כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-19 באוגוסט (19.8) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "הרבה אנשים רק שרים, הם לא מציגים פרשנות. להקת הדלתות רק שרה רעיונות. הביטלס מציגים פרשנות. השיר YESTERDAY אמר משהו". (פיל ספקטור ברולינג סטון, שנת 1969)
ב-19 באוגוסט בשנת 1970 יצא התקליט השני של הקארפנטרס, CLOSE TO YOU.
בעטיפת התקליט נכתב: "תקליטון הבכורה שלנו, עם השיר TICKET TO RIDE, נשאר במצעד מספר חודשים ובסופו של דבר הגיע למקום ה-54. זה הראה לנו הבטחה מסוימת, מכיוון שרוב התקליטונים שיצאו בכלל עד כה, לא נכנסו למצעדים, אבל זה לא עזר להניע את התקליט הראשון שלנו, OFFERING. למרות זאת, הרב אלפרט המשיך 'לשמור על האמונה' והתחלנו להקליט אלבום שני, כששתי הרצועות הראשונות שהוקלטו היו LOVE IS SURRENDER ו-I'LL NEVER FALL IN LOVE AGAIN. זה היה לפני שהשיר CLOSE TO YOU הובא לידיעתנו.
בסוף 1969 שמע ברט בכרך את הגרסה שלנו ל-TICKET TO RIDE. זה הוביל לכך שהתבקשנו על ידו לפתוח תוכנית למען צדקה שהוא יעשה ב-24 בפברואר 1970, ולבצע שילוב של שירים שלו שאעבד. שם אלפרט הביא לידיעתי שיר לא ברור בשם 'הם משתוקקים להיות קרובים אליך' (לקחתי על עצמי ביומרה לקצר את הכותרת)
הרכבתי את העיבוד שלי אבל הרגשתי שהוא לא ממש מתאים. הרב התעקש שאנחנו צריכים לכלול אותו באלבום החדש. השיר יצא ב-15 במאי 1970 ותוך שישה שבועות היה במקום הראשון. האלבום הזה מכיל גם את WE'VE ONLY JUST BEGUN שנכתב על ידי רוג'ר ניקולס ופול וויליאמס לפרסומת טלוויזיה של בנק. זה תפס את אוזני לאחר שראיתי את הפרסומת כמה פעמים והפך לסינגל השלישי שלנו (זהב שני). באלבום הזה מופיע גם HELP (שהיה אמור להיות הסינגל השני שלנו עד שהגיע CLOSE TO YOU)".
עד פה דברי העטיפה. הכשלון המסחרי של תקליט הבכורה הגיע בזמן ממש גרוע לחברת התקליטים בה חתמו הקארפנטרס. זאת כי אותה חברה לא הצליחה להביא לראש המצעד באותה שנה אף תקליט מהקטלוג שלה. עבור ריצ'רד וקארן קארפנטר הייתה זו קללה עם ברכה - כי כך הם ידעו שאם תקליטם השני לא יימכר, לא יתלו בהם את האשמה.
עדיין, אותה חברה (איי אנד אם) לא ממש חפצה במוזיקה קלילה שעשו אח ואחות. החצוצרן וציד הכישרונות, הרב אלפרט, חטף לא מעט מהחברה - "מדוע התעקשת להחתים את שני הילדים האלו אצלנו?".
אלפרט לא התבלבל וענה, "הקול שלה...".
כשהקארפנטרס קיבלו את השיר CLOSE TO YOU מידיו של הרב אלפרט, הם לא התלהבו ממנו. אמנים אחרים הקליטו אותו קודם לכן (כמו ריצ'רד צ'מברליין ודיאן וורוויק) אך בסוף זו הגרסה של הקארפנטרס שהביסה את כולם וללא מאמץ. לקח זמן ליצור את המאסטרפיס הזה; בטייק הראשון אלפרט לא היה מרוצה מההרמוניה הווקאלית וגם לא מגישתה הווקאלית של קארן לשיר.
אז עם עידוד מריצ'רד, היא לקחה את גישתו של הארי נילסן, כששר את הלהיט EVERYBODY'S TALKIN ועם זה ניגשה לטייק נוסף. אז ריצ'רד קם מספסל הפסנתר ונתן לנגן ההקלטות, לארי נטקל, לאיישו. נטקל ניסה לנגן את תפקיד הפסנתר שריצ'רד נתן לו, אך לא הצליח לנגנו כראוי. "הידיים שלו היו כבדות מדי על הקלידים", אמר ריצ'רד ששב לנסות את מזלו שוב בהקלטה. התיפוף בהקלטה נעשה על ידי האל בליין.
על עטיפת התקליט סיפר ריצ'רד: "לוח הזמנים שלנו כבר היה אז עמוס לעייפה כשקיבלנו הוראה לבוא להצטלם לזה. השגנו בגדים יפים והכריחו אותנו לטפס על סלעים כדי למצוא מקום טוב לצילום. זה היה יום אפרורי וקצף יצא מהאוקיינוס והיכה בסלעים בחוזקה כשאנו נרטבים מזה. לא הבנתי איזו מין יצירתיות היא זו לעטיפה. זו פשוט היה תמונת צילום רגילה, כשבמרחק מה מאיתנו היה זוג שצילם בדיוק את אותן תמונות מזורגגות. תסתכלו היטב ותראו שהשיער שלי הושפע מהרוח. השיער של קארן השתטח לגמרי בגלל מי הים המלוחים. זה גרם לפניה להיראות ארוכים. ממש רתחתי על הצילום הזה. ניסיתי לשכנע שזה צילום גרוע, אך אמרו לי, 'תלמד לחיות עם זה'. לא אשכח זאת לעולם. מעולם לא למדתי לחיות עם זה. במיוחד אחרי שהאלבום נמכר במיליונים בסיבוב הראשון שלו. מעניין איפה היה אז המנהל הגדול הזה ששכרנו בשביל שיעבוד עבורנו".
ב-19 באוגוסט בשנת 1968, יצא בארה"ב תקליט חדש ללהקת הביץ' בויז שבעיקר הראה כמה לא היה לחברת התקליטים "קפיטול" מהלהקה הזו. העיקר היה למכור מוצר כלשהו ולחלוב עוד קצת כסף.
שם התקליט הוא STACKS-O-TRACKS והוא מכיל גרסאות אינסטרומנטליות ל-15 משירי הביץ' בויז. מוצר זה נעשה באופן קל להכנה, עם קילוף ערוצי השירה של חברי הלהקה והשארת כלי הנגינה בלבד. היה זה כקריוקי קדום, שכיום מהווה מסמך מרתק והצצה פנימה להפקתו של בריאן וילסון. על העטיפה נכתב: "אתם שרים את המילים ומנגנים עם הגירסאות האינסטרומנטליות המקוריות. זה כולל חוברת עם המילים מודפסות, ציון האקורדים, תווי נגינה מובילים ותווי בס... והרבה תמונות של הביץ' בויז".
תקליט זה יוסיף לרצון הלהקה לשכוח במהרה את אותה שנה בעייתית בקריירה שלה.
ב-19 באוגוסט בשנת 1974 יצא לאור אלבום ההופעה המשולש של להקת הרוק המתקדם, אמרסון לייק ופאלמר. שמו הוא WELCOME BACK MY FRIENDS TO THE SHOW THAT NEVER ENDS.
למרות שאני מעדיף את אלבומי האולפן, מדובר פה בתקליט חשוב להנצחת תקופת הזהב של אותה שלישיה. גרג לייק, הבסיסט וזמר הלהקה, אמר אז למגזין הנוער TEEN: "כן, טוב, אנחנו באמת חושבים שהימים עברו שבהם להקה יכולה לצאת לבמה, להפנות עורף לקהל ולעשות ריצה מהירה אל הלהיטים הגדולים שלה. אנחנו רוצים לתת משהו אחר".
האלבום המשולש הזה הוקלט בקליפורניה, בפברואר 1974, במהלך סיבוב הופעות נרחב שכלל מערכת סאונד פורצת דרך. על פי הדיווחים אז, הקמה הבמה דרשה ציוד במשקל 40 טון וצוות מאסיבי שכלל שבעה אנשי צוות אישיים, חמש משאיות ושישה אנשי סאונד. רוב הצלילים שבאלבום המשולש הזה שודרו בזמן ההוא בתוכנית המוזיקה האמריקנית KING BISCUIT FLOWER HOUR.
מערכת התופים המסתובבת של פאלמר, שנבנתה בהתאמה אישית, שקלה כשניים וחצי טון לבדה.
אמרסון התחמש בעשרה סוגי מקלדות. כאשר הגיע סיבוב ההופעות מארה"ב לאנגליה, לפי הדיווחים לקח להם שבעה ימים רק לעבור במכס.
אבל אם ההופעה כנראה נשמעה נהדרת לצופים, בתקליט החוויה פחות מרשימה. מדובר בצליל הקלטה לא מהמשובחים, שלי אישית פוגם בהנאה. עם זאת, יש בו ניצוצות מרגשים, כמו הרגע בו גרג לייק שר חתיכה מהיצירה EPITAPH של קינג קרימזון. הקהל בהופעות קיבל שלישיה תיאטרלית מאד, עם קלידן משוגע שלא נח לרגע.
בשנת 1974 כבר החל כוכב הרוק המתקדם לדעוך. אהבת מבקרי המוסיקה כלפי להקות 'אינטלקטואליות' נעלמה מזמן, הציבור יעבור בקרוב לדיסקו של דונה סאמר ולפאנק של הסקס פיסטולס. אז, בזו אחר זו, החלו להקות הפרוג לאבד את הדרך. נכון, נעשו יצירות פרוגרסיביות נהדרות בשנת 1974 ואחריה, אך כמותג "רוק מתקדם" - העסק החל להתפורר. אמרסון, לייק ופאלמר רצו, כמו להקת יס שהייתה חתומה באותה חברת תקליטים, להראות מי גדולה בשטח - ולכן הוציאו גם הם אלבום הופעה משולש (יס עשו זאת לפניה עם האלבום YESSONGS).
האמת? זה אלבום שכמעט זועק לשנוא אותו, לרמוס אותו, לזרוק אותו מהחלון. כמו אלבום ההופעה של יס, גם אלבום זה של ELP סובל, כאמור, מצליל הקלטה בעייתי. מצד שני, אפשר רק לדמיין כיצד להקת ELP הייתה עושה אלבום אולפני חדש בשנת 1974. זה ודאי היה מבקש להתחרות ביצירות "כפולות" כגון TALES FROM TOPOGRAPHIC OCEANS של להקת יס או THE LAMB LIES DOWN ON BROADWAY של להקת ג'נסיס. כלומר, זה כבר היה מתקרב לרמה הפומפוזית המאד מסוכנת. אז אלבום בהופעה חיה היה הדבר היחיד ששלושת החברים יכלו להציג עם מספיק בטיחות - אחרי הכל, כולם כבר הכירו אז את השירים.
האמת? אלבום חי משולש, באופן כללי, זה לא הדבר הכי קל בעולם להתרגש ממנו, אבל אם לוקחים את זה במנות קטנות (כמו, למשל, צד אחד של תקליט בכל פעם - ואז הפסקה) אפשר לצלוח את זה בכיף. זאת כי הלהקה עצמה נמצאת פה בכושר שיא. אם כי, לפעמים נשמע שמרוב התלהבות בימתית - הביצועים מהירים מדי, עד כדי נטילת העוקץ המקורי מהן או השמת ערך מוסף. זה כך כבר מקטע הפתיחה, HOEDOWN. מהיר מדי לטעמי...
"בראש ובראשונה אני מלחין", אמר אמרסון שנים לאחר מכן. "אם הייתי צריך לבחור בין אמנות לבידור, אז הייתי צריך לומר שאני יותר מהסוג הראשון. הייתי רוצה להיות מוכר כמלחין לפני כל דבר אחר, אבל כשאתה תקוע מאחורי מקלדת, אתה צריך לעשות משהו כדי למשוך תשומת לב לכיוונך".
בעיתון STEREO REVIEW נכתב אז בביקורת על האלבום: "אני לא מצליח להבין איך אנשים באמת מקשיבים לשלושה תקליטים ברציפות של דברים מהסוג הזה. על איזה סם האנשים האלו בכלל? נאמר לי שהיכולת שלי להתרכז טובה מהממוצע -- אבל הבלגאן המבלבל של קית' אמרסון על הקלידים (שנראה שבגללו הלהקה הזו קיימת למעשה) משאיר אותי חסר תחושה, משתוקק לאספירין, ושר שוב ושוב את השורות הראשונות של 'למה אני, לורד?'.
לאמרסון יש ידיים מהירות, כולם יודעים את זה, וקרל פאלמר נראה מתופף מוכשר (למרות שהטעם שלו בגאדג'טים שייך לזה של אמרסון), וגרג לייק, אחד שמתגלה כל עשרים דקות כשאמרסון ופאלמר מאפשרים לו להישמע, הוא נגן גיטרה הגון. אבל אם זו מוזיקה, אני שמח שאני עדיין מכור למה שהיה פעם מוזיקה.
יש כמה אלתורים שמוכיחים שאמרסון מסוגל להישמע כמו מוזיקאי. אני בטוח שחלק מהאנשים באמת אוהבים את הדברים האלו ומקשיבים בתשומת לב לאורך כל הדרך, אבל מה שמדאיג אותי הוא המספר הגדול יותר של אנשים שחוששים ממה שבני גילם יגידו אם היו מודים שהם שונאים את זה. ובכן, חברים, אני לא יכול לסבול את זה".
במגזין פלייבוי נכתב אז בביקורת: "זה הוא מרתון בן שלושה תקליטים של הופעות חיות הדומות יותר לתקיפות. הם שואגים מתחילתם ועד סופם באנרגיה כל כך תזזיתית, מוגזמת מדי, שאתה עלול למצוא את עצמך מייחל שהמופע יסתיים . זה לא כדי להפחית מהביצועים המסנוורים וחסרי הפגמים או מהצמידות המדהימה של הלהקה, כי הכל כאן, מוקלט בנאמנות מוחלטת - כל מה שפריק של ELP יכול לרצות. עם זאת, אין הפתעות פה".
אחרי צאת האלבום הזה, שזכה למכירות נאות מאד, יצאו חברי הלהקה לחופשה וכשהם חזרו לפעול יחדיו, בשנת 1977, היה זה צעד לא קל, כי האופנה המוזיקלית כבר השתנתה ואנשי הרוק המתקדם נחשבו כדינוזאורים בעיני לא מעט אנשים.
הרצאות רוק מתקדם מרתקות והרצאות מוסיקה נוספות, להזמנה: 050-5616459
ב-19 באוגוסט בשנת 1974 יצא האוסף SO FAR של קרוסבי, סטילס, נאש (ולפעמים יאנג). חברי הלהקה היו נגד האוסף הזה כי מבחינתם אין טעם לעשות אוסף שמורכב משני אלבומים בלבד.
האלבום ניצל את סיבוב ההופעות המפורסם והצפוי של הרביעיה בשנת 1974, והורכב מאחד עשר שירים של להקה שהוציאה עד אז רק עשרים ושניים. אבל הביקוש לכל סימן לפעילות מהרביעייה היה כה רב שאוסף זה הגיע למקום הראשון במצעדים. גרהאם נאש התעקש מאוחר יותר שהיה זה צעד אבסורדי.
את ציור העטיפה ציירה הקולגה ג'וני מיטשל, שכתבה גם את השיר "וודסטוק", שפותח את הצד השני של התקליט. אז גם עם צעד שיווקי ציני, בסופו של דבר מדובר במוזיקה מנצחת - וזה מה שבאמת חשוב.
ב-19 באוגוסט בשנת 1945 נולד איאן גילאן, הסולן הידוע של להקת דיפ פרפל.
גילאן, אז הזמר החדש של דיפ פרפל, לעיתון רקורד מירור (בינואר 1970): "אנחנו מקליטים עכשיו אלבום חדש שאמור להיות מוכן בחודש הבא. זה הדבר הטוב ביותר שעשינו עד כה וכולנו מרוצים מזה. אני חושב שזו הפעם הראשונה שמצב סיפוק שכזה נמצא במחנה הלהקה כלפי אלבום שלנו".
ואז נחת לחנויות האלבום DEEP PURPLE IN ROCK.
בהמשך הוא סיפר גם את הדברים האלו: "היינו רק כמה בחורים שרצו לעשות מוזיקה רועשת ואגרסיבית. לא הייתה שום תוכנית גדולה, אבל איכשהו זה עבד, ופשוט המשכנו ללכת עם זה. מעולם לא עברתי הכשרה פורמלית לשיר, אז כל מה שאני עושה הוא אינסטינקטיבי. אני חושב שבגלל זה לקול שלי יש את האיכות הגולמית והטבעית הזו. הוא לא מלוטש, אבל הוא אמיתי. כשעזבתי את דיפ פרפל בשנת 1973 הייתי מותש, נפשית ופיזית. הלחץ - הכל היה יותר מדי. הייתי צריך להתרחק מזה. בשנת 1984 חזרתי ללהקה והרגשתי כמו לחזור הביתה. לכולנו היו ההבדלים שלנו, אבל הכימיה עדיין הייתה שם. זו הייתה חוויה קסומה ליצור מוזיקה ביחד. התעשייה כל כך השתנתה באייטיז. זה הפך להיות יותר על תדמית ופחות על מוזיקה. לכן אני תמיד מנסה להישאר נאמן לעצמי ולמוזיקה שאני אוהב, לא משנה מה הטרנדים".
הרצאה על דיפ פרפל ("עשן על המים") והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-19 באוגוסט בשנת 1974 יצא התקליט השני של להקת AVARAGE WHITE BAND.
להקה זו נחשבת כאחת מלהקות הנשמה והפ'אנק הטובות יותר שפעלה אז בשטח., שידועה אולי בעיקר בזכות המגה-להיט האינסטרומנטלי הנצחי שלה, PICK UP THE PIECES.
למרות שורשיהם הסקוטיים, ששת חברי הלהקה לקחו את ההשפעות של גיבורי הרית'ם אנד בלוז שלהם - אנשים כמו מארווין גאי, ג'יימס בראון, דוני האת'אוויי ואחרים - ופיתחו צליל משלהם שאומץ בשקיקה על ידי הקהל השחור בארה"ב, כמו גם במקומות אחרים בעולם.
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על תקליט זה: "אם זה לא היה ברור מהתקליט הראשון של הלהקה, התקליט החדש מראה שסקוטלנד היא אחת מיחידות הנשמה העצמאיות הטובות ביותר שקיימות. כל רצועה פה פועמת באנרגיה מרוסנת בחוזקה. מכל זווית אפשרית - חומר מקורי, עיבודים ווקאליים/אינסטרומנטליים וביצועים, הפקה וביסוס זהות ברורה - הלהקה מרשימה כאן בצורה בטוחה ועוצמתית.
הלהקה לא נשמעת רק כמו להקת נשמה; זו להקת נשמה; אין עוררין על זה, אם כי ישנה השאלה המתבקשת כיצד לכל הרוחות הגיעה השישייה הזו לרמה זו של בקיאות ומעורבות רגשית בביטוי תרבותי זר. יחד עם זאת, יש במוזיקה אלמנטים של בריטיות: חבר שלי, כששמע את האלבום, ציין שככה יכלה להישמע טראפיק היום אילו הייתה מפתחת משמעת. אבל למעשה, לטראפיק מעולם לא היה משהו כמו האגרוף של הלהקה הזו.
הסולן אלן גורי דומה לעתים קרובות לסטיב ווינווד המוקדם בחוזקו ובגמישותו, בעוד שזמר הפלצט, האמיש סטיוארט, עשיר להפליא עם קול רך, שבו הוא משתמש בתעוזה.
החצי הראשון של האלבום מדגיש אנרגיה קצבית בעוד שהצד שני נשלט על ידי עוצמה רומנטית מרירה-מתוקה. הצד השני, למעשה, מתנגן כמו סוויטת נשמה עוצמתית".
אבל כחודש לאחר מכן כבר לא יהיה שמח בלהקה, כשהמתופף שלה, רובי מקינטוש, ימות בגלל לקיחת סם טהור במסיבה שנערכה לאחר הופעה מוצלחת.
ב-19 באוגוסט בשנת 1968 הופיעה להקת פליטווד מאק בפעם הראשונה עם שלושה גיטריסטים.
ההופעה נערכה במועדון בלו הורייזון ב-BATTERSEA, בדרום מערב לונדון. הגיטריסט שנוסף ללהקה, לראשונה על הבמה, ביום זה, היה דני קירוואן, בן ה-18.
המועדון הקטן היה מפוצץ באנשים ובמלודי מייקר פרסמו, כמה ימים לאחר מכן, דיווח משם: "להקת פליטווד מאק ערכה את הופעתה הראשונה עם שלושה גיטריסטים. הצליל החדש שלה עתיר כוח. קירוואן הוא רכש חשוב מאד ללהקה הזו וודאי יצור לעצמו שם".
לא הרבה יודעים אך חברי הלהקה היססו בעניין הכנסתו של קירוואן אליהם. אבל התעקשותו של פיטר גרין היא שניצחה.
ב-19 באוגוסט בשנת 1951 נולד ג'ון דיקון, בסיסט להקת קווין. מזה שנים מתרחק מאור הזרקורים כמו מאש ונטען שמכל חברי הלהקה - מותו של פרדי מרקיורי השפיע עליו הכי קשה. אז לכבוד יום הולדתו, הנה קצת על השיר שכתב, I WANT TO BREAK FREE.
את השיר, בסגנון מקצב הקליפסו, כתב דיקון מזווית ראיה של גבר את התנועה לשחרור האישה. שיר זה הפך להמנון עבור ה- ANC (הקונגרס הלאומי האפריקני) בדרום אפריקה, בשלהי שנות השמונים, כאשר נלסון מנדלה עדיין ישב בכלא ומדיניות האפרטהייד של הממשלה הלבנה עדיין הייתה על כנה.
"זה אחד הלהיטים הכי גדולים שלנו", אמר בריאן מאי. "ג'ון לא כתב הרבה שירים, אבל רובם בהחלט נחשבו". השיר I WANT TO BREAK FREE שוחרר כתקליטון השני מתוך התקליט THE WORKS, באפריל 1984, והפך ללהיט גדול ברחבי העולם. למרות שחלק פירשו אותו כהמנון ליציאה מהארון, שעליו נשאל פרדי על ידי כתב דרום אמריקאי ב-1985, זה הגיב שהוא לא הכותב של השיר ושזה לא עוסק בעולם הגאה.
הנגינה בשיר פשוטה יחסית מבחינה מוסיקלית, עם גיטרה אקוסטית נקייה שניגן דיקון שממלאת בצורה מסודרת את החללים בקצב החסכוני שסיפק רוג'ר טיילור בתופים. אני זוכר ששמעתי את השיר הזה, בפעם הראשונה, כשקניתי, בשנת 1984, את התקליט החדש של קווין. השיר מאד נעם לאוזניי אך ממש לא סימנתי אותו כלהיט הגדול שהוא הפך להיות.
הקליפ לשיר זה צוחק בהומור על סדרת הטלוויזיה הבריטית הפופולרית, CORONATION STREET. הוא מציג את כל חברי הלהקה בדראג (פרדי מרקיורי כעקרת בית משופמת להפליא, ג'ון דיקון כסבתא נרגנת, רוג'ר טיילור בתור תלמידת בית ספר, ובריאן מאי כעקרת בית). זה בלבל אנשים רבים שלא קלטו את ההתייחסות. במיוחד בארה"ב, שם הדבר כמעט וחיסל את הקריירה של קווין. ב-MTV (רשת הקליפים המוזיקלית) הוחלט להחרים את הקליפ הזה.
הקליפ גרם להרס מערכת היחסים של להקת קווין עם צפון אמריקה. בריאן מא: "זה התקבל באימה ברוב אמריקה. הם פשוט לא קיבלו את זה. מבחינתם זה היה בנים שמתחפשים לבנות וזה היה בלתי מתקבל על הדעת, במיוחד עבור להקת רוק. הם היו נבוכים בעליל. חברי הלהקה נתבקשו לצלם פרומו נוסף עבור השיר. אמרו להם, 'זה לא מתאים לאמריקה. אולי תעשו סרטון בהופעה?’ והם אמרו לא. פרדי מרקיורי כעס על
התפנית הפתאומית של האירועים, ונאנח בשנת 1985, "לראשונה בחיינו צחקנו על עצמנו. אבל באמריקה הם אמרו, 'מה האלילים שלנו מתלבשים בשמלות?!'...".
גרוע יותר היה אמור לבוא. פול פרנטר, המנהל האישי של פרדי, יצר אויבים בארה"ב. "אני חושב שאמריקה מאוד תלויה ברשת של אנשים שאכפת להם ממוזיקה, והרבה מזה תלוי בתחנות הרדיו", הסביר בריאן מאי."תחנות רדיו הן החיבור בין האמן לציבור, ובצדק. לפרדי היה אז מנהל אישי, פול פרנטר, שהיה מאוד מזלזל. בסדר, פרדי היה צריך קצת הגנה, היה לו קשה אז, אבל אני חושב שהבחור הזה... ובכן, אני יודע בוודאות שהבחור הזה הסתובב ואמר, 'לא, פרדי לא רוצה לדבר איתך. למה שהוא ירצה לדבר איתך בכל זאת?’ ונגרם לנו נזק עצום במערכת היחסים עם רשתות הרדיו, שעד לאותה נקודה היו מאוד קרובות אלינו, מאוד עוזרות".
את סולו הסינטיסייזר באמצע השיר ביצע פרד מאנדל. רוג'ר טיילור: "ג'ון דיקון לא רצה סולו גיטרה בשיר, אז הוא הביא את פרד שהתגלה כאיש כשרוני ביותר". הגיטריסט, בריאן מאי, לא אהב בזמנו את ההחלטה אך נאלץ להתקפל כי דיקון היה נחרץ.
הרצאתי "לילה באופרה – הסיפור האמיתי של להקת קווין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616459
ב-19 באוגוסט בשנת 1977 יצא תקליט חדש ללהקת האחים דובי, LIVIN' ON THE FAULT LINE.
במהלך ההכנות לתקליט הזה חש הגיטריסט-זמר המייסד, טום ג'ונסטון, שמשהו כבר אינו כשורה. ההתפכחות שלו מהשינוי האמנותי של הלהקה התעוררה. "החלטתי שאני לא מתאים למה שקורה", הוא אמר. "טום לא הרגיש שזה משהו שהוא רוצה להיות חלק ממנו", אמר הגיטריסט פאט סימונס. "זה יכול היה להיות אם הוא היה נותן לזה הזדמנות, אבל הוא הרגיש מחוץ לזה. אני לא יודע אם הוא התרעם. אני יכול רק לדמיין שהיה שם איזשהו שפשוף במוטיבציה שלו". ג'ונסטון נסוג לצפון קליפורניה, שם נח ושב לבריאותו ("הלכתי הביתה והתחלתי לשחק סופטבול ולעלות במשקל").
בחיפוש אחר שותפים חדשים לכתיבת שירים, הזמר-פסנתרן, מייקל מקדונלד, התחבר לקני לוגינס. בעוד לוגינס לא הכיר את ג'ונסטון היטב, הוא חש את התחושה סביב הלהקה באותה תקופה: "טומי הרגיש שהדוביס היא הלהקה שלו", הוא אמר. "זה היה הצליל שלו, שהיה שונה מזה של מייקל. זה כמו שג'ון לנון שיתרעם על מקרטני או להיפך - שני אישים שונים בתכלית".
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "אין בתקליט הזה להיטים ברורים. הצליל נקי יותר ופה ושם מזכיר את הגישה של חברת מוטאון, כולל גירסת כיסוי לשיר LITTLE DARLING. התקליט הזה נשען על צליל הרוק הנגרר לאחור, לאחר שהגיטריסט ג'ף באקסטר (לשעבר מסטילי דן) ומייקל מקדונלד השתלטו על ההגה. הלהקה, בהרכבה החדש, שמה דגש קצבי על הפסנתר של מקדונלד, במקום בגיטרות. הדוביז לא רועמים יותר אלא מרגיעים ולעיתים נשמעים כמו להקת ג'אז אמצע-הדרך. כשמגיעים לאמצע הצד השני של התקליט, המוסיקה כבר ממש מייגעת. זה תקליט שרוכב על נוסחה. המוסיקה הזו מחליקה בקלות לרקע".
ב-19 באוגוסט בשנת 1966 הגיע ג'ו סמית', נשיא חברת התקליטים WARNER BROTHERS, לאולם AVALON BALLROOM בסאן פרנסיסקו על מנת לצפות בהופעה של להקה בשם גרייטפול דד. זמן מה לאחר מכן הוא החתים את הלהקה לחברה שלו.
ב-19 באוגוסט בשנת 1974 יצא בארה"ב התקליט PUSSY CATS, של הארי נילסן ובהפקתו של ג'ון לנון. בהמשך החודש זה יצא גם באנגליה. איזה בלגאן היה שם!
שם התקליט נוצר בהשראת העיתונות הרעה שנילסן ולנון ספגו באותה תקופה בגלל היותם לרוב שיכורים, רועשים וגם אלימים בלוס אנג'לס. בדיחה פנימית נוספת על העטיפה הייתה בקוביות האותיות D ו-S משני צידי השטיח (RUG) כדי לאיית את המילה DRUGS (סמים).
לרוע המזל, במהלך ההקלטות, שהתחילו ב-28 במרץ 1974 באולפני ברבנק ונמשכו עד אפריל, נילסן נהיה רחוק ממיטבו והרס את מיתרי הקול שלו ובעת שירתו למיקרופון האולפן אף יצאו מגרונו טיפות דם. נילסן פחד שלנון יפסיק בגלל זה את ההקלטות וכך יחמיץ תקליט בהפקתו. לכן מעולם לא אמר לו את מצבו, ובסופו של דבר הוא איבד את קולו לחלוטין. הקול ששב אליו בהמשך כבר לא היה אותו דבר.
כמו הרבה פרויקטים של כוכבי על מאותה תקופה, ללנון היה קל לרכז כמה חברים אגדיים שיופיעו בו - הבסיסט קלאוס פורמן, המתופף הפרוע קית' מון, המתופף הרגוע ג'ים קלטנר והמתופף הידוע רינגו סטאר - כולם באו לתרום מכישרונם. אבל כולם כה נהנו שם שלא פעם שכחו לנגן והעדיפו לשתות ולהסניף. במהלך ההקלטות הללו ביקר פול מקרטני את לנון, כשהיה בסביבה. אז הוא גם ביקש להעביר לו מסר מיוקו אונו, שיחזור לחזר אחריה ולהישג את לבה מחדש.
הייתה ציפייה הגדולה מהתקליט. לאחר שהפיק שורה של תקליטים שזכו לשבחי הביקורת אך בינוניים מבחינה מסחרית, הכוכב של נילסן עלה בשנת 1971 הודות לתקליט "נילסן שמילסן" בו הוא השתעשע במוזיקת מיינסטרים וזכה לשבחים עם ביצועו את השיר של להקת באדפינגר, WITHOUT YOU. אבל נילסן לא המשיך את ההצלחה המסחרית הזו בתקליטיו הבאים וזה בהחלט עיצבן את חברת התקליטים שהחתימה אותו. כך שבשנת 1974 נראתה הקריירה המבטיחה פעם של נילסן בסכנה ברורה. בנוסף לעצירת המכירות של תקליטיו, היו לו בעיות אישיות: נישואיו השניים התפרקו, חברתו החדשה הייתה במרחק חצי עולם ממנו כדי לסיים את הקולג' באירלנד, וטבע ההרס העצמי שלו החלו להשפיע על התפוקה היצירתית שלו. בראיונות עמו הוא הודה שאינו מרוצה ממה שיוצא ממנו אז.
נילסן היה זקוק למפיק ופה נכנס לתמונה חברו לבילויים הפרועים - ג'ון לנון. "יש רק ארבעה כותבי שירים שיכולים לכתוב שורה שבאמת יכולה לפצח אותך", אמר נילסן אז בראיון. "אני מחשיב את עצמי כאחד, יחד עם רנדי ניומן, ג'ון לנון ופרנק זאפה".
כשלנון אמר, 'אני רוצה להפיק אותך, הארי', נילסן לא חשב שהאקס ביטל עומד באמת לעשות את זה. בעודו מתפלל בתוכו שזה אכן יקרה, בילו השניים כשלא פעם הם מותירים אחריהם כאוס וכותרות מביכות בעיתוני המחרת. רבים תלו את האשמה בנילסן שדחק בלנון להתנהג כמופרע ילדותי. "זה עדיין רודף אותי", אמר נילסן בראיון האחרון לפני מותו. "אנשים חושבים שאני אידיוט ובחור מרושע. הם עדיין חושבים שאני בטלן סוער משנות ה-70 שהשתכר במקרה עם ג'ון לנון. הרגע בו הצגתי את ג'ון ורינגו לברנדי אלכסנדר, זו הפכה להיות הבעיה שלי ולא שלהם".
משאלתו של נילסן התגשמה כשכל המי ומי התקבצו לנגן עבורו באולפני רקורד פלאנט בלוס אנג'לס. סשנים אלו, כאמור, גם מסמנים את המקום בו נילסן החל לסבול מבעיות גרון שימשיכו להציק לו לאורך ההקלטה, ובסופו של דבר יאלצו את לנון להפסיק את ההליכים באופן זמני. נילסן האשים את זה בזיהום שחטף אחרי שבילה לילה על החוף - אבל אי אפשר לפספס, בהקשבה להקלטה, את הנזק למיתרי הקול שלו.
"אני זה שהסיע אותו לבית החולים ושם אמרו לו שאסור לו לדבר שישה חודשים", טען מאוחר יותר חבר המאנקיז לשעבר, מיקי דולנץ. "ברור שהוא לא הסכים לזה והוא מעולם לא החלים לגמרי".
זוגתו אז של לנון, מאי פאנג, סיפרה: "ג'ון הציע - בגלל שהארי היה במצב כל כך גרוע - 'אתה חייב לטפל בגרון שלך'. בלילה הוא היה מסניף ושותה, אז מה זה יעזור? הוא לא אמר לג'ון שהוא מאבד את הקול שלו. הוא לא אמר לו שהוא מדמם בגרון, הוא לא אמר שזה היה דימום. הוא היה אומר שזה פשוט כואב. לבסוף הוא נשמע כל כך נורא... הארי היה עושה דבר אחד כדי להחזיר את הקול שלו, ובלילה הוא היה שוב שם בחוץ ושותה, וזה ביטל את הכל. זה היה מעגל קסמים. לבסוף ג'ון אמר, 'אנחנו לא יכולים לעשות את זה כאן. נצטרך לעשות מחדש את כל השירה בניו יורק. אני לא יכול להיות יותר בלוס אנג'לס'...".
לנון: "בלוס אנג'לס, או שאתה צריך להיות בחוף הים או שאתה הופך לחלק ממעגל מסיבות השואו-ביזנס הבלתי נגמר. הסצנה הזו מעוררת בי עצבים, וכשאני מתעצבן אני חייב לשתות משהו, וכשאני שותה - אני נהיית תוקפני. אז אני מעדיף להישאר בניו יורק".
"אני חושב שזה היה פסיכוסומטי," משך לנון בכתפיו מאוחר יותר. "אני חושב שהוא היה עצבני כי אני הפקתי אותו. הוא היה מעריץ ותיק של הביטלס... אבל הייתי מחויב לדבר, הלהקה הייתה שם ולבחור לא היה קול, אז הפקנו את המיטב מזה".
ב-10 באפריל עצר לנון עצר את ההקלטות בלוס אנג'לס, ויצא לניו יורק לסבב הקלטות נוסף, שהיה הרבה יותר ענייני מהראשון. אבל ככל שהם התקרבו לסיום הקלטת התקליט החדש, כך התברר שהיחסים של נילסן עם חברת התקליטים שלו התדרדרו עד כדי כך שהנשיא החדש של הלייבל דחה את החתימה על החוזה החדש של הארי, ובו עסקה של 5 מיליון דולר. לנון התרגז עבור חברו והגיע למשרדי ההנהלה של החברה, שם הצליח לסגור עסקה כלכלית טובה אחרונה עבור נילסן.
עם החוזה ביד, נילסן ולנון ערכו את הליטוש האחרון בתקליטם, אבל הם עדיין לא סיימו לעורר בעיות מול חברת התקליטים; השם המקורי שלהם לתקליט, STRANGE PUSSIES, נדחה בחומרה, בשל הקונוטציה המינית. השם PUSSY CATS נשמע תמים יותר, כשבחברה לא שמו לב לבדיחת הסמים עם הקוביות על העטיפה.
עם צאתו, נתקל התקליט בבלבול מסוים, עם שילוב של רוק'נ'רול ישן, שירים מקוריים של נילסן, וקאברים של בוב דילן וג'ימי קליף. קולו של נילסן היה חרוך והמוזיקה לא פעם רופפת ולא יציבה. מי שלא מכיר את נילסן ויקשיב לו לראשונה בתקליט זה, יכול לחשוב אחרת ממי שכבר חווה את יצירתו של נילסן מהעבר והיה לו עם מה להשוות.
כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".
הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות שלי,
להזמנה פה: 050-5616459
גם זה קרה ב-19 באוגוסט:
- בשנת 1966 קיבלו חברי הביטלס שיחת טלפון מבהילה. זה קרה זמן קצר לפני הגעתם להופעה בממפיס. שיחת הטלפון בישרה שאחד מהם יירצח על ידי צלף בזמן ההופעה בגלל התבטאותו של ג'ון לנון כי הביטלס פופולריים יותר מישו. בזמן הופעתם השנייה באותו ערב נזרק לבמה זיקוק שהתפוצץ. ארבעת החברים המפוחדים הביטו בבעתה זה על זה בכדי לוודא שאף אחד לא נורה.
- בשנת 1980 ביטל אליס קופר הופעה בטורונטו ברגע האחרון עקב בעיות אסתמה. מהומה פרצה במקום עקב הביטול.
- בשנת 1962 הופיע רינגו סטאר לראשונה עם הביטלס במועדון קאברן בליברפול. מעריצים ומעריצות רבים צעקו שם נגדו ובעד החזרת פיט בסט ללהקה. רבים סברו שם שהביטלס הולכים להתרסק בזה שהחליפו מתופף.
- בשנת 1989 שבר לו ריד את קרסולו לאחר בדיקת סאונד לקראת הופעתו בקליבלנד, ונאלץ לבטל את שארית סיבוב ההופעות שלו.
- בשנת 1969 התבצעו הניקיונות בשטח פסטיבל וודסטוק שהסתיים. דחפורים דחפו את הזבל האדיר לבור, שם הוא נשרף.
- היום בשנת 2009 נמכרה גיטרת הגיבסון לס פול 1957 של דוואן אולמן במיליון דולר במכירה פומבית. בגיטרה זו ניגן אולמן בשנתיים הראשונות לפעילותו עם להקת האחים אולמן, לפני שהחליפה בדגם לס פול חדש יותר.
- בשנת 1964 הופיעו הביטלס ב-COW PALACE שבסאן פרנסיסקו. תשע עשרה נערות נזקקו לעזרה ראשונה במהלך ההופעה, ילד אחד שבר את כתפו, 50 אוהדים נפגעו ושניים נעצרו. חמישים נוספים נבלמו מנסיון פלישה לבמה. בסוף המופע הניחו הביטלס את כלי הנגינה שלהם, רצו לרכבם ונעלמו לבית המלון שלהם. אבל הלימוזינה שלהם הוקפה על ידי אוהדים, ולכן הם הובאו בחזרה למלון שלהם באמבולנס, כדי לעזוב מיד לאחר מכן ללאס וגאס, למופע של היום הבא.
- בשנת 1973 התחתן הזמר כריס כריסטופרסון עם הזמרת ריטה קולידג'. הנישואים נמשכו שבע שנים.
- בשנת 1997 יצא אלבום חדש ללהקת פליטווד מאק ושמו THE DANCE. זה הוקלט בהופעה חיה, במאי של אותה שנה, בקליפורניה. זמר-גיטריסט הלהקה, לינדסי באקינגהם: "בהתחלה חשבתי שזה צריך להיות אוסף יותר אקלקטי, עם שירים שונים וקצת יותר מפתיעים. אבל חברת התקליטים מאוד התעצבנה מזה. אנשיה רצו עוד להיטים ואני מניח שהם צדקו".
- בשנת 1991 יצא תקליטון חדש ללהקת דייר סטרייטס, עם השיר CALLING ELVIS. השיר מדבר על מעריץ של אלביס שמשוכנע שהזמר עדיין חי.
- בשנת 1967 נולד בן לרינגו סטאר ואשתו מורין. שם הילד הוא ג'ייסון.
- בשנת 1966 הגיע ג'ו סמית', נשיא חברת התקליטים WARNER BROTHERS, לאולם AVALON BALLROOM בסאן פרנסיסקו על מנת לצפות בהופעה של להקה בשם גרייטפול דד. זמן מה לאחר מכן הוא החתים את הלהקה לחברה שלו.
ב-19 באוגוסט בשנת 1969 צולם עוד פרק בתוכנית האירוח הטלוויזיונית של דיק קאווט. הפעם, רוב האורחים הגיעו היישר מפסטיבל וודסטוק.
התוכנית הנחשבת הזו צולמה בניו יורק ושודרה דרך רשת ABC.
דיק קאווט היה אז אחד המנחים האהודים ביותר. הוא היה אז בן 32 ונראה בעיני רבים כדמות מגניבה ואינטלקטואלית יותר מהמתחרה שלו ברשת NBC, ג'וני קארסון. קאווט הכיר היטב את קארסון כי הוא עבד, לפני שעבר לקו הקדמי, בצוות כותבי הבדיחות לתוכנית הלילה שלו. אך לקאווט היה יתרון גדול יותר - הוא ידע כיצד לארגן שיחות חופשיות עם אורחיו וגם חש נינוח יותר לדבר עם הדור הצעיר מאשר קארסון שהיה מבוגר ממנו.
התוכנית הזו של קאווט, שצולמה יום אחד אחרי וודסטוק, הפכה מאז לאחד מרגעי ההיסטוריה הגדולים של הטלוויזיה בעולם הרוק. בתוכנית הזו הופיעה ג'וני מיטשל, שהייתה אז בת 25. היא לבשה שמלה ירוקה ארוכה ונראתה יפהפייה כתמיד. המנהל שלה אז, דייויד גפן, החליט לפני כן שמיטשל לא תוכל להופיע בפסטיבל וודסטוק למרות שהוזמנה לנגן שם. גפן פחד שהפקקים והבלגאן בפסטיבל יגרמו לאי אפשרות הבאת מיטשל לתוכנית הטלוויזיה הזו. הוא לא היה מוכן להסתכן כך. מיטשל כבר עמדה ליד חבריה קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג ועמדה לטוס עימם לפסטיבל כשלפתע גפן, ששמע על דיווחי הבלגאן שם, החליט למשוך אותה מהסיפור לטובת החשיפה הטלוויזיונית.
גירסה נוספת מספרת על כך שבמקור הייתה אמורה מיטשל לחזור מהפסטיבל על אופנוע ביחד עם הזמר ג'יימס טיילור. אך טיילור נפצע באופן קשה ממש לפני כן כשרכב על אופנועו, התרסק ושבר את שתי ידיו.
גם ג'ימי הנדריקס היה אמור להופיע בפרק הזה של התוכנית אך נאלץ לבטל ברגע האחרון כי הופעתו בפסטיבל נדחתה מעבר לזמן שנקבע. הוא הבטיח לקאווט שיגיע בשלב מאוחר יותר. הוא קיים את הבטחתו וצילם עם קאווט פרק משלו בו דיבר בכנות כובשת וגם ביצע שירים.
בשלב מסוים התיישבו כל המוזיקאים מהפסטיבל במעגל עם המנחה. היו שם דייויד קרוסבי, סטיבן סטילס וחברי להקת ג'פרסון איירפליין. גם גרהאם נאש נכח באולפן אך לא יכל להצטלם כי עדיין לא היה לו אישור על צילום טלוויזיוני מאיגוד המוזיקאים. בימים ההם היה נאש בן זוגה של מיטשל. האווירה הרגועה שקאווט העניק באולפן נתנה חופש למוזיקאים לדבר ללא מעצורים. אך רובם עדיין היו סגורים או אולי בהלם מהפסטיבל שחוו כמה שעות קודם לכן. דייויד קרוסבי נראה הנינוח (והמתלהב) ביותר מהחבורה.
כשקאווט שאל את גרייס סליק, סולנית הג'פרסון איירפליין, מה היא עשתה מאחורי הקלעים לפני הופעתה - הזמרת לא מיהרה לענות. גיטריסט הלהקה, פול קאנטנר, התנדב להנפיק את התשובה שהייתה: "להשתגל". סליק נראתה מבועתת וכיסתה את פניה בידה. אך היא התעשתה מהר וענתה למנחה: "תקשיב ג'ים, הלוואי ויכולתי לומר לך מה היה שם". קאווט, שהשנינות שלו תמיד הייתה עמו, קלט את שיבוש שמו מפיה וענה לה: "את חייבת ללמוד את שמי, גברת ג'ופלין".
התוכנית הזו העצימה בזמנו את משמעות פסטיבל וודסטוק כאירוע עצום בתולדות התרבות ההיא. מבחינה מוזיקלית וחברתית. כל אלה שלא היו בשדה בפסטיבל ההוא וראו את התוכנית התחרטו שלא הגיעו לגעת גם הם בבוץ של וודסטוק.
ג'וני מיטשל אמנם התבאסה שלא ניגנה בפסטיבל אך היא לא נתנה לזה להעיב על היצירתיות שלה. היא הקשיבה לתיאורים מלאי ההתלהבות של קרוסבי, סטילס ונאש ושפכה אותם לשיר שנקרא WOODSTOCK. השיר הפך לאחר מהמנוני שנות השישים המאוחרות.
ב-19 באוגוסט בשנת 1939 נולד אחד המתופפים העצבניים והצבעוניים ביותר - פיטר אדוארד "ג'ינג'ר" בייקר. הוא מת באוקטובר 2019.
בייקר עזר להגדיר מחדש את תפקיד התופים בעולם הרוק והפך לכוכב על תוך כדי כך. הוא הפנה את תשומת הלב העולמית בגישתו לתופים, מתוחכמת ככל שהייתה עוצמתית, כשחבר עם הגיטריסט אריק קלפטון והבסיסט ג'ק ברוס בלהקה הבריטית המצליחה ביותר בשנת 1966 - הלא היא CREAM.
הוא היה מתופף הרוק הראשון שהופיע בצורה בולטת כסוליסט והפך לכוכב בפני עצמו. קלפטון שיבח אותו כ"מוזיקאי מעוצב לגמרי שיכולותיו המוזיקליות נעות על כל הספקטרום".
הן כחבר בהרכב והן כאמן סולו, בייקר ריתק את הקהל וזכה לכבוד מצד חבריו בעולם כלי ההקשה, כפי שאמר ניל פירת, המתופף בלהקת RUSH: "הוא מוחצן, ראשוני וממציא. הוא קבע את הרף למה שיכול להיות בתיפוף רוק".
אבל בייקר, שהתחיל את דרכו בהרכבי ג'אז וציין את מקס רואץ' ואלווין ג'ונס כהשפעות, התעצבן כאשר המילה "רוק" הושמה על סגנון נגינתו. "אני מתופף ג'אז", אמר לעיתון הבריטי "הטלגרף", בשנת 2013. "אתה חייב לעשות סווינג ואין כמעט מתופפי רוק שאני מכיר שיכולים לעשות זאת”.
הופעתו של בייקר מאחורי מערכת התופים - עם שיער אדום בוער, זרועות מתנודדות, עיניים בולטות בהתלהבות או עצומות בריכוז - עשו רושם בל יימחה. לצד זה היו בעיות הסמים המתוקשרות שלו ואישיותו הייתה הפכפכה. בייקר סיפר שעבר 29 ניסיונות לגמילה מהרואין. הוא נזכר שטס מלוס אנג'לס לסן פרנסיסקו, במהלך סיבוב הופעות עם להקת בליינד פיית' בשנת 1969, והיה משועשע ומופתע כששמע דיווח ברדיו שהוא מת ממנת יתר של הרואין.
על סיבוב הופעות מאוחר יותר, הוא כתב בספרו הנהדר, HELLRAISER: "בשנים 1984-1983 הקמתי את שלישיית ג'ינג'ר בייקר, עם הגיטריסט ג'ון סימס והבסיסט איאן מקדונלד. עשינו סיבוב הופעות שכלל את מלטה, ספרד וגרמניה; אבל אני לא זוכר שום דבר מזה בגלל ששתיתי כל כך הרבה".
בייקר גם היה, לכל הדעות, איש לא חביב במיוחד. עיתונאים שראיינו אותו נטו למצוא אדם זועף שאינו משתף פעולה במקרה הטוב, או נקלע לעימות איתם במקרה הרע. אבל אם היה קשה להתמודד איתו, אי אפשר היה להתעלם מהכישרון שלו. המוזיקה של בייקר הייתה, בסופו של דבר, הסיבה היחידה שהתעניינו בו - והוא היה כולו שקוע בה.
בייקר כמעט ולא החזיק מעמד יותר משנתיים עם להקה אחת. לא תמיד היה זה באשמתו. הוא בילה חלק גדול משנות השבעים בלאגוס שבניגריה, שם בנה אולפן הקלטות ועסק במוזיקה אפריקאית, הופיע והקליט עם הזמר, כותב השירים והפעיל הפוליטי פיילה קוטי. הוא גם פיתח אהבה לפולו שעם השנים תתגלה יקרה למימון כמעט כמו הרגל הסמים שלו: הוא הכניס את עצמו לחובות יותר מפעם אחת כשקנה וייבא סוסי פוני.
בייקר ושאר חברי CREAM הוכנסו להיכל התהילה של הרוק'נ'רול בשנת 1993. הלהקה התאחדה מחדש לקונצרטים בלונדון ובניו יורק בשנת 2005 וקיבלה פרס גראמי על מפעל חיים בשנת 2006.
בשנת 2012, בייקר היה נושא הסרט הדוקומנטרי שזכה לשבחי הביקורת, :היזהרו ממר בייקר", שביים ג'יי בולגר, שספג אלימות מהמתופף שגרמה לאפו לדמם.
"ראיתי היכן CREAM אחראית ללידת הרוק הכבד", אמר בייקר בראיון בשנת 2015 . "ובכן, בהחלט הייתי הולך על הפלה ולא על לידה, במקרה הזה. אני מתעב רוק כבד. אני חושב שזו הפלה. הרבה מהחבר'ה האלו באים ואומרים, 'גבר, היית ההשפעה שלי; האופן שבו הכנסת את התופים לעניין'. נראה שהם לא מבינים שהרסתי את עצמי כדי לשמוע מה שאני מנגן. זה היה כעס, לא הנאה. היה בזה גם כאב. סבלתי על הבמה בגלל החרא הזה של מגברים חזקים. לא אהבתי את זה אז ופחות מזה עכשיו".
"מעולם לא היה לי סטייל", אמר בייקר על פילוסופיית התיפוף שלו. "אני מנגן לפי מה שאני שומע, אז למי שאני מנגן איתו יש השפעה רבה על מה שאני מנגן, כי אני מקשיב לאחרים".
כשנשאל כיצד הוא רוצה להיזכר, הוא עצר לרגע ולאחר מכן נתן תשובה במילה אחת: "מתופף".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.
Comentarios