top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-18 במרץ בעולם הרוק


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-18 במרץ (18.3) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "אני לא חושב שללד זפלין יש תחרות מול הרולינג סטונס. אני לא מרגיש תחרות בכלל. הסטונס הם נהדרים ותמיד היו. המילים של ג'אגר הן פשוט מדהימות. הוא פוגע בכל פעם. אני יודע הכל על איך אנחנו אמורים להיות הלהקה הגדולה בעולם והכל, אבל אני לעולם לא חושב על זה. אני לא מרגיש את זה נכנס לתחרות שכזו. זה מי שעושה טוב מוזיקה ומי לא... ומי מנוהל נכון כדי לקיים את עצמו. אני אוהב לנגן. אם זה היה רק לנגן, בעסק הזה, זה היה אוטופיה. אבל זה לא. יש פה גם מטוסים, חדרי מלון, לימוזינות ושומרים חמושים שעומדים מחוץ לחדרים. אני לא מת על זה אבל זה המחיר שאני מוכן לשלם כדי לצאת ולנגן. הייתי מאוד חסר מנוחה במהלך שמונה עשר החודשים האחרונים שבהם נחנו מהופעות ועבדנו על האלבום" (ג'ימי פייג', מלד זפלין, בשנת 1975)


ב-18 במרץ בשנת 1975 נערכה בניו יורק פרמיירה לסרט 'טומי'.


ידוענים רבים הגיעו לאירוע אך נאלצו להידחס בתחנת רכבת תחתית על מנת לחגוג שם אחרי הקרנת הסרט. מיד לאחר מכן נערכו שתי מסיבות שהמשיכו את האירוע לשלושה ימים ובעלות נוספת של מאה אלף דולר. פיט טאונסנד, גיטריסט להקת המי ויוצר המוזיקה לסרט, עמל רבות על מנת להעניק לסרט צליל מיוחד שיבקע מחמישה רמקולים באולם הקולנוע. אך מה רב היה תסכולו כשההקרנה לוותה בבעיות צליל קשות עקב חוסר תיאום בין הרמקולים הקדמיים לאחוריים.


טאונסנד אמר בכעס לתקשורת: "איך לעזאזל הם הולכים להקרין את הסרט עם צליל נכון בארבעים בתי קולנוע שונים במדינה אם הם לא יכולים לעשות זאת כמו שצריך בניו יורק?".


ב-18 במרץ בשנת 1972 הופיעה להקת 'טי רקס' פעמיים ב'וומבלי פול' בלונדון.



מבקר העיתון הבריטי 'אן אם אי': "זו הייתה חוויה דתית מרטיטת חושים. מארק בולאן שלט היטב בעניין עם כל הכוח שיש בו" זו הייתה ההופעה הראשונה של בולאן מזה חצי שנה באנגליה. 20,000 איש ורינגו סטאר אחד הגיעו למופע. החיפושית לשעבר תיפקד כבמאי לסרט דוקומנטרי על בולאן לחברת הסרטים של הביטלס, 'אפל'.


בשביל בולאן היום הזה היה אירוע ש'שינה את פני המוזיקה באנגליה'. בשביל רינגו סטאר זה היה כלחוות שוב את 'הביטלמאניה' וצרחות ההערצה שלה כשהופיע על אותה במה עם הביטלס שבע שנים קודם לכן. הפעם ניצב מולו אליל חדש.


ב-18 במרץ בשנת 1994 קיבלה משטרת סיאטל שיחה היסטרית נוספת מקורטני לאב, שסיפרה להם שבעלה, קורט קוביין מלהקת נירוונה, סגור בחדר האמבטיה עם נשק ומאיים להתאבד. על פי הדיווח, כאשר המשטרה הגיעה קורט יצא משם ואמר שאין לו כוונה להתאבד. ארבעה רובים ועשרים וחמישה קליעים הוחרמו על ידי השוטרים.



ב-18 במרץ בשנת 1977 יצא תקליט בכורה לזמר איגי פופ ושמו THE IDIOT. מפיק התקליט היה דייויד בואי וצדו הראשון מסתיים בגרסה נשכנית מקורית לשיר CHINA GIRL, שבהמשך יהיה להיט גדול של בואי.



ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "איגי פופ תמיד היה קומיקאי הרוק הגדול ביותר. כמנהיג ואיש חזית לאותו אגף קיצוני ביותר של ניהיליזם-רוק המיוצג על ידי להקתו בעבר, הסטוג'ס, הוא הגדיר ולעג בבת אחת את האפשרויות שנותרו לפאנק-רוקרים אחרי בוא השיר MY GENERATION. הגישה הניהיליסטית הייתה בעלת משמעות רבה כשהייתה תגובה לסטטוס קוו של הפופ אבל ברגע שהניהיליזם עצמו הפך לסטטוס קוו, הוא הצטמצם לכדי התנוונות בלבד, מילה נרדפת אופנתית לשעמום.


הביקורת של איגי היא טיעון מבריק, אם כי מדכא, בהגנה על הקביעה הרבה שהרוק מת. בתקליט הוא שר בנהמה עייפה כמו ג'ים מוריסון וספוג באווירה המכונה 'מינימליסטית' שכרגע כל כך אופנתית בקרב להקות צעירות שבילו יותר מדי זמן בהאזנה לאיגי ולקחו אותו ברצינות. זה הוא כתב האישום הפרוע ביותר של הרוק שתועד אי פעם.


הנקודה של איגי, כמובן, היא שעדיף שהרוק ימות. התקליט הוא תענוג נקרופילי, והצעד הבא של פופ עשוי בהחלט לחרוג מלשים בשר על ברביקיו לוהט".



ב-18 במרץ בשנת 1945 נולד אריק וולפסון. דמות מרכזית בפרויקט של אלן פרסונס... ורבים עדיין תוהים מי זה הוולפסון הזה...



אריק וולפסון היה המייסד, כותב השירים והסולן הראשי של אלן פרסונס פרוג'קט, מיזם הקלטות בריטי שהתקיים אז רק באולפן ולקח את הרוק המתקדם השאפתני והמתוחכם למצעדי הפופ.


וולפסון נולד בגלזגו ולימד את עצמו לנגן בפסנתר. בשנות ה-60 הוא התקבל לעבודה ככותב שירים על ידי אנדרו לוג אולדהם, המפיק של הרולינג סטונס, ובמשך תקופה הוא עבד ב-SOUTHERN MUSIC, שם הפכו חבריו לכותבי השירים והמילים, אנדרו לויד וובר וטים רייס. בתקופה זו הוא כתב שירים למריאן פיית'פול, כריס פארלו, הטרמלוס ואמנים נוספים.


כמנהל בתחילת דרכו, וולפסון החתים את קרל דאגלס כאחד מלקוחותיו הראשונים וקיבל תגמול כאשר השיר KUNG FO FIGHTING הגיע למקום הראשון במצעדים הבריטי והאמריקאי. הפגישה המקרית שלו עם אלן פרסונס, לעומת זאת, העלתה את הקריירה שלו על מסלול חדש.


וולפסון פגש את אלן פרסונס בקיץ 1974 בזמן שעבד כמוזיקאי סשנים באולפני אבי רואד בלונדון. הוא הפך להיות מנהלו של פרסונס, שהיה טכנאי הקלטה ומפיק שזה עתה סיים את העבודה על "הצד האפל של הירח", של פינק פלויד, וביקש להיקלט אצל וולפסון כלקוח.


תוך זמן קצר החלו השניים לדון ברעיונות על סוג חדש של להקה שתדגיש את טכנאי ההקלטה והמפיק ולא את המוזיקאים, באותו אופן שבו יוצרי סרטי קולנוע הפנו את אור הזרקורים מהכוכבים אל הבמאי. ב-1975 הם הקימו את אלן פרסונס פרוג'קט, ישות אולפנים שלא היו בה חברים קבועים, מלבד שני מייסדיה, שמעולם לא יצאו יחדיו לסיבוב הופעות.


עבור האלבום הראשון, וולפסון פיתח חומרים על בסיס עבודתו של אדגר אלן פו. התקליט TALES OF MYSTERY AND IMAGINATION, שיצא בשנת 1976, זכה להצלחה מפתיעה, וקלייב דייויס החתים את הקבוצה בחברת התקליטים שלו, אריסטה, שם עשו וולפסון ופרסונס עוד תשעה אלבומים לפני שנפרדו לדרכם בשנת 1990.


וולפסון, שכתב כמעט את כל המוזיקה והמילים ל-10 אלבומי הקונספט של ההרכב, שר בלא מעט משיריו וקולו הפך לחלק בלתי נפרד מהתמונה הכללית. הוא מת מסרטן בדצמבר 2009.


ב-18 במרץ בשנת 1965, נקנסו כמה מחברי הרולינג סטונס בחמישה ליש"ט באשמת השתנה במקום ציבורי.



במקרה הזה השתינה הלהקה במתחם של תחנת דלק אחרי הופעה ב- ESSEX שבאנגליה. לפני כן ביקש בסיסט הלהקה, ביל ווימן, ממנהל התחנה להשתמש בשירותים. התשובה שהגיעה הייתה שהשירותים הציבוריים מקולקלים ואין הוא מתכוון לתת להם להשתמש בשירותים הפרטיים של הנהלת המקום. ווימן, ביחד עם מיק ג'אגר ובריאן ג'ונס, הגיבו בהטלת מימיהם על קיר התחנה. לבסוף נתפסה החבורה ונקנסה בשמונה דולר לאדם.


ב-18 במרץ בשנת 1968 קרה אירוע מביש במועדון בניו יורק בשם THE SCENE כשג'ימי הנדריקס וג'ים מוריסון היו ביחד על במה אחת.



הקלטת המופע המביש הזה יצאה בבוטלגים שונים ומאז מהווה דוקומנט לא נעים של שלושה חברים חשובים ב'מועדון 27' שלא הצליחו להתחבר מוזיקלית.


לסטר צ'יימברס (סולן להקת האחים צ'יימברס): "היינו להקת הבית במועדון הצ'יטה, שפעל רק כמה רחובות משם. כשסיימנו בצ'יטה היינו הולכים אל מועדון THE SCENE. היית נכנס מהרחוב, יורד ארבע או חמש מדרגות והיית במועדון. זה היה חלל קטן, אולי מאה אנשים לכל היותר".


אל קופר: "כשההופעות המאוחרות הסתיימו, המלצריות היו מתחילות בניקיון שלהן, ומשתתפי הג'אמים של אותו לילה היו מתאספים בחדרי ההלבשה. הלקוחות, שלא יודעים שמשהו עומד להתרחש, היו מסדרים את חשבונותיהם ויוצאים לכיוון ביתם, ואז התחיל האקשן. לאט לאט היינו יוצאים החוצה, כמו עטלפים בלילה, ומשתלטים על הבמה".


לסטר צ'יימברס: "אפשר היה לשים רק שישה אנשים בנוחות על הבמה ההיא. אם היה צפוף מדי, לפעמים מוזיקאים היו תופסים שטח קטן לפני הבמה או בצד".


אל קופר: "הנדריקס אהב את זה. הוא היה מופיע לעתים קרובות יותר מאשר לא, תמיד עם הגיטרה שלו ועם מכשיר הסלילים המקליט הנאמן שלו. הוא היה מניח בקפידה את המכשיר לידו ומתעד כל ג'אם שהשתתף בו".

דני פילדס (יחצ"ן של אלקטרה רקורדס): "עבדתי עבור אלקטרה, מה שאומר שעבדתי עבור ג'ים מוריסון, אבל הוא ואני לא הסתדרנו. בתפקידי המקצועי שמתי עין על איפה שג'ים נמצא, כי בכל מקום שהוא היה, היו צרות. ידעתי שהוא היה במועדון ההוא באותו לילה, וג'ימי תמיד היה שם. הייתי נער מתבגר שסגד לג'ניס, אז ידעתי שהיא גם שם".


סם אנדרו (גיטריסט להקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY): "בילינו הרבה לילות במועדון הזה, בכל פעם שניגנו בניו יורק. הם פשוט ג'ימג'מו באותו לילה מנגינות שכולם הכירו במשותף, במיוחד בלוז. אני כמעט אף פעם לא מתעסק בדברים כאלה כי זה ממש קשה להשיג את הסאונד הנכון אם אתה מנגן עם מגבר שאינך מכיר".


לסטר צ'יימברס: "הלהקה באותו לילה, כפי שאני זוכר אותה, כללה את רנדי הובס, בובי פיטרסון ורנדי זרינגר, כולם מ- THE MCCOYS. אני לא זוכר אף אחד אחר בגיטרה, אבל בדרך כלל כשג'ימי עלה לנגן בגיטרה אף אחד אחר לא עשה את זה איתו".


מייקל ג'יי ובר (שהיה בקהל): "כאשר מוריסון הופיע הוא היה מאוד שיכור, אלוהים יודע על מה, והוא היה מסטול ביותר. ג'ים היה דמות עצבנית כשרצה להיות. ג'ימי היה שונה מאוד ממוריסון. היה לו אופי מקסים. הוא היה מאוד ביישן ומאופק. הוא היה אותו בחור רך כשדיבר עם נשים. מוריסון היה מאוד פתאומי, הוא אמר כל מה שרצה לומר".


סם אנדרו: "ג'ים התנודד למקום שבו ג'ניס ואני ישבנו, ובלי שום פרובוקציה מצדה, הוא פשוט משך את שערה אל הרצפה. אז היא הכתה אותו. זה היה כמעט כמו אקט של הצגת וודוויל".


דני פילדס: "השנאה של ג'ניס למוריסון, אני לא יודע מאיפה זה התחיל. אבל אם תזכיר את שמו של ג'ים היא הייתה אומרת: 'המטומטם הזה'. היא לא התכוונה להשלים עם מה שלדעתה הוא ההתנהגות הילדותית, המגעילה והגסה שלו, בכל מקום שבו היא נתקלה בכך".


לסטר צ'יימברס: "כשמוריסון עלה לבמה, קולו נשמע. הוא השמיע כמה רעשים מסוג 'או-וואו-וואו'. הוא היה כל כך שיכור שהוא נאלץ להיאחז במעמד המיקרופון, ומדי פעם הוא אמר: 'אווווווו! וואווהההההה וואוויי!'. בשלב מסוים, ג'ימי אמר: 'גבירותי ורבותיי, שמעתם את הצליל של ג'ים מוריסון'...".


ריק דרינג'ר (גיטריסט, THE MCCOYS): "ג'ימי הקליט את כל הסצנה בינו לבין ג'ים מוריסון. היה לו אחד מהכובעים שלו שהוא נהג לחבוש, הסוג הזה של כובע בוקרים קטן. ג'ימי כבר ניגן כשמוריסון כרע על ברכיו והתחיל לעשות משהו שנראה מציצה מדומה שכזו. ג'ימי היה מאד גס".


דני פילדס: "אז מוריסון מחזיק ברגליו של ג'ימי והוא עדיין צורח: 'אני רוצה למצוץ את הזין שלך!'. הוא צרח מאוד חזק והנדריקס עדיין ניסה לנגן. מוריסון לא הרפה. זו הייתה מצגת חסרת טעם מצדו של גניבת אור הבמה - משהו שמוריסון ממש התעניין בו. לסיום, ג'ניס, שישבה בחלק האחורי של החדר, ראתה את זה קורה ולפתע הופיעה בקצה הבמה עם בקבוק ביד אחת והמשקה שלה בשנייה".


סם אנדרו: "לא ממש ראיתי את מוריסון כורע ברך מול ג'ימי, אבל לג'ניס הייתה תחושה נכונה אמיתית של מתי מישהו מנצל מישהו אחר, או מנסה לגנוב את ההצגה, מה שמוריסון היה. פתאום היא הייתה כמו מורה בבית ספר, והרגישה שהיא חייבת להתערב כדי ללמד מישהו איך להתנהג".


דני פילדס: "ג'ניס נכנסה פנימה והיכתה את ג'ים בראשו עם הבקבוק, ואז היא שפכה עליו את המשקה שלה. שלושתם החלו להתגלגל על הרצפה בערימה מתפתלת של היסטריה".


סם אנדרו: "אני חושב שג'ניס רק ניסתה להגיד לו להפסיק להיות טמבל. אם הוא היה קם ושר שיר, זה היה בסדר, אבל היינו שם כדי להקשיב לג'ימי והוא מנע מאיתנו ליהנות ממנו".


דני פילדס: "בסופו של דבר זה הסתיים כשהעיפו את שלושתם החוצה על ידי שומרי המועדון. מוריסון התנהג כמו איש שבא מהביבים".


לסטר צ'יימברס: "אני לא זוכר את הקרב בין ג'ימי לג'ים. שמעתי שהיה להם ויכוח, אבל המועדון היה ממש קטן ומאוד חם. לא היה בו מיזוג אוויר, אז היית יוצא החוצה כדי לשאוף קצת אוויר ולהתקרר. אחרי שג'ים וג'ניס נעלמו, פשוט המשכנו לנגן שם".


המועדון נסגר שנה וחצי לאחר תקרית זו.


ב-18 במרץ בשנת 1971 הוקלט בהופעה חיה תקליטה האחרון של להקת קולוסיאום הנהדרת. הוא ייקרא COLOSSEUM LIVE.



חברי הלהקה שהפליאו לנגן בו יחדיו היו ג'ון הייסמן (תופים), כריס פארלו (שירה), דייב "קלם" קלמפסון (גיטרה), מארק קלארק (בס), דייב גרינסלייד (אורגן וויבראפון) ודיק הקסטל-סמית' (סקסופונים).


הייסמן, שהיה מנהיג ההרכב, רצה מאד להקליט אלבום בהופעה חיה עם ההרכב הזה שלו. אך חברת התקליטים הייתה רחוקה מאד מלהתלהב. המתופף הנלהב ניסה לשכנע את חברת התקליטים שהאלבום LIVE AT LEEDS, של להקת המי, הוקלט בהופעה חיה ולמרות זאת נמכר כמו לחמניות טריות. אך ניסיונותיו לא צלחו. בגלל האדישות של חברת התקליטים שקלה הלהקה להקליט את החומר החדש שלה בהופעה חיה באולפן כי הבינו שהנקודה החזקה של הלהקה בשלב הזה היא בהופעות החיות שלה, שצברו אהדה רבה מאד.


הישועה הגיעה מטכנאי באולפני LANSDAWNE, שהציע להייסמן את כישוריו להקלטת הופעות. הוא רצה להקליט את קולוסיאום בהופעה. וכך, ההופעה הראשונה שהוקלטה הייתה הופעת-חינם שנערכה באוניברסיטת מנצ'סטר (וכפי שציינתי, ב-18 במרץ 1971). אך הייתה בעיה באותה הופעה. הקהל אהב מאד את מה ששמע על הבמה אבל הלהקה עצמה הייתה רחוקה ביותר מהתלהבות על ביצועיה ביום הזה. מיד כשירדו החברים מהבמה, פרצה ביניהם מריבה אדירה על הנגינה שהייתה, לטענתם, מלאת טעויות. הקהל דרש הדרן והלהקה הייתה עצבנית מאחורי הקלעים ולא רצתה לעלות. לבסוף הוחלט, בשביל לשחרר את העצבים המתוחים, לעלות לבמה ולבצע קטע בלוז מאולתר שלא נוגן לפני כן. הקטע הזה עשה את הטריק והלהקה ביצעה אותו בשלמות.


קטע הבלוז הזה, STORMY MONDAY BLUES, הוקלט במקור על ידי כריס פארלו עוד בשנת 1965, כשהוא קרא לעצמו LITTLE JOE COOK. אך למרות התלהבות הקהל, הלהקה הייתה נחושה בדעתה שצריך למחוק את סרט ההקלטה של המופע הזה. למזלנו היא איימה ולא קיימה.


עטיפת האלבום עוצבה על ידי מרקוס קיף, שהיה מעצב עטיפות עסוק בתקופה ההיא והוא צעד שישה שבועות במצעד הבריטי בתקופה ההיא עד שהגיע למקום ה-17. אך עם הצלחת הבאות הגיע גם פירוק הלהקה. חבריה הרגישו שעם כל המאמץ, הם לא מצליחים להגיע לליגה של הלהקות הגדולות. להקת קולוסיאום הרגישה שהיא עדיין נשארה כלהקת מחתרת למרות לוח ההופעות העמוס לעייפה שלה.


והנה עבדכם הנאמן עם שלושה חברים מההרכב הזה:


עם כריס פארלו:


עם קלם קלמפסון:


ועם מארק קלארק:


ב-18 במרץ בשנת 1985 יצא תקליט-פסקול של פיטר גבריאל לסרט BIRDY.



הסרט התבסס על הרומן מאת וויליאם וורטון ובו שני חברים (בכיכובם של מת'יו מודין וניקולס קייג') שחוזרים מוייטנאם, מצולקים בדרכים שונות. לאחד יש פציעות פיזיות; לשני יש בעיות נפשיות שגורמות לו להשתוקק להיות ציפור. פיטר גבריאל הסתכל על מה שהורכב עד אז והחל להרכיב ולדמיין מחדש חלקים מהקיים

עם רצועות שיתאימו למצב הרוח של הסרט. למעשה, למרות שבירדי נתפסת לעתים קרובות כתקליט מעבר של גבריאל, בין אמן שאהב את השוליים, לבין גבריאל כוכב הפופ של SO, זה אחד האלבומים החשובים בקריירה שלו, שהציע לו את ההזדמנות הראשונה לחשוב באמת מחוץ למוסכמות ומבנה המוזיקה הפופולרית. הוא התקדם בכיוון הזה כבר שנים עם הבדלים בטכניקות הקלטה ובשכבות סאונד, אבל עכשיו הוא יכל להתנסות בזה באופן מלא. על ידי מיקסים חדשים, עריכה והוספה לפי הצורך, גבריאל הפשיט את כל השירה, והוסיף קטעים חדשים שהוקלטו - וזה הפך למרקם חדש לגמרי. השילוב של המוסיקה הישנה עם החדשה יצר דבר מדהים ואווירתי.


"אזהרה - האלבום הזה מכיל חומר ממוחזר וללא מילים", נכתב בחלק העליון בעטיפה האחורית. האלבום הגיע למקום ה-51 במצעד הבריטי ולמקום ה-162 בארה"ב, עדיין די מרשים למה שהוא בעצם אלבום של קולאז' צלילים. רולינג סטון אמר שהאלבום הדגיש "מצב רוח על פני תוכן מלודי". עיתון TROUSERS PRESS קבע: "למרות שזה לא נפוץ לשמוע יצירה אינסטרומנטלית מתמשכת ממישהו שידוע כל כך במוזיקה ווקאלית,

זה מספק הצצה מרתקת לחשיבה ההסתגלותית של פיטר גבריאל. זו עבודה משפיעה מאוד ואתגר גדול

שמנצח להפליא עם סגנון ואופי".


פיטר גבריאל סיפר אז: "מהמשרד של במאי הסרטים, אלן פארקר, התקשרו אליי וביקשו ממני לבוא לסטודיו שלהם כדי לצפות בגרסה ראשונה של הסרט הזה. מאד התרשמתי מזה והתחברתי לסיפור. היו לפארקר רעיונות כיצד להשתמש במוסיקה שכבר קיימת ולמרות שהייתי מוכן לכתוב מוסיקה חדשה לחלוטין לפסקול, הבנתי שיש לחץ מבחינת זמנים. אז הסכמנו לעשות תמהיל של מוסיקה ישנה וחדשה. זה ריתק אותי לראות כיצד פיסות מוסיקה שונות יכולות לשנות את אווירת הסצנה, עד כדי שינוי מהותי של הדיאלוג שם. שם למדתי רבות על הלחנה לסרטים. אז כמעט כל יום שלחתי הקלטות דרך העוזר הנאמן של פארקר וממש נהניתי לקבל תגובה כבר באותו יום על דבר שהלחנתי ושלחתי. הייתי עד אז רגיל לקבל פידבקים על לחנים שלי רק חודשים לאחר יצירתם. לעיתים, לחן שיצרתי לסצנה אחת מצא את מקומו דווקא בסצנה אחרת, לפי ראותו של פארקר. זו הייתה חוויה מעניינת עבורי להיות שכיר של מישהו ונהניתי לחלוק את האחריות. בתקליט משלי אני חש הרבה יותר את המשקל על כתפיי".



ב-18 במרץ בשנת 2017 מת חלוץ הרוק'נ'רול, צ'אק ברי, בגיל 90. שיריו הסוחפים, ריפי הגיטרה המיוחדים והליכת הברווז שלו על הבמה הגדירו את הרוק'נ'רול במהלך שנותיו הראשונות ובמשך עשרות שנים קדימה. לאחר נסיונות החייאה, מותו נקבע בשעה 13:26.



"אנחנו עצובים מאוד להודיע שצ'אק ברי - בעל אהוב, אב, סבא וסבא רבא - מת היום בביתו בגיל 90", הודיעה המשפחה. "למרות שבריאותו התדרדרה לאחרונה, הוא בילה את ימיו האחרונים בבית מוקף באהבת משפחתו וחבריו. משפחת ברי מבקשת שתכבדו את פרטיותה בתקופה קשה זו".


מחוות לברי מאת מעריצים הגיעו מיד. "הרולינג סטונס עצובים מאוד לשמוע על מותו של צ'אק ברי", כתבה הלהקה בהצהרה. "הוא היה חלוץ אמיתי של הרוק'נ'רול והשפיע עלינו מאוד. צ'אק לא היה רק ​​גיטריסט, זמר ומבצע מבריק, אלא שהכי חשוב, הוא היה כותב שירים והשירים שלו יחיו לנצח".


"צ'אק ברי היה הגדול ביותר של הרוק, גיטריסט, וכותב הרוק'נ'רול הטהור הגדול ביותר שאי פעם חי", כתב ברוס ספרינגסטין בעוד שבריאן ווילסון כתב, "אני כל כך עצוב לשמוע על מותו של צ'אק ברי - השראה גדולה! הוא יחסר לכל מי שאוהב רוק'נ'רול". פול סטנלי, מלהקת קיס, כינה את ברי כ"אבן יסוד של כל מה שיש, היה ויהיה רוק'נ'רול".


"צ'אק ברי מת למרבה הצער בסוף השבוע", אמר פול מקרטני בהצהרה. "הוא היה אחד המשוררים הגדולים של הרוק'נ'רול. הוא יחסר אך ייזכר על ידי כל מי שאי פעם אהב רוק'נ'רול".


"זה התחיל עם צ'אק ברי", אמר רוד סטיוארט בהצהרתו. "האלבום הראשון שקניתי אי פעם היה LIVE AT THE TIVOLI של צ'אק ומעולם לא הייתי אותו הדבר מאז. הוא היה יותר מאגדה; הוא היה אב מייסד. אתה יכול לשמוע את השפעתו בכל להקת רוק'נ'רול מהדור שלי ואילך".


החל מלהיטו הראשון, MAYBELLENE משנת 1955, כתב ברי אוסף של שירים שהפכו לחלקים חיוניים בקטלוג הרוק. כבני נוער, קית' ריצ'רדס ומיק ג'אגר התחברו לראשונה בגלל אהבתם למוזיקה של ברי, ובמהלך חמשת העשורים האחרונים כוסו השירים שלו על ידי מגוון מדהים של אמנים.


אחד משיריו הידועים היה JOHNNY B GOODE. ג'וני בי גוד, שיצא בשנת 1958. שיר זה מבוסס על חייו של ברי. זה מספר את סיפורו של ילד עם התחלות צנועות ועם כישרון לנגינה בגיטרה. בכל אופן, כמה פרטים שונו: ברי היה מסנט לואיס ולא מלואיזיאנה, והוא ידע לקרוא ולכתוב טוב מאוד. סיים את לימודיו בבית ספר ליופי עם תואר בעיצוב שיער.


במקור כתב ברי בשיר את השורה "הילד הקטן והשחור ידע היטב לנגן" ל"ילד הקאנטרי הזה ידע היטב לנגן". זאת כי לא רצה להרחיק את מעריציו הלבנים.


ברי שם את השם "ג'וני" מג'וני ג'ונסון, נגן פסנתר ששיתף פעולה עמו בשירים רבים, כולל ROLL OVER BEETHOVEN ו- SWEET LITTLE SIXTEEN. ג'ונסון כתב לעתים קרובות את השירים בפסנתר ואז ברי המיר אותם לגיטרה וכתב להם מילים. ברי הצטרף ללהקתו של ג'ונסון, "סר ג'ון טריו", בשנת 1953, והפך במהרה לזמר הראשי ולמרכז הלהקה. ג'ונסון, שהוציא גם אלבום סולו בשם JOHNNIE B. BAD, זכה להערכה רבה בקרב מוזיקאים רבים. הוא ניגן עם קית 'ריצ'רדס, אריק קלפטון, ג'ון לי הוקר ורבים אחרים לפני מותו בגיל 80, בשנת 2005.


צ'אק ברי העתיק כמה צלילים לשיר זה משירים אחרים. הפתיחה נלקחה משיר של זמר הרית'ם אנד בלוז, לואיס ג'ורדן, ושמו AIN'T THAT JUST LIKE A WOMAN. צלילי הגיטרה במעברי השיר נלקחו משיר של טי בון ווקר ושמו STROLLIN' WITH BONES.


ברי לקח את המילה "גוד" (GOODE) מהרחוב בסנט לואיס בו גדל. הוא התגורר בשדרת גוד 2520. בשנת 1986 שונה שם הרחוב לאנני מלונה דרייב, על שם האישה שמימנה בית ילדים ברחוב.


בשנת 2000 תבע ג'וני ג'ונסון את ברי בטענה כי מעולם לא קיבל קרדיט על כך שכתב רבים מלהיטיו של ברי, כולל זה. התיק נדחה בשנת 2002, כאשר השופט קבע כי חלף זמן רב מדי בין כתיבת השירים לתביעה.


בשנת 1977 שלחה נאס"א עותק של שיר זה לחלל במעבורת הוויאג'ר ,כחלק מחבילה שנועדה לייצג את השירים הטובים ביותר בתרבות האמריקאית. בתקווה שיום אחד חייזרים יכלו למצוא את זה ולגלות את צ'אק ברי. ועדה בראשותו של קרל סגן ישבה לקבוע את השירים שנכללו להישלח לחלל. לא כולם הסכימו בהשמת שיר זה, בטענה שהמוזיקה האמריקנית התקדמה מאז.


על ידי מיזוג בלוז וקאנטרי, ברי גם המציא סגנון גיטרה ייחודי - כמו "צלצול פעמון", כפי שהוא ניסח בשיר זה. כך הוא הכניס אוצר מילים חדש לחלוטין למוזיקה הפופולרית בשנות החמישים. בשיריו, ברי לכד את השגשוג החדש של אמריקה לאחר המלחמה.


עם זאת, ברי, בתפקידו כחלוץ הרוק'נ'רול, עסק גם בגזענות ובקנאות, במיוחד כאשר הואשם ב-1961 בהפרת חוק מאן (הובלת אישה או ילדה מעבר לקווי המדינה למטרות זנות). ברי טען שהוא פגש את ג'ניס נורין אסקאלנטי, אינדיאנית בת 14, במהלך הופעה בטקסס ושכר אותה לעבוד במועדון שלו בסנט לואיס. הוא נכלא לאחר משפט שני (ההרשעה הראשונה בוטלה בשל כך שהשופט השתמש שוב ושוב במילה "כושי"), ברי, שהודה בחפותו, סיים לרצות כמעט שנתיים בכלא ויצא משם אדם מריר. בשנים האחרונות הוא נרגע מעט, בין היתר בזכות קבלת פרס מפעל חיים בטקס הגראמי ב-1986 והוכנס להיכל התהילה של הרוק'נ'רול.


ב-18 במרץ בשנת 1973 ובשעה 20:50, שודר בטלוויזיה הישראלית פרק מס' 4 של התוכנית לול.



בתחילת פברואר, של אותה שנה, סיימה חבורת 'לול' את הצילומים לפרק זה, שגם סימן בבירור את פסיעתו של אריק איינשטיין הצידה מעולם הרוק ולטובת ארץ ישראל הישנה והטובה.

השירים שביצע אריק, עם הצ'רצ'ילים החדשים, היו: רוח סתיו, נומי נומי (לילה לילה), רותי (לי כל גל נושא מזכרת), אמא אדמה, לא פעם בקיץ, שיר השוק, יצאנו אט ושיר אחרי מלחמה. בפרק זה גם נשמע קולו הרועם של אורי זוהר שצועק "שקט בבית!".


ההרצאה הכי הכי על אריק איינשטיין והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616459


ב-18 במרץ בשנת 2001 מת ג'ון פיליפס (מנהיג להקת האמהות והאבות) בגיל 65. פיליפס היה במצב בריאותי לקוי בחודשיו האחרונים, כשהוא סובל ממחלות שונות, כולל נגיף קיבה שפגע בכליות שלו. בשנת 1992 הוא עבר השתלת כבד. המוסיקה שהוא עשה הייתה נפלאה אבל בחייו האישיים היו רגעי שפל איומים.



להקת THE MAMAS AND THE PAPAS הייתה להקה של אוהבים, בני זוג וחברים, שהוכיחו את עצמם כנכס הגדול ביותר של ארבעת החברים העיקריים בה כמו גם הקללה שלהם. בשנת 1966, עם הסינגל הראשון שלה, CALIFORNIA DREAMIN, התגלמה הלהקה כהשתקפות האופטימיות שטופת השמש ועוררה צעירים לצעוד לעבר העידן ההיפי עם הרמוניות חזקות ומילים מושכות.


אבל ג'ון פיליפס היה איש רב סתירות; הוא היה אידיאליסט, נהנתן, איש עסקים ומוזיקאי. בשנות השישים המוקדמות, ולפני שמצא את עושרו, הוא ניגן לרוב בבתי קפה בגריניץ' וילאג'. בבית קפה אחד כזה, הוא פגש את הדוגמנית, מישל גיליאם. השניים התאהבו, והוא התגרש מאשתו והתחתן, ב-31 בדצמבר 1962, עם הבחורה הצעירה והיפהפיה. עד מהרה פגשו הם זמר פולק נוסף, דני דוהרטי, ואת חברתו, קאס אליוט. כפי שפיליפס אהב לספר זאת, הארבעה לקחו אל.אס.די ביחד בפעם הראשונה זמן קצר לאחר שנפגשו, וזה יצר קשר ביניהם. הם עברו ללוס אנג'לס כדי לחפש הצלחה.


בשנת 1965, הם התגלו על ידי המפיק לו אדלר והוחתמו בלייבל שלו. פיליפס כתב את הלהיט הראשון שלהם, CALIFORNIA DREAMIN ואחריו זרמו הלהיטים זה אחר זה. פיליפס גם כתב שירים עבור אחרים והצליח בענק עם השיר "סאן פרנסיסקו", אותו שר בשנת 1967 סקוט מקנזי, ששנים לפני כן היה עם פיליפס בלהקת THE JOURNEYMEN. שיר זה הפך להמנון התקופה של 1967.


למרות שהמאמאס והפאפאס עזרו להפיץ את האתוס ההיפי והאהבה החופשית, בתוך הלהקה נרשמו צלילים צורמים רבים, כאשר מישל פיליפס פיתחה רומן עם דני דוהרטי. גם ג'ון פיליפס פיתח רומנים משו אך כשגילה את הרומן של אשתו עם דוהרטי, הוא מיהר לפטר אותה ואמר לה, "את יכולה לעשות לי הרבה דברים מישל, אבל את לא שוכבת עם זמר הטנור שלי".


בשנת 1968 התפרקה כל הלהקה ואז התאחדה בשנת 1971 כדי למלא התחייבויות חוזיות עם אלבום אחד. לדברי מישל פיליפס, "נפרדנו כשלא נשאר כלום בקנקן. אני חושבת שבשנתיים וחצי שהיינו ביחד, נוצר כל כך הרבה, שפשוט לא נשאר כלום".


לאחר פירוק הלהקה והגירושים לאחר מכן ממישל פיליפס, הוא הקליט אלבום סולו בשם WOLFKING OF LA וגם כתב שירים לאמנים כמו הגרייטפול דד.


לאחר שהתעסק במוזיקה לקולנוע ותיאטרון, בתחילת אמצע שנות השבעים, פיליפס חידש את ידידותו עם הרולינג סטונס, והחל להקליט אלבום סולו חדש עם חברי סטונס שונים, כולל צוות ההפקה של מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס. פיליפס: "הם היו המפיקים, והדחף האמיתי מאחורי האלבום, זו הייתה ידידות בלתי צפויה שמיק וקית' הראו לי". אבל בשל התחייבויותיהם של הסטונס לאטלנטיק רקורדס באותה תקופה, כמו גם השימוש המתגבר של פיליפס וקית' ריצ'רדס בסמים, האלבום נגנז. בעקבות מעצר מתוקשר לסמים וסחר בסמים בתחילת שנות השמונים, פיליפס התנקה ובסופו של דבר יצא לדרך עם גרסה מחודשת של המאמאס והפאפאס, שכללה את בתו, מקנזי, שתספר בספרה כי הוא נהג לשכב עמה ואף הכניס אותה להריון. רבים סירבו להאמין לטענה זו רק בגלל שהיא הייתה מכורה לסמים.


זה גם עורר תגובה נגד כשמישל פיליפס סימנה את מקנזי כמייצרת פנטזיות. "למקנזי יש הרבה מחלות נפש", אמרה מישל. "נכון, ג'ון היה הורה רע ומכור לסמים. אבל לעשות את זה לבתו? לא...". אבל כדי להוסיף למחלוקת, גם אחותה למחצה של מקנזי, הזמרת צ'יינה פיליפס, נכנסה לתמונה, ואמרה שהיא מאמינה לטענות של אחותה.


מקנזי, ששיחקה בגיל 12 בסרט המצליח, "אמריקן גרפיטי", מיהרה לפתח התמכרות לסמים ביחד עם זו של אביה. היא טענה שאביה הזריק לה לראשונה סמים כשהייתה בת 17. זו הייתה תחילתה של ירידה להתמכרות שבגללה תפוטר מתפקידה בתכנית טלוויזיה מצליחה ורווחית ותראה אותה נכנסת לגמילה בלא פחות מתשע הזדמנויות. היא טענה שאביה אנס אותה בפעם הראשונה ב-1979, ערב חתונתה עם ג'ף ססלר, שעבד עבור הרולינג סטונס. היא תתגרש מססלר ב-1981.


"בערב החתונה שלי, אבא שלי הופיע והיה נחוש להפסיק את זה. היו לי טונות של כדורים, וגם לאבא היו טונות של הכל. בסופו של דבר התעלפתי על המיטה של אבא... אבא שלי לא היה גבר עם גבולות. הוא היה מלא באהבה, והוא היה חולה בסמים. התעוררתי באותו לילה מהבלאק אאוט כדי למצוא את עצמי מקיימת יחסי מין עם אבי".


במשך השנים הבאות, היא טענה באופן מזעזע, ניהלה עם אביה מערכת יחסים מינית 'בהסכמה'. "הייתי שבר כלי, והסוד שלי בודד אותי. לילה אחד אבא אמר, 'אנחנו יכולים פשוט לברוח למדינה שבה אף אחד לא יסתכל עלינו מלמעלה. יש מדינות שבהן זה נוהג מקובל. אולי פיג'י'...".


ג'ון פיליפס, שכתב את האוטוביוגרפיה המלאה שלו (PAPA JOHN) כשהקריירה שלו דעכה באמצע שנות ה-80, וכבר מת - לא היה מסוגל להגן על עצמו מטענותיה של בתו. נראה שאולי לעולם לא נדע את האמת המלאה. אבל ללא ספק, הגילויים האלו כבר עשו הרבה כדי להכתים ולהרוס את המוניטין של אחד מהסמלים האמיתיים של שנות השישים - ג'ון פיליפס.


גם זה קרה ב-18 במרץ:



- בשנת 1959 הודיעה חברת EMI על כוונתה להפסיק הדפסת תקליטים שמסתובבים במהירות של 78 סיבובים לדקה.


- בשנת 1967 הופיעה להקת CREAM בבריסטול. ביקורת שפורסמה על ההופעה בעיתון THE BRISTOL EVENING POST התלוננה על הרעש העצום שבקע מכיוון הבמה. אותו כתב מוזיקה טען שלקח לו שעה עד ששמיעתו חזרה אליו.


- בשנת 1965 העניק ג'ון לנון 20,000 ליש"ט לחברו הקרוב פיט שאטון, על מנת שהאחרון יפתח עם זה סופרמרקט.


- בשנת 1967 הודיע עיתון המוזיקה הבריטי 'אן אם אי' שסטיב וינווד הולך להקים להקה עם מתופף בשם ג'ים קאפאלדי, הגיטריסט דייב מייסון ונגן כלי הנשיפה כריס ווד. ההרכב הזה הפך בהמשך להיקרא 'טראפיק'.


- בשנת 1958 קיבל ג'רי לי לואיס את הכבוד להיות האמן הראשון שמופיע בתוכנית הטלוויזיה האמריקנית AMERICAN BANDSTAND עם הקלטה חיה לגמרי. כמו כן הוא הראשון שקיבל אישור לבצע שלושה שירים בתוכנית.


- בשנת 1941 נולד זמר הנשמה וילסון פיקט. הוא מת בינואר 2006.


- בשנת 1976 נערכה הקרנת בכורה בלונדון של הסרט 'האיש שנפל מכוכב אחר', בכיכובו של דייויד בואי. עלילת הסרט היא על חוצן שמגיע לכדור הארץ במטרה למצוא מים עבור הכוכב שלו שסובל מהתייבשות.


- בשנת 2011 מת בסיסט להקת הצלליות, ג'ט האריס, בגיל 71. הוא ניגן בס בלהיטיה הרבים של הלהקה, כולל APACHE.


- בשנת 1972 הגיע שירו של ניל יאנג, HEART OF GOLD, למקום הראשון במצעד האמריקני. בשיר זה שרים גם ג'יימס טיילור ולינדה רונסטאדט.


- היום בשנת 1985 יצא תקליט-פסקול של פיטר גבריאל לסרט BIRDY.

- בשנת 1966 נולד ג'רי קאנטרל, גיטריסט להקת אליס אין צ'יינס.


- בשנת 1977 יצא תקליטון הבכורה של להקת הקלאש, עם השיר WHITE RIOT. גרסת התקליטון מתחילה עם רעש של סירנת משטרה.


- בשנת 1947 נולד בארי וילסון, המתופף של להקת פרוקול הארום בין השנים 1976-1968. סיפור מותו המצמרר נמצא גם הוא בספרי הרביעי, "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום" - לפרטים ולרכישה בלחיצה פה.


- בשנת 1948 נולד בובי ויטלוק, שרבים זוכרים אותו כפסנתרן עסוק מאד בסוף הסיקסטיז ותחילת הסבנטיז (בין השאר בלהקת דרק והדומינוס). עם השנים הוא נאלץ להיאבק בשדים משלו עד שיצא מזה וגם כתב על כל המסע שלו ספר אוטוביוגרפי משובח.


- בשנת 1989 הכריזה תחנת רדיו בקליפורניה על מבצע השמדת כל תקליטי קאט סטיבנס כמחאה על תמיכתו במשטר של חומייני.


- בשנת 1996 נעשה הלא יאמן וחברי הסקס פיסטולס הנותרים הודיעו לתקשורת כי הם מתאחדים. סולן הלהקה, ג'וני לידון, הבטיח מזה שנים שהלהקה לא תתאחד אך באותו מעמד הוא הכריז: "מצאנו מטרה חשובה לעשות זאת והיא הכסף שלכם".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page