top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-19 בינואר בעולם הרוק

עודכן: 21 בינו׳


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-19 בינואר (19.1) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "התברכתי בקול מדהים. הגעתי בתקופה שבה הייתה התרגשות חדשה. זה לא היה פופ וזה לא היה קאנטרי. זה היה מקום שצריך למלא. זה היה רוק'נ'רול. הקצב היה חשוב בו. אף פעם לא רציתי להיות במצב שבו הדבר היחיד שיכולתי לעשות היה משהו שכבר עשיתי. אז התחלתי לכתוב שירים. השיר הראשון שכתבתי התגלה כלהיט גדול בהמשך עבור ג'רי לי לואיס. השני היה 'קלודט' עבור האחים אוורלי.... הלכתי לסאן רקורדס כי פרסלי עשה זאת וקרל פרקינס עשה זאת. שם התחלתי להקליט כל מה שיכולתי לשים עליו את היד. הייתי צעיר מספיק, והכל היה סופר מרגש. אולפנים קטנים, ממש קטנים. אבל להיות שם עם כולם שעובדים למעשה גרם לזה להיראות כמו סדנה. מה שגרם לתקליטים שם להישמע נהדר היו הקלטות בשני ערוצים - כל הכלים והשירה בערוץ אחד, ואז היית שם הד בערוץ השני.


אלביס היה גדול מהחיים. הוא הגיע להופעה הראשונה שהייתה לי בממפיס, וזה היה מאוד נחמד. הוא די התייחס אליי כשווה כי שנינו היינו טריים בעסק. הוא עשה תקליטים נהדרים. לא אהבתי את כולם, אבל אהבתי הרבה מהם. הייתי מתרעם כשהוא לא היה מספק את הסחורה. אבל הוא עשה שיאים נהדרים... הייתי בניו מקסיקו כשהייתי עם סאן רקורדס, והכרתי בחור בשם סלים ווילט והוא שאל, 'איך ה-BMI שלך פועל?' ולא ידעתי למה הוא מתכוון. אז הוא אמר, 'כשהם מנגנים את השיר שלך בשידור, הם משלמים לך'. לא האמנתי ואז הוא סיפר לי כמה הוא הרוויח על שיר שלו. אז אמרתי את זה לקארל פרקינ והוא לא האמין לי. אז הבנו שנדפקנו בחוזים שחתמנו עם סאם פיליפס. כשאתה צעיר ונלהב, חוזים הם לא הדבר העיקרי בחייך....


התחלתי להשתמש במשקפי שמש באלבמה. התכוונתי לעשות הופעה עם פטסי קליין ובובי וי, והשארתי את המשקפיים הרגילים שלי במטוס. היו לי רק משקפי שמש, והייתי די נבוך לעלות איתם לבמה, אבל עשיתי את זה. ואז לקחתי אותם איתי לאנגליה כשהופעתי לצד הביטלס. עליתי על הבמה עם משקפי השמש שלי, ובכל אירופה זכינו להצלחה מיידית. כנראה גם לבשתי משהו שחור באותו לילה, וכך התלבושות השחורות ומשקפי השמש הכהים נתקעו כתדמית שלי" (רוי אורביסון)



ב-19 בינואר בשנת 1979 יצא תקליט של פרנק זאפה ושמו SLEEP DIRT.



תקליט זה הוקלט בין השנים 1974 ו-1976 והיה אחד מארבעה ששלח זאפה לחברת התקליטים, האחים וורנר, בשנת 1977 ובמטרה לסיים את התחייבויותיו בחוזה שחתם מולם. עד כדי כך ששם האלבום לא בא ממוחו של זאפה, שאמר בהמשך כי מבחינתו זו הפרה בוטה של החוזה מולו. "הם (האחים וורנר) אינם בעלי זכות לערוך שינויים, לשנות את המעטפת או לשנות שם של מוצר שלי. השם המקורי ששלחתי להם עם האלבום היה HOT RATS III".


ללא מידע נוסף על ההקלטות החליטה חברת התקליטים לעשות את מה שבא לה והוציאה זאת ללא מתן קרדיטים לנגנים ועם עטיפה מצויירת שלא קיבלה את אישורו של האמן. דרך אגב, העטיפה צוירה בידי גארי פאנטר, שהושפע מסרט מפלצות יפני ושמו HEDORAH. רוב קטעי האלבום יצאו בהמשך בפרויקט נרחב של זאפה ושמו LATHER.


הקטע הפותח, FILTHY HABITS, נועד להיכנס לתקליט שלו, ZOOT ALLURES, אך מצא את מקומו בחוץ. קטעים אחרים בתקליט הזה נכתבו במקור, בשנת 1972, כחלק ממחזמר מדע בדיוני שזאפה קרא לו בשם HUNCHENTOOT. אז כן, למרות שזה לא תקליט שזאפה רקח בעצמו, מדובר בעוד פיסה חשובה ביצירתו הענקית, שהוא קרא לכולה בשם אחד - THE BIG NOTE. כי הרי ברור שכל המוזיקה היא תו אחד גדול. כמה שהוא גאון, הזאפה הזה.


עם זאת, במקור, באף אחת מהרצועות לא הייתה שירה, אבל כשזה הגיע להוצאת האלבום בדיסק, זאפה דיבב יתר על המידה את הזמרת ת'אנה האריס בכמה קטעים והדבר איכזב את המעריצים של האלבום המקורי.



ב-19 בינואר בשנת 1976 יצא האלבום CONEY ISLAND BABY, של לו ריד.



באותו זמן נחשב לו ריד לאחת החיות המוזרות יותר של עולם המוזיקה, אחרי ששחרר אלבום כפול עם רעשים מונוטוניים בשם METAL MACHINE MUSIC, שבלבל לחלוטין את הקהל שלו.


אלבומו הבא הפך להיות קליט יותר, בין השאר בזכות טכנאי הקלטות צעיר אותו פגש ריד במועדון ניו יורקי. לטכנאי קראו גודפרי דיימונד שלא היה ממעריציו של ריד עד אותו רגע. השניים חזרו מהמועדון לדירתו של ריד ושם ביצע הזמר את שיריו החדשים. דיימונד הבין שיש מולו בחור ששווה ביותר להפיק אותו.


עם תום ההקלטות לקח ריד את דיימונד לביתו של בחור אחר, שריד החשיב מאד את דעתו המוזיקלית. היה זה דני פילדס שאירח אותם ושם את ההקלטה במערכת הסלון שלו. דיימונד לא האמין למראה עיניו כשמיד לאחר מכן נטל פילדס לידיו עיתון ונראה קורא בו כאחד שמתעלם לחלוטין מהמוזיקה שבקעה מהרמקולים. ריד הרגיע אותו שכך פילדס תמיד עושה ושאין מה להתרגש מזה. "דני תמיד עושה כך כדי שלא יראו את הבעות פניו בזמן שהוא מקשיב", לחש ריד לפילדס.


לאחר כארבעים וחמש דקות של האזנה זרק פילדס את העיתון מידיו וצעק "זה נהדר! אין פה אף שיר רע אחד!". כל שנותר עתה הוא לגייס את שירותיו של הצלם מיק רוק, ליצירת תמונה ראויה לעטיפה. חברת התקליטים RCA ממש הייתה בעננים כשקיבלה את המוצר הזה להדפסה ושיווק.


האמת? לו ריד המציא את עצמו פה שוב מחדש כשהפעם הוא מתרכז יותר בצד הפשטני של הדברים. האלבום הזה, שאורכו כשלושים וחמש דקות, מכיל שירים עם נושאי אהבה פשוטים כשכל העיבודים הופשטו, אלמנט הזוהר נעלם לחלוטין ואין סימנים למורכבות כמו, למשל, באלבום "ברלין". יש פה פשטות די מונוטונית שלעתים עשויה לשעמם, אם לא נמצאים במצב הרוח הנכון.


ברולינג סטון נכתב בביקורת על האלבום בזמנו: "האם אמצע שנות השבעים הם סוף שנות השישים בתחפושת מוזרה? האם מותג השתייה הבריאה האמריקני, גייטורייד, באמת יכול להיות מעיין הנעורים? או האם יש בימינו משהו באוויר שהופך את הדם העייף של שחקנים מסוימים בפנתיאון לכאורה למשהו כל כך טרי וחיוני שיש לשים לב אליו? תחילה זה היה בוב דילן ואחר כך ניל יאנג, שקפצו מהתרדמת הגדולה של שנים לספסל החימום באיצטדיון הספורט כדי להשיק את הקאמבק הגדול. ואז הם מפרצו לפתע בסדרת צעדים עוצרי נשימה. כך זה גם עם האלבום הזה. ולו ריד נראה טוב - הוא חצוף, צלול עיניים ובטוח בעצמו. התוצאה היא טאצ'דאון לא יאמן. מי שיראה בכנות הבלתי אופיינית והמרוממת של הגיבור שלנו הוכחה נוספת לדרגה גדולה אף יותר של סוטה, מכיוון שהוא מאפשר כעת לדימוי הרועש והרגיל שלו להחליק לעבר משהו שאינו שונה מהאנושות היומיומית - ובכן, מוטב שהם יזהרו. אתם חושבים שריד לא מכיר את המשחק הזה? ובכן, אין ספק שהכל אפשרי. ובעצם למה לא?".





ב-19 בינואר בשנת 1974 גרמה הופעה של בוב דילן במיאמי לפקקי תנועה שדווחו כעמוסים ביותר מאז פסטיבל וודסטוק, בשנת 1969. הרבה רוכשי כרטיסים לא הצליחו להגיע ליעדם הנכסף.



ב-19 בינואר בשנת 1980, הגיע אלבום הבכורה של להקת הפריטנדרס היישר למקום הראשון במצעד המכירות הבריטי. הלהיט הגדול בו היה BRASS IN POCKET, שבאותו יום היה בצמרת מצעד המכירות הבריטי גם כתקליטון. בארצנו תורגם שם השיר הזה ל"מטבעות בכיס".



מנהיגת הלהקה הייתה כריסי היינד, ששבע שנים לפני כן הופיעה בלהקות מזעריות עד שנמאס לה ועקרה ללונדון, שם עבדה ככתבת בעיתון המוזיקה NME. עבודה זו נמאסה עליה מהר והיא עברה לפריז, התאכזבה מהסצנה וחזרה לארה"ב. אבל משהו בה דיגדג לחזור ללונדון והפעם מצאה את מלקולם מקלארן, האיש שהפך את הסקס פיסטולס לשערוריה תרבותית.


מקלארן ניסה לשלב את היינד בכמה הרכבים אך ללא הצלחה. היא החלה לחפש מוזיקאים להקים איתם להקה והראשון שהגיע היה נגן הבס, פיט פרנדון, שבדיוק חזר מאוסטרליה. פרנדון הביא ללהקה המתגבשת את חברו, הגיטריסט ג'יימס האנימן סקוט, שבתחילה ביקש רק לעזור באודישנים לגיטריסט אחר אך בסוף שוכנע להצטרף, כששמע שהזמר ניק לאו מתעניין ומבקש להפיקם. השיר שלאו הפיק להם היה STOP YOUR SOBBING, שבמקור נכתב על ידי ריי דייוויס ללהקה הקינקס, בשנת 1964 המתופף בהקלטה הזו היה ג'רי מקילדאף. ללהקה נכנס המתופף מרטין צ'יימברס, שעבד לפני כן עם סקוט האנימן בהרכב אחר.

היה זה השיר BRASS IN POCKET ששינה את פני התמונה ולטובה. הנה מה שהיה להיינד להגיד עליו, שנים לאחר מכן:


"לא אהבתי את זה בהתחלה. אמרתי שהשיר ייצא על גופתי המתה. זה היה הציטוט המפורסם שלי. לא אהבתי את זה כי לא חשבתי שזה שיר טוב. חשבתי שזה נשמע כנסיון לחקות שיר של מוטאון וללא הצלחה. לג'יימס היה הריף הקטן הזה בגיטרה שחשבתי שהוא מדהים, אבל את השיר שיצא מזה לא אהבתי בהתחלה. אבל עכשיו אני אוהבת את השיר הזה כי הוא אחד מהשירים ששירתו אותי היטב. לא אהבתי את האופן ששרתי בו. הייתי סוג של זמרת חדשה והאזנה לקולי גרמה לי להתכווץ ממבוכה. אנשים אכן חשבו שאני הדמות בשיר אבל לא הייתי באמת. למרות שאהבתי את האופי האנטי-ממסדי של הרוקנרול ובגלל זה נכנסתי לזה, כי לא רציתי להיות חלק מהממסד. עדיין יש לי את הדבר הזה".


הקהל התאהב בשיר והחל להתמגנט ללהקה החדשה ולדמותה הנשית הקשוחה של היינד, שידעה היטב לשיר ולאחוז בגיטרה. והנה בינואר 1980 היה זה זמן של חגיגה למעמידי הפנים.


ב-19 בינואר בשנת 1977 ערכה להקת חברת התקליטים EMI מסיבת עיתונאים לכבוד צאת התקליט ANIMALS, ב- BATTERSEA POWER STATION, תחנת הכוח בלונדון בה צולמה עטיפת התקליט.



באירוע, בו הושמע למוזמנים האלבום החדש (פעמיים), לא נכחו ארבעת חברי פינק פלויד. הקלידן ריק רייט היה אז בשווייץ ולדייויד גילמור היו בעיות בייביסיטר. מנהל הלהקה, סטיב אורורק, דאג להיות נוכח.

למרבה האכזבה, מערכת הסאונד שהוקמה לכבוד האירוע, לא הצליחה להעביר כראוי את הצלילים החדשים.


ב-19 בינואר בשנת 1973 יצא התקליטון האחרון של המודי בלוז לפני השבתת פעילות של חמש שנים. השיר שיצא היה I'M JUST A SINGER IN A ROCK'N'ROLL BAND.



בסיסט הלהקה ומחבר השיר, ג'ון לודג', הסביר בו לקהל שנמאס לו שרואים בו ובחבריו המוזיקאים סוג של דוברי עולם שאמורה להיות להם דעה ברורה ומשפיעה על כל נושא שגם לא קשור למוזיקה.


לודג': "זו הייתה תקופה מוזרה בעולם, בסיקסטיז. מלחמת וייטנאם התנהלה, ובמקביל, אנשים ברחבי העולם חיפשו דברים שונים - חיפשו תקווה וחיפשו דרך להיחלץ מכל מה שעורר עליהם לחץ.


פתאום חשבתי...רק רגע...אני רק מוזיקאי. לא ידעתי את התשובות לשאלות שאנשים חיפשו. רציתי להגיד את זה. אבל גם, יש התייחסות בשיר לתצלום מפורסם ממלחמת וייטנאם. יש ילדה קטנה שרצה ברחוב שזה עתה עלתה באש, ולכן הייתי חייבת לכתוב את זה גם בשיר... את השורה 'לחרוך את האדמה'. אז רציתי לשים הכל בשיר. רציתי לספר לכם מה בעצם קורה בעולם, אבל נראה שלא נוכל לעשות שום דבר אחר בנידון. ועל זה באמת השיר הזה".


ב-19 בינואר בשנת 1943 נולדה ג'ניס ג'ופלין. אחרי 27 שנים כבה נר החיים שלה לנצח.



ארבעה ימים לפני מותה היא התראיינה להווארד סמית, מעיתון VILLAGE VOICE.


הווארד סמית': היינו אמורים לעשות ראיון לפני הרבה זמן. ואיזו כתבה עלייך בדיוק יצאה רולינג סטון.

ג'ניס ג'ופלין: כן


הווארד סמית': והתעצבנת מאוד על זה. האם את עדיין כל כך כועסת כשמנמיכים אותך בכתבה כלשהי?

ג'ניס ג'ופלין: אתה יודע שאני אמורה להיות מסוגלת לעבור את זה, אתה יודע. למרות שאני יודעת שאלו רק בורים שלא יודעים על מה הם מדברים ואני צריכה פשוט להמשיך עם המוזיקה שלי. לא אכפת לי מה הם עושים. אני אמורה להיות מסוגל לעבור את זה. אבל בפנים, זה ממש כואב אם מישהו לא אוהב אותי. אתה יודע, זה טיפשי.


הווארד סמית': כי אני זוכר את התקופה ההיא. היית מאוד נסערת.

ג'ניס ג'ופלין: ובכן זו הייתה תקופה די כבדה עבורי. זה היה ממש חשוב לי, אם אנשים יקבלו אותי או לא.


הווארד סמית': הרבה נשים אמרו שכל התחום של מוזיקת הרוק הוא לא יותר מסתם קטע גברי ושוביניסטי. וכשאני אומר: 'טוב, מה עם ג'ניס ג'ופלין, היא הצליחה?' והם אומרים: 'אוי, היא'. ונראה שזה מפריע להרבה אנשים שאת סוג של אמנית פרונטלית מבחינה מינית.

ג'ניס ג'ופלין: טוב אז זו הבעיה שלהם. איך הם יכולים לתקוף אותי? אני פשוט עושה מה שרציתי ומה שמרגיש נכון וזה עבד. איך הם יכולים לכעוס על זה?


הווארד סמית': בחורה אחת שאני מכיר אמרה: טוב איך זה שאין לה נשים באף אחת מהלהקות שלה?

ג'ניס ג'ופלין: [צוחקת] אתה מראה לי מתופפת טובה ואני אשכור אותה. תראה לי בחורה טובה... חוץ מזה אני לא רוצה בחורות איתי בדרכים.


הווארד סמית': את לא?

ג'ניס ג'ופלין: יש לי מספיק תחרות, בנאדם. לא, אני אוהבת להיות ליד גברים. האם כל החרא שאמרתי על בחורות נשמע רע?


הווארד סמית': לא, אמרת את מה שרצית להגיד.

ג'ניס ג'ופלין: טוב, אני לא רוצה להעליב אנשים. פשוט יש לי סט מסוים של נסיבות שאני חיה בהן, עם כל החינוך המדכא הזה שגם לי היה. אתה לא חושב שהיה לי חינוך מדכא בפורט ארתור, טקסס? זה פשוט שיגע אותי והמשכתי להילחם נגד זה.


ב-19 בינואר בשנת 1972 ערך דייויד בואי חזרות לקראת סיבוב ההופעות שלו כזיגי סטארדאסט.



החזרות נערכו בתיאטרון סטראטפורד במזרח לונדון. אנג'י, אשתו של בואי, עסוקה בינתיים בשכירת רכיבי התאורה למופע. העיתונאי, ג'ורג' טרמלט, הגיע ביום זה לראיין את בואי אבל הוא לא קיבל רמזים על מה שיהיה במופע עצמו. "הוא אמר שהוא לא יודע אם הוא וחבריו הנגנים ילבשו תחפושות או רק ג'ינס וטי שירט", אמר טרמלט בשנת 1996.


ב-19 בינואר בשנת 1998 מת קארל פרקינס - מאבות הרוק'נ'רול. בן 65 במותו לאחר שחטף שבץ מוחי.



הוא היה אמן הרוקבילי החלוצי, כותב השירים והגיטריסט שכתב, בין השאר, את BLUE SUEDE SHOES. פרקינס היה חלק מצוות עושי התקליטים שלל חברת SUN שאיחד גישה של בלוז, קאנטרי, רית'ם אנד בלוז, גוספל ורוקבילי תוסס, שהוא מאבני היסוד של הרוק'נ'רול...


פרקינס עבד בממפיס לצד אלביס פרסלי, ג'רי לי לואיס וג'וני קאש, עשה מוזיקה שלא הייתה רחוקה מהשורשים שלו בדרום הכפרי. נגינת הגיטרה שלו הייתה בעלת השפעה עצומה, במיוחד על ג'ורג' האריסון והביטלס, ובמשך השנים שיתף פרקינס פעולה עם האריסון, פול מקרטני, בוב דילן, אריק קלפטון, פול סיימון וטום פטי. כולם מעריצים שלו.


הוא היה אדם שקט שלעתים רחוקות חש בנוח עם תדמית הרוקבילי של הילד הרע, כשמזל רע ובעיות אישיות בהחלט הפריעו לקריירה שלו.


קארל לי פרקינס נולד ב-9 באפריל 1932 בטיפונוויל, טנסי. בגיל 6 החל לעבוד בשדות, שם שמע שירי גוספל ובלילה כיוון אביו את מכשיר הרדיו לקלוט מוזיקת קאנטרי. ג'ון ווסטברוק המבוגר יותר לימד אותו לנגן בלוז בגיטרה והוא החל לנגן ולשיר שירי קאנטרי עם ארומה של הבלוז.


פרקינס לימד את אחיו הגדול, ג'יימס באק פרקינס, המכונה ג'יי, ללוות אותו בגיטרה קצבית. שני האחים נשרו מבית הספר לאחר כיתה ח' כדי לעזור בפרנסת המשפחה. בגיל 14 החל קארל לכתוב שירים, ובזמן שעבד ביום במחלבה, האחים פרקינס החלו להופיע במועדונים בסביבת ג'קסון. כשהוא מחדד את המוזיקה שלו עבור קהל סוער. אז הוא גם התחיל לשתות היטב.


אחיו הצעיר של קארל, לויד קלייטון פרקינס, הצטרף כבסיסט ללהקה, והוסיף עוד דרייב למוזיקה. השלושה הבינו אז שביחד יש להם צליל שונה ומעניין. פרקינס החל להופיע ברדיו, עם קטע יומי בן 15 דקות בתחנת WTJS, בג'קסון. בינואר 1953 הוא התחתן והחליט לעבוד במשרה מלאה כמוזיקאי.


הקלטות הדמו ששלח לחברות תקליטים נדחו. אבל בשנת 1954, אלביס פרסלי הוציא גרסת רוקבילי לשיר BLUE MOON ON KENTUCKY של ביל מונרו, שיר שהאחים פרקינס ניגנו. קרל פרקינס פנה לסאן רקורדס, הלייבל של פרסלי, וערך אודישן עם בעליו, סם פיליפס. התקליטון הראשון שלו, עם השיר MOVIE MAGG הקצבי ובלדת הקאנטרי TURN AROUND, בצד השני, שוחרר ב-שנת 1955 והפך ללהיט אזורי.


פרקינס יצא לסיבוב הופעות כמופע הפתיחה של פרסלי והיה לו להיט אזורי שני עם GONE GONE GONE. ג'וני קאש, שגם הקליט לסאן, הציע יום אחד לפרקינס לכתוב שיר על אייטם חדש - נעלי זמש כחולות. זמן קצר לאחר מכן, כשניגן לריקודים, שמע פרקינס זוג מתווכח. ''אל תדרכי על נעלי הזמש שלי'', נהם הצעיר לעבר חברתו על נעל שהפכה משופשפת.


בן לילה לאחר ההופעה, פרקינס כתב את המילים על שקית נייר והדביק להן קצב בוגי-ווגי, וב-19 בדצמבר, 1955, הוא הקליט את השיר בשני טייקים. פרקינס אמר, ''מעולם לא הצלחתי מאז לנגן את מה שניגנתי באולפן באותו יום. אני יודע שאלוהים אמר: 'תפסתי את זה להקלטה, אבל זהו. עכשיו תתאמן כדי להשיג את זה שוב".


השיר התנגן בתחנות רדיו קאנטרי, רית'ם אנד בלוז ופופ, והגיע למקום השני במצעד הסינגלים של הבילבורד, ממש מתחת ל"מלון הלבבות השבורים" של אלביס, שהקליט גם את הגרסה שלו לשיר על נעלי הזמש, אבל התאפק בהוצאת הסינגל בזמן שהגרסה של פרקינס הייתה במצעדים.


אבל ב-22 במרץ 1956, פרקינס ולהקתו נסעו לניו יורק כדי לבצע את השיר בתוכנית של הזמר פרי קומו. אבל המכונית שלהם התנגשה מאחור במשאית. פרקינס סבל מעצם בריח שבורה. לאחיו ג'יי היה צוואר שבור וכעבור שנתיים מת מגידול במוח. אלביס הוציא את גרסתו לשיר הזה ומאז זה הפך מזוהה יותר עמו מאשר עם קארל פרקינס.


מאז השתקם פרקינס וחזר להופיע. אמנים, כמו הביטלס, הקליטו משיריו והתמלוגים היו נאים מאד בהתאם. הוא גם הופיע לצד ג'וני קאש כשהגיע להופיע במופעי בתי הסוהר המפורסמים של "האיש בשחור". בעשורים הבאים הוא חווה תחיה מחודשת וגרף פרסים. עולם הרוק הוקיר לו תודה ענקית על תרומתו הגדולה.


ב-19 בינואר בשנת 1973 יצא תקליט חדש ללהקת הבי ג'יז ושמו LIFE IN A TIN CAN. ובכן, לפי מה שמתואר מאז, זו הייתה קופסת שימורים חלודה.



קצת לפני צאת התקליט אמר בארי גיב: "התנסינו בתקליט הזה עם הרבה צלילים חדשים. ניסינו גישה שונה וזה הדבר הכי טוב שעשינו אי פעם, אנחנו חושבים, וכל מי ששמע את זה מסכים".


אבל למרבה הצער, האלבום נמכר בצורה גרועה ונראה שהכיוון המוזיקלי החדש לא עבד מסחרית. הוא לא הגיע למצעד בבריטניה והגיע רק למקום ה-69 בארה"ב. לא יצאו ממנו סינגלים חשובים.


הבי ג'יז לא היו אז חזקים במכירות של אריכי נגן. מוריס גיב מחה על המצב באדישות, והוסיף בעליזות, "אל תדאגו, יהיו לנו עוד הרבה כישלונות!". הוא לא ידע אז על ההצלחה האדירה שתגיע אליהם בהמשך העשור. בינתיים, חברת התקליטים בה הייתה חתומה הלהקה, הראתה את חוסר שביעות רצונה מהמכירות ובחרה לגנוז אלבום נוסף שהלהקה הקליטה אז והיה אמור להיקרא, A KICK IN THE HEAD IS WORTH EIGHT IN THE PANTS.


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "בתור ספקים של נעימות פופ טהורות בשש השנים האחרונות, לבי ג'יז יש מעט יריבות קיימות והפופולריות שלהם נמשכה כמעט ללא הפסקה. אבל אחרי מטח ראשוני של סינגלים ותקליטים מבטיחים (עד הסט הכפול המשובח שלהם, 'אודסה'), המוזיקה שלהם ירדה. עם עיבודים תזמורתיים משוכללים ובלדות גדולות, החומר של הבי ג'יז היה תמיד רק צעד אחד מהמיינסטרים המוחלט. בדרך כלל הם הצליחו להימנע מסיווג כזה על ידי שילובים משתנים של קווי מלודיה בולטים, הרמוניות עשירות, מילים מסקרנות ושירה יוצאת דופן, רועדת, של רובין גיב. אולם לאחרונה, המלודיות וההרמוניות הפכו אפרוריות ודלילות.


הטרנד המטריד הזה התחיל בערך בתקופת האלבום CUCUMBER CASTLE, המשיך באלבום TRAFALGAR (עם פסק זמן להתחדשות חד-פעמית של TWO YEARS ON המוערך עד מאוד), והגיע לשיאו עם התקליטון שלהם עם השיר RUN TO ME, שנשמע חיקוי חיוור של השיר I NEED YOU, של להקת אמריקה, שהיא חיקוי חיוור של הבי ג'יז מלכתחילה.


עם האלבום החדש שלהם, התנאים מעט משופרים, אבל אין באמת ממה להתרגש. מתוך שמונה שירים, שניים הם בלדות ספוגיות טיפוסיות עם ערך מלודי מועט. אחר. השיר LIVING IN CHICAGO די יפה אך ארוך מדי באותה מידה, עם גיטרה אקוסטית מתפרצת שולטת במקום התזמורת הרגילה. שלושה שירים אחרים נופלים לסגנון מלודרמטי-קאנטרי שהבי ג'יז משתעשעים בו כבר זמן מה. ולמרות שהלחנים הכפריים האלו נעימים מספיק, הפוזה די מגוחכת.


התקליט נעים במעורפל ובהחלט תמים מספיק כדי להשתלב ממש באווירת הסופט-רוק הסבנטיזית הרווחת, אבל הלהקה יכולה להיחשב לאקט מת, מבחינה אמנותית, בהווה".



ב-19 בינואר בשנת 1971 נוגן האלבום הלבן של הביטלס בבית המשפט שדן בפרשת הרצח של השחקנית שרון טייט על ידי צ'ארלס מנסון וחבורתו. המטרה הייתה לבדוק האם אכן יש רמיזות בשירים שם לעידוד רצח מחריד שכזה. מה בדיוק היה שם? כל פרטי הסיפור המחריד נמצאים בספר "ביטלמאניה!"



ב-19 בינואר בשנת 2007 מת בביתו דני דוהרטי, אחד האבות המייסדים מלהקת האמהות והאבות, בגיל 66. הסיבה למותו לא הייתה ידועה מיד, אמרה אז בתו אמברלי. אבל היא הוסיפה שאביה סבל לאחרונה מאי ספיקת כליות לאחר ניתוח למפרצת בקיבה.



עם גיטרות מצלצלות והרמוניות עשירות ומוקפדות, להקת האמהות והאבות הפכה לאחת הלהקות האמריקאיות הפופולריות והמשפיעות ביותר של התקופה שבין הגעתם של הביטלס לאמריקה (1964) ופסטיבל וודסטוק (1969). הלהיטים הכובשים שלה, שמו CALIFORNIA DREAMIN (שבארצנו מתעקשים לתרגמו בטעות כ"קליפורניה החולמת"), MONDAY MONDAY או DEDICATED TO THE ONE I LOVE ערבבו את הניחוח העדין של הפולק עם רוק וקולות פופ מתוקים. לא סתם הוכנסה הלהקה להיכל התהילה של הרוק, בשנת 1998.


בשנת 1963 פגש דוהרטי את קאס אליוט, שכל כך התרשמה מקולו הנמרץ שהביאה אותו לשיר בלהקה שלה, שהתפרקה במהרה. אז שניהם נלקחו על ידי הצמד הנשוי, ג'ון ומישל פיליפס להקים להקה וההחתמה לחברת התקליטים הגיעה בספטמבר 1965. הלהיטים היו כובשים וביססו מיד את ההרכב החדש כאחת הלהקות המובילות של אמצע שנות ה-60.


למרות שג'ון פיליפס היה כותב השירים הראשי של הלהקה, דני דוהרטי שר את רוב התפקידים הזכריים, בטנור ברור וידידותי. עם חבריו ללהקה הם הציגו לקהל תדמית של להקה שבה כולם אוהבים וחיים בהרמוניה. במציאות, הם היו סבך הרסני של פרשיות אהבים, מלווה בשפע של סמים ואלכוהול.


אולם כמעט מיד סבלה הקבוצה בגלל בעיות פנימיות; ב-1965 דוהרטי ניהל רומן עם מישל, שהייתה נשואה לג'ון פיליפס. מישל הוחלפה לזמן קצר. כשחזרה הן ללהקה והן לג'ון, דוהרטי החלה לשתות בכבדות. החבורה צלעה הלאה ובקיץ 1967 נהופיעה בפסטיבל הפופ הבינלאומי של מונטריי, שאותו עזרה לארגן. אבל הם נפרדו זמן קצר לאחר מכן.


"זה היה מצב בלתי נסבל", אמר דוהרטי בראיון בשנת 2000. "מאמה קאס רצה אותי, אני רציתי את מישל פיליפס, ג'ון רצה את מישל, מישל רצתה אותי, היא רצתה את החופש שלה...”


דוהרטי, שהשתמש בחלק מהעושר שהלהקה אספה כדי לקנות בית באזור לורל קניון בלוס אנג'לס, הוציא שני אלבומי סולו בתחילת שנות ה-70 וכיכב במופע בברודוויי, "איש על הירח", שנכתב על ידי פיליפס והפיק אנדי וורהול. המחזה החל להופיע בסוף 1974 אבל הווילון נסגר עליו סופית חמישה שבועות לאחר מכן.


בשנות ה-80 נערך איחוד קטן של האמהות והאבות (ללא מאמה קאס שמתה בשנת 1974). לאחר שחזר לקנדה, דוהרטי המשיך בקריירת המשחק שלו וכיכב בתוכנית טלוויזיה פופולרית לילדים, THEODORE TUGBOAT, שהופקה על ידי חברת השידור הקנדית, שרצה במשך רוב שנות ה-90 והייתה סיפור הצלחה.

דוהרטי פיתח גם מופע במה אוטוביוגרפי, "תחלמו חלום קטן: הסיפור הכמעט אמיתי של האמהות והאבות".


דוהרטי סבל ממחלה לא ידועה שממנה ציפו בני משפחה וחברים להחלמה מלאה - עד רגע לפני מותו. "הוא כנראה היה החבר הכי פחות מוכר בלהקה שלנו, ששר את רוב הלהיטים", אמרה מישל פיליפס. "כל מה שאני יכול לומר הוא שהיה לי המזל הגדול שיכולתי לשיר איתו ולקרוא לו חבר שלי".


ב-19 בינואר בשנת 1966 יצא תקליטון חדש לסיימון וגרפונקל, עם השיר HOMEWARD BOUND.



פול סיימון התגורר בברנטווד, אסקס, אנגליה כשכתב את השיר הזה. כשחזר מוויגן, שם הופיע, הוא נתקע בתחנת הרכבת וכתב את זה. לשיר יש משמעות כפולה: פשוטו כמשמעו, רוצה כרטיס הביתה לברנטווד, אבל מצד שני משתוקק להגיע לביתו בארה"ב.


פול סיימון: "זה נכתב בליברפול כשטיילתי. מה שאני אוהב בזה זה שיש פה זיכרון מאוד ברור של תחנת ליברפול ורחובות ליברפול והמועדון שהופעתי בו. זה כמו תמונת מצב, תמונה של משהו מזמן. אני אוהב את זה אבל אני לא כל כך אוהב את השיר. קודם כל, זה לא שם מקורי. השירים המוקדמים שלי, אני לא יכול להגיד שאני ממש אוהב אותם. אבל יש משהו נאיבי ומתוק פה, ואני חייב לומר שאני אוהב את זה. זה הזיכרון שלי מהתקופה ההיא: זו הייתה פשוט התקופה הכי טובה בחיי, אני חושב, עד לאחרונה, בחמש השנים האחרונות בערך, שש שנים... זו הייתה התקופה הכי טובה בחיי".


יחד עם השיר I AM A ROCK, זה הוקלט בסשן של לילה מאוחר בניו יורק עם המפיק בוב ג'ונסטון. סיימון ניגן בגיטרה אקוסטית, וראלף קאזלה היה בחשמלית. ג'ונסטון עבד על האלבום HIGHWAY 61 REVISITED של בוב דילן בערך בזמן הזה, וקאזלה נזכר שהמתופף בובי גרג והאורגניסט אל קופר - שניהם אז נגנים קבועים של דילן - ניגנו בסשן הזה של סיימון וגרפונקל גם כן.


פינת "על החיים ועל המוות" - 19 בינואר



1939: נולד פיל אברלי (מהאחים אברלי). הוא מת בינואר 2014.


1949: נולד הזמר רוברט פאלמר. הוא מת בספטמבר 2003.


1951: נולד שלמה ידוב.


1952: נולד דיואי באנל, מלהקת אמריקה.


1955: נולדה אסתר שמיר


2006: מת זמר הנשמה ווילסון פיקט, מהתקף לב בגיל 64.


2013: מת סטיב נייט, הקלידן של להקת מאונטיין, שסבל מפרקינסון.


2019: מת המתופף טד מקאנה, שתופף עם אלכס הארווי ורורי גאלאגהר. זה קרה במהלך ניתוח פשוט לקילע שהסתבך. בן 68 במותו.


ב-19 בינואר בשנת 2023 מת המתופף אלכס נאפייר, שהיה חבר בהרכב המקורי של אוריה היפ בשנת 1970 ותופף בתקליטה הראשון. הנה פרטים שכנראה לא ידעתם עליו ועל הלהקה אז.



אלכס נאפייר גויס ללהקה לאחר שענה על מודעת חיפוש עבודה בעיתון המוזיקה מלודי מייקר, תוך התחמקות מההתנייה של הלהקה לא להביא לעסק חברות או קשרי נישואין. אז הוא טען שאשתו היא למעשה אחותו. במקור מגלזגו, נאפייר הביא לשאר חברי הלהקה טעימה מהשתייה המרובה והאלימות מסקוטלנד.


"נהגנו לאסוף את אלכס בוואן לחזרות ולהופעות, ובמהרה הבנו שבמקום שהוא גר יש אישה ושלושה או ארבעה ילדים", גיחך הבסיסט פול ניוטון. "הוא אמר שזו אחותו והוא שוהה איתה עד שימצא מקום משלו. במהלך החודשים הבאים התברר בעליל שזו בעצם אשתו. במשך שבועות הוא המשיך את הסיפור, אבל בסופו של דבר זה לא החזיק מעמד. מבחינה כלכלית, כנראה היה לו קשה להחזיק את משפחתו הגדולה על מה

שהרווחנו. אין ספק שהוא קיבל קצת מהביטוח הלאומי להשלים את הכנסתו, והיו טענות שונות שהוא היה בעניין תחומים אחרים של להרוויח כסף, למרות שמעולם לא מצאתי בדיוק מה הם היו".


למרות שהלהקה החלה להקליט תחת השם SPICE, אבל היה צורך לשנות את השם ודמות מהסיפור על דייויד קופרפילד צצה. הגיטריסט, מיק בוקס: "בהתחלה לא אהבנו את זה, אבל זה גדל וגדל. זה דבר נהדר לקחת דמות מאחד הסופרים האנגלים הגדולים ברחבי העולם איתך. זה גם נראה טוב כשם שהודפס על פוסטרים".


אבל במהרה עורערו היחסים בין נאפייר לשאר הלהקה."אלכס היה איש קשה מאוד", סיפר פול ניוטון. "היה טוב לך לו היית בצד שלו בקרב, אבל לא היית רוצה להסתער עליו. היו לו צלקות בכל הגוף מימיו בגלזגו. מי שהתקרב אליו בענייני אלימות היה היגי, שטיפל בציוד ההופעות שלנו בזמנו. היגי היה מקרה די קשה, אבל אפילו הוא היה מבועת לחלוטין מאלכס. אז תמיד היינו קצת זהירים. בחזרות, אם אמרת שהתיפוף לא היה בסדר, אתה חייב להיות זהיר ולהיות כמה שיותר רחוק ממנו. לפעמים הוא היה רוצה לקחת אותך החוצה

ליישב את זה! ביסודו של דבר הוא היה בחור מאוד בריא, אבל זה היה קצת מסוכן שיש מישהו כזה בלהקה. אז, מכל הסיבות הללו והעובדה שאלכס היה עם הלהקה יותר משנה ונמאס לנו ממנו, היינו צריכים מתופף טוב יותר".


אלבום הבכורה של אוריה היפ, VERY EAVY VERY UMBLE, הושלם עם מתופף אחר - נייג'ל אולסון, שהגיע מלהקת PLASTIC PENNY ועבר מיד לאחר אוריה היפ להיות המתופף של אלטון ג'ון.


ב-19 בינואר בשנת 2023 מת דייויד קרוסבי, בגיל 81.



דיוויד קרוסבי היה הזמר, כותב השירים והגיטריסט הבוטה והבעייתי לעתים קרובות שעזר ליצור שתיים מהלהקות האמריקאיות המשפיעות והאהובות ביותר בעידן הרוק הקלאסי של שנות ה-60 וה-70 - הבירדס וקרוסבי סטילס נאש (ויאנג).


הוא הוכנס פעמיים להיכל התהילה של הרוק'נ'רול, כחבר מייסד של שתי להקות אלה שהשפיעו על המוני מוזיקאים ברחבי העולם.


הנה על אחת ההארות של קרוסבי...


בשנת 1967 חיפש קרוסבי משמעויות מוזיקליות חדשות בחייו. הוא לא רצה לשמוע יותר על להיטים. המרדף אחרי המצעדים כבר לא עניין אותו ופה החלו הריבים הגדולים שלו עם שאר חברי להקת הבירדס. קרוסבי הרגיש שהכיף שלו בלהקה נגמר. הוא ראה בה חבורה של תוכים מדברים בכלוב במקום ציפורים חופשיות.

היחסים בין חברי הלהקה היו רעים אז. הזילזול ששרר ביניהם היה דבר שגרתי. בסשן הקלטת שיר שקרוסבי כתב, נהג הבסיסט כריס הילמן לקחת מציצות מהסיגריה שלו באופן מכוון ובכך להחמיץ נגינת תווים פה ושם. במקרה אחר, כשקרוסבי ניסה לכוון את הגיטרה שלו באולפן וזה לקח לו זמן רב מדי, הילמן ציין בליגלוג במיקרופון: "גבירותיי ורבותיי... המופע של דייויד קרוסבי".


הדברים האלה השפיעו מאד על קרוסבי, שהרגיש שהוא רוצה להיות בכל מקום אחר חוץ מאשר במקום בו היה עם הבירדס. עדיין, קרוסבי ניסה להביא את חברי הלהקה להקליט שיר שלו בשם LADY FRIEND, שיצא לבסוף כסינגל. השיר הזה היה אחד היותר רוקיסטיים שהלהקה ביצעה עד אז. אך התקליטון הזה לא ביצע שריטה עמוקה במצעד ונעלם מהעין. קרוסבי חש כי הלהקה הייתה נגד השיר הזה ועשתה הכל כדי לחבל בהצלחתו.


הבירדס לא אהבו את הכיוון המוזיקלי שהוא משך אותם אליו. בין היתר עם שירים כמו LAUGHING, אותו כתב לכבוד ג'ורג' האריסון והתמסרותו למהארישי. מבחינתו של קרוסבי, המהארישי נראה לו מזויף עם טענתו כי הוא יודע את התשובה לקיום. קרוסבי לא קיבל את האריסון והמהארישי כמו שהוא לא קיבל את התמסרותו של רוג'ר מגווין, גיטריסט וזמר הבירדס, לאירגון רוחני בשם SUBUD, שגרם לו לשנות את שמו מג'ים לרוג'ר.

באותה שנה ביקר קרוסבי באנגליה והיה אורח באולפני EMI כשהביטלס הקליטו את A DAY IN THE LIFE עם נגני התזמורת. הוא לא יכל לדבר כמה ימים לאחר מכן, מרוב הלם ממה שראה ושמע.


קרוסבי לא עשה חיים קלים לסובבים אותו. הבירדס התארחו פעם אחת בתוכנית האירוח הטלויזיונית של דיק קאבט. לקראת סוף התוכנית נשארו כמה דקות פנויות. קאבט שאל האם יש למישהו משהו להוסיף, כדי למלא את החלל. קרוסבי מיד התנדב ואמר למיקרופון כי הוא לא אוהב את חברת ג'נרל מוטורס, שמזהמת את האוויר. קאבט המופתע מיהר מיד להסביר לקרוסבי כי אותה חברה היא ספונסרית גדולה בתוכניתו. שאר הבירדס היו המומים מהתנהגותו.


הבעיה החמירה כשהגיע פסטיבל מונטריי הידוע, ביוני 1967. ההופעה של הבירדס הייתה מהודקת ולא סתם. חבריה בילו חודשים ארוכים בחדרי חזרות כדי להביא הופעה שתוכיח למבקרים כי הם מסוגלים להביא לבמה את הצליל האולפני שלהם. במהלך ההופעה בפסטיבל טס מעל ראשי החברים מטוס בואינג מחריש אזניים. הבירדס המשיכו לנגן למרות הרעש מבלי לפספס פעימה.


אך הביקורות להופעה לא היו מחמיאות, בין השאר בגלל דיבוריו הרבים והבלתי נעימים של קרוסבי בין השירים. הדבר החל לעלות למגווין על העצבים, כשקרוסבי הטיף לקהל, בין השאר, על עניינים פוליטיים. קרוסבי גם עשה בפסטיבל מעשה שנראה לחבריו בלהקה כאצבע משולשת לכיוונם; הוא עלה לנגן גם עם הבופאלו ספרינגפילד, שהופיעו שם גם כן. מגווין והילמן לקחו את התקרית באופן קשה. הם ראו זאת כבגידה. קרוסבי מצדו לא רצה להיות חבר להקה יותר. הוא רצה להיות רוח חופשית. ההופעות של הלהקה הפכו בהתאם לשדה קרב.


הפיצוץ הגדול קרה באוקטובר 1967 כשקרוסבי פרץ החוצה מהאולפן באמצע סשן של הבירדס עם הקלטת השיר GOIN BACK, שהלחינה קארול קינג. הוא לא הסביר לחבריו אז את סיבת עזיבתו. הוא פשוט קם והלך. בשלב מאוחר יותר הודה קרוסבי שהוא עזב כמחאה על כך שהבירדס דחו שיר חדש שכתב בשם TRIAD. שיר שדיבר על רומן מיני של שלישייה. קרוסבי חשב שהלהקה ביטלה את השיר בגלל תוכנו המילולי. אך הילמן הבסיסט ציין שהסיבה לדחייה הייתה כי הם חשבו שהלחן של השיר היה לא טוב.


הילמן ומגווין החליטו לעשות מעשה. הם נסעו בשעת אחר הצהריים לכיוון ביתו של קרוסבי ובישרו לו שהם מפטרים אותו מהלהקה. קרוסבי המופתע השיב להם שחבל מאד כי יש באמתחתו שירים מצוינים שיעזרו להם. אך השניים לא הקשיבו והתעופפו משם החוצה ומבלי להסתכל לאחור.


קרוסבי היה מוטרד מהצורה בה הוא פוטר מהלהקה שלו, אך הוא גם ידע שהוא לא היה טלית שכולה תכלת. הוא היה עקשן לא קטן שרצה את הדברים רק בדרך שלו. סיבה נוספת לתיסכול של שאר חברי הבירדס הייתה כי קרוסבי חיבר אותם למנהל להקה שבסוף גנב את כספם. קרוסבי החליט שהוא יראה למגין וחבורתו כמה הם טעו שפיטרו אותו.


להקת ג'פרסון איירפליין ראתה בשיר TRIAD יצירה נהדרת והחליטה להקליטו לאלבומה CROWN OF CREATION. קרוסבי ניגן גיטרה בגירסה הזו של השיר.


קרוסבי החליט להתיר את עצמו מכל קשר עם הבירדס. הוא היה אז עדיין חתום בחוזה מול חברת COLUMBIA בה הייתה חתומה הלהקה. לכן כתב מכתב למנהל חברת התקליטים, קלייב דייויס. במכתב הוא ציין שהוא לא מצליח יותר ליצור. הוא התייבש לגמרי יצירתית ולפיכך הוא מבקש לצאת מהחוזה שחתם עליו. דייויס היה חשדן. הוא שאל את קרוסבי מדוע עליו להסכים לשיחרורו. קרוסבי השיב כי הוא פורש מעסקי המוזיקה.


דייויס לא התרצה והתקשר לרוג'ר מגווין על מנת לברר את העניין. 'קרוסבי מחוסל', השיב לו מגווין בנחרצות. דייויס הבין את המסר וביטל את החוזה של קרוסבי. זו הייתה התוכנית הגדולה של קרוסבי להפוך לאמן חופשי. הוא ידע שיש לו עוד הרבה מה לתרום מוזיקלית. בינתיים הוא קנה יאכטה ב-22,000 דולר וקרא לה THE MAYAN. היאכטה הזו עזרה לו להרגיע את רוחו. הוא נהג להגיע עם היאכטה שלו בשעות הלילה לחוף. שם הוא קשר אותה ויצא להסתובב במועדונים.


ואז האור היכה בו חזק יותר. זה היה כשראה בחורה בלונדינית יושבת באחד המועדונים על כסא, פורטת בגיטרה ושרה. אותה בחורה הממה אותו. הוא הרגיש עוצמה אדירה מהמוזיקה והמילים ששרה. היישר לבטנו. אותה בחורה הייתה ג'וני מיטשל. קרוסבי התאהב בה ורומן ניצת ביניהם, כשהוא מציע גם להפיק את אלבום הבכורה שלה. הבירדס התעופפו להם הרחק משם וקרוסבי החל לנוע אך ורק קדימה.


ב-19 בינואר בשנת 1947 נולד הזמר הראשון של להקת דיפ פרפל, רוד אוונס. אחרי שלושה תקליטים הוא פוטר ממנה, עבר לארה"ב, הקים את להקת CAPTAIN BEYOND ומשם צלל עד שקיבל הצעה מפתה מאד ששרפה אותו מקצועית. על זה תקראו בלחיצה פה.



בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים






























































©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page