רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-19 בפברואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-19 בפברואר (19.2) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני יכול להבין אנשים שממש שונאים את ואן דר גראף ג'נרייטור. אני יכול להבין אנשים שמבינים את הלהקה שלנו במובן מסוים ולא מעבר לו. אני יכול להבין אנשים שממש אוהבים את הלהקה כי המוזיקה היא בדיוק עבורם. לכן אני מוצא קושי לכתוב חומר ללהקה, כי מצד אחד חייבים להציג עמדה אישית אך באותו זמן גם להביא משהו שיכוון לקהל הרחב". (פיטר האמיל, בשנת 1975)

ב-19 בפברואר בשנת 1971 יצא באנגליה התקליטון הזה, שנקטל בזמן אמת והפך לקלאסיקה עם הזמן. מדובר בתקליטון חדש של פול מקרטני עם שיר ראשי בו שנקרא ANOTHER DAY. באותו יום גם נפתח משפט התביעה של פול נגד הביטלס, בבית המשפט הגבוה (על המשפט תקראו בהרחבה בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!")

ג'ון לנון, שרצה לעקוץ באותה שנה את מקרטני, שר בשירו HOW DO YOU SLEEP, כשהוא מציין את שם השיר החדש של פול, כ'הדבר הכי טוב שעשית זה אתמול, ומאז שהלכת אתה רק עוד יום'. את המשפט הזה בשיר לא המציא לנון אלא המנהל שלו, אלן קליין, שלא סבל את פול ועזר לו בהנאה במציאת משפטים כמו זה לשיר. המילים המקוריות נגד מקרטני במהלך כתיבת השיר היו הרבה יותר מרושעות והתמתנו טיפה לקראת הקלטת הגירסה הסופית.

למרות שהמדבקה על התקליטון של מקרטני ציינה שהשירים ANOTHER DAY וצד ב' שלו, עם השיר OH WOMAN OH WHY, הוקלטו באנגליה, הרי שהם למעשה הוקלטו בניו יורק במהלך הסשנים לאלבום השני של מקרטני שנקרא RAM. השיר ANOTHER DAY הוא הראשון שהוקלט בסשנים האלה.

הערוצים הבסיסיים של שני השירים הוקלטו באולפן מס' 2 של אולפני COLUMBIA במהלך נובמבר ודצמבר של 1970. בגיטרה ניגן דייויד שפינוזה. דני סיוול תופף בתופים. הוא גם תופף במהלך השיר ANOTHER DAY על ספר טלפונים (אפקט שנשמע כמו דהרת סוס). הקולות של פול ולינדה הוקלטו בינואר 1971 כשהיא מתגלה פה כזמרת המושלמת ליצירת הרמוניות ווקאליות עם פול. לא יודע מה אתכם, אבל לטעמי קולותיהם משתלבים נהדר ביחד.

מקרטני השתמש בה בכוונה ליצירת הרמוניות ווקאליות עמו כי הוא חפץ ביצירת סאונד ייחודי שילווה את המותג של שמו כאמן סולן. דרך אגב, לינדה התגלתה כזמרת טובה כששרה קולות הרמוניים בפזמון של השיר LET IT BE.

הכתיבה של השיר ANOTHER DAY החלה על ידי פול כבר ב-1968. הוא ניגן קטע מהשיר במהלך התחממות שלו על הפסנתר ב-9 לינואר 1969 באולפני טוויקנהאם, בעת שהביטלס היו עסוקים בלריב ולנסות ולהרים יחדיו פרויקט משותף בשם GET BACK. בשלב הזה הוא הלחין את הבתים ללא קטעי המעבר. מקרטני חזר אל השיר ב-25 בינואר. הפעם הוא ניגן אותו על גיטרה אקוסטית. ממש באותו יום הביטלס החלו לעשות חזרות על השיר TWO OF US.

היצירה המוגמרת היא שיר פופ קליט ויפהפה שמשום מה ספג ביקורות רעות ואף ארסיות נגד מקרטני. מבקר מוזיקה אחד טען שהשיר הזה יכול להיות מתאים לפרסומת לדאורדורנט.

השיר של מקרטני מספר סיפור פשוט על אישה (ללא שם) וחייה השגרתיים והמשעממים. מקרטני: "אני אוהב את הרעיון לכתוב שירים על אנשים רגילים וחיי היום יום, ו'יום אחר' הוא אחד מהם. כולנו קמים בבוקר ועושים את הדברים הרגילים שלנו, אך איכשהו, אפילו דרך כל זה, יש לעתים קרובות רגעי קסם. הקלטנו אותו בניו יורק בעזרתו של פיל ראמון וזה היה להיט שבאותה תקופה היה נעים במיוחד.

הקרדיט על כתיבת השיר ANOTHER DAY ציין את פול ולינדה מקרטני. העובדה הזו עצבנה את המו"לים של שירי מקרטני. זאת כי עד כה הם זכו לחצי מהרווחים על השירים. עכשיו, כשפול הכניס בכוונה את לינדה לקרדיטים, הוא הבטיח לעצמו הכנסה נוספת על חשבון החברה המו"ל, כשהקים אז חברת מו"לות משל עצמו.

הסינגל הזה יצא עדיין תחת שמו של פול מקרטני לבדו, אך האלבום RAM כבר יצא תחת פול ולינדה מקרטני, דבר שעיצבן עוד יותר את החברה המו"ל. על פי החוזה המקורי, מקרטני היה חתום על חוזה מו"לות משותף עם ג'ון לנון עד סוף שנת 1972 ואסור היה למקרטני או ללנון להוציא שירים בחברת מו"לות אחרת ואף לכתוב שירים עם מישהו אחר חוץ מאשר זה עם זה.

"אנחנו נדרוש מגב' מקרטני להוכיח שהיא מסוגלת להלחין מוזיקה כזו אם היא ממשיכה בטענתה", אמר לעיתונות ג'ק גיל, היו"ר של NORTHERN SONGS. "אנחנו מוצאים את זה מוזר באופן קיצוני שאישה שמעולם לא כתבה מוזיקה לפני נישואיה עזרה לכתוב את השיר הזה".

בעת הקלטת השיר נתן מקרטני לטכנאי האולפן, דיקסון וואן ווינקל, לבצע מיקס משלו לשיר. ווינקל עשה זאת והדפיס מאה עותקים של תקליטונים לשדרני רדיו. למחרת הוא שמע את השיר ברדיו וגילה לחרדתו כי תדר הבס היה חזק מדיי עד כדי השתלטות על השיר כולו. אך מקרטני אהב את זה.

צד ב' של התקליטון היה ההיפך הגמור מהשיר ANOTHER DAY. לשיר בצד ב' קוראים OH WOMAN OH WHY. השיר הזה צמח מג'אם ספונטני באולפן. מקרטני שר מילים על אדם שמבקש לשאול לפשר הסיבה שהמאהבת שלו ירתה בו. כדי להמחיש זאת, מקרטני הקליט גם יריות אקדח לאחר שעוזר אולפן נשלח לקנות אקדח וקופסה של כדורי סרק. כדי להימנע מהפעלת אזעקה באולפן, הוספת היריות הוקלטה אחרי שעות העבודה, כשהאולפנים היו ריקים. אבל ווינקל ומקרטני גילו במהירות שהסאולפן הגדול היה עם חלל מהדהד מדי להקלטת יריות. אז ההקלטה עברה למקום אחר בבניין.

כך מקרטני כתב על השיר בספרו THE LYRICS: "תחשוב שאלינור ריגבי פוגשת את החלון האחורי של היצ'קוק. אני שונא להודות בכך, אבל אכן יש היבט מציצני בשיר הזה. כמו כותבים רבים, אני באמת קצת מציצן; אם יש חלון מואר ויש מישהו בתוכו, אני אצפה בו. ידיים למעלה, אשם. זה מאוד מאוד טבעי, הדבר הזה. באופן מוזר, אולי אני מתעניין בנושא הזה כי בהו בי די הרבה בעצמי. זה בגלל שיש לי פרצוף מוכר. זה

קורה ברכבת התחתית, שאני נוסע בה כשאני יכול. כמובן, גם אני מסתכל עליהם אחורה. אז אני מגיע

לחוות זאת משני הצדדים.

הזכרתי את 'אלינור ריגבי'. אבל גם השיר הזה וגם השיר הזה מתמקדים באותו רעיון - מנסים לתפוס את היומיום של הדמות הזו של החיים - השפה כאן רשמית יותר, פחות אימפרסיוניסטית. אלינור ריגבי 'חיה בחלום'. הגיבורה כאן עובדת במשרד, עם זאת, והמילים הן כמעט כמו רשימה, כמו המסלול שלה לאותו היום.

האדם שאני בוהה בו כאן הוא במקרה גרסה של לינדה שחיה לבד בניו יורק לפני שפגשתי אותה. אני אוהב לחשוב שאני 'האיש של החלומות שלה', שמופיע. אז זה די מתאים שכתבתי את זה בניו יורק עם פיל רמון. פיל היה מפיק גדול שהפיק הרבה תקליטים שהערצתי. הוא עבד עם פול סיימון ובילי ג'ואל. זה היה בדיוק אחרי שהביטלס נפרדו, וניסיתי להרים את עצמי כאמן סולו עם רפרטואר חדש. אם זה היה הולך לעבוד כמו

שהרפרטואר של הביטלס עבד, הייתי חייב להיט. שיר אחד מכל שניים היה חייב להיות להיט. אז, זה היה מאמץ מודע לכתוב להיט, ופיל היה מאוד מועיל. ידענו שאם יהיה לנו להיט, זה יבסס את מערכת היחסים שלנו ונמשיך לעבוד יחד, מה שעשינו עם אלבום RAM. זה יוכיח ששנינו היינו טובים - הוא כמפיק ואני כזמר.

הוצאת שיר הסולו הראשון שלי אחרי הפרידה הרגיש כמו רגע גדול. מרגש, אם כי נגוע בעצב. זה גם הרגיש כאילו היה לי משהו להוכיח, וסוג כזה של אתגר הוא תמיד מרגש. השיר הגיע למקום השני במצעד הסינגלים הבריטי ולמקום החמישי בארה"ב, אז זה עשה די טוב. כמובן, זו עדיין הייתה תקופה שבה היה קצת מתח ביני לבין ג'ון וזה לפעמים הסתנן לתוך כתיבת השירים שלנו. ג'ון ירד עליי באחד משיריו, HOW DO YOU SLEEP, וכתב ש'הדבר היחיד שעשית היה אתמול ומאז שהלכת אתה רק עוד יום', אחת מהעקיצות הקטנות שלו".

ב-19 בפברואר בשנת 1976 נעצר הזמר ריק סטיבנס, לשעבר בלהקת הפ'אנק-רוק TOWER OF POWER, באשמת רצח מדרגה ראשונה שני סוחרי סמים בפרבר בסאן חוזה. ולא רק זה...

לחבר המושבעים הוא סיפר כי הלך בלילה, עם שני אנשים נוספים, לביתו של אנדרו אוסטין בן ה-29 כדי לבקש ממנו להעניק לו זמן נוסף לתשלום חובו, שעמד על 3,000 דולרים, כמו גם להפסיק לאיים על משפחתו. גרסתו נהדפה על ידי בלשים שטענו כי אנדרו נורה על ידי סטיבנס ברגע בו פתח את הדלת. אחיו הארי, בן ה-23, שהגיע לבדוק מה קורה, נורה מיד בראשו.

בהמשך אותו לילה הרג סטיבנס גם את ריי קליי, שבביתו מצא מפלט. למחרת הוא נתפס נוהג בקאדילק של קליי ולא גילה התנגדות למעצרו.

סטיבנס היה הזמר בלהקה הידועה משנת 1970 ועד סוף 1972 ושר בשני אלבומיה הראשונים. דובר מטעם הלהקה מסר: "חברי הלהקה מתביישים מהדבר הזה. היינו המומים כששמענו על זה, כי זה לא ריק סטיבנס שהכרנו". סטיבנס הורשע ונמצא כשיר לעונש מוות. אבל זמן קצר לאחר מכן הכריזה קליפורניה שעונש מוות אינו חוקי, והוא נידון למאסר עולם. סטיבנס: "השופט אמר לי בהתמרמרות, 'אני שמח שאני לא צריך לקחת אותך לתא הגזים של סן קוונטין, אבל אני הולך לגזור עליך חיים חדשים׳ ...".

השופט דחק בו להפוך למדריך בנוגע לסכנות הסמים, ולאחר שהתחייב לנצרות באמצע כליאתו, הוא עשה זאת. בכלא הוא יעץ והדריך אסירים אחרים והקים להקות כחלק מתוכניות מוסיקה של אסירים.

שלושים ושש שנים לאחר כליאתו הוא שוחרר כנוצרי אדוק ובעל רצון עז להרצות נגד שימוש בסמים. הוא הספיק להופיע שוב עם להקת העבר שלו וידע דבר אחד - שהוא ורבים אחרים לא ישכחו לו את אותו לילה אומלל בשנת 1976. סטיבנס מת מסרטן בכבד בשנת 2017.

ב-19 בפברואר בשנת 2011 מת מהתקף לב הבסיסט של להקת אי.אל.או, מייקל 'קלי' גרוקאט, כשהוא בן 63. גרוקאט היה חשוב ביותר ליצירת הצליל הידוע והאהוב של אותה להקה סימפונית.

כששאלתי את מתופף הלהקה, בב בוואן, מי מהבסיסטים של אי.אל.או היה הכי טוב מבחינתו לנגן איתו כמתופף, הוא ענה ללא היסוס שהיה זה גרוקאט.

הבסיסט הקודם בלהקה, מייק דה אלבוקרק, מאד נהנה בלהקה אבל היה חייב לבצע החלטה חשובה; אשתו הייתה אז בהריון והוא נאלץ לעזוב את הרצון לכבוש את העולם לטובת הקמת בסיס למשפחה.

בוואן: "כשהיינו צריכים למצוא נגן בס הפעם, עברנו את שלב הצורך לפרסם מודעת דרושים בעיתון. מוזיקאים היו מוכנים מיד להצטרף. אבל ג'ף (לין) ראה בחור בשם מייקל גרוקאט בלהקה בברמינגהם בשם BAREFOOT שניגנה שישה לילות בשבוע ב'סנובס', מועדון לילה מקומי ידוע. 'הוא נגן בס מעולה', הוא אמר לריצ'רד (טנדי הקלידן) ולי. 'בואו נלך לבדוק אותו בסתר'. אף אחד מאיתנו מעולם לא התקרב למועדון לילה, אז לראות את שלושתנו מטיילים בנונשלנטיות לתוך 'סנובס' זה באמת ברור מדי. עמדנו בחלק האחורי של הבר, מציצים מאחורי עמודים במייקל שניגן על הבמה.

כולם מסביבנו דחפו אחד את השני והצביעו: 'תראה, זה ELO'. אבל אנחנו, משום מה, חשבנו שאנחנו לא בולטים. 'מה אתה חושב?', שאל ג'ף. הקשבתי והבטתי בנגן הבס שניגן ושר טוב, כשהוא נראה גבוה ובטוח מאוד. 'הוא נראה בסדר', אמרתי. 'אני אוציא אותו לשיחה כדי שאף אחד בלהקתו לא יבין מה קורה', הבטיח לנו ג'ף. עכשיו, ג'ף לא בדיוק מתוחכם כשזה מגיע לתחבולות. הוא נכנס לחדר ההלבשה של הלהקה בהפסקה ואמר: 'מייקל, יש כאן מישהו שרוצה לראות אותך'. שאר הלהקה, שזיהתה את שלושתנו ברגע שנכנסנו דרך דלת המועדון, הבינה מיד כשמייקל וג'ף יצאו החוצה.

מייקל, שנראה גדול על הבמה, היה נמוך מחוצה לה. הוא נעל נעליים עם עקבים גבוהים. ריצ'רד ואני חיבבנו אותו מיד. 'האם תרצה להצטרף ל-ELO?', שאל ג'ף. 'נסיעות מסביב לעולם, חוזה תקליטים והזדמנות לנגן בפני אלפים', הוסיף והביט בקהל הזעום ב'סנובס'.

'אני אצטרך לבדוק קודם עם האישה והתינוק', אמר מייקל. הוא גר בדירה דו-מפלסית עם אשתו ותינוק. קצת נדהמנו מזה, אבל חיכינו עד שהוא סיים את החצי השני של ההופעה ויצר את שיחת הטלפון. 'יש אישור', הוא אמר לנו לאחר מכן. 'האישה והתינוק אומרים שזה בסדר'. הוא הרוויח 30 פאונד עבור שישה לילות עבודה והצענו לו פי עשרה מזה. 'יש דבר אחד', אמרתי לו. 'אנחנו לא יכולים להמשיך לקרוא לך מייקל. היו לנו את מייק אדוארדס, מייקל דה אלבוקרק ומיק קמינסקי. זה יוביל לבלבול. יש לך שם אחר?'.

הוא חשב לרגע: 'טוב', הוא אמר, 'הם היו קוראים לי קלי בבית הספר למה? אף פעם לא באמת ידעתי'. אז מייקל גרוקאט הפך לקלי גרוקאט מאותו רגע.

מאז הפך גרוקאט לחבר חשוב מאד בלהקה, כשהוא שר הרבה מהקולות ההרמוניים הגבוהים בה, שלולא הם - רבים מלהיטי הלהקה הגדולים היו נשמעים אחרת לגמרי.

עם זאת, גרוקאט הפך יותר ויותר מאוכזב מהחברות ב-EL0 בתחילת שנות ה-80. ג'ף לין צמצם את תפקיד קולות הרקע של גרוקאט באלבומים משנת 1980 ואילך, ואף החל לנגן בס בעצמו. האלבום SECRET MESSAGES, משנת 1983, מצא את גרוקאט רק בכמה שירים. הוא פרש מהלהקה ותבע את לין ובוואן (אז השותפים העסקיים של מותג הלהקה) על מה שנראה לו כתמלוגים שלא שולמו. "במהלך התקופה שלי עם ELO ג'ף שילם לי משכורת שנתית של כ-50,000 פאונד", אמר אז. "בשביל זה יצאתי לסיבוב הופעות מאז אוקטובר 1974 וניגנתי בכל אלבומי האולפן"?

בלב הוויכוח עמד גם התקליטון הגדול ביותר של הלהקה, עם השיר MR BLUE SKY. גרוקאט טען שהוא כתב את החלק האמצעי של השיר, שהפך ללהיט ענק בכל העולם. אבל לין ראה דברים אחרת. "קלי גרוקאט היה עובד אצלי וקיבל שכר על כך", אמר. "במקום לבזבז את כספו על עורכי דין, עליו לבדוק תחילה את החוזים שלו כראוי!"

זה היה אמור להיות קרב מר, אבל עורכי דין הגיעו להסדר מחוץ לבית המשפט שזיכה את קלי ב-300אלף פאונד אך גמר סופית את קשריו עם ג'ף לין. "לחיצת יד הגונה הייתה יכולה להיות נחמדה מצדו, לאחר שעזרתי להפוך את ג'ף למולטי-מיליונר", אמר גרוקאט שנים לאחר מכן. "לא רציתי להחמיר את מערכת היחסים שלי איתו, אבל היו לי אישה וארבעה ילדים לפרנס. המליצו לי לתבוע אותו - זה מה שעשיתי, ומאז אני מתחרט על זה. אשמח לשבת ולשתות איתו, אבל הוא שונא אותי עד מוות. זו אשמתי בלבד, כי אני יזמתי את התביעה, אבל בדיעבד, זה פשוט לא היה שווה את זה".

ב-19 בפברואר בשנת 1956 הופיע אלביס פרסלי שלוש הופעות בטאמפה שבפלורידה. השתוללות אמיתית מצד הקהל החלה בהופעה השלישית, כשאלביס ציין לקהל את המשפט הבא: "בנות, אני אחכה לכן מאחורי הקלעים". לא היה צריך יותר מזה כדי לגרום למהומה מטורפת של מעריצות מאחורי הקלעים.

בפוסטרים לפרסום ההופעות נכתב שאלביס הוא "מר הקצב של מוזיקת הקאנטרי" בתוספת ההמלצה "בואו מוקדם כדי לתפוס מקומות". מנהלו של אלביס, קולונל טום פארקר, עדכן ביום זה את העיתונאי, ביל בולוק, בנוגע לשיטת השיווק שלו: "אני משתמש בשיטה הישנה נושנה בה השתמשו לשיווק קרקסים, וזה ממש משתלם. אין פה גימיקים וכל מיני מתנות בחינם. פשוט שיטת הפרסום הישנה בסגנון ה'זה בא! זה פה! ועכשיו זה כבר עובר הלאה!...".

ב-19 בפברואר בשנת 1948 נולד בבירמינגהם הגיטריסט, טוני איומי, שיטלטל את עולם הרוק הכבד עם הריפים שייצור עם להקת בלאק סאבאת'.

ב-19 בפברואר בשנת 1980 איבדה להקת איי.סי.די.סי את סולנה, בון סקוט, שמת משתיית יתר. מה קרה שם?

רונלד בלפורד 'בון' סקוט הסקוטי עבד כנהג הסעות עבור להקת הרוק האוסטרלית, איי.סי.די.סי, כשיום אחד קיבל טלפון ובו נתבקש להחליף את הזמר המקורי, דייב אוונס. היה זה באוקטובר 1974 ומאז צעד סקוט עם הלהקה ליצירת אלבומים והמנוני רוק עתירי עוצמה מחשמלת. הוא הפך לחוד החנית בקדמת הבמה והתאים ככפפה ליד, לצד דמותו המקפצת של הגיטריסט אנגוס יאנג.

בקיץ 1979 יצא התקליט HIGHWAY TO HELL והלהקה הפכה לדבר לוהט. הידעתם ששיר הנושא נקרא על שם אוטוסטרדת קאנינג באוסטרליה? זו חיברה בין הבית של סקוט לפאב THE RAFFLES, שהיה אהוב על מוסיקאים בסבנטיז. כל כך הרבה אנשים נהרגו בגלל נסיעה מהירה בצומת בראש הגבעה בדרכם לבילוי לילה טוב, שזה נקרא הכביש המהיר לגיהנום.

עם זאת, בון סקוט דהר במסלול מסוכן שהוביל למטה. בתחילת ספטמבר 1979 יצאה הלהקה לסיבוב הופעות חשוב באמריקה. חבריה שמעו מכל עבר שהם עכשיו סיפור הצלחה וראו גם כיצד תנאי הופעותיהם משתפרים להפליא, כולל אוטובוס מהודר שלקח אותם מהופעה להופעה ובו מיטות נוחות, טלוויזיה צבעונית ומערכת סטריאו. סקוט לא נראה מאושר מהמצב ופנה לשתות יותר אלכוהול ולהסניף קוקאין לרוב. התנהגותו גרמה לכאבי ראש, גם כשהחמיץ טיסה להופעה בגלל שבחר להתחיל עם בחורה בבר המשקאות בפניקס. הוא היה שיכור לרוב והיווה סכנה ברורה להצלחת הלהקה. איש לא חשב לשלוח אותו ישירות לקליניקת גמילה. בהופעות הוא כבר חדל לשיר ולהתנועע כבעבר וכבר לא היה אכפת לו מהקהל או מחבריו לעסק המוסיקלי.

ההופעה האחרונה של בון סקוט הייתה ב-27 בינואר 1980 בסאות׳המפטון. באותו יום הוא התאהב בבחורה יפנית ששמה אנה, אותה ראה בבית מנהלו. כולם קיוו שהיא תעניק לו יציבות חדשה בחייו. הסאקה שהיא נתנה לו לשתות לא הספיק לו והוא הגביר אף יותר את צריכת האלכוהול והסמים. בינתיים, הוא היה נרגש מאוד לקראת הכנת התקליט הבא של להקתו ודיבר על כך בהתלהבות כמעט לכל מי שנקרה בדרכו. הוא חש שזה היה הזמן שלו, הרגע שלו, אחרי כל השנים האלה.

ה-19 בפברואר 1980 היה הלילה שבו שתה סקוט בן ה-33 ללא הפסקה, בפאב בלונדון, עם חברו הוותיק, אליסטר קניר. קניר הבין שסקוט שתוי כהלכה וגרר אותו למכוניתו. אז נסע לביתו ונכנס לישון, כשהוא משאיר את הזמר המעולף לישון באוטו. קניר ישן כשש שעות והתעורר עם השפעות האלכוהול. לאחר התאוששות הוא נזכר לבדוק את הרכב וגילה לחרדתו תמונה מחרידה. קניר דהר עם הרכב לבית החולים אך הזמר הוכרז כמת עם הגעתו כי "שתה את עצמו למוות", לפי דו״ח הנתיחה. בהמשך יתברר גם שהוא איבד את ההכרה ונחנק מהקיא של עצמו. עבור מישהו שפעם אמר בשמחה שהוא עובד עבור נשים, וויסקי וחיי זוהר, זה היה בהחלט לא זוהר ואף עגום עבור בון סקוט לצאת כך מהעולם - למות במכונית בקור מקפיא.

חברי להקתו ההמומים חשבו לפרק את הלהקה, אך בהלוויה ניגש אליהם אביו של סקוט, צ׳יק, ודחק בהם להמשיך, "כי כך בני ודאי היה רוצה שיקרה". שנים לאחר מכן גילה הזמר איגי פופ שהוא הוזמן להצטרף ללהקה. "היה להם מנהל ששאל אותי, 'אתה מעוניין להצטרף ל-AC/DC?' הם חיפשו זמר. הקשבתי לתקליט שלהם וחשבתי, 'אני לא יכול להתאים לסגנון הזה'. לא הייתי, כמו, 'איכס, אני לא אוהב אותם. התקליט היה טוב. הם עשו בו עבודה זהירה, אבל אני לא האיש שהם היו צריכים". בריאן ג'ונסון היה האיש.

ב-19 בפברואר בשנת 2022 מת מסרטן גארי ברוקר, המנהיג של להקת פרוקול הארום, בגיל 76.

אבל מאחורי הצלילים הנהדרים של להקתו היו גם סיפורים ממש לא נעימים.

בנובמבר 2007 החל מאתיו פישר, בעבר אורגניסט ובהמשך מתכנת מחשבים, בתהליך תביעה לקבל הכרה בתרומתו ללהיט הידוע ביותר של הלהקה, A WHITER SHADE OF PALE. הוא גם ביקש להיות שותף לתמלוגים ששולמו לאורך השנים ללהיט הענק הזה. פישר תבע את גארי ברוקר ואת חברת המו"לות, ONWARDS MUSIC LTD (שהחזיקה בזכויות השיר משנת 1991), כשהוא משאיר את תמלילן השיר, קית' ריד, מחוץ לתמונה.

לפני שהמשפט נפתח, ברוקר דאג ליידע את מעריצי הלהקה באתר הרשמי: "אני נדהם ונכלם שמאתיו פישר, שעבד איתנו בשמחה לפני כארבעים שנה, טוען כעת שמגיע לו קרדיט בלחן חלק מהשיר".

בתגובה, עורך הדין של פישר, מייק שפרד, שהזמן בין צאת השיר (בשנת 1967) ועד משפט זה אינו רלוונטי. "הקליינט שלי תמיד טען שהוא כתב את קטע האורגן שבשיר". שפרד אמר שפישר יוכל לקבל תמלוגים על שש השנים האחרונות בלבד, אך לא נקב בסכום בו יזכה פישר במידה והמשפט יהיה לטובתו.

המשפט נפתח ב-13 בנובמבר 2007 עם איאן פורביס שייצג את פישר ואנדרו סאטקליף שייצג את ברוקר. פורביס פתח את הסשן כששאל את השופט, כדי למנוע את מה שכינה 'אפקט הביטלס', האם הוא שמע אי פעם את להקת פרוקול הארום והלהיט המדובר.

"ברור, אני מהדור ההוא", השיב השופט. "יש לי פה אורגן בלשכתי ואת התווים של השיר הזה. אלמד כיצד לנגן את זה בעצמי". בגיל 61 היה השופט בלאקבורן בעל ידע במשפט ובמוזיקה, אותם למד בקולג' בקיימברידג'. פרוקול הארום לא היה המקרה הראשון בו הוא דן בין כתלי בית המשפט בענייני מוזיקה.

התקשורת מיהרה לציין שפישר יוכל לגרוף יותר ממיליון ליש"ט, בעוד הוא ביצע את הקטע מול נוכחי המשפט. הוא ניתח מולם כל צליל ותיבה בשיר, כשהשופט בינתיים מעיין בפרטיטורה המודפסת. פישר הסביר לשופט כיצד הוא פיתח את המלודיות בסולו האורגן שלו, בשילוב של התלהבות והשפעה מיוהן סבסטיאן באך. הוא סיפר שיצר גם מהלכי אורגן מקוריים בזמן שברוקר שר את הבתים. "כיצד זה הגיע לשם לולא אני? אני הלחנתי את הסולו בביתי, חלק מרעיונות שהתרוצצו בראשי וחלק מחזרות. זה שיר שיצרנו בשביל האיש ברחוב ולא בשביל הקלאסיקנים".

פישר הודה שהיחסים האישיים שלו עם ברוקר לא תמיד היו טובים. "תמיד היה מתח בינינו. השאלה על השיר הזה תמיד ריחפה באוויר. זה כמו להיכנס לחדר ולראות גופה. הוא ידע שזה שם ואני ידעתי שזה שם ואיש מאיתנו לא ציין את זה. היה המון כעס שלא הוצג".

פורביס אמר לשופט שפישר עזב את הלהקה בשנת 1969 ולא חשב מאז לתבוע כי לא ידע שזו זכותו.

ביום השני של השימוע, פישר טען כי הוא היה מתוסכל לא רק בגלל הכסף שלא קיבל אלא בגלל המקום שניטל ממנו במקום של היסטוריית מוזיקת הפופ הבריטית. "זה לא היה עד שנות השמונים שהשיר הזה החל לצבור את הסטטוס הקלאסי שלו. הנה יש לנו פה שיר היסטורי שצריך לקבל את שמי ואין בו אותו".

כשנאמר לפישר שבכל זאת עבר זמן רב מאז בו הוא התהדר בקרדיט היותו חבר בפרוקול הארום, פישר הגיב, "זה הדבר המצחיק ביותר ששמעתי. לו יכולתי לחזור בזמן אז לא הייתי חוזר ללהקה הזו. הייתי מצטרף ללהקה אחרת".

עורך דינו של ברוקר הטיח בפני פישר שכשהשיר הוצג לו בחזרות הראשונות אז הוא כבר היה שלם והכיל את המהלך שנכתב בהשפעת באך. פישר הגיב: "הכתיבה של ברוקר וריד נזקקה למשהו שיעבה את זה. אני דוחה את הטענה שהייתה שם מלודיה שכזו לפני שהגעתי". עם זאת, פישר הודה שהיה זה רעיון של ברוקר לעשות שם משהו בסגנון באך.

פישר: "חשבתי שזה גאוני. אבל לא היה לו את הרקע המוזיקלי לבצע את זה. אתם מקבלים את הרושם המוטעה שהוא כתב את השיר ואני רק הוספתי לו קצת".

אחרי פישר צעד לדוכן העדים המתופף הראשון של הלהקה, רוברט האריסון. הוא העיד על השינוי שנערך בשיר מיד עם הגעתו של פישר ללהקה."אני זוכר שכשנכנסתי ללהקה וגארי השמיע לי את השיר - היה שם מקום לפסנתר, בס ותופים. אני לא זוכר שהיה שם עדיין מקום לאורגן האמונד". האריסון הוסיף: "אין ספק שמאתיו היה אחד מכותבי השירים בלהקה".

הגיע תורו של ברוקר שאמר כי הוא ופישר אילתרו דברים בחזרות המוזיקליות ושכל אחד מהם זרק רעיונות. עדיין, הוא טען כי מהלך האורגן בשיר הוא שלו. פורביס החל לשאול וברוקר ענה שאכן הוא נתן לפישר ליצור את הסולו הטוב ביותר שלו. עדיין, הוא הסתייג מהטענה שהסולו הזה הוא של פישר ולא שלו.

ברוקר במשפט: "אשאל זאת כך - כשמישהו אומר את המילה הלחנה, האם יש לזה בכלל מושג?". פורביס השיב שזה תהליך יצירה זהיר. ברוקר קיבל זאת והמשיך, "אז כן, זה היה תהליך יצירה זהיר". השופט התערב: "באיזה חלק בשיר?". ברוקר ענה: "בחלק הנגינה של מאתיו. הוא שמע דברים שאני עשיתי ושם אותם בנגינתו".

לפני שהשימוע הסתיים, אשתו של ברוקר, פרנסואה, עלתה לדוכן העדים ואמרה שהשיר הושמע לה על ידי גארי לפני שהלהקה החלה לעבוד עליו ושהיה אותו הדבר כמו מה שהפך להיות בעת החזרות.

השופט ניגש, לאחר הפסקה במשפט, לגזר הדין. הוא ציין שברור לו שסולו האורגן הוא חלק מהשיר. השופט גם הסתמך על ראיון שהעניק התמלילן, קית' ריד, בשנת 1982 ובו אמר שיש שלושה חלקים חשובים בשיר הזה - השיר עצמו, שירתו של גארי ונגינת האורגן. ריד אמר אז שאורגניסט אחר היה ודאי מנגן צלילים אחרים. השופט הסיק מכך שריד היה משוכנע שזו יצירה של פישר באורגן.

התוצאה המשפטית לא הייתה טובה לברוקר. השופט פסק שמגיע לפישר להיות שותף בכתיבת השיר בגובה 40 אחוזים, החל מהרגע בו החל המשפט. ברוקר ניגש לערער. בינתיים פישר אמר לתקשורת: "נראה לי שגארי ברוקר לא ישלח לי איגרת ברכה לחג המולד, אבל זה מחיר קטן שאשלם בשביל לקבל את מקומי הנכון בהיסטוריית הרוק".

בינתיים ברוקר הסביר לתקשורת שפסק הדין יצר מצב מסוכן בו אנשים בלהקות ייכנסו בחשש לחזרות כי מישהו אחר עלול לגנוב את רעיונותיהם בכל רגע נתון. את השופט הוא כינה בציניות A DARKER SIDE OF BLACK. הוא הוסיף: "אם השם של פישר יעלה בקרדיט על שיר שלי, אדרוש להסיר את שמי, כי אני אצטרך לכבד את האנשים שאני כותב איתם שירים ואינני מכבד אותו. יוהן סבסטיאן באך צריך לקבל את הקרדיט פה יותר ממאתיו".

באוקטובר 2007 הוא הגיש ערעור כשבסוף נפסק לטובתו בטענה שלקח יותר מדי זמן לפישר לטעון את המגיע לו. עורך הדין של פישר הודיע שהפעם הוא זה שיערער. ברוקר: "הייתי צריך לטפל בזה לפני 40 שנים ואני מקווה שעכשיו כל אחד ימשיך לדרכו". אבל למרות מילותיו, ברוקר המשיך להילחם נגד פישר והפעם בתהייה מי ישלם את הוצאות המשפט המתמשך שהסתכמו בחצי מיליון ליש"ט.

ב-19 בפברואר בשנת 1985 יצא לאור תקליט הסולו הראשון של סולן להקת הרולינג סטונס, מיק ג'אגר. שמו הוא SHE'S THE BOSS והוא גרם גם לקרע ברור בלהקה.

בתחילת שנות ה-80, המתחים בתוך הרולינג סטונס הסלימו, במיוחד בין מיק ג'אגר לבין הגיטריסט קית' ריצ'רדס. לאחר יציאת אלבומם UNDERCOVER משנת 1983, ביקש ג'אגר לחקור אפיקים מוזיקליים מעבר לסאונד המבוסס של הלהקה. הרצון הזה הוביל אותו לצאת לפרויקט סולו, שהגיע לתקליט זה.

היצירה של זה ראתה את ג'אגר משתף פעולה עם מגוון רחב של מוזיקאים, במטרה ליצור צליל נבדל מהרולינג סטונס. למרות הכללתו של ריצ'רדס בכמה שירים, תגובתו של זה למסלול הסולו של ג'אגר הייתה פחות נלהבת. ריצ'רדס האמין שהרולינג סטונס צריכים להישאר המוקד העיקרי של שניהם. חוסר שביעות הרצון שלו החריפה כאשר ג'אגר השיג חוזה סולו לשלושה אלבומים עם חברת התקליטים קולומביה רקורדס מבלי ליידע את חבריו ללהקה. המהלך הזה הלחיץ ​​את השותפות שלהם, כאשר ריצ'רדס חש שהוא מושבת על ידי עיסוקיו העצמאיים של ג'אגר.

למעשה, החוזה שנחתם על ידי הרולינג סטונס וחברת התקליטים ב-25 באוגוסט 1983, הוביל את המחלוקת שהתבשלה כבר זמן מה בין קית' ריצ'רדס ומיק ג'אגר. מבלי שהיה ידוע לשאר חברי הלהקה (חוץ מג'אגר) - החוזה הזה לא היה קשור רק לאלבומים הקרובים של הלהקה; הוא גם כיסה שלושה אלבומי סולו של הזמר. יתר על כן, נשיא החברה, וולטר יטניקוף, הרחיק לכת והתעקש על כך שהאלבום הראשון של ג'אגר לבדו יצא לפני התקליט הבא של הסטונס.

באפריל 1984 ג'אגר הודיע ​​כראוי לריצ'רדס ולשאר חברי הלהקה שהוא הולך להקדיש את התקופה ממאי עד נובמבר 1984 להכנת התקליט שלו ובכך דחה את ההקלטה של ​​הלהקה לאלבום ובמקביל הרס קשר חשוב בלהקה. קית' כתב מאוחר יותר: "זו הייתה התעלמות מוחלטת מהלהקה. ואני גיליתי על זה לפני שהוא סיפר. התעצבנתי. אנחנו לא בנינו את הלהקה הזו כדי לדקור זה את זה בגב".

בתקופה זו גם השתתף ג'אגר בשיתופי פעולה אחרים, כמו הדואט שלו עם מייקל ג'קסון בשיר STATE OF SHOCK בשנת 1984, שזכה להצלחה משמעותית במצעדים. מיזמים אלו הרחיבו עוד יותר את הקרע בינו לבין ריצ'רדס. ההפקה המהוקצעת והעכשווית של האלבום SHE'S THE BOSS עמדה בניגוד מוחלט לסאונד הגולמי של הסטונס.

בדיעבד, האתגרים והקונפליקטים שהתעוררו הניעו את חברי הלהקה להעריך מחדש את הדינמיקה היצירתית שלהם, מה שהוביל בסופו של דבר למחויבות מחודשת לאמנות הקולקטיבית שלהם בשנים שלאחר מכן.

ברולינג סטון פורסמה בזמנו הביקורת כך על התקליט: "כשמיק ג'אגר מתחנן, 'את לא רואה שאני אנושי?' בשיר JUST ANOTHER NIGHT, זה מעלה את התקוות שלך עבור התקליט הזה. כמעט עשרים ושלוש שנים לתוך הקריירה שלו כסולן, תמלילן ונקודת מרכז של הרולינג סטונס, ג'אגר החליט לעשות אלבום סולו. קית' ריצ'רדס, שותפו הוותיק, מופיע עם קרדיט אחד בלבד לכתיבת שירים ושאר הסטונס לא נשמעים בשום מקום פה. האם האיש שסימל ברצון את כל מה שהוריכם חששו בקשר לרוק'נ'רול סוף סוף הולך להראות לנו צד שהיה חבוי בלהקה?

לא בדיוק. נכון, יש הבדלים בין התקליט שלו לבין הפלט היותר אירוני והמסובך של הרולינג סטונס. אפילו עם השירה הקדמית של ג'אגר, אין מישהו שיטעה לחשוב שזה תקליט של הסטונס. ג'אגר בחר בתקליט ריקוד לוהט ולא בתקליט שהוא וידוי. למרות כל הסקרנות שזה מזמין, זה רק ההמשך של סאגת הסטונס באמצעים אחרים.

להלן, בקצרה, ההבדלים:

אפשר להבחין בכל מילות השיר.

אין סבך של גיטרות בטווח הביניים - רק בס ומגוון צלילים נקיים ונחירות אלקטרוניות.

ואם כבר מדברים על שיווק, השירים זמינים גם בסרטון באורך מלא בבימויו של ג'וליאן טמפל.

אבל ככל שמיק משתנה, כך מיק נשאר אותו הדבר. כמו ששת או שבעת האלבומים האחרונים של הרולינג סטונס, זו עבודה של דמות שלא יכולה להחליט אם היא אוהבת או לא אוהבת את הקריקטורה המצוירת שלה. עם התקליט UNDERCOVER, מיק גרם לי להאמין שהוא והסטונס שוקלים מחדש את המשוואות הישנות שלהם עם השילוב של מין, אלימות וכיף. התקליט של ג'אגר צועד בחזרה אל הפחדנות.

מעריצי סטונס מושבעים יודעים שהטקסטים של הלהקה אינם הקשר אלא מנגינות וגישה. אולם בהתחשב בעובדה שהוא יכול לקחת כל מיני סיכונים ועדיין לקבל את הדחיפה הגדולה מחברת סי.בי.אס, ג'אגר לא עשה פה דבר מלבד בחירות מיינסטרימיות לקבלת תקליט פלטינה.

ובכל זאת, בניגוד לאלבום גדול של סטונס, שמניב יותר רעיונות ואירוניות ככל שחיים איתו, התקליט של ג'אגר פשוט נהייה יותר ריקודי. זה לא מאתגר את האגדה של מיק האבן ולא משאיר אותי עם הרבה יותר מצחוק. זה אלבום מאחת הדמויות הנבזיות, השנונות והמטרידות ביותר של הרוק - ולמרות כל הפרטים המוזיקליים הנחמדים שלו, הוא שופך יותר חום מאשר אור על מיק ג'אגר".

ב-19 בפברואר בשנת 1979 ראיין השדרן ניקי הורן בקצרה את ג'ורג' האריסון, שבדיוק יצא ממכונית הספורט שלו.

"האם ראית את הסרט?", שאל הורן את ג'ורג' בהתייחסו להפקה החדשה של 'מועדון הלבבות הבודדים של הסמל פפר', שיצאה לאקרנים עם הבי ג'יז ופיטר פרמפטון.

ג'ורג': "לא, לא ראיתי וגם לא אראה. אנשים אומרים לי שזה נוראי".

הורן: "השאלה היא כמה שליטה יש לכם בכל זה".

ג'ורג': "לא הייתה לנו כלל שליטה בזה. כל מה שהפקה כזו ואחרות צריכות זה רק את השירים. בגלל שהשירים לא בבעלותנו, אלא בבעלות חברת ATV, אין לנו את השליטה בכך. אנחנו מגבשים עכשיו תביעה בעניין".

בהמשך יום זה היה ג'ורג' מעורב בתאונה, כשנהג בטרקטור שלו באחוזתו. הבלמים של הרכב התקלקלו, ג'ורג' נזרק ממנו והגלגל האחורי עלה על רגלו. הוא הובהל מיד לבית החולים רדינג וצילום הרנטגן הראה כי לא נגרם שבר. למרות זאת, הוא נעזר במקל הליכה כשהגיע לארה"ב לערוך מסע שיווק לאלבומו החדש. כדי להראות את הגיחוך בדבר, הוא הגיע לשדה התעופה הית'רו בכסא גלגלים וממנו התגלגל לעבר המטוס.

ב-19 בפברואר בשנת 1973 יצא תקליטון לטוני אורלנדו ולהקת שחר - TIE A YELLOW RIBBON ROUND THE OLE OAK TREE.

ובכן, השיר הזה נכתב על ידי ארווין לוין ולארי בראון (המוזכר בתור ל. ראסל בראון), שכתבו את הלהיט הראשון של טוני אורלנדו ולהקת שחר שנקרא KNOCK THREE TIMES. השיר על הסרט הצהוב מבוסס על סיפור בשם GOING HOME שלוין קרא בגיליון שיצא בינואר 1972 של המגזין READER'S DIGEST. בסיפור, שישה ילדים נוסעים באוטובוס מניו יורק לפורט לודרדייל ובמהלך הנסיעה פותחים בשיחה עם אדם בשם וינגו, שמספר להם שהוא בדיוק שוחרר מהכלא לאחר ארבע שנות מאסר. הוא אמר לאשתו, מרתה, שהיא יכולה להתחיל חיים חדשים בלעדיו, ובשלוש וחצי השנים האחרונות של כליאתו, הוא לא שמע ממנה דבר. במכתבו האחרון אליה הוא נתן לה הוראות על עץ אלון גדול שנמצא בדיוק כשנכנסים לעיר, עץ גדול ומפורסם מאוד. לילדים באוטובוס הוא סיפר: "אמרתי לה שאם היא תיקח אותי בחזרה, היא צריכה לקשור מטפחת צהובה על העץ ואני ארד מהאוטובוס ואחזור הביתה. אם היא לא תרצה אותי, אשכח מזה ואמשיך הלאה".

אז כולם באוטובוס חיכו בכיליון עיניים למראה העץ, וכשהם הגיעו, הסוף היה טוב. לוין ובראון חשבו שזה יהיה סיפור מתאים לשיר נהדר, אז הם השתמשו בו כבסיס למילים, והחליפו את המטפחת בסרט צהוב. יש לציין שהיה סרט, משנת 1949 של ג'ון וויין, בשם SHE WEE A YELLOW RIBBON. לא בטוח אם זה אכן היווה השפעה ישירה על השינוי. רבים קשרו את השיר הזה לחיילים שחזרו הביתה ממלחמת וייטנאם וסרטים צהובים החלו להופיע על עצים כדי לקבל את פניהם הביתה.

האמת שהזמר טוני אורלנדו והזמרות של שחר, תלמה הופקינס וג'ויס וילסון, כבר התכוננו להיפרד בסוף שנת 1972 לאחר שהצלחתם הראשונה נתקלה בכמה שירים שלא הצליחו. הלחץ הפיננסי היה רב והם שקלו להתפרק לאחר עוד סשן הקלטה אחד. אז תלמה קיבלה שיחת טלפון מהמפיקים האנק מדרס ודייב אפל שקראו לה ולחברתה הזמרת להקליט שיר שהם מאוד התלהבו ממנו.

"לעולם לא אשכח את זה", היא סיפרה, "המוזיקה כבר הוקלטה כשאנחנו נכנסנו. הגענו באיחור אבל למפיקים לא היה אכפת אם נאחר וחשבתי שזה היה די מוזר. בהמשך הבנתי שהם כה היו בטוחים שזה יהיה להיט, שהם הסכימו לקבל איחורים. כאשר שמענו את זה לראשונה, ידענו שזה להיט". אבל התגובה הראשונה של טוני אורלנדו לא הייתה כה נלהבת. "חשבתי שזה נדוש," הוא אמר לרולינג סטון. "אבל למרות שלא אהבתי את זה, השיר היה תקוע בראשי, המשכתי לשיר אותו מסביב לבית. זאת למרות שהטעם המוזיקלי שלי היה בכלל עם רית'ם אנד בלוז. ראיתי בשיר הזה סאטירה נחמדה על החלום האמריקאי, עם מתח ועם סיום טוב". השיר הצליח מאד ונתן לאורלנדו וחברותיו עוד זמן מה לעבוד ביחד.

ב-19 בפברואר בשנת 1971 יצא תקליטה השלישי של להקת יס ושמו THE YES ALBUM. פה החל העסק להתרומם...

זה היה האלבום שקבע אם הלהקה ממשיכה בחברת התקליטים היוקרתית, אטלנטיק, או עפה ממנה - וזאת לאור העובדה ששני אלבומיה הקודמים של הלהקה נחלו כישלון מסחרי. הפעם ידעו כולם שלהקת יס חייבת להוציא אלבום טוב, אחרת זה יהיה סוף הדרך עבורה. תוספת חשובה שהתווספה לאלבום הזה הגיעה בדמותו של הגיטריסט סטיב האו, שלפני כן נכשל באודישנים ללהקת ג'ת'רו טול והתקבל ללהקת הנייס, עם קית' אמרסון, אך החליט לא להמשיך עמה.

סטיב האו: "באלבום הזה ניצלנו את כל הטכנולוגיה הזמינה לנו באותה תקופה. היינו בתקופת למידה, מונעת על ידי הרצון להכרה והצלחה. היינו באולפני ADVISION, אחד האולפנים הראשונים בלונדון ששדרגו משמונה ערוצים ל-16. קונפליקט עוצר את זרימת הלהקה כדלק יצירתי של שיתוף פעולה כשכולם נאבקים למצוא איזון. כולנו ניסינו רעיונות שנפגשו עם התנגדות של מישהו אבל היה חשוב גם להבין את זה כדי להתעקש עעל מה שחשוב לך. כל שיר היה צריך להיות שונה, צבעוני ומרגש".

ואם בעטיפת התקליט השלישי הזה נראים חמשת חברי הלהקה חסרי עליצות, הייתה להם סיבה טובה לחוש כך כי יום לפני צילום התמונה הזו הייתה הלהקה מעורבת בתאונת דרכים ובילתה זמן בבית החולים. לכן נראית בתמונה גם רגלו המגובסת של אורגניסט הלהקה, טוני קיי. הדבר מראה כי גם יס הייתה נתונה אז בלחצי זמנים מטורפים בשביל להספיק להוציא מוצר ובזמן. צילום העטיפה נעשה בפינת המטבח דירתו של הצלם, פיל פראנק, ברחוב פורטובלו שבלונדון. הצלם הגדיל והצמיד ללהקה בצילום ראש עשוי פוליאסטר אותו מצא זרוק ברחוב בעת שכולם עלו לדירתו. מה שמראה כי ספונטניות, תאורה טובה ומעוף יכולים ליצור עטיפות גדולות במספר דקות. רבים חשבו מאז כי לראש הפוליאסטר הזה יש משמעות מיוחדת ונסתרת - ובכן, לא כך הדבר.

זה גם האלבום האחרון של הלהקה עם הקלידן המקורי שלה, טוני קיי, שפוטר ממנה. קיי, שהיה אורגניסט האמונד נלהב, סירב להוסיף מלוטרון וסינטיסייזרים לסאונד השורשי שלו. סיבה נוספת להעפתו הייתה אהבתו לחגוג וליהנות עם נשים ולעיתים על חשבון המוזיקה. סטיב האו התבאס מזה קשות והסתכסך עמו עד לאולטימטום הבלתי נמנע שהציב מול השאר.

האו בספרו: "עשינו תקופה של חזרות וכתיבה בבית ספר לבלט במייפייר, לונדון, כשהתברר שטוני לא הולך להפוך לנגן מרובה מקלדות שהרגשנו שהוא צריך להיות. אני יכול לומר בלי שום ספק שממש לא היו נושאים אישיים שהביאו לעזיבתו של טוני. הוא היה שחקן קבוצתי טוב והביצועים שלו היו תמיד מרגשים, אבל שינוי היה בלתי נמנע והתחלנו לדבר על איזה סוג של בחור חיפשנו - מישהו עם אוזן לטקסטורות צליל מורחבות, וירטואוזיות וציוד טוב". קיי, להגנתו, הסביר שממש לא העניין של הציוד הוא שהביא להעפתו. הוא הוכיח זאת כשהצביע על אלבום שניגן עם להקת BADGER, בשנת 1973, ובו הוא משתמש בכל מיני סוגי קלידים.

התקליט THE YES ALBUM נכתב ונבנה באולפן בבית-חווה בדבונשייר, שנקנה בשלב מאוחר יותר על ידי סטיב האו, שכתב בספרו: "נסיעה של קילומטר במורד נתיב כפרי חד-מסלולי הובילה אל בית חווה ישן עם גג סכך. זה היה לגמרי באמצע שום מקום, ממש בלי שכנים. בחיים שלי לא הייתי בשום מקום כזה בעבר. היה לזה אופי וקסם מוזר מסוים. עשר שנים מאוחר יותר, קניתי את המקום. זה הפך להיות תחנת העבודה, סטודיו, מחסן ציוד ומדי פעם מפלט משפחתי".

הייתה שם אווירה של ביטחון ורעננות בלהקה כי המוזיקה שנוצרה שם גרמה להם להרגיש כי משהו מיוחד יוצא מהם. ביל ברופורד המתופף הגיע מרקע של ג'אז ורצה ליצור מוזיקה מאתגרת ומתוחכמת. גם סטיב האו רצה לצאת מנגינת בלוז שהייתה מאד שכיחה בקרב להקות בתקופה ההיא. מבית-החווה הם עברו להקלטות באולפני ADVISION ביחד עם טכנאי ההקלטות, אדי אופורד, שיהפוך להיות החבר השישי בלהקה בשל יכולותיו למנף את יצירתם לכדי יצירת-פאר שתישמע נהדר על תקליט. להקה נוספת וחדשה שהתחרתה מול יס על זמן אולפן ב-ADVISION הייתה שלישיית אמרסון, לייק ופאלמר. וכמובן התחרות הייתה גם על שירותיו של אדי אופורד הטכנאי, שביצע אז את עבודתו לשתי הלהקות.

כבר מהפתיחה התרועתית של האלבום, עם היצירה YOURS IS NO DISGRACE, אפשר להבין כי מדובר בלהקה מיוחדת שגאה מאד בגישתה. סטיב האו ניגן בשיר הזה בגיטרות גיבסון ES175D משנת 1964 וגיטרת מרטין OO-18 משנת 1953 והיה ידוע כבר אז כאספן גיטרות כפייתי. יצירה זו הוקלטה בסקציות נפרדות שחוברו יחדיו לכדי יצירה אחת כשהמילים בה נכתבו על ידי ג'ון אנדרסון עם חברו הטוב דייויד פוסטר. שני אלו כתבו ביחד גם את שיר הנושא של האלבום הקודם, TIME AND A WORD. בשיר הזה גם התגלה לראשונה שילוב הקולות הנהדר של אנדרסון, האו ובסיסט הלהקה האדיר, כריס סקווייר, כשהאחרון (שבנעוריו היה נער מקהלה) יודע לתת את הטון הנכון ביותר בשירתו, לעומת האו שידוע יותר כזייפן בשירתו. ומספיק להקשיב לחטיבת הקצב של המתופף ביל ברופורד וסקווייר, שנותן מפגן בס מטורף עם גיטרת הריקנבקר שלו, כדי להבין שהלהקה הזו עבדה הרבה מאד על המוזיקה הזו שלה.

ואז מגיע הקטע השני, שהוא הקלטה בהופעה חיה, מה-17 ביולי 1970, בתיאטרון LYCEUM בלונדון עם סולו גיטרה מאת סטיב האו. ג'ון אנדרסון הציע לקרוא לקטע הזה CLAP והאו הסכים בשמחה. אך מכיוון שאנדרסון הודיע בהקלטה שלשיר קוראים THE CLAP, כך נכתב שם השיר על העטיפה, למורת רוחו של האו. כנראה בגלל ששינוי השם הפך אותו למשהו שנשמע גם כמו מחלת המין הידועה. הקטע הזה הוא הקטע הראשון שהאו אי פעם הלחין, ב-4 באוגוסט 1969 כשבנו דילן נולד.

האו: "לעולם לא אשכח את הקלטת הקטע הזה. באותו ערב. זה היה די אינטנסיבי ומעורר, עם כל החיוניות של חופש שזה עתה נמצא. זה הוקלט במכונת REVOX פשוטה עם שני ערוצים. זו הייתה מכונה פשוטה אך עם איכות טובה".

השיר השלישי, STARSHIP TROOPER, נכנס לתחום אופרת החלל, עם שלושה חלקים שונים לגמרי. החלק האמצעי של היצירה הוא קטע שכתב כריס סקוויר בשם FOR EVERYONE (יס ביצעו את זה בסשן לרדיו בי בי סי בשנת 1969). ואילו הקטע שמסיים את היצירה, WURM, נכתב על ידי האו והוקלט על ידי להקתו הקודמת, בודאסט.

השיר שפותח את צד ב' של האלבום, I'VE SEEN ALL GOOD PEOPLE, מורכב משני קטעים, כשהראשון מהם יצא בגרסה ערוכה על גבי תקליטון. מדובר בשיר, מלא בהרמוניות ווקאליות מיוחדות, שנכתב על משחק השחמט. את צלילי החליל בשיר זה סיפק קולין גולדרינג, אז חבר להקת GNIDROLOG. השיר A VENTURE הוא מין עיבוד ג'אזי מדליק ומעניין. השיר עצמו נכתב במהלך העבודה באולפן וטוני קיי מתגלה כאן כפסנתרן נפלא. שיר זה יצא לפני מספר שנים גם בגרסה ארוכה יותר, כבונוס בדיסק. ואין דרך טובה יותר לסיים אלבום נפלא עם היצירה העוצמתית PERPETUAL CHANGE. כותרת השיר מתאימה לדרך המוזיקלית של יס לאורך השנים.

עיתון 'מלודי מייקר' פרסם ביקורת בפברואר 1971: "יש כאן איכות מוזיקלית נהדרת שתפתיע מאד גם את מעריצי יס האדוקים. מהצלילים הראשונים מסתמן כי התקליט הזה יהפוך ללהיט. יש לאורך התקליט סטנדרט גבוה מאד של הקלטה והפקה. שלושה אלמנטים חשובים יש פה: המילים הרגישות וסגנון השירה של ג'ון אנדרסון, שמקבל תמיכה ווקאלית מכריס סקווייר וסטיב האו. נגינה אלגנטית וטעם טוב בעיבודים. כמו גם האמנות המוזיקלית האישית של מוזיקאים כמו סטיב האו והמתופף ביל ברופורד".

עיתון 'דיסק' פירסם כי "הוספתו של סטיב האו להרכב מהווה שיפור עצום, מבחינת נגינה והלחנה".

הביקורת ברולינג סטון, בזמנו, הייתה כזו: "זמן מה לאחר שלהקת יס הקליטה את אלבומה השני, הגיטריסט פיטר בנקס עזב אותה כדי להחליף את מיק אברהמס, שנטש באופן דומה את להקת בלודווין פיג. לפני שקרה דבר מה עם בלודווין פיג, קים סימונדס פיתה את הבסיסט אנדי פייל והמתופף רון ברג לעבור משם אל להקת סאבוי בראון. מה שבנקס עושה עכשיו אינו ידוע וזה רק נותר לניחוש. מחליפו הוא סטיב האו, גיטריסט שמתבלט היטב בתקליט השלישי של יס. האלבום שונה משני קודמיו בכמה מובנים; לראשונה, כל מה שהלהקה מבצעת הוא חומר מקורי. למרות ש-יס ראויה לשבחים על כך שהתבגרה עד כדי כך שהיא יכול לספק מספיק שירים משלה לאלבום שלם, אני אישית מתגעגע לשמוע עיבודים מבריקים שלה לשירים של אחרים, כפי שעשתה בעבר. בנוסף, החומר מורכב מפחות שירים קצרים ויותר קטעים ארוכים. האורגניסט טוני קיי, הגיטריסט סטיב האו ונגן הבס כריס סקוויר מנגנים כאילו יש להם מוח אחד, ומשלימים אזה את זה כמו שצריך. התיפוף הטעם של ביל ברופורד לעולם אינו נופל בדרכם של המוזיקאים האחרים. השירים הארוכים שלהם באלבום בנויים בקפידה ומאפשרים חופש אינסטרומנטלי גדול. ושירתו הגבוהה של ג'ון אנדרסון מתאימה פה היטב, עם ההרמוניות הווקאליות של האו וסקווייר לצידה. אז תשכחו מהעכבות וקחו את 'האלבום של יס' הביתה. זה אולי לא מרפא הצטננות, אבל לעולם לא תחלו במחלה עם הקשבה לו".

עם יציאתו של קיי מהלהקה יצא גם העוקץ הרוקי שלה. הקלידנים ריק וויקמן ופטריק מוראז, שאיישו בהמשך הסבנטיז את עמדת הקלידים של הלהקה, לקחו אותה לגבהים אדירים עם יצירות מעולות, אך זה בא על חשבון רוק קלאסי שורשי, אותו הפליא להביא קיי עם ההאמונד שלו.

האלבום זכה להצלחה מסחררת והגיע למקום הרביעי במצעד הבריטי ואף הצליח להגיע למצעד האמריקני במקום 40 המכובד. הצלחה זו גרמה לחברת אטלנטיק להשאיר את יס חתומה אצלה במשך זמן רב.

וכל השאר היסטוריה...

אז מי נולדו ב-19 בפברואר?

1940 - נולד הזמר סמוקי רובינסון.

1943 - נולד הזמר לו כריסטי.

1948 - נולד הבסיסט מארק אנדס, מלהקת הרוק האמריקאית, ספיריט.

1950 - נולד הגיטריסט אנדי פאוואל, מלהקת הרוק הבריטית, ווישבון אש.

ב-19 בפברואר בשנת 1982 חילל אוזי אוסבורן אתר היסטורי חשוב - כשהשתין עליו. מה קרה שם?

באותו יום, בשעת אחר הצהריים, היה אוסבורן כבר נקי מחשש לכלבת (בגלל עטלף חי בו נגס בטעות בהופעה) ושהה עם להקתו בסן אנטוניו שם שתה יותר מדי אלכוהול. אז הוא יצא לרחוב כשהוא לבוש בשמלה של אשתו לעתיד, שרון, שהחביאה את בגדיו מחשש שייצא לרחוב כשהוא שיכור כלוט. עם שמלה לגופו וללא חוש שיפוט בראשו הוא החליט לרוקן את שלפוחית השתן שלו על הפסל הקרוב ביותר שמצא.

לא היה לו מושג שהוא עומד מול הסנוטאף הקדוש שמול בניין אלאמו. הסנוטאף נבנה בשנת 1939 כדי לכבד את המתים בקרב מפורסם שהתרחש בשנת 1836 במהלך מלחמת העצמאות של המדינה. מאז מהווה האתר ציון דרך היסטורי בגאווה הטקסנית. אוסבורן לא היה במצב פיכח לזכור פרטי היסטוריה. הוא בקושי זכר באיזו עיר הוא נמצא. בניגוד לאמונה הרווחת, הוא לא השתין ישירות על האלאמו עצמו, אבל הוא בחר לעשות זאת לידו ומבלי להסתתר, כשאנשים רבים נועצים בו עיניים נדהמות.

המשטרה מיהרה לעצור את הזמר הפוחז, שבילה חלק משעות אחר הצהריים בכלא מקומי, שוחרר מאוחר יותר בערבון של 50 דולר והספיק להגיע להופעה. למרות שהקנס היה נמוך, על אוסבורן נאסר להופיע שם שוב עד שנת 1992, אז התנצל בפומבי בפני העיר ותרם 10,000 דולר לארגון ששומר על שטח האלאמו. העיר סלחה לו. "כולנו עשינו דברים בחיינו שאנחנו מתחרטים עליהם", אמר אוסבורן. "אני מוחמא מכך שאנשי סן אנטוניו מצאו מקום לסלוח לי. אני מקווה שתרומה זו תראה שהתבגרתי מאז".

בונוס: טכנאי ההקלטה והמפיק, גלין ג'ונס, סיפר לפני שנים על תקופתו באולפן עם הרולינג סטונס:

"השנים 1965 ועד 1967 הפכו למשהו קצת מטושטש. ביליתי איתם שעות, שבועות, חודשים. הדבר הגדול עבורם היה לנסוע לאמריקה ולהקליט עם המפיק דייב האסינגר. הם נהיו ענקיים באמריקה (אחרי SATISFACTION בקיץ 1965), והם הפכו מבוגרים ובוגרים יותר, אז זה היה חייב להשפיע על אנשים. אבל כשהיינו בסטודיו והדלת הייתה סגורה, זה היה בדיוק כמו פעם, היינו כמו משפחה. כולנו גדלנו באותו כדור שלג שהתגלגל.

השינוי העיקרי השני באותה תקופה היה ההנהגה של בריאן ג'ונס את הלהקה. זו פסקה כשמיק וקית' התחילו לכתוב יחד והם התחילו לשלוט בכל היבט של מה שהלהקה עשתה בסטודיו - מיק במיוחד. ככל שחלפו השנים, מאזן הכוחות נעשה בולט יותר. מיק וקית' החלו להפיק באופן פעיל את כל התקליטים שלהם, ללא קשר למי היה בכיסא המפיק, אז כל מה שבריאן עשה באולפן היה להגיע ולהיות תחת סמכותם. אבל הקלט של בריאן כמוזיקאי היה חזק כתמיד; הוא פשוט לא כתב את השירים. הוא תרם תרומה עצומה, והם הראו לו כבוד. אבל ההתמכרות לסמים שלו פגעה בהרבה. למען האמת, אני לא זוכר הרבה על התקופה ההיא...

עם התקופה להכנת THEIR SATANIC MAJESTIES REQUEST הפכו הדברים לבעייתיים יותר. אבל מעולם לא ראיתי סמים קשים שהיו אי פעם באולפן. לא כול החמישה מהלהקה עסקו בסמים. מעולם לא הכרתי את מיק ג'אגר כשהוא לא מרוכז לגמרי באולפן. הוא אחד האנשים הכי מרוכזים שהיו לי אי פעם בעבודה. תמיד היה לו חזון ברור של מה שהוא רצה, אבל לא תמיד היה קל לעשות זאת. עם התקליט הזה, הם רצו לשנות הילוך ולהתחרות עם סרג'נט פפר - וזה אף פעם לא היה לטובתם. זה קשה לשמור על האיכות הגבוהה ביותר של כתיבת שירים, הלחץ חייב להיות ענק, במיוחד אם אתה בסיבובי הופעות במשך תשעה חודשים ואתה מסתכל ביומן ורואה שאתה חייב להיות בסטודיו בחודש הבא ופתאום אתה חייב להמציא שירים חדשים.

במרץ 1968 התקשר אליי בריאן ג'ונס לשאול אם אני רוצה להגיע איתו למרוקו ולהקליט קבוצה של מוזיקאים שהגיעו מהרי האטלס. זו הייתה חוויה יוצאת דופן, מעולם לא הייתי מחוץ לאירופה. זו הייתה הפעם הראשונה שטעמתי מיץ תפוזים טרי. בריאן ואני התארחנו בארמון במרכז העיר, אבל בריאן לא עשה שום דבר מלבד להתמסטל כל היום. הלכתי לבד והתמקמתי בכיכר השוק עם רשמקול קטן נייד שבו השתמשו לסרטים. היו שם בני נוער ועד גברים קשישים, מזמרים ומנגנים. הם היו מדהימים. הרעיון המקורי של בריאן היה לקחת את ההקלטות ולדובב אותן עם אמני בלוז ונשמה, אבל זה פשוט יצא לו מהראש. כשחזרתי, נאמר לי שבריאן לא נשאר ושהייתי צריך לקחת אותו איתי. אבל לא הייתי השומר שלו! ריחמתי על בריאן בסוף. לא נשארו לו חברים אמיתיים. זה היה מאוד עצוב.

ביוני 1968 היינו באולפן והרכבנו את השיר "סימפטיה לשטן". יוצר הסרטים ז'אן לוק גודאר הקים מסילה למצלמה שהסתובבה בחלק האחורי של הלהקה, והצבתי אותם כך שהם כאילו על הבמה. והוא הסתובב על המסלול עם המצלמה למשך יומיים ומצלם את אותו הדבר. הוא היה קצת מטומטם, הבחור הזה. צוות הצילום שם את האורות שלהם על התקרה, וזה היה מאוד גבוה עם יריעת פלסטיק, כדי לפזר את האור. אחת מנורות הניאון בגודל תעשייתי שהיו חלק מתאורת האולפן התרסקה לפתע דרך הפלסטיק כי האורות שלהם הציתו את התקרה. הדבר הזה היה ענק והחמיץ את קית' ריצ'רדס בסנטימטרים. ללא ספק זה היה הורג אותו. הבהלה החלה וסטו (איאן סטיוארט, עוזר הלהקה) ואני התרוצצנו, מנסים לכבות את הדבר הזה. מצאתי מטף, אבל זה היה כמו להשתין על ערימת שחת. כשהם הסבו את הבניין מבית קולנוע לאולפן, הם שמו בתקרה קש דחוס כמחסום אקוסטי לרעש המטוס שטס מעל שדה התעופה הית'רו. אז עמדנו בחוץ ומתבוננים בעשן. באופן לא ייאמן מכבי האש כיבו את זה ממש מהר. הוצאנו את הציוד ושום דבר לא ממש נהרס".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459