כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-18 בספטמבר (18.9) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "אי אפשר להתחיל ולהסביר את המוסיקה של המודי בלוז מבלי להתייחס לתקליט DAYS OF FUTURE PASSED. התקליט הזה היה עבורי רגע מוסיקלי אחד ארוך. זו הייתה הפעם הראשונה בה קיבלנו מספיק זמן אולפן ליצירה משמעותית" (ריי תומאס - המודי בלוז)
ב-18 בספטמבר בשנת 1970 יצא תקליטה השני של להקת בלאק סאבאת' ושמו PARANOID.
SIDE 1
1. War Pigs
2. Paranoid
3. Planet Caravan
4. Iron Man
SIDE 2
1. Electric Funeral
2. Hand Of Doom
3. Rat Salad
4. Fairies Wear Boots
עם כל הכבוד ללד זפלין, דיפ פרפל ושאר הלהקות הכבדות של אז - רק להקה אחת הביאה את צליל החורבן האמיתי ויצקה בסיס איתן לרוק הכבד. זוהי להקת בלאק סאבאת' (שחבריה הגיעו, במקרה, מאותו מקום בו הגיעו שניים מחברי לד זפלין - בירמינגהם). תקליט שני זה שלהם, שיצא ממש ביום בו ג'ימי הנדריקס מת, נשמע רענן ונושך עד עצם היום הזה. זה השילוב המנצח בין המוזיקה המחתרתית למיינסטרים.
הזמר, אוזי אוסבורן: "בתקליט הזה עברנו מארבעה לשישה עשר ערוצים באולפן. זה היה פיתוי אדיר להתעסק עתה עם כל מיני אפקטים. חשבתי שהנה אנחנו הביטלס מעורבבים עם פינק פלויד ומעל כל זה מטפטף עלינו אסיד".
אין קונספט ממשי בתקליט הזה, שהורכב בעיקר משמונה קטעים שנוצרו, ברובם, בג'אמים שערכו יחדיו חברי הלהקה על הבמות השונות. בסיסט הלהקה, גיזר באטלר: "נכנסנו לאולפן, התחברנו למגברים וניגנו כאילו אנחנו בהופעה חיה. כך זה הוקלט. אבל לא כל להקה יכולה להקליט כך ולהישמע כך".
שיר הפתיחה המאסיבי, WAR PIGS, נקרא במקור בשם WALPURGIS, כשמילותיו נשענו על עניינים פוליטיים. השם WAR PIGS היה אמור להיות גם שמו של התקליט, עד שהגיע 'פרנואיד' וזכה בקופה, בגלל חשש חברת התקליטים מהתגובה של תומכי מלחמת ויאטנם מאותו השם של חזירי מלחמה. באטלר: "רצינו שהתקליט השני שלנו ייקרא WALPURGIS וגם כתבנו שיר בשם זה, שבהמשך הפך להיקרא WAR PIGS. כשחברת התקליטים ביקשה לדעת מה יהיה שם התקליט, אמרנו לה את דעתנו ונשאלנו מה פירוש הדבר. אז ענינו כי זה חג המולד של השטן וחברת התקליטים מיהרה להגיב ב'לא תודה'..."
הגיטריסט, טוני איומי: "השיר WAR PIGS נוצר במועדון בציריך, בו אולצנו לנגן שבע הופעות ביום, במשך 45 דקות בכל פעם. לא היינו לנו מספיק שירים ונאלצנו להמציא. כך נוצר גם השיר הזה, ששיפרנו אותו מהופעה להופעה עד שהקלטנו אותו".
שיר הנושא שבתקליט הוא גם התקליטון הראשון שיצא ללהקה אותו היא כתבה במו ידה. התקליטון עם השיר הזה צעד 18 שבועות במצעד הבריטי וגם הגיע, ב-10 באוקטובר 1970, אל המקום הרביעי והמכובד. הלהקה הכבדה והנהדרת הזו לא זכתה להצלחה שכזו בהמשך.
גיזר באטלר, סיפר: "רוב השירים לאלבום השני שלנו, 'פרנואיד', נכתבו בתקופת יציאת האלבום הראשון. הקלטנו את השירים האלה, באופן חי למעט מספר העלאות, במשך כיומיים שלושה. ואז נשאר לנו זמן קצר להשחלת שיר נוסף בתקליט. היינו זקוקים לשלוש דקות כדי למלא את התקליט. טוני איומי, הגיטריסט שלנו, המציא במהרה את ריף הגיטרה. אני מיהרתי לכתוב מילים ואוזי שר אותן למיקרופון כשהוא קורא מהדף שהוצב מולו. השיר הזה מדבר על דיכאון. זאת בגלל שלא ידעתי אז את ההבדל בין דיפרסיה לבין פרנואידיות". דרך אגב, במילים של השיר אין אפילו פעם אחת את המילה 'פרנואיד'.
במהלך הקלטת השיר נאלץ איומי לסבול כאבים של פנס שזהר באחת מעיניו, לאחר שהוא ולהקתו נכנסו לפני כן לקטטה עם בריונים. פנס אחר הפריע לאיומי כשחברי הלהקה ניצבו באולפני תכנית הטלוויזיה 'טופ אוף דה פופס', כדי לבצע 'תזמורת בצורת' לצלילי הפלייבק של השיר שהפך לשלאגר. היה זה אקט מסוכן ללהקה, שפחדה לקבל תיוג של התמסחרות מצד מעריציה הצמודים.
טוני איומי: "הגענו לאולפן הטלוויזיה וחשנו מפוחדים כי זו הייתה תכנית מאד נחשבת. כנראה היינו הלהקה הרועשת ביותר שם באותו יום. אני ממש לא אהבתי את האווירה ששררה שם. בשלב מסוים העניינים התחממו ולא לטובה. בשלב מסוים דרשתי מאיש התאורה לכבות את האור שהאיר עליי. האור הזה שיגע אותי. אותו איש סינן משהו והלך לכבות את הפנס ונותרתי לנגן בחשיכה מול כמה מיליוני צופים. זו הפעם האחרונה שעשינו דבר שכזה".
באטלר: "אחרי שהופענו עם השיר בתוכנית טופ אוף דה פופס, החלו להגיע להופעותינו בחורות צעירות. הן טיפסו אל הבמה וכפו עצמן עלינו בזמן שהופענו. זה היה טוב, אבל ידענו שאם זה יימשך, אנחנו נישאב לתדמית של להקת פופ וזה כבר לא היה טוב. לכן החלטנו לא להקליט יותר שירים לתקליטונים".
איומי סיפר בספרו האוטוביוגרפי: "טכנאי ההקלטה שלנו, רוג'ר באין, בישר כי חסרות שלוש דקות להשלמת התקליט. כל שאר הלהקה יצאה מהאולפן כדי לאכול צהריים ואני נשארתי שם וחיפשתי רעיונות. לפתע צץ לי הריף הזה. כשהם חזרו, השמעתי להם והם אהבו את זה מאד. אני לא זוכר אם אוזי עזר לגיזר לכתוב את המילים. אין לי מושג כיצד גיזר בא עם הרעיון למילים אך היה לו דמיון עשיר מאד. לא תמיד אוזי הבין את מה שגיזר נתן לו לשיר. אוזי ואני לא ידענו מה זה פרנואיד. שנינו הלכנו לאותו בית ספר מחורבן שהיה רחוק ממילים כמו זו. אנחנו ידענו מה זה 'פאק'. וגם ידענו מה זה PISS OFF. אבל פרנואיד? לא ידענו כלל מה זה ולכן נתנו לגיזר, האינטליגנטי שביננו, לכתוב את המילים. כל הקטעים שיצרנו עד אז היו באזור החמש דקות. לכן הקלטנו את השיר הזה במחשבה אחת בלבד - למלא חור בתקליט. זה היה שיר שפשוט זרקנו פנימה כלאחר מחשבה".
השיר השלישי בתקליט הוא PLANET CARAVAN המרחף והחלומי. קולו של אוזי הועבר פה דרך מדבר לזלי, של אורגן האמונד, כשהוא במצב סיבובי מהיר. עם חליל הצד והבונגוס נשמע השיר הזה יותר קרוב לפינק פלויד, של התקליט MORE, מאשר לבלאק סאבאת'.
וכדי לתת את האווירה המתאימה לתקליט הזה, הרשו לי לתת את המיקרופון למאסטרו אוזי, שסיפר באותה שנת 1970, לעיתון NME, על כל שיר בתקליט. מדובר בכתבה נדירה היישר מהאוסף שלי.
על WAR PIGS: "זה שיר על אנשי VIP שיושבים למעלה ושולחים את הפרולטריון לצאת ולהילחם במלחמות. אנשי ה-VIP לא יוצאים למלחמות. אנחנו לא להקה פוליטית, פשוט יש לנו מסרים בשירים שלנו".
על PARANOID: "אנחנו לא להקה של תקליטונים. אחרי התקליטון הראשון שהוצאנו, כתבנו את השיר הזה באופן סתמי והנה עכשיו הוא מצליח מאד".
על PLANET CARAVAN: "כתבנו את השיר הזה באולפן. החלטנו לגוון באלבום, אז כתבנו שיר על אדם שהולך לחלל ורואה שם כוכבים ודברים אחרים".
על IRON MAN, שסוגר את צדו הראשון של התקליט: "זה על אדם שהמציא מכונת זמן והוא טס עמה בזמן ואז הוא מגלה שנחת בזמן בו כדור הארץ עומד להסתיים.הוא מנסה לדבר עם אנשים אך אין מי שיקשיב לו. אז אותו איש ברזל מתעצבן ומחליט לנקום, עם הרג אנשים. כל טוב שניסה לעשות הפך לרע".
על ELECTRIC FUNERAL: "בעתיד צפויה לנו מלחמה גרעינית. על זה מספר השיר הזה".
על HAND OF DOOM: "זה על אנשים שמשתמשים בסמים ומה שקורה להם בעקות זה. עדיף שנפחיד אנשים במסרים שלנו מאשר שינסו לבד את הסמים. אני לא בא לצייר אותנו כמלאכים אבל אני יכול להצהיר שלא השתמשתי מעולם הסמים כבדים".
השיר השביעי בתקליט נקרא RAT SALAD והוא, כמו 'מובי דיק' של זפלין, נועד להציג את המתופף המוכשר, ביל וורד.
השיר שחותם את התקליט הוא FAIRIS WEAR BOOTS: "גם זה שיר שבא להזהיר מפני שימוש בסמים כבדים".
מהדורת הוויניל המקורית בבריטניה הייתה עם עטיפה נפתחת. בחלק הפנימי שלה הייתה תמונה בשחור-לבן של הלהקה, שעמדה בחוץ על גבעה עם עשב. כדי למתוח את התמונה המקורית על שני צדי העטיפה הפנימית, אוזי אוסבורן הופרד משאר חברי הלהקה וחלק מהדשא הועתק והודבק באמצע. ומי זה הבחור עם החרב והקסדה בעטיפה הפנימית? לא ידוע - אבל עטיפה זו נחשבת לאחת הקלאסיות ברוק הכבד.
שימו לב - התקליט יצא גם במיקס קוואדרפוני (סראונד של ארבעה רמקולים) ויש שינויים מהותיים של עריכות ותוספות שאין בגרסה הידועה.
ב-18 בספטמבר בשנת 1973 רכש רינגו סטאר את אחוזתו של ג'ון לנון, TITTENHURST PARK, ובה 26 חדרים ושטח ענקי ובו אגם.
לנון נאלץ להוציא את האחוזה למכירה כדי לממן את ההלוואות שלקח ממנהלו, אלן קליין. רינגו יקים שם אולפן הקלטות שייקרא STARTLING STUDIO. האחוזה תהיה בבעלותו עד שנת 1988, אז הוא ימכור אותה לשייח' זאיד בין סולטאן אאל נהיאן, נשיאה הראשון של איחוד האמירויות הערביות והאמיר של אבו דאבי. ואם חשבתם שהשייח' ישמור על שטח האחוזה כפי שהיה, תשאלו את השכנים שסבלו יומם וליל מרעש אדיר של משאיות ודחפורים.
באותו יום של 1973 עבר לנון מחוץ לבניין הדקוטה והיישר ללוס אנג'לס. בשנת 1980 הסביר מדוע: "יוקו זרקה אותי משם! היא אמרה לי להסתלק משם. אז אמרתי בסדר וחשבתי שאצא סופסוף למסלול של רווק הולל. אבל בדיעבד זה היה גרוע בשבילי". עם הגיעו ללוס אנג'לס הוא נכנס למלון בוורלי הילס, תחת השם הבדוי מיסטר קורי. היכונו בהמשך ל"סוף השבוע האבוד"...
ב-18 בספטמבר בשנת 1967 יצא בארה"ב האלבום SMILEY SMILE של הביץ' בויז.
SIDE 1
1. Heroes And Villains
2. Vegetables
3. Fall Breaks And Back To Winter
4. She's Goin' Bald
5. Little Pad
SIDE 2
1. Good Vibrations
2. With Me Tonight
3. Wind Chimes
4. Gettin' Hungry
5. Wonderful
6. Whistle In
היה זה אלבום שונה ממה שתיכנן בריאן ווילסון להפיק ללהקה, בדמות פרויקט שאפתני ושמו SMILE. אבל התחרות הקשה שלו מול הביטלס גרמה לו להישבר. חברת התקליטים דרשה מוצר חדש ולא הייתה ברירה אלא ללקט את השברים ולעשות מהם אלבום כלשהו. וזו התוצאה. רק השירים GOOD VIBRATIONS ו- HEROES AND VILLAINS מופיעים בגרסתם המקורית. השאר הוקלטו מחדש.
מתופף הלהקה, דניס ווילסון (שבקושי תופף אז בהקלטות כי נגן אולפן בשם האל בליין עשה לו את העבודה) סיפר אז: "זה לא אלבום שאפתני כמו פט סאונדס. אבל האלבום הזה הוא המהנה ביותר שעשינו. הקשבתי לו בעודי נמצא בג'ונגל באפריקה וזה היה ממש כיף".
השיר GOOD VIBRATIONS נכנס לתקליט זה במטרה אחת והיא להגביר מכירות. בריאן ווילסון היה נגד הכללתו באלבום אך הוא הובס מול דעת שאר חברי הלהקה. זו הפעם הראשונה בה הלהקה שלו הכניעה אותו בהחלטה. היה זה סופה של תקופה עבורו.
המעריצים ומבקרי המוזיקה לא האמינו כששמעו לראשונה את האלבום הזה - ולא לטובה. קדמו לכך חודשים של פמפום היסטרי לקראת צאת הפרויקט "סמייל", כולל תכנית הטלוויזיה INSIDE POP ובה נראה בריאן שמכריז כי יוציא את האלבום הטוב ביותר שנוצר בעולם. והנה יוצא האלבום הזה והוא כבלון יום הולדת קטנטן לעומת הכדור הפורח שהובטח להם. בעיני רבים, להקת הביץ' בויז עברה את זמנה עוד לפני כן והמוצר החדש הזה רק אישר את קביעתם.
הסיפור של הפרויקט "סמייל" מתחיל עם שיר אחד בשם GOOD VIBRATIONS. הסימפוניה הקצרה הזו החלה להתגבש בפברואר 1966. זה היה בעת ההקלטות לתקליט PET SOUNDS של הלהקה. השיר הזה לא היה מיועד במקור לפרויקט אך הוא היה הראשון שווילסון הלחין על ידי חיבור רעיונות מוסיקליים שונים לגמרי. זו הייתה הפעם הראשונה שדבר כזה נעשה בתחום הפופ.
המורכבות של השיר הזה גרמה להוצאת תקציב כספי ענק על ההקלטות. סכום שלא נשמע כמותו עד אז. 70 שעות של הקלטות נרשמו לשיר הזה.
ווילסון נהג בתקופה ההיא ליצור ולהקליט בזמן שחברי להקתו נדדו בדרכים בסיבובי הופעות. לפיכך ווילסון העסיק נגני אולפן מיומנים שהיו נרגשים בעצמם לעבוד עם 'מוח הפלא המוסיקלי'.
חוץ מפרנק זאפה, בריאן ווילסון היה היחיד שהצליח באופן מושלם לכתוב, לעבד ולהפיק בצורה כה מושלמת.
השם המקורי שווילסון הביא לפרויקט החדש שלו היה DUMB ANGEL. אין ספק שזה דבר שתיאר יותר את יוצר העניין מאשר המילה SMILE. הוא היה שקוע במלוא הרצינות בקונספט שלו ושאף במוחו כל הזמן להעפיל על היצירה האחרונה שהביטלס שיחררו לשוק. כל קטע חדש שהביטלס הוציאו היה כמו פצצת אטום שנחתה על ראשו ולא נתנה לו מנוח.
בזמן שבריאן רצה למשוך קדימה, שאר חברי הלהקה הסתובבו בדרכים וניגנו לקהל את להיטי העבר שלהם. כשהם הגיעו בחזרה לאולפן ההקלטות על מנת לבצע את מה שבריאן כתב להם, נוצרו רגעים מאד לא נעימים.
מצד אחד היה זה בריאן שדרש או הפציר בהם להקליט שוב טייק אחרי טייק על מנת להגיע לרגע המוסיקלי המושלם. מצד שני היו אלה חברי הלהקה שגיחכו מול המפיק המעורער שלהם. הם ראו במוסיקה שלו משהו מתוחכם מדי ומאד לא מסחרי. הם אף לעגו במפורש שמבחינתם זו מוסיקה שיצאה ממוחו המסומם של בריאן.
זמר הלהקה, מייק לאב, דאג לא פעם ולא פעמיים לשחרר משפטים ארסיים נגד בריאן. לאב היה ממש נגד הפרויקט הזה. הוא התקיף גם את התמלילן שווילסון הביא לפרויקט - ואן דייק פארקס.
האחרון לא החזיק מעמד זמן רב מול הארס של לאב והחליט לפרוש מהפרויקט לטובת התמקדות בקריירת סולו משלו.
בריאן היה אומלל. הוא ניסה ליצור בעוד הוא נגרר כל הזמן לישיבות להקה משעממות על הקמת לייבל חדש בשם BROTHER RECORDS. מצד שני הוא הרגיש את החום הלוהט של נשיפות חברת CAPITOL בעורפו. החברה ההיא כל הזמן לחצה עליו לייצר חומר מסחרי. ולא סתם. חברת CAPITOL ראתה היטב כיצד התקליט PET SOUNDS נכשל במצעדים והצעד היחיד לשמור על שם הלהקה היה לשחרר אלבום אוסף.
ואם זה לא מספיק, גם הייתה באותו זמן תביעה של הלהקה נגד CAPITOL על תמלוגים שלא שולמו.
ב-1967 הגיע בריאן ווילסון לדיכאון יצירתי ותשישות פיזית קשים. אובדן התמלילן שלו היה הקש ששבר את גב הגאון. ב-18 במאי 1967 נערך הסשן האחרון לפרויקט "סמייל". ובאופן סימבולי להחריד, זמן קצר לאחר מכן יצא התקליט סרג'נט פפר. בריאן ווילסון הובס סופית. הסמים והדיכאון השתלטו עליו סופית. החיוך על פניו נמחק.
גם זמר הלהקה, קארל ווילסון, הצטרף לחבורת המבקרים נגד האלבום SMILEY SMILE: "זו הייתה טפיחה קלילה במקום המכה האדירה שתוכננה במקור". בארה"ב הגיע האלבום למקום ה-41 בלבד במצעד. היה זה כישלון מהדהד. באנגליה הוא יגיע בהמשך למקום התשיעי והמכובד יותר. אבל גם התקשורת הבריטית לא היססה לנעוץ בו ציפורניים. במלודי מייקר נכתב עליו: "אין ספק שזה האלבום הגרוע ביותר של הביץ' בויז. הוא מכיל שני שירים טובים שכבר קיבלנו לפני כן כתקליטון אבל שאר השירים נשמעים כהקדמות לא גמורות לשירים. יש קטע אינסטרומנטלי אומלל בשם FALL BREAKS AND BACK TO WINTER והשאר ממש ילדותי. זו ממש טרגדיה לעומת העבר המפואר. יוקרת הלהקה נפגעה באופן חמור".
עם האלבום בחוץ, היה ברור לכל שבריאן ווילסון בן ה-25 איבד את השליטה בביץ' בויז ושהכוח שהניע אותו ליצור מוזיקה טובה נטש אותו. מרגע זה הוא יפסע לאחור ויאפשר לאחרים להתבטא מוזיקלית. מאחורי העטיפה העליזה והצבעונית שבאלבום זה מסתתרים צלילים ממש עצובים.
ועדיין, לדעתי זה אלבום טוב שלהקות אחרות היו הורגות כדי לעשות כמותו. אבל מהביץ' בויז ציפו ליותר...
ב-18 בספטמבר בשנת 1972 ערך דייויד בואי אודישן לפסנתרן המשמעותי, מייק גארסון.
ביום זה הגיע בואי עם חברי להקתו (ושאר הצוות הטכני) להופעה בניו יורק. יחד עמם היו גם הצלם, מיק רוק, אשתו שילה, היחצ"ן דיי דייויס, מנהל הדרכים וויל פאלין, מעצבת השיער סוזי פאסי והמאבטחים סטואי ג'ורג' וטוני פרוסט.
קצת לפני הגעתם לשם קיבלה קלידנית ויוצרת מוזיקת אוואנגארד בשם אנט פיקוק הזמנה מבואי לנגן בסינטיסייזר באלבומו הבא. היא סירבה אך המליצה לו על פסנתרן ושמו מייק גארסון, שניגן לפני כן באלבומה I'M THE ONE. גארסון לא שמע עד אז על בואי, אך בכל זאת הוא ביטל את שיעור הפסנתר שקבע לאחד מתלמידיו ורץ מהר לאודישן במשרדי חברת התקליטים RCA. שם בואי נתן לו את דף התווים לשיר CHANGES. גארסון ניגן את האקורדים של פתיחת השיר והגיטריסט מיק רונסון קפץ מיד והכריז: "קיבלת את העבודה!".
גארסון: "הופתעתי כשפנו אלי לעבוד איתו ב-1972, כי לא ידעתי מי הוא. לא ידעתי למי אני הולך לאודישן. היה לי בדיוק סיום סדרה של קונצרטים ג'אז, וזה רגע לפני הלילה שהוא התקשר כשהיה במנהטן. ניגנתי עם סקסופוניסט שניגן עם מיילס דייויס, רק אחד הגדולים במוזיקאי הג'אז בעולם. התאמנתי שמונה שעות ביום
במשך עשר שנים כדי להגיע לאן שהייתי. הסתכלתי על המשפחה שלי באותו לילה ואמרתי, 'זה לא יעבוד'. גרתי בברוקלין בדירה שעלתה 150 דולר לחודש, אבל כשאתה מרוויח 5 דולר ללילה, זה קשה למצוא כסף.
אז בצחוק אמרתי לעצמי, 'אני חושב שאני צריך לצאת עם כוכב רוק מפורסם'. אלו היו המילים המדויקות שלי. אבל באופן מעניין למדי, הם אומרים שאם אתה יכול לחשוב שזה בראש שלך - אולי תוכל להביע את זה, ולמחרת קיבלתי שיחה מוודי הרמן. אבל גם קיבלתי אז טלפון מדיוויד בואי. אני חושב שזה היה מהמנהל שלו, טוני דפריס. נסעתי מברוקלין לעיר ניו יורק, נכנסתי לאולפני RCA, והחבר'ה האלו היו פרועים. שיער אדום, בגדים מצחיקים. היו שם דייויד, טרבור (בולדר הבסיסט) ,וודי (וודמאנסי המתופף). ליד הפסנתר, מברך אותי בחום רב, היה (הגיטריסט) מיק רונסון. דפי התווים היו CHANGES, שלא אמרו לי דבר, אבל לאחר שניגנתי באלף חתונות ובר מצווה בניו יורק, יכולתי לקרוא כל דבר. אז ניגנתי עם הדף ואני נשבע שתוך שבע שניות מיק אמר, 'יש לך את העבודה'.
כל השאר חייכו. הם שכרו אותי לשמונה שבועות והם לא הצליחו להיפטר ממני. בשנתיים הראשונות דייויד פיטר חמש להקות ואני הייתי היחיד שנשאר. הוא המשיך לשנות סגנונות, אלא בגלל שהיה לי ספקטרום רחב למדי, לאחר שניגנתי כל כך הרבהיצירות קלאסיות וג'אז ופופ וגוספל, יכולתי לנגן עם כל אחד. הוא היה הליהוק הכי טוב שהיה לי אי פעם, טוב יותר אפילו ממיילס דייויס. הוא הוציא ממני את כל מה שלמדתי אי פעם. אהבתי שלא ידעתי כלום על רוק. אני עדיין לא. הוא פשוט היה מוקסם מסגנון החיים שלי כמוזיקאי ג'אז, והוקסמתי מהברק שלו. בשנת 1972 הייתי מתגנב החוצה אל הקהל לצפות בהופעה כי ניגנתי רק בחצי מהשירים. הייתי מהופנט. חברי הג'אז שלי חשבו שמכרתי את נשמתי. למעשה חשבתי שהם לא מקדמים את המוזיקה שלהם. הדבר הבא אחרי האודישן, אני איתם בקליבלנד. אני יושב ליד הפסנתר, מסתכל לימיני ורואה ערימת רמקולים ואמרתי לדיוויד, "מערכת ההגברה פונה לכיוון הלא נכון". הוא חייך ואמר שזו מערכת המוניטור שלי, זה רק בשבילי. לא האמנתי".
להזמנת ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי" והרצאות מוסיקה אחרות שלי : 050-5616459
ב-18 בספטמבר בשנת 1970 יצא האלבום KILN HOUSE של להקת פליטווד מאק. זה האלבום הראשון שיצא ללהקה לאחר פרישתו של פיטר גרין ממנה.
זו הייתה תקופה בה חברי הלהקה עברו להתגורר בקומונה, שכלפי חוץ נראה כי שררה בה אווירה נינוחה אך בפנים עדיין ביעבעה מהטראומה של העבר. עזיבתו של הגיטריסט המייסד, פיטר גרין, ערערה את הנותרים. הגיטריסט ג'רמי ספנסר: "חשתי שאינני מסוגל למלא את מקומו. כל שידעתי זה לנגן רוק'נ'רול. פיטר היה מוזיקאי מפותח יותר ממני. לא יכולתי לנגן את החומרים שאנשים ציפו מאיתנו לנגן מיד עם לכתו". גם לגיטריסט השני שנותר בלהקה, דני קירווואן, היו שדים משלו, שבאו בצורת התמכרות לאלכוהול.
כריסטין מקווי, אשתו של בסיסט הלהקה (ג'ון מקווי) והקלידנית / זמרת החדשה בה: "דני היה מאד נוירוטי. היה מאד קשה לעבוד איתו. הוא לא יכל להביט לך בעיניים. לשהות במחיצתו הייתה חוויה עתירת מתחים". למעשה, מקווי, שהייתה לפני כן בלהקת הבלוז-רוק, צ'יקאן שאק, העניקה משירתה ונגינתה להקלטות התקליט הזה והפכה חברה מן המניין בלהקה רק עם השלמת התהליך.
קלייר, אשתו ההריונית אז של קירוואן לא הוסיפה חיים קלים בקומונה. היא נהגה להכות את בעלה ולהרביץ לו. ללא גרין בסביבה חדלה פליטווד מאק לתפקד כלהקת בלוז. בקומונה החברים שתו המון אלכוהול, עישנו חשיש לרוב וניגנו. ברור כי האלבום הזה, הנושא את שם הבית בו גרו ארבעת החברים יחדיו, הביא עמו להקה שונה, שלאט אך בבטחה סללה את דרכה לקבלת ה- GREEN(LESS) CARD. שימו לב לשיר STATION MAN - ככה כותבים שירים.
עיתון ביט אינסטרומנטל פרסם בביקורתו: "ללא פיטר גרין, פליטווד מאק נשארה להקה טובה. יש כאן הדים מהדהדים מעבר הרוק'נ'רול הרחוק של שנות החמישים לצד אווירה מרגיעה ושורשית. החיקוי של ג'רמי ספנסר את באדי הולי נשמע מצוין ויש פה גם את עבודת הגיטרות הנהדרת שהפכה את הלהקה לגדולה שהיא". במלודי מייקר כתבו ש"זה לא אלבום ממש יצירתי אך מנוגן להפליא ומהנה".
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "הייתי בטוח שעזיבתו של פיטר גרין את פליטווד מאק סימנה את סופה של הלהקה ההיא. וזה קרה. הלהקה הזו נפלה. אחרי הכל, זה היה הפליטווד מק של פיטר גרין בהתחלה, ולמרות שמעולם לא היה רק חלון ראווה לכישרונות הכל כך ברורים של גרין, הוא עדיין היה בהחלט המלך של ההרכב.
בסדר. הלהקה התקפלה, אבל הלהקה לא התפרקה. דני קירוואן וג'רמי ספנסר תפסו את הנחיתות ובנו מנוע חדש למכונה הזו. הם לא ניסו להסתובב או להסתיר את מה שרוב האנשים חשבו שיהיה חור בולט ביותר בלהקה (המקום של גרין), אלא העבירו הילוך וביצעו פנייה מהירה במהירות גבוהה מהשביל הקוסמי שגרין השאיר אל עבר וינטג' רוק'נ'רול. זה אלבום מתוכנן ומוכן, בניגוד ל'היי, בואו נקליט את כל הדברים המטופשים האלו שיש לי', שעליו הצביע תקליט הסולו שיצא בעבר לג'רמי ספנסר בליווי הלהקה".
ב-18 בספטמבר בשנת 1981 יצא האלבום ABACAB של להקת ג'נסיס.
SIDE 1
1. Abacab
2. No Reply At All
3. Me And Sarah Jane
4. Keep It Dark
SIDE 2
1. Dodo
2. Lurker
3. Who Dunnit?
4. Man On The Corner
5. Like It Or Not
6. Another Record
פיל קולינס: "האלבום הזה היה הנקודה בה חברי הלהקה באמת החלו לדבר זה עם זה. זו הסיבה בגללה הייתי נלהב להקליט את האלבום. אפשר להגיד שהלהקה מתחילה באמת מפה. לשם שינוי, הפעם יכולנו להעיר הערות מוזיקליות זה לזה מבלי שמישהו ייפגע". לא כולם אוהבים את האלבום הזה. נתקלתי בלא מעט אוהבי ג'נסיס שקטלוהו בגלל היותו קליט מדי. פיל קולינס היה אז דמות מרכזית בלהקה, הן כסולן והן כמתופף, וקריירת הסולו שלו החלה להיסלל במקביל לאלבום "אבאקאב". הצלילים של האלבום הקודם DUKE, עם האווירה המיוחדת בהם, פינו את מקומם לצליל מסחרי וקליט שכוון היטב לאיצטדיונים הגדולים.
קודם כל, כיצד נוצר שם האלבום המוזר? ובכן, בגלל שהמבנה של שיר הנושא הולך כך: A מסמן את מיקום הבתים בשיר. B זה בשביל פזמוני השיר ו- C זה החלק האמצעי השונה מהבית והפזמון. כך נוצר ABACAB (בית, פזמון, בית, חלק אמצעי ומגשר, בית, פזמון).
ובכן, זה היה התקליט הראשון של ג'נסיס שיצא בעקבות הצלחת הסולו הגדולה של פיל קולינס עם אלבומו, FACE VALUE. ג'נסיס כבר עבדה על תקליטה החדש כאשר תקליט הבכורה של קולינס הפליג לראש מצעד האלבומים בבריטניה ולעשרת הגדולים בארה"ב. הביטחון שבא עם הצלחת האלבום הזה נתנה לקולינס אפשרות להשפיע יותר על גישתה של הלהקה לכתיבה. עדות לכך ניתן לראות בשירים כמו NO REPLY AT ALL, שהביא לאולפן את חטיבת כלי הנשיפה של להקת אדמה, רוח ואש, בה הוא השתמש באלבום שלו.
פיל קולינס: "זה היה הרעיון שלי להביא את כלי הנשיפה. הכרתי אותם כשהשתמשתי בהם לאלבום הסולו הראשון שלי. דאגתי מאד שהרעיון הזה לא יעבוד בג'נסיס וידעתי שיאשימו אותי בכך, אם זה לא יצליח. טוני (בנקס) היסס בהתחלה, אבל הוא שמח מהתוצאה". הייתה זו גישה חדשה עבור ג'נסיס שהתהדרה בעבר בהמון צלילים ואקורדים. הפעם הגישה הייתה LESS IS MORE. הפעם הם גם השתמשו יותר במכונות תופים במהלך תהליך הכתיבה, ושחררו את קולינס לאלתר מלודיות ווקאליות על המוזיקה של בנקס וראת'רפורד. זה גם אמר שהשירים לא סבלו מחזרות יתר לפני ההקלטה, כפי שקרה לפעמים בעבר. הלהקה הצליחה ללכוד בהקלטה פשוטה את התחושה המוקדמת והגולמית של שיר ולעמוד בפיתוי לייפות יתר על המידה את העיבוד.
כדי לעזור לחברים להשיג את הסאונד המופשט החדש הרצוי, הם החליטו להחליף את המפיק/טכנאי ההקלטה, דיוויד הנטשל, שסיפר, "הצלחת הסולו של פיל והסאונד שהוא קיבל עם יו פאדג'הם היו בוודאי השפעה גדולה, לא רק על העמדה שלי מול הלהקה, אלא ברור מאוד גם על העתיד של ג'נסיס". פאדג'הם עבד עם קולינס על אלבום הבכורה שלו ולפני כן השניים עבדו בהקלטת תקליטו השלישי של זמר ג'נסיס בעבר, פיטר גבריאל. שם השניים פיתחו צליל תופים חי ענק. פאדג'הם הסביר מאוחר יותר איך הגיע הסאונד: "יום אחד פיל ניגן באולפן ולחצתי בלי משים על כפתור האינטרקום בין חדר הבקרה לחדר הנגינה. לפתע יצא הסאונד האדיר הזה, שכולם בחדר הבקרה אמרו שנשמע מדהים. כולם אמרו, 'בואו נעשה מזה משהו' אבל הבעיה הייתה שבגלל שהטוקבק היה מובנה בשולחן העבודה, לא ניתן היה להקליט אותו. לאחר מחשבה מאומצת הצלחתי למצוא פיתרון".
האלבום שוחרר זמן קצר לאחר הופעתה שלרשת המוזיקה MTV וג'נסיס מצאה בסיס מעריצים חדש באמריקה בזכות הסרטונים של השירים ABACAB ו- NO REPLAY AT ALL. בעיתון NME נכתב בביקורת עליו: "האלבום הזה נועד לקהל שאמור לנסוע במכונית עם רמקולים גדולים וגג פתוח. הוא מופק להפליא אך אין בו משהו ששווה לדבר עליו. הוא כטבילת בוהן בים של אפשרויות ענקי". במלודי מייקר נכתב ש"להקת ג'נסיס כנראה רוצה להשתנות ולהירגע". ברולינג סטון נכתב בזמנו: "האירוניה של אלבום הסולו של קולינס, כשהוא מצליח במצעדים יותר מכל אלבום של ג'נסיס, היא שזה גרם לאלבום החדש של ג'נסיס להישמע כמו זה. עדיין, למרות שאי אפשר לרקוד ל'אבאקאב' - זה מראה שנותרו חיים בלהקה הזו".
ואם תשאלו אותי? זה אלבום נחמד, קליט ולא מחייב. עכשיו תסלחו לי, אני חוזר לשים את התקליט FOXTROT בפטיפון שלי. חייב להירגע.
ב-18 בספטמבר בשנת 2013 מת מסרטן המתופף רוג'ר פופ, בגיל 66. התיפוף שלו פיאר שירים חשובים רבים של אלטון ג'ון בסבנטיז. הוא מת שעות ספורות לאחר שהתחתן עם חברתו הוותיקה, סו טרסידר.
רוג'ר פופ היה מתופף דינמי, עוצמתי ומדויק, שתמך באלטון ג'ון בהופעות ובכמה מההקלטות המחשובות ביותר של הזמר, כולל הבלדה TINY DANCER ו-DON'T GO BREAKING MY HEART. "פופי", כפי שהיה ידוע לחבריו, עבד גם עם אל סטיוארט, הארי נילסון, קווין איירס וקליף ריצ'רד, הול ואוטס ועוד. הוא פגש לראשונה את אלטון ג'ון, שעדיין לא שינה את שמו מרג'ינלד דווייט, בשנת 1967, כאשר שניהם עבדו ב"דיק ג'יימס מיוזיק", חברת מו"לות שעבדה ברחוב דנמרק בלונדון. אלטון ג'ון חבר אז לכותב התמלילים ברני טאופין, ופופ עזר להם להקליט דמואים של השירים שהם הציעו למבצעים כמו לולו ורוג'ר קוק .
כאשר, בעידודו של המו"ל סטיב בראון, אלטון החל להקליט חלק מהחומרים בעצמו, פופ היה הבחירה ההגיונית לנגן בתופים בסינגל הראשון שלו, I'VE BEEN LOVING YOU כמו גם LADY SAMANTHA, מה שסלל את הדרך להופעתו בסופו של דבר כאמן סולו. פופ גם תופף בסינגל שלישי של אלטון ובאלבום הראשון שלו, EMPTY SKY - שניהם יצאו בלייבל DJM החדש שהושק. פופ הסתפק בעבודה באתרי בניה ולא פעם היה מגיע להקלטות כשבגדיו מאובקים מעבודה שם. עם חבריו הנגנים הוא הקים להקה בשם HOOKFOOT, שנקראה על שם הטריק שלו לשמירה על סטנד ההיי-האט שלו במקום. בין 1971 ל-1973 הם יצרו ארבעה אלבומים ל-DJM. ופופ גם הקליט איתם לתקליט האנגלי של שלום חנוך, בשנת 1971.
בינתיים אלטון ג'ון גייס את המתופף נייג'ל אולסון להיות המתופף הקבוע שלו. כשזה החליט שדי לו עם המתופף ההווא, הוא החזיר את פופ לעמדת התופים. הכל היה טוב ויפה עד שבהופעה אחת חשובה מאד, אליה הזמין פופ את משפחתו לאחר שהטיס אותה על חשבונו, הודיע הזמר הידוע לקהל שהוא פורש מהופעות. פופ ההמום התעמת איתו מיד לאחר מכן והשניים לא דיברו במשך כמה שנים.
רוג'ר פופ פגש את סו 18 שנים לפני מותו והם החליטו להתחתן ברגע האחרון בבית החולים בסאות'המפטון, כשהבין שלא נשאר לו הרבה זמן לחיות. היא אמרה: "הוא אמר לי שלא נוכל להתחתן כך, אבל אחות שמעה את דבריו והיא אמרה שאפשר לארגן את זה". תוך דקות היא הייתה בטלפון עם הרשם ותוך שעה השופט הסכים שאפשר לעשות זאת. סו אמרה: "ברור שהוא כבר היה לא בערנות מלאה. והערתי אותו ואמרתי שאנחנו צריכים להתחתן והוא התעורר לחיים והתגייס למטרה. עשינו את הנדרים והוא היה ממש שמח, עם חיוך גדול על הפנים שלו. אז הייתי אשתו למשך כמה שעות ולאחר מכן הייתי אלמנתו".
ב-18 בספטמבר בשנת 1978 נחתו בחנויות התקליטים ארבעה אלבומי סולו של חברי להקת קיס.
כשהיא רוכבת על גל של הצלחה מסחרית מדהימה הכוללת למעלה מ-10 מיליון דולר שנעשו בשנת 1977 (השנה של הלהיט LOVE GUN), להקת KISS דחפה אף קדימה יותר. כל ארבעת החברים הוציאו, באותו יום, אלבומי סולו, כשהם מעוררים דרמה בקרב המעריצים עם שמועות על פירוק הלהקה. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שכל חברי הלהקה מוציאים אלבומי סולו במקביל. החדשות שהמתחים הבין אישיים היו הזרז למהלך הזה מוגזמות, אם לא מפוברקות לחלוטין, שכן החוזה של הלהקה משנת 1976 עם חברת התקליטים, קזבלנקה רקורדס, כלל דרישה לארבעה אלבומי סולו.
חברת התקליטים השקיעה 2.5 מיליון דולר בקידום העניין והמאמץ השתלם. כל אחד מהם הצליח להשיג מעמד של פלטינה וזה גורל טוב בהרבה מזה שהיה למאמץ הקידום האחר של הלהקה בשנת 1978, עם סרט הטלוויזיה "קיס פוגשת את פנטום הפארק".
וב-18 בספטמבר בשנת 1983 הופיעו חברי להקת קיס, בפעם הראשונה ללא איפור, במהלך ראיון לתחנת MTV. בזמנו זה היה הלם עבור המעריצים.
ב-18 בספטמבר בשנת 1970 נמצא ג'ימי הנדריקס בן ה-27 כשהוא ללא רוח חיים.
"זה מצחיק לראות איך אנשים אוהבים את עניין המוות. ברגע שאתה מת, אתה למעשה מתחיל לחיות בעיניהם. אתה חייב למות כדי להיות ראוי בעיניהם" (ג'ימי הנדריקס, 1968).
במשך קצת פחות מארבע שנים הספיקו ג'ימי הנדריקס והגיטרות שאחז בידיו, להפוך את עולם הרוק מן הקצה אל הקצה.
הרולינג סטון סיכם את הפרשה, ב-15 באוקטובר 1970: "לא יהיה עוד אחד כמו ג'ימי הנדריקס".
עיתון להיטון דיווח לקהל הישראלי: "זמר הפופ האמריקאי, ג'ימי הנדריקס, שזכה לכינוי 'הפרא של עולם הפופ', נמצא ביום שישי האחרון לא רוח חיים בדירת ידידתו הגרמניה, מוניקה דנרמאן בת ה-23, ברובע נוטינג היל שבלונדון. בבדיקה ראשונה נראה כי מצא את מותו כתוצאה מלקיחת כמות מופרזת של גלולות שינה. 'כאשר אמות', אמר פעם ג'ימי, 'הייתי רוצה שינגנו את שיריי בהלווייתי ואלה שילכו אחרי ארוני – שירקדו עד כלות נשימתם'...".
בעיתון הארץ נכתב בדיווח על מותו: "ג'ימי נעזר לא פעם בסמים ובקוקטיילים רוויי אל.אס.די שבהם ביקש להעשיר את מקורות ההשראה לכתיבת שיריו. בשנה שעברה, נשפט בפני בית משפט בקנדה בעוון אחזקת חשיש והרואין, אולם זוכה. הפעם לא הצליח ג'ימי להימלט – והוא שילם על כך בחייו".
אריק ברדן: "במהלך שנות ה-70, פחות ופחות נאמר על ג'ימי הנדריקס האדם. ככל שחלפו השנים הוחלף האיש שהכרתי באגדה. זה היה כואב לראות שכוכב רוק מת שווה הרבה יותר מאשר כוכב חי. צילומי הופעות שלו נמכרו למפיצים בסכומים גבוהים, ההקלטות הבלתי גמורות שלו יצאו בתקליטים כמוסיקה חדשה, מקורית, מוגמרת. הלחימה על המורשת של הנדריקס נמשכה שנים".
כשנודע לזמר פרדי בולסארה (בהמשך מרקיורי) ולמתופף רוג'ר טיילור, שהגיבור שלהם מת, הם סגרו ליום שלם את דוכן הבגדים שלהם בשוק קנסינגטון כדי להביע את צערם העמוק. בהמשך, כשהשניים יתראיינו בתור חברי להקת קווין, הם יביעו לא פעם את הערצתם כלפי הנדריקס והמוסיקה שלו.
ב-18 בספטמבר בשנת 1967 יצא תקליטון חדש ללהקת המי, עם השיר I CAN SEE FOR MILES.
הגיטריסט פיט טאונסנד כתב את זה זמן קצר לאחר שפגש את אשתו לעתיד, קארן. זו הייתה תזכורת שלמרות שהיה בסיבובי הופעות, הוא עדיין יכול היה לפקוח עליה עין ממרחק של קילומטרים. השיר נוצר בהשראת הקנאה והחשדנות שקיננו בתוכו. זה כתוב באופיו כטיפוס נקמני שרוצה להתנקם בבחורה.
בחיים האמיתיים, טאונסנד התחתן עם קארן אסטלי בשנת 1968. הם היו יחד עד גירושיהם בשנת 2009.
הגיטרה של טאונסנד (כולל סולו גיטרה שמורכב בעיקר מתו אחד) עברה דיבוב יתר באולפן. לעתים רחוקות להקת המי ניגנה את השיר הזה בהופעה חיה כי אי אפשר היה לשחזר את הצליל עם גיטרה אחת. טאונסנד ראה בזה חלק מכתיבת השירים הטובים ביותר שלו, וכינה אותו "שיר מדהים". הוא חשב שזה יהיה להיט ענק והתאכזב כשזה לא היה. עם זאת, פול מקרטני יצא לכתוב את HELTER SKELTER זמן קצר לאחר שקרא ראיון עם טאונסנד, שתיאר את השיר הזה כ"רוקנ'רול הכי סוער, הדבר הכי מלוכלך שעשינו אי פעם".
מי נולדו ב-18 בספטמבר?
1949 - קרי ליבגרן (הגיטריסט של להקת קנזאס)
1952 - די די ראמון (הבסיסט מלהקת ראמונס)
ב-18 בספטמבר בשנת 1976 הופיעה להקת קווין מופע חינמי בהייד פארק בלונדון.
בעודם בעיצומן של הקלטות לאלבומם החמישי באולפני MANOR, באוקספורדשייר, אנגליה, חברי קווין החליטו שזה יהיה טוב לעשות הפסקה. בעקבות השנה המוצלחת להפליא שלהם ב-1976, הם ראו בכך הזדמנות מתאימה להקדיש זמן לחגוג את מיליוני המכירות של "רפסודיה בוהמית" עם אותו קהל שהפך את הלהקה למלכת רוק'נ'רול. הרעיון לאירוע יוצא דופן כבר צץ בסיבוב הופעות קודם, וזה הגיע למימוש לאחר שיקול דעת והרהור מדוקדק עם המנהל שלהם, ג'ון ריד. הלהקה החליטה לארגן קונצרט בחינם בהייד פארק. בתמיכת איש העסקים ריצ'רד ברנסון השיגה קווין במהירות את ההרשאות הנדרשות. הגיטריסט בריאן מאי: "זה היה רעיון שהיה לנו כשהופענו ביפן. חשבנו שיהיה נחמד לעשות משהו שונה באנגליה. וחשבנו שנרצה לעשות קונצרט חינם, והמקום הטוב ביותר שעלה בדעתנו היה הייד פארק, כי זה היה מרכזי יותר מכל אחד אחר. זה היה קשה מאד לקבל אישור להופיע בפארק, לקיים את האירוע, זה עלה לנו הון, אבל בסופו של דבר, זה היה שווה את זה. רצינו לעשות מחווה טובה. אני זוכר שחשבתי שכיסינו הרבה מקומות ברחבי העולם אבל אנגליה לא ממש חושבת שאנחנו כל כך מגניבים". אבל קבלת הפנים שקיבלה הלהקה, כשעלתה לבמה לקונצרט הספציפי הזה, הפיגה את חששותיו של הגיטריסט. "זה היה מלא באנשים מעבר למה שחשבנו. זה היה ממש כמו לחזור הביתה כגיבור".
חברי הלהקה נדחסו לרכב כביסה כדי לעשות את דרכם לכניסה אל מאחורי הקלעים. קהל של בין 150,000 ל-200,000 התאסף מול הבמה כדי לתמוך בהם, להראות את נאמנותם, וגם למחוא כפיים למופע החימום עם הזמרת קיקי די והגיטריסט סטיב הילאג'. כשהגיע הזמן של קווין, נשמעו ברמקולים צלילי הפתיחה של מה שיפתח את התקליט A DAY AT THE RACES, שהקהל טרם הכיר. אז רוג'ר טיילור היכה בגונג ובריאן מאי החל לנגן את TIE YOUR MOTHER DOWN. "ערב טוב לכולם! ברוכים הבאים לפיקניק שלנו ליד הסרפנטיין", הכריז פרדי מרקיורי בגאווה. המופע היה מוצלח, אבל הסיום שלו נהרס על ידי המשטרה. המופע חרג מהזמן שהוקצב לו ורשויות אכיפת החוק לא הסכימו לתת ללהקה לחזור לבמה לנגן הדרן. המנחה, בוב האריס, נותר עם המשימה הקשה להכריז בפני הציבור - שבשלב זה קראו: "אנחנו רוצים קווין! אנחנו רוצים
קווין!" - שההופעה הסתיימה. בריאן מאי: "אני חושב שהייד פארק היה אחד הקונצרטים החשובים בקריירה שלנו. זה היה נפלא לחזור, לראות את הקהל הזה ולהרגיש את התגובה הזו".
ההרצאה "לילה באופרה – הסיפור האמיתי של להקת קווין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות שלי,
להזמנה: 050-5616450
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.
