כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-2 באוקטובר (2.10) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "אני מנסה להגיד במוסיקה את מה שאלפי אנשים חושבים ומרגישים. אני רק מדיום" (נינה סימון, בעיתון NME בשנת 1969)
ב-2 באוקטובר בשנת 1982, נערך מופע איחוד של להקת ג'נסיס בהרכבה הפרוגרסיבי, עם פיטר גבריאל. למופע הזה הם קראו בשם SIX OF THE BEST. היה זה גם יום הולדתו ה-32 של חבר הלהקה, מייק ראת'רפורד.
בדברי הימים של תולדות הרוק, להקות מעטות ראו את השינוי שעברה ג'נסיס במהלך הקריירה המפוארת שלה. במקור להקת רוק מתקדם עם נטייה להופעות תיאטרליות, היא התפתחה להצלחה עולמית עם צליל פופ-רוק נגיש יותר. עם זאת, עבור מעריצים מושבעים של ימי הפרוג המוקדמים שלה, ערב אחד בשנת 1982 בלט כאיחוד יוצא דופן.
שנותיה הראשונות של ג'נסיס, במיוחד משנת 1969 עד 1975, הוגדרו על ידי נוכחותו של פיטר גבריאל כשנים הקלאסיות. איתו, הלהקה יצרה כמה מאלבומי הרוק האיקוניים ביותר של התקופה. מופעי התיאטרון של גבריאל, שכללו תלבושות משוכללות וסיפורי סיפורים, היו חלק בלתי נפרד מזהות הלהקה. עם זאת, גבריאל החליט לעזוב את הלהקה בשנת 1975, בטענה למחנק יצירתי ותחושה שהלהקה לא מבינה את סיבותיו האישיות.
לאחר עזיבתו עברה הלהקה מהפך משמעותי. המתופף פיל קולינס עלה כסולן הראשי, והמוסיקה של הלהקה עברה בהדרגה לכיוון סאונד מסחרי יותר. גבריאל, מצד שני, המשיך להתנסות מוסיקלית וגם ביקש לבדוק את ענייני המוסיקה מתרבויות אחרות - כלומר, מוסיקת עולם.
איחוד עם ג'נסיס היה הדבר האחרון שעבר בראשו של פיטר גבריאל בשנת 1982. הוא היה מחוץ ללהקה הזו במשך שבע שנים וקריירת הסולו שלו התחילה סוף סוף להמריא. הסינגל שלו SHOCK THE MONKEY היה להיטו הראשון בארבעים הגדולים בארה"ב. הקהל בהופעותיו גדל מדי שנה והמבקרים אהבו את שני האלבומים האחרונים שלו.
הדבר היחיד שהיה מחזיר אותו לג'נסיס היה אם אנשים ממש מאיימים לרצוח אותו... וזה בדיוק מה שקרה לאחר שפסטיבל WOMAD שהוא העלה באנגליה, להעלת המודעות למוסיקת עולם, הייתה אסון פיננסי. "החובות היו יותר ממה שיכולתי לשער אי פעם", הוא אמר. "קיבלתי כמה שיחות טלפון עם איומי רצח ברורים מאנשים שאני חייב להם כסף. זה היה סיוט מעיק מאוד”.
גבריאל עדיין לא היה כוכב הסולו שהפך מאוחר יותר בעשור האייטיז, כך שכל מופע גיוס כספים שהיה מעלה בשמו לא היה מרוויח מספיק כסף כדי להוציא אותו מהתסבוכת. למרבה המזל, עזיבתו את ג'נסיס הייתה ידידותית וחברי הלהקה, שהמשיכו בלעדיו לעבר הצלחה גדולה יותר, שמחו לסייע לו. "בין אם הוא הרגיש שהוא זקוק לעזרה או לא כדי לצאת מהצרות, זה היה הגיוני מבחינתנו להתגייס לזה", אמר פיל קולינס. "אין ספק שזו לא הייתה מחווה מתנשאת".
ג'נסיס הייתה אז בשלבים אחרונים של סיבוב הופעות שנועד לשווק את אלבומה, THREE SIDES LIVE. ברגע שזה הסתיים, החברים החלו להתאמן עם גבריאל בהאמרסמית' אודאון בלונדון. גבריאל היה פרפקציוניסט שהקפיד על פרטים בכל הנוגע להתכוננות לכל סוג של מופע, אבל במקרה הזה היו לו יומיים בלבד להתכונן לפני שהופיע עם חבריו בפני קהל עצום, במילטון קיינס, אנגליה. זה עשוי להסביר את ההחלטה שלהם לא לצלם את המופע או אפילו להקליט אותו באופן מקצועי, אם כי אנשים בקהל הביאו מכשירי הקלטה ודאגו שהצלילים (באיכות לא טובה) ייצאו בבוטלגים.
לאחר פתיחת חימום של ג'ון מרטין (אותו הפיק קולינס זמן קצר לפני כן) ולהקת טוק טוק, עלתה ג'נסיס לבמה. בצעד דרמטי, הלהקה נשאה את גבריאל אל הבמה בארון קבורה ממשי. כשהחברים פתחו עם BACK IN NYC הוא יצא מהארון כשהוא לבוש כמו ראאל, הדמות המרכזית אותה הציג על הבמה, בשנת 1975, במסגרת THE LAMB LIES DOWN ON BROADWAY. ההרכב של ג'נסיס כלל על הבמה את צ'סטר תומפסון ופיל קולינס בתופים, מייק ראת'רפורד (שביום זה חגג יום הולדת) בבס ובגיטרה, דריל סטראמר בגיטרה ובס וטוני בנקס בקלידים. בינתיים, סטיב האקט (הגיטריסט שפרש מג'נסיס בשנת 1977) סיים הופעה משלו, לא הספיק להגיע בזמן ועלה לבמה רק בהדרן עם שני השירים האחרונים.
רבים מהשירים שבוצעו באותו ערב נכללו בסיבובי הופעות ג'נסיס האחרונים. רק יצירות כמו THE MUSICAL BOX לא בוצעו מאז עזב גבריאל את הלהקה בשנת 1975. מכיוון שגבריאל כמעט ולא ביצע שירי ג'נסיס בהופעות הסולו שלו, הוא התאמץ לא מעט לאורך כל הלילה לשחזר עניינים. "הייתי מתוסכל כי זה היה מרושל מאוד", הוא אמר. "בהחלט לא הייתי חד מספיק וזה היה קצת כמו ללכת לבית הספר כשלא היית שם שלושים שנה".
השיר היחיד, לא של ג'נסיס, שבוצע במהלך ההופעה היה "גבעת סולסברי", שבא לשקף את החלטתו של גבריאל לעזוב את הלהקה. אחריו בוצע TURN IT ON AGAIN שבו גבריאל וקולינס החליפו מקומות על הבמה. גבריאל החל את דרכו כמתופף לפני שהפך להיות זמר, אבל הוא לא שם לב שבשיר זה יש מקצב לא סימטרי והתיפוף הרגיל שלו הרס את הביצוע. חברי ג'נסיס סגרו את המופע עם I KNOW WHAT I LIKE ו- THE KNIFE (שני השירים שהאקט הספיק להגיע אליהם ולנגנם עם חבריו).
"טעינו שלא צילמנו את זה", אמר ראת'רפורד. "התחושה הייתה שאסור לנו להקליט את זה כי זה לא יהיה מופע נהדר. היו קצוות גסים, אבל היינו צריכים לעשות את זה בכל זאת. זה היה רגע שהיינו צריכים לתעד, עם כל היבלות שלו".
לאחר אותו לילה גורלי ניצל גבריאל מנזקי גוף אפשריים ומזעם של נושיו. להקת ג'נסיס הצילה אותו.
הרצאה מיוחדת שלי על ג'נסיס עם פיטר גבריאל, להזמנות 050-5616459
ב-2 באוקטובר בשנת 1981 (ויום הולדתו ה-30 של סטינג), יצא אלבומה הרביעי של להקת פוליס, GHOST IN THE MACHINE, ששמו נלקח מספר מאת ארתור קוסטלר, שדן בפסיכולוגיה התנהגותית.
SIDE 1
1. Spirits In The Material World
2. Every Little Thing She Does Is Magic
3. Invisible Sun
4. Hungry For You (J'Aurais Toujours Faim De Toi)
5. Demolition Man
SIDE 2
1. Too Much Information
2. Rehumanize Yourself
3. One World (Not Three)
4. Omegaman
5. Secret Journey
6. Darkness
אלבום זה הוקלט באולפני AIR של ג'ורג' מרטין, באיים הקריביים. עבור שלושת חברי הלהקה היה זה חלום והם היו בטוחים שימכרו מיצירתם החדשה מיליונים רבים, ממש כמו שהיה באלבומיהם הקודמים. לכן הם הרשו לעצמם להשקיע הרבה כסף בהקלטת האלבום הזה ולהתפנק עם מנעמי המקום וללא תחתית בהוצאות.
אבל הכיוון המוזיקלי השתנה. סטינג הזמין להקלטות קלידן מקנדה, ז'אן אליין רוסל, מבלי להתייעץ עם שני חבריו ללהקה, אנדי סאמרס וסטיוארט קופלנד. אותו קלידן היה גדל מימדים והאגו שלו היה גדול בהתאם.
עבור סאמרס, שעד אז היה האחראי לריפוד חטיבת הקצב עם הגיטרה שלו, הייתה זו פלישה גסה לטריטוריה שלו. הקלידן הציף, בעיניו, את השיר החדש של סטינג, EVERY LITTLE THING SHE DOES IS MAGIC.
קלידן זה ניגן בעבר ובהצלחה עם קאט סטיבנס ובהמשך ניסה את מזלו כמחליפו של ריק וויקמן בלהקת יס. אך האגו שלו, שעמו העיר לגיטריסט סטיב האו יותר מדי, גרם לו לקבל את הבעיטה בעכוזו.
סאמרס וקופלנד ניסו לשכנע את סטינג להוציא מהאולפן את רוסל אך הזמר / בסיסט היה נטוע בדעתו. לאחר שלושה ימים גם סטינג נשבר. רוסל נשלח לדרכו.
אבל הצרות לא עצרו פה. סאמרס וקופלנד רצו להביא גם משיריהם לאלבום אבל סטינג לא הסכים והחליט שהוא שר רק בשיריו. עבור סאמרס זה היה רגע קשה כי הוא חש שיש באמתחתו שירים טובים יותר מכמה שירים שסטינג כתב.
אחד הלהיטים הגדולים בתקליט הוא EVERY LITTLE THING SHE DOES IS MAGIC. סאמרס הסביר בהמשך כי השיר הזה "הוא שיר נהדר אך הוא רחוק מלהישמע שיר אמיתי של פוליס". את השיר הזה כתב סטינג עוד בימים הראשונים של ההיסטוריה, לפני שהלהקה נקראה פוליס ותיפקדה למעשה תחת השם STRONTIUM 90, כשהבסיסט בה היה מייק האולט, לשעבר מלהקת גונג.
להיט נוסף בתקליט היה SPIRITS IN THE MATERIAL WORLD, שלפי סאמרס הוא הושפע מג'ורג' האריסון. סטינג, שכתב את השיר בקלידים, התעקש שצליל הקלידים יהיה גם פה. שיר זה, כמו שם התקליט, הובא מכתביו של קוסטלר, שהאמין שהשפעות חיצוניות יכולות להרוס את רוחנו ולהגביל את החשיבה שלנו. ה"רוחות" עליהן כתב קוסטלר היו הפונקציות הגבוהות המולדות שלעתים קרובות הולכות לאיבוד ב"מכונה" שנוצרה על ידי ממשלות ותאגידים. סטינג: "חשבתי שבעוד שהתקדמות פוליטית חשובה לפתרון סכסוכים ברחבי העולם, יש היבטים רוחניים של ההחלמה שלנו שגם צריך לטפל בהם. אני מניח שעל ידי 'רוחני' אני מתכוון ליכולת לראות את התמונה הרחבה יותר, להיות מסוגל לצאת מהקופסה הצרה של ההתניה שלנו ולגשת לאותם אופני חשיבה גבוהים שעליהם דיבר קוסטלר. בלי זה, פוליטיקה היא רק הרטוריקה של כישלון".
האווירה באולפן לא הייתה קלה כבעבר ויום אחד מצא את עצמו סאמרס עומד שם כשמולו נמצא סטינג וצורח עליו כל קללה אפשרית שמצא להשתמש בה באותו רגע. שאר הנוכחים היו בהלם. סאמרס, שבקושי הצליח להתגבר על המצב הזה, נאלץ גם לקבל טלפון מביתו הרחוק ומעבר לקו בישרה לו אשתו שברצונה להתגרש ממנו. האיים הקריביים הפכו לפתע בעיניו למקום הכי מכוער עלי אדמות. בתחושה מזופתת הוא נאלץ להמשיך ולהקליט עם הלהקה.
כשהסתיימו ההקלטות חשו השלושה שיש בידם תקליט טוב, אך לא בטוח עד כמה הוא טוב. האלבום יצא והביקורות התלהבו לרוב. אבל משהו בתדמית הלהקה נסדק. לא עוד שלושת הבלונדינים המגובשים והחייכניים נתפסו בעיני התקשורת כי אם שלושה אנשים שבעיקר רבים זה עם זה.
האלבום המשיך להפתיע את המאזינים עם צלילים כסקסופונים, כלי מיתר ולצידם תמלילים ובהם ביקורת חברתית. השיר INVISIBLE SUN, למשל, מדבר על האלימות הגואה בצפון אירלנד. הבי.בי.סי מיהר להחרים את הקליפ של השיר.
הרולינג סטון התלהב מהאלבום והעניק לו ארבעה כוכבים, כשבכותרת הביקורת הוא פרסם "הפוליס חוקרים את עצמם". בביקורת נכתב כך: "אספרנטו היה אחד מאותם רעיונות טובים שפשוט לא הצליחו. הוא נועד כשפה בינלאומית שנכשלה כי העיצוב שלה נתן לילה לכל תרבות תוך שהוא לוכד את התשוקה של אף אחת מהן. לעתים קרובות הדבר נכון גם לגבי מוזיקת פופ המנסה לאחד את המשאבים של מדינות שונות. ניבים מקומיים, כאשר הם יוצאים מהקשרם, עלולים לאבד את הניצוץ הילידי שלהם עד שהם הופכים למגוחכים בהקשר פופ. הגשר שקבוצות רבות מנסות לבנות לעולם השלישי משתמש לעתים בהתנשאות. האלבום החדש של פוליס מבשר שהגיע הזמן לשנות ולאתגר הנחות ישנות. לאחר שראו את העולם, החבר'ה האלו מתחילים להסתכל מקרוב על עצמם".
ב-2 באוקטובר בשנת 1964 יצא באנגליה תקליט הבכורה של להקת הקינקס.
SIDE 1
1. Beautiful Delilah
2. So Mystifying
3. Just Can't Go To Sleep
4. Long Tall Shorty
5. I Took My Baby Home
6. I'm A Lover Not A Fighter
7. You Really Got Me
SIDE 2
1. Cadillac
2. Bald Headed Woman
3. Revenge
4. Too Much Monkey Business
5. I've Been Driving On Bald Mountain
6. Stop Your Sobbing
7. Got Love If You Want It
האלבום הוקלט בשלמותו במשך יומיים, באולפנים של חברת PYE. שישה שירים מקוריים והשאר גרסאות כיסוי, שנועדו לספק את השוק הבריטי, שהיה אז בענייני מוסיקת הרית'ם אנד בלוז. רבים ציינו מאז כי מדובר בתקליט שהורכב בחופזה רבה מדי. אבל עטיפת התקליט הייתה אפקטיבית ביותר, עם שם הלהקה שכתוב באותיות גדולות ומתחתיו ארבעה בחורים מגודלי שיער וחמורי סבר, כשהרקע האדום שולט מסביב.
לריי דייויס לא היה קל להקליט את האלבום הזה כי הוא לא אהב את העובדה שיש באולפן מפיק ברור (של תלמי) שאמור להגיד לו ולחבריו כיצד לנגן ולשיר. "הוא חשב שיוכל לעשות זאת טוב יותר ממני, אך הוא היה תקוע איתי לפי החוזה מול חברת התקליטים", אמר תלמי. דייב דייויס, האח הצעיר והגיטריסט הראשי, הודה שהמשפט היחיד שהוא זוכר מפיו של תלמי בהקלטות ההן היה: "אוף, לעזאזל. נו טוב, אף אחד לא ישים לב לטעות הזו...".
לכל אורך הצד הראשון נשמע שהקינקס מנסים לחקות אחרים, עד שמגיע לפתע השיר האחרון, YOU REALLY GOT ME, וטורף את הקלפים. מחט הפטיפון הייתה חייבת לאחר מכן לנוח קמעא עד שהוחלף הצד והיא המשיכה במסעה עם שירים מלהיבים, שעדיין נשמעים כמנסים לחקות טרנד של אחרים. יקח לריי דייויס עוד כמה אלבומים עד שיגיע למלוא כוחו כיוצר שירים וקונספטים.
עיתון NME פרסם אז בביקורתו: "נראה כי לריי דייויס יש יכולות רבות יותר מאשר לחקות להקות אופנתיות כמו THE FOURMOST ו- GERRY AND THE PACEMAKERS". בעיתון "דיסק" פורסם: "הקינקס מביאים שירים עם ניגודים שיוצרים עניין רב".
ה-2 באוקטובר בשנת 1970 היה יום קריטי לאלטון ג׳ון.
זה קרה ברויאל אלברט הול שבלונדון. אלטון בדיוק חזר מהופעות מוצלחות במועדון ׳טרובאדור׳ שבלוס אנג׳לס. באנגליה הוא עדיין היה אמן לא ידוע וברויאל אלברט הול הוא חימם להקת פולק-רוק ושמה פות׳רינגיי (FOTHERINGAY), עם הזמרת סנדי דני.
סנדי עזבה, זמן קצר לפני כן, את להקת פיירפורט קונבנשן. המפיק ג׳ו בויד, שהפיק את פיירפורט קונבנשן, התחנן בפניה שתפצח בקריירת סולו. סנדי לא רצתה בכך והעדיפה לחבור לבן זוגה, טרבור לוקאס, במטרה להקים להקה משותפת, פות׳רינגיי. בויד נאלץ להסכים, כדי לא להפסיד אותה. לוקאס פירק באותו זמן להקה בשם ECLECTION ואחת הסיבות שבגללן סנדי עזבה את פיירפורט קונבנשן הייתה בגלל רצונה לעבוד עמו.
בספטמבר 1970 ביקש בויד מחלק מחברי להקת פות׳רינגיי להגיע לאולפן כדי להקליט עם אלטון ג׳ון וזמרת בשם לינדה פיטרס (שבהמשך הפכה להיקרא לינדה תומפסון, עם נישואיה לגיטריסט ריצ׳ארד תומפסון) סשן ובו ביצועים שלהם לשירים שכתב הכישרון החדש שלקח תחת חסותו ושמו ניק דרייק.
הסשן נערך בשעות אחה״צ ואלטון ניגן בו מול האחרים גם שירים שהלחין. השאר התענגו והבינו כי מולם יוצר מיוחד. לקראת הופעתה של פות׳רינגיי הבינו חבריה שחסר להם אמן חימום להופעה ברויאל אלברט הול. ניק דרייק לא היה זמין. חברי פות׳רינגיי שניגנו בסשן ההוא עם אלטון המליצו עליו לסנדי דני וטרבור לוקאס.
לוקאס שמע על אלטון פה ושם, אך לא תהה על קנקנו וסמך על חבריו. הוא התקשר לאלטון והציע לו את עמדת החימום.
באותו ערב ברויאל אלברט הול הלכו סנדי דני וטרבור לוקאס לקהל כדי לצפות בהופעתו של אלטון. השאר חיכו מאחורי הקלעים כי כבר שמעו אותו בסשן ההקלטה וציפו לאותו דבר ממנו. אבל אלטון לא ריחם באותו ערב. הוא עלה לבדו לבמה וסחף את הקהל עם נגינה ייחודית בפסנתר, שירים נהדרים וכריזמה כובשת.
עם תום ההופעה ועם שאגות הקהל אצה סנדי אל מאחורי הקלעים כשהיא המומה ומזועזעת. היא מילמלה, 'כיצד אנחנו אמורים לעלות עכשיו לבמה?'. ההופעה שלה ושל להקתה הייתה מאכזבת בהתאם. אלטון עזב את המקום מיד אחרי הופעתו.
בינואר 1971 התפרסמו הסקרים שנערכו בעיתון המוסיקה הבריטי הנחשב, מלודי מייקר. סנדי דני נבחרה במקום הראשון כזמרת הטובה ביותר. הפעם ג׳ו בויד לא ויתר והורה לה לצאת לדרך כאמנית סולו. היא הקשיבה לו ופירקה את פות׳רינגיי.
ב-2 באוקטובר בשנת 1973 יצא אלבום חדש לאל סטיוארט ושמו "עבר, הווה ועתיד". באלבום זה מנגנים גם רוג'ר טיילור (המתופף של להקה חדשה יחסית ושמה קווין), ריק וויקמן (מלהקת יס), ונגני המנדולינות דייב סוורבריק (מלהקת פיירפורט קונבנשן) וחיים רומנו (מלהקת הצ'רצ'ילים שהפכה להיקרא ג'ריקו).
SIDE 1
1. Old Admirals
2. Warren Harding
3. Soho (Needless To Say)
4. Last Day Of June 1934
5. Post World War Two Blues
SIDE 2
1. Roads To Moscow
2. Terminal Eyes
3. Nostradamus
רומנו סיפר לי: ״מיד לאחר פירוקה של ג׳ריקו, הוזמנתי לסשן הקלטה באולפני טריידנט שבמרכז לונדון, עבור זמר עם בשם אל סטיוארט. הגעתי עם המנדולינה שלי לאולפן, והמתנתי בחדר ההמתנה עם נגן מנדולינה נוסף. אל סטיוארט נכח באולפן אך לא ניגש אלינו. בשלב מסוים קראו לנו להיכנס לתוך האולפן, הקלטנו כמה צלילים והתבשרנו שתפקידנו הסתיים וכי אנחנו יכולים ללכת. סטיוארט הודה לנו במילים ספורות ויצאנו משם לאוויר החופשי".
"ארבעת האלבומים הראשונים שלי שונים לגמרי מכל השאר", אמר סטיוארט. "תמיד התייחסתי אליהם כאל חניכת הקריירה שלי. התקליט, 'עבר, הווה ועתיד', הוא הראשון שאני באמת עומד בו על רגליי".
תקליט זה התקבל בחמימות עם המבקרים והמעריצים כאחד בבריטניה, במהלך 1974-1973. זה היה גם הראשון באלבומיו שהפליג מעבר לאוקיינוס האטלנטי, לארצות הברית - למרות שההפלגה ארכה שנה, והאלבום יצא שם בחברת תקליטים קטנה. "לקחנו את האלבום לכל החברות הגדולות, וכולם דחו אותו", נזכר סטיוארט. "חברת RCA צחקה ואמרה, 'אתה בטח מתבדח - שירים בני שמונה דקות על הפלישה לרוסיה?'...".
סטיוארט ימשיך כמובן ללטש את גישת הפולק-רוק שלו להפקות נוצצות שימכרו הרבה עותקים ויהפכוהו לאמן מבוסס יותר, אך המעריצים האדוקים לא יכולים לשכוח כלל את התקליט המיוחד הזה שאיגד בתוכו את העבר, ההווה והעתיד של אל סטיוארט.
ב-2 באוקטובר בשנת 1967 הופיעה להקת הדלתות במועדון STEVE PAUL'S SCENE בניו יורק.
זו תהיה הפעם האחרונה בה הלהקה תופיע במועדון קטן כמו זה. ההצלחה של הלהקה תזנק באופן מרשים וההופעות יהפכו מכאן והלאה להיות במקומות גדולים.
מאחורי הקלעים במועדון, פנו חברי הלהקה להתראיין לעיתון SAN FRANCISCI CHRONICLE ולהביע דעות.
ג'ים מוריסון: "אנחנו מופיעים הרבה יותר טוב במקומות קטנים. האלבום שהוצאנו הוא רק חלק ממי שאנחנו".
ריי מנזרק: "אנשים מתחילים להכיר אותנו בזכות האלבום. אבל כשהם רואים אותנו בהופעה, אז הם מבינים אותנו. המוזיקה שלנו מקצרת את קו המחשבה. זה מאפשר לתת הכרה לצוף חופשי". (נו טוב, מנזרק תמיד הפליג בתיאורים לגבי הדלתות).
ג'ים מוריסון: "אני רוצה להופיע במועדון בו נוכל להתערבב עם אנשים אחרים במהלך ההופעה. לעשות הופעה בה יהיה רק שולחן ענק אחד וכולם, כולל אנחנו, נשב סביבו ונדבר".
המראיין גם דיווח על ההופעה: "יש פה דרמה שדוחפת אותך היישר אל הקיר. ג'ים מוריסון מנצח על הכל ביד רמה ובקול המשלח רעמים חשמליים. זה תיאטרון אמיתי".
ההרצאה "הרוכבים בסערה - הסיפור האמיתי של להקת הדלתות", להזמנות: 050-5616459
ב-2 באוקטובר בשנת 1989 יצא תקליט חדש לניל יאנג ושמו FREEDOM.
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "נראה שסוף עשור באמת מוציא את הפחד והתיעוב אצל ניל יאנג. בשנת 1969 הוא נפרד ממורמר מהבטחת הסיקסטיז המטלטלת של שלום ואהבה עם הגיטרות הנסערות והייאוש של התקליט EVERYBODY KNOWS THIS IS NOWHERE. עשר שנים מאוחר יותר, ב- RUST NEVER SLEEPS הוא התייחס לדלקת המפרקים המתקדמת ולשאננות של כוכבי העל של רוק הסבנטיז עם שירים זועפים ואלימות של גיטרה, שלא לדבר על הפרובוקציה המכוונת על אלביס פרסלי וג'וני רוטן באותו שיר.
התקליט FREEDOM הוא הצליל של ניל יאנג שמסתכל שוב בכעס ובפחד. השירים מאוכלסים בפצועים מהלכים ועמוסים בתקוות נכזבות ובאביזרים לסמים. הבגידה היא הנורמה. יאנג זורק עליך את כל הכאב הזה, והוא מכה כמו דלי עם מי קרח בפנים. אתה בהלם בהתחלה, אחר כך כועס ולבסוף חש סוג של התרגשות נקמנית. התקליט מותיר אותך מותש ומלא כוחות, מבוהל ממה שעשינו ובכל זאת נחוש לתקן את זה. זוהי תפילתו של יאנג לניינטיז, תזכורת קשה לכך שלכל דבר עדיין יש מחיר. כולל לעשות רוק בעולם חופשי".
ב-2 באוקטובר בשנת 1969 נסע דייויד בואי, שלא מזמן עבר את מבחן הנהיגה, עם אמו ומנהלו לאולפני הבי.בי.סי, כדי להצטלם לתוכנית "טופ אוף דה פופס".
הוא לבש ז'קט בצבע כסף ומול המצלמות שר (עם פלייבק של כלי הנגינה) את להיטו, "ספייס אודיטי". הפקת התוכנית דאגה לעטר מסביב לדמותו של בואי צילומים מהחלל. התוצאה שודרה שבוע לאחר מכן ומאז כנראה נמחקה מהארכיב.
הרצאתי "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי", להזמנות 050-5616459
ב-2 באוקטובר בשנת 1975 יצא אלבום משותף לפרנק זאפה וקפטיין ביפהארט, ששמו BONGO FURY. זה הוקלט במאי 1975.
SIDE 1
1. Debra Kadabra
2. Carolina Hard-Core Ecstasy
3. Sam With The Showing Scalp Flat Top
4. Poofter's Froth Wyoming Plans Ahead
5. 200 Years Old
SIDE 2
1. Cucamonga
2. Advance Romance
3. Man With The Woman Head
4. Muffin Man
השנה היא 1975 וסיבוב ההופעות שפרנק זאפה ערך, לקידום תקליטו ONE SIZE FITS ALL, היה בעייתי למדי. המתופף צ'סטר תומפסון פרש לפני צאת ההרכב לסיבוב הופעות נוסף שתוכנן לאפריל ומאי של אותה שנה. למזלו הרב, מצא זאפה במהרה מתופף חדש, צעיר וסופר אנרגטי שיחליף אותו. שמו היה טרי בוזיו.
עם המתופף החדש הוקלטו שתי הופעות בטקסס, שחלקים מהן נכללו בתקליט BONGO FURY. כמו כן, ישנם בתקליט קטעים שהוקלטו עוד קודם לכן, עם תומפסון בתופים. כך שהתוצאה היא תקליט ובו שילוב של הקלטות בהופעה לצד קטעים אולפניים. זו הפעם האחרונה בה צויין כי מדובר בתקליט של להקת THE MOTHERS.
בסוף הסיבוב הזה נוצר קרע רציני בין זאפה וביפהארט. זו לא הפעם הראשונה בה השניים הסתכסכו. הם היו חברים בגיל הנעורים ושיתפו פעולה מוזיקלית בסוף הסיקסטיז, כשביפהארט התארח בתקליט HOT RATS של זאפה (בשיר WILLIE THE PIMP) ואילו זאפה הפיק את תקליטו המוטרף של ביפהארט, TROUT MASK REPLICA. היריבות בין השניים גרמה לפירוק השותפות. שנת 1975 קירבה ביניהם שוב אך לזמן קצר. ביפהארט היה אז בצרות. הוא חתם על כל חוזה אפשרי והגיע למבוי סתום בו נחסמה ממנו אפשרות להקליט או להופיע כאמן סולו. לפי גרסתו, הוא התקשר לזאפה להודיע לו שפרש מעסקי המוסיקה והאחרון יעץ לו לצאת מיד לסיבוב הופעות משותף.
הנה מה שאמר נגן כלי הנשיפה של זאפה, נפוליאון מרפי ברוק, על קפטיין ביפהארט: "אני אהבתי אותו. הוא היה חתיכת טיפוס. האופן בו הופיע על הבמה היה זהה לאופן בו התנהג בחיים הרגילים. אם ישבת לצדו, עם כוס קפה או תה, היית מקבל הגיון עם כל הסיפור שלו. אני אהבתי את זה. ביפהארט ידע כיצד למגנט את הקהל ומאד הערכתי את זה כאמן".
עיתון הרוק CREEM פרסם ביקורת על התקליט בשנת 1976: "זה אחד התקליטים הקלים יותר לעיכול של זאפה. מעריציו של קפטיין ביפהארט ודאי יתאכזבו. מהר מאד קולטים כי ביפהארט לא שר את התמלילים שלו אלא את המילים שזאפה דחף לתוך פיו. המוזיקה של זאפה מנוגנת להפליא אך אני עדיין עייף מהחמיצות שלו". ברולינג סטון פורסם: "זאפה, ביפהארט ושות' מבקשים מהמאזין לבצע את אקט האמונה האולטימטיבי: לקבל את התוקף של כל מהלך מוזיקלי שלהם. אבל התוצאה נטו היא חבילה מנותקת וצורמת של הרהורים שאני חושש שרוב המאזינים לא יוכלו להתמודד איתה; התקליט כל כך מעורבב מבחינה רעיונית עד שזה נראה בלתי אפשרי לשמר לכל אורכו את ריכוז המאזינים. בשנה זו, בה יצא אלבומו הכפול של לו ריד ('מוזיקת מכונת מתכת') קשה להכתיר את האלבום הזה כאלבום הגרוע ביותר, אבל...".
התקליט צעד באופן מינורי במצעד המכירות האמריקני, עם הגיעו למקום ה-66.
ב-2 באוקטובר בשנת 1978 יצא תקליט חדש ללהקת שיקגו ושמו HOT STREETS. זה רק אני שמרגיש פה את החלל הריק שהותיר אחריו טרי קאת'?
התקליט הזה סימן נקודת מפנה קריטית עבור הלהקה. זה היה האלבום הראשון לאחר אובדנו הטרגי של הגיטריסט המייסד, טרי קאת', שירה בעצמו בטעות בינואר אותה שנה. מותו טלטל את להקה ואילץ את חבריה להתמודד עם האתגר של להתקדם ללא אחד מכוחות היצירה המרכזיים שלה. HOT STREETS היה מבחן לחוסן ולנחישות של שיקגו להמשיך בקריירה בתוך סערה רגשית ושינוי משמעותי.
עבודת הגיטרה החזקה והשירה הייחודית והבלוזית של טרי קאת' היו מרכזיים בצליל של שיקגו מאז הקמת הלהקה. האובדן שלו הותיר חור פעור, לא רק מוזיקלית אלא אישית - קאת' היה כדמות האח הגדול לחברים האחרים, ומותו טלטל אותם עד היסוד.
הקלידן רוברט לאם חשב על הקושי להתקדם בלי קאת', ואמר, "היינו חסרי תחושה. מותו של טרי היה מעבר להלם, והיה קשה אפילו לחשוב על המשך. אחרי הכל, הוא היה הגיבור שלי. אבל בסופו של דבר, הרגשנו שאנחנו חייבים להמשיך את הלהקה עבור האוהדים שתמכו בנו כל כך הרבה זמן".
ההחלטה להמשיך לא התקבלה בקלות ראש. הלהקה ידעה שהחלפת קאת' תהיה בלתי אפשרית, אבל החברים עדיין היו צריכים גיטריסט שימלא את החלל האינסטרומנטלי. לאחר תקופה של אבל וחשבון נפש, הלהקה שכרה את דוני דאקוס, גיטריסט וזמר צעיר ומוכשר עם רקע ברוק. הסגנון של דאקוס היה שונה מזה של קאת', ולמרות שהוא לא הצליח לשחזר את התחושה הייחודית של קודמו, הוא הביא אנרגיה רעננה ללהקה. עבורי, באופן אישי, אין לשיקגו תחליף לקאת'.
המתופף, דני סראפין, בספרו: "כשהוא זיהה שאנחנו נאבקים, וולטר יטניקוף, נשיא CBS רקורדס בזמנו, המליץ על נגן גיטרה בשם דוני דאקוס. וולטר האמין שדוני יתאים בצורה מושלמת לשיקגו. הוא ניגן עם סטיבן סטילס בתחילת שנות ה-70 וגם שיחק בסרט 'שיער'. דוני הכיר כל שיר שלנו. קל היה לראות שיש לו גישה חיובית והוא בטוח ביכולותיו. הוא היה מיומן מאוד, אז הייתה לו הזכות להיות בטוח בעצמו. הוא לא רק היה גיטריסט מוכשר, כותב שירים וזמר שנראה שהשתלב היטב עם הדינמיקה של הלהקה, אבל גם היה נערץ על ידי המנהלים בחברת התקליטים. בכל זאת, הלהקה לבדה החליטה איזה גיטריסט מתאים לשיקגו. למרות שלדוני היה מראה טוב של כוכב רוק, לא הייתי בטוח שזה בהכרח דבר טוב. הלהקה שלנו לא עסקה במראה חיצוני ומעולם לא שמה את זה בראש סדר העדיפויות. למרות שלדוני היה את זה, קיוויתי למצוא מישהו עם צד אמנותי עמוק יותר וקצת פחות יש ראווה. בסופו של דבר, למרות כל החששות שהיו לנו, הלהקה שכרה את דוני.
למרות שעדיין נותרו שלוש שנים בחוזה של שיקגו עם חברת התקליטים קולומביה, ההנהלה ביקשה להשיג לנו עסקה טובה יותר. וולטר הבהיר שהוא רוצה שנישאר בחברה שלו לשארית הקריירה שלנו, במיוחד עכשיו כשהוא הביא לנו את דוני דאקוס לתוך הלהקה. במוחו, דוני עמד לעזור להוביל אותנו בחזרה אל הארץ המובטחת ושיקגו תהיה מוצלחת מתמיד. אבל בסופו של דבר, נעשה משא ומתן מחודש על חוזה ענק של חמישה תקליטים תמורת 28 מיליון דולר עם קולומביה רקורדס. הצלחנו להבטיח מקדמות מובטחות עבור כל אלבום בקרוב. מיותר לציין שזה היה יום המשכורת הגדול ביותר שהיה לי אי פעם".
אז התקליט החדש ייצג שינוי קולי עבור שיקגו לא רק בגלל היעדרותו של קאת' אלא גם בגלל מגמות מוזיקליות משתנות. סוף שנות ה-70 נשלטו על ידי דיסקו ורוק רך יותר, ושיקגו, כמו להקות רבות של התקופה, החלה להסתגל לטרנדים הללו. הפקת האלבום, בפיקוחו של פיל ראמון - שעבד עם אמנים כמו בילי ג'ואל ופול סיימון - נטתה לעבר צליל חלקלק וידידותי יותר לרדיו.
שירים כמו ALIVE AGAIN, הפותח את האלבום, משקפים את הנחישות של הלהקה להמשיך להתקדם. זה היה השיר הראשון שהלהקה הקליטה עם דאקוס והוא נכתב על ידי הטרומבון ג'יימס פאנקוב כביטוי לרגשות הלהקה לאחר מותו של קאת'. עם הקצב האופטימי שלו והמילים מלאות התקווה, השיר מסמל את הנחישות של שיקגו לשרוד כלהקה. פאנקו הסביר בראיון, "השיר הזה היה ממש על כך שאנחנו עומדים על הרגליים ומבינים איך להמשיך. היינו הרוסים, אבל היינו צריכים למצוא דרך להמשיך".
מפגשי ההקלטה היו טיפוליים ומאתגרים כאחד. ללא נוכחות הגיטרה של קאת', הלהקה נאלצה להסתגל לסגנון המלוטש יותר של דאקוס. כחבר חדש יחסית, דאקוס התמודד עם הלחץ של הצטרפות ללהקה מבוססת ומצליחה במהלך תקופה של אבל עמוק. ההשתלבות שלו הייתה חלקה ברמה הטכנית, אבל מבחינה רגשית, התהליך היה עמוס.
פיטר סטרה, בסיסט הלהקה ואחד מזמריה הראשיים, הודה מאוחר יותר במתיחות במהלך תהליך ההקלטה: "זה היה קשה. היה הדבר הזה שלא נאמר - כמו, 'איך אנחנו יכולים לעשות את זה בלי טרי?' דוני היה נהדר, אבל זו הייתה הסתגלות ענקית, וכולנו עדיין נרתענו ממותו של טרי".
למרות האתגרים הללו, השפעתו של פיל ראמון כמפיק דחפה את הלהקה לצליל מהודק וממוקד יותר, ועזרה לה ליצור תקליט שהיה כדאי מבחינה מסחרית. עם זאת, כהונתו של דאקוס בלהקה תהיה קצרת מועד. הרגישויות היותר פופ-רוקיות שלו לא השתלבו במלואן עם שאר החבורה. למרות היותו כוכב גם כחלק מצוות השחקנים של הסרט "שיער", זה לא עזר לו עם שיקגו.
כפי שסיכם רוברט לאם שנים לאחר מכן, "רוחו של טרי הייתה איתנו לאורך כל היצירה של HOT STREETS. ידענו שלעולם לא נוכל להחליף אותו, אבל האלבום היה הדרך שלנו לחלוק לו כבוד ולהראות שאנחנו עדיין יכולים ליצור משהו משמעותי".
מתופף הלהקה, דני סראפין, בספרו: "כדי לקדם את התקליט החדש, הוצעה דרך ייחודית לעשות זאת כדי להציג את ההרכב החדש של שיקגו לעולם. שכרנו את המלחין ביל קונטי (המפורסם בזכות נעימת הנושא שלו לסרט רוקי) להלחין פתיח מכל הלהיטים של שיקגו ולנצח על תזמורת מלאה שתנגן מאחורינו בתיאטרון היווני בלוס אנג'לס. הובאו גם רקדני בלט לבצע כוריאוגרפיות לכל שיר. הכל נראה חלומי. התכוננו לצאת ולהופיע בלייב בפעם הראשונה בלי טרי. חיכיתי להתעורר ולגלות שזה באמת לא קורה. לא הייתי כל כך עצבני לפני הופעה מאז פתיחת ההופעות שלנו לג'ניס ג'ופלין וג'ימי הנדריקס. לאחר סיום הפתיח והרקדנים שעזבו את הבמה, הכל החשיך כשנכנסנו לבמה. כשסוף סוף פרצנו עם השיר ALIVE AGAIN מהאלבום החדש שלנו, הקהל התפרץ. שם השיר אמר הכל. אנחנו קמנו מאפר מותו הטראגי של טרי".
ב-2 באוקטובר בשנת 2000 יצא אלבום חדש ללהקת רדיוהד ושמו KID A. מי שציפו ל"אוקיי קומפיוטר" נוסף - קיבלו בעיטה חזקה. וכמה שאני אוהב את זה!
כשיצא האלבום אז, הוויכוחים סביבו היו רמים - האם זו יצירת מופת? האם זו תרמית? האם זה יעמוד במבחן הזמן? האם רדיוהד שיחקה אותה פה? האם היא עבדה על המעריצים? האם זה באמת קורה? אחרי שהאבק שקע היה ברור להרבה מהמתווכחים - מדובר בקלאסיקה מיוחדת וחסרת פשרות.
זה היה שינוי ברור בצליל של הלהקה, ודחה את סגנון הגיטרה והרוק שהגדיר את אלבומיה הקודמים. היה זה מעבר אל מחוז של מוזיקה אלקטרונית, צלילים ניסיוניים ומילים סתמיות ומופשטות. יצירת האלבום פורץ הדרך הזה הייתה הכל חוץ מפשוטה, ושיקפה את המאבקים הפנימיים של הלהקה, החיכוך היצירתי והרצון לחדש.
לאחר ההצלחה המאסיבית של האלבום OK COMPUTER, שיצא בשנת 1997, הלחץ על רדיוהד לעקוב אחריו עם משהו חזק באותה מידה היה עז. סולן הלהקה, תום יורק, מצא את עצמו מותש מתשומת הלב התקשורתית המתמדת. הוא סבל מחסימה בכתיבת שירים, לא בטוח לאיזה כיוון הלהקה צריכה ללכת הלאה. מאוחר יותר תיאר יורק את התקופה הזו כאחת של ניכור ובלבול. בראיונות הוא הזכיר סלידה גוברת ממוזיקה מסורתית מבוססת גיטרה, ואמר: "לא רציתי לעשות עוד אלבום גיטרה. זה פשוט נראה לי חסר טעם".
התסכול הזה הוביל את יורק לחקור השפעות חדשות, כולל חלוצי מוזיקה אלקטרונית מגרמניה כגון קראפטוורק, CAN ו-!NEU. הוא הוקסם מהאפשרויות של מחשבים וסינטיסייזרים, מה שסימן סטייה רדיקלית מגישת כתיבת השירים הקודמת שלו. שינוי הכיוון גרם למתחים בתוך הלהקה. האחרים היו רגילים לשיטה אורגנית יותר ושיתופית ליצירת מוזיקה, שבה כל חבר תרם לעיבוד. כעת, הקסם של יורק ממוזיקה אלקטרונית יצר פער בינו לבין שאר חברי הלהקה, כשהם נאבקו להסתגל לסאונד החדש שחזה.
לפעמים, הלהקה מצאה את עצמה עובדת בבידוד. יורק היה מייצר סקיצות של שירים באמצעות תוכנת מחשב כמו PRO TOOLS, המשלבת מקצבים מקוטעים. ג'וני גרינווד הגיטריסט הפך אותם לגורם מרכזי בעיצוב הצליל, כשהוא צולל לעולם הסינטיסייזרים. הוא חקר כיצד לשלב אלמנטים אלקטרוניים מבלי לנטוש את הזהות המרכזית של הלהקה. קולין גרינווד נזכר בראיונות מאוחרים יותר, "היו הרבה חיכוכים באותה תקופה. היינו צריכים להבין איך אנחנו עושים תקליטים בדרך כלל. זה היה כאילו אנחנו מדברים בשפה מוזיקלית חדשה, אבל זה גם היה מרגש".
הלהקה נמנעה בכוונה מגישה מסורתית להקלטה. המפיק נייג'ל גודריץ' שיחק תפקיד מפתח בכיוון הקולי של האלבום, ודחף את הלהקה לאמץ את הדבר הלא-צפוי. גודריץ', המכונה לעתים קרובות "החבר השישי" של רדיוהד, עזר למזג את הנטיות האלקטרוניות של הלהקה עם הרקע הרוקי שלה.
הוא עודד לעשות אימפרוביזציה באולפן. יורק, במיוחד, קיבל השראה מג'אז ומוזיקת אווירה, וקרא ללהקה לתת לשירים להתפתח באופן טבעי במקום לדבוק במבני שירים מסורתיים. זה בא לידי ביטוי בקטעים כמו EVERYTHING IN ITS RIGHT PLACE, שהתחיל בלופ פסנתר מהפנט והקולות הקצוצים של יורק. השיר, נטול פזמון מסורתי, הדגים את היציאה מכתיבת שירים קונבנציונלית שאפיינה את האלבום הזה.
גם תפקידו של ג'וני גרינווד בניסויים גדל באופן משמעותי בתקופה זו. השימוש שלו ב-ONDES MARTENOT, כלי אלקטרוני מוקדם, הפך לסימן ההיכר של הסאונד המפחיד והזר של האלבום. גרינווד שילב גם דגימות, עיוותים ולופים, ויצר טקסטורות שטשטשו את הקווים בין אורגני לסינטתי.
אחד ההיבטים הבולטים ביותר של KID A היה היעדר כמעט מוחלט של גיטרות. זה גרם להרבה מעריצי להקה עד אז להזדעק. עבור להקה שבנתה את המוניטין שלה בסצנת הרוק האלטרנטיבי, זה היה מהלך נועז ומסוכן. יורק הסביר את החלטתו בראיון מאוחר יותר: "הגיטרה הרגישה כמו מחסום. הייתי צריך למצוא דרך חדשה לבטא את עצמי. התחמקתי בכוונה מנרטיב. רציתי לראות מה יקרה אם המשמעות לא תהיה ברורה - אם זה יהיה יותר כמו חלום".
כאשר האלבום שוחרר, זה חילק את המבקרים והמעריצים כאחד. היו שהכתירו את זה כיצירת מופת מהפכנית, בעוד שאחרים מצאו את זה מנוכר וקשה להבנה. הסירוב של האלבום לענות על ציפיות המיינסטרים, הניסויים האלקטרונים שלו והיעדר סינגלים ידידותיים לרדיו היו מזעזעים עבור רבים שבאו לאהוב את רדיוהד על עבודתם הקודמת והנגישה יותר. אני זוכר כיצד אנשים סביבי טענו שהלהקה איבדה את זה. משום מה, זה גרם לי לאהוב את הלהקה, שעד אז לא נכנסתי אליה - אולי בגלל עודף הערצת ההמונים כלפיה.
במבט לאחור, ג'וני גרינווד ציין: "זה היה קשה לעשות זאת בזמנו, אבל עכשיו זה מרגיש כאילו עשינו את הדבר הנכון. היינו צריכים להרוס את מה שהיה לנו קודם כדי ליצור משהו חדש".
הרולינג סטון העניק לאלבום בזמנו ארבעה כוכבים והסביר: "הרצועה הראשונה באלבום הרביעי של רדיוהד נקראת 'הכל במקומו הנכון'. למעשה, שום דבר בשיר לא נשמע כאילו הוא נמצא במקומו הנכון. פסנתר חשמלי צועד במעגלים אריתמיים, כשהוא חוצה צפצופים של סינטיסייזר אסטמטי ופרצי מכונה חודרניים. הקול המימי של הזמר תום יורק מחלחל פנימה ומחוץ לטווח שמיעה כמו שירת לוויתן. והמילים, כמו שהן, פשוט תלויות באוויר כמו בלוני מחשבה של קומיקס: 'אתמול התעוררתי מוצץ לימון...יש שני צבעים בראש שלי.... מה זה הדבר שהיא ניסתה לומר?'
זה פופ? רדיוהד הם להקת רוק: הגיטריסטים ג'וני גרינווד ואד אובריאן, הבסיסט קולין גרינוו, המתופף פיל סלוויי ויורק בקול ובמילים. שלושת האלבומים הראשונים של הלהקה הבריטית - כולם מותחנים קלאסיים-רוקיים, הרפתקאות נוצצות במסורת הרדיקלית-פופוליסטית של הביטלס בסוף שנות ה-60; פינק פלויד המוקדמת, ו-REM (בכל תקופה). אבל KID A הוא כולו מטושטש. זהו סוג של רוק וירטואלי שבו השורשים נחתכו, והשפה הפורמלית התעוותה ובחלק מהשירים נזרקה לגמרי. אם אתם מחפשים שמחה מיידית והגדרה קלה, אתם שוחים במרק הלא נכון.
אבל כל הפואנטה פה היא שאין דברים בטוחים, בפופ או בכל דבר אחר. בצ'אט אינטרנט לאחרונה, טען יורק שכותרת האלבום מתייחסת ל'השיבוט האנושי הראשון - אני בטוח שזה כבר קרה'. למרות כל חוסר האמינות לכאורה של זה, KID A היא למעשה אופרת חלל צלולה על עתיד סביר - דור שגדל כמו צמחים.
אבל זה פופ, מוזיקה של ערמומיות וכאב כנה, וזה ירגיש טוב מתחת לעור שלכם ברגע שתיתנו לזה להגיע לשם. יש גם מוסר השכל לשובבות הזו: שילד מיוצר, מטבעו או מטפחו, אינו ילד כלל. זה מוצר".
ב-2 באוקטובר בשנת 2017 מת טום פטי. בן 66 במותו.
פטי לקה בדום לב בביתו במאליבו, קליפורניה, והועבר למרכז הרפואי UCLA, שם לא ניתן היה להחיותו. מותו נקבע בשעה 20:40 עם בני משפחה, חברים וחברי להקה שנכחו בבית החולים. עבור מיליונים, הוא סימל את היופי שברוק'נ'רול.
להיטיו היו רבים והוא נכנס להיכל התהילה של הרוקנרול בשנת 2002. בארצנו, הוא הוכנס להיכל שכזה כשהופיע לפני בוב דילן וגנב לו את הבמה (דילן, מצדו, לא סיפק אז את הסחורה).
הייתה התרסה הן במילותיו והן בבחירות הקריירה שלו. "הפכתי את הכעס לשאפתנות", אמר לאחד המראיינים. "כל סוג של עוול היה מקומם אותי. לא יכולתי להכיל את עצמי".
בסוף שנות השמונים, פטי התחבר עם כמה מחבריו הבכירים והמשפיעים כדי ליצור את הטראוולינג ווילבוריז. אלו היו בוב דילן, ג'ורג' הריסון, ג'ף לין ורוי אורביסון.
בוב דילן הגיב מיד לדיווחים על מותו של פטי בהצהרה: "אלה חדשות מזעזעות ומחרידות. חשבתי שזה העולם של טום. הוא היה נגן נהדר, מלא באור, חבר, ולעולם לא אשכח אותו”.
אם פטי היה מלא באור, הרי שבילדותו האור לא היה חזק. הוא היה ילדם הראשון של ארל פטי, סוכן ביטוח, וקתרין אייברי. ילדותו לוותה במכות תכופות מאביו. הוא היה גרוע בלימודים, אך פנה למוזיקה, קיבל את הגיטרה הראשונה שלו בשנת 1962 וזמן קצר לאחר מכן, בהשפעת הביטלס, צימח שיער ארוך ועבר לגיטרה חשמלית. הוא הצטרף ללהקתו הראשונה, SUNDOWNERS, באמצע שנות השישים ועד מהרה הופיע לרוב. מותו היכה רבים בתדהמה. לאחר חודשים של ספקולציות, נקבע כי פטי מת ממנת יתר בשוגג של תרופות שהובילה לכשל רב-מערכתי. משפחתו מסרה כי פטי קיבל תרופות לטיפול באמפיזמה, בעיות ברכיים ושבר בירך. מחלת העורקים הכליליים של פטי הייתה בעיה מתמשכת לאורך כל סיבוב ההופעות האחרון שלו. אשתו של פטי כתבה בהצהרה: "משפחתנו ישבה הבוקר יחד עם הבוחן הרפואי ממשרד חוקר מקרי המוות והתבשרנו על הניתוח הסופי שלהם שקבע שטום פטי מת עקב מנת יתר של תרופות כתוצאה מנטילת מגוון תרופות.
לרוע המזל גופתו של טום סבלה ממחלות קשות רבות, כולל אמפיזמה, בעיות בברכיים ובעיקר משבר בירך. למרות הפציעה הכואבת הזו הוא התעקש לשמור על מחויבותו לאוהדיו והוא הופיע במשך 53 הופעות עם שבר בירך וכפי שעשה, זה החמיר לפציעה חמורה יותר. ביום מותו נודע לו כי הירך שלו גמורה וההרגשה שלנו היא שהכאבים הבלתי נסבלים שחש היו הגורם לשימוש יתר שלו בתרופות.
כמשפחה אנו מקווים שבדרך כלשהי הדו"ח הזה יכול להציל חיים. אנשים רבים אינם מבינים את עוצמתן ואת אופיין הקטלני של תרופות אלו וממהרים ליטול מהן לשכוח כאבים.
אנו יודעים כעת בוודאות שהוא עשה את מה שהוא הכי אהב, בפעם האחרונה, כשהופיע עם להקת הרוק שלו, שאין דומה לה, למעריציו הנאמנים בסיבוב ההופעות הגדול ביותר בקריירה שלו בת 40 פלוס. הוא היה גאה מאוד בהישג הזה בימים שלפני מותו.
אנו ממשיכים להתאבל אתכם ולהתפעל מההשפעה של טום פטי ושוברי הלבבות על המוזיקה בעולם. אנו מודים לכולכם על אהבתכם ותמיכתכם בחודשים האחרונים. נשמח אם תוכלו לכבד את הפרטיות של כל משפחת "שוברי הלבבות" בתקופה קשה זו".
ב-2 באוקטובר בשנת 1969 המשיך הבי.בי.סי עם החרם שהטיל על להיט האנחות של סרז גיינסבורג וג'יין בירקין - JE T'AAIME… MOI NON PLUS.
ג'וני סטיוארט, מפיק תכנית הלהיטים הבריטית המצליחה, טופ אוף דה פופס, הכריז אז שגם אם השיר הזה יגיע למקום הראשון באנגליה, הוא ידאג לא להשמיעו. "אם זה יקרה והשיר יגיע למקום הראשון, אשמיע לצופים את הגרסה האינסטרומנטלית שעשה ההרכב SOUNDS NICE. כבר פניתי לחברי אותו הרכב, ואם הם יהיו פנויים באותו שבוע בו זה יקרה - הם יבואו להצטלם אצלי, במקום סרז' גיינסבורג".
פיליפ סולומון, המנהל של חברת MAJOR MINOR שלקחה על עצמה את שיווק התקליטון לאחר שחברת התקליטים פיליפס (בה היה חתום הצמד הגונח) סירבה לטפל בזה: "אם הם יעשו כך בטופ אוף דה פופס, זה יפגע בי אישית וכנראה שאפעל מבחינה משפטית. הבי.בי.סי משלם 5,000 ליש"ט בשביל לעשות שימוש במצעדים ועכשיו הוא לא משתמש בהם. אני אעמוד נחרצות נגד השמעת הגרסה האינסטרומנטלית".
שבוע לאחר מכן הגיע השיר למקום הראשון במצעד הבריטי
גם אצלנו הגיע השיר למקום הראשון בגלי צה"ל
גם זה קרה ב-2 באוקטובר.
- בשנת 1965 הופיעה להקת 'מנפרד מאן' בצ'כוסלובקיה. האירוע הפך אותה ללהקה הראשונה בתולדות הרוק המערבי שהופיעה שם.
- בשנת 1945 נולד דון מקלין.
- בשנת 1967 נעצרו רוב חברי להקת גרייטפול דד בסן פרנסיסקו באשמת אחזקת מריחואנה. בשעה 15:30 פרצו שוטרים לבית המגורים של הלהקה. מאז נטען שהייתה זו הלשנה. גיטריסט הלהקה, ג'רי גרסיה, לא נכח בזמן הפשיטה וניצל מהמעצר.
- בשנת 1983 נפצעה אנייטה פאלסקוג (הבלונדינית מלהקת אבבא) בתאונת מכונית בשבדיה וספגה זעזוע מוח.
- בשנת 2018 מת ג'ף אמריק, טכנאי ההקלטה שידוע בעיקר במה שעשה באולפן עם הביטלס. בן 72 במותו.
- בשנת 1973 הופיעה לד זפלין בבודוקאן, בטוקיו יפן. לאחר שסיימו את הקלטת אלבומם החמישי, HOUSES OF THE HOLY, חזרו חברי לד זפלין כדי להעניק לקהל המקומי שש הופעות. הראשונה מהן נערכה ביום זה באולם בודוקאן. את הערב בבודוקאן פתח המנחה המקומי, מר גורו איטוי, ואחריו העניקה הלהקה הופעה אנרגטית עם סדר שירים שונה ממה שהיה לה לתת עד כה. השיר ROCK AND ROLL נבחר כקטע הפותח והשיר COMMUNICATION BREAKDOWN בוצע רק בהופעה זו מכל ההופעות בסיבוב היפני הזה.
- בשנת 1976 התארח ג'ו קוקר בתכנית SATURDAY NIGHT LIVE בשיר FEELIN ALRIGHT. לצידו הופיע ג'ון בלושי שחיקה אותו באופן מושלם. שניהם אף לבשו את אותה התלבושת. קוקר האמיתי נראה בתוכנית (בכוונה...) רגוע יותר בתנועותיו מבלושי.
- בשנת 1955 נולד פיל אוקי, סולן להקת הגל החדש הבריטית "הליגה האנושית". התסרוקת יוצאת הדופן של אוקי עוררה תשומת לב באייטיז כמעט כמו המוזיקה שלו ושל הלהקה.
- בשנת 1968 תבעה חברת התקליטים מוטאון את שלישיית כותבי הלהיטים שלה HOLLAND - DOZIER - HOLLAND על כך שהשלישייה דרשה להעלות את שכרה ואף הוסיפה שלא ייכתב שום שיר עד שהתנאי יסופק. לבסוף שוחררו שלושת הכותבים ממוטאון ועברו להקמת חברות משלהם בשם INVICTUS ו- HOT WAX.
- בשנת 1975 הופסקה הופעה של ברוס ספרינגסטין בתיאטרון UPTOWN שבמילוואקי. זאת בגלל חפץ חשוד שהונח באיזור. ספרינגסטין פרש למלון שלו, שם שתה כמה כוסות וחזר לאחר שהעניינים נרגעו.
- בשנת 1995 יצא האלבום השני של להקת אואזיס ושמו WHAT'S THE STORY) MORNING GLORY).
ב-2 באוקטובר בשנת 1979 יצא תקליטה השני של להקת פוליס, ששמו REGGATA DE BLANC, שהניב להיטים כמו 'הודעה בבקבוק' ו'הולכים על הירח', כשמסביבם שירים נפלאים אחרים (וקטע נושא אינסטרומנטלי חזק).
גיטריסט הלהקה, אנדי סאמרס, סיפר על התקליט בספרו האוטוביוגרפי: "הפעם היה קל יותר להקליט תקליט כי שלושתנו כבר אחזנו בזהות ברורה כלהקה, כמו גם בסאונד מקורי. סטינג הפך באופן ברור לכותב השירים המרכזי והביא איתו שירים נפלאים כמו MESSAGE IN A BOTTLE ו- BRING ON THE NIGHT. היה לנו תהליך בו למדנו את עיקר השיר ואז ניגשנו לעבד אותו כדי להביא אותו לצליל של פוליס, שהוא מהודק אך מאוורר. ההקלטות לתקליט זה באו עם ציפיה והתלהבות. בדיוק הפכנו להקה אמיתית וממש נהנינו לנגן יחדיו. כיאה לשלישיה, חיפוש צלילים נפל על כתפיי ואז מצאתי את עצמי מתעסק עם אפקטים כמו פליינג'ר, פייזר, קומפרסור, פאז שאת כולם העברתי דרך אפקט ושמו ECHOPLEX. השתמשתי בעיקר בגיטרת פנדר טלקאסטר כי היא הייתה זו שעבדה הכי טוב עבורי. הקלטת התקליט הספציפי הזה נשארה מאז כאחד הרגעים הטובים בהיסטוריה שלנו כלהקה".
סטיוארט קופלנד, "פשוט נכנסנו לאולפן ואמרנו, 'אוקי, למי יש את השיר הראשון לעבוד עליו היום?' אפילו לא התאמנו עליהם לפני שנכנסנו. כבר הכרנו היטב זה את זה".
סטינג: "זה המקום שבו הכל נדבק היטב. כל כך הרבה קרה בכתיבה ובשירה שלי, הנגינה של סטיוארט ואנדי, ופתאום הכל השתלב. היו לנו השפעות רגאיי אבל הכנסנו לזה את התשתית שלנו עד שזה היה חלק מהסאונד שלנו ואי אפשר באמת לקרוא לזה רגאיי יותר. זו הייתה בדיוק הדרך שבה ניגנו. אני חושב שהאלבום הזה היה הרגע המיוחד בשבילנו".
בניגוד לרצון חברת התקליטים, שרצתה לצייד את הלהקה המבטיחה באולפן גדול יותר ובמפיק מפורסם יותר, בחרו חברי פוליס להקליט שוב באולפן "סארי סאונד" עם נייג'ל גריי. התקציב הקטן (בין 6,000 ל-9,000 ליש"ט) כוסה בקלות מרווחי מכירות האלבום הקודם והבטיח כי לחברת התקליטים לא תהיה שליטה על יצירת מוזיקת הלהקה. ההקלטות הלכו כה מהר שהלהקה ביטלה שבועיים נוספים באולפן שנקבעו לה.
השיר WALKING ON THE MOON החל להיכתב לאחר שסטינג בילה בפאב עם המלחין הגרמני, אברהרד שואנר. השניים שיתפו פעולה לפני כן באלבום נהדר של שואנר והפכו חברים קרובים. לאחר לילה של שתיית שנאפס מרובה, חזר סטינג השיכור לחדר המלון שלו במינכן, כשקצב מלודי חדש צץ בראשו. הוא החל למלמל איתו את המילים WALKING ROUND THE ROOM, בעודו מסתובב בחדר בנסיון לשמר את הרעיון. למחרת הוא הבין שהמילים על סיבובים בחדר הן מטופשות והחליט לשנות אותן להליכה על הירח. השיר, עם המילים הכביכול חלליות (שהן למעשה תחושותיו של סטינג בעת סיבוב הופעות) והמקצב האווירתי בהתאם, שודרו לא הרף גם ברדיו הישראלי. אני זוכר זאת היטב, כמו גם את הקליפ שראיתי בטלוויזיה בשחור לבן בביתי, עם שלושת חברי הלהקה שצולמו במרכז החלל ע"ש קנדי בפלורידה.
המתופף, סטיוארט קופלנד, השתמש בתיפופו בהקלטה ברכיב שנקרא ROLAND RE-201 SPACE ECHO אותו רכש בחנות כלי הנגינה המובילה "מאני'ס" בניו יורק. לאחר מכן טען קופלנד שלהקת U2 הושפעה ממה שהוא עשה בשיר והשתמשה גם היא ברכיב זה כדי ליצור את הצליל המיוחד שלה.
השיר MESSAGE IN A BOTTLE הוא על בחור תקוע באי נידח. יום אחד הוא מוצא בקבוק, מכניס אליו הודעה וזורק אותו לים בתקווה שמישהו ימצא אותו ויבוא להציל אותו. הוא מתרגש להתעורר בוקר אחד ולמצוא המון (מאה ביליון, לפי ספירתו) בקבוקים על החוף, ומוכיח שיש הרבה נפשות אחרות כמוהו. סטינג: "אני חושב שהמילים עדינות ומעוצבות כדי לגרום לאנשים להבין משהו ולא רק לשיר אותו. זו מטאפורה שמורכבת בצורה חכמה". אנדי סאמרס, סיפר כי זה השיר הטוב ביותר שלו בלהקה, מבחינת נגינת גיטרה. השיר הגיע למקום הראשון בבריטניה ב- 29 בספטמבר 1979 ונשאר בפסגה שלושה שבועות. בארה"ב זה היה פחות מוצלח והגיע רק למקום ה-74 במצעד.
סטינג על השיר, בספר השירים שלו: "הייתי מרוצה שכתבתי שיר עלילתי עם התחלה, אמצע ואיזו רזולוציה פילוסופית בפסוק הסופי. אם הייתי כותב שירים מתוחכם יותר, כנראה שהייתי מאיר את שינוי מצב הרוח הזה על ידי עריכת מודולציה של הפסוק השלישי לסולם אחר. אבל זה בכל מקרה עבד".
סטיוארט קופלנד הוסיף להקלטה הבסיסית כמה צלילי מצילות ותוף סנר. הוא התחרט על כך בהמשך. "פשוט הגזמתי. איפה אנדי (סאמרס) היה כשהיינו צריכים אותו? כי בדרך כלל אנדי היה זה שהגביל את הפינוק שלנו. כנראה שהוא יצא אז מהאולפן".
הראשון ששמע את ריף הגיטרה לשיר הזה לא היה אדם בכלל, אלא הכלב של סטינג. "נהגתי לנגן את זה שוב ושוב לכלב שלי בדירת המרתף שלי והוא היה בוהה בי במבט חסר תקווה שיכול להיות לכלבים כשהם מחכים להליכה שלהם בפארק. האם זה היה המראה חסר התקווה שעורר את הרעיון של הבקבוק? אני לא יודע, אבל השיר נשמע כמו להיט מהרגע הראשון. הכלב סוף סוף קיבל את ההליכה שלו, והשיר הזה היה הראשון שלנו בצמרת המצעד בבריטניה".
ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט: "אותם אנשים ששללו את אלבום הבכורה של הפוליס - בהתייחסות לניצול השלישייה את הגל החדש - ימצאו הרבה באלבום זה כדי להצדיק האשמות על חזרה. הלהקה מפגינה שוב את אותה גישה ערמומית שהפגינה באלבום הראשון.
יש מספיק חיים בתקליט החדש בכדי לגרום לך לחשוד שתדמית המשטרה הזו היא של ניתוק עילי, כמו זה בדמותו של אייקון המוד שמגלם סטינג בסרט קוואדרופניה. שום דבר בתקליט הזה לא קליט מיד כמו 'רוקסן' של השנה שעברה, עם צחקוק המבוא ומקהלת הפופ-הרמוניה, אבל כמעט כל הלחנים לוכדים אותך בסופו של דבר. זוהי דוגמה מושלמת מדוע תמיד מצאתי את המשטרה פחות פוגענית ממעצר".
"יום בחיי חיפושיות"- 2 באוקטובר
1960 - הופעה במועדון אינדרה בהמבורג.
1962 - הופעת צהריים במועדון קאברן בליברפול.
1964 - הביטלס הוזמנו להקליט הופעה בתוכנית הטלוויזיה האמריקנית המשפיעה SHINDIG. הלהקה כבר חזרה הביתה מסיבוב ההופעות הראשון שלה בארה"ב, אז המפיק ג'ק גוד טס לבריטניה כדי ליצור מהדורה מיוחדת עם הביטלס. יום זה נקבע לחזרות, לקראת ההקלטה למחרת. הביטלס היו בראש רשימת האמנים שכללה גם את סנדי שו, פי.ג'יי פרובי, שלישיית קארל דנבר, טומי קוויקלי, סאונד אינקורפורד ולין קורנל.
מכיוון שזו הייתה הפקה אמריקאית, גוד לא הצליח להשתמש באולפנים הקשורים ל-BBC או ל-ITV, אז החזרות והצילומים התקיימו באולפן גרנוויל העצמאי.
יוצא לאור באנגליה ספרו האוטוביוגרפי של בריאן אפשטיין ושמו A CELLARFUL OF NOISE. ספר זה מטוייח ולא מגלה את כל האמת, בין השאר כי נכתב למעשה על ידי דרק טיילור ולא על ידי אפשטיין. חברי הביטלס גיחכו מאחורי גב מנהלם וטענו שיותר מתאים לקרוא לספר בשם A CELLARFUL OF BOYS. הם ידעו היטב את מעלליו הנסתרים.
1967 - מקליטים באופן מס' 2 באולפני EMI. הסשן הזה, שהתחיל ב-22:00 והסתיים ב-2:30 בבוקר שלמחרת, הושקע עבור מיקס מונו אחרון לשיר YOUR MOTHER SHOULD KNOW ולטייקים הראשונים של השיר HELLO GOODBYE, שנכתב מאוחר מדי לסרט MAGICAL MYSTERY TOUR ויופיע רק במהלך הקרדיטים בסיום. במקום זאת הוא נועד להיות התקליטון הבא של הביטלס.
1968 - מקליטים את השיר HONEY PIE באולפני טריידנט בלונדון. לאחר שהוקלטו ביום הקודם תפקידי הליווי, הביטלס הוסיפו עוד דברים להקלטה ההיא. פול מקרטני, שכתב את השיר, הקליט את השירה הראשית שלו במהלך הסשן הזה, וג'ון לנון הקליט סולו גיטרה קצר אך יעיל. ג'ורג' האריסון: "ג'ון ניגן סולו מבריק בשיר הזה. הוא נשמע כמו ג'נגו ריינהרדט או משהו כזה. זה היה אחד מהרגעים בהם אתה פשוט עוצם עיניים ובמקרה מנגן את כל התווים הנכונים... זה נשמע כמו סולו ג'אז קטן".
1969 - הביטלס הסכימו לאפשר לשיר ACROSS THE UNIVERSE להיכלל באלבום צדקה של קרן חיות הבר העולמית, NO ONE'S GONNA CHANGE OUR WORLD . לשם כך, השיר קיבל שני מיקסים של סטריאו ביום זה. השיר הוקלט עוד בפברואר 1968 אך טרם יצא לאור. בשלב זה, לפני הטיפול של פיל ספקטור בשנת 1970, לתקליט LET IT BE, הוא עדיין הציג קולות רקע של שתי מעריצות ביטלס שנשלפו על ידי פול משער האולפן היישר פנימה. בכל אופן, ג'ורג' מרטין האיץ את השיר חצי טון למעלה מהמקור ושני המיקסים שהוא עשה היו שונים; אחד ללא אפקטים קוליים ואחד עם ציפורים, ילדים וסוסים דוהרים.
1976 - לורן מייקלס, המפיק של תוכנית הטלוויזיה האמריקנית סאטרדיי נייט לייב, לא ויתר על הנסיון להביא את הביטלס לתוכניתו. לפני מספר חודשים הוא ניסה להביאם תמורת 3,000 דולר. ג'ון ופול צפו בתוכנית וכמעט הגיעו לאולפן. רק העצלנות מנעה זאת מהם. ביום זה החליט מייקלס להכות שוב בעניין. "קיבלתי לא מזמן טלפון מאריק איידל, שאמר לי שאם אתן לו להנחות את התוכנית, הוא יביא עמו את הביטלס. בטיפשותי הסכמתי ושלחתי לו צ'ק בסך 3,000 דולר. כי הוא אמר שהביטלס רוצים את הכסף לפני בואם כדי לקנות בגדים הולמים לאירוע. כשפגשתי את אריק בשדה התעופה, להפתעתי הוא היה לבדו. הוא אמר שהביטלס יגיעו בטיסה בהמשך. אחר כך הוא אמר שהם לא יגיעו וישלחו סרט במקום. ובכן, הסרט הגיע מאנגליה לפני עשרים דקות. ראיתי את זה והאמת שזה טוב, אבל זה לא הביטלס. אלו הם THE RUTLES. אין מה לעשות, כי אריק כבר ביזבז את 3,000 הדולרים, אז הנה הם - THE RUTLES!". כך הקהל זכה להכיר את הפרודיה הכי טובה שנעשתה על הביטלס.
ביום זה פורסם ראיון עם רינגו סטאר במלודי מייקר. בראיון זה הוא כועס על חברת התקליטים EMI שמוציאה אלבומי ביטלס ללא אישור. הוא במיוחד כועס על עיצוב עטיפת האוסף ROCK'N'ROLL MUSIC. "אני רוצה לדעת מי שם מוציא את הדבר העלוב הזה. ברור שהם יכולים לעשות מה שבא להם עם חומר העבר שלנו, כי הוא שלהם. אבל לעזאזל! אני הייתי שם כשנלחמנו על סדר שירים נכון בכל תקליט שהוצאנו. ג'ון התקשר אליי וסיפר ששאל את חברת התקליטים אם היא רוצה שהוא יצייר לה עטיפה לאחד התקליטים. הם השיבו לו שהוא יכול להתחפף". על התביעה נגד ג'ורג' בעניין גניבתו המוזיקלית לשיר MY SWEET LORD, אמר רינגו: "ג'ורג' היה חסר מזל. אין ספק שהשירים דומים וכל בנאדם שהיה הבעלים של השיר ממנו זה נלקח היה טיפש לו היה נמנע מתביעה ומפסיד הרבה כסף בגלל זה".
1997 - פול מקרטני מוציא לאור את הספר שלו, MANY YEARS FROM NOW, אותו כתב עם בארי מיילס. פול בראיון לעיתון ניו סטייטסמן: "מאז שעשיתי ראיונות לפני כמה שנים לביוגרפיה, חשבתי האם הייתי צריך לעשות את זה או לא. אני לא רוצה להמשיך לנסות להצדיק את עצמי. אבל אני לא מתחרט על שיתוף הפעולה עם כתיבת הספר... היה לי מוניטין של איש הבלדה, זה שתמיד מאוהב. קראו לי 'האחד החמוד'. ובכן, אני יכול להגיד לכם שכשחזרתי הביתה לא הייתי חמוד בכלל. אז, בלי לרצות להפיל את ג'ון, או להיראות כאילו אני מצדיק את עצמי, כן רציתי לתקן את התמונה. אל תניח שאני סתם אידיוט שלא ידע כלום וג'ון לימד אותי הכל. אז הנה לכם. אם מישהו רוצה להתעמק בתקופה הזו, עכשיו הוא יידע שאני לא סתם התבטלתי בזמן שג'ון הודיע לי על כל הדברים".
הסיפור השלם של הביטלס, בספר "ביטלמאניה".
הרצאותיי "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" ו"הביטלס למיטיבי לכת" כמו גם הרצאות מוזיקה מרתקות אחרות, להזמנה: 050-5616450
ב-2 באוקטובר בשנת 1970 יצא התקליט הכי אהוב עליי של פינק פלויד - ATOM HEART MOTHER.
SIDE 1
1. Atom Heart Mother
a) Father's Shout
b) Breast Milky
c) Mother Fore
d) Funky Dung
e) Mind Your Throats Please
f) Remergence
SIDE 2
1. If
2. Summer '68
3. Fat Old Sun
4. Alan's Psychedelic Breakfast
a) Rise And Shine
b) Sunny Side Up
c) Morning Glory
התקליט הזה הוא הציר המרכזי בין תקופת הפסיכדליה עם סיד בארט לבין מה שהגיע אחר כך עם היצירות הידועות של הלהקה, משנת 1973 והלאה. ללא ספק זה אלבום חשוב מאד ברצף הקריירה של הפלויד ורבים מחשיבים אותו לאחד האהובים בקטלוג העשיר של הלהקה. זאת למרות שחברי הלהקה דאגו עם השנים לרמוס אותו פעמים רבות כ'קשקוש ניסיוני' ותו לא. כבר הבנתם מה דעתי על אלבום זה.
היצירה המרכזית בו, שתופסת את כל הצד הראשון, הולחנה ובוצעה על ידי הלהקה ביחד עם מלחין האוונגארד הסקוטי, רון גיסין. בתחילה ווטרס הזמין את גיסין ליצור ביחד עמו תקליט שהוא פסקול לסרט שנקרא THE BODY. שיר הסיום בתקליט הזה, GIVE BIRTH TO A SMILE, נוגן על ידי כל פינק פלויד, כששאר החברים קיבלו על נגינתם מחיר איגוד של נגני סשנים. מכאן הדרך לאלבום משותף ומתוזמר של הפלויד עם גיסין הייתה קצרה. הסשנים להקלטות החלו במרץ ואפריל 1970 עם קונסולת מיקסר של שמונה ערוצים בלבד. נתון מדהים לכשעצמו.
לפלויד היה רעיון אחד שצץ ממוטיב מקורי שגילמור ניגן בגיטרה. המוטיב נשמע כמו לקוח מפסקול של סרט מערבונים, אך הלהקה נתקעה עם האקורדים הבסיסיים האלה ולא ידעה כיצד להמשיך. הם היו מותשים מסיבובי הופעות בלתי נגמרים והיצירתיות שלהם לא הייתה בשיאה. כאן הגיע רון גיסין להצלה.
הם סיפקו לו הקלטה עם הקצב הבסיס של הבס והתופים, שעליה הוא אמור ליצור תזמור. גיסין תזמר הכל וקיבל יד חופשית בעניין. בין השאר בגלל העובדה ששאר חברי הלהקה לא ידעו כלל לקרוא תווים והגיעו לקראת סוף כתיבת התזמור שלו כדי לשמוע את הרעיון המוגמר. במהלך ההקלטות, שנערכו באולפני אבי רואד, נתקלו הלהקה וגיסין בהתנגדות נחרצת מצד נגני התזמורת השמרניים שנקבעו לנגן. אותם נגנים נקבעו על ידי חברת התקליטים של הלהקה (EMI) ופשוט הגיעו לנגן כדי לקבל את שכרם ותו לא. בנוסף לתזמורת, נקבעה להקלטות גם מקהלה גדולה של זמרים וזמרות, כשהמנצח עליה, ג'ון אלדיס, ניסה לא פעם לפשר בין כל הצדדים.
בתקופת ההקלטה של היצירה באולפן, היא נקראה בשם הזמני THE AMAZING PUDDING. השם הידוע ATOM HEART MOTHER נוצר באופן מוזר למדי; זה היה ב-16 ביולי בשנת 1970 כשפינק פלויד הקליטה הופעה שלמה בתוכנית PEEL SUNDAY CONCERT, של הבי.בי.סי, אותה הנחה השדרן ג'ון פיל. זה לא היה שידור ישיר של המופע, שהחזרות לקראת הקלטתו נערכו שם החל מהשעה שלוש וחצי אחה"צ. זו לא הפעם הראשונה בה בוצעה בהופעה יצירתה החדשה של פינק פלויד, עם מקהלה של גברים ונשים ותזמורת כלי נשיפה.
היצירה, עדיין לא בשמה הידוע, קיבלה את השמעת הבכורה שלה מול קהל בפסטיבל באת'. מתזמר היצירה, רון גיסין, בא לשמוע את עיבודיו בהופעה ההיא וסיפר שברח משם בדמעות מרוב כעס ומבוכה על כאוס הצלילים ששמע. בפסטיבל קראו ליצירה החדשה ההיא בשם THE AMAZING PUDDING.
כשהגיע הזמן לעשות את הקלטת המופע הרדיופוני לג'ון פיל, שהכיל גם שירים כמו EMBRYO, FAT OLD SUN, IF, CAREFUL WITH THAT AXE EUGENE, הגיע הזמן למצוא שם ראוי ליצירה כדי לרשום אותו באופן רשמי לקבלת תמלוגים, וגם כדי שיהיה לג'ון פיל שם ראוי להציגו לקהל המאזינים. רון גיסין נכח במקום וסיפר: "ישבנו בחדר הבקרה וזכור לי שכולם אמרו שעדיין אין להם שם ליצירה. לפתע רוג'ר (ווטרס) לקח את העיתון שהיה בידו ובחר שם - ATOM HEART MOTHER". היה זה עיתון THE TIMES שיצא באותו יום ובו גם כתבה על אישה, קונסטנס ליידל בת ה-56, שהושתל לה, לראשונה באנגליה, קוצב לב מלאכותי. האחרים שמעו את הצעתו ומיהרו להגיב בהתלהבות. ג'ון פיל הציג זאת בדיוק כך בהקלטה (כשהוא מסביר כי זה שם זמני בלבד) והשאר היסטוריה. "אמא לב אטום" נשארה בסוף.
במהלך הקלטת היצירה לתקליט הופיעה באולפן דמות מעניינת שקשורה לפינק פלויד וקוראים לה סיד בארט, שהקליט באותו הזמן את אלבומו השני בסטודיו אחר באבי רואד. הוא לבש מעיל ארוך, הסתובב קצת באולפן ונעלם כאילו לא היה.
ניתן לשמוע במהלך היצירה מישהו שאומר בקול מוזר את המשפט SILENCE IN THE STUDIO ומי שאמר את המשפט הזה בתקליט הוא המתופף, ניק מייסון והמשפט הוקלט תוך כדי כך שהקול שלו עבר דרך מגבר לזלי (שהיה במצב סיבוב מהיר). יש באותו תיזמון ביצירה גם פסנתר שעובר דרך המגבר במצב הזה. אפקט זה יככב גם כצליל הפתיחה ביצירה ECHOES.
צד ב' של האלבום נפתח ביצירת סולו אקוסטית בגוון פולק של ווטרס שנקראת IF. השיר הוקלט באוגוסט 1970. זהו אחד השירים האינטימיים והחמימים ביותר שיצאו אי פעם תחת שרביטו של ווטרס. השיר הזה קיבל ביצוע בהופעה חיה רק פעם אחת בלבד (בתקופת הפלויד כלהקה); בהקלטת קונצרט מיוחד לרדיו הבי.בי.סי הבריטי, ב-16 ביולי 1970. זו אותה הופעה שבה נקבע שם ליצירה הארוכה, כפי שסיפרתי כאן קודם לכן.
השיר הבא, SUMMER 68, נכתב על ידי הקלידן ריק רייט ומספר על תופעת הגרופיות חסרות השם. השם הזמני של השיר במהלך העבודה עליו היה ONE NIGHT STAND וממחיש את תחושת הבלבול של רייט בדרכים עם הפלויד (נושא שהוא יעלה שוב מחדש שנתיים לאחר מכן בשירו STAY, מהאלבום הקסום OBSCURED BY CLOUDS). השיר הזה לא בוצע מעולם בהופעה חיה של הפלויד.
השיר FAT OLD SUN, שנכתב על ידי גילמור, נחשד כגניבה מוזיקלית משיר של הקינקס שנקרא LAZY OLD SUN. גילמור עצמו הודה שיש דמיון בין השניים. תגובתו של גילמור לכך ש- FAT OLD SUN דומה לשיר של הקינקס: "אולי העתקתי מהם באופן בלתי מודע. מי יודע. הם עדיין לא תבעו אותי על כך". בשיר הזה, שהוקלט באוגוסט 1970, מנגן דייויד גילמור, בנוסף לגיטרה, גם בבס ובתופים. רק ריק רייט נמצא עמו בשיר הזה בפסנתר. השיר הצנוע הזה קיבל בהופעות החיות עיבוד שונה וארוך בהרבה מהגרסה האולפנית.
הקטע שחותם את האלבום, ALAN'S PSYCHEDELIC BREAKFAST, נוצר רק כדי לסתום חור להשלמת האלבום (הרי הפלויד היו בבעיית יצירתיות בתקופה הזו). הדמות שמככבת כאן היא אלן סטיילס, שהיה איש צוות של הפלויד בתקופה ההיא. הוא גם מופיע בעטיפה האחורית של UMMAGUMMA. הקטע הזה הוא פשוט קולאז' צלילים של הכנת ארוחת בוקר (בתוספת קטעי נגינה פה ושם) כשצלילי המטבח הוקלטו במטבח ביתו של ניק מייסון ההוצאות הראשונות של האלבום יצאו כך שסיום הקטע הזה נכנס לגרוב סופי בתקליט שלא איפשר למחט להתרומם מהתקליט המסתובב עם סיום ההשמעה. הדבר גרם לכך שהקלטת טיפות המים בסוף הקטע המשיכה להישמע ללא הפסקה עד שהמאזין נאלץ להרים את המחט מהתקליט בעצמו.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר
Comments