top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-2 באוגוסט בעולם הרוק

עודכן: 5 בדצמ׳ 2023



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-2 באוגוסט (2.8) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "ידעתי אז רק מה זה להיות אלטון הכוכב. לא ידעתי כיצד לחיות מחוץ לאור הזרקורים. פיתחתי תיעוב עצמי. לא התקלחתי במשך שלושה או ארבעה ימים ברציפות, צפיתי כל הזמן בפורנוגרפיה, שתיתי בקבוקים שלמים של ויסקי וגם הייתי בולימי, כך שלא אכלתי עם זה. ואז פתאום הסתערתי על שישה כריכי בייקון עם גלידה ומיד הקאתי לאחר מכן. כשאני מסתכל לאחור, אני לא מאמין שהצלחתי לשרוד את זה". (אלטון ג'ון)


ב-2 באוגוסט בשנת 1962 נפרד רוברט צימרמן משמו והפך רשמית להיקרא בוב דילן.


ב-2 באוגוסט בשנת 1967 יצא בארה"ב התקליטון של דייב דייויס (מלהקת הקינקס) עם השיר DEATH OF A CLOWN. כיום זה נחשב לאחד הפריטים היקרים יותר בקרב אספני הלהקה בשל העובדה שהודפסו ממנו מעט מאד עותקים.


דייויס אמר שהשיר הזה נבע מכך שישב ליד הפסנתר והרגיש לא מרוצה מהחיים שלו, שצריך להיות משהו אחר. זה היה שיר על התפכחות, למרות שבזמנו היו לו תהילה, הון, סמים ובחורות יפות, משהו היה חסר. הוא צייר את האנלוגיה עם ליצן שמצחיק את כולם אבל בפנים הוא ממש בוכה. בפזמוני השיר זו היא ראסה דייויס, אשתו של מנהיג הקינקס ואחיו של דייב, ריי, ששרה.


ב-2 באוגוסט בשנת 2010 חתם קית' ריצ'רדס (מהרולינג סטונס) על חוזה עם חברת ספרים, בסך שבעה מיליון דולר, עבור זכויות על ספרו האוטוביוגרפי המעולה LIFE, שיצא בהמשך אותה שנה.


ב-2 באוגוסט בשנת 1971 יצא תקליט חדש ללהקת המי ושמו WHO'S NEXT , והוא נשמע חי, בועט וצועק כמו תינוק שנולד רק היום. להקת המי מציגה - מי הבאים בתור? או שמא זה האלבום הבא של המי?


התקליט המיוחד הזה מציג להקה בוגרת שהצליחה להשתחרר מכבלי אופרת הרוק 'טומי'.


עיתון מלודי מייקר פרסם ביקורת באוגוסט 1971: "זה תקליט אדיר. זה גם כנראה הניצחון הגדול ביותר של הלהקה. אין פה קטע אחד חלש. כולם נהדרים".


בעיתון להיטון פורסם בביקורת על תקליט זה, שהודפס בהדפסה ישראלית, כשהמבקר לא יודע את כל הפרטים ומציג קצת חירטוטים משלו: "מזה שנה שלהקת המי לא הביאה לנו תקליט חדש. למעריציה המושבעים של להקה מעולה זו , אכן הייתה זו ציפייה ארוכה - אולם בהחלט כדאית, שכן 'מי הבא בתור' הוא תקליט גדול, עצום, פנטסטי! הקטע הראשון בתקליט נקרא 'באבא אוריילי' וכאן מפליא פיט טאונסנד בנגינתו על פסנתר וכן נגן אולפן אלמוני בשם דייב ארבוס ה'גונב' פה ושם את ההצגה בנגינתו על כינור. בשיר השני, 'בארגיין', מורגשים היטב הסממנים המוסיקליים המיוחדים ללהקת המי. קולו המצויין של רוג'ר דאלטרי נשמע, עם האקורדים של הכינורות שעיבד טאונסנד, כמו קונטרבס. השיר 'אשתי', של ג'ון אנטוויסל, מביא תו חדש לסגנון הפרוגרסיבי של להקת המי. בצד השני של האלבום תמצאו את 'לא ישטו בנו שוב' - אחד מלהיטיה הגדולים האחרונים של להקת המי, בביצועו הארוך המלא. קצת סנטימנטלי, אבל נהדר! זהו לדעתנו תקליט קלאסי של להקת רוק מעולה. אם גם אתם נמנים על אוהדי הקצב, לא תשתעממו להאזין לתקליט זה גם בפעם המי יודע כמה".


תיקונים ותוספות: נגן האולפן האלמוני שמוזכר בביקורת הוא דייב ארבוס, שהיה אז חבר להקת הרוק המתקדם EAST OF EDEN ומי שהביאו להקלטה היה קית' מון. בנוגע להשוואת קולו של דאלטרי לקונטרבס בשיר 'בארגיין' מראה כי המבקר לא ידע באמת כיצד נשמע קונטרבס.


חוץ מזה, כל שיר בתקליט הזה הוא פנינה. אם זה BEHIND BLUE EYES הכובש והממיס, THE SONG IS OVER המהפנט, עם צלילי הפסנתר באדיבותו של מאסטרו ניקי הופקינס, השיר LOVE AIN'T FOR KEEPING הוא שיר ששומעים מיד כי חותמת להקת המי, מייד אין EARLY SEVENTIES, נמצאת בו. קית' מון מספק קצב יציב ולא סתם נטען כי הכריחו אותו הפעם לנגן באולפן לפי קצב מדוד ולא להשתלח במצילות באופן פראי, כבימי העבר. וכמה אומץ צריך טאונסנד כדי לפתוח אלבום רוק שכזה עם צלילי סינטיסייזר מהפנטים בכל המובנים. כיפאק ללהקת המי!


שורשיו של האלבום נעוצים בפרויקט בשם LIFEHOUSE, אותו פיט טאונסנד תיאר כמיועד להיות אופרת רוק עתידנית. הפרויקט הוכיח את עצמו כבלתי ניתן לביצוע בכמה מישורים וגרם ללחץ בתוך הלהקה, כמו גם למריבה גדולה בין טאונסנד לבין המנטור של הלהקה, קיט למברט. שנים לאחר מכן הודה טאונסנד כי כישלון הפרויקט הוביל אותו לסף התמוטטות עצבים אובדנית.


לאחר שוויתרו על הקלטת LIFEHOUSE בניו יורק, חזרו חברי הלהקה לאולפן עם המפיק החדש, גלין ג'ונס, והתחילו לחשב מסלול מחדש. למרות שהקונספט של LIFEHOUSE ננטש, פיסות מהפרויקט נלקחו להקלטות.

למרות שפיט טאונסנד במקור לא היה מרוצה מהתקליט WHO'S NEXT, הוא התקבל בברכה על ידי מבקרים ומעריצים, והפך לאחד המפורסמים והחשובים ביותר בקטלוג המתמשך של הלהקה. תסכולו של טאונסנד הסתכם בכך שהאלבום הוא גרסה מקוצצת מאד ליצירה הגדולה באמת שרקח בראשו, אך לא הצליח לשכנע את השאר בכדאיותה.


עטיפת התקליט הקדמית מציגה תצלום שצולם באייסינגטון קוליירי, של הלהקה שככל הנראה רק הטילה שתן על ערימת בטון גדולה. על פי הצלם, איתן ראסל, רוב החברים לא הצליחו להטיל שתן, ולכן מי גשם טופטפו על הסלע כדי להשיג את האפקט הרצוי. לעתים קרובות רואים את הצילום כהתייחסות למונולית' שהתגלה על הירח בסרט 2001: אודיסיאה בחלל, ששוחרר לבתי הקולנוע רק כשלוש שנים קודם לכן.


עיצוב עטיפה מוקדם יותר הציג תמונות של נשים שמנות ועירומות, אך נפסל. בצילום נוסף שנפסל הופיע המתופף קית' מון, כשהוא לבוש בהלבשה תחתונה שחורה, מחזיק שוט ולראשו פאה.


באוגוסט 1971 פורסמו הסבריו של טאונסנד על שירי התקליט, בעיתון NME:


באבה אוריילי: "זה היה שיר שכתבתי בזמן שעשיתי את הניסויים האלה עם הקלטות בסינתיסייזר. בין התוכניות שלי למופע היה גם להוציא אדם מהקהל, לקחת ממנו פרטי מידע כמו גובה, משקל, פרטים אסטרולוגיים, אמונות והתנהגות וכו' - ולצקת את הנתונים לתוך הסינטיסייזר. לאחר מכן, הסינטיסייזר יבחר הערות מהתבנית של אותו אדם. זה יהיה כמו לתרגם אדם למוזיקה. מזה הכל התחיל.


על LOVE AIN'T FOR KEEPING: "זה פותח ההופעות הנוכחי, כזה שעשינו על גיטרות אקוסטיות".

על BARGAIN: "אחד השירים הטובים ביותר באלבום".


על MY WIFE: "שיר של ג'ון אנטוויסל. זה שיר ממש טוב. יש בו בשר. ג'ון עשה את חלקי כלי הנשיפה תוך חצי שעה, בעוד שלפני זה לקח לו ימים. הוא ממש השתפר".


על THE SONG IS OVER: "זה במקור היה אמור להיות בסוף הסרט שתיכננתי ל- LIFEHOUSE.. היה לי תסריט בשלבים ראשונים שבו כל הקהל בהופעה שתיכננו לצלם באולם YOUNG VIC רוקד וכולם מתחרפנים ואז נעלמים. אז היית שומע את השיר הזה. ניקי הופקינס מנגן כאן בפסנתר".


על GETTING IN TUNE: "השיר מציג גם את ניקי הופקינס והוא שיר טוב נוסף לביצוע על הבמה".


על GOING MOBILE: "זה שוב מחובר לתסריט, יש לי אוטו דודג' גדול שבו אנו משתמשים כדי לטייל, והשיר מדבר על הנאות הטיול בו".


על השיר BEHIND BLUE EYES: "זה השיר שהכי פחות מתאים ללהקה כמו המי. זה הולך להיות הסינגל שלנו אבל חשבנו שזה יותר מדי חסר אופי".


ודווקא על השיר האחרון בתקליט, WON'T GET FOOLED AGAIN, לא פורסם הסבר...


ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט: "בלי קשר למה שאולי הובילו אתכם להאמין, זה לא פס הקול על מימוש חלומו ההוליוודי של פיט טאונסנד, שהופסק לכאורה. זה גם לא אלבום ההופעות הגדול ביותר בהיסטוריה של היקום, וגם לא אלבום רוק. זו לא אופרה, אלא תקליט מיושן המכיל רוק'נ'רול בעל תפיסה מושכלת, מבוצעת להפליא, מופק באופן מבריק ולעתים אף מרגש.


המוזיקליות מצוינת ללא עוררין, כאשר קית' מון מתנגח ​בצורה מדויקת יותר מאי פעם בתקליט, אנטוויסל חולם כל מיני פריחות מלודיות וקצביות (האזינו במיוחד למה שהוא מנגן מתחת לפזמון של WON'T GET FOOLED AGAIN), וטאונסנד, בין אם זה קצב אקוסטי שמנמן, אקורדים מפלצתיים מהדהדים מהסוג הקלאסי, או סולו לירי, המנוגן ביעילות ובטעם מופתי.


באשר להפקת האלבום, טאונסנד הגיע, בסיועו של גלין ג'ונס בתפקיד הכפול של טכנאי ומפיק משותף, לאחד מתקליטי הרוק שהוקלטו בצורה מופתית ביותר בזמן האחרון".


ב-2 באוגוסט בשנת 1968 הופיעה להקת הדלתות בלילה הראשון של פסטיבל בניו יורק שנקרא SINGER BOWLS.


להקת המי הופיעה באותו ערב ופיט טאונסנד, הגיטריסט והיוצר העיקרי בה, קיבל השראה מהופעתו של ג'ים מוריסון שם וכתב בעקבות כך את השיר SALLY SIMPSON, שיופיע באלבום 'טומי' ויספר על הערצה מטורפת שבחורה בשם סאלי מביעה כלפי האליל שלה. הסיפור בשיר מוביל לכך שאותה נערה נדחפת על ידי הקהל בעת הופעה ופניה נפצעים באופן מחריד. אז מה היה שם במופע של הדלתות, שנערך במזג האוויר החם מאד של ניו יורק, שגרם ללידתה של אותה סאלי סימפסון וגם לעלייה ברמת העצבים של השוטרים שנכחו במקום? בואו לקרוא...


את הערב פתחה להקת חימום בשם 'הקנגורו'. הקהל חסר הסבלנות החליט לגרום לאותו קנגורו לקפוץ מהר יותר - ורצוי לכיוון היציאה מהבמה. שריקות הבוז היו רמות.


לאחר מכן עלתה להקת המי, שהייתה אז קצת לפני הצגת אופרת הרוק החשובה שלה, 'טומי', והפיכתה עם זה ללהקת צמרת. זה לא הפריע לארבעת החוליגנים מאנגליה לדרוש שהציוד של להקת הדלתות, שהייתה הלהקה המובילה בערב זה, לא יהיה על הבמה בעת ההופעה. אבל הרצוי נתקל בתנאי המצוי, כשהבמה המסתובבת, עם להקת המי עליה, נתקעה באמצע הסיבוב וגרמה לכך שחלק מהקהל לא הצליח, מעתה והלאה, לראות את ההופעה כראוי. הדבר גרם למורת רוח בקרב המי והקהל חיכה עוד כשעה לקראת פתיחת הדלתות (כלומר, התחלת הופעת הלהקה המובילה). לא פעם נשמעו קולות של מחאה על העיכוב בזמנים.


קולות הרטינה פסקו כשארבע הדלתות עלו לבמה. הקהל התרצה וקיבל את הלהקה בתשואות רמות. חלקם אף הדליקו ג'וינטים עסיסיים כדי להיכנס לאווירה הנכונה. סף הריגוש עלה פלאים ובמהרה החלו אנשים לרוץ בהתלהבות לכיוון הבמה. השוטרים, שעמדו מקדימה כדי לשמור על הסדר, הבינו לפתע כי ביום זה הם לא יחזרו הביתה לנשים שלהם וידווחו על עוד יום שיגרתי בעבודה.


הקהל, בעידודו התוסס של ג'ים מוריסון, החל להתפרע עוד יותר. אנשים נדחפו לכיוון הבמה ונהדפו בחזרה בכוח על ידי השוטרים. מוריסון לא שר מהלב. הוא בילבל מילים ודקלם בחוסר התלהבות וביצע כמה תנועות של ריקוד שבטי. עדיין הוא היה תיאטרלי והקהל נכנס להיסטריה.


מוריסון כישף את הקהל היטב. בשיר האחרון, שנקרא THE END, הוא ביקש מהאנשים לשמור על שקט כדי לא להרוס את הערב. הקהל ציית לו ונרגע, עד שמוריסון אמר למיקרופון, 'אמא, אני רוצה ל... אותך!'. היה זה רגע בו הקהל ניצת שוב והחל להתפרע ללא רחמים. השוטרים הרבים נראו רחוקים משביעות רצון, כשאנשים ניתצו בלהט את כסאות העץ שבמקום ואנשי חברת ההגברה ניסו, בכוח וביזע רב, להגן על הציוד היקר שלהם.

הופעה זו צולמה לסרט עם הדלתות ששמו FEAST OF FRIENDS.


הרצאה על להקת הדלתות ("הרוכבים בסערה") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-2 באוגוסט בשנת 1973 תבע ג'ון פיליפס (מלהקת האמהות והאבות) את חברת התקליטים DUNHILL על אי תשלומי תמלוגים. סכום התביעה עמד על שישים מיליון דולר. שנה לאחר מכן, ביום הזה, הוא התייצב עם אשתו הזמרת בלהקה, מישל, בהלווייתה של זמרת הלהקה הנוספת, מאמה קאס אליוט.


ב-2 באוגוסט בשנת 1971 יצא התקליט הזה של פרנק זאפה. מדוע הוא חשוב ביותר גם לרוק הישראלי? על כך תקראו בסקופ אחד מיני רבים שבספר שלי, "רוק ישראלי 1973-1967" (עמוד 326 - ואל תגלו פה למי שאין לו את הספר...)


תקליט ההופעה הזה הוקלט במהלך סדרה, של ארבעה מופעים, שהעניקו פרנק זאפה ולהקת 'אמהות ההמצאה' בפילמור איסט שבניו יורק. חברי הלהקה היו, לצד זאפה: המתופף איינסלי דנבאר, הפסנתרן בוב האריס, המרים פלו ואדי (שהם למעשה הווארדג קיילאן ומארק וולמאן, לשעבר מלהקת 'הצבים'), הבסיסט ג'ים פונס (גם הוא פליט 'הצבים'), הקלידן ג'ורג' דיוק, הקלידן והסקסופוניסט איאן אנדרווד. דון פרסטון הצטרף בסינטיסייזר.


התקליט יצא בחופזה לאחר הקלטתו, כך שמעצב העטיפה הקבוע של זאפה אז, קאל שנקל, לא מצא את הזמן להכין עטיפה מושקעת. הלחץ הביא עמו רעיון מבורך - ליצור עטיפה בצורת בוטלג (תקליט פיראטי). אין תמונות ואין צבעים על העטיפה. רק כיתוב של שם התקליט, שמות השירים וקרדיטים בכתב יד בעיפרון.


התקליט הזה נחשב לאחד היותר מוחצנים בהגשת הסיפור האמיתי שמאחורי הקלעים בעולם הרוק. סוויטת השירים פה נקראה בזמנו בשם 'אופרת הגרופיות'.


התקליט נפתח בקטע, שיצא לפני כן בתקליט BURNT WEENY SANDWITCH ושמו 'בית קטן שנהגתי לישון בו'. מיד לאחר מכן מסביר זאפה לקהל כי מילת הסוד של הערב היא MUD SHARK. לאחר מכן הוא מסביר על תקרית (או שמא אגדה שנופחה באמת), שקשורות בה להקות לד זפלין, ונילה פאדג' וגרופית אדומת שיער שהופשטה, כשהיא במצב שכרות, במלון EDGEWATER INN שבסיאטל, שהיה אפשר לדוג מהחדרים שבו, בעזרת חכות, דגים מהים שנפרש מתחת.


דג אחד שכזה (הגרסאות סותרות בנוגע לזהות הדג) עינג את אותה בחורה, כשנאחז בידי אחד מאנשי זפלין (רמז - לא הגיטריסט, לא הבסיסט ולא הזמר). מכאן נלקח המאזין לתיאטרון רוק מוטרף ושטוף זימה וחשמל, שלא נמשך זמן רב לאחר מכן, עקב פציעתו הקשה של זאפה, כשהופל על ידי איש בקהל לפיר תזמורת, לאחר שנחשד על ידו כי לטש עיניים לחברתו. דבר אחד היה חסר בתקליט הזה והוא ההופעה המשותפת שנערכה שם עם ג'ון לנון ויוקו אונו. זאפה, שידע כי ייקח זמן רב לקבל אישור להכיל את ההקלטה הזו אצלו, מטעם מנהל 'אפל', אלן קליין, העדיף לגנוז את רעיון האלבום הכפול. אז מה היה שם עם לנון?


שנת 1971 הייתה שנה טעונה מאד עבור ג'ון לנון והוא הרבה לריב בה עם אנשים. אחד מהם היה פרנק זאפה, שהצהיר בעבר כי התופעה של הביטלס היא מזויפת וחלולה.


בשנת 1967 נכנס זאפה לצרות כשניסה לחקות את העטיפה של התקליט סרג'נט פפר לאלבומה השלישי של להקתו (אמהות ההמצאה), שנקרא 'אנחנו בעסק הזה רק בשביל הכסף'. הביטלס היו בעיניו של זאפה מפעל של כסף. אבל הוא פספס את העובדה שהביטלס הלכו בתקליט הזה אל הלא נודע, מבחינה מוזיקלית. ישנה אפשרות שהוא כעס על הביטלס, באומרו עליהם דברים שליליים, אחרי שהתקשר לפול מקרטני כדי לקבל אישור לשימוש בעטיפת סרג'נט פפר לתקליטו. מקרטני השיב לזאפה שיתקשר לממונים עליו. זאפה התקשר אליהם וקיבל את מילת השלילה, שהביאה אותו לחשוב שמקרטני לא נהג כשורה כשלא סגר עמו בעצמו את העניין.


לנון, מצדו, העריץ את זאפה מרחוק. לא בגלל המוזיקה שלו אלא יותר בגלל הגישה הישירה שלו. כשלנון נחת בניו יורק, היה זה צפוי ובלתי נמנע שהשניים ייפגשו. זאפה כבר עבד עם חיפושית אחרת בתחילת אותה שנה, כשהביא את רינגו סטאר לצילומי הסרט שלו, 'מאתיים מוטלים'. הסיכויים של זאפה להיפגש עם ג'ורג' האריסון היו קלושים ביותר.


ביוני 1971 נקבעה לזאפה ולהקתו הופעה בפילמור איסט שבניו יורק. היה זה אחד המופעים שנקבעו כאחרונים לפני סגירת אולם ההופעות באופן סופי. היה זה יום ראשון, 5 ביוני 1971, שלנון הגיע לאזור כדי לבצע כמה הקלטות נוספות לתקליטו הבא, שייקרא IMAGINE. לנון בילה את היום בטיול בניו יורק עם איש הרדיו המקומי, הווארד סמית'. כשהאחרון סיפר כי הוא הולך לראיין את זאפה בהמשך היום, לנון ביקש להצטרף.


כך הגיע סמית', עם לנון ויוקו אונו לצדו, לבית המלון בו שהה זאפה. דפיקה על דלת חדרו העירה את המלחין המשופם משנתו. זאפה פתח את הדלת, הגיב באדישות מנומנמת לאורחים המפתיעים והכניסם בנימוס לחדרו. יוקו לא היססה והחלה לעקוץ את זאפה באומרה כי כל מוזיקה שעשה - היא עשתה אותה לפניו. לנון היה צנוע וזאפה גילה במהרה כי לשניהם יש הומור משותף. זמן מה לאחר מכן ניתנה ללנון ואונו ההזמנה לבוא להופעה של זאפה באותו יום בפילמור. בתחילה לנון היסס. הוא כבר לא הופיע מזה זמן מה וחשש. זאפה ראה את העסק כמעניין ודחק בו להגיע ולעלות לבמה. לנון הסכים.


ההופעה של זאפה ארכה זמן רב וכשהגיע הזמן להדרן, היה זה כבר בשעת השחר. לנון, שצפה בהופעה ממקום מחבוא (כדי שהקהל לא ישים לב שהוא שם), חיכה בסבלנות. ההדרן הסתיים ואנשים כבר לצאת מהאולם. אבל לפתע נדלקו שוב אורות הבמה. אנשים בקהל חשו כי משהו מעניין הולך לקרות וסף הריגוש עלה שוב. בינתיים, מאחורי הקלעים, ישבו זאפה ולנון וחשבו מה לנגן. לנון הודה אז לזאפה כי אינו מכיר את המוזיקה שלו. השניים קבעו לנגן בלוז פשוט ולמשוך משם הלאה.


הכל היה טוב אבל מכאן החלו הדברים להשתנות ולרעה. לנון עלה לבמה, לקול תשואות הקהל הנרגש, אבל נתקל בבעיות עם מגבר הגיטרה שלו, שקרטע. זה הוסיף לחוסר הביטחון הבימתי שלו אז. זאפה ניסה לסמן ללנון את האקורדים לקטע המוזיקה שלו שנקרא 'קינג קונג'. לנון ואונו היו השניים היחידים בכל האולם שלא הכירו את הקטע האינסטרומנטלי הזה, שנכתב על אותה גורילה אימתנית. לנון, שחשב כי הוא לוקח את להקתו של זאפה לג'אם מוצלח ביותר, לא ידע כי הוא למעשה היחיד על הבמה שלא יודע כלל כיצד לנגן את הקטע הכתוב להפליא הזה, שנשמע כסוג של ג'אם למי שאינו בקיא.


לאחר מכן הגיע ג'אם אמיתי שבמהלכו צעק לנון למיקרופון את המילה SCUMBAG. כנראה מישהו השחיל לאוזניו את המילה הזו לפני כן והוא לא ידע כי זו מילת סלנג ניו יורקית לקונדום משומש.


ההופעה המשותפת של זאפה עם לנון ואונו הסתיימה עם יצירה מאולתרת לגמרי שבמהלכה הפיקה אונו צלילים לא קלים לעיכול מגרונה. לקטע הם קראו בשם AU. במהלך הקטע היא נכנסה לשק שחור והמשיכה לצרוח בתוכו. סימן אחד של זאפה וכל הלהקה ירדה מהבמה והשאירה אותה לבדה שם, מבלי לדעת מה קורה סביבה.


עם סיום המופע הסכים זאפה להעתיק ללנון את הקלטת המופע, שדאג לארגנה מראש עם הסכמה שיעשה עמה את מה שבא לו.


ואכן לנון עשה כך, כשהשחיל קטעים מאותה הקלטה לאלבום הכפול שלו עם יוקו, שנקרא SOME TIME IN NEW YORK CITY. להקלטה זו הוא קרא בתקליט בשם LIVE JAM. אבל המוצר הזה הכעיס מאד את זאפה, שהוציא את אותה הקלטה לפני כן בתקליט שלו, שנקרא FILLMORE EAST - JUNE 1971. לנון לקח את עטיפת התקליט של זאפה, שנראתה כבוטלג, והוסיף עליה קשקושים, עם טוש אדום, כיד הדמיון. את היצירה הגרפית המחודשת הוסיף כחלק מהתקליט הכפול שלו. עבור זאפה היה זה כפלישה לטריטוריה שלו וגניבה מרכושו האישי.


הקטע 'קינג קונג', שלנון חשב כי היה ג'אם, הפך להיקרא אצלו בתקליט בשם JAMRAG (מילת סלנג בריטית לתחבושת הגיינית משומשת). הקרדיט של קטע זה ציין את שמותיהם של לנון ואונו בלבד. אם זה לא הספיק - לנון ערך מיקס משלו להקלטות ומחק כמה מצלילי הגיטרה של זאפה.


זאפה שקל להגיש תביעה משפטית נגד לנון אך בסוף נמלך בדעתו. עם זאת, הוא סיפר פעמים רבות על המעשה שלנון ביצע נגדו.


אבל זאפה לא ידע כי הקארמה של לנון תרדוף אותו עוד יותר בהמשך אותה שנה. היה זה כשנדחף, בדצמבר של אותה שנה, מהבמה בגלל בחור קנאי שחשב כי זאפה מתחיל עם החברה שלו מהבמה. היה זה כשניגן עם להקתו, כקריצה, את השיר I WANT TO HOLD YOUR HAND, שכתב - נכון, ג'ון לנון.


בשנת 1992 העניק זאפה למעריציו את האפשרות לקבל את ההקלטה ההיא, עם ג'ון לנון, במיקס הנכון לטעמו. כמו כן, החליט שהקטע AU ישונה בשמו ל'זמן קצר שנראה כנצח עם יוקו אונו'. אפשר למצוא את זה בדיסק הכפול PLAYGROUND PSYCHOTICS.


ומה אמרו הביקורות על התקליט? הנה הרולינג סטון: "פעם נחשב פרנק זאפה לגאון מוביל ברוק. ולא הפריע לקובעי העובדה הזו ליהנות מקטעים ציניים, שזאפה כתב, שבאים לחקות סגנונות עבר. פעם הוא גרם לנו לחשוב ומאז כבר לא. האיכות המוזיקלית של זאפה נפלה באלבומיו האחרונים. התקליט הזה הוא שפל המדרגה. אם אתם אוהבים להקות ששרות 'השמוק שלי הוא סכין', אז שיבושם לכם פה".


אבל, לעומת זאת, התקליט קיבל גם ביקורות חיוביות בעיתונים כמו HIGH FIDELITY ו- STEREO REVIEW.

שנים רבות לאחר מכן יצאה מהדורה מורחבת עם כל ההקלטות שנעשו אז בפילמור איסט וללא עריכה.



ב-2 באוגוסט בשנת 1966 פורסם בידיעה קטנטנה בניו יורק טיימס: "בוב דילן נפצע בתקלה עם אופנוע. כעת הוא תחת השגחת רופא שמטפל בפצעיו. דובר מטעמו של הזמר מסר שהתקרית תבטל מופע שנקבע ב- YALE BOWL בניו הייבן".


מי נולדו ב-2 באוגוסט? בואו נגלה...


1937 - גארת' האדסון, האורגניסט האשף הלולייני של להקת THE BAND. למה אשף לולייני? כי צלילי האורגן נשמעו מידיו כמו הקרקס הטוב ביותר שהגיע לעיר.


1944 - ג'ים קפאלדי, המתופף של להקת טראפיק. הוא מת בינואר 2005.


1948 - אנדי פיירוות'ר-לואו, גיטריסט וזמר מוערך מאד בקרב התעשיה המוסיקלית (כולל אריק קלפטון ודייויד גילמור). בסיקסטיז הוא היה אליל פופ כששר בלהקת AMEN CORNER.


1950 - טד טרנר, הגיטריסט של להקת וישבון אש.


1951 - סטיב הילאג', לשעבר הגיטריסט בלהקת גונג, שגם יצא לקריירה עצמאית מוצלחת ומזה שנים גם יצר מוסיקת אמביינט.


1951 - ג'ו לין טרנר ששר בלהקות דיפ פרפל וריינבאו. טרנר חשף, בשנת 2022, כי במשך שנים רבות הוא נאלץ לחבוש פאות כדי להיראות רוקר ולהסתיר מחלה של התקרחות מוקדמת. כשנחשף עם צילום ראשו הקירח, הוא קיבל המון תגובות מעודדות על הצעד שעשה.


1951 - אנדרו גולד, שבסבנטיז הצליח רבות עם הלהיט LONELY BOY. הוא מת ביוני 2011.


1961 - פיט דה פרייטאס מלהקת "אקו והבאנימן". בשנת 1985 החליט דה פרייטס להמשיך הלאה אבל לא לפני שתופף בלהיט הגדול BRING ON THE DANCING HORSES. הוא פרש ונעלם לניו אורלינס, שם חי בפזרנות עם הכסף שהרוויח מהלהקה וניסה להקים להקה בשם "אלוהי הסקס". בשנת 1987 הוא חזר לבאנימן והשתתף בהקלטת תקליט, שנשא את שם הלהקה, ונחשב לאבן דרך עבור האוהדים הבריטים. גם השוק האמריקני החל לגלות עניין רב אך בסוף 1988 מת אביו של זמר הלהקה וחוד החנית, יאן מקולוק, שהביא לפרישתו. למרבה הצער של המעריצים, החליטו החברים שנותרו להמשיך ללא איש החזית הידוע שלהם ונקבעו חזרות מוזיקליות להמשך הדרך. בדרך מליברפול לאחת מהחזרות הראשונות שבלונדון, ב-14 ביוני 1989, התנגש האופנוע של דה פרייטאס במכונית בסטפורדשייר. המתופף מת במקום בגיל 27.


ומי מתו ב-2 באוגוסט?


1972 - בריאן קול, הבסיסט של להקת THE ASSOCIATION. להקת האירגון (ASSOCIATION) הייתה הצלחה גדולה בסיקסטיז, נודעת בהרמוניות הווקאליות העשירות והשילוב האקלקטי של מוזיקת פולק, רוק ופופ. היא אף פתחה את פסטיבל מונטריי הידוע, בשנת 1967, כשהבסיסט והאיש בעל הקול הרוקי יותר בחבורה היה בריאן קול. הוא שר בלהיטיה כגון ALONG COMES MARY ו- NEVER MY LOVE. לרוע המזל, בריאן קול נאבק בהתמכרות לסמים ולאלכוהול. למרות הניסיונות להתנקות ולהתפכח, ב-2 באוגוסט 1972 התכוננה הלהקה לצאת לעוד סיבוב הופעות כשקול בן ה-29 נמצא ללא רוח חיים, ממנת יתר של הרואין, בביתו בהוליווד.


1976 - פיטר "פאדי" ווטס, מנהל ההופעות עם פינק פלויד, ממנת יתר של הרואין. ווטס סיפק את הצחוק המטורף בתקליט "הצד האפל של הירח".


1983 - הבסיסט האגדי ג'יימס ג'יימרסון, שהיה בסיסט הבית בהקלטות של חברת התקליטים מוטאון. בן 47 במותו משחמת הכבד.


2015 - הזמרת סילה בלאק. בת 72 במותה.


ב-2 באוגוסט בשנת 1966 הופיעה להקת CREAM במועדון קלוקס קליק, במלון ריילוויי, במערב המפסטד.

הפרסומת להופעה לא ציינה את שם הלהקה, אלא את שמות שלושת החברים; אריק קלפטון - ג'ק ברוס - ג'ינג'ר בייקר. מישהו חוצפן העז בערב זה לגנוב את תיק נשיאת הגיטרה של קלפטון.


ב-2 באוגוסט בשנת 1965 נחתה להקת הבירדס בשדה התעופה הית'רו בלונדון, לקראת סיבוב הופעות באנגליה.


המטוס עם הלהקה נחת חמש דקות לאחר שמונה בבוקר והיה זה כשעה של איחור מהזמן המתוכנן. לונדון חיכתה לחמשת חברי הלהקה עם שמיים אפורים וגשם. עדיין, קהל גדול של מעריצים חיכה ולא רק הם - גם להקה בריטית בשם THE BIRDS ומנהלה הזועף, כשמטרתם הייתה לשים בידי הבירדס מארה"ב מסמך תביעה ובו דרישה ברורה לשנות את השם.


מנהל אותה להקה, ליאו דה קלרק, אמר לתקשורת המקומית שלהקתו ספגה נזק אדיר בעבודתה בגלל אותם בירדס אמריקניים. דה קלרק היה נחוש בדעתו למנוע את הופעות הבירדס, שאינן שלו, באנגליה. "אנחנו הקמנו את הלהקה שלנו לפני כשנתיים וזה מוכיח שאנחנו ותיקים יותר מה- BYRDS".


המפיק שהביא את ה- BYRDS, השיב בבוז: "הנה מקרה של להקה אחרת שמנסה להשיג אייטמים לטובתה על הגב שלנו. אין להם מה לעשות, כי ה- BYRDS יופיעו פה, על אפם ועל חמתם. אני אדאג לזה אישית".


אחד מחברי אותה להקת THE BIRDS הבריטית היה הגיטריסט רון ווד (בעתיד אבן מתגלגלת) שסיפר עשרות שנים לאחר מכן בספרו, כשהוא מסובב את כל התמונה: "אפילו שהשם שלנו לא היה דומה בדיוק לשלהם, הבירדס האמריקנים לא ראו זאת כך ואיימו לתבוע אותנו. ליאו, המנהל שלנו, מנע את הדבר על ידי כך שהגיע לשדה התעופה הית'רו עם צו ובו דרישה שהם ישנו את שמם, כי הם דורכים בטריטוריה שאינה שלהם. בסופו של דבר, ללהקת THE BYRDS היו יופי של עורכי דין, והאיומים של ליאו רק נתנו לנו יחצ"נות ותו לא".


משדה התעופה הבריטי הוסעה להקת הבירדס למלון EUROPA, ששכן בכיכר גרוסבנור, במרכז לונדון. לאחר שינה קלה יצאו חמשת החברים למסע קניות ברחוב קארנבי התוסס. תוך מספר שעות בזבזו הם יחדיו אלפיים דולר.


במהלך הימים הבאים אדווח לכם על סיבוב ההופעות הבריטי הזה, שהיו בו גם רגעים ממש לא נעימים.


ב-2 באוגוסט בשנת 1974 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו שבחרתי לכם:







וג'קי אלקיים חושף בכאב:


ב-2 באוגוסט בשנת 1969 הגיע במפתיע בוב דילן ביחד עם אשתו שרה לפגישת מחזור של בית הספר התיכון שלו. אך השניים ברחו משם יחסית מהר כי כמה אנשים, ששתו שם יותר מדי, ניסו לתקוף אותו.


ב-2 באוגוסט בשנת 1971 הופיעה להקת CREEDENCE CLEARWATER REVIVAL לראשונה כשלישייה, אחרי שנגן גיטרת הליווי, טום פוגרטי, פרש. ההופעה הראשונה כשלישייה נערכה בטולסה במקום שנקרא OKLAHOMA'S ASSEMBLY CENTER.


ב-2 באוגוסט בשנת 1997 מת פיילה קוטי בן ה-58, מחלוצי זרם ה"אפרוביט".


הוא היה המוזיקאי המפורסם ביותר באפריקה ומנהיג מוזיקלי ניגרי ששילב מקצבים אפריקניים פועמים וטקסטים באנגלית נוקבת. ואיזו מוזיקה מדהימה זו הייתה! הסיבה המיידית למותו הייתה אי ספיקת לב, אך הוא סבל מאיידס, כך אמר אחיו הבכור, במסיבת עיתונאים בלאגוס.


פיילה (מבוטא FAY-LA) היה אייקון ראוותני וחצוף ושיריו, שהיו לרוב ארוכים, הושפעו מג'יימס בראון, ושילבו בין פ'אנק וג'אז אמריקני למוזיקה אפריקאית מסורתית. בנוסף לתכניו נגד שחיתות שלטונית והתעללויות צבאיות, הוא גם שר על חסרונות בחברה הניגרית.


הבה נלך קצת אחורה ונבין כיצד הפך פיילה קוטי למוזיקאי כה טוב וחשוב; בשנת 1959 הוא עזב את ניגריה ללמוד מוזיקה קלאסית בלונדון. שם הוא נחשף לג'אז האמריקני. הוא הקשיב לצ'רלי פארקר, ג'ון קולטריין ומיילס דייויס והחל לנגן בחצוצרה ובקלידים בלהקות ג'אז.


הוא חזר לניגריה בשנת 1963 והקים את הלהקה הראשונה שלו, KOOLA LOBITOS. אבל הג'אז האמריקני לא היה פופולרי, והצליל שלו לא תפס. בשנת 1969, הוא הגיע לארצות הברית ושם גילה את מלקולם אקס ואת תנועת הפנתרים השחורים.


"זה היה מדהים איך הראש שלי הסתובב שם", אמר קוטי לניו יורק טיימס בשנת 1977. "הכל התחבר לי שם. בפעם הראשונה ראיתי את מהות הכוח השחור. זה מטורף. בארצות הברית אנשים חושבים שתנועת הכוח השחור שאבה השראה מאפריקה. כל האמריקנים האלו באים לכאן ומחפשים מודעות. הם לא מבינים שהם אלו שהשיגו את זה לפנינו".


הוא חזר ללאגוס והמציא את הז'אנר המכונה אפרו-ביט, והפך לאב המוזיקה האפריקנית המודרנית. הוא שינה את שם הלהקה שלו לניגריה 70, אז שינה לאפריקה 70, והחל לחבר את הרעיונות הפוליטיים והמוזיקליים שלו במועדון שלו, THE AFRO SPOT שלימים נקרא מחדש THE SHRINE.


פעם הוא תיאר את המוזיקה שלו כך: ''אני מנגן מוזיקה אפריקאית עמוקה. למדתי את התרבות שלי לעומק ואני מודע מאוד למסורת שלי. הקצב, הצלילים, הטונאליות, רצפי האקורדים, האפקט האינדיבידואלי של כל כלי וכל קטע בלהקה, אני מדבר על יבשת שלמה במוזיקה שלי". מוזיקאים ברחבי העולם הלכו בעקבותיו.


במשך שנים תייג את עצמו "הכומר הראשי", חי בקומונה שכינה אותה בשם "רפובליקת קלקוטה" (על שם הכינוי של תא כלא שישב בו פעם), עישן מריחואנה ללא הרף והקליט כחצי תריסר אלבומים בשנה שנאסרו להשמעה ברדיו הממשלתי בגלל מחלוקת על תשלומי זכויות יוצרים או תכנים. התקליטים, עם הגרוב המרגש והמילים החתרניות, נמכרו בטירוף ברחבי יבשת אפריקה.


לאחר פשיטה נוספת הכריז קוטי על האזור סביב המתחם של המועדון שלו, בבניין צהוב בן שתי קומות בשכונת העוני הענקית של לאגוס, כמדינה עצמאית, רפובליקת כלכותא, שעליה הגן עם גדר חשמלית. צרות נוספות היו כעת בלתי נמנעות. לאחר שקוטי הביך את הממשל הצבאי של הגנרל אובה-סנג'ו בכך שסירב להשתתף בפסטיבל התרבות הפאן-אפריקאי שנערך בלאגוס, הייתה מתקפה צבאית בקנה מידה מלא על הרפובליקה שלו.


המתקפה הציגה אותו בין לילה לסמל של אופוזיציה ממשלתית והעלתה שאלות מטרידות בנוגע לחירויות האזרח בניגריה ולגבי עתיד השלטון האזרחי במדינה, שהשתחררה מאנגליה הקולוניאלית רק כדי ליפול לתוך שלטון צבאי סמכותי.


זה היה ב-18 בפברואר 1977 כשהתאסף נחיל של כאלף חיילים סביב רפובליקת הכלכותא של ​קוטי. במצור שלאחר מכן, הבית נשרף עד היסוד ורוב 60 דייריו אושפזו.


קוטי טען לאחר מכן שהזמרות והרקדניות שלו נאנסו, ואמו בת ה-77 נזרקה מחלון ומאוחר יותר היא מתה מפצעיה. קוטי נפצע, נלקח לבית החולים ולאחר מכן הושלך לכלא. עם שחרורו הוא יצא לגלות עצמית בגאנה, אך חזר כשהממשל השתנה. הוא הציג למשטר היוצא העתק של ארון הקבורה של אמו. לאחר מכן הודיע ​​שהוא מקים מפלגה פוליטית משלו, תנועת העם, ושהוא יתמודד לנשיאות.


בשנת 1978 הוא התחתן עם 27 מרקדניותיו בטקס מסורתי אחד. כולן מלבד שמונה עזבו אותו מאוחר יותר כשהיה בכלא. לעיתים נראה כי קוטי לא יכל היה לוותר על תפקידו כיריב ממשלתי, ולא משנה מי היה בשלטון. בסרט תיעודי משנת 1982, שהוצג בארצות הברית שלוש שנים מאוחר יותר בטלוויזיה הציבורית, האשים קוטי את ממשלת ניגריה בהתנהגות פלילית, ואמר, "ניגריה גרועה מדרום אפריקה. בניגריה, שחורים מתעללים בשחורים".


אך בזמן יצירת הסרט התיעודי הזה, ניגריה דווקא חוותה תקופה קצרה של שלטון דמוקרטי, אזרחי, שנמשך משנת 1979 עד 1984. פעולותיו משכו אש ולא פעם הוא מצא את עצמו מאחורי סורג ובריח.

בתחילת שנות ה-80 נועד קוטי להפוך לכוכב בינלאומי גדול. אבל בספטמבר 1984, כשהתכונן לסיבוב הופעות אמריקאי גדול, הוא נכלא והוחזק במשך 20 חודשים. הוא שוחרר (לאחר שינוי נוסף במשטר הצבאי בניגריה) כשהשופט שכלא אותו הודיע ​​שעשה זאת בלחץ ממשלתי. קוטי חגג את שחרורו בהופעה של אמנסטי בניו ג'רזי ביוני 1986, יחד עם U2 ופיטר גבריאל.


אמנסטי הכריזה על קוטי כאסיר פוליטי. התקופה בכלא הובילה לכמה שינויים בחשיבתו. עדיין, הוא המשיך לראות לא פעם את בית הכלא מבפנים. הוא היה דמות מקוממת אך גם מבריקה שחי חיים מוזרים אך כואבים וצריך לזכור אותו לא רק בגלל תעלוליו אלא על אומץ לבו והמוזיקה שלו. בשנים האחרונות הוא היה פחות קולני, נשאר בעיקר בביתו והופיע רק לעתים רחוקות במועדון שלו, שנקרא "המקדש".


למרות שקוטי חש היטב את הסורגים בחייו, המוזיקה שלו לא ידעה שום סורגים. אני, אישית, נמשך בעיקר לתוצרתו מסוף הסיקסטיז ועד אמצע הסבנטיז. שם, לדעתי, נמצא המיץ העסיסי ביותר. קוטי גם שיתף פעולה, בתחילת הסבנטיז, עם המתופף, ג'ינג'ר בייקר, שהגיע להתגורר בניגריה ולהקים שם אולפן. השניים גם הוציאו אלבום משותף בשנת 1971 וקוטי התארח באלבום נוסף של בייקר מאז.


בשנת 1973 הגיע פול מקרטני להקליט את התקליט BAND ON THE RUN בניגריה. קוטי מיהר להאשים את מקרטני בהגעה לשם כדי לגנוב את הצליל השורשי שהוא וחבריו הפיקו. פול הזמין אותו לאולפן כדי להקשיב להקלטות ולראות כי לא כך הדבר. קוטי הגיע, הקשיב ומשך את האשמותיו כשהוא אף מזמין את פול ואנשיו למקדש שלו כדי ליהנות ממוזיקה חיה טובה.


תקשיבו למוזיקה של פיילה קוטי. זה טוב זה!


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.


Comentarios


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page