברכב אחר".
אותו נהג גם גער בחזרה בפייס שיפסיק לתופף כשהלשון שלו כל הזמן משתרבבת החוצה, כי זה לא נראה טוב מבחינה ויזואלית. בזמן שהות הלהקה בארה"ב, הקליטו חבריה שני שירים, שלא יצאו מאז לאור. הראשון היה גירסה ל- LAY LADY LAY מאת בוב דילן. והשני הוא שיר של ניל דיאמונד ושמו GLORY ROAD.
ג'ון לורד: "ניסינו להקליט כמה טייקים אבל זה לא הצליח. בשלב מסוים התקשר אלינו ניל דיאמונד מטקסס, כשהיה שם בסיבוב הופעות, והציע לעזור לנו. הוא אהב את מה שעשינו עם שיר קודם שלו, KENTUCKY WOMAN. ניל הציע כמה רעיונות אבל הפעם זה לא עבד. זו הפעם היחידה שיצא לי לדבר איתו".
ב-18 באוקטובר בשנת 1980 פורסמו גם האייטמים האלו ברקורד מירור:
- להקת דייר סטרייטס החליפה את האיצטדיון בו הייתה אמורה לפתוח את סיבוב ההופעות הבריטי שלה. המופע היה אמור להתקיים בטרנטהאם גארדנס, אך בגלל שעתיד המקום לא ברור והוא עומד למכירה, הועתק האירוע לאולם ויקטוריה שבהנלי. מחיר כרטיס 3.75 ליש"ט.
- בוב מארלי, זמר הרגאיי הנודע, הובהל לבית חולים לריפוי סרטן שבניו יורק. הרופאים מבקשים להסביר כי אין צורך להילחץ. בינתיים אין פרטים נוספים.
- סולן להקת יס בעבר, ג'ון אנדרסון, מתכונן לצאת לסיבוב הופעות ראשון כסולן, כשבינתיים יוצא לו תקליטון בשם SOME ARE BORN. בינתיים להקת יס מוציאה בלעדיו תקליטון ושמו INTO THE LENS, עם הזמר טרבור הורן והקלידן ג'ף דאונס, שהצטרפו להרכב ועתה עסוקים עם הלהקה בסיבוב הופעות בארה"ב.
- ספרו של זמר להקת החונקים, יו קורנוול, נקרא INSIDE INFORMATION והוא ייצא בשבועיים הקרובים.
- להקת אוריה היפ צירפה חבר חדש ותצא בנובמבר לסיבוב הופעות. הקנדי, גרג דקרט, הוא החבר החדש והוא בא להחליף את אורגניסט הלהקה, קן הנסלי, שעזב כדי לפצוח בקריירת סולו. גיטריסט הלהקה, מיק בוקס: "כבר מהצליל הראשון באודישן שלו ידענו כי הוא מתאים לנו. הוא מביא רעננות וגם יודע לשיר היטב, כך שנמשיך במסורת ההרמוניות הווקאליות שלנו".
ב-18 באוקטובר בשנת 1964 ביצעה להקת האנימלס, בפעם הראשונה, את השיר HOUSE OF THE RISING SUN על במה בארה"ב. זה היה באולם תיאטרון PARAMOUNT בברוקלין.
הנה קווים לדמות בית השמש העולה...
לא היה אחד שדרש בעלות על כתיבת שיר זה והוא היה חופשי לשימוש. לכן נוצרו גירסאות רבות עוד לפני שלהקת ההאנימלס נכנסה לסיפור. גם בוב דילן הקליט גירסה משלו לפני כן.
השיר הוקלט על ידי האנימלס בטייק אחד בלבד. המפיק מיקי מוסט החליט אחרי הטייק הזה שלא צריך יותר והעיף את אותן חיות מהאולפן. טכנאי האולפן טען שהשיר ארוך מדי וכי יש סיכון שהרדיו לא ישמיע זאת בגלל זה, אך מוסט הרגיע אותו ואמר שמבחינתו השיר ייצא על תקליטון כמו שהוא.
הקלידן אלן פרייס הוא היחיד שקיבל את קרדיט העיבוד, כי הטענה מצד חברת התקליטים הייתה שאין מספיק מקום במדבקת התקליטון לחמישה שמות. השיר הפך ללהיט היסטרי ופרייס, המעבד הרשמי, זכה בכל כספי התמלוגים - דבר שהוביל להתמרמרות ברורה מטעם השאר.
את סולו האורגן שלו בשיר, ניגן פרייס באורגן מדגם VOX CONTINENTAL כשהוא מושפע מסולו ההאמונד של האורגניסט ג'ימי סמית' בקטע WALK ON THE WILD SIDE, שהוקלט זמן קצר לפני כן.
עם זאת, אי אפשר לדמיין את השיר הזה ללא צלילי פריטת הגיטרה של הילטון ואלנטיין, שאחז אז בגיטרה מדגם GRETCH TENNESSEAN, אותה רכש בשנת 1962, כשהיה חבר בלהקת THE WILDCATS.
היסטוריונים רבים ניסו לפענח את זהות בית השמש העולה, כשלבסוף נותרו שתי גרסאות לעניין. הראשונה גורסת כי מדובר בבית בושת בניו אורלינס, שנקרא על שם המאדאם שבו, מריאן לסולייל לוואנט, ששמה מתורגם בצרפתית לשמש עולה. בית זה נפתח לעסקים בשנת 1862, נסגר בשנת 1874 ובין לבין סיפק מקום פורקן לחיילים רבים, עד שהשכנים התלוננו. גרסה שניה גורסת כי מדובר בבית סוהר לנשים בניו אורלינס, ששער הכניסה שלו מעוטר עם שמש, שעולה בכל פעם שהשער עולה למעלה.
סולן האנימלס, אריק ברדן: "השיר נחת עליי כיד הגורל. הוא נועד לי ואני נועדתי לו. הופענו עם השיר הזה עוד לפני שהקלטנו אותו, בעת סיבוב הופעות משותף עם צ'אק ברי. ההקלטה של השיר יצאה כה טובה עד שבוב דילן בתחילה כעס עלינו שהקלטנו את זה, אבל כנראה זה אחד הרגעים בהם החליט להפוך גם הוא לאמן רוק ולא רק פולק".
ב-18 באוקטובר בשנת 1971 יצא תקליטה השלישי של להקת קקטוס האמריקנית ושמו RESTRICTIONS.
SIDE 1
1. Restrictions
2. Token Chokin'
3. Guiltless Glider
SIDE 2
1. Evil
2. Alaska
3. Sweet Sixteen
4. Bag Drag
5. Mean Night In Cleveland
מדובר במין להקת סופר-גרופ שחטיבת הקצב שלה הורכבה משני חברי להקת ואנילה פאדג': הבסיסט טים בוגרט והמתופף כרמין אפיץ'. יחד עמם יש את ג'ים מקארטי (לשעבר בלהקת דטרויט וויל) והזמר ראסטי דיי (שזימר לפני כן בלהקת אמבוי דיוקס הנהדרת).
אבל לקראת צאת התקליט השלישי הזה כבר ניבאו רבים את סופה של להקה זו, כשהמוצר הזה הפך מאז לאחד הטובים שלה. יש בתקליט גיוון משובח של סגנונות עם צלילי גיטרה עסיסיים, כמו שרוק קלאסי אמור להכיל. וכן, שם התקליט הוא 'איסורים' וחברי הלהקה ידעו היטב מה הם איסורים, כמוסיקאים המנוסים היטב גם בצריכת סמים. החברים היו, ביום אחד של אוגוסט 1971, בדרכם מקליבלנד למיניאפוליס כשהטייס שידר מהמטוס למשטרת קליבלנד כי יש בעיה במטוס. עם הנחיתה דאגו כוחות השיטור המקומיים לעצור את הארבעה והאירוע הונצח בקטע שמסיים את התקליט, 'לילה מרושע בקליבלנד'.אבל עד שתגיעו לקטע הזה, יש לכם עוד שבעה קטעים לשמוע באלבום. אז קדימה, גשו עם מקל של מטאטא, חברו אליו קופסת פח ולכו לשלוף את הסברסים הטעימים של הקקטוס הזה, ושיהיה לכם בתיאבון.
ב-18 באוקטובר נולד אמן הרוק'נ'רול המשפיע צ'אק ברי. לא ידוע באיזו שנה בדיוק. שנת הלידה נעה, בגרסאות שונות, בין 1929 ל-1932. הוא מת במרץ 2017, אז לזכרו הנה פינת רסיסים על קלאסיקות וינטאג'. הפעם - ג'וני בי גוד, שיצא בשנת 1958.
שיר זה מבוסס על חייו של ברי. זה מספר את סיפורו של ילד עם התחלות צנועות ועם כישרון לנגינה בגיטרה. בכל אופן, כמה פרטים שונו: ברי היה מסנט לואיס ולא מלואיזיאנה, והוא ידע לקרוא ולכתוב טוב מאוד. סיים את לימודיו בבית ספר ליופי עם תואר בעיצוב שיער.
במקור כתב ברי בשיר את השורה "הילד הקטן והשחור ידע היטב לנגן" ל"ילד הקאנטרי הזה ידע היטב לנגן". זאת כי לא רצה להרחיק את מעריציו הלבנים.
ברי לקח את השם "ג'וני" מג'וני ג'ונסון, נגן פסנתר ששיתף פעולה עמו בשירים רבים, כולל ROLL OVER BEETHOVEN ו- SWEET LITTLE SIXTEEN. ג'ונסון כתב לעתים קרובות את השירים בפסנתר ואז ברי המיר אותם לגיטרה וכתב להם מילים. ברי הצטרף ללהקתו של ג'ונסון, "סר ג'ון טריו", בשנת 1953, והפך במהרה לזמר הראשי ולמרכז הלהקה. ג'ונסון, שהוציא גם אלבום סולו בשם JOHNNIE B. BAD, זכה להערכה רבה בקרב מוזיקאים רבים. הוא ניגן עם קית 'ריצ'רדס, אריק קלפטון, ג'ון לי הוקר ורבים אחרים לפני מותו בגיל 80, בשנת 2005.
צ'אק ברי העתיק כמה צלילים לשיר זה משירים אחרים. הפתיחה נלקחה משיר של זמר הרית'ם אנד בלוז, לואיס ג'ורדן, ושמו AIN'T THAT JUST LIKE A WOMAN. צלילי הגיטרה במעברי השיר נלקחו משיר של טי בון ווקר ושמו STROLLIN' WITH BONES.
ברי לקח את המילה "גוד" (GOODE) מהרחוב בסנט לואיס בו גדל. הוא התגורר בשדרת גוד 2520. בשנת 1986 שונה שם הרחוב לאנני מלונה דרייב, על שם האישה שמימנה בית ילדים ברחוב.
בשנת 2000 תבע ג'וני ג'ונסון את ברי בטענה כי מעולם לא קיבל קרדיט על כך שכתב רבים מלהיטיו של ברי, כולל זה. התיק נדחה בשנת 2002, כאשר השופט קבע כי חלף זמן רב מדי בין כתיבת השירים לתביעה.
בשנת 1977 שלחה נאס"א עותק של שיר זה לחלל במעבורת הוויאג'ר ,כחלק מחבילה שנועדה לייצג את השירים הטובים ביותר בתרבות האמריקאית. בתקווה שיום אחד חייזרים יכלו למצוא את זה ולגלות את צ'אק ברי. ועדה בראשותו של קרל סגן ישבה לקבוע את השירים שנכללו להישלח לחלל. לא כולם הסכימו בהשמת שיר זה, בטענה שהמוזיקה האמריקנית התקדמה מאז.
גרי אקשטיין ז"ל הקליט לפני שנים גירסה בעברית ושמה "ג'וני ביגוד והנעלה".
ב-18 באוקטובר בשנת 1964 הקליטה להקת הביטלס קטעים שחלקם יצאו באלבומה הרביעי, BEATLES FOR SALE. הסשן הזה ארך תשע שעות.
במהלך היום הוקלט שיר לתקליטון (EIGHT DAYS A WEEK) ועוד שבעה שירים לאלבומם הבא, שייקרא BEATLES FOR SALE. אחרי הכל, סיבובי ההופעות לא הותירו זמן רב להקלטות והנה חג המולד מתקרב ולפי החוזה, הביטלס חייבים לספק עוד תקליט ועוד תקליטון.
השיר EIGHT DAYS A WEEK פתח את הסשן. אחריו הוקלט השיר KANSAS CITY (עם חיבורו לשיר HEY HEY HEY HEY). השיר השלישי שהוקלט היה MR MOONLIGHT. לאחר מכן הוקלט השיר I FEEL FINE, שיצא כסינגל לקראת חג המולד. השיר החמישי שהוקלט היה I'LL FOLLOW THE SUN. אחרי כן הוקלטו EVERYBODY'S TRYING TO BE MY BABY של קארל פרקינס ו- ROCK AND ROLL MUSIC של צ'אק ברי. השיר האחרון שהוקלט בסשן הזה היה WORDS OF LOVE של באדי הולי.
הרצאותיי "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" ו"הביטלס למיטיבי לכת" כמו גם הרצאות מוזיקה מרתקות אחרות שלי, להזמנה: 050-5616450
ב-18 באוקטובר 1947 נולדה זמרת / פסנתרנית ויוצרת מופלאה, ששמה לורה נירו. הנה פוסט על אחד מתקליטיה הגדולים, NEW YORK TENDABERRY, והוא השני שלה מטרילוגיית אלבומים אישית מאד.
לכל מי שתהה על פירוש שם התקליט, המילה TENDABERRY אינה מילה אמיתית אלא צירוף של שתי מילים שנירו חיברה יחד: TENDER ו- BERRY. כשהקשבתי לראשונה לאלבום הזה, לפני כמה שנים טובות, נדהמתי. הלסת שלי נפלה לרצפה וראשי נגע בשמיים. הבנתי כי יש לי כאן עסק עם אמנית טוטאלית שמביאה את שיריה בצורה של כנות מושלמת עד כאב.
נירו מתה כאמנית מיוחדת בליבם של חובבי מוזיקה שחפרו יותר לעומק. עם כל השנים של היצירה והעשייה, נירו נותרה לא מוערכת מספיק על ידי הקהל הרחב. זמרות כמו ג'וני מיטשל או קרול קינג ניזונו מהטוטאליות של נירו ועקפו אותה בסיבוב בדרך להצלחה כלכלית והכרה בינלאומית. כשחוזרים להקשיב לאלבומים שלה בתקופה ההיא, מגלים ממתק מוזיקלי מיוחד. הרבה זוכרים לה את כשלונותיה. ביניהם הופעתה בפסטיבל מונטריי 1967 בו נירו חטפה צעקות בוז במהלך הופעתה. אך בעוד שרוב הקולגות שלה נטו לכיוון הפופ עם ניחוחות הפולק, היא העדיפה את מוזיקת הפופ שלה עם עוקץ של מוזיקת נשמה.
האלבום הזה נראה בעיני רבים כחלק השני בטרילוגיה של אלבומים. ביחד עם אלבומה הקודם ELI AND THE 13TH CONFESSION ואלבומה הבא CHRISTMAS AND THE BEADS OF SWEAT.
בשלושת האלבומים האלו נירו היא מרכז העניינים, כשהיא יושבת מול הפסנתר. מסביב לה יש להקה, כלי נשיפה או כלי מיתר. אבל קודם כל זוהי נירו השברירית מול הפסנתר. היא יכולה להגיע בקולה עד לצרחה מקפיאת דם או מצד שני ללחישה מצמררת או מענגת. הקול שלה הוא כלי מוזיקלי לכשעצמו והיא השתמשה בו באופן מושלם.
העיבודים שהיא רקחה באלבומיה אינם שגרתיים. יש כאן עבודת מחשבה נהדרת של אמנית שיודעת היטב כיצד היא רוצה ששיריה יישמעו. ולטעמי היא נשמעת היום באלבומיה הרבה יותר מרתקת והרפתקנית מג'וני מיטשל או קרול קינג. היא לא ידעה לכתוב תווים אך ידעה היטב מה מתחולל בראשה ודאגה לזמזם ולשיר את רעיונותיה למעבד המוזיקלי שלה אז.
שיריה זכרו לביצועים מצד אמנים אחרים, דבר שבזכותו נשמר שמה, אך ביצועי המקור שלה הם הדבר האמיתי. כשהאלבום יצא בזמן אמת, הוא חטף ביקורות איומות מצד מבקרי מוזיקה.
בעיתון בשם FUSION (מביקורת שיצאה ב-12 בדצמבר 1969) נכתב כי הנקודות החלשות באלבום הן ההפקה והעיבודים. בנוסף נכתב שם שהיא פסנתרנית רעה. אני חולק מאד על דעתו של מבקר זה.
מבקר מוזיקה נוסף בעיתון CIRCUS פרסם ביקורת באותו חודש דצמבר ובה הוא טען שנירו היא דרמטית מדי עד כדי שהמאזין יכול להרגיש שהוא נמצא במעלית חסרת מעצורים שדוהרת למעלה ולמטה. עיתון הג'אז הידוע DOWN BEAT פרסם בפברואר 1970 שהעיבודים באלבום מוגזמים מדיי.
לעומתם, עיתון HIGH FIDELITY מינואר 1970 ציין שאם חוקרים לעומק את המוזיקה שבאלבום הזה, מגלים שקשה להאמין כי מדובר באמנית שהיא רק בתחילת שנות העשרים שלה. הביקורת מוסיפה לחיוב שיש כאן הרגשה שלנירו יש OLD SOUL (כלומר נשמה מלאה בנסיון...).
עיתון בשם STEREO REVIEW פרסם בפברואר 1970 שנירו היא זמרת נהדרת בעלת נשמה מלאת רגש. כמו כן אותו מבקר כתב שהוא מרגיש שהזמרת הזו התבגרה היטב באלבום הזה.
אחרי שקוראים את הביקורות האלה אפשר להבין שהאלבום הזה הוא מיוחד במינו. אלבום שיש שתי דרכים לקבלו - או שאוהבים אותו או שלא. אין אדישות באמצע. יש כאן המון הפתעות במוזיקה הזו. בדיוק כשחושבים שהכל יושב נהדר והשיר רובץ על מי מנוחות - מגיעה תפנית בעיבוד שזורקת למקום אחר לגמרי. אני אוהב מאד להיות מאותגר מוזיקלית. והאלבום הזה מספק לי הרבה רגעים שכאלה.
ללורה נירו יש הרבה מעריצים בקרב מוזיקאים: אלטון ג'ון, טוד ראנדגרן, אליס קופר, אלביס קוסטלו, ג'וני מיטשל ורבים אחרים - ולא סתם. באמת שהיה לה את זה!
ב-18 באוקטובר בשנת 1971 יצא האלבום הראשון של להקת הדלתות, ללא הזמר ג'ים מוריסון, שמת כשלושה חודשים לפני כן. עבור לא מעט מעריצים, תקליט זה כבר אינו שייך ללהקתם האהובה.
SIDE 1
1. In The Eye Of The Sun
2. Variety Is The Spice Of Life
3. Ships W/ Sails
4. Tightrope Ride
SIDE 2
1. Down On The Farm
2. I'm Horny, I'm Stoned
3. Wandering Musician
4. Hang On To Your Life
אז מה להקה אמורה לעשות אחרי שהסולן שלה, שהוא גם המרכז שלה מכל הבחינות, מת פתאום? להתפרק ללא שוב? או להמשיך ולנסות עם זמר חדש? חברי הדלתות הנותרים (הקלידן ריי מנזרק, הגיטריסט רובי קריגר והמתופף ג'ון דנסמור) החליטו שלא כך ולא כך ואחרי תקופה קצרה של התאבלות והתאוששות הם פנו למימוש רצונם - תחת המותג הידוע וללא זמר מחליף.
הגיטריסט, רובי קריגר, בספרו: "היינו צריכים משימה. בלי אלבום חדש לעבוד עליו פשוט היינו מסתובבים ומתפלשים בצערנו. הייתי רק בן עשרים וחמש באותה תקופה. לא רק שזה עתה איבדתי חבר יקר ושותף לכתיבה שאין לו תחליף; עמדתי מול הרעיון שהלהקה שלנו נגמרה והקריירה שלי הסתיימה ויכול להיות שגם החיים שלי הסתיימו. אם אנחנו לא היינו מעסיקים את עצמנו, המשקל של כל מה שהיה שם היה מוחץ אותנו. התחבטנו ברעיון להביא זמר מחליף. הרגשנו שזה עדיין מוקדם מדי. לרגע אפילו שקלנו לעשות אלבום שכולו אינסטרומנטלי, אבל אז חשבנו שעדיף שניקח על עצמנו את החובות הווקאליות. משלושתנו, ריי היה הבחירה הטבעית להיות הסולן הראשי כי הייתה לו את האישיות המתאימה לכך. אבל אם אני אבוא בכנות, אף פעם לא ממש אהבתי את הקול של ריי. לא שאהבתי את הקול שלי טוב יותר. עם ג'ים, הבנתי מה יכול להיות זמר אמיתי. ריי ואני החלפנו שירה והרמוניה ככל שיכולנו. אף אחד מאיתנו לא נשמע מצוין לבד, אבל כששרנו ביחד, זה לפחות עזר לכסות את החולשות האינדיבידואליות".
האמת? הערותיו של קריגר קצת תמוהות בעיניי לנוכח העובדה שתהליך הקלטת האלבום הזה החל ביוני 1971, כשג'ים מוריסון עדיין היה חי והתגורר בפריס. כלומר, שלושת חברי הלהקה לא ידעו מתי מוריסון יחזור משם אליהם ואם בכלל. בכל אופן, בתוך התהליך הזה הם קיבלו את הבשורה שמוריסון מת.
הם ידעו שכל זמר חדש יקבל מיד השוואה לא הוגנת לג'ים מוריסון הכריזמטי. הם גם ידעו שהחיבור שלהם עם מוריסון היה כה חזק שזמר חדש רק היה פוגע בזה. מנזרק אמר אז לעיתון LOS ANGELES FREE PRESS: "חשבנו על זה והבנו שזה בלתי אפשרי להביא עוד אישיות פנימה. היינו זמן רב ביחד וארבעתנו הצלחנו ליצור קו מחשבה אחיד. איש אחר לא יכל לעשות זאת איתנו, כי לוקח זמן לבנות את זה. ואם היינו לוקחים מישהו, עובר זמן רב ואז היינו מבינים שזה לא אותו הדבר איתו?".
החוזה של הלהקה מול חברת התקליטים ELEKTRA הגיע למיצוי מלא כך שלא היה לחץ על השלושה להקליט תקליט חדש. אבל היה להם חשוב להמשיך להיראות רלוונטיים בעיני הציבור. מנזרק לקח על עצמו את תפקיד השירה והלהקה ניגשה לחברת ELEKTRA וניהלה משא ומתן לקבלת חוזה הקלטות חדש. החוזה נחתם לחמישה אלבומים ולהרכב הצטרף הבסיסט ג'ק קונראד.
קריגר בספרו: "זה היה נחמד מצדו של ג'ק הולצמן, נשיא חברת התקליטים, להחתים אותנו שוב. הוא לא היה חייב. ג'ק הולצמן נתן לנו הרים של עידוד. הוא כנראה ידע כמה היינו צריכים את זה. תמיד אהבנו את ג'ק, אבל זה היה רק הרבה יותר מאוחר שהערכנו אותו באמת. אף בעל חברת תקליטים אחר היה עושה חצי ממה שג'ק עשה. הרי חברת התקליטים קולומביה זרקה אותנו, בתחילת הדרך, אחרי התמודדות אחת עם ג'ים כשהוא על אסיד. האם הם היו מכסים אותנו אחרי שג'ים לקח מטף באולפן הקלטות וריסס לכל עבר? האם הם היו עומדים לצדנו אחרי ההופעה בניו הייבן? לאחר מיאמי? ג'ק ערך לנו מסיבות כדי לחגוג את ההישגים שלנו והסתכל
לכיוון השני כשג'ים הרס הרבה דברים. ג'ים אפילו ניסה להתחיל עם החברה של ג'ק; כמה ראשי חברות תקליטים היו נותנים לזה להחליק? גם אם הייתה שם איזו חברת תקליטים אחרת שיכולה הייתה לעבור את כל זה, כמה מהן היו מציעות לדלתות עסקה עם כמה תקליטים ברגע שג'ים מוריסון יצא מהתמונה?
עבור ג'ק, זה לא היה עניין של כסף. במהלך משא ומתן מחדש על החוזה שלנו, עורך הדין שלנו דאז, אייב סומר, פנה לג'ק עם הצעה די נועזת. החברה שילמה לנו 5,000 דולר כדי להחזיק חלק מזכויות המו"לות על השירים שלנו, וזה היה די נפוץ אז. הוצאה לאור עשויה להיות שווה הרבה כסף אם, נניח, למשל, גיטריסט פורטוריקני עיוור מסוים (חוזה פליסיאנו - נ.ר) מחליט להקליט את אחד השירים שלך, או במקרה הלא סביר שמותג רכבי יוקרה רוצה לתת חמישה עשר מיליון דולר להשתמש במוזיקה שלך בפרסומת. אבל אנחנו, כמו רוב הלהקות שעשו את התקליט הראשון שלהן, אמרנו, 'וואו! חמשת אלפים דולר! תודה!' וניגשנו לחתום. אז אייב טען בפני ג'ק שהוא צריך לתת לנו 100 אחוז מזכויות המו"לות. הוא לא חשב שג'ק באמת ילך על זה; הוא השתמש בזה כטקטיקת משא ומתן כדי לגרום לג'ק להתפשר על נקודות אחרות בעסקה. אבל ג'ק פשוט אמר, 'בסדר', ומסר לנו את זה, כי הוא חשב שזה נשמע הוגן. כמעט בלתי אפשרי לדמייןחברת תקליטים אחרת שמתנהלת כך. למעשה, כמעט בלתי אפשרי לדמיין איש עסקים בכל תעשייה אחרת שמתנהל כך".
בספטמבר 1971 החלו ההקלטות לאלבום OTHER VOICES. קריגר הביא לסשנים כמה שירים שכתב עוד לפני מותו של מוריסון. השלושה עבדו עליהם בעבר בלוס אנג'לס, בעוד ג'ים מוריסון שהה בפריס - ממנה לא חזר. החברים חשבו שמוריסון עוד ישוב ויקליט את שירתו על המוזיקה שיצרו. זה כמובן לא קרה.
בנובמבר 1971 פרסם עיתון רולינג סטון הודעה רשמית של שלושת חברי הלהקה בנוגע להמשך פעילותם תחת שם הלהקה הידועה. אינסטינקט כנראה אמר להם שהבאת מחליף למוריסון תהיה הרסנית, שכן זמר חדש לעולם לא יוכל להימלט מההשוואות הבלתי נמנעות ולא משנה מי זה היה. (לפי הדיווחים, איגי פופ נשקל להיות זמר בלהקה בשלב מסוים). השלושה כנראה חשבו שכך זה יהיה צעד טבעי יותר ופחות שנוי במחלוקת.
לרוע המזל, לא מנזרק ולא קריגר היו זמרים אמיתיים. מנזרק נהג לפעמים להחליף את מוריסון על הבמה כשהאחרון היה שיכור או מסטול מכדי לשיר, אבל הוא לא ממש היה כשיר לשאת אלבום כסולן מוביל.
רובי קריגר בזמנו: "יש המון שירים שכתבתי שג'ים לא רצה לעשות. זה מאד הגביל אותנו". אחד השירים שמוריסון סירב לבצע היה DOWN ON THE FARM, שנכלל בתקליט זה. ההר הוליד עכבר גדול. התקליט צנח במכירות והציפייה ממנו הפכה לאכזבה גדולה.
עיתון 'רולינג סטון' פרסם ביקורת על התקליט בינואר 1972: "תופים, קלידים וגיטרות דורשים כישרון כדי לנגן בהם צלילים טובים. אבל שירה - ובכן, כל אחד בעולם הרוק'נ'רול יכול להיות זמר. עם הנחה זו ניגשו שלושת חברי הדלתות להכנת תקליט זה. מה שמתגלה לנו פה, זה שג'ים מוריסון היה יותר מזמר. מוריסון היה משורר ויוצר סרטים וברור שהוא הביא את זה לגישתו כזמר בדלתות. עם זאת, מוריסון מעולם לא נתפס אצלי כזמר רוק'נ'רול אותנטי. לא הייתה מספיק שמחה במוסיקה שלו אלא נראה כי זו שימשה כר לחוסר השמחה שלו.
כחוד החנית בלהקה, היה קל להאשים אוו בכל מה שקורה ללהקה ולפעמים היה חשק שהוא רק יילך משם. עכשיו, לצערנו, הוא הלך לנצח נצחים ושלושת הנותרים מנסים לעמוד בכוחות עצמם. אין עוררין על כך שהלהקה הזו גיבשה זהות שהיא יותר מג'ים מוריסון אבל התוצאה פחות טובה. החומר המוסיקלי בתקליט הזה חלש, השירה חסרת צבעים והנגינה לא רלוונטית. זו עדיין להקת הדלתות, אך ללא תשוקה או מטרה. השיר IN THE EYE OF THE SUN הכי מזכיר את להקת הדלתות של פעם, עם זמר שמנסה להישמע כמו מוריסון התיאטרלי. זה נפתח בצלילים אלקטרוניים בסגנון 'מהפכה מס' 9' של הביטלס ויש שם צלילי גיטרה שמזכירים פה ושם את המוסיקה של ג'יימס בראון ומשפטים כמו 'אני רוצה בית של יקום רב ממדי'... האם הדלתות טובים יותר בלי מוריסון? או רק איתו? להשוות את התקליט הזה למה שהם עשו איתו נראה כמעט כצעד חסר כבוד, אך חברי הדלתות החדשים לא יוכלו להימנע מהשוואה שכזו".
עיתון HIGH FIDELITY היה חיובי יותר, במרץ 1972: "התוצאה של התקליט מספקת, כי הוא מנציח את יכולותיה המוזיקליות הגבוהות של הלהקה, למרות שהוא נמצא הרחק מהמקום בו היו תקליטי הלהקה בימיו של מוריסון - כשהם שרו על לטאות, דם, דברים מושחתים וגם על אל.אס.די. - תמיד היה ללהקה הזו צליל מהפנט. בתחום השירה יש פה בעיה. מנזרק נשמע לעיתים מנסה לחקות את מוריסון, באופן דרמטי שאינו משכנע. אולי העניין הזה ישתפר בהמשך הדרך".
זה היה מהלך אמיץ במיוחד, למרות שההימור לא הצליח בסופו של דבר. אחרי הכל, ג'ים מוריסון היה אחד מהמבצעים הדינמיים ביותר, כותבי המילים הייחודיים ביותר וסמלי המין הגדולים ביותר של התקופה, ושלושת חבריו ללהקה, טובים כפי שהם, לא היו אף אחד הדברים האלו. התוצאה בתקליט זה לא הייתה בהכרח תאונת הרכבת שכנראה רבים ציפו לה, אך זה היה רחוק ממה שציפו מלהקה כמו הדלתות, והתקליט הזה שקע למצולות.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
Comments