רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-18 בספטמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-18 בספטמבר (18.9) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אי אפשר להתחיל ולהסביר את המוסיקה של המודי בלוז מבלי להתייחס לתקליט DAYS OF FUTURE PASSED. התקליט הזה היה עבורי רגע מוסיקלי אחד ארוך. זו הייתה הפעם הראשונה בה קיבלנו מספיק זמן אולפן ליצירה משמעותית" (ריי תומאס - המודי בלוז)

ב-18 בספטמבר בשנת 1970 יצא תקליטה השני של להקת בלאק סאבאת' ושמו PARANOID.

SIDE 1

1. War Pigs

2. Paranoid

3. Planet Caravan

4. Iron Man

SIDE 2

1. Electric Funeral

2. Hand Of Doom

3. Rat Salad

4. Fairies Wear Boots

עם כל הכבוד ללד זפלין, דיפ פרפל ושאר הלהקות הכבדות של אז - רק להקה אחת הביאה את צליל החורבן האמיתי ויצקה בסיס איתן לרוק הכבד. זוהי להקת בלאק סאבאת' (שחבריה הגיעו, במקרה, מאותו מקום בו הגיעו שניים מחברי לד זפלין - בירמינגהם). תקליט שני זה שלהם, שיצא ממש ביום בו ג'ימי הנדריקס מת, נשמע רענן ונושך עד עצם היום הזה. זה השילוב המנצח בין המוזיקה המחתרתית למיינסטרים.

הזמר, אוזי אוסבורן: "בתקליט הזה עברנו מארבעה לשישה עשר ערוצים באולפן. זה היה פיתוי אדיר להתעסק עתה עם כל מיני אפקטים. חשבתי שהנה אנחנו הביטלס מעורבבים עם פינק פלויד ומעל כל זה מטפטף עלינו אסיד".

אין קונספט ממשי בתקליט הזה, שהורכב בעיקר משמונה קטעים שנוצרו, ברובם, בג'אמים שערכו יחדיו חברי הלהקה על הבמות השונות. בסיסט הלהקה, גיזר באטלר: "נכנסנו לאולפן, התחברנו למגברים וניגנו כאילו אנחנו בהופעה חיה. כך זה הוקלט. אבל לא כל להקה יכולה להקליט כך ולהישמע כך".

שיר הפתיחה המאסיבי, WAR PIGS, נקרא במקור בשם WALPURGIS, כשמילותיו נשענו על עניינים פוליטיים. השם WAR PIGS היה אמור להיות גם שמו של התקליט, עד שהגיע 'פרנואיד' וזכה בקופה, בגלל חשש חברת התקליטים מהתגובה של תומכי מלחמת ויאטנם מאותו השם של חזירי מלחמה. באטלר: "רצינו שהתקליט השני שלנו ייקרא WALPURGIS וגם כתבנו שיר בשם זה, שבהמשך הפך להיקרא WAR PIGS. כשחברת התקליטים ביקשה לדעת מה יהיה שם התקליט, אמרנו לה את דעתנו ונשאלנו מה פירוש הדבר. אז ענינו כי זה חג המולד של השטן וחברת התקליטים מיהרה להגיב ב'לא תודה'..."

הגיטריסט, טוני איומי: "השיר WAR PIGS נוצר במועדון בציריך, בו אולצנו לנגן שבע הופעות ביום, במשך 45 דקות בכל פעם. לא היינו לנו מספיק שירים ונאלצנו להמציא. כך נוצר גם השיר הזה, ששיפרנו אותו מהופעה להופעה עד שהקלטנו אותו".

שיר הנושא שבתקליט הוא גם התקליטון הראשון שיצא ללהקה אותו היא כתבה במו ידה. התקליטון עם השיר הזה צעד 18 שבועות במצעד הבריטי וגם הגיע, ב-10 באוקטובר 1970, אל המקום הרביעי והמכובד. הלהקה הכבדה והנהדרת הזו לא זכתה להצלחה שכזו בהמשך.

גיזר באטלר, סיפר: "רוב השירים לאלבום השני שלנו, 'פרנואיד', נכתבו בתקופת יציאת האלבום הראשון. הקלטנו את השירים האלה, באופן חי למעט מספר העלאות, במשך כיומיים שלושה. ואז נשאר לנו זמן קצר להשחלת שיר נוסף בתקליט. היינו זקוקים לשלוש דקות כדי למלא את התקליט. טוני איומי, הגיטריסט שלנו, המציא במהרה את ריף הגיטרה. אני מיהרתי לכתוב מילים ואוזי שר אותן למיקרופון כשהוא קורא מהדף שהוצב מולו. השיר הזה מדבר על דיכאון. זאת בגלל שלא ידעתי אז את ההבדל בין דיפרסיה לבין פרנואידיות". דרך אגב, במילים של השיר אין אפילו פעם אחת את המילה 'פרנואיד'.

במהלך הקלטת השיר נאלץ איומי לסבול כאבים של פנס שזהר באחת מעיניו, לאחר שהוא ולהקתו נכנסו לפני כן לקטטה עם בריונים. פנס אחר הפריע לאיומי כשחברי הלהקה ניצבו באולפני תכנית הטלוויזיה 'טופ אוף דה פופס', כדי לבצע 'תזמורת בצורת' לצלילי הפלייבק של השיר שהפך לשלאגר. היה זה אקט מסוכן ללהקה, שפחדה לקבל תיוג של התמסחרות מצד מעריציה הצמודים.

טוני איומי: "הגענו לאולפן הטלוויזיה וחשנו מפוחדים כי זו הייתה תכנית מאד נחשבת. כנראה היינו הלהקה הרועשת ביותר שם באותו יום. אני ממש לא אהבתי את האווירה ששררה שם. בשלב מסוים העניינים התחממו ולא לטובה. בשלב מסוים דרשתי מאיש התאורה לכבות את האור שהאיר עליי. האור הזה שיגע אותי. אותו איש סינן משהו והלך לכבות את הפנס ונותרתי לנגן בחשיכה מול כמה מיליוני צופים. זו הפעם האחרונה שעשינו דבר שכזה".

באטלר: "אחרי שהופענו עם השיר בתוכנית טופ אוף דה פופס, החלו להגיע להופעותינו בחורות צעירות. הן טיפסו אל הבמה וכפו עצמן עלינו בזמן שהופענו. זה היה טוב, אבל ידענו שאם זה יימשך, אנחנו נישאב לתדמית של להקת פופ וזה כבר לא היה טוב. לכן החלטנו לא להקליט יותר שירים לתקליטונים".

איומי סיפר בספרו האוטוביוגרפי: "טכנאי ההקלטה שלנו, רוג'ר באין, בישר כי חסרות שלוש דקות להשלמת התקליט. כל שאר הלהקה יצאה מהאולפן כדי לאכול צהריים ואני נשארתי שם וחיפשתי רעיונות. לפתע צץ לי הריף הזה. כשהם חזרו, השמעתי להם והם אהבו את זה מאד. אני לא זוכר אם אוזי עזר לגיזר לכתוב את המילים. אין לי מושג כיצד גיזר בא עם הרעיון למילים אך היה לו דמיון עשיר מאד. לא תמיד אוזי הבין את מה שגיזר נתן לו לשיר. אוזי ואני לא ידענו מה זה פרנואיד. שנינו הלכנו לאותו בית ספר מחורבן שהיה רחוק ממילים כמו זו. אנחנו ידענו מה זה 'פאק'. וגם ידענו מה זה PISS OFF. אבל פרנואיד? לא ידענו כלל מה זה ולכן נתנו לגיזר, האינטליגנטי שביננו, לכתוב את המילים. כל הקטעים שיצרנו עד אז היו באזור החמש דקות. לכן הקלטנו את השיר הזה במחשבה אחת בלבד - למלא חור בתקליט. זה היה שיר שפשוט זרקנו פנימה כלאחר מחשבה".

השיר השלישי בתקליט הוא PLANET CARAVAN המרחף והחלומי. קולו של אוזי הועבר פה דרך מדבר לזלי, של אורגן האמונד, כשהוא במצב סיבובי מהיר. עם חליל הצד והבונגוס נשמע השיר הזה יותר קרוב לפינק פלויד, של התקליט MORE, מאשר לבלאק סאבאת'.

וכדי לתת את האווירה המתאימה לתקליט הזה, הרשו לי לתת את המיקרופון למאסטרו אוזי, שסיפר באותה שנת 1970, לעיתון NME, על כל שיר בתקליט. מדובר בכתבה נדירה היישר מהאוסף שלי.

על WAR PIGS: "זה שיר על אנשי VIP שיושבים למעלה ושולחים את הפרולטריון לצאת ולהילחם במלחמות. אנשי ה-VIP לא יוצאים למלחמות. אנחנו לא להקה פוליטית, פשוט יש לנו מסרים בשירים שלנו".

על PARANOID: "אנחנו לא להקה של תקליטונים. אחרי התקליטון הראשון שהוצאנו, כתבנו את השיר הזה באופן סתמי והנה עכשיו הוא מצליח מאד".

על PLANET CARAVAN: "כתבנו את השיר הזה באולפן. החלטנו לגוון באלבום, אז כתבנו שיר על אדם שהולך לחלל ורואה שם כוכבים ודברים אחרים".

על IRON MAN, שסוגר את צדו הראשון של התקליט: "זה על אדם שהמציא מכונת זמן והוא טס עמה בזמן ואז הוא מגלה שנחת בזמן בו כדור הארץ עומד להסתיים.הוא מנסה לדבר עם אנשים אך אין מי שיקשיב לו. אז אותו איש ברזל מתעצבן ומחליט לנקום, עם הרג אנשים. כל טוב שניסה לעשות הפך לרע".

על ELECTRIC FUNERAL: "בעתיד צפויה לנו מלחמה גרעינית. על זה מספר השיר הזה".

על HAND OF DOOM: "זה על אנשים שמשתמשים בסמים ומה שקורה להם בעקות זה. עדיף שנפחיד אנשים במסרים שלנו מאשר שינסו לבד את הסמים. אני לא בא לצייר אותנו כמלאכים אבל אני יכול להצהיר שלא השתמשתי מעולם הסמים כבדים".

השיר השביעי בתקליט נקרא RAT SALAD והוא, כמו 'מובי דיק' של זפלין, נועד להציג את המתופף המוכשר, ביל וורד.

השיר שחותם את התקליט הוא FAIRIS WEAR BOOTS: "גם זה שיר שבא להזהיר מפני שימוש בסמים כבדים".

מהדורת הוויניל המקורית בבריטניה הייתה עם עטיפה נפתחת. בחלק הפנימי שלה הייתה תמונה בשחור-לבן של הלהקה, שעמדה בחוץ על גבעה עם עשב. כדי למתוח את התמונה המקורית על שני צדי העטיפה הפנימית, אוזי אוסבורן הופרד משאר חברי הלהקה וחלק מהדשא הועתק והודבק באמצע. ומי זה הבחור עם החרב והקסדה בעטיפה הפנימית? לא ידוע - אבל עטיפה זו נחשבת לאחת הקלאסיות ברוק הכבד.

שימו לב - התקליט יצא גם במיקס קוואדרפוני (סראונד של ארבעה רמקולים) ויש שינויים מהותיים של עריכות ותוספות שאין בגרסה הידועה.

ב-18 בספטמבר בשנת 1973 רכש רינגו סטאר את אחוזתו של ג'ון לנון, TITTENHURST PARK, ובה 26 חדרים ושטח ענקי ובו אגם.

לנון נאלץ להוציא את האחוזה למכירה כדי לממן את ההלוואות שלקח ממנהלו, אלן קליין. רינגו יקים שם אולפן הקלטות שייקרא STARTLING STUDIO. האחוזה תהיה בבעלותו עד שנת 1988, אז הוא ימכור אותה לשייח' זאיד בין סולטאן אאל נהיאן, נשיאה הראשון של איחוד האמירויות הערביות והאמיר של אבו דאבי. ואם חשבתם שהשייח' ישמור על שטח האחוזה כפי שהיה, תשאלו את השכנים שסבלו יומם וליל מרעש אדיר של משאיות ודחפורים.

באותו יום של 1973 עבר לנון מחוץ לבניין הדקוטה והיישר ללוס אנג'לס. בשנת 1980 הסביר מדוע: "יוקו זרקה אותי משם! היא אמרה לי להסתלק משם. אז אמרתי בסדר וחשבתי שאצא סופסוף למסלול של רווק הולל. אבל בדיעבד זה היה גרוע בשבילי". עם הגיעו ללוס אנג'לס הוא נכנס למלון בוורלי הילס, תחת השם הבדוי מיסטר קורי. היכונו בהמשך ל"סוף השבוע האבוד"...

ב-18 בספטמבר בשנת 1967 יצא בארה"ב האלבום SMILEY SMILE של הביץ' בויז.

SIDE 1

1. Heroes And Villains

2. Vegetables

3. Fall Breaks And Back To Winter

4. She's Goin' Bald

5. Little Pad

SIDE 2

1. Good Vibrations

2. With Me Tonight

3. Wind Chimes

4. Gettin' Hungry

5. Wonderful

6. Whistle In

היה זה אלבום שונה ממה שתיכנן בריאן ווילסון להפיק ללהקה, בדמות פרויקט שאפתני ושמו SMILE. אבל התחרות הקשה שלו מול הביטלס גרמה לו להישבר. חברת התקליטים דרשה מוצר חדש ולא הייתה ברירה אלא ללקט את השברים ולעשות מהם אלבום כלשהו. וזו התוצאה. רק השירים GOOD VIBRATIONS ו- HEROES AND VILLAINS מופיעים בגרסתם המקורית. השאר הוקלטו מחדש.

מתופף הלהקה, דניס ווילסון (שבקושי תופף אז בהקלטות כי נגן אולפן בשם האל בליין עשה לו את העבודה) סיפר אז: "זה לא אלבום שאפתני כמו פט סאונדס. אבל האלבום הזה הוא המהנה ביותר שעשינו. הקשבתי לו בעודי נמצא בג'ונגל באפריקה וזה היה ממש כיף".

השיר GOOD VIBRATIONS נכנס לתקליט זה במטרה אחת והיא להגביר מכירות. בריאן ווילסון היה נגד הכללתו באלבום אך הוא הובס מול דעת שאר חברי הלהקה. זו הפעם הראשונה בה הלהקה שלו הכניעה אותו בהחלטה. היה זה סופה של תקופה עבורו.

המעריצים ומבקרי המוזיקה לא האמינו כששמעו לראשונה את האלבום הזה - ולא לטובה. קדמו לכך חודשים של פמפום היסטרי לקראת צאת הפרויקט "סמייל", כולל תכנית הטלוויזיה INSIDE POP ובה נראה בריאן שמכריז כי יוציא את האלבום הטוב ביותר שנוצר בעולם. והנה יוצא האלבום הזה והוא כבלון יום הולדת קטנטן לעומת הכדור הפורח שהובטח להם. בעיני רבים, להקת הביץ' בויז עברה את זמנה עוד לפני כן והמוצר החדש הזה רק אישר את קביעתם.

הסיפור של הפרויקט "סמייל" מתחיל עם שיר אחד בשם GOOD VIBRATIONS. הסימפוניה הקצרה הזו החלה להתגבש בפברואר 1966. זה היה בעת ההקלטות לתקליט PET SOUNDS של הלהקה. השיר הזה לא היה מיועד במקור לפרויקט אך הוא היה הראשון שווילסון הלחין על ידי חיבור רעיונות מוסיקליים שונים לגמרי. זו הייתה הפעם הראשונה שדבר כזה נעשה בתחום הפופ.

המורכבות של השיר הזה גרמה להוצאת תקציב כספי ענק על ההקלטות. סכום שלא נשמע כמותו עד אז. 70 שעות של הקלטות נרשמו לשיר הזה.

ווילסון נהג בתקופה ההיא ליצור ולהקליט בזמן שחברי להקתו נדדו בדרכים בסיבובי הופעות. לפיכך ווילסון העסיק נגני אולפן מיומנים שהיו נרגשים בעצמם לעבוד עם 'מוח הפלא המוסיקלי'.

חוץ מפרנק זאפה, בריאן ווילסון היה היחיד שהצליח באופן מושלם לכתוב, לעבד ולהפיק בצורה כה מושלמת.

השם המקורי שווילסון הביא לפרויקט החדש שלו היה DUMB ANGEL. אין ספק שזה דבר שתיאר יותר את יוצר העניין מאשר המילה SMILE. הוא היה שקוע במלוא הרצינות בקונספט שלו ושאף במוחו כל הזמן להעפיל על היצירה האחרונה שהביטלס שיחררו לשוק. כל קטע חדש שהביטלס הוציאו היה כמו פצצת אטום שנחתה על ראשו ולא נתנה לו מנוח.

בזמן שבריאן רצה למשוך קדימה, שאר חברי הלהקה הסתובבו בדרכים וניגנו לקהל את להיטי העבר שלהם. כשהם הגיעו בחזרה לאולפן ההקלטות על מנת לבצע את מה שבריאן כתב להם, נוצרו רגעים מאד לא נעימים.

מצד אחד היה זה בריאן שדרש או הפציר בהם להקליט שוב טייק אחרי טייק על מנת להגיע לרגע המוסיקלי המושלם. מצד שני היו אלה חברי הלהקה שגיחכו מול המפיק המעורער שלהם. הם ראו במוסיקה שלו משהו מתוחכם מדי ומאד לא מסחרי. הם אף לעגו במפורש שמבחינתם זו מוסיקה שיצאה ממוחו המסומם של בריאן.

זמר הלהקה, מייק לאב, דאג לא פעם ולא פעמיים לשחרר משפטים ארסיים נגד בריאן. לאב היה ממש נגד הפרויקט הזה. הוא התקיף גם את התמלילן שווילסון הביא לפרויקט - ואן דייק פארקס.

האחרון לא החזיק מעמד זמן רב מול הארס של לאב והחליט לפרוש מהפרויקט לטובת התמקדות בקריירת סולו משלו.

בריאן היה אומלל. הוא ניסה ליצור בעוד הוא נגרר כל הזמן לישיבות להקה משעממות על הקמת לייבל חדש בשם BROTHER RECORDS. מצד שני הוא הרגיש את החום הלוהט של נשיפות חברת CAPITOL בעורפו. החברה ההיא כל הזמן לחצה עליו לייצר חומר מסחרי. ולא סתם. חברת CAPITOL ראתה היטב כיצד התקליט PET SOUNDS נכשל במצעדים והצעד היחיד לשמור על שם הלהקה היה לשחרר אלבום אוסף.

ואם זה לא מספיק, גם הייתה באותו זמן תביעה של הלהקה נגד CAPITOL על תמלוגים שלא שולמו.

ב-1967 הגיע בריאן ווילסון לדיכאון יצירתי ותשישות פיזית קשים. אובדן התמלילן שלו היה הקש ששבר את גב הגאון. ב-18 במאי 1967 נערך הסשן האחרון לפרויקט "סמייל". ובאופן סימבולי להחריד, זמן קצר לאחר מכן יצא התקליט סרג'נט פפר. בריאן ווילסון הובס סופית. הסמים והדיכאון השתלטו עליו סופית. החיוך על פניו נמחק.

גם זמר הלהקה, קארל ווילסון, הצטרף לחבורת המבקרים נגד האלבום SMILEY SMILE: "זו הייתה טפיחה קלילה במקום המכה האדירה שתוכננה במקור". בארה"ב הגיע האלבום למקום ה-41 בלבד במצעד. היה זה כישלון מהדהד. באנגליה הוא יגיע בהמשך למקום התשיעי והמכובד יותר. אבל גם התקשורת הבריטית לא היססה לנעוץ בו ציפורניים. במלודי מייקר נכתב עליו: "אין ספק שזה האלבום הגרוע ביותר של הביץ' בויז. הוא מכיל שני שירים טובים שכבר קיבלנו לפני כן כתקליטון אבל שאר השירים נשמעים כהקדמות לא גמורות לשירים. יש קטע אינסטרומנטלי אומלל בשם FALL BREAKS AND BACK TO WINTER והשאר ממש ילדותי. זו ממש טרגדיה לעומת העבר המפואר. יוקרת הלהקה נפגעה באופן חמור".

עם האלבום בחוץ, היה ברור לכל שבריאן ווילסון בן ה-25 איבד את השליטה בביץ' בויז ושהכוח שהניע אותו ליצור מוזיקה טובה נטש אותו. מרגע זה הוא יפסע לאחור ויאפשר לאחרים להתבטא מוזיקלית. מאחורי העטיפה העליזה והצבעונית שבאלבום זה מסתתרים צלילים ממש עצובים.

ועדיין, לדעתי זה אלבום טוב שלהקות אחרות היו הורגות כדי לעשות כמותו. אבל מהביץ' בויז ציפו ליותר...

ב-18 בספטמבר בשנת 1972 ערך דייויד בואי אודישן לפסנתרן המשמעותי, מייק גארסון.

ביום זה הגיע בואי עם חברי להקתו (ושאר הצוות הטכני) להופעה בניו יורק. יחד עמם היו גם הצלם, מיק רוק, אשתו שילה, היחצ"ן דיי דייויס, מנהל הדרכים וויל פאלין, מעצבת השיער סוזי פאסי והמאבטחים סטואי ג'ורג' וטוני פרוסט.

קצת לפני הגעתם לשם קיבלה קלידנית ויוצרת מוזיקת אוואנגארד בשם אנט פיקוק הזמנה מבואי לנגן בסינטיסייזר באלבומו הבא. היא סירבה אך המליצה לו על פסנתרן ושמו מייק גארסון, שניגן לפני כן באלבומה I'M THE ONE. גארסון לא שמע עד אז על בואי, אך בכל זאת הוא ביטל את שיעור הפסנתר שקבע לאחד מתלמידיו ורץ מהר לאודישן במשרדי חברת התקליטים RCA. שם בואי נתן לו את דף התווים לשיר CHANGES. גארסון ניגן את האקורדים של פתיחת השיר והגיטריסט מיק רונסון קפץ מיד והכריז: "קיבלת את העבודה!".

גארסון: "הופתעתי כשפנו אלי לעבוד איתו ב-1972, כי לא ידעתי מי הוא. לא ידעתי למי אני הולך לאודישן. היה לי בדיוק סיום סדרה של קונצרטים ג'אז, וזה רגע לפני הלילה שהוא התקשר כשהיה במנהטן. ניגנתי עם סקסופוניסט שניגן עם מיילס דייויס, רק אחד הגדולים במוזיקאי הג'אז בעולם. התאמנתי שמונה שעות ביום

במשך עשר שנים כדי להגיע לאן שהייתי. הסתכלתי על המשפחה שלי באותו לילה ואמרתי, 'זה לא יעבוד'. גרתי בברוקלין בדירה שעלתה 150 דולר לחודש, אבל כשאתה מרוויח 5 דולר ללילה, זה קשה למצוא כסף.

אז בצחוק אמרתי לעצמי, 'אני חושב שאני צריך לצאת עם כוכב רוק מפורסם'. אלו היו המילים המדויקות שלי. אבל באופן מעניין למדי, הם אומרים שאם אתה יכול לחשוב שזה בראש שלך - אולי תוכל להביע את זה, ולמחרת קיבלתי שיחה מוודי הרמן. אבל גם קיבלתי אז טלפון מדיוויד בואי. אני חושב שזה היה מהמנהל שלו, טוני דפריס. נסעתי מברוקלין לעיר ניו יורק, נכנסתי לאולפני RCA, והחבר'ה האלו היו פרועים. שיער אדום, בגדים מצחיקים. היו שם דייויד, טרבור (בולדר הבסיסט) ,וודי (וודמאנסי המתופף). ליד הפסנתר, מברך אותי בחום רב, היה (הגיטריסט) מיק רונסון. דפי התווים היו CHANGES, שלא אמרו לי דבר, אבל לאחר שניגנתי באלף חתונות ובר מצווה בניו יורק, יכולתי לקרוא כל דבר. אז ניגנתי עם הדף ואני נשבע שתוך שבע שניות מיק אמר, 'יש לך את העבודה'.

כל השאר חייכו. הם שכרו אותי לשמונה שבועות והם לא הצליחו להיפטר ממני. בשנתיים הראשונות דייויד פיטר חמש להקות ואני הייתי היחיד שנשאר. הוא המשיך לשנות סגנונות, אלא בגלל שהיה לי ספקטרום רחב למדי, לאחר שניגנתי כל כך הרבהיצירות קלאסיות וג'אז ופופ וגוספל, יכולתי לנגן עם כל אחד. הוא היה הליהוק הכי טוב שהיה לי אי פעם, טוב יותר אפילו ממיילס דייויס. הוא הוציא ממני את כל מה שלמדתי אי פעם. אהבתי שלא ידעתי כלום על רוק. אני עדיין לא. הוא פשוט היה מוקסם מסגנון החיים שלי כמוזיקאי ג'אז, והוקסמתי מהברק שלו. בשנת 1972 הייתי מתגנב החוצה אל הקהל לצפות בהופעה כי ניגנתי רק בחצי מהשירים. הייתי מהופנט. חברי הג'אז שלי חשבו שמכרתי את נשמתי. למעשה חשבתי שהם לא מקדמים את המוזיקה שלהם. הדבר הבא אחרי האודישן, אני איתם בקליבלנד. אני יושב ליד הפסנתר, מסתכל לימיני ורואה ערימת רמקולים ואמרתי לדיוויד, "מערכת ההגברה פונה לכיוון הלא נכון". הוא חייך ואמר שזו מערכת המוניטור שלי, זה רק בשבילי. לא האמנתי".

ב-18 בספטמבר בשנת 1970 יצא האלבום KILN HOUSE של להקת פליטווד מאק. זה האלבום הראשון שיצא ללהקה לאחר פרישתו של פיטר גרין ממנה.

SIDE 1

1. This Is The Rock

2. Station Man

3. Blood On The Floor

4. Hi Ho Silver

5. Jewel Eyed Judy

SIDE 2

1. Buddy's Song

2. Earl Gray

3. One Together

4. Tell Me All The Things You Do

5. Mission Bell

זו הייתה תקופה בה חברי הלהקה עברו להתגורר בקומונה, שכלפי חוץ נראה כי שררה בה אווירה נינוחה אך בפנים עדיין ביעבעה מהטראומה של העבר. עזיבתו של הגיטריסט המייסד, פיטר גרין, ערערה את הנותרים. הגיטריסט ג'רמי ספנסר: "חשתי שאינני מסוגל למלא את מקומו. כל שידעתי זה לנגן רוק'נ'רול. פיטר היה מוזיקאי מפותח יותר ממני. לא יכולתי לנגן את החומרים שאנשים ציפו מאיתנו לנגן מיד עם לכתו". גם לגיטריסט השני שנותר בלהקה, דני קירווואן, היו שדים משלו, שבאו בצורת התמכרות לאלכוהול.

כריסטין מקווי, אשתו של בסיסט הלהקה (ג'ון מקווי) והקלידנית / זמרת החדשה בה: "דני היה מאד נוירוטי. היה מאד קשה לעבוד איתו. הוא לא יכל להביט לך בעיניים. לשהות במחיצתו הייתה חוויה עתירת מתחים". למעשה, מקווי, שהייתה לפני כן בלהקת הבלוז-רוק, צ'יקאן שאק, העניקה משירתה ונגינתה להקלטות התקליט הזה והפכה חברה מן המניין בלהקה רק עם השלמת התהליך.

קלייר, אשתו ההריונית אז של קירוואן לא הוסיפה חיים קלים בקומונה. היא נהגה להכות את בעלה ולהרביץ לו. ללא גרין בסביבה חדלה פליטווד מאק לתפקד כלהקת בלוז. בקומונה החברים שתו המון אלכוהול, עישנו חשיש לרוב וניגנו. ברור כי האלבום הזה, הנושא את שם הבית בו גרו ארבעת החברים יחדיו, הביא עמו להקה שונה, שלאט אך בבטחה סללה את דרכה לקבלת ה- GREEN(LESS) CARD. שימו לב לשיר STATION MAN - ככה כותבים שירים.

עיתון ביט אינסטרומנטל פרסם בביקורתו: "ללא פיטר גרין, פליטווד מאק נשארה להקה טובה. יש כאן הדים מהדהדים מעבר הרוק'נ'רול הרחוק של שנות החמישים לצד אווירה מרגיעה ושורשית. החיקוי של ג'רמי ספנסר את באדי הולי נשמע מצוין ויש פה גם את עבודת הגיטרות הנהדרת שהפכה את הלהקה לגדולה שהיא". במלודי מייקר כתבו ש"זה לא אלבום ממש יצירתי אך מנוגן להפליא ומהנה".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "הייתי בטוח שעזיבתו של פיטר גרין את פליטווד מאק סימנה את סופה של הלהקה ההיא. וזה קרה. הלהקה הזו נפלה. אחרי הכל, זה היה הפליטווד מק של פיטר גרין בהתחלה, ולמרות שמעולם לא היה רק חלון ראווה לכישרונות הכל כך ברורים של גרין, הוא עדיין היה בהחלט המלך של ההרכב.

בסדר. הלהקה התקפלה, אבל הלהקה לא התפרקה. דני קירוואן וג'רמי ספנסר תפסו את הנחיתות ובנו מנוע חדש למכונה הזו. הם לא ניסו להסתובב או להסתיר את מה שרוב האנשים חשבו שיהיה חור בולט ביותר בלהקה (המקום של גרין), אלא העבירו הילוך וביצעו פנייה מהירה במהירות גבוהה מהשביל הקוסמי שגרין השאיר אל עבר וינטג' רוק'נ'רול. זה אלבום מתוכנן ומוכן, בניגוד ל'היי, בואו נקליט את כל הדברים המטופשים האלו שיש לי', שעליו הצביע תקליט הסולו שיצא בעבר לג'רמי ספנסר בליווי הלהקה".

ב-18 בספטמבר בשנת 1981 יצא האלבום ABACAB של להקת ג'נסיס.

SIDE 1

1. Abacab

2. No Reply At All

3. Me And Sarah Jane

4. Keep It Dark

SIDE 2

1. Dodo

2. Lurker

3. Who Dunnit?

4. Man On The Corner

5. Like It Or Not

6. Another Record

פיל קולינס: "האלבום הזה היה הנקודה בה חברי הלהקה באמת החלו לדבר זה עם זה. זו הסיבה בגללה הייתי נלהב להקליט את האלבום. אפשר להגיד שהלהקה מתחילה באמת מפה. לשם שינוי, הפעם יכולנו להעיר הערות מוזיקליות זה לזה מבלי שמישהו ייפגע". לא כולם אוהבים את האלבום הזה. נתקלתי בלא מעט אוהבי ג'נסיס שקטלוהו בגלל היותו קליט מדי. פיל קולינס היה אז דמות מרכזית בלהקה, הן כסולן והן כמתופף, וקריירת הסולו שלו החלה להיסלל במקביל לאלבום "אבאקאב". הצלילים של האלבום הקודם DUKE, עם האווירה המיוחדת בהם, פינו את מקומם לצליל מסחרי וקליט שכוון היטב לאיצטדיונים הגדולים.

קודם כל, כיצד נוצר שם האלבום המוזר? ובכן, בגלל שהמבנה של שיר הנושא הולך כך: A מסמן את מיקום הבתים בשיר. B זה בשביל פזמוני השיר ו- C זה החלק האמצעי השונה מהבית והפזמון. כך נוצר ABACAB (בית, פזמון, בית, חלק אמצעי ומגשר, בית, פזמון).

ובכן, זה היה התקליט הראשון של ג'נסיס שיצא בעקבות הצלחת הסולו הגדולה של פיל קולינס עם אלבומו, FACE VALUE. ג'נסיס כבר עבדה על תקליטה החדש כאשר תקליט הבכורה של קולינס הפליג לראש מצעד האלבומים בבריטניה ולעשרת הגדולים בארה"ב. הביטחון שבא עם הצלחת האלבום הזה נתנה לקולינס אפשרות להשפיע יותר על גישתה של הלהקה לכתיבה. עדות לכך ניתן לראות בשירים כמו NO REPLY AT ALL, שהביא לאולפן את חטיבת כלי הנשיפה של להקת אדמה, רוח ואש, בה הוא השתמש באלבום שלו.

פיל קולינס: "זה היה הרעיון שלי להביא את כלי הנשיפה. הכרתי אותם כשהשתמשתי בהם לאלבום הסולו הראשון שלי. דאגתי מאד שהרעיון הזה לא יעבוד בג'נסיס וידעתי שיאשימו אותי בכך, אם זה לא יצליח. טוני (בנקס) היסס בהתחלה, אבל הוא שמח מהתוצאה". הייתה זו גישה חדשה עבור ג'נסיס שהתהדרה בעבר בהמון צלילים ואקורדים. הפעם הגישה הייתה LESS IS MORE. הפעם הם גם השתמשו יותר במכונות תופים במהלך תהליך הכתיבה, ושחררו את קולינס לאלתר מלודיות ווקאליות על המוזיקה של בנקס וראת'רפורד. זה גם אמר שהשירים לא סבלו מחזרות יתר לפני ההקלטה, כפי שקרה לפעמים בעבר. הלהקה הצליחה ללכוד בהקלטה פשוטה את התחושה המוקדמת והגולמית של שיר ולעמוד בפיתוי לייפות יתר על המידה את העיבוד.

כדי לעזור לחברים להשיג את הסאונד המופשט החדש הרצוי, הם החליטו להחליף את המפיק/טכנאי ההקלטה, דיוויד הנטשל, שסיפר, "הצלחת הסולו של פיל והסאונד שהוא קיבל עם יו פאדג'הם היו בוודאי השפעה גדולה, לא רק על העמדה שלי מול הלהקה, אלא ברור מאוד גם על העתיד של ג'נסיס". פאדג'הם עבד עם קולינס על אלבום הבכורה שלו ולפני כן השניים עבדו בהקלטת תקליטו השלישי של זמר ג'נסיס בעבר, פיטר גבריאל. שם השניים פיתחו צליל תופים חי ענק. פאדג'הם הסביר מאוחר יותר איך הגיע הסאונד: "יום אחד פיל ניגן באולפן ולחצתי בלי משים על כפתור האינטרקום בין חדר הבקרה לחדר הנגינה. לפתע יצא הסאונד האדיר הזה, שכולם בחדר הבקרה אמרו שנשמע מדהים. כולם אמרו, 'בואו נעשה מזה משהו' אבל הבעיה הייתה שבגלל שהטוקבק היה מובנה בשולחן העבודה, לא ניתן היה להקליט אותו. לאחר מחשבה מאומצת הצלחתי למצוא פיתרון".

האלבום שוחרר זמן קצר לאחר הופעתה שלרשת המוזיקה MTV וג'נסיס מצאה בסיס מעריצים חדש באמריקה בזכות הסרטונים של השירים ABACAB ו- NO REPLAY AT ALL. בעיתון NME נכתב בביקורת עליו: "האלבום הזה נועד לקהל שאמור לנסוע במכונית עם רמקולים גדולים וגג פתוח. הוא מופק להפליא אך אין בו משהו ששווה לדבר עליו. הוא כטבילת בוהן בים של אפשרויות ענקי". במלודי מייקר נכתב ש"להקת ג'נסיס כנראה רוצה להשתנות ולהירגע". ברולינג סטון נכתב בזמנו: "האירוניה של אלבום הסולו של קולינס, כשהוא מצליח במצעדים יותר מכל אלבום של ג'נסיס, היא שזה גרם לאלבום החדש של ג'נסיס להישמע כמו זה. עדיין, למרות שאי אפשר לרקוד ל'אבאקאב' - זה מראה שנותרו חיים בלהקה הזו".

ואם תשאלו אותי? זה אלבום נחמד, קליט ולא מחייב. עכשיו תסלחו לי, אני חוזר לשים את התקליט FOXTROT בפטיפון שלי. חייב להירגע.

ב-18 בספטמבר בשנת 2013 מת מסרטן המתופף רוג'ר פופ, בגיל 66. התיפוף שלו פיאר שירים חשובים רבים של אלטון ג'ון בסבנטיז. הוא מת שעות ספורות לאחר שהתחתן עם חברתו הוותיקה, סו טרסידר.

רוג'ר פופ היה אחד מחבריו הראשונים ללהקה של אלטון ג'ון. הוא תופף באלבום הבכורה של אלטון, EMPTY SKY משנת 1969, ולאחר מספר תקליטים הוחלף על ידי נייג'ל אולסון. פופ חזר לעבוד עם אלטון באלבומים BLUE MOVES ו- ROCK OF THE WESTIES, משנת 1976. בהמשך הוא עבד גם הצמד הול ואוטס.

את סו הוא פגש 18 שנים לפני מותו והם החליטו להתחתן ברגע האחרון בבית החולים בסאות'המפטון, כשהבין שלא נשאר לו הרבה זמן. היא אמרה: "הוא אמר לי שלא נוכל להתחתן כך, אבל אחות שמעה את דבריו והיא אמרה שאפשר לארגן את זה". תוך דקות היא הייתה בטלפון עם הרשם ותוך שעה השופט הסכים שאפשר לעשות זאת. סו אמרה: "ברור שהוא כבר היה לא בעירנות מלאה. והערתי אותו ואמרתי שאנחנו צריכים להתחתן והוא התעורר לחיים והתגייס למטרה. עשינו את הנדרים והוא היה ממש שמח, עם חיוך גדול על הפנים שלו. אז הייתי אשתו למשך כמה שעות ולאחר מכן הייתי אלמנתו".

ב-18 בספטמבר בשנת 1978 נחתו בחנויות התקליטים ארבעה אלבומי סולו של חברי להקת קיס.

כשהיא רוכבת על גל של הצלחה מסחרית מדהימה הכוללת למעלה מ-10 מיליון דולר שנעשו בשנת 1977 (השנה של הלהיט LOVE GUN), להקת KISS דחפה אף קדימה יותר. כל ארבעת החברים הוציאו, באותו יום, אלבומי סולו, כשהם מעוררים דרמה בקרב המעריצים עם שמועות על פירוק הלהקה. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שכל חברי הלהקה מוציאים אלבומי סולו במקביל. החדשות שהמתחים הבין אישיים היו הזרז למהלך הזה מוגזמות, אם לא מפוברקות לחלוטין, שכן החוזה של הלהקה משנת 1976 עם חברת התקליטים, קזבלנקה רקורדס, כלל דרישה לארבעה אלבומי סולו.

חברת התקליטים השקיעה 2.5 מיליון דולר בקידום העניין והמאמץ השתלם. כל אחד מהם הצליח להשיג מעמד של פלטינה וזה גורל טוב בהרבה מזה שהיה למאמץ הקידום האחר של הלהקה בשנת 1978, עם סרט הטלוויזיה "קיס פוגשת את פנטום הפארק".

וב-18 בספטמבר בשנת 1983 הופיעו חברי להקת קיס, בפעם הראשונה ללא איפור, במהלך ראיון לתחנת MTV. בזמנו זה היה הלם עבור המעריצים.

ב-18 בספטמבר בשנת 1970 נמצא ג'ימי הנדריקס בן ה-27 כשהוא ללא רוח חיים.

"זה מצחיק לראות איך אנשים אוהבים את עניין המוות. ברגע שאתה מת, אתה למעשה מתחיל לחיות בעיניהם. אתה חייב למות כדי להיות ראוי בעיניהם" (ג'ימי הנדריקס, 1968).

במשך קצת פחות מארבע שנים הספיקו ג'ימי הנדריקס והגיטרות שאחז בידיו, להפוך את עולם הרוק מן הקצה אל הקצה.

רבים מצביעים על הגעתו של ג'ימי הנדריקס לאנגליה, ב-24 בספטמבר 1966, כרגע בו הבלוז הבריטי החשמלי צבר תאוצה לא נורמלית. יום לפני כן עזבו הנדריקס ומנהלו החדש, בריאן "צ'אס" צ'אנדלר (עד אז בסיסט להקת THE ANIMALS) שזה עתה גילה אותו, את שדה התעופה קנדי, בניו יורק. המטוס נחת בשדה התעופה, הית'רו, בתשע בבוקר. השלושה צעדו לכיוון המטרה – להמם את הסצנה של לונדון.

לפני כן היה זה אריק קלפטון שנחשב לאלוהי הגיטרה החשמלית. הוא פרץ דרך באלבומו של ג'ון מאייאל עם הבלוזברייקרז, כשהציב סאונד חדש ולא מתפשר עם החשמלית והמגבר שלו. עם זאת, היה זה תקליט של להקת בלוז מצוינת אך סולידית שהעניקה משענת לגיטריסט שלה, שיוכל להתפרץ החוצה. וקלפטון אכן פרץ משם החוצה, כשהקים את להקת CREAM. אך קלפטון, שחשב כי הוא נמצא בצמרת עם הלהקה הטובה ביותר באנגליה, נאלץ במהרה לבלוע את הרוק שלו (תרתי משמע...) כשנפל מהשמיים חייזר עם גיטרה חשמלית שמאלית.

ב-1 באוקטובר בשנת 1966 קרה המפץ הגדול. להקת CREAM מופיעה במועדון "פוליטקניק", ברחוב ריג'נט במרכז לונדון, וזה היה אמור להיות עוד מופע רגיל של שלישיית הסופרגרופ.

בסיסט הלהקה, ג'ק ברוס: "לפני ההופעה שתיתי בפאב הסמוך וג'ימי ניגש אליי וביקש לנגן איתנו. הסכמתי ולקחתי אותו למועדון. אריק הסכים אבל ג'ינג'ר לא התלהב. בהופעה ג'ימי ניגן באופן כזה שאריק לא היה יותר אותו אדם לאחר מכן".

ניל סלייבן (מפיק תקליטים): "לא ציפינו למשהו מיוחד באותו ערב. עד שקלפטון ניגש למיקרופון ואמר : 'אנחנו רוצים להציג בפניכם חבר שלנו מניו יורק'. ואז עלה לבמה הבחור הזה שנראה לנו כמו בוב דילן שחור. לא משהו מעבר לזה. היה לו השיער הזה של דילן מאותה תקופה". במהלך ההופעה עלה הנדריקס לג'מג'ם עם השלושה את השיר "קילינג פלור" מאת איש הבלוז, האולין וולף. האירוע צבר עם השנים נפח משמעותי, אך בזמנו לא צוין בתקשורת הבריטית כרגע משמעותי.

ניל סלייבן: "אני לא אשכח את מבט ההלם בעיניו של קלפטון ברגע שהנדריקס החל לנגן מול פרצופו. הנדריקס הפגין טכניקה בגיטרה שלקלפטון לא היה כלל מושג כיצד לעשות אותה".

צ'אס צ'אנדלר (המנהל של הנדריקס): "קלפטון עמד שם והידיים נפלו לו מהגיטרה. הוא דידה לצד הבמה ואני חשבתי לי, 'מעניין מה יקרה עכשיו'. הלכתי אל מאחורי הבמה וראיתי את קלפטון מחפש בידיים רועדות גפרורים כדי להדליק סיגריה. שאלתי אותו אם הוא בסדר. הוא ענה לי, 'מדוע לא אמרת לי שהוא עד כדי כך טוב?'. הספיקה לו דקה כדי להבין מה מתחולל מולו". הנדריקס ירד מהבמה עם חיוך ניצחון. הוא ידע לחלוטין מה הוא עושה.

קלפטון סיפר בספרו האוטוביוגרפי: "הייתי מאחורי הקלעים עם ג'ק ברוס כשלפתע בא אלינו צ'אס צ'נדלר ולצידו בחור אמריקאי צעיר שהוצג בשם ג'ימי הנדריקס. צ'נדלר הודיע לי שג'ימי גיטריסט גאוני ושהוא רוצה שהוא ינגן איתנו. חשבתי שהוא נראה גזעי וכנראה יודע את מה שהוא עושה. דיברנו על מוסיקה והוא אהב את אותם אנשי הבלוז שאהבתי. אז הסכמתי. אני זוכר שג'ינג'ר בייקר לא התלהב. כשג'ימי ניגן איתנו על הבמה, הוא המם אותי. הוא ניגן עם השיניים, מאחורי ראשו, התגלגל על הרצפה וכל שאר הגימיקים. הוא היה מדהים. למרות שידעתי שבאדי גאי עושה דברים כאלו, זה מדהים לראות מישהו עושה זאת ממש לידך. הקהל היה בהלם. הם אהבו את זה וגם אני אבל הבנתי גם שיש פה מישהו רציני ביותר שברור שיהיה כוכב ענק. הוא היה הדבר האמיתי".

באותו חודש דיווח עיתון רקורד מירור: "צ'אס צ'אנדלר הוא אחד האנשים שלא יתנו לדבר טוב לחלוף לידם. הוא החתים גיטריסט שחום עור והביאו לאנגליה. לגיטריסט קוראים ג'ימי הנדריקס. הגיטריסט הזה יודע לנגן בגיטרה עם השיניים שלו ונראה כי הוא יהיה בהחלט הדבר הבא. צ'אנדלר שמע בפעם הראשונה את ג'ימי באחד המועדונים הקטנים בגריניץ' וילאג'. לא עבר זמן רב והוא שיכנע את הגיטריסט שרחובות לונדון יהפכו לזהב ברגע שיפסע בהם. צ'אנדלר מספר: 'הוא נראה כמו דילן. יש לו את כל השיער הזה שהולך לכל הכיוונים. ש לו רעיון בסיסי על מה שהוא רוצה להיות. הוא טוב יותר מאריק קלפטון. הוא ניגן עם להקת 'קרים' בלונדון והעיף את קלפטון מהבמה. ג'ינג'ר בייקר לא הסכים שהנדריקס יישאר על הבמה כי רצה להמשיך לעבוד עם קלפטון שהובס. קלפטון הודה שג'ים הוא גיטריסט נהדר'.

ב-25 בנובמבר 1966 הופיע הנדריקס הופעה רשמית ראשונה באנגליה, במועדון 'באג אוניילס', שהיה מועדון קטן אך משפיע ביותר על עסקי המוסיקה שבלונדון. למועדון זה נהגו להגיע אמנים כמו פול מקרטני, להקת המי, אריק ברדן ועוד. הנדריקס הרעיף עליהם אש, עם שני חבריו החדשים בשלישיית "ג'ימי הנדריקס אקספריינס" (נואל רדינג בבס ומיץ' מיטשל בתופים).

ג'ון מאייאל: "כשג'ימי הגיע לראשונה לאנגליה, המנהל שלו, צ'אס צ'אנדלר, לא הפסיק לצעוק באזניים של כולנו שהוא מצא גיטריסט לא יאמן בניו יורק, שיכול לנגן גיטרה מאחורי ראשו ועם השיניים שלו. הבאזז היה חזק עוד לפני שג'ימי הראה את פניו. לכן הייתה ציפיה גדולה מההופעה שלו בבאג אוניילס. והוא בהחלט לא איכזב".

הזמר טרי ריד: "כולנו בילינו במועדון הזה. אבל משהו באותו ערב היה אחר. לפתע ראיתי את כולם שם. לא הבנתי מה קורה. חשבתי שיש ישיבה מיוחדת. לפתע נכנס ג'ימי, עם ז'קט צבאי ושיער שהלך לכל הכיוונים, שלף את הגיטרה השמאלית שלו, דיבר אלינו בקול רגוע, מבלי להכין אותנו לבאות. לפתע נשמע צליל חשמלי כמו מסור עץ שבא לנסר אותך לשניים. ראיתי גיטריסטים שהתייפחו שם מולו בערב זה. הם זחלו על הרצפה. הוא לא הפסיק להמטיר עליהם סולואים מהחלל. כשהוא סיים - היה שקט באולם. אנשים לא ידעו מה לעשות עם עצמם. כולם היו בהלם".

ג'ף בק: "כמובן שהסתכלתי על שני דברים בו זמנית אצלו. הראשון היה אופן נגינת הבלוז המצוין שלו ולצד זה היה גם המימד הפיזי, בו הוא ממש התעלל בגיטרה. הוא היה כחבילת נפץ. חשתי באותו רגע שאלוהים קילל אותי ואת אריק קלפטון ואת ג'ימי פייג', שבאותו רגע קילף אותנו מכל מה שהשגנו עד כה. ג'ימי היכה בי כמו רעידת אדמה. הוא גרם לי לחשוב מה לעשות הלאה".

הנדריקס למלודי מייקר: "עד כה לא שברתי שיניים בעת שניגנתי עמן בגיטרה. חשבתי פעם אחת, בשביל הקטע, לשים בפה שלי חתיכות נייר ולירוק אותן באמצע נגינה עם השיניים בגיטרה. כך אנשים יחשבו שהשיניים שלי נשברו".

ב-16 בדצמבר 1966 יצא השיר 'היי ג'ו' לחנויות התקליטים והגיע למקום השישי במצעד. יש שטענו כי נעשה פה שיווק גאוני, שהפך את הנדריקס מגיטריסט בלוז שחור לאמן פסיכדלי, כיאה לתקופה.מוסיקת הפסיכדליה הייתה אז ה-דבר והנדריקס התאים לה בקלות, כטבלית אל.אס.די שהתאימה ללשונו של החושק בטריפ. הנדריקס הטיל אימה בקרב המוסיקאים, כבחור צעיר וחסר גבולות. ג'ימי הנדריקס: "בלוז הוא המוסיקה היחידה עבורי. היי ג'ו הוא גרסת בלוז שלנו לשיר מערבונים שהיה קיים כבר מאה שנה. הופתעתי שהשיר כה הצליח כי לא ראיתי בו משהו מסחרי".

21 בדצמבר 1966: שלישיית 'גימי הנדריקס אקספריינס' מופיעה במועדון BLAISES שבלונדון. כתב עיתון מלודי מייקר, כריס וולש, כתב אז על האירוע: "ג'ימי הנדריקס, גיטריסט אמריקאי פנטסטי, פוצץ את המוחות של כל הידוענים שהיו שם. הנדריקס הפגיז אותם בשירים וצלילים מיוחדים, כולל גם חידוש לשיר WILD THING של הטרוגס. יש להנדריקס נוכחות בימתית נהדרת וטכניקת נגינה מיוחדת במינה, כולל נגינה בשיניים ועוד. נראה כי הוא יהיה אחד השמות המובילים של האמנים שמופיעים במועדון הזה".

ב-24 בינואר 1967 הופיע הנדריקס במועדון 'מארקי' שבלונדון. להקת החימום הייתה THE SYN, ששניים מחבריה הקימו מאחור יותר את להקת יס. אחד מהם הוא הבסיסט כריס סקווייר: "כשהגעתי למועדון, ראיתי את ג'ימי מסביר לבסיסט שלו, נואל רדינג, תפקיד נגינה בשיר PURPLE HAZE. הסתכלתי עליהם מהצד. נואל לא הצליח לבצע את זה. זה היה תפקיד קל מאוד, עד כדי כך שרציתי לחטוף את הבס הזה מידיו ופשוט לנגן את זה. אבל נואל נאבק עם זה ויצאתי משם בתחושה שאנחנו מחממים להקה מזופתת. הלכתי לאכול במקום קרוב למועדון, כשלפתע, בעודי אוכל שם, ראיתי שנוצר תור לא יאמן מחוץ למועדון. תור שנמשך ונמשך.

חשבתי בהתחלה שכולם באו לפתע לראות אותנו וכי יום המזל הוא שלנו. אבל אז בא מישהו ואמר לי שהם באו לראות את ג'ימי הנדריקס. ואני אמרתי לעצמי: 'מה ?! כל אלו באו לראות את הלהקה הנוראית הזו שהבסיסט שלה לא יודע אפילו לנגן כמה צלילים בסיסיים?? עלינו לבמה, כשלפתע קלטתי שאני מנגן כשמולי יושבים, בשורה הראשונה, חברי הביטלס, אריק קלפטון ועוד כל מיני אנשים שהם הגיבורים שלי. הם חיכו לג'ימי הנדריקס וכנראה חיכו שנרד כבר מהבמה".

פאטי וולנטיין, דיווחה על התופעה החדשה בעיתון דיסק: "אם יכולתם לראות חשמל באופן מוחשי, זה היה בא בדמותו של ג'ימי הנדריקס. ביום ראשון האחרון, בתיאטרון סאביל שבלונדון, הוכיח הנדריקס שאין כוח נפיץ גדול יותר ממנו בסצנת הפופ הבריטי כיום. הוא דמות זורחת. גבוה ועטוי חליפת קטיפה וחולצה פרחונית. שיערו הוא כהילה שחורה מסביב לראשו. הגיטרה היא כצלע נוסף בגופו. ביום ראשון האחרון הוא ניצב לראשונה כשם המוביל. הקהל שבא הורכב ממעריצים רבים. חלק מהם נראו אפילו יותר ג'ימי מאשר ג'ימי עצמו. והם קיבלו את שייחלו לו. ג'ימי השתנה ללא ספק. הוא עכשיו מלא ביטחון עצמי ונינוח. בפעם הראשונה שראיתי אותו מנגן בלונדון הוא פשוט עמד על הבמה וניגן באופן שקט. הוא אמר אז מעט מאוד לקהל ונראה צנוע מדי. ביום ראשון האחרון הוא חש בבית שלו לנוכח הצלחתו. הוא סיפר בדיחות לקהל והתייחס לאנשים שמולו כאחים לדם. על הבמה ניצבה רשימת השירים שהוא ושני חבריו ללהקה ניגנו בפנים קורנות מאושר.

בשלב מסוים נתקל הנדריקס בתקלה טכנית עם אורות הזרקורים. כשהיה צריך לכוון את הגיטרה שלו, ניגש למיקרופון ושאל את הקהל, בבדיחות, אם אריק קלפטון נמצא שם במקרה כדי לעלות לבמה ולעזור לו לכוון. הלהקה שהופיעה לצידו באותו ערב נראתה כטלה שמניחים מול אריה רעב. לג'ימי יש קול יפה מאוד. רק חבל שאין לו נוכחות חזקה מספיק כדי לדחוף את הקול הזה שלו קדימה יותר".

כמה ימים לאחר צאת האלבום סרג'נט פפר, של הביטלס, ביצע הנדריקס את שיר הנושא החדש מול פול מקרטני וחבריו, בתאטרון סאביל בלונדון. מקרטני היה המום ומיהר להמליץ על הנדריקס לוועדת האמנים בפסטיבל מונטריי. הנדריקס הגיע, ניגן כהלכה, שרף גיטרה והפך להיות סופרסטאר.

אבל בשנה האחרונה בחייו היה נתון הנדריקס ללחצים אדירים; הוא הצליח להיחלץ ממשפט בעוון סמים שהושתלו במזוודתו בקנדה, כששכר הטירחה לעורכי דינו הרקיע שחקים. לחבר המושבעים בקנדה, ששחרר אותו לחופשי, הוא הבטיח שכבר אינו משתמש בסמים יותר. הוא כמובן שיקר. כמו כן הוא היה חייב לחברת התקליטים REPRISE, בה היה חתום, שני אלבומים בשנה. האלבום האולפני האחרון שהוציא היה בשנת 1968 (ELECTRIC LADYLAND) וזה הותיר ארבעה אלבומים שהוא היה חייב עד סוף השנה. כמו כן, הוא היה חייב לאותה חברה רבע מיליון דולרים שניתנו לו כהלוואה לבניית אולפן הקלטות שנקרא "אלקטריק ליידי". ואם זה לא מספיק, מס ההכנסה ביקש לנגוס גם הוא ביס עסיסי בעוגת המזומנים.

את יום הולדתו האחרון, 27 בנובמבר 1969, הוא חגג במדיסון סקוור גארדן בניו יורק, שם הופיעו הרולינג סטונס. הוא הגיע אל מאחורי הקלעים ומיק טיילור, הגיטריסט החדש בלהקה, הושיט יד עם גיטרה לכיוונו וביקש ממנו לנגן. הנדריקס סירב בטענה שהוא צריך לשנות את סדר המיתרים בשל היותו שמאלי. לבסוף הוא לקח את הגיטרה, סובב אותה לכיוון שמאל והחל לנגן.

עם הנדריקס הגיעה דיבון וילסון, דוגמנית כהת עור מאוהיו, שהצליחה לכבוש את הנדריקס אחרי הופעתו בפסטיבל מונטריי ב-1967 והפכה גם למזכירתו האישית, אך היא החלה להתראות גם עם מיק ג'אגר, בכל פעם שהגיע לניו יורק. בת זוגו אז של מיק ג'אגר, מריאן פיית'פול, סיפרה שנים לאחר מכן שהיחיד שמולו חש ג'אגר מאויים היה הנדריקס. הייתה זו דיבון וילסון עליה כתב הנדריקס בהמשך את השיר DOLLY DAGGER. האם שם השיר מתחרז בכוונה עם ג'אגר? זה עדיין נושא לא ברור.

שהייתו של הנדריקס בחדר ההלבשה לא הייתה מבורכת מבחינתו של מיק ג'אגר, אך זה לא היה הדבר היחיד שהטריד את ראשו של ג'אגר בערב ההוא. זמן קצר לפני כן הודיעה לו זמרת בשם מארשה האנט שהיא בהריון ממנו. באולם עצמו חיכו לג'אגר ולהקתו עשרות אלפי אנשים. בשניה שהכרוז הכריז על עלייתה לבמה של הלהקה, זה היה נראה כאילו הקהל נורה בשאגה אדירה מתוך תותח. אנשי האבטחה בתוך האולם איבדו את שליטתם בקהל שהחל לנהור במעברים.

דיבון וילסון לא נתנה ליום הולדתו של הנדריקס לעבור ללא מסיבה ואירגנה עבורו אחת שכזו בדירה של אחת מחברותיה. רוב חברי הלהקה הגיעו לחגוג איתו במסיבה הזו, כולל ג'אגר. זו הייתה המסיבה האחרונה של ג'ימי, לפני שימסור ד"ש חמה מהסטונס לחברו במועדון 27, בריאן ג'ונס.

מנהלו של הנדריקס, מייק ג'פרי שמשך היטב בחוטים, ראה כי להקתו החדשה של הנדריקס, "להקת הצוענים", לא מתקדמת היטב ודרש ממנו להקים מחדש את שלישיית העבר הידועה והאהובה על הקהל, עם הבסיסט נואל רדינג והמתופף מיץ' מיטשל.

הנדריקס לא רצה לאחד את שלישיית ה"אקספריינס" אך הדבר נכפה עליו והוא החל להתרגל לרעיון. לכתב הרולינג סטון הוא דיווח: "אנחנו נעשה שירים חדשים, כדי שיהיה לנו מה להציע לקהל עם חזרתנו". אבל שבועיים לאחר מכן החליט רדינג הבסיסט כי אינו מעוניין בכך ובכתבה שפורסמה ברולינג סטון נכתב באופן לגלגני: "לג'ימי הייתה שנה גדולה. וזאת למרות שהוא לא עשה מוסיקה, נעצר בעוון סמים, פירק את האקספריינס והופיע לעיתים נדירות. עבור ג'ימי – כשאין חדשות, אלו הן חדשות גדולות".

ב-25 במרץ 1970 יצא לאור אלבום הופעה (שאינו כלול במסגרת אלבומי האולפן שג'ימי היה חייב להוציא לפי החוזה). האלבום נקרא BAND OF GYPSYS, הכיל הקלטות מהיום האחרון של השנה הקודמת והביקורת ברולינג סטון הלכה כך: "אולם הפילמור איסט התפוצץ בסוף השנה הקודמת עם הופעת הבכורה של להקתו החדשה של ג'ימי הנדריקס - 'להקת הצוענים'. אך הנדריקס של היום הראשון לשנת 1970 נראה מאופק מאוד יחסית להנדריקס הקודם של האקספריינס. הפעם הוא עם באדי מיילס בתופים ובילי קוקס בבס. הקשר היחיד שהנדריקס העניק בהופעה לעבר שלו הוא ביצוע לשיר 'פוקסי ליידי', בו הוא הואיל להביא כמה גימיקים עם הגיטרה. עם זאת, רובה הכמעט מוחלט של ההופעה היה נטול גימיקים.

במקום אלה, עומד הנדריקס יציב במקומו על הבמה והתרכז בנגינה, כשהוא מנגן טוב מאי פעם. לרוע המזל, הלהקה שמלווה אותו לא מתאימה למימדי האמנות שלו. בילי קוקס מספק תמיכה יציבה בבס, אך באדי מיילס מתעקש לחטוף מהנדריקס חלק נכבד מאור הזרקורים כזמר. נראה כי הוא סובל מהזייה שהוא ברמה אחת עם אוטיס רדינג, כשקולו נשמע במציאות כמו זמר רית'ם אנד בלוז כושל. רוב השירים במופע היו חדשים והנדריקס התוודה בפני הקהל שחלקם לא גמור, אך הוא ולהקתו פשוט באו ליהנות ולג'מג'ם. רק שיר אחד מהם היה מלהיב באמת - 'מכונת ירייה' והנדריקס הקדיש אותו לכל החיילים שבדטרויט, ניו יורק, שיקגו ו - כמובן - ויאטנם. הקטע הזה משקף היטב את האלימות והמתח הגואים ברחובות ובשטחי המלחמה. היה קשה מאוד לשמוע את המילים שהוא שר, בגלל הצליל הרועם של הלהקה - אך זה לא היה משנה.

המסר הועבר בשלמות דרך המוסיקה. לאחרונה צצו ידיעות כי הנדריקס מתרועע עם גופים שחורים מיליטנטיים וכנראה זו הסיבה בגללה יש לו עכשיו להקה שחורה לגמרי. זה נראה כאילו לא איכפת לו יותר להרכיב מופעים עבור האדם הלבן והשינוי הזה לא ימצא חן בעיני רבים ממעריציו. עם זאת, יש לזכור כי הנדריקס הוא קודם כל מוסיקאי ולא לוליין. אם הוא יצליח להביא חומר ראוי ללהקתו החדשה והקהל יפסיק לנג'ס לו על גימיקים - הוא יישאר זמן רב בסצנה".

ב-8 באפריל יצא תקליטון חדש עם השירים STEPPIN STONE ו- IZABELLA. למורת רוחו של הנדריקס, התקליטון לא עורר הדי הצלחה ושקע. הנדריקס חש כי ההנהלה שהוא כבול אליה אינה עושה את עבודתה כראוי ואף מסיטה אותו לדרך שאינה דרכו. הוא חתם מול אותה הנהלה על חוזים כובלים כשהיה במצב מסומם ונטול יכולת לקרוא את המילים ולהבינן. עתה הוא היה בעסק ביש והחוזה שחתם מול ג'פרי היה נוקשה וללא דרך מילוט.

באותו חודש אפריל יצא הנדריקס לסיבוב הופעות והקהל יצא מגדרו לשמוע את הלהיטים הישנים (שבוצעו בלי הרבה חשק מצד השלושה). אבל כשנשמעו צלילים חדשים, הקהל העדיף לשקוע בתנומה, למחוא כפיים בנימוס או לצעוק במחאה.

ביולי חזר הנדריקס לניו יורק, כדי להיערך למשחק בסרט קולנועי שייקרא RAINBOW BRIDGE. כמה מחבריו סיפרו לאחר מכן כי ג'ימי לא רצה להשתתף בסרט אבל הדבר נכפה עליו. התוצאה הקולנועית הייתה כאוטית, עם אפס עלילה כתובה ומאה אחוזי אילתורים.

26 באוגוסט 1970 היה התאריך שנקבע לחגיגת הפתיחה הרשמית של אולפני "אלקטריק ליידי" שלו לקהל הרחב. הנדריקס הגיע לחגיגה אך שמר על פרופיל נמוך. המסיבה הוכתרה כהצלחה והאורחים נהנו מתקרובת יפנית. הנדריקס טס מיד אחרי המסיבה ללונדון.

אחת מהופעותיו באנגליה נערכה בפסטיבל האי ווייט. עבורו היה זה כשידור חוזר של פסטיבל וודסטוק. אלפים אדירים שרצו במתחם הענק, עישנו חומרים והתגוררו באוהלים. כשהגיע זמנו לעלות, הוא לקח לידו את גיטרת הפנדר ועלה לבמה. הקהל קיבל אותו בהתלהבות כשפתח עם גרסה חשמלית להמנון הבריטי ומשם לשיר "מועדון הלבבות הבודדים של הסמל פפר", של הביטלס כמובן. הוא המשיך כשהוא משלב להיטים ישנים עם שירים חדשים.

ב-5 בספטמבר 1970 גילה הנדריקס למלודי מייקר את תוכניותיו המוסיקליות לעתיד: "הכל הפך למעגל מלא ואני עכשיו במקום בו התחלתי. כשסיבוב ההופעות האמריקאי האחרון הסתיים, רציתי להתרחק לזמן מה ולשכוח את הכל. אז התחלתי לחשוב על העתיד. הניצוץ שנוצר על ידי הביטלס הגיע לסופו. משהו חדש עתיד לבוא, וג'ימי הנדריקס יהיה שם. אני רוצה להקים להקה גדולה עתירת מוסיקאים מוכשרים, שאוכל לנהל ולכתוב עבורה. זה יהיה משהו שבאמצעותו נפתח את מוחם של האנשים. אני אוהב את המוסיקה של שטראוס וואגנר. הם ממש טובים, ולדעתי הם הולכים להרכיב את הבסיס של המוסיקה שלי. זו תהיה מוסיקת ​​שמיים מערבית ומתוקה. זו תהיה מוסיקת אופיום ותצטרכו להביא אופיום משלכם. אני מסכים שזה יכול להיות משהו בקווים דומים למוסיקה של פינק פלויד. הם לא יודעים זאת, אבל הם המדענים המטורפים של היום והגיל הזה".

למחרת צאת הגליון, נערכה הופעתו המלאה האחרונה של הנדריקס לפני מותו, בפסטיבל "אהבה ושלום" שנערך בפהמרן, גרמניה. הוא לא רצה להופיע שם, אך מנהלו, מייק ג'פרי, לחץ עליו לעשות זאת כדי להזרים עוד כסף לבניית האולפן שלהם בניו יורק (אלקטריק ליידי). הגשם היכה בשטח הפסטיבל בעוצמה ואנשים רבים בקהל דגלו דווקא באלימות והפגינו אותה כלפי הסביבה, כולל חברי כנופיית "מלאכי הגיהנום" שהיו קשוחים וחמושים באקדחים. הגשם הרטיב גם את הבמה והאמנים שעלו ספגו מזרמים חשמליים שעברו מהמיקרופונים.

אמן הבלוז, אלקסיס קורנר, הופיע לפני הנדריקס והצליח לתקשר עם הקהל המקומי כי ידע לדבר בגרמנית. גם להקת קולוסיאום הופיעה שם והמתופף שלה, ג'ון הייסמן סיפר: "אני זוכר שירדתי מהאטובוס שהסיע אותנו, עם המתופף של הנדריקס, מיץ' מיטשל. הגשם ירד ללא הפסקה וחיכינו שייפסק, אך זה לא נראה באופק. היה שם רק ים של בוץ וזה היה נורא. אני זוכר שברחנו בחזרה לאוטובוס וחיכינו שם עם ג'ימי, שהיה מאוד שקט ומסוגר. הוא היה חולה ונראה עייף מאוד". כשהגיע תורו של הנדריקס להופיע, הוא עלה לבמה, כשחלק מהקהל הגיב בתשואות וחלק אחר בקריאות בוז. מה רבה הייתה הפתעתו כשהקהל החל לפתע לצעוק בקצב "לך הביתה! לך הביתה!". הנדריקס התנצל על האיחור אבל הקהל המשיך בשלו - "לך הביתה!". הנדריקס השיב תחילה ב"שיהיה לכם שלום בכל מקרה, בפסטיבל" אבל אחר כך הוא איבד את שלוותו וירה, "לא מזיז לי שתצעקו בוז, העיקר שתצעקו מבלי לזייף, מזדיינים שאתם".

המופע של הנדריקס היה קצר ונטול הדרן כשהבסיסט, בילי קוקס, נאלץ בינתיים לעמוד מול משימה לא פחות קשה; מישהו העניק לו מאחורי הקלעים משקה פונץ' מבלי ליידע אותו כי טופטף פנימה אל.אס.די. הבסיסט לגם להנאתו וכשעלה לבמה, מערכת העצבים שלו התחפפה והוא היה בטוח שסוף העולם הגיע. הוא נלקח משם מיד לבית חולים, לא הצליח לתקשר עם הסביבה והמופעים הבאים של הנדריקס בוטלו. הוא חזר לאנגליה מוקדם מהצפוי כשהוא דואג מאוד למצבו של חברו הבסיסט וגם לעתידו המוסיקלי.

לרקורד מירור הוא סיפר: "מאסתי מכל הלהקות שעושות את אותו הדבר עם השיער והתכשיטים והביגוד. אני חייב לצאת מזה. לכן קצצתי את שיערי והורדתי מאצבעותיי את הטבעות. פעם הייתי גנדרן והיה בי כעס שהייתי צריך להוציא. ניפוץ גיטרות היה הפתרון שמצאתי. אבל אני כבר לא שם".

את הופעתו הבימתית האחרונה ביצע הנדריקס, ב-16 בספטמבר, עם אריק ברדן ולהקת 'מלחמה' במועדון הג'אז של רוני סקוט, שברחוב אוקספורד. הנדריקס הגיע לבלות שם, אך הזמר קלט אותו והזמינו לבמה. ברדן סיפר: "אני יודע שהוא היה במצב פיזי לא טוב. הוא הגיע להופעה שלנו במועדון ושאל אם הוא יכול להצטרף אלינו לנגינה. אנחנו הסכמנו ובהתחלה הוא ניגן ממש כגיטריסט חובב והשתמש בכל מיני גימיקים כדי להסתיר את הנגינה הרעה שלו. לפתע הוא הגיח בסולו גיטרה שמיסמר את כולנו והראה לנו מי הוא באמת. השיר האחרון שניגן איתנו היה TOBACCO ROAD".

את יום ה-18 בספטמבר 1970 בילה הנדריקס עם מוניקה דאנמן. "נטלתי כדור שינה בשבע בבוקר והתעוררתי בעשר ועשרים בבוקר וראיתי שהוא ישן. אז יצאתי לקנות סיגריות וכשחזרתי הוא נראה חולה. הוא נשם והדופק שלו נראה נורמלי, אבל לא הצלחתי להעיר אותו. ראיתי שהוא לקח כדורי שינה מהבקבוקון שלי. תשעה כדורים היו חסרים. ידעתי ששמו של ג'ימי הוא רוברסטון, כי ג'ימי לקח את בילי קוקס אליו. אבל כשחיפשתי רופא בשם הזה, היו יותר מדי מהם. התקשרתי לאריק ברדן ואמרתי לו שאני רוצה להזעיק אמבולנס לג'ימי. הוא אמר לי לחכות כי אולי ג'ימי יתעורר לבד".

ברדן: "חשבתי, מדוע מישהו ירצה להעיר את ג'ימי? הוא מעולם לא התעורר לפני הצהריים. היא הייתה היסטרית, אז אמרתי לה להכין לו קפה ולשפוך קצת מים על פניו".

מוניקה החליטה להזעיק אמבולנס, שהגיע עשרים דקות לאחר מכן. בינתיים היא דאגה להחביא את הגיטרות של הנדריקס והדרכון שלו, כי לא רצתה שיגלו במי מדובר. אריק ברדן בספרו: "ראיתי את האורות המהבהבים של האמבולנס. ידעתי שהשוטרים יהיו שם בקרוב, אז כדי לעזור להרגיע אותה, נתתי לה משהו לעשות. 'קדימה, בואי ננקה את המקום הזה', אמרתי לה. "בואי ניפטר ממה שאנחנו לא רוצים שהשוטרים יקחו. הם יהיו כאן בכל רגע עכשיו'. עברנו הלוך ושוב בכל הדירה, אוספים את הדברים החיוניים. מוניקה הוציאה שתי גיטרות. ארזתי אותן והחבאתי מאחור בגינה. מוניקה אספה מסמכים, תצלומים ואת הדרכון האמריקאי של ג'ימי. פעלתי על אוטומט. זה היה אינסטינקט צרוף.

עד מהרה היו מדים ומגפיים שחורים גדולים בכל מקום בדירה. במשך זמן רב האמנתי שאם הייתי מתעקש שמוניקה תתקשר להזעיק אמבולנס מיד, ייתכן שלג'ימי היתה הזדמנות לחיות עוד. הרבה זמן הרגשתי אשמה על כך שלא פעלתי מיד, זה שלא רצתי לדירה ברגע שמוניקה אמרה שהיא לא יכולה להעיר את ג'ימי. כעסתי על עצמי ועל כולם. הרגשתי שכולנו אשמים על שנתנו לו לחמוק בין הידיים שלנו. זה התברר בסופו של דבר, עם הרופאים והפתולוגים השונים המעורבים שרואיינו במהלך השנים, שג'ימי מת שעות לפני שמוניקה התקשרה אלי. אני לא ממש בטוח מה קרה אחר כך. מצאתי את עצמי ברציף הרכבת במרכז לונדון, מחזיק את אחת הגיטרות של ג'ימי ביד אחת ומוניקה בוכייה ביד השניה".

"זה היה מחזה נוראי", סיפר הפרמדיק, רג' ג'ונס. "הוא היה מכוסה בקיא. היה המון מזה על הכרית, בצבעים שחור וחום. בדקנו את הדופק שלו, צבטנו את תנוכי אוזניו ואת אפו, הארנו אור על אישוניו, אך הוא לא הגיב כלל".

השוטר, איאן סמית': "ירדנו לדירת המרתף ושם חברתו של הנדריקס אמרה לנו מי הוא. הוא שכב על הרצפה והפרמדיקים שהיו שם כבר ידעו שהוא מת". האמבולנס דהר לבית החולים סיינט מארי אבוטס. "האמבולנס הביא אדם ללא הכרה", אמר ד"ר ג'ון בניסטר. " ניסינו להחיותו אבל ברור שהוא כבר מת. לא היה לו דופק והנסיון להחיותו היה הליך שגרתי. אני יכול לספר שמערכת הנשימה שלו הייתה מוצפת ביין אדום. כנראה הוא הטביע את עצמו בשתיית יין".

הבשורה על מותו היכתה את עולם המוסיקה בתדהמה. בין מעריציו ההמומים היו חברי להקת קווין, אז בתחילת דרכם. "הגעתי לדירה כדי לפגוש את שאר חברי הלהקה", סיפר בארי מיטשל שהיה אז הבסיסט. "בפנים גיליתי את פרדי (מרקיורי) כשהוא חיוור ושואל אותי, 'האם שמעת? ג'ימי הנדריקס מת'. זה נחת עליי כמהלומה. הוא היה האליל שלנו. היינו הרוסים מזה. בחזרה ביצענו, ביום ההוא, רק שירים של ג'ימי".

אריק קלפטון: "כשאמרו לי שג'ימי מת, חשתי שכעס מציף אותי. הרגשתי שהוא איכזב אותי. חשתי נבגד למרות שהוא לא התכוון למות.הרגשתי כאיש הכי בודד עלי אדמות".

ג'ימי הנדריקס נקבר לאחר טקס אשכבה לזכרו בכנסיית דאנלופ שבסיאטל. משפחתו ביקשה שיהיה זה טקס פרטי וצנוע. על מצבתו נחקק "לנצח בליבנו" ובין האבלים נצפו גם חבריו לשעבר בלהקת האקספריינס (הבסיסט נואל רדינג והמתופף מיץ' מיטשל). כמו כן נראו שם גיטריסט הבלוז-רוק ג'וני ווינטר והמתופף באדי מיילס. חברו הקרוב של הנדריקס, אריק קלפטון, החליט לא להגיע להלוויה ולהישאר באולפן בפלורידה כדי להשלים את הקלטת השיר LAYLA, עם להקתו החדשה, דרק והדומינוס. חצוצרן הג'אז, מיילס דייויס, הגיע וסיפר בספרו: "ההלוויה הזו הייתה נוראית, עד כדי כך שנדרתי לא ללכת יותר לטקסים כאלו. הדרשן הלבן אפילו לא ידע את שמו של הנדריקס וכל הזמן הגה אותו עם שגיאות. זה היה מביך. כמו כן, הבנזונה הזה לא ידע בכלל מי זה ג'ימי ועל הישגיו. היה לי קשה לראות את ג'ימי מקבל יחס משפיל שכזה".

שלושה ימים לאחר המוות הגיע אריק ברדן לתכנית טלוויזיה של הבי.בי.סי כדי להסביר את הצד שלו בעניין. ברדן: " אמי אמרה לי שקיבלה שיחת טלפון מהבי.בי.סי ושהכתב המכובד, קנת אלסופ, רצה לראיין אותי. הייתי צריך להגיד לא. אבל כשמתקשרים מהבי.בי.סח זה היה כמו לקבל זימון לבית המשפט העליון. לצערי, האמנתי שאלסופ, שצפיתי בו פעמים רבות בטלוויזיה, הוא אדם הוגן וחומל שאהב מוזיקה. אולי היה סיכוי, חשבתי, שאוכל להסביר שלא הכל היה כפי שנראה בעיתונים. אלסופ נראה אחרת במציאות. תחת האורות באולפן, האיפור המתקלף והעיניים הבוהקות שלו לא הותירו ספק שמולי שופט שדן לתלייה. תפקידו, שאליו התכונן היטב, היה לקחת את הנשמה הקטנה והאומללה שלי, ובתוך ארבע וחצי דקות מהירות, לזרוק עליה ביצים רקובות. לפני הצילום המתנתי שם לגורלי. אני אפילו לא זוכר מה אמרתי. הרגשתי שאני לבד עם המשימה הבלתי אפשרית להסביר מה קרה לג'ימי , לאותם אנשים שפשוט לא קיבלו את זה. אלסופ קרע אותי לגזרים. בטח, נסקלתי ולא הייתי צריך להיות שם מלכתחילה, אבל חשבתי שהוא הבין את העניין. כשאמרתי שג'ימי התאבד בגלל הרוע של עסקי התקליטים, אלסופ ראה דם ופנה לתקוף, ממזר צבוע. הוא בעצמו מת ממנת יתר של סמים כמה שנים מאוחר יותר".

ברדן המשיך לפטפט מול המצלמות והמראיין שנהנה מכל שנייה: "הוא סיפר לכולם דברים שונים. הוא תמיד היה כך. תמיד משנה את דעתו. הנדריקס היה בתוך באר כה עמוקה שהדרך היחידה לצאת ממנה היא להפסיק לנגן מוסיקה ולנסות לנקות את הבלגאן. אבל הוא ידע שבלי מוסיקה הוא ייהרס בכל מקרה. הוא הבין שהדבר היחיד לעשות הוא להמשיך לנגן ומת בכל זאת, כי הוא נחנק באופן יצירתי. הוא הבין שהדרך היחידה שבה הוא יכול להשיג את מבוקשו, לעזור לפנתרים השחורים ולהקים פרויקט נגד הגטו בהארלם, היא למות ולקוות שמישהו אחר ידאג לעסק שלו באמצעות הדברים שהשאיר מאחור, המוסיקה שלו והשיר האחרון שלו שאצלי, כדי להרוויח את הכסף".

יועץ התקשורת של הנדריקס מיהר להגיב: "אנשים רבים ודאי יצהירו כל מיני שטויות על הנדריקס והם יציינו כי הם היו חברים קרובים שלו. מה שבטוח - הדברים שיגידו לא יהיו לזכרו של הנדריקס אלא כדי להזכיר לעולם רק את שמם".

ברדן טען גם שמצא את הנדריקס ללא רוח חיים ולצידו מכתב התאבדות. כך סיפר לרולינג סטון: "המכתב מציין את הדברים שהנדריקס תמיד אמר אך העולם לא רצה להקשיב להם. זה היה מכתב פרידה. אני לא חושב שהנדריקס באמת רצה להתאבד אלא פשוט לצאת מהעולם בדרך שלו".

במערכת הרולינג סטון נחתו מכתבים רבים מקוראים. וויליאם מילר, מניו הייבן: "הנסיון של אריק ברדן לשמש כיורש של הנדריקס מגוחך, כשהדמיון היחיד בין השניים הוא ששניהם מתים". רוברט אופסידנו מניו יורק: "אנחנו, כחברה, כבלנו את ג'ימי הנדריקס לגיטרה שלו רק כדי לקבל את הבידור שלנו, אבל ג'ימי היה הרבה יותר מזה; הוא החייה מוסיקה שנחשבה למתה ועכשיו הקוסמוס ממשיך לנוע בשלווה, אז תרקדו לזכרו של ג'ימי הנדריקס".

הרולינג סטון סיכם את הפרשה, ב-15 באוקטובר 1970: "לא יהיה עוד אחד כמו ג'ימי הנדריקס".

עיתון להיטון דיווח לקהל הישראלי: "זמר הפופ האמריקאי, ג'ימי הנדריקס, שזכה לכינוי 'הפרא של עולם הפופ', נמצא ביום שישי האחרון לא רוח חיים בדירת ידידתו הגרמניה, מוניקה דנרמאן בת ה-23, ברובע נוטינג היל שבלונדון. בבדיקה ראשונה נראה כי מצא את מותו כתוצאה מלקיחת כמות מופרזת של גלולות שינה. 'כאשר אמות', אמר פעם ג'ימי, 'הייתי רוצה שינגנו את שיריי בהלווייתי ואלה שילכו אחרי ארוני – שירקדו עד כלות נשימתם'...".

בעיתון הארץ נכתב בדיווח על מותו: "ג'ימי נעזר לא פעם בסמים ובקוקטיילים רוויי אל.אס.די שבהם ביקש להעשיר את מקורות ההשראה לכתיבת שיריו. בשנה שעברה, נשפט בפני בית משפט בקנדה בעוון אחזקת חשיש והרואין, אולם זוכה. הפעם לא הצליח ג'ימי להימלט – והוא שילם על כך בחייו".

אריק ברדן: "במהלך שנות ה-70, פחות ופחות נאמר על ג'ימי הנדריקס האדם. ככל שחלפו השנים הוחלף האיש שהכרתי באגדה. זה היה כואב לראות שכוכב רוק מת שווה הרבה יותר מאשר כוכב חי. צילומי הופעות שלו נמכרו למפיצים בסכומים גבוהים, ההקלטות הבלתי גמורות שלו יצאו בתקליטים כמוסיקה חדשה, מקורית, מוגמרת. הלחימה על המורשת של הנדריקס נמשכה שנים".

כשנודע לזמר פרדי בולסארה (בהמשך מרקיורי) ולמתופף רוג'ר טיילור, שהגיבור שלהם מת, הם סגרו ליום שלם את דוכן הבגדים שלהם בשוק קנסינגטון כדי להביע את צערם העמוק. בהמשך, כשהשניים יתראיינו בתור חברי להקת קווין, הם יביעו לא פעם את הערצתם כלפי הנדריקס והמוסיקה שלו.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.