top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-19 בפברואר בעולם הרוק

עודכן: 3 במרץ


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-19 בפברואר (19.2) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "אני יכול להבין אנשים שממש שונאים את ואן דר גראף ג'נרייטור. אני יכול להבין אנשים שמבינים את הלהקה שלנו במובן מסוים ולא מעבר לו. אני יכול להבין אנשים שממש אוהבים את הלהקה כי המוזיקה היא בדיוק עבורם. לכן אני מוצא קושי לכתוב חומר ללהקה, כי מצד אחד חייבים להציג עמדה אישית אך באותו זמן גם להביא משהו שיכוון לקהל הרחב". (פיטר האמיל, בשנת 1975)



ב-19 בפברואר בשנת 1971 יצא באנגליה התקליטון הזה, שנקטל בזמן אמת והפך לקלאסיקה עם הזמן. מדובר בתקליטון חדש של פול מקרטני עם שיר ראשי בו שנקרא ANOTHER DAY. באותו יום גם נפתח משפט התביעה של פול נגד הביטלס, בבית המשפט הגבוה (על המשפט תקראו בהרחבה בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!")



ג'ון לנון, שרצה לעקוץ באותה שנה את מקרטני, שר בשירו HOW DO YOU SLEEP, כשהוא מציין את שם השיר החדש של פול, כ'הדבר הכי טוב שעשית זה אתמול, ומאז שהלכת אתה רק עוד יום'. את המשפט הזה בשיר לא המציא לנון אלא המנהל שלו, אלן קליין, שלא סבל את פול ועזר לו בהנאה במציאת משפטים כמו זה לשיר. המילים המקוריות נגד מקרטני במהלך כתיבת השיר היו הרבה יותר מרושעות והתמתנו טיפה לקראת הקלטת הגירסה הסופית.


למרות שהמדבקה על התקליטון של מקרטני ציינה שהשירים ANOTHER DAY וצד ב' שלו, עם השיר OH WOMAN OH WHY, הוקלטו באנגליה, הרי שהם למעשה הוקלטו בניו יורק במהלך הסשנים לאלבום השני של מקרטני שנקרא RAM. השיר ANOTHER DAY הוא הראשון שהוקלט בסשנים האלה.


הערוצים הבסיסיים של שני השירים הוקלטו באולפן מס' 2 של אולפני COLUMBIA במהלך נובמבר ודצמבר של 1970. בגיטרה ניגן דייויד שפינוזה. דני סיוול תופף בתופים. הוא גם תופף במהלך השיר ANOTHER DAY על ספר טלפונים (אפקט שנשמע כמו דהרת סוס). הקולות של פול ולינדה הוקלטו בינואר 1971 כשהיא מתגלה פה כזמרת המושלמת ליצירת הרמוניות ווקאליות עם פול. לא יודע מה אתכם, אבל לטעמי קולותיהם משתלבים נהדר ביחד.


מקרטני השתמש בה בכוונה ליצירת הרמוניות ווקאליות עמו כי הוא חפץ ביצירת סאונד ייחודי שילווה את המותג של שמו כאמן סולן. דרך אגב, לינדה התגלתה כזמרת טובה כששרה קולות הרמוניים בפזמון של השיר LET IT BE.


הכתיבה של השיר ANOTHER DAY החלה על ידי פול כבר ב-1968. הוא ניגן קטע מהשיר במהלך התחממות שלו על הפסנתר ב-9 לינואר 1969 באולפני טוויקנהאם, בעת שהביטלס היו עסוקים בלריב ולנסות ולהרים יחדיו פרויקט משותף בשם GET BACK. בשלב הזה הוא הלחין את הבתים ללא קטעי המעבר. מקרטני חזר אל השיר ב-25 בינואר. הפעם הוא ניגן אותו על גיטרה אקוסטית. ממש באותו יום הביטלס החלו לעשות חזרות על השיר TWO OF US.


היצירה המוגמרת היא שיר פופ קליט ויפהפה שמשום מה ספג ביקורות רעות ואף ארסיות נגד מקרטני. מבקר מוזיקה אחד טען שהשיר הזה יכול להיות מתאים לפרסומת לדאורדורנט.


השיר של מקרטני מספר סיפור פשוט על אישה (ללא שם) וחייה השגרתיים והמשעממים. מקרטני: "אני אוהב את הרעיון לכתוב שירים על אנשים רגילים וחיי היום יום, ו'יום אחר' הוא אחד מהם. כולנו קמים בבוקר ועושים את הדברים הרגילים שלנו, אך איכשהו, אפילו דרך כל זה, יש לעתים קרובות רגעי קסם. הקלטנו אותו בניו יורק בעזרתו של פיל ראמון וזה היה להיט שבאותה תקופה היה נעים במיוחד.


הקרדיט על כתיבת השיר ANOTHER DAY ציין את פול ולינדה מקרטני. העובדה הזו עצבנה את המו"לים של שירי מקרטני. זאת כי עד כה הם זכו לחצי מהרווחים על השירים. עכשיו, כשפול הכניס בכוונה את לינדה לקרדיטים, הוא הבטיח לעצמו הכנסה נוספת על חשבון החברה המו"ל, כשהקים אז חברת מו"לות משל עצמו.

הסינגל הזה יצא עדיין תחת שמו של פול מקרטני לבדו, אך האלבום RAM כבר יצא תחת פול ולינדה מקרטני, דבר שעיצבן עוד יותר את החברה המו"ל. על פי החוזה המקורי, מקרטני היה חתום על חוזה מו"לות משותף עם ג'ון לנון עד סוף שנת 1972 ואסור היה למקרטני או ללנון להוציא שירים בחברת מו"לות אחרת ואף לכתוב שירים עם מישהו אחר חוץ מאשר זה עם זה.


"אנחנו נדרוש מגב' מקרטני להוכיח שהיא מסוגלת להלחין מוזיקה כזו אם היא ממשיכה בטענתה", אמר לעיתונות ג'ק גיל, היו"ר של NORTHERN SONGS. "אנחנו מוצאים את זה מוזר באופן קיצוני שאישה שמעולם לא כתבה מוזיקה לפני נישואיה עזרה לכתוב את השיר הזה".


בעת הקלטת השיר נתן מקרטני לטכנאי האולפן, דיקסון וואן ווינקל, לבצע מיקס משלו לשיר. ווינקל עשה זאת והדפיס מאה עותקים של תקליטונים לשדרני רדיו. למחרת הוא שמע את השיר ברדיו וגילה לחרדתו כי תדר הבס היה חזק מדיי עד כדי השתלטות על השיר כולו. אך מקרטני אהב את זה.


צד ב' של התקליטון היה ההיפך הגמור מהשיר ANOTHER DAY. לשיר בצד ב' קוראים OH WOMAN OH WHY. השיר הזה צמח מג'אם ספונטני באולפן. מקרטני שר מילים על אדם שמבקש לשאול לפשר הסיבה שהמאהבת שלו ירתה בו. כדי להמחיש זאת, מקרטני הקליט גם יריות אקדח לאחר שעוזר אולפן נשלח לקנות אקדח וקופסה של כדורי סרק. כדי להימנע מהפעלת אזעקה באולפן, הוספת היריות הוקלטה אחרי שעות העבודה, כשהאולפנים היו ריקים. אבל ווינקל ומקרטני גילו במהירות שהסאולפן הגדול היה עם חלל מהדהד מדי להקלטת יריות. אז ההקלטה עברה למקום אחר בבניין.



כך מקרטני כתב על השיר בספרו THE LYRICS: "תחשוב שאלינור ריגבי פוגשת את החלון האחורי של היצ'קוק. אני שונא להודות בכך, אבל אכן יש היבט מציצני בשיר הזה. כמו כותבים רבים, אני באמת קצת מציצן; אם יש חלון מואר ויש מישהו בתוכו, אני אצפה בו. ידיים למעלה, אשם. זה מאוד מאוד טבעי, הדבר הזה. באופן מוזר, אולי אני מתעניין בנושא הזה כי בהו בי די הרבה בעצמי. זה בגלל שיש לי פרצוף מוכר. זה

קורה ברכבת התחתית, שאני נוסע בה כשאני יכול. כמובן, גם אני מסתכל עליהם אחורה. אז אני מגיע

לחוות זאת משני הצדדים.


הזכרתי את 'אלינור ריגבי'. אבל גם השיר הזה וגם השיר הזה מתמקדים באותו רעיון - מנסים לתפוס את היומיום של הדמות הזו של החיים - השפה כאן רשמית יותר, פחות אימפרסיוניסטית. אלינור ריגבי 'חיה בחלום'. הגיבורה כאן עובדת במשרד, עם זאת, והמילים הן כמעט כמו רשימה, כמו המסלול שלה לאותו היום.

האדם שאני בוהה בו כאן הוא במקרה גרסה של לינדה שחיה לבד בניו יורק לפני שפגשתי אותה. אני אוהב לחשוב שאני 'האיש של החלומות שלה', שמופיע. אז זה די מתאים שכתבתי את זה בניו יורק עם פיל רמון. פיל היה מפיק גדול שהפיק הרבה תקליטים שהערצתי. הוא עבד עם פול סיימון ובילי ג'ואל. זה היה בדיוק אחרי שהביטלס נפרדו, וניסיתי להרים את עצמי כאמן סולו עם רפרטואר חדש. אם זה היה הולך לעבוד כמו

שהרפרטואר של הביטלס עבד, הייתי חייב להיט. שיר אחד מכל שניים היה חייב להיות להיט. אז, זה היה מאמץ מודע לכתוב להיט, ופיל היה מאוד מועיל. ידענו שאם יהיה לנו להיט, זה יבסס את מערכת היחסים שלנו ונמשיך לעבוד יחד, מה שעשינו עם אלבום RAM. זה יוכיח ששנינו היינו טובים - הוא כמפיק ואני כזמר.


הוצאת שיר הסולו הראשון שלי אחרי הפרידה הרגיש כמו רגע גדול. מרגש, אם כי נגוע בעצב. זה גם הרגיש כאילו היה לי משהו להוכיח, וסוג כזה של אתגר הוא תמיד מרגש. השיר הגיע למקום השני במצעד הסינגלים הבריטי ולמקום החמישי בארה"ב, אז זה עשה די טוב. כמובן, זו עדיין הייתה תקופה שבה היה קצת מתח ביני לבין ג'ון וזה לפעמים הסתנן לתוך כתיבת השירים שלנו. ג'ון ירד עליי באחד משיריו, HOW DO YOU SLEEP, וכתב ש'הדבר היחיד שעשית היה אתמול ומאז שהלכת אתה רק עוד יום'ץ אחת מהעקיצות הקטנות שלו".


הנה פול בתהליך כתיבת השיר...



ב-19 בפברואר בשנת 1976 נעצר הזמר ריק סטיבנס, לשעבר בלהקת הפ'אנק-רוק TOWER OF POWER, באשמת רצח מדרגה ראשונה. מה קרה שם? בואו לקרוא את הפרטים המטלטלים בספר "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום" - לרכישה פה.



ב-19 בפברואר בשנת 2011 מת מהתקף לב הבסיסט של להקת אי.אל.או, מייקל 'קלי' גרוקאט, כשהוא בן 63. גרוקאט היה חשוב ביותר ליצירת הצליל הידוע והאהוב של אותה להקה סימפונית.



כששאלתי את מתופף הלהקה, בב בוואן, מי מהבסיסטים של אי.אל.או היה הכי טוב מבחינתו לנגן איתו כמתופף, הוא ענה ללא היסוס שהיה זה גרוקאט.


הבסיסט הקודם בלהקה, מייק דה אלבוקרק, מאד נהנה בלהקה אבל היה חייב לבצע החלטה חשובה; אשתו הייתה אז בהריון והוא נאלץ לעזוב את הרצון לכבוש את העולם לטובת הקמת בסיס למשפחה.


בוואן: "כשהיינו צריכים למצוא נגן בס הפעם, עברנו את שלב הצורך לפרסם מודעת דרושים בעיתון. מוזיקאים היו מוכנים מיד להצטרף. אבל ג'ף (לין) ראה בחור בשם מייקל גרוקאט בלהקה בברמינגהם בשם BAREFOOT שניגנה שישה לילות בשבוע ב'סנובס', מועדון לילה מקומי ידוע. 'הוא נגן בס מעולה', הוא אמר לריצ'רד (טנדי הקלידן) ולי. 'בואו נלך לבדוק אותו בסתר'. אף אחד מאיתנו מעולם לא התקרב למועדון לילה, אז לראות את שלושתנו מטיילים בנונשלנטיות לתוך 'סנובס' זה באמת ברור מדי. עמדנו בחלק האחורי של הבר, מציצים מאחורי עמודים במייקל שניגן על הבמה.


כולם מסביבנו דחפו אחד את השני והצביעו: 'תראה, זה ELO'. אבל אנחנו, משום מה, חשבנו שאנחנו לא בולטים. 'מה אתה חושב?', שאל ג'ף. הקשבתי והבטתי בנגן הבס שניגן ושר טוב, כשהוא נראה גבוה ובטוח מאוד. 'הוא נראה בסדר', אמרתי. 'אני אוציא אותו לשיחה כדי שאף אחד בלהקתו לא יבין מה קורה', הבטיח לנו ג'ף. עכשיו, ג'ף לא בדיוק מתוחכם כשזה מגיע לתחבולות. הוא נכנס לחדר ההלבשה של הלהקה בהפסקה ואמר: 'מייקל, יש כאן מישהו שרוצה לראות אותך'. שאר הלהקה, שזיהתה את שלושתנו ברגע שנכנסנו דרך דלת המועדון, הבינה מיד כשמייקל וג'ף יצאו החוצה.


מייקל, שנראה גדול על הבמה, היה נמוך מחוצה לה. הוא נעל נעליים עם עקבים גבוהים. ריצ'רד ואני חיבבנו אותו מיד. 'האם תרצה להצטרף ל-ELO?', שאל ג'ף. 'נסיעות מסביב לעולם, חוזה תקליטים והזדמנות לנגן בפני אלפים', הוסיף והביט בקהל הזעום ב'סנובס'.


'אני אצטרך לבדוק קודם עם האישה והתינוק', אמר מייקל. הוא גר בדירה דו-מפלסית עם אשתו ותינוק. קצת נדהמנו מזה, אבל חיכינו עד שהוא סיים את החצי השני של ההופעה ויצר את שיחת הטלפון. 'יש אישור', הוא אמר לנו לאחר מכן. 'האישה והתינוק אומרים שזה בסדר'. הוא הרוויח 30 פאונד עבור שישה לילות עבודה והצענו לו פי עשרה מזה. 'יש דבר אחד', אמרתי לו. 'אנחנו לא יכולים להמשיך לקרוא לך מייקל. היו לנו את מייק אדוארדס, מייקל דה אלבוקרק ומיק קמינסקי. זה יוביל לבלבול. יש לך שם אחר?'.


הוא חשב לרגע: 'טוב', הוא אמר, 'הם היו קוראים לי קלי בבית הספר למה? אף פעם לא באמת ידעתי'. אז מייקל גרוקאט הפך לקלי גרוקאט מאותו רגע.


מאז הפך גרוקאט לחבר חשוב מאד בלהקה, כשהוא שר הרבה מהקולות ההרמוניים הגבוהים בה, שלולא הם - רבים מלהיטי הלהקה הגדולים היו נשמעים אחרת לגמרי.


עם זאת, גרוקאט הפך יותר ויותר מאוכזב מהחברות ב-EL0 בתחילת שנות ה-80. ג'ף לין צמצם את תפקיד קולות הרקע של גרוקאט באלבומים משנת 1980 ואילך, ואף החל לנגן בס בעצמו. האלבום SECRET MESSAGES, משנת 1983, מצא את גרוקאט רק בכמה שירים. הוא פרש מהלהקה ותבע את לין ובוואן (אז השותפים העסקיים של מותג הלהקה) על מה שנראה לו כתמלוגים שלא שולמו. "במהלך התקופה שלי עם ELO ג'ף שילם לי משכורת שנתית של כ-50,000 פאונד", אמר אז. "בשביל זה יצאתי לסיבוב הופעות מאז אוקטובר 1974 וניגנתי בכל אלבומי האולפן"?


בלב הוויכוח עמד גם התקליטון הגדול ביותר של הלהקה, עם השיר MR BLUE SKY. גרוקאט טען שהוא כתב את החלק האמצעי של השיר, שהפך ללהיט ענק בכל העולם. אבל לין ראה דברים אחרת. "קלי גרוקאט היה עובד אצלי וקיבל שכר על כך", אמר. "במקום לבזבז את כספו על עורכי דין, עליו לבדוק תחילה את החוזים שלו כראוי!"


זה היה אמור להיות קרב מר, אבל עורכי דין הגיעו להסדר מחוץ לבית המשפט שזיכה את קלי ב-300אלף פאונד אך גמר סופית את קשריו עם ג'ף לין. "לחיצת יד הגונה הייתה יכולה להיות נחמדה מצדו, לאחר שעזרתי להפוך את ג'ף למולטי-מיליונר", אמר גרוקאט שנים לאחר מכן. "לא רציתי להחמיר את מערכת היחסים שלי איתו, אבל היו לי אישה וארבעה ילדים לפרנס. המליצו לי לתבוע אותו - זה מה שעשיתי, ומאז אני מתחרט על זה. אשמח לשבת ולשתות איתו, אבל הוא שונא אותי עד מוות. זו אשמתי בלבד, כי אני יזמתי את התביעה, אבל בדיעבד, זה פשוט לא היה שווה את זה".




ב-19 בפברואר בשנת 1956 הופיע אלביס פרסלי שלוש הופעות בטאמפה שבפלורידה. השתוללות אמיתית מצד הקהל החלה בהופעה השלישית, כשאלביס ציין לקהל את המשפט הבא: "בנות, אני אחכה לכן מאחורי הקלעים". לא היה צריך יותר מזה כדי לגרום למהומה מטורפת של מעריצות מאחורי הקלעים.



בפוסטרים לפרסום ההופעות נכתב שאלביס הוא "מר הקצב של מוזיקת הקאנטרי" בתוספת ההמלצה "בואו מוקדם כדי לתפוס מקומות". מנהלו של אלביס, קולונל טום פארקר, עדכן ביום זה את העיתונאי, ביל בולוק, בנוגע לשיטת השיווק שלו: "אני משתמש בשיטה הישנה נושנה בה השתמשו לשיווק קרקסים, וזה ממש משתלם. אין פה גימיקים וכל מיני מתנות בחינם. פשוט שיטת הפרסום הישנה בסגנון ה'זה בא! זה פה! ועכשיו זה כבר עובר הלאה!...".


ב-19 בפברואר בשנת 1948 נולד בבירמינגהם הגיטריסט, טוני איומי, שיטלטל את עולם הרוק הכבד עם הריפים שייצור עם להקת בלאק סאבאת'.



ב-19 בפברואר בשנת 1980 איבדה להקת איי.סי.די.סי את סולנה, בון סקוט, שמת משתיית יתר. מה קרה שם? בואו לקרוא את הפרטים המטלטלים בספר "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום" - לרכישה פה.



ב-19 בפברואר בשנת 2022 מת מסרטן גארי ברוקר, המנהיג של להקת פרוקול הארום, בגיל 76.



אבל מאחורי הצלילים הנהדרים של להקתו היו גם סיפורים ממש לא נעימים.


בנובמבר 2007 החל מאתיו פישר, בעבר אורגניסט ובהמשך מתכנת מחשבים, בתהליך תביעה לקבל הכרה בתרומתו ללהיט הידוע ביותר של הלהקה, A WHITER SHADE OF PALE. הוא גם ביקש להיות שותף לתמלוגים ששולמו לאורך השנים ללהיט הענק הזה. פישר תבע את גארי ברוקר ואת חברת המו"לות, ONWARDS MUSIC LTD (שהחזיקה בזכויות השיר משנת 1991), כשהוא משאיר את תמלילן השיר, קית' ריד, מחוץ לתמונה.


לפני שהמשפט נפתח, ברוקר דאג ליידע את מעריצי הלהקה באתר הרשמי: "אני נדהם ונכלם שמאתיו פישר, שעבד איתנו בשמחה לפני כארבעים שנה, טוען כעת שמגיע לו קרדיט בלחן חלק מהשיר".


בתגובה, עורך הדין של פישר, מייק שפרד, שהזמן בין צאת השיר (בשנת 1967) ועד משפט זה אינו רלוונטי. "הקליינט שלי תמיד טען שהוא כתב את קטע האורגן שבשיר". שפרד אמר שפישר יוכל לקבל תמלוגים על שש השנים האחרונות בלבד, אך לא נקב בסכום בו יזכה פישר במידה והמשפט יהיה לטובתו.


המשפט נפתח ב-13 בנובמבר 2007 עם איאן פורביס שייצג את פישר ואנדרו סאטקליף שייצג את ברוקר. פורביס פתח את הסשן כששאל את השופט, כדי למנוע את מה שכינה 'אפקט הביטלס', האם הוא שמע אי פעם את להקת פרוקול הארום והלהיט המדובר.


"ברור, אני מהדור ההוא", השיב השופט. "יש לי פה אורגן בלשכתי ואת התווים של השיר הזה. אלמד כיצד לנגן את זה בעצמי". בגיל 61 היה השופט בלאקבורן בעל ידע במשפט ובמוזיקה, אותם למד בקולג' בקיימברידג'. פרוקול הארום לא היה המקרה הראשון בו הוא דן בין כתלי בית המשפט בענייני מוזיקה.


התקשורת מיהרה לציין שפישר יוכל לגרוף יותר ממיליון ליש"ט, בעוד הוא ביצע את הקטע מול נוכחי המשפט. הוא ניתח מולם כל צליל ותיבה בשיר, כשהשופט בינתיים מעיין בפרטיטורה המודפסת. פישר הסביר לשופט כיצד הוא פיתח את המלודיות בסולו האורגן שלו, בשילוב של התלהבות והשפעה מיוהן סבסטיאן באך. הוא סיפר שיצר גם מהלכי אורגן מקוריים בזמן שברוקר שר את הבתים. "כיצד זה הגיע לשם לולא אני? אני הלחנתי את הסולו בביתי, חלק מרעיונות שהתרוצצו בראשי וחלק מחזרות. זה שיר שיצרנו בשביל האיש ברחוב ולא בשביל הקלאסיקנים".


מאתיו פישר בימים ההם:



פישר הודה שהיחסים האישיים שלו עם ברוקר לא תמיד היו טובים. "תמיד היה מתח בינינו. השאלה על השיר הזה תמיד ריחפה באוויר. זה כמו להיכנס לחדר ולראות גופה. הוא ידע שזה שם ואני ידעתי שזה שם ואיש מאיתנו לא ציין את זה. היה המון כעס שלא הוצג".


פורביס אמר לשופט שפישר עזב את הלהקה בשנת 1969 ולא חשב מאז לתבוע כי לא ידע שזו זכותו.

ביום השני של השימוע, פישר טען כי הוא היה מתוסכל לא רק בגלל הכסף שלא קיבל אלא בגלל המקום שניטל ממנו במקום של היסטוריית מוזיקת הפופ הבריטית. "זה לא היה עד שנות השמונים שהשיר הזה החל לצבור את הסטטוס הקלאסי שלו. הנה יש לנו פה שיר היסטורי שצריך לקבל את שמי ואין בו אותו".


כשנאמר לפישר שבכל זאת עבר זמן רב מאז בו הוא התהדר בקרדיט היותו חבר בפרוקול הארום, פישר הגיב, "זה הדבר המצחיק ביותר ששמעתי. לו יכולתי לחזור בזמן אז לא הייתי חוזר ללהקה הזו. הייתי מצטרף ללהקה אחרת".


עורך דינו של ברוקר הטיח בפני פישר שכשהשיר הוצג לו בחזרות הראשונות אז הוא כבר היה שלם והכיל את המהלך שנכתב בהשפעת באך. פישר הגיב: "הכתיבה של ברוקר וריד נזקקה למשהו שיעבה את זה. אני דוחה את הטענה שהייתה שם מלודיה שכזו לפני שהגעתי". עם זאת, פישר הודה שהיה זה רעיון של ברוקר לעשות שם משהו בסגנון באך.


פישר: "חשבתי שזה גאוני. אבל לא היה לו את הרקע המוזיקלי לבצע את זה. אתם מקבלים את הרושם המוטעה שהוא כתב את השיר ואני רק הוספתי לו קצת".


מאתיו פישר בדרכו לבית המשפט:



אחרי פישר צעד לדוכן העדים המתופף הראשון של הלהקה, רוברט האריסון. הוא העיד על השינוי שנערך בשיר מיד עם הגעתו של פישר ללהקה."אני זוכר שכשנכנסתי ללהקה וגארי השמיע לי את השיר - היה שם מקום לפסנתר, בס ותופים. אני לא זוכר שהיה שם עדיין מקום לאורגן האמונד". האריסון הוסיף: "אין ספק שמאתיו היה אחד מכותבי השירים בלהקה".



הגיע תורו של ברוקר שאמר כי הוא ופישר אילתרו דברים בחזרות המוזיקליות ושכל אחד מהם זרק רעיונות. עדיין, הוא טען כי מהלך האורגן בשיר הוא שלו. פורביס החל לשאול וברוקר ענה שאכן הוא נתן לפישר ליצור את הסולו הטוב ביותר שלו. עדיין, הוא הסתייג מהטענה שהסולו הזה הוא של פישר ולא שלו.


ברוקר במשפט: "אשאל זאת כך - כשמישהו אומר את המילה הלחנה, האם יש לזה בכלל מושג?". פורביס השיב שזה תהליך יצירה זהיר. ברוקר קיבל זאת והמשיך, "אז כן, זה היה תהליך יצירה זהיר". השופט התערב: "באיזה חלק בשיר?". ברוקר ענה: "בחלק הנגינה של מאתיו. הוא שמע דברים שאני עשיתי ושם אותם בנגינתו".


לפני שהשימוע הסתיים, אשתו של ברוקר, פרנסואה, עלתה לדוכן העדים ואמרה שהשיר הושמע לה על ידי גארי לפני שהלהקה החלה לעבוד עליו ושהיה אותו הדבר כמו מה שהפך להיות בעת החזרות.


השופט ניגש, לאחר הפסקה במשפט, לגזר הדין. הוא ציין שברור לו שסולו האורגן הוא חלק מהשיר. השופט גם הסתמך על ראיון שהעניק התמלילן, קית' ריד, בשנת 1982 ובו אמר שיש שלושה חלקים חשובים בשיר הזה - השיר עצמו, שירתו של גארי ונגינת האורגן. ריד אמר אז שאורגניסט אחר היה ודאי מנגן צלילים אחרים. השופט הסיק מכך שריד היה משוכנע שזו יצירה של פישר באורגן.


התוצאה המשפטית לא הייתה טובה לברוקר. השופט פסק שמגיע לפישר להיות שותף בכתיבת השיר בגובה 40 אחוזים, החל מהרגע בו החל המשפט. ברוקר ניגש לערער. בינתיים פישר אמר לתקשורת: "נראה לי שגארי ברוקר לא ישלח לי איגרת ברכה לחג המולד, אבל זה מחיר קטן שאשלם בשביל לקבל את מקומי הנכון בהיסטוריית הרוק".



בינתיים ברוקר הסביר לתקשורת שפסק הדין יצר מצב מסוכן בו אנשים בלהקות ייכנסו בחשש לחזרות כי מישהו אחר עלול לגנוב את רעיונותיהם בכל רגע נתון. את השופט הוא כינה בציניות A DARKER SIDE OF BLACK. הוא הוסיף: "אם השם של פישר יעלה בקרדיט על שיר שלי, אדרוש להסיר את שמי, כי אני אצטרך לכבד את האנשים שאני כותב איתם שירים ואינני מכבד אותו. יוהן סבסטיאן באך צריך לקבל את הקרדיט פה יותר ממאתיו".


באוקטובר 2007 הוא הגיש ערעור כשבסוף נפסק לטובתו בטענה שלקח יותר מדי זמן לפישר לטעון את המגיע לו. עורך הדין של פישר הודיע שהפעם הוא זה שיערער. ברוקר: "הייתי צריך לטפל בזה לפני 40 שנים ואני מקווה שעכשיו כל אחד ימשיך לדרכו". אבל למרות מילותיו, ברוקר המשיך להילחם נגד פישר והפעם בתהייה מי ישלם את הוצאות המשפט המתמשך שהסתכמו בחצי מיליון ליש"ט.


ב-19 בפברואר בשנת 1985 יצא לאור תקליט הסולו הראשון של סולן להקת הרולינג סטונס, מיק ג'אגר. שמו הוא SHE'S THE BOSS וברולינג סטון פורסמה בזמנו הביקורת כך:



"כשמיק ג'אגר מתחנן, 'את לא רואה שאני אנושי?' בשיר JUST ANOTHER NIGHT, זה מעלה את התקוות שלך עבור התקליט הזה. כמעט עשרים ושלוש שנים לתוך הקריירה שלו כסולן, תמלילן ונקודת מרכז של הרולינג סטונס, ג'אגר החליט לעשות אלבום סולו. קית' ריצ'רדס, שותפו הוותיק, מופיע עם קרדיט אחד בלבד לכתיבת שירים ושאר הסטונס לא נשמעים בשום מקום פה. האם האיש שסימל ברצון את כל מה שהוריכם חששו בקשר לרוק'נ'רול סוף סוף הולך להראות לנו צד שהיה חבוי בלהקה?


לא בדיוק. נכון, יש הבדלים בין התקליט שלו לבין הפלט היותר אירוני והמסובך של הרולינג סטונס. אפילו עם השירה הקדמית של ג'אגר, אין מישהו שיטעה לחשוב שזה תקליט של הסטונס. ג'אגר בחר בתקליט ריקוד לוהט ולא בתקליט שהוא וידוי. למרות כל הסקרנות שזה מזמין, זה רק ההמשך של סאגת הסטונס באמצעים אחרים.


להלן, בקצרה, ההבדלים:

אפשר להבחין בכל מילות השיר.

אין סבך של גיטרות בטווח הביניים - רק בס ומגוון צלילים נקיים ונחירות אלקטרוניות.

ואם כבר מדברים על שיווק, השירים זמינים גם בסרטון באורך מלא בבימויו של ג'וליאן טמפל.

אבל ככל שמיק משתנה, כך מיק נשאר אותו הדבר. כמו ששת או שבעת האלבומים האחרונים של הרולינג סטונס, זו עבודה של דמות שלא יכולה להחליט אם היא אוהבת או לא אוהבת את הקריקטורה המצוירת שלה. עם התקליט UNDERCOVER, מיק גרם לי להאמין שהוא והסטונס שוקלים מחדש את המשוואות הישנות שלהם עם השילוב של מין, אלימות וכיף. התקליט של ג'אגר צועד בחזרה אל הפחדנות.


מעריצי סטונס מושבעים יודעים שהטקסטים של הלהקה אינם הקשר אלא מנגינות וגישה. אולם בהתחשב בעובדה שהוא יכול לקחת כל מיני סיכונים ועדיין לקבל את הדחיפה הגדולה מחברת סי.בי.אס, ג'אגר לא עשה פה דבר מלבד בחירות מיינסטרימיות לקבלת תקליט פלטינה.


ובכל זאת, בניגוד לאלבום גדול של סטונס, שמניב יותר רעיונות ואירוניות ככל שחיים איתו, התקליט של ג'אגר פשוט נהייה יותר ריקודי. זה לא מאתגר את האגדה של מיק האבן ולא משאיר אותי עם הרבה יותר מצחוק. זה אלבום מאחת הדמויות הנבזיות, השנונות והמטרידות ביותר של הרוק - ולמרות כל הפרטים המוזיקליים הנחמדים שלו, הוא שופך יותר חום מאשר אור על מיק ג'אגר".



ב-19 בפברואר בשנת 1979 ראיין השדרן ניקי הורן בקצרה את ג'ורג' האריסון, שבדיוק יצא ממכונית הספורט שלו.



"האם ראית את הסרט?", שאל הורן את ג'ורג' בהתייחסו להפקה החדשה של 'מועדון הלבבות הבודדים של הסמל פפר', שיצאה לאקרנים עם הבי ג'יז ופיטר פרמפטון.

ג'ורג': "לא, לא ראיתי וגם לא אראה. אנשים אומרים לי שזה נוראי".


הורן: "השאלה היא כמה שליטה יש לכם בכל זה".

ג'ורג': "לא הייתה לנו כלל שליטה בזה. כל מה שהפקה כזו ואחרות צריכות זה רק את השירים. בגלל שהשירים לא בבעלותנו, אלא בבעלות חברת ATV, אין לנו את השליטה בכך. אנחנו מגבשים עכשיו תביעה בעניין".


בהמשך יום זה היה ג'ורג' מעורב בתאונה, כשנהג בטרקטור שלו באחוזתו. הבלמים של הרכב התקלקלו, ג'ורג' נזרק ממנו והגלגל האחורי עלה על רגלו. הוא הובהל מיד לבית החולים רדינג וצילום הרנטגן הראה כי לא נגרם שבר. למרות זאת, הוא נעזר במקל הליכה כשהגיע לארה"ב לערוך מסע שיווק לאלבומו החדש. כדי להראות את הגיחוך בדבר, הוא הגיע לשדה התעופה הית'רו בכסא גלגלים וממנו התגלגל לעבר המטוס.


ב-19 בפברואר בשנת 1971 יצא תקליטה השלישי של להקת יס ושמו THE YES ALBUM. פה החל העסק להתרומם...



זה היה האלבום שקבע אם הלהקה ממשיכה בחברת התקליטים היוקרתית, אטלנטיק, או עפה ממנה - וזאת לאור העובדה ששני אלבומיה הקודמים של הלהקה נחלו כישלון מסחרי. הפעם ידעו כולם שלהקת יס חייבת להוציא אלבום טוב, אחרת זה יהיה סוף הדרך עבורה. תוספת חשובה שהתווספה לאלבום הזה הגיעה בדמותו של הגיטריסט סטיב האו, שלפני כן נכשל באודישנים ללהקת ג'ת'רו טול והתקבל ללהקת הנייס, עם קית' אמרסון, אך החליט לא להמשיך עמה.


סטיב האו: "באלבום הזה ניצלנו את כל הטכנולוגיה הזמינה לנו באותה תקופה. היינו בתקופת למידה, מונעת על ידי הרצון להכרה והצלחה. היינו באולפני ADVISION, אחד האולפנים הראשונים בלונדון ששדרגו משמונה ערוצים ל-16. קונפליקט עוצר את זרימת הלהקה כדלק יצירתי של שיתוף פעולה כשכולם נאבקים למצוא איזון. כולנו ניסינו רעיונות שנפגשו עם התנגדות של מישהו אבל היה חשוב גם להבין את זה כדי להתעקש עעל מה שחשוב לך. כל שיר היה צריך להיות שונה, צבעוני ומרגש".


ואם בעטיפת התקליט השלישי הזה נראים חמשת חברי הלהקה חסרי עליצות, הייתה להם סיבה טובה לחוש כך כי יום לפני צילום התמונה הזו הייתה הלהקה מעורבת בתאונת דרכים ובילתה זמן בבית החולים. לכן נראית בתמונה גם רגלו המגובסת של אורגניסט הלהקה, טוני קיי. הדבר מראה כי גם יס הייתה נתונה אז בלחצי זמנים מטורפים בשביל להספיק להוציא מוצר ובזמן. צילום העטיפה נעשה בפינת המטבח דירתו של הצלם, פיל פראנק, ברחוב פורטובלו שבלונדון. הצלם הגדיל והצמיד ללהקה בצילום ראש עשוי פוליאסטר אותו מצא זרוק ברחוב בעת שכולם עלו לדירתו. מה שמראה כי ספונטניות, תאורה טובה ומעוף יכולים ליצור עטיפות גדולות במספר דקות. רבים חשבו מאז כי לראש הפוליאסטר הזה יש משמעות מיוחדת ונסתרת - ובכן, לא כך הדבר.


זה גם האלבום האחרון של הלהקה עם הקלידן המקורי שלה, טוני קיי, שפוטר ממנה. קיי, שהיה אורגניסט האמונד נלהב, סירב להוסיף מלוטרון וסינטיסייזרים לסאונד השורשי שלו. סיבה נוספת להעפתו הייתה אהבתו לחגוג וליהנות עם נשים ולעיתים על חשבון המוזיקה. סטיב האו התבאס מזה קשות והסתכסך עמו עד לאולטימטום הבלתי נמנע שהציב מול השאר.



האו בספרו: "עשינו תקופה של חזרות וכתיבה בבית ספר לבלט במייפייר, לונדון, כשהתברר שטוני לא הולך להפוך לנגן מרובה מקלדות שהרגשנו שהוא צריך להיות. אני יכול לומר בלי שום ספק שממש לא היו נושאים אישיים שהביאו לעזיבתו של טוני. הוא היה שחקן קבוצתי טוב והביצועים שלו היו תמיד מרגשים, אבל שינוי היה בלתי נמנע והתחלנו לדבר על איזה סוג של בחור חיפשנו - מישהו עם אוזן לטקסטורות צליל מורחבות, וירטואוזיות וציוד טוב". קיי, להגנתו, הסביר שממש לא העניין של הציוד הוא שהביא להעפתו. הוא הוכיח זאת כשהצביע על אלבום שניגן עם להקת BADGER, בשנת 1973, ובו הוא משתמש בכל מיני סוגי קלידים.

התקליט THE YES ALBUM נכתב ונבנה באולפן בבית-חווה בדבונשייר, שנקנה בשלב מאוחר יותר על ידי סטיב האו, שכתב בספרו: "נסיעה של קילומטר במורד נתיב כפרי חד-מסלולי הובילה אל בית חווה ישן עם גג סכך. זה היה לגמרי באמצע שום מקום, ממש בלי שכנים. בחיים שלי לא הייתי בשום מקום כזה בעבר. היה לזה אופי וקסם מוזר מסוים. עשר שנים מאוחר יותר, קניתי את המקום. זה הפך להיות תחנת העבודה, סטודיו, מחסן ציוד ומדי פעם מפלט משפחתי".



הייתה שם אווירה של ביטחון ורעננות בלהקה כי המוזיקה שנוצרה שם גרמה להם להרגיש כי משהו מיוחד יוצא מהם. ביל ברופורד המתופף הגיע מרקע של ג'אז ורצה ליצור מוזיקה מאתגרת ומתוחכמת. גם סטיב האו רצה לצאת מנגינת בלוז שהייתה מאד שכיחה בקרב להקות בתקופה ההיא. מבית-החווה הם עברו להקלטות באולפני ADVISION ביחד עם טכנאי ההקלטות, אדי אופורד, שיהפוך להיות החבר השישי בלהקה בשל יכולותיו למנף את יצירתם לכדי יצירת-פאר שתישמע נהדר על תקליט. להקה נוספת וחדשה שהתחרתה מול יס על זמן אולפן ב-ADVISION הייתה שלישיית אמרסון, לייק ופאלמר. וכמובן התחרות הייתה גם על שירותיו של אדי אופורד הטכנאי, שביצע אז את עבודתו לשתי הלהקות.


כבר מהפתיחה התרועתית של האלבום, עם היצירה YOURS IS NO DISGRACE, אפשר להבין כי מדובר בלהקה מיוחדת שגאה מאד בגישתה. סטיב האו ניגן בשיר הזה בגיטרות גיבסון ES175D משנת 1964 וגיטרת מרטין OO-18 משנת 1953 והיה ידוע כבר אז כאספן גיטרות כפייתי. יצירה זו הוקלטה בסקציות נפרדות שחוברו יחדיו לכדי יצירה אחת כשהמילים בה נכתבו על ידי ג'ון אנדרסון עם חברו הטוב דייויד פוסטר. שני אלו כתבו ביחד גם את שיר הנושא של האלבום הקודם, TIME AND A WORD. בשיר הזה גם התגלה לראשונה שילוב הקולות הנהדר של אנדרסון, האו ובסיסט הלהקה האדיר, כריס סקווייר, כשהאחרון (שבנעוריו היה נער מקהלה) יודע לתת את הטון הנכון ביותר בשירתו, לעומת האו שידוע יותר כזייפן בשירתו. ומספיק להקשיב לחטיבת הקצב של המתופף ביל ברופורד וסקווייר, שנותן מפגן בס מטורף עם גיטרת הריקנבקר שלו, כדי להבין שהלהקה הזו עבדה הרבה מאד על המוזיקה הזו שלה.


ואז מגיע הקטע השני, שהוא הקלטה בהופעה חיה, מה-17 ביולי 1970, בתיאטרון LYCEUM בלונדון עם סולו גיטרה מאת סטיב האו. ג'ון אנדרסון הציע לקרוא לקטע הזה CLAP והאו הסכים בשמחה. אך מכיוון שאנדרסון הודיע בהקלטה שלשיר קוראים THE CLAP, כך נכתב שם השיר על העטיפה, למורת רוחו של האו. כנראה בגלל ששינוי השם הפך אותו למשהו שנשמע גם כמו מחלת המין הידועה. הקטע הזה הוא הקטע הראשון שהאו אי פעם הלחין, ב-4 באוגוסט 1969 כשבנו דילן נולד.


האו: "לעולם לא אשכח את הקלטת הקטע הזה. באותו ערב. זה היה די אינטנסיבי ומעורר, עם כל החיוניות של חופש שזה עתה נמצא. זה הוקלט במכונת REVOX פשוטה עם שני ערוצים. זו הייתה מכונה פשוטה אך עם איכות טובה".


השיר השלישי, STARSHIP TROOPER, נכנס לתחום אופרת החלל, עם שלושה חלקים שונים לגמרי. החלק האמצעי של היצירה הוא קטע שכתב כריס סקוויר בשם FOR EVERYONE (יס ביצעו את זה בסשן לרדיו בי בי סי בשנת 1969). ואילו הקטע שמסיים את היצירה, WURM, נכתב על ידי האו והוקלט על ידי להקתו הקודמת, בודאסט.



השיר שפותח את צד ב' של האלבום, I'VE SEEN ALL GOOD PEOPLE, מורכב משני קטעים, כשהראשון מהם יצא בגרסה ערוכה על גבי תקליטון. מדובר בשיר, מלא בהרמוניות ווקאליות מיוחדות, שנכתב על משחק השחמט. את צלילי החליל בשיר זה סיפק קולין גולדרינג, אז חבר להקת GNIDROLOG. השיר A VENTURE הוא מין עיבוד ג'אזי מדליק ומעניין. השיר עצמו נכתב במהלך העבודה באולפן וטוני קיי מתגלה כאן כפסנתרן נפלא. שיר זה יצא לפני מספר שנים גם בגרסה ארוכה יותר, כבונוס בדיסק. ואין דרך טובה יותר לסיים אלבום נפלא עם היצירה העוצמתית PERPETUAL CHANGE. כותרת השיר מתאימה לדרך המוזיקלית של יס לאורך השנים.


עיתון 'מלודי מייקר' פרסם ביקורת בפברואר 1971: "יש כאן איכות מוזיקלית נהדרת שתפתיע מאד גם את מעריצי יס האדוקים. מהצלילים הראשונים מסתמן כי התקליט הזה יהפוך ללהיט. יש לאורך התקליט סטנדרט גבוה מאד של הקלטה והפקה. שלושה אלמנטים חשובים יש פה: המילים הרגישות וסגנון השירה של ג'ון אנדרסון, שמקבל תמיכה ווקאלית מכריס סקווייר וסטיב האו. נגינה אלגנטית וטעם טוב בעיבודים. כמו גם האמנות המוזיקלית האישית של מוזיקאים כמו סטיב האו והמתופף ביל ברופורד".


עיתון 'דיסק' פירסם כי "הוספתו של סטיב האו להרכב מהווה שיפור עצום, מבחינת נגינה והלחנה".


הביקורת ברולינג סטון, בזמנו, הייתה כזו: "זמן מה לאחר שלהקת יס הקליטה את אלבומה השני, הגיטריסט פיטר בנקס עזב אותה כדי להחליף את מיק אברהמס, שנטש באופן דומה את להקת בלודווין פיג. לפני שקרה דבר מה עם בלודווין פיג, קים סימונדס פיתה את הבסיסט אנדי פייל והמתופף רון ברג לעבור משם אל להקת סאבוי בראון. מה שבנקס עושה עכשיו אינו ידוע וזה רק נותר לניחוש. מחליפו הוא סטיב האו, גיטריסט שמתבלט היטב בתקליט השלישי של יס. האלבום שונה משני קודמיו בכמה מובנים; לראשונה, כל מה שהלהקה מבצעת הוא חומר מקורי. למרות ש-יס ראויה לשבחים על כך שהתבגרה עד כדי כך שהיא יכול לספק מספיק שירים משלה לאלבום שלם, אני אישית מתגעגע לשמוע עיבודים מבריקים שלה לשירים של אחרים, כפי שעשתה בעבר. בנוסף, החומר מורכב מפחות שירים קצרים ויותר קטעים ארוכים. האורגניסט טוני קיי, הגיטריסט סטיב האו ונגן הבס כריס סקוויר מנגנים כאילו יש להם מוח אחד, ומשלימים אזה את זה כמו שצריך. התיפוף הטעם של ביל ברופורד לעולם אינו נופל בדרכם של המוזיקאים האחרים. השירים הארוכים שלהם באלבום בנויים בקפידה ומאפשרים חופש אינסטרומנטלי גדול. ושירתו הגבוהה של ג'ון אנדרסון מתאימה פה היטב, עם ההרמוניות הווקאליות של האו וסקווייר לצידה. אז תשכחו מהעכבות וקחו את 'האלבום של יס' הביתה. זה אולי לא מרפא הצטננות, אבל לעולם לא תחלו במחלה עם הקשבה לו".


עם יציאתו של קיי מהלהקה יצא גם העוקץ הרוקי שלה. הקלידנים ריק וויקמן ופטריק מוראז, שאיישו בהמשך הסבנטיז את עמדת הקלידים של הלהקה, לקחו אותה לגבהים אדירים עם יצירות מעולות, אך זה בא על חשבון רוק קלאסי שורשי, אותו הפליא להביא קיי עם ההאמונד שלו.


האלבום זכה להצלחה מסחררת והגיע למקום הרביעי במצעד הבריטי ואף הצליח להגיע למצעד האמריקני במקום 40 המכובד. הצלחה זו גרמה לחברת אטלנטיק להשאיר את יס חתומה אצלה במשך זמן רב.

וכל השאר היסטוריה...



אז מי נולדו ב-19 בפברואר?



1940 - נולד הזמר סמוקי רובינסון.


1943 - נולד הזמר לו כריסטי.


1948 - נולד הבסיסט מארק אנדס, מלהקת הרוק האמריקאית, ספיריט.


1950 - נולד הגיטריסט אנדי פאוואל, מלהקת הרוק הבריטית, ווישבון אש.


ב-19 בפברואר בשנת 1982 חילל אוזי אוסבורן אתר היסטורי חשוב - כשהשתין עליו. מה קרה שם? בואו לקרוא את הפרטים המטלטלים בספר "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום" - לרכישה פה.




בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page