top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-19 באוקטובר בעולם הרוק

עודכן: 16 בינו׳



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-19 באוקטובר (19.10) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "המעריצים שלי לא מביישים אותי. הם הכי גדולים, אני אוהב אותם. אפילו כשהם קצת מגזימים, הם ילדים טובים" (אלביס פרסלי)


ב-18 באוקטובר בשנת 1979 יצא תקליט שלישי לטום פטי ולהקת שוברי הלבבות ושמו DAMN THE TORPEDOS. זה היה סיפור הצלחה מסחרר.



SIDE 1

1. Refugee

2. Here Comes My Girl

3. Even the Losers

4. Shadow of a Doubt

5. Century City


SIDE 2

1. Don't Do Me Like That

2. You Tell Me

3. What Are You Doin' in My Life?

4. Louisiana Rain


מזה שנים רבות נחשב פטי לאיקון אמריקני שידוע בחשיבותו גם במקומות רבים אחרים על גבי כדור הארץ. הוא נולד בפלורידה ולא היה ילד פופולרי בבית הספר. במשפחתו לא ניגנו מוסיקה ולמעשה, לא הייתה כלל מוזיקה בבית, עד שהוא קנה את מערכת הסטריאו הראשונה. את הגיטרה הראשונה שלו הוא קנה אחרי שראה כיצד בחורות בשכונתו רצות בהתלהבות לסט צילומי הסרט FOLLOW THAT DREAM, שנערך שם והתמקד באלביס פרסלי. זה היה בשנת 1962. בהשפעת הביטלס הוא גידל שיער ועבר לנגן בגיטרה חשמלית. הוא הצטרף ללהקתו הראשונה, SUNDOWNERSs, באמצע שנות השישים ועד מהרה הופיע איתה לא מעט.


פטי פרש מבית הספר בגיל 17 והפך לסנסציה מקומית בבארים המקומיים, עם להקתו שנקראה MUDCRUTCH. יום אחד הוא אחז בהקלטת להקתו ונסע עמה ללוס אנג'לס, כדי למצוא את מזלו. שבוע לאחר מכן הוא חזר לעירו כשבאמתחתו שבע הצעות שונות מחברות תקליטים. יום לפני שהלהקה הייתה אמורה לצאת ללוס אנג'לס קיבל פטי שיחת טלפון מעוד חברת תקליטים, SHELTER RECORDS. על הקו היה המפיק הידוע, דני קורדל, שביקש מהגיטריסט לעבור במשרדו.


פטי התפתה וחתם בחברת SHELTER, שאחד משותפיה היה ליאון ראסל. אבל עם הגעת הלהקה ללוס אנג'לס פרצה מריבה והחבורה התפרקה. פטי והגיטריסט, מייק קמבל, נשארו ונאלצו לשבור את הראש כיצד לקיים את החוזה, כשרעיון להקליט את פטי כסולן עם נגני אולפן מקומיים נדחה. הוא החל להתייאש ולא ידע כיצד להקים במהירות להקה חדשה סביבו. הפתרון הגיע כשנסע מביתו של קורדל והחליט לבקר את הקלידן, בנמונט טנץ', שהיה אחד החברים שעזבו את הלהקה.


הוא נכנס לחדר החזרות, בו ערך טנץ' חזרות עם נגנים אחרים, וראה כי הוא מכיר את כולם, כשהסתובבו בשכונתם בפלורידה. הוא הצטרף לנגן איתם ולמחרת כבר ביקש מכולם לבוא ולהקים יחדיו להקה. אז הוקמה להקת THE HEARTBREAKERS, ששמה לה למטרה לשבור את קצב הדיסקו, עם שירים בסגנון הישן של קרידנס או הסטונס. אחרי שבועיים כבר היה להם אלבום מוכן ביד. מכאן החל העסק להתבשל לקראת הצלחה גדולה.


אלבום הבכורה של הלהקה יצא ב-1976 והשפיע מעט מאד עד שסיבוב הופעות באנגליה העלה אותו למצעד הבריטי. אז החלו לשים לב אליו גם בארה"ב. אבל פטי חתם על 100 אחוזי ויתור מזכויות המו"לות שלו למקלט תמורת מקדמה שנתית של 10,000 דולר על תמלוגים; כשהגיע הזמן להוציא אלבום רביעי, הוא הבין שעליו לשאת ולתת מחדש וזכה בזכויות על 50 אחוז מתמלוגים עתידיים על שיריו.


האלבום השני של הלהקה יצא בשנת 1978 אבל אז הגיע סכסוך בגלל שהנהלת חברת התקליטים השתנתה. פטי תבע את המנהלים החדשים והכריז על פשיטת רגל, שהובילה לעיבוד ביציאת אלבומו הבא עד שהושגה עסקה חדשה. "אני אוהב להקדיש את זמני ומרצי להיות מוזיקאי", אמר לניו יורק טיימס בשנת 1981. "אבל לפעמים יש תקלה בתקשורת, וכשזה קורה, אתה רק צריך לעמוד על שלך". האלבום DAMN THE TORPEDOS יצא בשנת 1979 והביא לפטי הצלחה רבה.


אבל הצלחה זו הובילה למבוי הסתום הבא. חברת התקליטים MCA תכננה להפוך את האלבום הבא של פטי, HARD PROMISES למוצר שיעלה לצרכן 9.98 דולר (במקום 8.98), בשל היותו של פטי סופרסטאר. פטי איים לקרוא לאלבום זה בשם "האלבום שעולה 8.98 דולר" וחברת התקליטים התקפלה. "חברת MCA עשתה עבודה מצוינת במכירת התקליטים שלנו, אבל היא לא יכלה לראות את המציאות של הרחוב", אמר פטי בשנת 1981. "הם לא יכלו לראות שהעלאת מחיר האלבום לא תהיה הוגנת".


לאורך שנות השמונים שמרו פטי ושוברי הלב על מחזור יציב של הקלטות והופעות, כולל הופעה בלייב אייד, ששודר ברחבי העולם בשנת 1985. אבל היה זה במהלך הקלטת האלבום SOUTHERN ACCENTS שפטי חש מתוסכל מאד ושילח אגרוף בקיר, ששבר את ידו השמאלית.


בשנת 1986 הופיעו פטי ולהקתו עם בוב דילן והסיבוב המשיך לשנת 1987, כשבספטמבר של אותה השנה הם הגיעו גם לישראל והופיעו בפארק הירקון ובבריכת הסולטן. פטי היה כוכב ההופעות, כשמעריציו של דילן לא האמינו שאלילם הוותיק בוגד בהם כך וכשבורי לב הם התנחמו בשוברי הלבבות ומנהיגם.


הנה הביקורת על התקליט מלהיטון:


ב-19 באוקטובר בשנת 1984 יצא לאקרנים הסרט STOP MAKING SENSE של להקת ראשים מדברים, שתיעד את סיבוב הופעות הלהקה בשנה שלפני כן. אופן הצילום והעריכה שבו זכה לשבחים רבים ושינה את פני עולם סרטי הרוק לנצח.



בניגוד לסרטי הופעות רבים, הפעם הוחלט לא להתמקד בקהל או בסצנות של מאחורי הקלעים. המטרה של מנהיג הלהקה, דייויד ביירן, הייתה להעניק לצופים חוויה שונה. הסרט, בבימויו של ג'ונתן דמי (שבהמשך יקבל אוסקר על "שתיקת הכבשים") צולם במהלך סיבוב ההופעות לקידום האלבום SPEAKING IN TONGUES (זה עם הלהיט BURNING DOWN THE HOUSE).


היה בו משהו שהוא ההפך הגמור מכל דבר שהיה ב-MTV באותה תקופה. עם תקריבים ארוכים וממושכים על פני הנגנים, בקושי רואים את הקהל ויש שימוש בתאורה דרמטית כדי להבליט את הכוריאוגרפיה. הלהקה מימנה את הסרט מכיסה וההתעקשות הזאת פינתה מקום ללהיט.


פרנץ: "דבר אחד שאף אחד לא מזכיר, במיוחד הזמר שלנו, דייויד בירן, הוא העובדה שהלהקה שילמה עבור הסרט. כן, קיבלנו הלוואה מהאחים וורנר, אבל זה היה נגד התמלוגים שלנו אז. לא היה לנו הרבה חיסכון באותו זמן, אז בעצם השקענו את החיסכון של חיינו בסרט הזה, ואני שמח שעשינו, כי לא רק שקיבלנו את ההשקעה בחזרה, אלא יש לנו סרט מעולה. לא רצינו שום סרט עם בולשיט. לא רצינו את הקלישאות. לא רצינו תקריבים של אצבעות אנשים בזמן שהם עושים סולו גיטרה. רצינו שהמצלמה תתעכב, כדי שתוכלו להכיר קצת את הנגנים. הייתי משלם המון כסף כדי לראות את ההופעה הזו מצד הקהל. זו הייתה גם החלטת הלהקה להכניס את הסרט לבתי קולנוע קטנים ובתי אמנות ברחבי המדינה במקום לנסות לפתוח אותו למקומות גדולים. זו אחת הסיבות לכך שהוא הצליח כך, עם הקרנות לזמן ארוך בבתי הקולנוע לאמנות. הקהל המשיך לחזור לשם ומשך עמו קהל נוסף".


צופי הסרט בקולנוע ממש רקדו במעברים בזמן שצפו בזה. פרנץ: "למעשה ראיתי את זה קורה וחשבתי, 'וואו, זה מגניב'. מעולם לא ראיתי את זה קודם. נכון שבמופע הקולנוע של רוקי יש הרבה השתתפות קהל, אבל זה סוג אחר של הדברים".


הסרט נפתח עם המצלמה שמתמקדת בנעליו של ביירן כשהוא צועד לבמה, לקול מצהלות הקהל. אז הוא ניגש למיקרופון, מבלי שנראה עדיין דבר מלבד נעליו, והוא אומר לקהל "היי, יש לי הקלטה שברצוני להשמיע לכם". אז הוא מניח מכשיר טייפ קסטות, לוחץ על PLAY והקצב מתחיל להישמע, כשהמצלמה עדיין מתמקדת רק בנעליים שאחת מהן מתחילה לנוע מעלה ומטה לפי הקצב.


המצלמה עולה באיטיות כלפי מעלה ומגלה לנו את ביירן עם גיטרה אקוסטית והוא מתחיל לנגן את PSYCHO KILLER. הוא לבד על הבמה ומעניק את הביצוע שרבים מאז מעדיפים אותו על פני הגירסה האולפנית המקורית. הוא זז על הבמה ומהפנט את הקהל. שירתו בטוחה ועתירת אופי. בינתיים מתמקמת על הבמה הבסיסטית טינה וויימאות'. השיר על הרוצח הפסיכי נגמר והשניים פונים לבצע, כצמד בלבד, את השיר HEAVEN. בזמן הביצוע הנהדר הזה מכניסים פועלי הבמה את מערכת התופים של כריס פרנץ. השלושה מבצעים את THANK YOU FOR SENDING ME AN ANGEL והקצב ממכר. לאחר שיר זה עולה לבמה הראש המדבר הרביעי, זה הוא הקלידן והגיטריסט ג'רי האריסון. הקצב מהודק גם בביצוע השיר הבא, FOUND A JOB (שיצא במקור באלבומה השני של הלהקה).


בינתיים ממשיכים פועלי הבמה להוסיף עוד ועוד לבמה. שתי זמרות מצטרפות לבמה, כמו גם הקלידן הידוע ברני וורל ונגן כלי ההקשה סטיב סקיילס. יש המון תנועה מסונכרנת על הבמה, שעדיין נראית חופשית ומהנה ביותר לעין. והביצועים ממשיכים להיות מרשימים מאד. אם זה עם הלהיט BURNING DOWN THE HOUSE, שיר החובה ONCE IN A LIFETIME וגירסה סוחפת ללהיט הנשמה הותיק TAKE ME TO THE RIVER.


פרנץ: הרעיון שהלהקה תוצג בנפרד הוחלט לפני תחילת הסיור. זה קצת תיקון של מה שבאמת קרה בחיים האמיתיים. אני חושב שמה שדיוויד רצה זה להראות שהוא התחיל את הלהקה ואז הוא הזמין את טינה להצטרף ואז הוא הזמין את כריס ואז הוא הזמין את ג'רי ואז הוא הזמין את סטיב סקאלס וכן הלאה, אבל זה לא היה כך במציאות. מה שבאמת קרה היה שטינה, דיוויד ואני עברנו לניו יורק עם הרעיון שאולי נקים להקה. שכנעתי אתותו שזה רעיון טוב וביקשתי מטינה להצטרף ללהקה. ביקשתי מג'רי האריסון להצטרף ללהקה. אז זה שונה מהסרט, אבל זה עובד ממש טוב כנרטיב לסרט".


סיבוב ההופעות הזה החל באוגוסט 1983 ובזמן שעבר דרך ארה"ב, הוא משך את תשומת ליבו של הקולנוען הצעיר ג'ונתן דמי. חברתו, סנדי מקלוד שגם עסקה בקולנוע, עקבה אחרי הלהקה בסיבוב ההופעות כדי לעקוב אחר תנועות חברי הלהקה הבימתיות על הבמה וכיצד ניתן לתרגמן בהצלחה לסרט.


כריס פרנץ: "כולנו חשבנו שזה יהיה טוב לתעד את הסיבוב הספציפי הזה. היו לנו חזרות במשך כחודש ללמוד את כל החומר. בדיוק כשעמדנו לצאת לדרכים הגיע, ג'ונתן דמי לאחת ההופעות שלנו ואמר שברצונו לעשות מזה סרט. הוא היה אז במאי חדש. בשוק ועשה את הסרט הזה בשם 'מלווין והווארד', שאהבנו מאד. ג'ונתן לא הרבה יותר מבוגר מאיתנו והוא היה להוט כמונו לעשות דברים. באותו זמן, הוא גם עבד על הסרט הזה עם גולדי הון בשם SWING SHIFT. אז חברתו, סנדי, עקבה אחרינו ורשמה בדיוק מה המצלמות צריכות לעשות. כך זה היה במשך חודש בזמן שג'ונתן התמודד עם גולדי".


באמצע בדצמבר 1983 צילם דמי את ההופעות בתיאטרון PANTAGES שבהוליווד. ההופעה הראשונה הייתה כחזרה מול מצלמות מכיוון שהלהקה החמיצה את מרבית זוויות המצלמה, אך בשני הלילות הבאים כבר הייתה הצלחה רבה. עם מעט פירוטכניקה ועם המון נוכחות מצד כל מי שעל הבמה, נוצר סרט הופעה מעולה שהפך גם סיפור הצלחה מסחרי. חברי הלהקה, שמימנו את הפקתו מכיסם, נשמו לרווחה.


כריס פרנץ: "טינה נראית ממש מלאכית ונהדרת לאורך כל הסרט, ואני אוהב כשברני וורל נותן כמה מבטים מוזרים שלו. ברני הוא בחור מצחיק לצפייה. דיוויד אמר, 'אני רוצה שכולם ילבשו צבעים ניטרליים כי אני לא רוצה שמישהו יתבלט יותר מדי' ואז הוא יוצא בחליפה הלבנה הגדולה ביותר שראיתם בחייכם. ידענו שהוא עומד לעשות את זה, אבל לא ידענו שהחליפה שלו תהיה כה בולטת".


הניו יורק טיימס הכריז בביקורתו על הסרט ש"זה דבר שלא נראה כמותו עד כה בסרט הופעות". באנגליה נתקל הסרט בביקורות פחות מחמיאות.


ביירן הגיע לבמה עם חליפה גדולה מאד. כדי לשווק את הסרט הוא צילם ראיון עם עצמו, שבמהלכו התחפש לכמה דמויות. הוא סיפר מדוע: "רציתי שהראש שלי ייראה קטן יותר והדרך הקלה ביותר לעשות זאת הייתה להפוך את הגוף שלי לגדול יותר, כי מוזיקה היא דבר מאד פיזי ולעתים קרובות הגוף מבין אותה לפני הראש".

בזמן שיצא הסרט לאקרנים חדלה הלהקה מהופעות, לפי החלטה של ביירן, ולא חזרה לבמה עד שנת 2002, כשהגיעה לטקס היכל התהילה של הרוק כדי להיכנס בשעריו.


ב-19 באוקטובר בשנת 1979 יצא האלבום CORNERSTONE של להקת סטיקס. שני להיטים גדולים יצאו ממנו: BABE ו- BOAT ON THE RIVER.



SIDE 1

1. Lights

2. Why Me

3. Babe

4. Never Say Never

5. Boat On The River


SIDE 2

1. Borrowed Time

2. First Time

3. Eddie

4. Love In The Midnight


את הלהיט הראשון מהשניים כתב הקלידן / זמר דניס דה יאנג כמתנת יום הולדת אישית לאשתו סוזאן. הוא הקליט זאת באולפן עם שני חבריו ללהקה (הבסיסט צ'אק פאנוזו והמתופף ג'ון פאנוזו) ולא חשב להציעו ללהקה. אבל כשמישהו בחברת התקליטים שמע את התוצאה, הוא דרש שהשיר יוקלט במסגרת סטיקס. השיר הזה הפך ליחיד של הלהקה שהגיע למקום הראשון במצעד האמריקני.


צ'אק פאנוזו בספרו: "כשהאלבום היה כמעט מושלם, דניס החליק תוספת של הרגע האחרון - שיר אהבה לאשתו סוזן שנקרא 'בייב'. אני זוכר את הפעם הראשונה שדניס הביא את השיר לקבוצה. יכולנו לראות את מבט האימה של הגיטריסט, ג'יימס יאנג. בכנות, זו הייתה דרך שונה מכל דבר שסטיקס אי פעם עשתה בעבר.


אולי בדקנו את אווירת בלדת-הפופ קצת עם שירים כמו ''ליידי'', אבל שום דבר כה קיצוני. אבל דניס כתב את השיר ושר את השיר, והוא היה נחוש לשים את זה באלבום. הוא באמת האמין שזה הולך להיות הלהיט הכי גדול שלנו עד כה. אני חושב שחשבנו, 'בסדר, אז זה יכול להיות להיט, אבל באיזה מחיר למוניטין שלנו? האם אנחנו באמת רוצים לצעוד לתוך טריטוריה קלה להאזנה?'. בסופו של דבר, דניס קיבל את שלו; זה לא היה שווה את האנרגיה הדרושה להילחם בו. הוא צדק - השיר הפך ללהיט ענק, אך גם חרב פיפיות עבורנו. קיבלנו עם זה קהל חדש, אך מעריצים ותיקים ראו בזה התמסחרות. בשלב מסוים, מתחים בתוך הלהקה הסלימו כל כך גבוה שבעצם ביקשנו מדניס לעזוב את סטיקס. העזיבה שלו הייתה קצרת מועד והושתקה בתקשורת.


החיים בתקופה ההיא היו כתמונה מטושטשת שיכולה רק להיות מוערכת במלואה בדיעבד. עד גיל שלושים חייתי חיים שרוב האנשים רק חולמים לחיות. אבל זו תופעה מוזרה. כאשר אתה נלכד במערבולת, זה מתחיל להרגיש מוזר. פתאום, אתה מתחיל לשכוח את כל שנות ההליכה דרך מטבחים כדי לנגן מוסיקה בחתונה. אתה שוכח את האנשים שזורקים מטבעות לעברך באיזו במה מאולתרת. הכל הופך לזיכרון רחוק. אתה מרגיש מורם. אנשים מתייחסים אליך אחרת. עכשיו שאתה יכול להרשות לעצמך דברים, נראה שאתה מקבל הרבה דברים בחינם. מיתרי הגיטרה שפעם קניתי - עכשיו בחינם. הגיטרה עצמה — בחינם. בגדים, נעלי ספורט, מחבטי טניס - בחינם. עכשיו כשהיה לנו האלבום הנמכר ביותר והמותג שלנו מכר היטב, כולם רצו שנשתמש במותג שלהם מכל סוג שהוא. זה היה מטורף.


גם הכסף לא היה רע אחרי כל השנים האלה שאכלתי רק כל יום שני וישנתי עם עוד ארבעה בחדר. אני זוכר כשקיבלנו את המחאת תמלוגים הגדולה הראשונה שלנו. מנהל העסקים התקשר לאחי ג'ון (מתופף הלהקה) ולי ואמר, 'בואו לראות אותי, יש לי צ'ק בשבילכם'. כשג'ון ואני הלכנו לראות אותו, הוא הושיט לשנינו מעטפה. פתחתי את שלי קודם והסתכלתי פנימה. כשראיתי את הסכום, אמרתי, 'הו, זה לא יכול להיות בשבילנו'. שאלתי, 'ג'ון, כמה זה אצלך?'. הוא אמר, "מאתיים וחמישים אלף דולר. כמה זה אצלך?' אמרתי, 'מאתיים וחמישים אלף'. כל מה שיכולנו לעשות זה לצחוק. זה היה כסף מטורף עבורנו. כאשר התחלנו, אני זוכר שחשבתי, אם אוכל להרוויח 50,000 דולר על זה, אהיה השמח באדם. עכשיו, זה נראה כאילו אנחנו הולכים להרוויח קצת יותר. לא הוצאתי הרבה כשהתחלנו להרוויח כסף. אבל היו לי הגחמות הקטנות שלי. למשל, קניתי יגואר. אני זוכר שהמוכר של היגואר הזהיר אותי, 'עכשיו אתה בטוח שאתה רוצה לקנות את המכונית הזאת? אני לא רוצה שתבזבז את כל הכסף שלך'. כשקניתי את המכונית, עדיין גרתי בבית. אז הנה יגואר שחנתה בחניית הבית הקטן של אמי באילינוי. המכונית הייתה שווה יותר מכל מה שהיה בבית גם יחד... אולי אפילו מהבית עצמו".


השיר השני שהפך להיט הוא דווקא בסגנון שלהקת סטיקס לא הייתה ידועה בו ולכן הפתיע רבים ממעריציה. התחושה היא אקוסטית והאווירה מענגת. אחד משירי הפופ הטובים יותר בפרט של סטיקס ושל הסבנטיז בכלל, לטעמי.


הביקורת ברולינג סטון על האלבום הלכה כך: "אם תנפנפו מכם את היומרנות של העטיפה בסגנון "2001 - אודיסיאה בחלל", התצפית החברתית של הלהקה בשירים כמו WHY ME ו- BORROWED TIME ועודף הסינטיסייזרים של דניס דה יאנג, תקבלו את מה שסטיקס היא באמת; להקת יומרנית מדי אך מקצועית לחלוטין כלהקת פופ. חברי סטיקס תמיד ידעו להעריך תפקיד גיטרה טוב, שירה הרמונית וקו מוזיקלי קליט כדי להישען עליהם. בתחילת דרכם הם הקליטו גרסאות כיסוי לשירים של טוד ראנדגרן וה- KNICKERBOKERS. לאחר המון אלבומי פלטינה מאז, הלהקה יוצרת את המוזיקה שלה לאזור בו מונח הכסף. השירים BABE ו- FIRST TIME הם בלדות סמוקות להפליא של דה יאנג. השיר הפותח, LIGHTS, מביא עמו קצב קופצני ונגיעות של כלי נשיפה, שמתאימים להשמעה ברדיו. השיר של הגיטריסט טומי שאו, NEVER SAY NEVER מאפיל על הרוב. פעמים רבות נופלת הלהקה לבור שהיא כורה לעצמה, בנסיון לתייג אותה כחבורה של רוקרים היוצרים אמנות. בסוף יוצא שהרוב נשמע כמו שם אלבומה הקודם - אשליה ענקית".


באופן מדהים, בביקורת זו התעלמו לגמרי מהספינה על הנהר.


ב-19 באוקטובר בשנת 2020 מת בגיל 81 ספנסר דייויס. הגיטריסט / מוזיקאי שידוע בעיקר עם ההרכב שהנהיג בסיקסטיז תחת שמו.



לאחר עזיבת האחים וינווד, עם סיום סיבוב הופעות משותף עם להקת ההוליס (שהסתיים בתחילת אפריל 1967) היה זה סטיב וינווד שהגיח הראשון מהם, עם הסינגל החדש שהוציא במסגרת להקת טראפיק, PAPER SUN. ספנסר לא היה מודאג מכך. עם הרכב חדש שבנה מסביבו הוא מסר אז לביט אינסטרומנטל: "אני שמח שסטיבי מצליח כך. השיר החדש שלו נהדר. גם לי זה עושה טוב כי עכשיו יש לי את הנגנים שתמיד רציתי. בעבר, עם סטיבי, היו חילוקי דעות רבים שהפריעו לנו להתקדם. האמת שלא ידעתי מתי סטיבי מתכוון לעזוב אותי. וכשהוא עזב, נאלצתי להתחיל מההתחלה וזה ממש לא קל.


השמועות מסביב טענו שאני מחוסל ללא סטיבי. הצליל של הלהקה שלי עשיר יותר עכשיו. במקום נגן אחד (סטיב וינווד) שכל הזמן החליף בין גיטרה לאורגן, יש לי עכשיו את הגיטריסט פיל סוייר והאורגניסט אדי הארדין שגם יודע לשיר היטב ולספק צלילי בס עם הפדאלים של אורגן ההאמונד שלו. לפעמים אני מנגן בס על הבמה. אנחנו נאלצים לנגן את להיטי העבר שלנו, זה נכון. לא קל לי עם זה. שיר כמו GIMME SOME LOVIN, גם אני הייתי שותף בכתיבתו אבל לא קיבלתי על כך קרדיט (ספנסר שכח שכל הלהקה נקראה תחת שמו? - נ.ר).

לפחות אפשר עכשיו לעשות בלהקה את מה שאנחנו באמת רוצים. כשבוב דילן הפך להיות אמן חשמלי, רציתי לעשות שירים שלו אבל אחרים בלהקה לא הסכימו. סטיבי התנגד להרבה דברים שרציתי לעשות בלהקה. עכשיו, עם החברים החדשים, יש פתיחות רבה יותר".


אבל הרצון הטוב לא התחבר עם המזל הטוב והתקליטון הראשון של ההרכב החדש, TIME SELLER, לא הצליח כקודמיו וסימן את תחילת הסוף של ההרכב. מאז העזיבה של האחים וינווד לא זכה ספנסר לקבל את אותה הצלחת עבר לה נהנה.


ב-19 באוקטובר בשנת 1964 יצא אלבום הבכורה של סימון וגרפונקל, שנקרא WEDNESDAY MORNING 3-AM ועטיפתו טענה כי 'אלו הם צלילים חדשים ומלהיבים במסורת הפולק'.



SIDE 1

1. You Can Tell The World

2. Last Night I Had The Strangest Dream

3. Bleeker Street

4. Sparrow

5. Benedictus

6. The Sounds Of Silence


SIDE 2

1. He Was My Brother

2. Peggy-O

3. Go Tell It On The Mountain

4. The Sun Is Burning

5. The Times They Are A-Changin'

6. Wednesday Morning, 3 A.M.


ובכן, מדובר בתקליט לא פחות מהיסטורי, בעולם המוזיקה, גם כי זו הפעם הראשונה בה קולותיהם של שני הנהדרים האלו ננעלו על גבי ויניל לקהל הרחב, כשביניהם ניצבת רק גיטרה אקוסטית. עם זאת, התקליט נתפס לא פעם רק כחתיכה מהנעורים בתחילת הקריירה של השניים אבל הוא נוצר כמעט עשור אחרי שפול סיימון וארט גרפונקל התחילו ליצור מוזיקה. הם גדלו עד שלושה רחובות אחד מהשני בפורסט היל, שכונת קווינס, בניו יורק, נפגשו בתיכון פרסונס ג'וניור בגיל 11, בשנת 1953, התחילו לשיר ביחד בגיל 13, כתבו יחד שירים מגיל 14 והוציאו את התקליטון הראשון שלהם בגיל 16 - שיר עליז בשם HEY SCHOOLGIRL, תחת השם טום וג'רי, שהגיע לטופ 50 של מצעד הבילבורד. הם הקליטו אז עוד שירים לתקליטונים, בדפוס שהגדיר את מערכת היחסים שלהם, היחסים שלהם נפלו מיד, הם לא דיברו אחד עם השני במשך חמש שנים.


אז יום רביעי בבוקר, 3:00 בלילה, זה טון של פיוס. בתור סיימון וגרפונקל, לקח להם יותר זמן להתגבש. בעוד שגרפונקל למד מתמטיקה בקולומביה, סיימון למד אנגלית בקווינס קולג' ועבד בעבודות שונות בתעשיית המוזיקה. הוא עבד גם בחברת התקליטים AM RECORDS, חברה קטנה בברודוויי סיימון: "אחרי הלימודים הייתי מגיע לעיר ומקשיב למאסטרים שנשלחו. אז ידעתי היכן נמצאת חברת התקליטים - בתחתית. לא היה שם משהו מעניין". שנה לאחר מכן עבד סיימון אצל חברת המו"לות, אי.בי מארקס ונתקל במצב עגום. "לא יכולתי למכור שיר אחד. הגיע הזמן של הרוק'נ'רול והנה אני תקוע עם שירים גרועים למכירה. הרגשתי רע, אז כתבתי שיר ונתתי להם למכור אותו.


בכל פעם שנפגש עם חברת תקליטים, סיימון נאלץ לכתוב דוח. יום אחד התקשר אליו בעל חברת המו"לות ושאל, "מי כתב את הדו"ח הזה?". סיימון ענה שהוא. האיש השיב, "לא, זה לא אתה". סיימון אמר, "כן, כן. זה אני". האיש התעקש, "לא, לא עשית זאת. זה כתוב טוב מדי". סיימון איבד את העשתונות וענה לו בצעקה - "למדתי היטב את השפה האנגלית ולך תזדיין, כי אני מפסיק לעבוד פה!". מכאן ואילך, הוא החליט שיפרסם את כל שיריו בעצמו, לקח את השיר הבא לקולומביה רקורדס ונפגש עם המפיק טום ווילסון, שאמר לו, "אני רוצה להשתמש בשיר הזה עם להקת THE PILGRIMS". סיימון אמר, "אני שר את זה עם חבר. אפשר לשיר את זה בשבילך?". ווילסון הסכים, סיימון קבע פגישה משולשת ולאחר מכן הוחתם הצמד.


בשלב זה חיבותיו המוקדמות של פול סיימון לרוקנ'רול הראשוני נעקרו על ידי סצנת מוסיקת הפולק.לכן הכלי האחר היחיד שתשמעו בתקליט זה הוא הקונטרבס הלא פולשני של ביל לי (אביו של במאי הסרטים העתידי, ספייק לי). עטיפת האלבום צולמה בתחנת רכבת תחתית בשדרה החמישית שבניו יורק ובעודי מעלעל בארכיון העיתונות הגדול שבחדר העבודה שלי, צצה מול עיניי ידיעה בעיתון 'עולם הקולנוע'. כותרת הידיעה - "נא להכיר: סיימון וגרפונקל".


והנה ציטוט שבחרתי מהידיעה הנדירה: "הם שני צעירים (משכילים מאד, אגב) הלומדים כיום באוניברסיטאות באמריקה. האחד לומד תואר 'מוסמך' והשני כמומחה לספרות אנגלית. תקליט ארוך-נגן ראשון של השניים בשם 'בוקר יום רביעי' נמצא כעת בשלבי הפקה וצריך לצאת לשוק האמריקאי כבר בימים הקרובים".


עם זאת, אוקטובר 1964 היה זמן רע לשגור אלבום פולק. אמריקה הייתה מרותקת לביטלמניה. תקליט הבכורה של סיימון וגרפונקל נמכר בפחות מאלף עותקים בחודשים הראשונים ליציאתו. כן, יש פה גם את הגרסה המקורית לשיר 'צלילי השקט', שבהמשך תיעטף עם חטיבת קצת חשמלית, ותגרום לשניים (שכבר פנו כל אחד לדרכו ולא ידעו על 'הטיפול החשמלי') לחזור ולשמר את הצלחת אותו להיט מפתיע. זה מפתיע לחשוב כיום שפול סיימון עזב, אחרי יצירת תקליט בכורה זה, לאנגליה (ושם גם הופיע במסיבה אחת עם חברי פינק פלויד העתידיים - אבל זה כבר סיפור אחר).


זה היה בשנת 1964, אבל תקליט הבכורה הזה לא עורר הדים. סיימון: "באותה תקופה הביטלס כבר היו קיימים, הסטונס כבר היו קיימים ודילן כבר היה קיים. נראה כי לא היה מקום להשתלב בו. הם כיסו את הנוף, אבל לא היה להם מה שיש לנו: דו-וופ בניו יורק”.



ב-19 באוקטובר בשנת 1973 יצא אלבום הקאברים של דייויד בואי, PINUPS. נו, אז איך התוצאה? תלוי את מי שואלים.



SIDE 1

1. Rosalyn

2. Here Comes The Night

3. I Wish You Would

4. See Emily Play

5. Everything's All Right

6. I Can't Explain


SIDE 2

1. Friday On My Mind

2. Sorrow

3. Don't Bring Me Down

4. Shapes Of Things

5. Anyway, Anyhow, Anywhere

6. Where Have All The Good Times Gone?


יש באלבום הזה תריסר ביצועים של בואי לשירים שאהב לשמוע משנות השישים של להקות כמו הקינקס, PRETTY THINGS, פינק פלויד, המי, היארדבירדס, וואן מוריסון ולהקת THEM, המוג'וס, להקת EASYBEATS ולהקת MERSEYS.


המטרה המקורית של בואי הייתה ליצור אלבום שהוא ההפך הגמור מזיגי סטארדאסט ושיהיה מורכב כולו מקאברים מהשנים 1964-1967, למעט שיר מקורי אחד. אנו יודעים כיום שהרעיון של השיר המקורי האחד, LONDON BOYS שהוציא בואי כתקליטון בשנת 1966, לא נכנס בסופו של דבר לקונספט.


בואי שאף לכוון את הפרויקט הזה בעיקר לשוק האמריקני כי הרגיש שהשירים שהוא רוצה להקליט לא ידועים באמריקה כמו שבאנגליה וכך הוא ירוויח אלבום שבארה"ב יחשבו מעריציו כי הם טריים לגמרי.

תיכנון נוסף של הזמר המצליח היה להפוך את PINUPS לאחד משני תקליטי גרסאות כיסוי, כשהאלבום השני היה אמור להיקרא BOWIE-ING OUT ובו שירים של אמנים אמריקניים, אך גם הרעיון הזה נגנז לבסוף.


ההקלטות לאלבום הזה החלו כמה שבועות לאחר הודעת "הפרישה" של בואי מעל במת ההאמרסמית' אודאון שבלונדון ב-3 ביולי 1973. הודעתו היכתה בהלם את הקהל שנכח ואת הבסיסט (טרבור בולדר) והמתופף (מיק וודמאנסי), שלא ידעו כלל על התכנון הזה שנרקם מאחורי גבם. ההקלטות נערכו בצרפת, באולפני ההקלטה היוקרתיים CHATEAU D'HEROUVILLE שהחליפו את אולפני TRIDENT בהם הקליט עד כה. אותם אולפנים צרפתיים שימשו פתרון נוח לאמנים המצליחים שביקשו לברוח מזרועות מס ההכנסה הבריטי. גם בואי, שהיה אז כבר אמן מצליח ומרוויח, ביקש לשמור על מזומניו בצעד שכזה.


הרכב הנגנים באלבום השתנה גם הוא, אם כי לא באופן דרסטי כמו שבואי רצה במקור. המתופף איינסלי דנבאר החליף את וודמאנסי, כשנגן הבס היה אמור להיות לא פחות מג'ק ברוס, שהתקפל מהפרויקט ברגע האחרון. לכן בואי נאלץ להחזיר להרכב את הבסיסט טרבור בולדר ואפשר לשמוע באלבום הזה את האווירה המתוחה ששררה בין כל הנוגעים לדבר שיצרו אותו. "הם לא רצו שאסתובב שם בזמן תהליך ההקלטות", הסביר בולדר בשנת 1995, "אז הקלטתי את נגינתי בהתחלה ועזבתי את המקום".


הנה כמה מילים ששלפתי מכתבה נדירה שפורסמה בעיתון NME בעת הקלטת האלבום הזה: "...'העתיד הוא מאוד פתוח, למעשה', אמר דיוויד בואי,. 'אני לא יכול לספר לכם הרבה על מה שאני עושה כי אני לא ממש בטוח עדיין. אין הרבה מה להוסיף למה שאתם כבר יודעים'. בואי יושב על כיסא מאחורי לוח הבקרה של האולפן בשאטו ד'הרוויל, עומד להתחיל עוד יום עבודה על אלבומו PIN UPS. על פניו מעט זיפים, שיער מבולגן, פנים מאופרות ואפילו לבנות מהרגיל, לובש טריקו כחול בעל צווארון ומכנסיים בצבע שמנת.

.

העבודה נמשכת בקצב מהיר. מיק רונסון, הגיטריסט שהשיק אלף מכתבי מעריצים ומספר דומה של מחמאות מאנשים בעלי ידע בכמה מדינות, לעולם לא נראה בלי טוש ודפי נייר. אפילו בארוחת הבוקר, רונסון עובד על עיבודי מיתר או חולם על קווי הרמוניה לשיר. בניגוד לחלק מחברי הצוות העליז שלנו, הוא לא בילה כמה שעות בכל לילה בבילוי בביסטרו ובדיסקוטקים של עיר האורות. למעשה, הוא לא יצא משטח האולפן כבר שלושה שבועות.


מייק גרסון וטרבור בולדר חזרו לאנגליה מזמן, אבל בואי ורונסון משקיעים כמויות אבסורדיות של זמן אולפן עם קן סקוט, המפיק השותף. איינסלי דונבאר השלים את כל הקלטת כלי ההקשה שלו, אבל הוא עדיין בסביבה, לובש ז'קט ג'ינס מרהיב משובץ ומצוחצח עם שמו מתנוסס על הגב, עם כל כך הרבה טבעות וצמידים שהוא מצלצל כשלוחצים לו ידיים.


היום הוא יום השירה. הרצועות האינסטרומנטליות של האלבום כמעט הושלמו, בלי גיטרה כאן וכמה מיתרים וסינטי מוג שם, וכך הגיע הזמן שבואי יעשה את השירה הראשית. מלבד הפסקת אוכל, הוא, רונסון וסקוט נמצאים בסטודיו יותר מ-12 שעות. זו המחווה של בואי לרוק המועדונים של שנות ה-60. בשיר SEE EMILY PLAY, בואי מייפה את הלהיט הישן של פינק פלויד באופן שיגרום לסיד בארט לגרגר באקסטזה צרופה. הוא ורונסון מקליטים את ההרמוניות הווקאליות שלהם שוב ושוב במהירויות שונות, עם אותה טכניקה שנעשתה בשיר THE BEWLEY BROTHERS (מהתקליט 'האנקי דורי').


חלק מהשירים מבוצעים בסגנון של אמצע שנות ה-60. אחרים מקבלים עיבודים מחודשים. השיר I WISH YOU WOULD, של בילי בוי ארנולד, שהיה לו את הכבוד להופיע בסינגל הראשון אי פעם של היארדבירדס, יוצא יפה עם קצת עבודה וסולו כינור צווחני מאת אדון משופם בשם מישל, שעובד בלהקה צרפתית בשם ZOO.


בקצה השני של האולפן, בואי ורונסון מתאמנים על הרמוניה נוספת. הם נכנסים להקליט את זה, רונסון מאזן כובע לבן בלתי סביר במיוחד שנח על האוזניות שלו. הפלייבק יוצא לדרך, וכשרונסון רוכן אל המיקרופון כדי להתחיל לשיר, הכובע נופל. עם קואורדינציה מושלמת, הוא הצליח לייצבו בזמן. למרבה הצער, בואי התמוטט מצחוק ועברו חמש דקות טובות עד שהוא היה במצב כשיר לשיר שוב. בינתיים, החיים החברתיים ממשיכים בקצב מהיר. המתחם של האולפן התברך בשף אקסצנטרי. אחד הטריקים האהובים עליו הוא להתחפש לצ'רלי צ'פלין ולספק בידור לפני הארוחה".



עד כאן מהכתבה הנדירה ההיא. החום שהיה באלבומים זיגי סטארדאסט ואלדין סיין פינה את מקומו למשהו מנוכר יותר, שהפך גם את ביצועיו של בואי את שירי העבר למשהו מחושב מדי שהסיר את העוקץ המחשמל של המקור לטובת הבלטת העניין כי מדובר בתקליט של סופרסטאר ולהקת ליווי בלבד. אחד הביצועים הבולטים בתקליט הוא SEE EMILY PLAY, שבמקור שרה להקת פינק פלויד, עם מנהיגה המעורער, סיד בארט. כשערך בואי את מסע השיווק לתקליט הוא סיפר גם כי נפגש בשנת 1967 עם חברי פינק פלויד, לא הסתדר עם בארט אך נשאר מעריץ גדול שלו. רבים חשבו כי בואי הקליט לתקליט זה גם שיר מאת ברוס ספרינגסטין, GROWING UP, אך גרסתו של בואי לאותו שיר של הבוס הצעיר הוקלטה רק בהמשך, כשבואי כבר עבר להפקת פרויקט חדש שייקרא DIAMOND DOGS.


מיק רונסון הגיטריסט כתב את עיבודי התזמורת בתקליט, בנוסף לנגינתו המופלאה בגיטרה, אך התקשה לתקשר עם נגני כלי הקשת המקומיים, שהשפה האנגלית לא הייתה שגורה בפיהם. זה גם התקליט האחרון בו הגיטריסט עבד כיד ימינו של בואי.


בעטיפה האחורית של התקליט כתב בואי כך: "כל אלו הם שירים שממש היו חשובים עבורי אז. הם כולם יקרים לי. אלו הן להקות שנהגתי ללכת לשמוע אותן במועדון המארקי, בין שנת 1964 לשנת 1967. כל אחת מהן הייתה חשובה לי וזו היא לונדון שלי בזמן ההוא". ואולי כדי להמחיש זאת, חתם בואי את התקליט עם 'לאן נעלמו כל הזמנים הטובים?', ששרה במקור להקת הקינקס ומילות השיר הן היחידות שהודפסו בעטיפה הפנימית. הזמנים אכן השתנו ושירים מחשמלים ושורשיים מהסיקסטיז הפכו בידי בואי לחפצים דוממים, מהונדסים וחסרי נשימה. בהמשך יצליח בואי לצקת רוח חיים מופלאה משלו בשירים של אחרים. בתקליט הזה, משום מה זה לא קורה.


הדוגמנית הבריטית המצליחה, טוויגי, היא שמצולמת עם בואי על עטיפת התקליט. את הצילום עשה ג'סטין דה וילנו, צלם עיתון האופנה VOGUE, שסיפר: "טוויגי ואני התארחנו במלון בל אייר בלוס אנג'לס כשפיטר פרמפטון ביקר אותנו וקנינו יחד עותק של התקליט אלאדין סיין מאת האמן החדש והנהדר הזה, דיוויד בואי. מילות אחד השירים שם כללו את המשפט 'טוויג ילדת הפלא' (DRIVE IN SATURDAY). כנראה שהוא היה מעריץ. כשהגענו חזרה ללונדון, נפגשנו עם דיוויד והוא ציין שהוא ישמח להיות על שער המגזין VOGUE.

לאחר מכן ביליתי כמה שבועות לשכנע את העורך שזה יהיה נהדר שיש את דייוויד וטוויגי בעטיפה. בסופו של דבר היא הסכימה! טוויגי ואני טסנו לפריס, שם הקליט דייויד את אלבומו החדש, והזמנתי אולפן לצלם אותם. כאשר הם ישבו מולי, הבנתי שיש לנו בעיה. טוויגי ואני בדיוק חזרנו מאיי בהאמה והיה לה שיזוף כהה. דייויד היה לבן כמו רוח רפאים. הם נראו מוזרים. הבעיה נפתרה כאשר המאפר, פייר לארוש, ואני החלטנו לצייר על פניהם מסכות באותם הצבעים.


כשהסתכלתי דרך עיינית העדשה, רק אז שמתי לב שלבואי יש עיניים בצבע שונה! כל הפעמים שפגשתי אותו לפני כן, מעולם לא שמתי לב. כשהראיתי לו את הפולרואיד של הדיוקן הוא אהב אותו ושאל אם הוא יכול לקבל אותו כעטיפה לאלבום החדש שלו. עניתי, 'אבל זה נועד לעיתון VOGUE'. אחר כך שאלתי אותו כמה אלבומים הוא חושב שהוא ימכור. 'מיליון' - הוא ענה. הבנתי שהמגזין יימכר בכ-80,000 עותקים אשר יישכחו במהרה. הסכמתי שדיוויד יוכל להשתמש בצילום לאלבום הבא שלו ומערכת המגזין לא דיברה איתי יותר!".


במלודי מייקר נכתב בזמנו בביקורת על התקליט: "התקליט השני של בואי בשנה זו חוגג את נעוריו המודרניים. זהו אחד מאותם צירופי מקרים שבתוך מספר שבועות יוצאים שני אלבומים מדיוויד בואי ובריאן פרי, פוסקי הצו של האופנה הבריטית הנוכחית, המורכבים לחלוטין ממחווה נוסטלגית לתקופות אופנתיות בעבר במוסיקה. האלבום של פרי הוא בעצם בסגנון אמריקני ומכוון. בואי התרכז בשנות הפופ הבריטי המודרני משנת 1964 ועד 1967.


אולי מכיוון שהתקופה ההיא המוקדמת נראית לא רחוקה כל כך, צריך מידה מסוימת של תעוזה כדי להחיות את סוג המוזיקה שהלכה עם למברטות, פארקים ורחוב קארנבי. אבל בואי מתקדם לעבר חוסר יראת כבוד, ומאזן את ההנאה העצומה שלו מהשירים ואת הרצון שלו להמציאם מחדש.


גישתו היא להתחזות, והוא גאוני, לא כל כך בנאמנותו המוחלטת למקוריות כמו באחיזתו בניסוח, ניואנסים וסגנון. הדבר מובהק ביותר בטיפולו באופוס המפורסם של סיד בארט, SEE EMILY PLAY. בואי בחן היטב את טון השירה של הזמרים ההם ובא לחקותו. לפעמים זה נשמע מצחיק. ויש את ההנאה בלהקשיב לגיטריסט מיק רונסון, כשהוא מנסה לחקות את ג'ף בק בשיר SHAPE OF THINGS. אני מניח שרונסון הוא שניסה לשכנע את בואי להקליט את השיר הזה. אין בתקליט שיר אחד שעולה על המקור. זה תקליט זניח ואני חושב שזה מדגיש בבירור את זוהרו של בואי כסטייליסט וכחדשן אופנות, שם טמונה מקוריותו האמיתית".


ברולינג סטון נכתב בביקורת: "כשכולם, מהבאנד ועד דון מקלין, עושים אלבומי אולדיז, להקת המי מביטה לאחור (לאופנת המודס) ביצירתה החדשה וגם מיק רונסון מביא נגינה בסגנון העבר (בשיר ג'ין ג'יני) - הרי שהרעיון של אלבום שיוצר מחדש את אמצע שנות השישים בקלאסיקות הרוק האנגליות נראה מושלמם. כל שיר שנכלל פה היה אהוב אישי שלי במשך שנים.


לבואי הם היו יותר מזה - הם מייצגים שלב של הסצנה בלונדון כשהוא היה חלק ממנה ועדיין קראו לו דייבי ג'ונס. היו לו השורשים, נקודת המבט והמוטיבציה הראויה להפוך את האלבום הזה להצלחה. לרוע המזל, משהו השתבש בביצוע.


למרות שרבים מהשירים מצוינים, אף אחד מהם אינו עומד מול המקור. זה עשוי להיות מובן כאשר מתמודדים עם המי או עם פינק פלויד. אבל אפילו בשנת 1965, כל אחת מאלף להקות יכלו לעשות את השיר של המוג'וז מאשר בואי. אבל השוואה עם המקוריות מיותרת, מכיוון שהם לא יהיו מוכרים לרוב המאזינים לאלבום.

השירים נתפשו במקור כמזון פופ מיידי, ופשטותם דורשת קצה גס כדי לתת להם את המכה שהם צריכים כדי להיות יעילים. הקצה הזה חסר, שכן השירים הוקלטו כדי לפנות מקום לקולו של בואי. וכאן טמון הכישלון האמיתי של התקליט


בעבר, השירה בז'אנר זה הייתה זועקת לתשומת לב ממש ממרכז הרעש הטהור של השיר. אבל השירה של בואי מרחפת ברשלנות מעל המוזיקה, וקולו המוגזם מדי הוא חוסר התאמה חלש עד כדי גיחוך לחומר.

אף על פי שהתקליט עשוי להיות כישלון ואולי המסקנה ההוגנת ביותר להסיק היא שבואי לא יכול לשיר בדרך אחרת".



ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות, להזמנה: 050-5616450



ב-19 באוקטובר בשנת 1973 יצא התקליט החדש של THE WAILERS והיכה בתדהמה את עולם המוזיקה המערבית. זו גם הייתה מכת המחץ האחרונה של ההרכב המקורי הזה. שם התקליט הוא BURNIN.



SIDE 1

1. Get Up, Stand Up

2. Hallelujah Time

3. I Shot The Sheriff

4. Burnin' And Lootin'

5. Put It On


SIDE 2

1. Small Axe

2. Pass It On

3. Duppy Conqueror

4. One Foundation

5. Rasta Man Chant


אריק קלפטון מיהר לאחר מכן לעשות גרסה משלו לאחד משירי האלבום וגם אמני רוק אחרים הפכו את הרגאיי אז לחלק מהיצירה שלהם, ביניהם פול מקרטני וג'ף בק. לבוב מארלי ולהקתו היה בהחלט חלק חשוב בהטמעת הסגנון הזה בעולם הרוק.


תעשיית המוזיקה של תחילת הסבנטיז חשבה שכריס בלאקוול (הבעלים של חברת התקליטים ISLAND) איבד לחלוטין את שפיותו.


זאת כי הוא החתים בחברה שלו להקת ג'מייקנית שלא הייתה ידועה כלל בשוק המערבי. הדבר שהוסיף להרמת הגבות כלפי בלאקוול היה סכום התשלומים הגדול שהוא העניק לכל הלהקה, לעשיית האלבום הזה - 4000 ליש"ט. זה היה סכום גדול בזמנים ההם ובנוסף, הוא שילם 5,000 ליש"ט כדי לשחרר את סולן הלהקה, בוב מארלי, מחוזה שהיה לו עם חברת CBS. אנשים לא האמינו שבלאקוול עשה את כל זה בשביל להקת רגאיי כי בשנת 1972 נתפס המושג רגאיי בעולם המוזיקה המערבי כדבר נחות שגבל בגזענות.


רבים אמרו לבלאקוול שהוא מטורף ושהוא לעולם לא יראה בחזרה את ההשקעה שלו, אך הוא רצה להוכיח את כולם על טעותם. הוא ידע על מה הוא נדבר כי הוא התחיל את הלייבל שלו במכירת מוזיקה מג'מייקה לאנשים שהגיעו מג'מייקה לאנגליה. הוא ידע מה יש באמתחתו וראה במארלי דמות כריזמטית שעוד תכה גלים. והוא צדק.


אלבום הבכורה של להקת THE WAILERS נקרא CATCH A FIRE והוא יצא באפריל 1973 עם עטיפה שעוצבה כמצית ZIPPO ועם בלאקוול, שדאג לשיווק מאסיבי.


הייתה לו תכנית ברורה להשחלת הרגאיי באנגליה. ברגע בו הוא קיבל את המאסטרים המקוריים, הוא נכנס לאולפן ההקלטות של ISLAND שבלונדון ושם ריכך את הצליל המקורי עם תוספות צלילים של שני נגנים מהעולם המערבי - הקלידן ג'ון 'ראביט' באנדריק והגיטריסט האמריקני ג'ורג' פרקינס, שלא קיבלו קרדיט על עטיפת התקליט. האלבום הזה הכיר לעולם הרוק ביג טיים את מוזיקת הרגאיי ואת בוב מארלי, פיטר טוש וחבריהם וזיכה אותם בהופעה חשובה באולפני תכנית הטלוויזיה הבריטית, OLD GREY WHISTLE TEST, שבה ביצעו את השירים STIR IT UP ו- CONCRETE JUNGLE.


טכנאי ההקלטה של האולפן בעת הסשנים לאלבום השני היה פיל בראון וההרכב של 'המקוננים' בתקופה ההיא הורכב מקארלטון בארט בתופים, אסטון בארט בבס, ארל וויתרפורס בקלידים, בארני ליבינגסטון בגיטרה, פיטר טוש בגיטרה וכמובן בוב מארלי. כל חברי הלהקה הגיעו לאולפן כשהם לבושים במכנסי ג'ינס, מגפיים וז'אקטים בלויים. חלק מהם חבשו כובעי צמר על מחלפות הראסטה שלהם והאווירה במהלך ההקלטות הייתה די נינוחה. חברי הלהקה תיקשרו ביניהם בקלילות ונשמעו לא מעט צחוקים בין מציצות הגאנג'ה והפרחת עשן סמיך לאוויר.


הג'וינטים שלהם היו גדולים ועסיסיים ביותר ונראו כמחבטי בייסבול קטנים. טכנאי האולפן הבינו שכדי להתקבל לחבורה הם צריכים לקבל את הצעת חברי הלהקה לעשן איתם. למעשה, אחד מאנשי הצוות של המקוננים דאג לשכור מבעוד מועד דירה שבה הוחבא כל הגראס שממנו התקיימה הלהקה בעת שהותה באנגליה.


בעת העבודה על השיר I SHOT THE SHERIFF, נאלץ בראון הטכנאי לערוך עריכה מסובכת על סליל הטייפ. הוא ביקש עשר דקות הפסקה בשביל זה ושאר חברי הלהקה יצאו מהאולפן על מנת לעשן. בדרך, ניגש בסיסט הלהקה לבראון, הגיש לו ג'וינט אימתני ואמר לו, "אתה תזדקק לזה עכשיו".


וכך ניגש בראון לעבודה, עם הג'וינט הכביר בפיו. העריכה הראשונה עברה בשלום. אך כשניגש לעריכה השנייה, אירעה תקלה. רעש פיצפוץ נשמע מהג'וינט, כנראה מכמה זרעים שהתפוצצו בו. בראון המבועת והמסומם ראה בהילוך איטי וממוסטל כיצד חתיכות קטנות מהג'וינט העבה והעסיסי הזה עפות באוויר ועושות את דרכן לכיוון סליל הטייפ.


והחתיכות האלה הגיעו ליעדן כשנחתו על הסליל וגרמו להמסת חלקים ממנו, דבר שגרם לחלקים מהשיר להימחק. בראון נכנס לפאניקה וידע שנוצר נזק אדיר וכי יצטרך לחפש חתיכה של מוזיקה ממקום אחר בשיר על מנת להעתיקה ולהדביק במקום מה שנמס. למזלו הרב, היו ברשותו שלושה טייקים אחרים של השיר שהוקלטו קודם לכן. בעוד הוא מנסה לפתור את הבעיה החלו לצוץ הראשים של חברי הלהקה בדלת כדי לשאול אותו מה קורה. "אין בעיה, זה פשוט תהליך עריכה מסובך קצת" - הייתה תשובתו המתחמקת והמיוזעת. הוא לא רצה לחשוב מה יקרה אם הוא לא יצליח לתקן את התקלה. אחרי חצי שעה של עבודה מאומצת ומפלי זיעה הצליח בראון לתקן את העריכה.


השיר הזה קיבל חותמת כשרות בעולם הרוק אחרי שאריק קלפטון הקליט גירסה משלו באלבום הקאמבק שלו ב-1974. בתחילה היסס קלפטון כשהשיר הוצע לו, אך לא היה לו מה להפסיד. וכך הוא הרוויח להיט ענק ומארלי הרוויח פרסום אדיר בקרב קהל אוהבי הרוק.


בשנת 2001 טענה חברתו של מארלי, אסתר אנדרסון, בסרט דוקומנטרי שהיא עזרה למארלי לכתוב את השיר הזה (ללא קבלת קרדיט) ושהוא למעשה מדבר על הפלות.


האלבום BURNIN, עם קטע הפתיחה הלהיטי והמופלא GET UP STAND UP, יצא והצליח, אך שנה לאחר מכן התפרק ההרכב של המקוננים ובוב מארלי המשיך לבנות את הקריירה שלו תחת שמו בלבד כשגם פיטר טוש החל לבנות לעצמו שם של כוכב רגאיי בזכות עצמו.


בעיתון מלודי מייקר הבריטי נכתב בזמנו בביקורת על התקליט: "זה אלבום בעל שליחות חשובה, מבחינה פוליטית ודתית. מארלי הוא איש צעיר וכועס בעל מטרת שליחות".


ב-19 באוקטובר בשנת 1964 יצא תקליט ההופעה הראשון של להקת הביץ' בויז.



SIDE 1

1. Fun Fun Fun

2. The Little Old Lady From Pasadena

3. Little Deuce Coupe

4. Long Tall Texan

5. In My Roon

6. The Monster Mash

7. Let's Go Trippin'


SIDE 2

1. Papa-Oom-Mow-Mow

2. The Wanderer

3. Hawaii

4. Graduation Day

5. I Get Around

6. Johnny B. Goode


תקליט זה דווקא חשוב כי מיד אחר צאתו, המנהיג והמפיק בריאן ווילסון עמד לפנות את תפקידו בהופעות החיות בגלל התמוטטות העצבים שחווה. זהו גם המסמך החי היחיד של חמשת החברים המקוריים של הלהקה, שיצא בזמן אמת. התקליט הוקלט באודיטוריום בסקרמנטו, קליפורניה.


עם זאת, התקליט קיבל טיפול אולפני, עם שירה המדובבת יתר על המידה, ומהעובדה שזה כלל גם הקלטות מדצמבר 1963. אבל למרות הנסיבות סביב הפוסט-הפקה שלו (כפי שקורה באלבומי הופעה רבים), תקליט זה הוא עדיין מסמך חשוב בדיסקוגרפיה המוקדמת בלהקה שעמדה להשתנות לנצח.


כמעט מהרגע שבו הגיעו הביץ' בויז לעשירייה הראשונה, מעריצים רבים לא יכלו לחכות לשמוע אם הלהקה יכלה לשכפל את ההרמוניות הנהדרות הללו מולם. המעריצים, או ליתר דיוק המעריצות, התרגשו לראות את הלהקה ובמיוחד את דניס ווילסון, שעבורו ההערצה הייתה ללא ספק האינטנסיבית ביותר. אחרי הכל, מופעי רוק'נ'רול ממש לא היו אז בקטע של האזנה אלא יותר בקטע של צרחות והיסטריה. במיוחד אחרי שהביטלס הגיעו לאמריקה, קודם באותה שנה.


המופע נקבע לאודיטוריום של סקרמנטו, אולם שעד אז שימש בעיקר לכוכבי שירה כמו ג'וני מאטיס, תזמורות וביקור להקות בלט. הכרטיסים עלו 1.75 דולר בלבד ונחטפו. זאת ללא אמני חימום, כשהביץ' בויז נדהמו מקבלת הפנים האנרגטית שקיבלו, כיאה ללהקה שרק עשתה עד דרכה למעלה ועדיין לא הגיעה לשיא.


כשלושת אלפים צעירים הגיעו לצפות בהופעה ועבור הביץ' בויז, שהופיעו לעתים קרובות במועדונים מול כמה מאות אנשים, קהל שכזה היה דבר מדהים. זו הייתה הפתעה נחמדה במיוחד עבורם כי הם לא ציפו להיות האמן המוביל והיחיד באותו יום.


ב-19 באוקטובר בשנת 1973 יצא התקליט HAT TRICK של להקת אמריקה.



SIDE 1

1. Muskrat Love

2. Wind Wave

3. She's Gonna Let You Down

4. Rainbow Song

5. Submarine Ladies

6. It's Life


SIDE 2

1. Hat Trick

2. Molten Love

3. Green Monkey

4. Willow Tree Lullaby

5. Goodbye


עבור מעריצי אמריקה, התקליט הזה, השלישי של הלהקה, היה שווה את ההמתנה. סוג המוזיקה, שאפיין את הלהקה, נותר ללא שינוי בתקליט זה. עם זאת, נעשה פה שימוש בעיבודים תזמורתיים, יותר גיטרות חשמליות ואפילו סינטיסייזר, לעבות את הצליל.


עם זאת, הלהקה הביאה עד אז למצעדי הלהיטים שירים מקוריים ולכן היה זה תמוה לקבל ממנה תקליטון ראשון, מתוך תקליט זה, שהוא גרסת כיסוי לשיר MUSKRAT LOVE, מאת ויליס אלן ראמזי. היה זה צעד שגוי, עליו שלושת חברי הלהקה חיפו בהמשך הדרך. בינתיים, לא יצא להיט נוסף מתקליט נעים להאזנה זה.


ב-19 באוקטובר בשנת 1970 יצא תקליט של בוב דילן שבישר על 'בוקר חדש'. קוראים לו NEW MORNING.



SIDE 1

1. If Not For You

2. Day Of The Locusts

3. Time Passes Slowly

4. Went To See The Gypsy

5. Winterlude

6. If Dogs Run Free


SIDE 2

1. New Morning

2. Sign On The Window

3. One More Weekend

4. The Man In Me

5. Three Angels

6. Father Of Night


באלבום זה הוא גרם למעריצים רבים לנשום בהקלה גדולה. זאת לאחר שהוציא אלבום כפול, בשם SELF PORTRAIT, שגרם למבקר התקליטים של הרולינג סטון לפתוח את ביקורתו עליו במילים 'מה זה החרא הזה?'. מרקוס אכל את הכובע שנים לאחר מכן ואף התנדב לכתוב דברי הלל על התקליט בקופסה מהודרת שיצאה לפני מספר שנים.


עם זאת, לצד תחושת ההקלה היה גם חשש גדול שדילן לא יישאר זמן רב במקום הזה. המעריצים ידעו היטב מדוע הם חוששים. יש בתקליט NEW MORNING את כל מה שהמעריצים של דילן ייחלו לו. אנשים חיפשו את הישירות שבעיניו והפעם מצאו אותה כבר בעטיפת התקליט, שבה הוא מצולם עם מבט חודר היישר אל עיניו של המאזין. שלא כמו בתקליטו הקודם, בו הוא התחבא מאחורי ציור שצייר. הפעם דילן נראה בצילום כאחד שעבר כמה זעזועים בחייו אך נשאר בטוח בעמדתו.


התקליט נפתח בשיר IF NOT FOR YOU, שקיבל אחר כך גירסה מוקלטת ממעריץ ושמו ג'ורג' האריסון. השניים אף הקליטו את השיר יחדיו לפני כן. גירסה משותפת זו יצאה בבוטלגים עד ששנים לאחר מכן יצאה גם באופן רשמי. ולא רק דילן חזר פה לכושר. הוא הביא עימו להקלטה את האורגניסט אל קופר, שהחל לנגן בהאמונד רק בזכות התעקשותו של דילן, במהלך ההקלטות לשיר LIKE A ROLLING STONE. מאז הפך קופר לאורגניסט מקצועי ומלהיב. ופה הוא נותן מהתבלין הכה יפה שלו.


בספר האוטוביוגרפי שלו, CHRONICLES, סיפר דילן על שירי התקליט: "חשתי שהשירים האלו יכולים למלא את האוויר כמו עשן של סיגר".


דילן רצה בהקלטת התקליט הזה שהקהל כבר לא יקבל אותו כאלוהים נושא הבשורה. הוא רצה לגשת ולעשות תקליט כאמן / מוזיקאי ולא כבומבה של נביא. הפעם החליט לא לבצע גירסאות כיסוי של אמנים אחרים אלא להתמקד ביצירה אישית. גם קולו המאנפף חזר, לאחר תקופה בה השתמש בקול צלול יחסית.


ההקלטות לתקליט זה הסתיימו למעשה ב-5 ביוני 1970, כמה ימים לפני צאת האלבום SELF PORTRAIT. עובדה זו מראה כי לא כישלון האלבום ההוא גרם לדילן לחזור ליצירה אישית וממוקדת.


מה שהביא ליצירת התקליט הזה היה הזמנה שקיבל מזוכה פרס פוליצר, ארצ'יבלד מקליש, לכתוב שירים למחזה שלו בשם SCRATCH. דילן ניגש למשימה אך השניים לא הסתדרו ביניהם והחיבור נכשל. השירים שדילן יצר היו אופטימיים מדי למחזה של מקליש, שהיה אפל באופיו. דילן, שהחליט לא לבזבז את התחמושת, לקח את שיריו ליצירת אלבום זה. מקליש כתב מכתב למו"ל שלו, באוקטובר 1970, בו סיפר כי דילן לא מסוגל ליצור שירים חדשים ומעניינים ולכן עדיף להשתמש בשירים ישנים שלו.


שיר אחד, DAY OF THE LOCUST, מדבר על יום אחד בחייו של דילן. היה זה ביוני 1970, כשהגיע לאסוף תואר של כבוד מאוניברסיטת פרינסטון. על הבמה הציגו אותו כ'התודעה המודאגת והמעורערת של אמריקה הצעירה'.


דייויד קרוסבי: "אני זוכר שדילן ואני היינו אז בביתו של ג'ון האמונד המפיק. אשתו, שרה, ניסתה לשכנע אותו ללכת לפרינסטון כדי לקבל את התואר. בוב לא רצה ללכת. אני אמרתי לו שכדאי שיילך, כי זה כבוד גדול. שרה ואני ממש לחצנו עליו עד שהסכים. נכנסנו כולנו ללימוזינה שלי שחיכתה בחוץ. הוא כבר לא אהב את זה - לנסוע בלימוזינה. בדרך עישנו ג'וינט וחשתי שהוא מתחיל לפתח פראנויה מהאירוע. כשהגענו לשם, לקחו אותנו לחדר קטן ובוב נתבקש ללבוש גלימה ולחבוש כובע. הוא סירב לזה. אז האחראים שם אמרו לו שלא יתנו לו את הכבוד אם לא יעשה כך. אז דילן השיב שזה בסדר מצידו כי לא ביקש את הפרס מלכתחילה. בסוף שכנענו אותו ללבוש את הדבר הזה".


השירים זורמים זה אחר זה, עד שמגיע שיר הסיום, FATHER OF NIGHT, בו דילן מפאר את אלוהים. אבל בשלב הזה עדיין לא הפריע למעריצים שדילן פנה אל אלוהיו. שיר זה, שנכתב במקור למחזה של מקליש, גרם לפסילתו של דילן בפרויקט זה.


את קרדיט ההפקה לתקליט קיבל המפיק הצמוד של דילן, בוב ג'ונסטון, שדווקא נעדר בחלק מההקלטות פה. אל קופר, שחשב כי מגיע לו את קרדיט ההפקה, התבאס לגלות את שמו של ג'ונסטון על העטיפה בקרדיט זה. אל קופר: "כשסיימתי לעבוד על התקליט הזה, לא רציתי יותר לדבר לעולם עם בוב דילן. כל תהליך הרכבת התקליט הזה הייתה קשה מאד. הוא שינה את דעתו כל הזמן. כך שאני הוא זה שנאלץ להחזיק את הסיפור. הצעתי לו שאעשה עיבוד לכלי נשיפה בשיר WENT TO SEE THE GYPSY. הוא הסכים וניגשתי לעבודה על כך. אבל ברגע שהוא היה צריך לשיר, לצד ההקלטה של העיבוד שעשיתי - הוא עשה את עצמו כאילו הוא לא יודע היכן לשיר שם".


הגיטריסט בתקליט, רון קורנליוס, סיפר: "דילן היה חולה בחלק מההקלטות. הוא ממש היה מצונן, אבל השירה המצוננת שלו התאימה לאופי של השירים שהביא. אפשר לשמוע את הצינון שלו בשיר SIGN ON THE WINDOW. הקול שלו ממש נשבר שם".


התקליט NEW MORNING הוכתר בקרב הקהל כהצלחה אבל לא כל מבקרי המוזיקה התלהבו. ריצ'רד גרין, מעיתון NME, פרסם: "רוב שירי התקליט הם שירי פופ סטנדרטיים. שירים אלו היו ודאי נדחקים לפינה לו היו מוקלטים על ידי אמנים אחרים". עיתון מלודי מייקר הוסיף ש'זה מוקדם מדי כדי להכריז על התקליט הזה כטוב ביותר שלו. בכל מקרה איני חושב שהוא כזה, אך הוא מכיל סימנים ליצירת אלבומו הטוב ביותר הבא'.


בביקורת שנכתבה בלונדון טיימס, על תקליט זה, נכתב כי 'דור חדש הגיע. דור שלא מסוגל להבין מה החשיבות והרעש סביב בוב דילן. הדור החדש הזה מצא לו גיבורים חדשים. ורשימת הגיבורים הזו ארוכה וזמינה. אמנים כמו להקת המי, גרייטפול דד, לד זפלין ועוד. אפילו הרולינג סטונס נאלצו להשתנות ולהמציא את עצמם מחדש כדי לספק את צרכי אותו דור חדש'.


דילן, שראה כי אלבומו החדש נמכר היטב, שקל לצאת לסיבוב הופעות כדי לקדמו עוד יותר. הבסיסט הארווי ברוקס, שניגן בתקליט, סיפר: "אחרי השלמת התקליט דיברנו על יציאה לסיבוב הופעות. עשינו כמה חזרות אבל העסק לא נדבק ודילן לא יצא להופיע".


ב-19 באוקטובר בשנת 1973 יצא התקליט THE JOKER לסטיב מילר באנד. היה זה סיפור הצלחה מסחרי ראשון להרכב הוותיק הזה.



SIDE 1

1. Sugar Babe

2. Mary Lou

3. Shu Ba Da Du Ma Ma Ma Ma

4. Your Cash Ain't Nothin' But Trash


SIDE 2

1. The Joker

2. Lovin' Cup

3. Come On In My Kitchen

4. Evil

5. Something To Believe In


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "סטיב מילר אחראי לשלושה מהאלבומים הטובים ביותר ואחד מהאלבומים הכי גרועים שיש באוסף התקליטים שלי. בתקליט הקודם שלו, RECALL THE BEGINNING, הוא היה כה עסוק בעצמו שתהיתי אם אי פעם ישוב למוסיקת עתירת הדמיון של העבר שלו. לצערי, התקליט החדש הוא החלקה לריקנות. טוב, זה לא תקליט מביך כמו ROCK LOVE, שיצא שנתיים לפני כן, אבל זה מטריד כששיר הנושא, שהפך לתקליטון מצליח, מזכיר דמויות שהוא כבר עסק בהן בעבר בשיריו. רוב הצד הראשון נשמע כקריצה לרית'ם אנד בלוז שיכלה להיות חיונית כתבלין בצד אך מבאסת כמנה עיקרית. כפי ששם התקליט והעטיפה מציגים לנו, מילר מנסה פה להסתיר יותר מאשר לגלות".


ב-19 באוקטובר בשנת 1970 יצא לאקרנים הסרט 'נד קלי' בכיכובו של מיק ג'אגר.



הביקורות לא היו טובות, כמו זו של הרולינג סטון שנכתב בה גם הדבר הזה:

"בשנה שעברה הודיע הבמאי, טוני ריצ'רדסון, כי הוא החתים את מיק ג'אגר לככב בסרט חדש שלו שייקרא 'נד קלי' ויתבסס על חייו האמיתיים של פורע חוק אוסטרלי מהמאה ה-19. בזמנו זה נראה רעיון נהדר, כי הרי היכן תמצאו פרחח פושע טוב יותר מג'אגר? הוא ודאי יהיה ממגנט, סקסי, מרושע וכל מה שנלווה לזה. אבל עתה, כשהסרט באקרנים, מובן לנו שהליהוק לא היה נכון.


ברור ששמו של ג'אגר בפרויקט יביא אנשים לבתי הקולנוע והוא לא רע פה על המסך, אבל הוא אלגנטי מדי לסיפור. לצערנו, ג'אגר לא מתגלה על המסך כפורע חוק אלא ככוכב רוק והופעתו היא דווקא אחד הכשלונות המינוריים יחסית בעניין. ריצ'רדסון הצליח לקחת סיפור נהדר ולהרוס אותו עם סרט תפל ומשעמם".


גם זה קרה ב-19 באוקטובר:



- בשנת 1968 התייצבו ג'ון לנון ויוקו אונו בבית המשפט הלונדוני על מנת לשמוע את כתב האישום נגדם בנוגע לאחזקת מריחואנה. השמעת האישום ארכה רק חמש דקות על ידי סמל נורמן פילצ'ר שעצר אותם. השופט פסק על חידוש המשפט ב-28 בנובמבר 1968. כשיצאו מבית המשפט גילו השניים שמכוניתם לא חיכתה להם במקום על ידי הנהג ששכרו. במקומו חיכו להם המוני עיתונאים וצלמים. לנון נאלץ לפלס את דרכו ביחד עם יוקו שהייתה אז בהריון (שיסתיים בהפלה).


- בשנת 1967 הגיע אריק קלפטון למועדון SPEAKEASY שבמרכז לונדון כדי לצפות בהופעה של להקת ואנילה פאדג'. באולם נכחו בקהל גם ג'ף בק, פיטר פרמפטון, הזמרת פי.פי ארנולד ואורגניסט האנימלס לשעבר אלן פרייס.


- בשנת 1977 נערכה ההופעה האחרונה של להקת לינירד סקינירד באיצטדיון גרינוויל ממוריאל, מול 7500 איש. ביום שלמחרת התרסק מטוס הלהקה...


- בשנת 1968 הופיעה להקת CREAM באולם FORUM שבלוס אנג'לס. ההקלטה שנעשתה בערב הזה יצאה בחלקה באלבום הפרידה של הלהקה שנקרא GOODBYE CREAM.


- בשנת 1973 הייתה ההופעה האחרונה של הגיטריסט מיק טיילור כחבר ברולינג סטונס. ההופעה נערכה במערב ברלין.


- בשנת 1945 נולד איאן גילאן, הידוע בעיקר כסולן של להקת דיפ פרפל.


- בשנת 1946 נולד קית' ריד, התמלילן שהיה גם חבר קבוע בלהקת פרוקול הארום. הוא מת במרץ 2023.


- בשנת 1945 נולד פטריק סימונס, הגיטריסט בהרכב הקלאסי והמקורי של להקת DOOBIE BROTHERS.


- בשנת 2014 מת רפאל רייבנסקרופט, הסקסופוניסט שפיאר בצליליו את השיר "רחוב בייקר" של ג'רי ראפרטי. בן 60 במותו.


- בשנת 1981 הפתיע בוב דילן את הקהל במאריוויל שבאילינוי כשקרא לבמה לחבר שלו בשם לארי קייגן, שהיה מרותק לכיסא גלגלים מאז גיל 15. קייגן ביצע על הבמה בהדרן המופע של דילן את NO MONEY DOWN של צ'אק ברי.


- בשנת 1965 הקליטו הביטלס את תקליטון חג המולד השנתי השלישי שלהם, כמתנה לחברים במועדון המעריצים שלהם.


- בשנת 1979 יצא אלבום הבכורה של להקת מאדנס (שבארצנו נקראה בשם "שיגעון"). שם האלבום הוא ONE STEP BEYOND.


- בשנת 1966 נחתה להקת היארדבירדס בהרכב חדש, עם ג'ף בק וג'ימי פייג' בגיטרות, בניו יורק במטרה להתחיל סיבוב הופעות בארה"ב. לאחר שתי הופעות בסיבוב ההופעות הזה החליט ג'ף בק לפרוש מהלהקה.

- ושנתיים בדיוק לאחר מכן, היום בשנת 1968, הופיעה להקת "היארדבירדס החדשים" את הופעתה האחרונה תחת שם זה, באוניברסיטה בליברפול, ובהרכבה החדש (עם ג׳ימי פייג׳, רוברט פלאנט, ג׳ון פול ג׳ונס וג׳ון בונהאם). אחר כך הפכה להיקרא לד זפלין.


- בשנת 1968 פגש פיטר פרמפטון (הגיטריסט / סולן הצעיר שהיה אז בלהקת THE HERD) את סטיב מאריוט בהופעה של האחרון עם להקתו, THE SMALL FACES (הפנים הקטנות). המפגש נעשה בלונדון. השניים יצרו חברות טובה שהמשיכה מאוחר יותר בהקמת להקה משותפת בשם HUMBLE PIE (עוגת המרורים).


ב-19 באוקטובר בשנת 1969 נער כנס מחזור לציון עשרים שנה ללהקת הנח"ל. גם אריק איינשטיין הופיע שם. (צילומים: דן הדני)







בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים













Commentaires


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page