כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-2 בנובמבר (2.11) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "הרבה מאיתנו באנגליה ניסינו להביא ממד נוסף לרוק. רוקסי מיוזיק, טי-רקס, מארק בולאן. באמריקה היה את איגי פופ, שהוא שונה בתכלית מהאדם שהוא מקרין על הבמה. גם דיוויד ג'והנסן מהניו יורק דולס, שהיה בחור די מגניב בתקופה ההיא. אבל עד אז, הגישה הייתה 'מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל'. אז זה נראה לי מעניין לנסות להמציא משהו אחר, כמו מחזמר שבו האמן על הבמה משחק תפקיד. כמו הדמות של זיגי סטארדאסט. הוא היה חצי רוק-מדע בדיוני וחצי מהתיאטרון היפני. הבגדים היו פשוט שערורייתיים, ואף אחד לא ראה דבר כזה לפני כן. הבגדים היו פרי יצירתו של מעצב ידוע, לפחות הוא עכשיו, קנסאי ימאמוטו. מעצב יוצא דופן. הוא עשה את כל הבגדים של זיגי. הוא עיבד את מראה הקאבוקי היפני וגרם לו לעבוד עבור עולם הרוק'נ'רול" (דייויד בואי)
ב-2 בנובמבר בשנת 1992 יצא אלבום חדש לניל יאנג ושמו HARVEST MOON.
SIDE 1
1. Unknown Legend
2. From Hank To Hendrix
3. You And Me
4. Harvest Moon
5. War Of Man
SIDE 2
1. One Of These Days
2. Such A Woman
3. Old King
4. Dreamin' Man
5. Natural Beauty
אלבום זה נתפס לעתים קרובות כחזרה של יאנג לצליל ולרגישויות שהפכו את התקליט HARVEST, משנת 1972, לאלבום כה אהוב. HARVEST MOONn חוקר נושאים של הזדקנות, אהבה והכרת תודה באמצעות הצליל הרך והמוכר של יאנג. יצירת האלבום הייתה אישית כמו הנושאים שלו, בשילוב אלמנטים של נוסטלגיה, פגיעות ומוזיקליות מופתית.
אחרי כמה אלבומים רועשים ומוכווני רוק בסוף שנות ה-80, יאנג הרגיש צורך להתחבר מחדש לשורשי הפולק והקאנטרי שהביאו לו הערכה שני עשורים קודם לכן. הרצון הזה התיישר עם אתגר בריאותי ייחודי שעמד בפניו: טינטון, כלומר צלצול מתמשך באוזניים, שהגביל את סובלנותו למוזיקה רועשת. במקום להאט את הקצב, השינוי הזה הוביל את יאנג להתמקד בעיבודים רכים יותר שדרשו גישת הפקה ניואנסית יותר.
כדי לשמר את הצליל החם והאקוסטי שהוא חיפש, יאנג התאחד עם נגני מפתח מהסשנים המקוריים של HARVEST, כולל הבסיסט טים דראמונד, המתופף קני באטריי, גיטריסט הפדאל-סטיל בן קית' והסולנית לינדה רונסטאדט. הוא גם הביא צוות של משתפי פעולה מהימנים, כולל הזמרת ניקולט לרסון, כדי ליצור את ההרמוניות המרובדות שהעשירו רבות מהיצירות. יחד, ההרכב הזה עזר ליאנג לטוות צליל שהרגיש ספוג נוסטלגיה אך גם רענן.
ההקלטה התקיימה הן בחוות BROKEN ARROW של יאנג בקליפורניה והן באולפני הקומפלקס בלוס אנג'לס. יאנג בחר להקליט בציוד אנלוגי, והעדיף גוונים חמים וטבעיים על פני הסאונד הדיגיטלי המלוטש ששלט בחלק ניכר משנות ה-90 המוקדמות. יאנג היה ידוע בזלזול שלו כלפי סטריליות של הקלטה דיגיטלית, ועבור אלבומו הוא רצה את הפגמים, המרקם והחום שרק הקלטה אנלוגית יכלה לספק. המוזיקאים הקליטו בלייב והזינו אחד את האנרגיה של האחרים במקום להסתמך על העלאות כלים על הקלטה קיימת. יאנג ביקש מהנגנים לנגן לעתים קרובות עד שהשיגו את התחושה הנכונה לכל שיר.
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת עליו: "ניל יאנג בילה את עשרים השנים האחרונות בהתנדנדות מסגנון לסגנון כמו עש שנלכד במחסן מלא בנורות. אז אין פלא שאחרי כמה אלבומים שבהם הוא חקר את הגבולות החיצוניים של רעש הגיטרה, יאנג משך את התקע מהשקע, הניח על עצמו את הגיטרה האקוסטית שלו ופנה לעבר ירח הקציר הזה.
הכותרת מהדהדת את התקליט HARVEST, האלבום הכפרי של יאנג מלפני שני עשורים, והמוסיקה מזכירה את טעמו העדין. HARVEST היה רב מכר רגוע, תחנה בלתי אופיינית באמצע הדרך בעשור של מהדורות אישיות עמוקות ולעתים אקסצנטריות ביותר, והאלבום החדש שלו גם נשמע כאילו הוא נועד לשעות אחר הצהריים עצלות בערסל. אבל מתחת לפני השטח השלווים שלו נמצאות הצלקות המחורצות של גיל העמידה, כאשר להיאחז באהבה ולהוקיר אותה זה הרבה יותר קשה מאשר למצוא אותה.
יאנג חקר לאחרונה את אותו נושא באלבום RAGGED GLORY , משנת 1990, אך הפעם זה נשמע כמו השקט שאחרי הסערה. כאילו כדי להראות כיצד השתנתה הפרספקטיבה שלו, יאנג משתמש בתזמור בדומה לשיר A MAN NEEDS A MAID של HARVEST בשיר SUCH A WOMAN, אבל הפרספקטיבה המיושנת של השיר הקודם הפכה להומאז'. החיפוש של יאנג אחר מחסה מהסערה מהדהד כמו פעימות לב".
ב-2 בנובמבר בשנת 1987 יצא אלבום הקאמבק של ג'ורג' האריסון ושמו CLOUD NINE.
SIDE 1
1. Cloud 9
2. That's What It Takes
3. Fish On The Sand
4. Just For Today
5. This Is Love
6. When We Was Fab
SIDE 2
1. Devil's Radio
2. Someplace Else
3. Wreck Of The Hesperus
4. Breath Away From Heaven
5. Got My Mind Set On You
מתוסכל מהאקלים המוזיקלי המשתנה, ג'ורג' האריסון השעה את קריירת ההקלטות שלו בתחילת שנות ה-80 ובחר לעסוק בתחומי העניין האחרים שלו.
בסוף 1986 ולאחר הפסקה משמעותית, חש האריסון את הרצון לעשות מוזיקה שוב. הוא ביקש מחברו (ומעריצו), ג'ף לין, להפיק איתו את האלבום. ברור שלין הסכים מיד והם מיהרו לגייס לפרויקט שמות כבדים.
כשבשנת 1985 התחיל האריסון להרגיש שאולי ירצה לעשות אלבום חדש, הוא התחיל לחשוב על מפיקים אפשריים. אף על פי שהאריסון מעולם לא פגש אותו, ג'ף לין עלה מיד בראשו, ולאו דווקא בגלל הפקותיו עם אי.אל.או.
"הוא גיטריסט, הוא כותב שירים, זכה להצלחה שלו", אמר האריסון על לין. "רק מהתקליטים שלו, חשבתי שהוא יהיה טוב אם נסתדר ביחד. זו הייתה באמת שאלה של למצוא מישהו שאצור איתו קשר ואז להיפגש איתו ולהפחיד את הבחור. אבל זה בהחלט היה בחלק האחורי של דעתי".
ההזמנה מהאריסון הועברה דרך הגיטריסט והמפיק דייב אדמונדס, שהיה חבר משותף. "הייתי בלוס אנג'לס באותו זמן", אמר לין. "דייב אדמונדס אמר לי, באופן ענייני, 'אוי, דרך אגב, שכחתי להגיד לך, ג'ורג' האריסון היה רוצה שתפיק איתו כמה דברים'. אתה יודע, - 'דרך אגב'. אם הייתי יכול לבחור בחור אחד שרציתי לעבוד איתו, זה היה ג'ורג'. הייתי המום, באמת".
בעקבות המגע הראשוני הזה, לין הגיע לאחוזת פריאר פארק, הבית של ג'ורג', לארוחת ערב ושניהם מיד מצאו שפה משותפת. האריסון המשיך בשיחת טלפון והציע להם להתחיל לעשות קצת מוזיקה ביחד. "חיכיתי", הוא אמר, "ואז חשבתי, 'טוב, אני הולך לעשות את הצעד'. יכול להיות שהוא ביישן, או אם הוא לא והוא פשוט לא רצה לדעת מזה, אז אתן לו את ההזדמנות להגיד לי להתחפף!".
הם נפגשו עוד כמה פעמים, צחקו ושתו הרבה ואז, באמצע 1986, בזמן שהאריסון עבד על הפסקול של הסרט "הפתעת שנחאי", לין עזר לו בקטע אחד, יצירה אינסטרומנטלית בשם "זיג זג". הם המשיכו להיפגש, השמיעו שירים חדשים אחד לשני, ומבלי שהושג הסכם רשמי, התברר עד מהרה שהוקם צוות מוזיקלי חדש. באותו זמן נחשבה הפקתו של ג'ף לין לדבר חדש ומרענן.
אחד השירים הבולטים באלבום ששניהם יצרו הוא הקאבר לשיר של רודי קלארק, GOT MY MIND SET ON YOU. האריסון רצה להקליט את זה כבר עם הביטלס אך בקשתו נדחתה. השיר איתו הגיע במהירות למקום הראשון בארצות הברית ולמקום השני בבריטניה. זה היה להיט מפתיע מאד עבורו, כי לא נהנה מלהיט כה חזק מזה כחמש עשרה שנים. השיר, שיצא לפני האלבום, עורר ציפיה אדירה לקראתו וצאתו לא איכזבה. ג'ורג' האריסון חזר למיינסטרים.
גם שיר המחווה שלו לביטלס, WHEN WE WAS FAB, הוכיח את עצמו כסינגל שני מצליח.
ההצלחה של האלבום לא הספיקה כדי לדרבן את האריסון לצאת לסיבוב הופעות. הסיבוב הכושל בצפון אמריקה, בשנת 1974, עדיין היה טרי במוחו), אך לולא אלבום זה לא היה מגיע פרויקט ושמו הטראוולינג ווילבריז.
העטיפה מציגה את הגיטרה הראשונה של ג'ורג', מתוצרת אמריקאית, שרכש ממלח בליברפול בשנת 1960. הגיטרה עלתה לו 75 פאונד והוא נתן אותה לחבר ותיק, הבסיסט קלאוס פורמן, ששמר עליה במשך שנים רבות עד שג'ורג' ביקש לקבלה בחזרה.
ברולינג סטון נכתב בביקורת על התקליט בזמנו: "אם זה היה פשוט תקליט הגון, זה עדיין היה מסמן קאמבק גדול עבור ג'ורג' האריסון , שמאמצי הסולו האחרונים שלו הציגו לרוב מעט יותר משילוב עייף של בנאליות, רוחניות, רומנטיקה ומוזיקליות. אבל החדשות הטובות הן שהאלבום הראשון שלו מאז GONE TROPPO, מ-1982, הוא הרבה יותר מסתם הגון; זהו למעשה תקליט סוחף עד אין קץ, המהווה את האלבום הטוב ביותר של האריסון מאז ALL THINGS MUST PASS.
חלק מהקרדיט להצלחתו של התקליט חייב להגיע למפיק-השותף של האריסון, ג'ף לין. אם איפשהו שכח הביטל ג'ורג' איך לעצב תקליט פופ, לין, שהוביל את אי.אל.או בסיבוב הופעות מסתורין וקסום בהשראת הפאב פור, ברור שלא שכח. רצועת הנושא הפותחת היא רוקר מיד טמפו מפתיע ונוקשה, שכוללת ריפים מאופקים בטוב טעם של האריסון ואריק קלפטון. כבר מההתחלה החזקה הזו, השיר מאשר בעוצמה את קסמו הניכר של האריסון כזמר, כותב שירים וגיטריסט. הוא ולין נעזרים בגיבוי אינסטרומנטלי סימפטי של בולטים כמו קלפטון, רינגו סטאר, אלטון ג'ון וגארי רייט.
לאורך התקליט מוסיפים האריסון ולין שכבות של נגיעות הפקה שיוצרות קונדיטוריות אודיו שאין להכחישן, אפילו מתוך כמה מהשירים היפים אך הקטנים של האלבום. וכשהצוות מביא את הווקאליות לידי ביטוי בשירים משמעותיים יותר, התוצאות הופכות לפופ עילאי.
התקליט הוא חזרה מחממת לב מכיוון שהיא מרמזת שהאריסון השלים עם ה'ביטלדום' שלו. על עטיפת האלבום, ג'ורג' שומר את אחרון התודות המיוחדות שלו לג'ון, פול ורינגו. וזה מתאים, כי CLOUD NINE הוא תקליט נהדר לגמרי שעונה על המורשת של כל אותן שנים".
ב-2 בנובמבר בשנת 1944 נולד אחד המוסיקאים האהובים עליי יותר - קית' אמרסון. היתי בהלם כשנודע לי, בשנת 2016, שהוא התאבד. הנה שני סיפורים עליו...
השנה היא 1973. השלג מכסה את את המלון היוקרתי בציריך, שווייץ. הבר של המלון מלא תיירים אמריקאים שלובשים מכנסיים מגוחכים ותגים עם השם עליהם. ואז, ללא הודעה מוקדמת, מגיעים למקום אנשי כנופיית 'מלאכי הגיהנום'. אותה כנופיה שידועה בגישה אלימה ואכזרית לרוב. כתריסר מהם יורדים מאופנועיהם הכבדים והנוצצים ונכנסים היישר אל הבר. הם נראים גדולים, רעים ומלוכלכים. לרבים מהם תחובה בתוך מגפיהם סכין חדה מאד. הם נראים כה מאיימים שנראה כי יכולים בקלות להרוג מישהו. אדם אחד קטן הוא שהנהיג את החבורה הזו אל תוך הבר. הוא היה לבוש בבגדי עור שחורים. הוא נראה נקי למשעי וכלל לא מסוכן למראה. זה היה קית' אמרסון. הקלידן המהולל של להקת אמרסון, לייק ופאלמר.
הלהקה בדיוק סיימה הופעה מוצלחת באזור ואמרסון הפך מיידית לחבר של כבוד בקרב חברי הכנופיה שנכחו שם. זה סוג של כבוד שלא מהססים לקבל אותו אלא אם כן ברצונך לאכול את מנות הבשר הקרובות שלך טחונות ודרך קשית. הקלידן לעיתון 'סאן' הלונדוני: "מלאכי הגיהנום תמיד באים להופעות שלנו. נראה שהם מזדהים עם אקט האלימות שאני מפגין עם זעזוע האורגן ועם תקיעת הסכינים בו. הם גם יודעים שאני משוגע לאופנועים. הם באמת אנשים נהדרים. הם לא מטרידים אותנו כי אנחנו תמיד מכניסים אותם להופעות בחינם והם נעמדים בקדמת הבמה ונהנים כמו כולם. חלק מהם אף נראה שאוהב את המוסיקה".
אך באותו ערב בבר לא הצליח אמרסון לשכנע את אותם תיירים אמריקאים על טוב ליבם של מלאכי הגיהנום. התיירים הגיבו בכעס רב למראה עיניהם. חלקם מחו על העניין בקול רם. הברמן עמד בעמדתו ושקשק מפחד.
========================================
שני אורגניסטים ענקים - בכדור הארץ ועתה גם ביקום.
הרבה אנשים אוהבים לכתוב על יריבות בין להקות או אמנים כשמדובר בעולם הרוק. ידידות אמיתית נרשמה גם בין להקות THE NICE לדיפ פרפל, בסוף שנות השישים. שתי הלהקות האלו אף חלקו במה בפברואר של שנת 1969 באוניברסיטה בלונדון. בתקופה הזו היו ג'ון לורד (מדיפ פרפל) וקית' אמרסון (מלהקת הנייס) חברים טובים.
בסוף השנה הזו היו שני החברים האלו גם גאים בהצגת עבודות התזמור שלהם ללהקת רוק ותזמורת פילהרמונית. לורד בא עם הקונצ'רטו ללהקה ותזמורת, שקיבל את מופע הפרמיירה שלו ב-24 בספטמבר 1969 ברויאל אלברט הול. אמרסון הגיע מיד אחריו עם יצירה משלו בשם FIVE BRIDGES אותה הציג עם להקתו ותזמורת.
אמרסון סיפר שנים לאחר מכן שבתקופה ההיא הוא הרגש קינאה נסתרת ללורד. כששמע כי ללורד יש יצירה חדשה ללהקה ותזמורת הוא הרגיש שהוא חייב ללכת לשם ולראות במה מדובר. כשנגמרה ההופעה ההיא, הוא חשב לעצמו שזה מבאס שלורד הגיע כה רחוק לרויאל אלברט הול והנה הוא הולך להקליט יצירה משלו באולם קטן יותר ופחות מהודר. אך אמרסון ידע שאין לו סיכוי להציג את יצירתו ברויאל אלברט הול, כי הוא ולהקתו הוחרמו מהופעות באולם הזה אחרי שהוא שרף שם, במהלך הופעה, את דגל ארה"ב. זה קרה ב-26 ביוני 1968 במהלך מופע צדקה מיוחד לאפריקה.
אמרסון ולורד נפגשו שוב עם להקותיהם בערב משותף ב-30 במרץ 1970. הפעם זה היה בברלין, בפסטיבל פופ למען השלום. זה היה אחד המופעים האחרונים של אמרסון במסגרת להקת THE NICE. דיפ פרפל עלתה ראשונה לבמה ופתחה עם שלושה קטעים מהאלבום DEEP PURPLE IN ROCK, שעוד לא יצא אז לחנויות. אלו היו השירים SPEED KING, CHILD IN TIME ו- INTO THE FIRE. ההופעה נמשכה עם שני קטעים אינסטרומנטליים ארוכים בשם WRING THAT NECK ו- MANDRAKE ROOT.
דרך אגב, בנוגע לשיר האחרון שציינתי, הוא אמנם הוקלט לתקליט הבכורה של דיפ פרפל אך קרדיט ההלחנה שלו נגנב על ידי ריצ'י בלאקמור מבחור בשם ביל פארקינסון, שקרא ללחן שלו בשם LOST SOUL. פארקינסון היה חבר בלהקתו של הזמר הבריטי השערורייתי SCREAMING LORD SUTCH. כשבלאקמור החליף את פארקינסון כנגן הליווי בלהקה, היה זה מתופף הלהקה, קארלו ליטל, שלימד אותו את הלחן. כשהשיר הובא על ידי בלאקמור להקלטות אלבום הבכורה של דיפ פרפל, הזכיר לו הבסיסט, ניק סימפר, שזה קטע שנכתב על ידי פארקינסון. בלאקמור השיב: "מה פתאום? מעכשיו זה שלי...". סוג של תשובה שהייתה קו מנחה שלו ליצירת כמה מהקלאסיקות החשובות ביותר של דיפ פרפל.
מכאן בחזרה לברלין. להדרן של ההופעה עלתה הלהקה לבמה ביחד עם קית' אמרסון לביצוע גרסאות כיסוי רוקיות לשירים GO GO GO של רוי אורביסון ו-LUCILLE של ריצ'רד הקטן. אחרי כן עלתה להקת THE NICE לבמה וביצעה את הסט הרגיל שלה. להדרן שלה הצטרפו בלאקמור ואיאן גילאן (הסולן של דיפ פרפל) לג'אם ארוך.
כמה חודשים לאחר מכן הגיחה להקת דיפ פרפל עם יצירה קלאסית חדשה מבית היותר של ג'ון לורד, שנקראה GEMINI SUITE. היצירה הזו הוזמנה על ידי לורד מטעם הבי.בי.סי, כשהפעם כמה מחבריו ללהקה (בלאקמור וגילאן) כבר לא רצו להיות שותפים בזה. לורד לא הפסיק פה והמשיך להפליג בשאיפותיו. הוא סיפר אז בראיון שברצונו לכתוב קונצ'רטו לאורגן עבור קית' אמרסון. שני הקלידנים דיברו על כך כחצי שנה קודם לכן אך לוח הזמנים הצפוף מנע מהרעיון להתקדם. השניים אף רקחו אז רעיון להקליט אלבום כפול בו תקליט אחד יהיה עם THE NICE ועם תזמורת ותקליט אחר יהיה עם דיפ פרפל ותזמורת אחרת. אך רק ההבנה בנוגע לגובה ההוצאות שיידרשו ליצירת אלבום שכזה גרמה לשניהם להתקפל. לורד סיפר באותו ראיון שהוא באמת רוצה לכתוב יצירה לאמרסון כי טכניקת הנגינה שלו היא חסרת גבולות. הוא הוסיף שהיצירה הזו תהיה רק לאמרסון ותזמורת. בלי להקה.
אמרסון סיפר מאוחר יותר שלורד אכן ביקש ממנו לנגן בהקלטה האולפנית של GEMINI SUITE אך הוא לא יכל לעשות זאת כי היה עסוק בסיבובי הופעות עם הלהקה החדשה שלו - אמרסון, לייק ופאלמר. מסוג הדברים שנותר לנו רק לחלום כיצד היו יוצאים לו באמת קרו.
הרצאות מיוחדות על רוק מתקדם ועוד, להזמנות: 050-5616459
ב-2 בנובמבר בשנת 1982 יצא תקליט חדש לטום פטי ולהקת שוברי הלבבות ששמו LONG AFTER DARK.
SIDE 1
1. A One Story Town
2. You Got Lucky
3. Deliver Me
4. Change Of Heart
5. Finding Out
SIDE 2
1. We Stand A Chance
2. Straight Into Darkness
3. The Same Old You
4. Between Two Worlds
5. A Wasted Life
ברולינג סטון העניקו לו אז ארבעה כוכבים עם ההסבר הזה: "טום פטי ושוברי הלבבות מנגנים מותג מוקפד של רוק בשרי עם תפוחי אדמה. הם עוצרים מדי פעם בגלל בלדה, אבל הפזמון הגואה הבא לעולם לא רחוק. הם חידדו את הסאונד הזה כבר במשך חמישה אלבומים, ופטי הניף את עצמו בהדרגה לחברה של נוסעים מופתיים כל כך בכביש 66 כמו בוב סיגר וברוס ספרינגסטין.
שום דבר אחד בתקליט זה אינו נהדר להפליא. לא משנה מה השיר האהוב עליכם של פטי עד כה, לא סביר שתמצאו אותו משופר כאן. אבל בסך הכל, זה הוא התקליט הכי מוצלח של פטי. אחרי כמה בדיקות מאוד מדויקות למעשים האפלים יותר של החברה, פטי צמצם את עולמו לקשר רגשי אחד על אחד והחליט להביא כמה אמיתות פשוטות. הוא הולך על זה עם סאונד קבוצתי מצומצם ומוקלט בקפדנות שגורם לכל פריטת מיתר שלו או של מייק קמפבל להישמע קרוב וטבעי כמו נהר מהיר שמתנפץ לסלעים. השירה שלו נועזת מתמיד.
אולי הסיבה לכך שאין שיר רוצח אחד בין השירים הללו היא האופי הפרטי העשיר של אישיותו של התקליט. חלק מרעיון הישועה של פטי פה הוא פיהוק ברברי. אבל על רקע הדרך הבודדת והאפלה שהשירים האלו נראים מלמטה, פיהוק ברברי עשוי להיות התגובה הטובה ביותר".
ב-2 בנובמבר בשנת 1974 נפתח לראשונה, בוונקובר, סיבוב הופעות רשמי של חבר ביטלס, לאחר פירוק הלהקה.
מדובר בג'ורג' האריסון, אך הוא הגיע צרוד לגמרי לסיבוב זה (בגלל דלקת בגרון) ואף 'העז' לשנות את מילות השירים של הביטלס על הבמה. הדבר העציב מאד את מעריצי הלהקה וביקורת אחת בעיתון סיכמה את המופע בשתי מילים - DARK HOARSE.
לרולינג סטון הוא הסביר, חמש שנים לאחר מכן: "זו הייתה הבעיה ב-1974, כשהופעתי באמריקה. עשיתי שלושה אלבומים לפני שיצאתי לדרך, ועדיין ניסיתי לסיים את האלבום שלי בזמן שעשינו חזרות להופעות, וגם עשינו סיבוב הופעות אחר באירופה עם המוזיקאים ההודיים הקלאסיים האלו. כשהגיע הזמן ליציאה לסיבוב כבר הייתי מותש. עם הביטלס היינו עושים שלושים דקות על הבמה, ויכולנו להוריד את זה לעשרים וחמש דקות, אם נעשה את זה מהר. היינו מופיעים חיש מהר, אומרים 'תודה' וחוזרים למלון. פתאום הייתי צריך לנגן שעתיים וחצי במשך ארבעים ושבע הופעות, לטוס ממקום למקום, והייתי גמור מזה. הייתה לי ברירה לבטל את הסיור ולעצבן את כולם, או להמשיך עם זה. אז החלטתי, שכנראה עדיף לעשות את זה. אבל לא, אני לא מתגעגע לזה בכלל - להיות במלונות עלובים, לאכול אוכל עלוב, ותמיד להיות במקום אחר.
הביקורת על הסיבוב הייתה נוראית. תמיד יש אנשים שלא אוהבים משהו, אבל בממוצע זה לא היה אסון. רציתי שיהיה ברור שזה סיבוב הופעות עם ראווי שנקר, אבל ביל גרהאם (המפיק) לא הסכים להפיק את זה כך. הוא ניסה לגרום לזה להיראות כאילו זה רק אני בא להופיע. בעיתונות קטלו אותי וכשחזרתי לאנגליה, אנשים אמרו, 'זהו, אתה גמור, בנאדם'. זה היה הדבר הגרוע ביותר שעשיתי בחיי, על פי העיתונים. אבל באמת, היו רגעים בהופעה ההיא שהיו פנטסטיים. אז כל השליליות על זה הייתה קצת מדכאת".
הכתב, בן פונג-טורס, היה בליל הבכורה ודיווח לרולינג סטון: "הולי קרישנה! איזה סוג של ערב פתיחה זה לג'ורג' הריסון? ראווי שנקאר מבקש מהקהל שקט ולא לעשן בזמן המוסיקה שלו. השתיקה חשובה מאוד, הוא אומר, כי המוסיקה היא נצחית, ומתוך השקט יוצאת המוסיקה. משהו כזה. אבל במקום זאת, מתוך הקהל יוצאת קריאת המוות הנוקבת הזו, ואחריה גשם של מלחמה. אחרי כמה קטעים, אנשים מתחילים לצעוק, 'תתחיל להתפרע!' ו'רוק'נ'רול!'... במרפסת העיתונות בה היינו בהופעה, כתב אחד ניחש שהאות בסנסקריט, המוארת בשני קצוות הבמה, היא למעשה סימן הדולר ההודי. אחר מתעקש שזה אומר 'אסור לעשן'...".
האריסון אמר אז גם הוא כמה דברים לאותו כתב, מאחורי הקלעים: "היו רגעים רעים, אבל זה לא משנה, כי יש את הרוח של כולם רוקדים בהופעה ומבינים את זה. ואם תקבלו 50 שיכורים שצועקים, משמיעים דברים רעים לראווי או מה שלא יהיה, ותקבלו 17,000 אנשים שיוצאים משם יחסית מרוצים, חלקם באקסטזה וחלקם שבמקרה מפיקים מזה הרבה יותר ממה שחשבו אי פעם... אין לי שליטה על שום דבר. אני מאמין באלוהים והוא הבקר העליון. אנשים מצפים לכל כך הרבה. אם אתה לא מצפה לכלום, החיים הם רק בונוס אחד גדול, אבל כשאתה מצפה לכל דבר, אז אתה יכול להתאכזב. אני לא מאכזב אף אחד".
ב-2 בנובמבר בשנת 1973 יצא האלבום המצליח ביותר של רינגו סטאר, שנקרא בפשטות RINGO.
SIDE 1
1. I'm The Greatest
2. Have You Seen My Baby
3. Photograph
4. Sunshine Life For Me (Sail Away Raymond)
5. You're Sixteen
SIDE 2
1. Oh My My
2. Step Lightly
3. Six O'Clock
4. Devil Woman
5. You And Me (Babe)
מה שדחף את האלבום הזה להצלחה היה הלהיט הגדול PHOTOGRAPH והידיעה ששאר חברי הביטלס הלחינו פה לרינגו חלק מהשירים. באנגליה הוא הגיע למקום השביעי במצעד האנגלי ולמעשה עקף את אלבומו של ג'ון לנון, MIND GAMES. העובדה הזו של הצלחת האלבום של רינגו ודשדוש האלבום של לנון הביאה את האחרון לשלוח לרינגו מכתב ברכה ובו ציין גם את המשפטים HOW DARE YOU ו- WRITE ME A HIT SONG. הכל בהומור כמובן.
ההקלטות לאלבום החלו במרץ 1973 באולפני SUNSET ותוך שבוע הושלמו כבר שמונה שירים. לנון, ששהה אז בלוס אנג'לס, קפץ לבקר באולפן עם שיר שכתב. ג'ורג' האריסון גם היה אז בלוס אנג'לס. הוא עבד שם עם ראווי שנקאר וקפץ לאולפן ואף הקליט גיטרות פה ושם. כמו כן, באפריל 1973 הגיע רינגו ללונדון כדי לעשות קידום לסרט שצילם בשם THAT'LL BE THE DAY. בזמן ששהה שם הוא הגיע לאולפני APPLE, של הביטלס. שם הוא הקליט שיר שכתבו לו פול ולינדה מקרטני.
האלבום נפתח בשיר I'M THE GREATEST, שנכתב על ידי לנון שלוש שנים לפני כן, אך הוא החליט לא לבצע אותו כי ידע שאם ישיר אותו אז אנשים יחשבו עליו כשחצן. הוא סבר שאם רינגו ישיר את זה, אנשים יבינו שכל זה נעשה בהומור.
יוקו אונו עזרה בכתיבת המילים לבית הרביעי של השיר והנגנים בשיר הזה הם לנון בגיטרה, ג'ורג' האריסון בגיטרה נוספת, קלאוס פורמן בבס ורינגו בתופים. זהו שיר עם שלושה חברים של הביטלס יחדיו... אנשים רבים קיוו שגם הרביעי יהיה שם.
השיר השני באלבום נקרא HAVE YOU SEEN MY BABY והוא נכתב על ידי רנדי ניומן לאלבומו TWELVE SONGS שיצא ב-1970. בשיר הזה מנגנים עם רינגו מארק בולאן בגיטרה, ג'יימס בוקר בפסנתר, קלאוס פורמן בבס, ג'ים קלטנר בתופים ומילט הולאנד בכלי הקשה. את השיר PHOTOGRAPH התחיל רינגו לכתוב כשהיה בספרד במהלך צילומים לסרט בשם BLINDMAN. בגרסת האלבום של רינגו זהו בובי קיז שמנגן את הסקסופון וג'ק ניטשה היה זה שעיבד את תפקידי המקהלה. ניטשה ידוע כמי שהיה יד ימינו של פיל ספקטור בלא מעט להיטים. הסינגל PHOTOGRAPH יצא ב-24 בספטמבר 1973 עם שיר שלא יצא באלבום בשם DOWN AND OUT.
גם השיר SUNSHINE LIFE FOR ME נכתב על ידי האריסון במהלך גיחה לאירלנד עם הזמר דונובן. שם השיר קיבל בסוגריים את הכיתוב SAIL AWAY RAYMOND. אותו ריימונד היה עורך דין שהביא להאריסון, לנון ורינגו סטאר את התביעה שהציב להם פול מקרטני במטרה לפרק את שותפות הביטלס. בשיר הזה מנגנים רוב חברי להקת הבאנד הידועה; רובי רוברטסון בגיטרה, ליבון הלם במנדולינה, ריק דאנקו בכינור וגארת' האדסון באקורדיון. צד א' של התקליט נחתם עם קאבר לשיר YOU'RE SIXTEEN, שהיה במקור להיט בביצוע ג'וני בארנט, בסוף שנות השישים. פול מקרטני הקליט לשיר חיקוי של סולו סקסופון אותו עשה בפיו.
צד ב' של האלבום נפתח עם השיר OH MY MY ופה יש את בילי פרסטון באורגן ופסנתר. השיר SIX O'CLOCK נכתב על ידי פול ולינדה מקרטני. פול מנגן כאן בפסנתר וסינטיסייזר ואף עיבד את כלי המיתר והחלילים. השיר YOU AND ME BABE נכתב על ידי האריסון ביחד עם מאל אוונס, שהיה עוזר אישי של הביטלס במשך כל הקריירה שלהם. זה השיר שחותם את האלבום.
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "זה לא מפתיע שבאווירה, 'רינגו' הוא התקליט המצליח ביותר של אקס ביטל. הוא לא פולמוסי ושוחק כמו של לנון, קשוח ועם רחמים עצמיים כמו זה של האריסון, או יקר ודק כמו זה של מקרטני, אלא מאוזן, אוורירי וחביב. מבחינות אחרות, זה לא התקליט הטוב ביותר שלאחר הביטלס. עצם הדבר שאפשר את השתתפותם של שלושת הביטלס האחרים וכל כך רבים אחרים, הופך את האלבום הזה למעורפל ולא עקבי. האם הנוכחות של שלושת הביטלס האחרים עושה את ההבדל שכל ההוללות סביב התקליט הזה דורשות? מה שבטוח, האלבום הוא המסמך של הזמן המהנה שהיה בהכנתו".
עטיפת האלבום המרהיבה עוצבה על ידי בארי פיינשטיין ואויירה בידי טים ברוקנר. יש בציור העטיפה איזכור של פרצופי כל אלו שניגנו באלבום ולי אישית מזכיר עיצוב העטיפה הזה את הקונספט של עטיפת התקליט SGT PEPPER של הביטלס. אפשר לומר שזהו האלבום הטוב האחרון של רינגו סטאר, לקראת צלילה מביכה, עד כדי כך שהוא יאלץ להתחנן בפני חברות תקליטים שיוציאו לו אלבומים. וכשהאלבומים יצאו, הביקורות עליהם היו מבינוניות ועד חסרות רחמים. רינגו היה עסוק רבות בהתמכרות לטיפה המרה והדבר השפיע על כל אורח חייו, שהפך אלים. יצירתו שובשה, הוא כבר לא היה הדמות החיננית והמצחיקה מימי הביטלס, אבל הוא יצליח להיגמל ולחיות מאז באושר ובעושר. פיס אנד לאב!
ב-2 בנובמבר בשנת 1981 יצא התקליטון DOWN UNDER של להקת גברים בעבודה.
המילים נכתבו על ידי סולן הלהקה האוסטרלית הזו, קולין היי, שהסביר: "הפזמון הוא באמת על מכירת אוסטרליה במובנים רבים, על התפתחות היתר של המדינה. זה היה שיר על אובדן הרוח במדינה ההיא. זה באמת על ביזה של המדינה על ידי אנשים חמדנים. זה שיר מאוד חשוב עבורי. זה תמיד הרגיש כמו שיר חזק מההתחלה. במקור, הרעיון הגיע מריף בס קטן שרון סטרייקרט הקליט על קלטת. זה היה רק ריף קטן עם כלי הקשה שהוא ניגן על בקבוקים שהיו מלאים במים בדרגות שונות, כדי לקבל תווים שונים. אהבתי את זה, הייתה לזה איכות ממש כמו טראנס. נהגתי להאזין לו במכונית כל הזמן כשנסעתי יום אחד במלבורן, האקורדים צצו מזה החוצה וכמה ימים לאחר מכן כתבתי את המילים, שחלקן הן דברים שכל אוסטרלי אמור להכיר".
השיר הזה התפרש לעתים קרובות לא נכון כהמנון פטריוטי. קולין היי: "זה אירוני בעיני שכל כך הרבה אנשים חשבו שזה על דבר ספציפי וזו ממש לא הייתה הכוונה מאחורי השיר. אם אתה מקשיב לשיר BORN IN THE USA, זה שיר דומה לזה. אני אוהב את השיר. יש לי רגשות עזים לגביו זה כי זה טיפל בי הרבה מאוד שנים".
זה הפך, באופן אירוני, להמנון לא רשמי כשאוסטרליה זכתה בגביע אמריקה בשנת 1983, אירוע שארצות הברית מעולם לא הפסידה בו עד אז. ראש ממשלת אוסטרליה דאז, בוב הוק, היה כל כך מאושר מהזכייה של אוסטרליה, שהוא נתן לכל המדינה יום חופש והכריז בחדשות שכל בוס שפיטר עובד בגלל שלקח את יום החופש "הוא בטלן!"
השיר הזה הצליח בזמנו גם בארצנו, אך שנים לאחר מכן הוא גם גרם לסערה משפטית. בשנת 2009 תבעה חברת מו"לות שבבעלותה הזכויות על שיר הילדים האוסטרלי " קוקאבורה", את כותבי השיר DOWN UNDER, בטענה שריף החליל בו העתיק את קלאסיקת הילדים. ב-4 בפברואר 2010 פסק שופט לטובת התובעת, לאראקין מיוזיק. בפסק דינו אמר השופט כי הלהקה הפרה באופן ברור זכויות יוצרים.
התביעה ביקשה 60 אחוז מזכויות השיר, אך פסק הדין היה בשיעור של 5 אחוזים, רטרואקטיבית לשנת 2002, מה שהניב לאראקין כ-100,000 דולר (לא ברור אם דולר אוסטרלי או אמריקאי). לדברי קולין היי, שכר הטרחה בתיק הסתכם בכ-4.5 מיליון דולר, שכן הוא נלחם בו באגרסיביות. היי אמר לאחר פסק הדין: "אני אלך לקבר שלי בידיעה שהשיר הוא יצירה מקורית. במשך למעלה מ-20 שנה אף אחד לא שם לב להתייחסות לשיר הילדים ההוא. כותבת השיר ההוא, מריון סינקלייר, מעולם לא העלתה שום טענה שלקחנו לעצמנו חלק מהשיר שלה, והיא הייתה בחיים כשזה היה להיט, אז כנראה שגם היא לא שמה לב".
גרג האם, שתרם את חלק החליל השנוי במחלוקת, אמר: "זה יהיה איך שהשיר ייזכר, ואני שונא את זה. אני נורא מאוכזב שזאת הדרך שבה אני הולך להיזכר - כאדם שהעתיק משהו". לדברי קולין היי, הלחץ בתיק בית המשפט הוא שהוביל למותו של האם, בגיל 58 בשנת 2012.
ב-2 בנובמבר בשנת 2023 יצא לאור שיר חדש ואחרון בהחלט (לפי הפירסומים) של הביטלס. מדובר בשיר בשם NOW AND THEN שהקליט ג'ון לנון כדמו בסבנטיז, בשנת 1994 החלו שאר הביטלס לעבוד עליו באולפן, עם קלטת מקורית שיוקו אונו נתנה להם, אך הם עצרו את התהליך כי איכות ההקלטה המקורית של לנון הקשתה על ההתקדמות.
פול מקרטני בשנת 2006: "היה עוד שיר אחד שלא עשינו, וחבל. לא הייתה לו כותרת טובה במיוחד, הוא הצריך מעט עיבוד מחדש, אבל היה לו בית יפהפה וג'ון שר אותו. אבל ג'ורג' לא רצה לעשות את זה".
בשנת 2022 חזרו פול מקרטני ורינגו סטאר לעבוד עליו, עם שימוש בבינה מלאכותית להפרדה מוצלחת את קולו של לנון מצליל נגינת הפסנתר שלו. מקרטני: "ובכן, זה דבר מאוד מעניין. זה משהו שכולנו מתמודדים איתו כרגע, בינה מלאכותית. אני לא שומע כל כך הרבה שירי ביטלס לא רשמיים עם בינה מלאכותית מהרשת כי אני לא כל כך באינטרנט, אבל אנשים אמרו לי: 'אה, כן, יש שיר שלך בו ג'ון שר את אחד מהבתים' - וזה לא באמת, זו רק בינה מלאכותית. אז כל זה די מפחיד, אבל מרגש כי זה העתיד. הצלחנו להשתמש בדברים כאלו כשפיטר ג'קסון עשה את הסרט GET BACK, והוא הצליח לחלץ את קולו של ג'ון מקסטה קטנה. אז כשבאנו לעשות את מה שיהיה השיר האחרון של הביטלס, זה היה דמו של ג'ון שעבדנו עליו ופשוט סיימנו אותו. זה ישוחרר השנה. הצלחנו לקחת את קולו של ג'ון ולקבל אותו טהור באמצעות הבינה המלאכותית הזו. זה נותן לך איזשהו חופש פעולה. אז יש לזה צד טוב ואחר כך צד מפחיד ואנחנו רק נצטרך לראות לאן זה מוביל".
את התהליך לקראת סופו הפיק ג'יילס מרטין, הבן של ג'ורג', שגם הוסיף עיבוד לכלי קשת. נגני כלי הקשת שהובאו לאולפן לא ידעו שהם מנגנים במה שיהיה השיר האחרון של הביטלס.
ביטלמאניה!" - ספר הביטלס השלם היחיד בעברית.
ב-2 בנובמבר בשנת 1973, יצא תקליטון חדש לבילי ג'ואל עם השיר PIANO MAN.
השיר נוצר בהשראת חוויותיו של ג'ואל בנגינה בפיאנו בר במקום בשם EXECUTIVE ROOM בלוס אנג'לס. הוא עבד שם שישה חודשים בשנת 1972 לאחר שאלבום הסולו הראשון שלו נכשל וכך גם ניסיון הצטרפותו ללהקת URSA MAJOR. בהופעותיו בברים הוא קרא לעצמו ביל מרטין (מרטין הוא שמו האמצעי האמיתי) והדמויות בשיר מבוססות על אנשים אמיתיים שהוא נתקל בהן כשעבד שם. "המלצרית שעוסקת בפוליטיקה" היא אליזבת ובר, שבסופו של דבר הפכה לאשתו הראשונה. ג'ואל הכיר אותה לפני כן כי היא הייתה אשתו של חברו הטוב, המתופף ג'ון סמול. השניים פיתחו רומן מאחורי גבו של סמול והתחתנו בשנת 1973 (והתגרשו בשנת 1982).
המילים, "והוא מדבר עם דייווי שעדיין בחיל הים וכנראה יהיה לכל החיים" נוצרו בהשראת דיוויד היינץ. בתו ליסה: "הוא פגש את בילי ג'ואל בפאב בספרד בשנת 1972 כשהיה בחיל הים. הוא התחתן בזמן שהיה בצי, היו לו שלושה ילדים. הוא מת בשנת 2003 ממחלת ה-ALS. זה ממש כואב לי כשאני שומעת את השיר הזה ברדיו".
ג'ואל: "זו הייתה עבודה שעשיתי בערך במשך שישה חודשים רק כדי לשלם שכר דירה. גרתי באל.איי וניסיתי לצאת מחוזה תקליטים גרוע. חתמתי תחת שם מפוברק, ביל מרטין, ופשוט עברתי את התקופה הזו איכשהו. הייתי בהלם ונבוך כשזה הפך ללהיט, אבל השירים שלי הם כמו הילדים שלי ואני מסתכל על השיר הזה וחושב: 'הילד שלי הצליח'..." בהמשך הוא הודה שהשיר גם יכול להיות משעמם מאד כי הוא כל הזמן חוזר על עצמו מוסיקלית. מוזיקלית, השיר אכן פשוט יחסית, בסולם דו מז'ור עם קו בס יורד ובקצב ואלס 3/4. ההקדמה היא ג'אזית בפסנתר, נשמעת כמו מישהו שמנגן כלאחר יד על הפסנתר, ואז נכנסת המפוחית הייחודית של השיר. תפקיד המפוחית נוצר בהשראת בוב דילן. דילן היה האדם הראשון שג'ואל ראה משתמש ברצועה כדי להחזיק את המפוחית כדי שיוכל לנגן בכלי אחר בו זמנית.
למרות המלנכוליה של השיר, לא כולו מדכא. מוזיקת הפסנתר מביאה למבלים בבר הפוגה רגעית מעבודת הפרך של חייהם. מעבר למשמעות המילולית של השיר, קל למצוא משמעות רחבה יותר. ניתן לראות בשיר תיאור אלגורי של מצב האדם והתפקיד שהאמנות ממלאת בו. כולנו בעצם לבד, אנחנו נצמדים אחד לשני כדי לקבל חברה, כל אחד מאיתנו רודף אחר החלומות שלו אבל בסופו של דבר מסתפק בהרבה פחות. אנחנו מנסים למצוא נחמה במשקה, טוניק וג'ין, אבל האמנות והמוזיקה הן שנותנות לנו תקווה אמיתית והקלה מהמצב הזה. וזה בדיוק מה שהמוזיקה של בילי ג'ואל סיפקה לכל כך הרבה מעריצים לאורך השנים. ואולי זו הסיבה שהשיר הפשוט הזה על פסנתר בבר כל כך פופולרי. "שיר לנו את השיר - אתה איש הפסנתר, תשיר לנו שיר הלילה. ובכן, כולנו במצב רוח למנגינה, וגרמת לנו להרגיש בסדר".
זה גם שיר הנושא באלבום הפריצה של ג'ואל, אותו הוציא לאחר שחתם בחברת התקליטים קולומביה. נאלץ לשלם תמלוגים לחברה הקודמת עמה חתם, FAMILY RECORDS, במשך שנים לאחר ששבר את העסקה איתה.
ב-2 בנובמבר בשנת 1981 יצא תקליט חדש לניל יאנג וקרייזי הורס ושמו RE-AC-TOR.
זה הוא אלבום שנתפס לעתים קרובות כמבשר ליצירתו הרדיקלית והניסיונית יותר משנות ה-80. זו הייתה הפעם הראשונה שניל יאנג שילב סינטיסייזר במוזיקה שלו, אם כי בעדינות. הוא התנסה ב-SYNCLAVIER, אחד מהסינטיסייזרים הדיגיטליים המוקדמים יותר, שהכין את הבמה לסאונד האלקטרוני יותר של אלבומו שלאחר מכן, TRANS . הפלירט הראשוני הזה עם סאונד אלקטרוני היה מאופק יחסית בתקליט הזה, והופיע רק במשורה בקטעים כמו COMPUTER AGE.
בעת יצירת התקליט, יאנג התמודד עם סערה אישית ובעיות בריאות משפחתיות. בנו בן, שנולד עם שיתוק מוחין, דרש תשומת לב וטיפול מתמידים, אשר אכלו הרבה מזמנו ומהאנרגיה הרגשית של יאנג. התסכול והתשישות שלו באים לידי ביטוי בצליל שמניע של האלבום, שבמובנים רבים ניתן לראות בו שחרור עבורו. התקליט נשען במידה רבה על ריפים רועשים, שחוזרים על עצמם, כמעט מכניים, שהיו דרכו של יאנג לתעל את התסכול שחש למוזיקה. הכימיה הברורה שלו עם קרייזי הורס (להקת הברים הטובה ביותר בעולם? יש שיגידו כי כך...) זורחת ברגעים כמו SHOTS, שיר שנבנה סביב אחד הג'אמים האינטנסיביים והכאוטיים שלהם, עם גיטרה עמוסת פידבקים ותיפוף מטורף.
עטיפת האלבום היא עיצוב בולט ומינימליסטי הכולל רקע אדום עם ריבוע שחור גדול. מעריצים העלו השערות לגבי משמעותו, וראו בו הכל, החל מקריצה על אמנות תעמולה סובייטית ועד למטאפורה חזותית לכורים גרעיניים (בהתאם לשם האלבום). יאנג מעולם לא אישר סמליות ספציפית, אבל העטיפה המובהקת מביאה את האסתטיקה הגולמית והבלתי מתפשרת של האלבום.
אנשי חברת REPRISE נאבקו איך לשווק את התקליט הזה, מכיוון שהסאונד שלו היה מחוספס ולא שגרתי אפילו בסטנדרטים של ניל יאנג. הלייבל ראה בו אלבום מאתגר לקידום בשל ההפקה הגולמית והאסתטיקה המינימליסטית שלו, והוא זכה לתמיכה פרסומית מוגבלת. חוסר שביעות רצונו של יאנג מהשיווק הזה גרם לעזיבתו את החברה וחתימה עם חברת התקליטים בבעלותו של דייויד גפן - מה שיוביל לתביעה משפטית נגדו בטענה שהוא מקליט תקליטים ש"אינם אופיניים לניל יאנג".
למרות שהתקליט RE-AC-TOR לא נחשב בדרך כלל לאחד האלבומים הפופולריים ביותר של ניל יאנג, הניסויים האגרסיביים שלו סללו את דרך הרוק של ניל יאנג בשילוב עם הרמזים הראשונים שלו לסאונד דיגיטלי, שאפשרו לו להתנסות בחופשיות עם ז'אנרים שנעים בין אלקטרוני לרוקבילי בשנים שלאחר מכן, והראו את נכונותו להרחיק ציפיות מסחריות תוך מרדף אחר החזון היצירתי שלו.
ב-2 בנובמבר בשנת 1967 יצא בארה"ב תקליטה השני של להקת CREAM ושמו DISRAELI GEARS. באותו יום הופיעה הלהקה באולם הריקודים ROMANO שבאירלנד. באנגליה יצא האלבום ב-10 בנובמבר.
SIDE 1
1. Strange Brew
2. Sunshine Of Your Love
3. World Of Pain
4. Dance The Night Away
5. Blue Condition
SIDE 2
1. Tales Of Brave Ulysses
2. SWLABR
3. We're Going Wrong
4. Outside Woman Blues
5. Take It Back
6. Mother's Lament
שנה לפני כן הוקמה באנגליה להקה זו שיצרה המון ציפיות בעולם הרוק הבריטי והוכתרה שם כסופרגרופ הראשונה. חבריה היו אריק קלפטון בגיטרה, ג'ק ברוס בבס וג'ינג'ר בייקר בתופים. קלפטון כבר נתפס אז כסוג של אלוהים, בזכות עבודתו המרשימה כגיטריסט באלבומו של ג'ון מאייאל JOHN MAYALL AND THE BLUESBREAKERS.
ברוס ובייקר ניגנו יחדיו בלהקתו הנהדרת והמשפיעה של האורגניסט גרהאם בונד אבל הם שנאו זה את זה שנאת מוות. המריבות ביניהם הגיעו לא פעם לאלימות פיזית, כשקלפטון, ששמח כי זכה להקים להקה עם שני אלו, הבין במהרה שמדובר במנה טעימה שיש בתוכה קוצים רבים.
כשיצא אלבומה הראשון של השלישייה, FRESH CREAM, הייתה אז תחושה של קלפטון כי העולם שייך לו. אבל עם צאת התקליט השני כבר התערער מעמדו כאלוהי הגיטרה, עקב נחיתתו באנגליה של גיטריסט שמאלי אחד, שענה לשם ג'ימי הנדריקס. חברת התקליטים ATCO (תת-לייבל של חברת ATLANTIC), רצתה כי תקליטה השני של הלהקה יהיה מרשים ודחפה את חבריה להקליט אותו באולפנים בניו יורק. שלושת החברים, שספגו כל חייהם את התרבות האמריקאית ורצו מאד להרגיש אותה מקרוב, היו נרגשים ביותר. הסשנים להקלטת האלבום ארכו מעט זמן יחסית, בשל העובדה שללהקה היו הופעות בתקופה הזו.
על חוויית ההקלטה בארה"ב סיפר ג'ק ברוס בטור אישי בעיתון המוזיקה ביט אינסטרומנטל: "חלק מהשירים לתקליט השני שלנו (שייקרא DISRAELI GEARS) הוקלטו באמריקה. הקלטנו אותם באולפנים של חברת התקליטים 'אטלנטיק', שהיו נהדרים. אחד השירים שהקלטנו שם נכתב על ידי מלחין אמריקאי (נראה כי זה מפיק הלהקה, פליקס פפלארדי - נ.ר) ויכול להיות שזה ייצא כסינגל. הצלחנו בגיחתנו לשם ונראה כי כולם מתלהבים מאד מהנגינה של אריק (קלפטון). נאלצנו להופיע שם ארבע פעמים ביום אחד, משעה 11 בבוקר ועד שעת חצות, עם הפסקות בין ההופעות. אני נהניתי מזה כי לא התאמנתי בנגינה כל כך הרבה ביום אחד עד אז.
אני חייב לספר לכם על בחור אחד שנתקלנו בו שם. להקת 'בלוז פרוג'קט' (עם אל קופר) שידכה בינינו. השם שלו הוא דן ארמסטרונג והוא גאון בענייני טיפול בגיטרות. רוב הגיטריסטים הידועים בניו יורק מטופלים אצלו. הוא מקבל לידיו גיטרות רגילות והופך אותן למדהימות. קניתי שם גיטרת בס מתוצרת DANELECTRO. אריק קנה גיטרה חשמלית מאותה תוצרת. הן שונות מאד מהגיטרות הרגילות. דן טיפל גם בגיטרת הבס שלי עם ששת המיתרים. הוא אמר לי שלא ראה אחת שכזו לפני כן, כי זה דגם ישן. כולם מנסים למצוא בארה"ב דגמים ישנים. גיטרות של פנדר ולס פול הן הכי נחשקות שם. קשה לי לחכות כדי לחזור לניו יורק בשביל להשיג עוד כמה גיטרות. זה הרבה יותר זול מאשר באנגליה. אפילו אחרי המכס צריכים לשלם".
השיר הראשון שהוקלט שם הוא עיבוד לקטע בלוז בשם LAWDY MAMA אך התוצאה לא הייתה מספקת. הישועה הגיעה להם בזכות אורח צעיר שביקר באותו יום באולפן - פליקס פפלארדי, שהפיק כמה אלבומים לפני כן ובסופו של דבר נכנס גם כמפיק הראשי באלבום השני של CREAM. מפיק האלבום היה אמור להיות במקור הבוס של חברת אטלנטיק, אהמט ארטגון. המפיק הצעיר הציע ללהקה שיחשוב על כיוון חדש לשיר LAWDY MAMA ולמחרת חזר לאולפן עם רעיונות חדשים:
הוא לקח את המוטיב של LAWDY MAMA, שינה לו את המלודיה, הוסיף מילים חדשות שכתבה אשתו (גייל קולינס, ששנים לאחר מכן תהרוג אותו בירייה בצווארו) ואף יעץ להגביר את קצב הנגינה. קלפטון בהתחלה סירב לעיבוד החדש הזה בטענה שהוא מתרחק מהבלוז לטובת מוזיקת פופ. הוא התרכך רק כשנאמר לו שהוא יוכל להקליט בעיבוד החדש סולו גיטרה עם מוטיבים של בלוז. השיר הזה הפך להיות STRANGE BREW, הקטע הפותח את האלבום.
בשל לחץ זמנים גדול מאד חזרה CREAM לאחר מכן לאנגליה, שם המשיכה לעבוד על חומרים חדשים לאלבום השני. הסשנים לכתיבת החומר נעשו בעיקר בלילות אחרי הופעות.
ב-8 במאי חזרה הלהקה לניו יורק ונכנסה לאולפן ההקלטה שם, שלושה ימים לאחר מכן. טכנאי ההקלטה היה טום דאוד, מי שימשיך להקליט את אריק קלפטון במשך שנים ארוכות לאחר מכן. דאוד הוא לא סתם טכנאי הקלטות. הוא לא פחות מאגדה מהפכנית ופורצת דרך. אבל הסשנים להקלטה היו מלווים בהמון ריבים ומתחים. הסיבה העיקרית הייתה הרצון של חברת התקליטים לדחוף את קלפטון לאור הזרקורים כמנהיג המוביל של השלישייה. הוסיפה לכך העובדה שהיא דחתה גם כמה שירים שג'ק ברוס כתב. התיסכול של ברוס היה גבוה ביותר כי ראה כיצד הקונספט של הלהקה, שעבד נהדר מבחינתו, מתחיל להתפרק.
בשיר DANCE THE NIGHT AWAY קלפטון משתמש באופן מאד נדיר בגיטרת 12 מיתרים, לפי הצעתו של ברוס והסולן בשיר BLUE CONDITION הוא המתופף הג'ינג'י המופרע בחבורה - ג'ינג'ר בייקר. ויש את השיר WE'RE GOING WRONG שברוס כתב בזמן שצעד לבדו באוויר הפתוח אחרי ריב עם אשתו. הוא הושפע לכתיבת השיר הזה מקטע שהמעבד גיל אוונס תיזמר לאלבום PORGY AND BESS, בביצועו של מיילס דייויס. לקטע ההוא קראו GONE GONE GONE.
השיר TAKE IT BACK נכתב במקור כשיר נגד מלחמת ויאטנם. ברוס כתב מילים על בחור שמקבל לפתע צו גיוס למלחמה ההיא. אך התמלילן ושותפו לכתיבה, פיט בראון, הגיע והביא מילים יותר מסתוריות לעניין.
המילים של השיר TALES OF BRAVE ULYSSES נכתבו על ידי חברו הקרוב של קלפטון, מרטין שארפ, שהיה צייר ומאייר, והוא זה שצייר את העטיפה הפסיכדלית של האלבום הזה. קלפטון השתמש בשיר הזה בפדל WAH-WAH שרכש ממש באותו בוקר ההקלטה בחנות. זו למעשה הפעם הראשונה בה הוקלט פדל אפקט שכזה לתקליט (קלפטון הקדים כאן את ג'ימי הנדריקס...).
יש באלבום קטע אחד שעומד מעל כולם. זה הקטע השני שנקרא SUNSHINE OF YOUR LOVE. השיר נכתב על ידי ג'ק ברוס ופיט בראון, לילה אחד כשניסו לכתוב שיר אך ללא הצלחה. ברוס החל לנגן ליין מלודי עם הבס שלו ובראון החל למלמל מילים על מה ששמע. זה היה ממש לקראת שעת השחר. בראון החל למלמל את המילים IT'S GEETING NEAR DAWN. ומשם השיר החל להיכתב. קלפטון הלחין את הקטע האמצעי של השיר (שמתחיל במילים I'VE BEEN WAITING SO LONG...) והוא גם המציא את שם השיר. התיפוף המיוחד של בייקר (שמנגן כאן בעיקר על הטאם-טאמים במערכת התופים שלו) הוצע על ידי טום דאוד. בייקר ניסה פעמים רבות לטעון שהוא זה שהמציא את תפקיד התיפוף אך דאוד עמד יצוק בדעתו בעניין. התיפוף הזה עזר להפיכת השיר הזה למשהו שלא נשמע לפני כן בעולם הרוק. קלפטון מצטט בסולו של השיר הזה את שיר הסטנדרט BLUE MOON וכשנשאל על ידי טום דאוד מדוע החליט לעשות כך, הוא השיב כי רצה להראות שלא השתנה כלום בעולם המוסיקה.
אך התגובה הראשונה של בוס של חברת התקליטים הייתה רחוקה מאד מהתלהבות. היו שטענו כי אהמט ארטגון הוא זה שטען שהשיר הינו 'קשקוש פסיכודלי', אך היה זה שותפו, ג'רי ווקסלר, שחרץ את דינו של השיר. פפלארדי המפיק היה כה המום ממה שווקסלר אמר שהחליט שלהקתו העתידית, MOUNTAIN בה הוא שימש כבסיסט, לא תוחתם באטלנטיק. ברוס נפגע מאד שהשיר שלו נדחה בכזו ברוטאליות. אהמט ארטגון הבהיר שמבחינתו קלפטון הוא הכוכב של הלהקה והשניים האחרים הם ניצבים קטנים. כך שעכשיו לא רק הלהקה הייתה עוינת לשיריו של ברוס אלא גם חברת התקליטים נתנה אישור לכך ובטחונו העצמי צנח לתהום. רק אחרי התערבות של האורגניסט בוקר טי ג'ונס, ששמע את ההקלטה, הוחלט בחברה לנסות בכל זאת את הוצאתו כתקליטון. השיר הזה יצא כך והגיע למקום החמישי במצעד האמריקאי, ועם הצלילים האלו נפרצה הדרך של השלישייה הזו להכרה והערצה גדולה בארה"ב.
אחרי חמישה ימי הקלטות בניו יורק חזרו השלושה לאנגליה והשאירו את צוות ההקלטה לערוך מיקסים לאלבום.
שם האלבום הזה, DISRAELI GEARS, הגיע בזכות נושא הציוד של הלהקה, מיק טרנר. זה היה למעשה שיבוש מושג שמגדיר מערכת הילוכים באופני מירוץ כשהמונח הזה נקרא במקור DERAILLEUR GEARS.
ברולינג סטון נכתבה על התקליט ביקורת רק בשנת 1972: "בתוך החריצים של התקליט הזה נמצאים קילומטרים של עונג האזנה. אריק קלפטון, ג'ק ברוס וג'ינג'ר בייקר הם פשוט מוזיקאים מעולים עם כישרון של וירטואוזיות בלתי נגמרת. שם האלבום, כפי שאריק מסביר זאת, הוא משחק מילים. הלהקה נסעה יום אחד וניסתה לחשוב על שמות, והמציאה דברים כמו זה עם משחק מילים על אופני מירוץ אנגליים עם גלגלי שיניים.
למרבה הצער, האלבום פגום בחומר עלוב. הם בדרך כלל מפצים על מה שחסר להם כמלחינים וככותבי שירים עם זוהר יסודי של ביצוע. אבל בחלק מהרצועות החומר חיוור מכדי להיתמך בעבודה האינסטרומנטלית הכבדה שהופכת את CREAM לשלישיה כה סוחפת.
למרות החסרונות המוקלטים שלה, קרים היא במקרה אחת מלהקות הרוק'נ'רול המודרניות הגדולות. אם אתם עדיין לא מתלהבים מזה, קבלו את ג'ון מאייאל עם הבלוזברייקרז, אלבום מלוטש במיוחד שכולל את אריק בהקשר בלוז קפדני".
ועדיין - קלאסיקה!
ב-2 בנובמבר בשנת 1975 ערכה להקת כנפיים מסיבת עיתונאים, מול כמאתיים אנשי תקשורת, באוסטרליה. אחד מהם היה הקומיקאי האוסטרלי, נורמן גאנסטון, שהגיע במיוחד כדי לראיין את פול ולינדה מקרטני לתוכניתו.
גאנסטון (פונה ללינדה): "זה ודאי קשה עבורך להיות נשואה כל היום ובערב גם להופיע עם בעלך". (זאת כשהוא מדגיש את כפל פירוש המילה PERFORM, כהופעה בימתית כמו גם ביצועים מיניים במיטה)
לינדה: "כנראה שיום אחד אנו גם נריב על הבמה".
גאנסטון: "האם לא מתחשק לך להגיד לבעלך פעם אחת שלא בא לך הלילה כי יש לך כאב ראש?"
צחוק נשמע בחדר וגאנסטון ממשיך: "האם תעודדו את ילדיכם להיכנס לעולם המוסיקה?"
פול: "אם הם ירצו, אאפשר להם את זה".
גאנסטון: "ברור. אם הם לא יצליחו בזה אז תמיד תהיה להם האפשרות לפתוח חנות כריכים עם שימוש בשם מקרטני. או אולי חנות פירות, למרות שבאנגליה לא הייתי ממליץ להם לפתוח חנות שכזו".
פול (מנסה להבין את פשר המשפט): "חנות הפירות של מקרטני? אההה! תפוח!! אתה מתכוון לחברת אפל!"
גאנסטון: "התפוח הזה לא עשה טוב"
פול: "תנו לאיש הזה משקה על חשבוני"
גאנסטון: "האם התפוח היה עוד אחד מרעיונותיו של ג'ון?"
פול: "אכן כן"
גאנסטון: "כשעשיתם את התקליט אבי רואד, האם השמועה בדבר מותך הייתה נכונה?"
דני ליין (גיטריסט הלהקה): "פול לא באמת כאן". פול לא עונה על השאלה.
גאנסטון: "לינדה, האם גם את היית פעם מעריצה בסגנון ביטלמאניה כלפי מישהו?"
לינדה: "כן, לעיתים"
גאנסטון: "מי היה הנערץ עלייך?"
לינדה: "אההה... מיק ג'אגר"
גאנסטון: "אהה, אני מבין. האם הנישואים שלכם תקינים?"
פול: "הם בסדר, אבל אתה לא עוזר לשפרם"
גאנסטון (מסתכל על לינדה): "זה בסדר, היא לא נראית יפנית"
ב-2 בנובמבר בשנת 1967 הפסידה להקת THE MOVE במשפט תביעה שהגיש נגדה ראש ממשלת בריטניה. מה קרה שם?
טוני סקונדה היה אמרגן פופ בריטי שלא הפסיק לחשוב כיצד ישיג את השיווק היעיל הבא. לשמו נרשמו הצלחות כמו להקת מודי בלוז, שבשנת 1965 הצליחה עם גירסה שלה לשיר GO NOW. זמן קצר לאחר מכן ניגשו אליו חמישה חברים מבירמינגהם (ממנה הגיעה גם המודי בלוז) שהקימו להקה בשם THE MOVE.
סקונדה אהב את מה שעיניו ראו והחל לתכנן כיצד להפוך את החבורה הנעימה יחסית הזו לחבורת חיות המשחרות לטרף. הוא הלביש את החמישה בבגדים שנראו כבגדי גנגסטרים משיקגו ותייג אותם כאנרכיסטים חסרי שליטה. סקונדה בער מרעיונות ובראשו ראה רק דבר אחד; את הצורך להשיג עוד כותרות בעיתון על להקתו.
הוא קבע ללהקה הופעה במועדון הפופולרי "מארקי" בלונדון, אבל הנהלת המקום מיהרה לשים מעצור כשראתה שבהופעה כלול גם אקט של שבירת טלוויזיה והדלקת נפצים. חברי הלהקה המשיכו בתעלוליהם וגם נהגו לקרוע לגזרים בובה בצורת ראש הממשלה הבריטי, הרולד ווילסון. זמר הלהקה, קארל וויין, אמר שנים לאחר מכן: "סקונדה היה גאון יצירתי. היה לו את הכשרון להוציא את הטוב ביותר מאיתנו על ידי הוצאת הרע ביותר מאיתנו".
לא כל חברי הלהקה היו מרוצים מהרעיונות האנרכיסטיים שלו. גיטריסט הלהקה וכותב שיריה, רוי ווד, היה אחד שכזה. באוגוסט 1967, כשהתקליטון השלישי של הלהקה, עם השיר FLOWERS IN THE RAIN, עמד לצאת - לסקונדה כבר היה רעיון חדש בראשו. היה זה רעיון שהוא לא שיער בדמיונותיו הפרועים ביותר שיביא איתו כותרות שליליות והזמנה לבית משפט.
השיר FLOWERS IN THE RAIN זכה למקום חשוב בהיסטוריה של עולם הפופ כשהיה הראשון שהושמע בתחנה החדשה של הבי.בי.סי, "רדיו 1", שפתחה את שידוריה ב-30 בספטמבר של אותה שנת 1967 תוססת. בזמן שהשיר הזה תפס תאוצה ונכנס למצעד הבריטי החלו להיכנס תמלוגים נאים והערצה בצידם. השיר האהוב נפתח עם רעש של רעמים המבשרים על בוא הגשם. אבל דבר נוסף נחת על שולחנו של סקונדה כרעם חזק מאד - תביעה מראש הממשלה.
הרולד ווילסון נפגע מאד מהגלויה שהדפיס סקונדה וצירף לעותקים של התקליטון. בציור שבגלויה נראה ווילסון כשהוא עירום ולצדו אישה שלא נראית כמו אשתו. באותם ימים התלחששו שמועות שווילסון נמצא ברומן סודי עם מזכירתו, מרשה וויליאמס. השניים הכחישו זאת אך השמועות לא דעכו. בגלויה נכתב גם "הנה המזכירה האישית מאד של הרולד". סקונדה השובב שלח גלויה אחת שכזו לרחוב דאונינג מס' 10, שם גר ראש הממשלה.
כחמש מאות עותקים הודפסו מזה ובהם גם הניסוח: "זה מגעיל, מתועב ובלתי נתפס - כמה שהרולד יכול להיות. יופי זו המילה היחידה בה ניתן להגדיר את השיר FLOWERS IN THE RAIN". ווילסון לא היסס והורה לעורכי דינו לאסור מיד את המשך הפצת הגלויה ושיווק התקליטון.
חברי הלהקה מאד הופתעו לגלות ששמם קשור בשערורייה שכזו, כי סקונדה לא טרח לספר להם על הגלויה. רק כשהחוק הנוקשה נחת בחבטה על כתפיהם, הם הבינו שהצרות הן צרורות. סקונדה למלודי מייקר: "הציעו לי גם 2 ליש"ט על כל גלויה אבל האיסור של ווילסון מונע ממני לחלק אותן".
ב-12 באוקטובר נקראו חברי הלהקה לבית המשפט הגבוה. ראש הממשלה לא נכח בדיון. שלושה מהנתבעים, הגיטריסט טרבור ברטן, הבסיסט אייס קפורד והגיטריסט רוי ווד, היו קטינים ולכן הוריהם נתבעו בשמם. עורך הדין שייצג את הלהקה היה ריצ'רד הארטלי. התקשורת חגגה היטב על אירוע זה.
הלהקה הובסה במשפט ונאלצה להתנצל בפני ווילסון כמו גם לשלם את הוצאות המשפט. עם זאת, לא תמו העונשים הכלכליים; חברי הלהקה נאלצו לוותר על כל התמלוגים מהשיר הזה, שהוזרמו לקופות צדקה שבחר ווילסון. רוי ווד, כותב השיר, היה מאד מצוברח מהדבר. גם עשרות שנים לאחר מכן ממשיכים התמלוגים לזרום ולא לכיסו של ווד. מחוץ לבית המשפט אמרו החברים המנוצחים לתקשורת: "אנחנו לא בוחרים צד פוליטי ומעדיפים להצביע לאנשים כמו פרנק זאפה וג'ימי הנדריקס". סקונדה ניסה להחליש את הלהבות בטענה שזה היה רק ציור ותו לא. הלהקה מיהרה לנער אותו ממנה. המתופף, בב בוואן, סיפר: "זה עבר את גבול הטעם הטוב. היינו ממש מפוחדים מכל הסיפור ופחדנו ממה שסקונדה עלול לעולל לנו בהמשך, אז מיהרנו להתרחק ממנו".
גם זה קרה ב-2 בנובמבר:
- בשנת 1970 פרש הזמר / בסיסט של להקת קינג קרימזון, גורדון האסקל. אחרי שלוש חזרות, דרש האסקל שהלהקה תשנה את הסולם של אחד השירים בכדי להתאימו לקולו. אך מנהיג הלהקה, רוברט פריפ, לא הסכים ופרצה מריבה. האסקל עזב בכעס את האולפן תוך כדי הודעתו על פרישה. בזמן הליכתו לכיוון דלת היציאה, פנה אליו פריפ בקור רוח ואמר לו מול שאר הנוכחים ההמומים: DONT WORRY YOU WILL GET YOUR ROYALTIES FROM THIS ONE (אל תדאג - תקבל את התמלוגים שלך מהאלבום הזה). זה היה סוג של משפט מלגלג של פריפ כלפי האסקל, שראה בו אחד שדאג כל הזמן בעיקר לכסף ולא לאמנות.
- בשנת 1941 נולד ברוס וולש מלהקת הצלליות. גם בריאן פול מהטרמלוס נולד באותם יום ושנה של וולש.
- בשנת 1968 קיבלו חברי להקת CREAM במדיסון סקוור גארדן תקליטי זהב עבור מכירות האלבום WHEELS OF FIRE. חברי הלהקה היו אז בעיצומו של סיבוב הופעות פרידה לקראת הפירוק. ההופעה של הערב במדיסון סקוור גארדן נמכרה מראש כבר 16 ימים לפני כן. אמן החימום היה טרי ריד.
- בשנת 1979 יצא לאקרנים הסרט 'קוואדרופניה', עם המוסיקה של להקת המי ותפקיד קטן בו, בכיכובו של אחד ושמו סטינג.
- בשנת 1976 החלו הצילומים לעטיפת האלבום ANIMALS של פינק פלויד באתר תחנת הכוח BATTERSEA הלונדונית. הדמות הראשית בסיפור הייתה בלון מתנפח ענק בצורת חזיר, שנקשר לשתי ארובות הטחנה. הלהקה שכרה את שירותיו של טייס זעיר במידה והבלון ינותק מכבליו וייסחף עם הרוח. יום הצילום עבר ללא תקלה שכזו, אך הצילומים שבוצעו לא היו משביעי רצון והוחלט לשוב למחרת ולצלם תמונות נוספות. הפעם לא הושכרו שירותיו של הטייס, כשהחזיר המעופף ניתק לפתע, באמצע הצילומים, מכבליו והחל לעוף בשמי אנגליה עד שנחת בחצר של חוואי כועס. החזיר, שבעטיפת התקליט הידועה, הודבק בסוף באופן גרפי בסטודיו.
- בשנת 1965 חזר אריק קלפטון באופן רשמי ללהקתו של ג'ון מאייאל, לאחר שפרש מהלהקה על מנת לנסוע ליוון. מאייאל רץ מיד להוסיף שורה חדשה בכרזת הפרסומת להופעה הקרובה - PLUS THE RETURN OF ERIC CLAPTON, כי ידע שחזר אליו קלף מנצח.
- בשנת 1981 הוציא ניל יאנג את התקליט RE-AC-TOR. הנה מה שהיה ליאנג להגיד על האלבום הזה באתר הארכיב שלו: "זה תקליט שלנו שמשום מה חמק מתחת לרדאר. הוא לא היה הצלחה מסחרית, אבל הוא מעלה חיוך בפניי בכל פעם שאני מקשיב לו או חושב עליו".
- בשנת 1972 יצא שירה של קרלי סיימון, YOU'RE SO VAIN, שנטען זמן רב כי נכתב על הזמר הידוע שמספק בו קולות רקע, מיק ג'אגר.
- 'יום בחיים' של הביטלס: ב-2 בנובמבר הופיעו הביטלס בסטאר קלאב בהמבורג (1962), הופעה בסיטי הול בשפילד (1963), הופעה בקינג'ס הול, בבלפסט (1964), ג'ון ופול מצטלמים לתוכנית טלוויזיה ושמה 'המוסיקה של לנון ומקרטני' (1965), מקרטני מוסיף תפקיד בס לשיר שכתב ושמו "הלו גודביי" (1967)
- בשנת 1984 נערך פסק הדין במשפט אביו של הזמר מארווין גיי. האב (ששמו מארווין גיי סניור), שהודה כי ירה בבנו ובכך הרג אותו, נידון לחמש שנים על תנאי, כי בבית המשפט קיבלו את הטיעון שהירי נעשה בהגנה עצמית.
- בשנת 2007 נדחה המופע המיוחל של איחוד חברי להקת לד זפלין באולם O2 הלונדוני. זאת כי ג'ימי פייג' שבר את אצבע הזרת שלו. מעריצי הלהקה החלו לכסוס ציפורניים בעצבנות.
- בשנת 1994 התאשפז דייויד קרוסבי בבית החולים בגלל כבד שאינו מתפקד. למזלו הרב, מצאו עבורו ובזמן כבד להשתלה.
ב-2 בנובמבר בשנת 1998 יצאה קופסה מהודרת על שם ג'ון לנון. שמה הוא ANTHOLOGY, וזה היה כשלוש שנים לאחר צאת האנתולוגיות המצליחות של הביטלס.
אז במה מדובר פה? ובכן, זה מארז עם ארבעה דיסקים ובהם הקלטות ביתיות, קטעי אולפן וחומרים אחרים שטרם שוחררו עד אז, שהוקלטו על ידי ג'ון לנון במהלך קריירת הסולו שלו. האנתולוגיה חולקה על ידי עורכת המוצר, יוקו אונו, לארבעה דיסקים המייצגים ארבע תקופות בקריירת הסולו שלו: "אסקוט", "ניו יורק סיטי", "סוף השבוע האבוד" ו"דקוטה".
ביולי 1971, במהלך הקלטת התקליט אימאג'ין, ג'ון לנון הקליט מנגינה שתכנן לתת ליוקו כמתנה מפתיעה ביום הולדתה הבא, עם גירסת כיסוי סוערת של BABY PLEASE DON’T GO. הביטלס נהגו לעשות את השיר בימי הופעות מועדון הקאברן שלהם, ורק חודש לפני הסשנים של התקליט IMAGINE, לנון ואונו ניגנו את השיר בהופעה חיה בפילמור איסט, בניו יורק, במהלך ג'אם מאולתר עם פרנק זאפה. אחר כך לנון הקליט את זה באופן מסודר באולפן אבל היה מאוכזב מהביצועים שלו והניח את הדבר בצד - שם זה שכב עשרים ושבע שנים. "הוא השמיע לי את זה ואמר, 'זה לא יצא כל כך טוב. אני אביא לך משהו אחר'...", אמרה אונו שהסכימה איתו. מאז, ולנוכח הטרגדיה, היא שינתה את דעתה. "הפעם כששמעתי את זה, זה גרם לי לבכות, זה היה כל כך טוב".
מה שהופך את האנתולוגיה של ג'ון לנון למסע לנון עמוק וחיוני עם דיוקן מפורט בהירים של האמן ושיטות יצירתו. יוקו אונו: "היה לי חשוב שתצא האנתולוגיה הזו, כי אנתולוגיית הביטלס כיסתה רק חצי מחייו המוזיקליים. זה היה חייב לצאת כדי להראות את התמונה השלמה שלו". עם צאת האנתולוגיה אמרה יוקו שזה יהיה המוצר האחרון שייצא מצדה ובו הקלטות נדירות של בעלה. נו, אז היא אמרה. אנחנו רק מרוויחים עם כל הקלטה נדירה שיצאה ותצא מאז.
ב-2 בנובמבר בשנת 1969 יצא תקליט חדש ללהקת הרוק הפסיכדלית, ג'פרסון איירפליין. שמו הוא VOLUNTEERS ומי שביקש לחפש שם ארנבים לבנים – ימצא חיות מעניינות מסוג אחר.
SIDE 1
1. We Can Be Together
2. Good Shepherd
3. The Farm
4. Hey Fredrick
5. Turn My Life Down
SIDE 2
1. Wooden Ships
2. Eskimo Blue Day
3. A Song For All Seasons
4. Meadowlands
5. Volunteers
נגנים אורחים בהקלטות כללו את ג'רי גרסיה (מהגרייטפול דד) בגיטרת פדאל סטיל, פסנתרן הסשנים הוותיק ניקי הופקינס, מתופף הלהקה העתידי - ג'ואי קובינגטון - בכלי הקשה, וגם דיוויד קרוסבי וסטיבן סטילס. כדי להבהיר עוד יותר, העטיפה האחורית, שעוצבה כעיתון, הציגה לקהל את מכשיר ההקלטה שאיפשר ללהקה ליהנות מ-16 ערוצי הקלטה, דבר חדיש בזמנו.
השירים בו יצאו גם נגד המלחמה ובעד פעולת נגד לממשל, כמו גם עזרה אקולוגית. שם התקליט נוצר בהשראת משאית מתנדבים של אמריקה (ארגון צדקה דתי) שהעירה את הזמר, מרטי באלין, בבוקר אחד. השם המקורי היה VOLUNTEERS OF AMERIKA, כששגיאת הכתיב באה בכוונה להצביע על חוסר שביעות הרצון מהממשל. לאחר שאותה קבוצת מתנדבים סירבה לשם זה לתקליט, הוא קוצר לשם הידוע.
האלבום עורר מחלוקת אף יותר עם מילים כמו UP AGAINST THE WALL, MOTHERFUCKER. קללה ששנים לאחר מכן הייתה שכיח מאד באלבומים, כסממן של תקופה אחרת. אותה מילה פוגענית אף נערכה באופן שקט יותר במיקס של התקליטון עם השיר הפותח, WE CAN BE TOGETHER. ברור שללהקה היו ויכוחים על הקללה הזו ועוד, מול חברת התקליטים. חשבתם אחרת?
למרות מחלוקותיו, האלבום זכה להצלחה מסחרית והוא הביא את המטוס של ג'פרסון בבטחה אל סוף הסיקסטיז.
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "אני חושב שחברי הלהקה הם חלוצים מוזיקליים. אבל תגיד את זה לכמה אנשים והם יגידו לך שהמטוס משעמם. אבל ללא ספק יש שם משהו עם האיירפליין, משהו שעשוי להעלות את התחכום המוזיקלי והמורכבות של הרוק'נ'רול לגבהים חדשים. הצרה היחידה היא שתוך כדי התהליך, המטוס מכבה חלק מהקהל שלו. אותו דבר קרה בעולם הג'אז, ולמרות שאני שונא להתחיל לצייר הקבלות בין רוק לג'אז, עדיין אני חושב שזה הוגן לומר שדי בקרוב נראה את הופעתו של מותג חדש לגמרי, 'רוק רציני', שכנראה יקבל אפילו פחות השמעות מאשר ה'רוק המתקדם' של היום, יפנה לקהל קטן יותר, וייצור הרבה ויכוחים סוערים מאוד.
אני לא מוזיקאי ולא מוזיקולוג, אז יהיה לי קשה להגיד לכם בדיוק מה זה שהמטוס עושה שמעורר בי השראה לכל מעשי הנבואה הפזיזים האלה. הכל נמצא במה שאתם מחפשים. למשל, דבר אחד שאני מאוד מעריך הוא האופן שבו חברי המטוס משתעשעים עם המבנים הקצביים וההרמוניים שהם מקימים בשיר. זה מורגש בשיר HEY FREDRICK. אני מוצא דברים מהסוג הזה מרגשים, לפחות כשהמוזיקאים מספיק טובים כדי לדעת מה הם עושים ולעשות את זה טוב.
כנראה השיר הטוב ביותר באלבום הוא WOODEN SHIPS, שקיבל חיים חדשים על ידי פול קאנטנר. נראה שקנטנר הוא חדשן אמיתי; כמעט בכל שיריו ההרמוניות הווקאליות באות לידי ביטוי, עשירות ולא בצורה מוזרה, המורכבות מהמון שניות לא פתורות ומרווחים מוזרים אחרים. השיר יוצא כצעקת ייאוש יותר מאשר גרסת הקרוסבי-סטילס-נאש. זו הופעה אפית, ואחת הטובות שהאיירפליין עשו אי פעם.
שאר האלבום, למעט אולי A SONG FOR ALL SEASONS, של המתופף דריידן ספנסר, שלדעתי הוא סטירה חמודה לעסקי המוזיקה אבל לא מעבר לזה, הוא מצוין. קולו של מרטי באלין מעולם לא נשמע טוב יותר מאשר בשיר האחרון, והפירמידה של הקולות פה ושם מענגת. ג'פרסון איירפליין לעולם לא תחליף את הרולינג סטונס או הגרייטפול דד, והרולינג סטונס והגרייטפול דד לעולם לא יחליפו את האיירפליין. יותר כוח לכולם".
בונוס: החודש, נובמבר (לא ידוע בדיוק מתי) בשנת 1971 יצא אלבום ההופעה של להקת HUMBLE PIE ששמו PERFORMENCE - ROCKIN' AT THE FILLMORE.
להקת HUMBLE PIE הבריטית (או כפי שנקראה אז בארצנו - 'עוגת המרורים') החלה כהרכב סופרגרופ צנוע ואיכותי ביותר. סטיב מאריוט (מלהקת SMALL FACES), פיטר פרמפטון (מלהקת THE HERD), גרג רידלי (מלהקת SPOOKY TOOTH) וג'רי שירלי הצעיר, שהחל לטעום אז את עולם הרוק דרך הגדולים.
בתחילה הוחתמה הלהקה בחברת IMMEDIATE, שנכנסה לקשיים כלכליים בסוף הסיקסטיז וגרמה ללהקת הצמרת של מאריוט להישאר במחתרת. ההצלה הגיעה בזכות מנהל רוק בשם די אנטוני, שלקח אותה תחת כנפיו והביא אותה להחתמה בחברת התקליטים הגדולה A&M. ולא רק - כוונתו הייתה להפוך את ההרכב ללהקת רוק אמיתית שנותנת לקהל שלה מפגן רוקיסטי ומחשמל. כזה שבחורות צעירות נופלות לרגליו ובחורים צעירים מעריצים. לא עוד מוסיקה שיושבים מולה באולמות הופעה אלא מוסיקה שרוקדים ומשתוללים עימה.
לאחר עוד שני תקליטי אולפן החלה עוגת המרורים לטעום את הטעם המתוק של ההצלחה. שיריה הושמעו באופן תדיר בתחנות הרדיו בארה"ב והקהל החל לזרום בהתאם להופעותיה. השינוי היה קיצוני ועוצמתי. חברי הלהקה חשו את האנרגיה הזו כשקיבלו מחיאות כפיים היסטריות עוד רק כשעלו לבמה כדי לנגן.
היה זה במהלך סיבוב ההופעות של התקליט הרביעי, ROCK ON, שהוחלט להוציא תקליט בהופעה חיה. ומכיוון שהלהקה הופיעה מספר פעמים ובהצלחה אדירה באולם פילמור איסט שבניו יורק - הוחלט להקליט את ההופעה שם. אך סיבוב ההופעות ההוא לא היה חף מתקריות.
הלהקה הופיעה כמה פעמים במועדון וויסקי א-גו-גו שבלוס אנג'לס, כשכל ערב הייתה צריכה לבצע שתי הופעות שלמות. חבריה היו שחוטים ומרוטים. לאחר ערב אחד שכזה ישבו חברי הלהקה בחדר ההלבשה כשלתוכו צועדת מעריצה (גרופי) חתיכה למראה אך מסוממת להפליא. היא התיישבה באחת הכורסות כשהלהקה מסכימה כי אין טעם להתחיל איתה בשל היותה לא בפוקוס. בינתיים החזיקה המעריצה סיגריה בידה ועישנה אותה. חברי הלהקה פנו ללכת לבית המלון, כשזמן קצר לאחר מכן קיבלו טלפון בהול כי המועדון עולה באש.
איש חברת התקליטים, שליווה את הלהקה, רץ בהיסטריה לכיוון האולם כדי לצלם את השלט בכניסה למועדון עם שם הלהקה כשהוא מוקף בלהבות. חברי הלהקה חשבו על משהו אחר - האם ציוד הנגינה שלהם נשרף או ניצל? למזלם הוא ניצל. כמו כן, הם ידעו כי בזכות השריפה יש להם עכשיו כמה ימי חופשה מהופעות. דבר שהתקבל בברכה אדירה.
כשהגיעה החבורה לאולם הפילמור איסט, ידעו חבריה חוק אחד ברור - בשניה שהם נוטלים כוס משקה מבאר המשקאות, אסור לעזוב אותו מידם. הסיבה היא שמישהו שם יכול לטפטף להם סם הזייה למשקה מבלי שיידעו - קונדס הרסני שהיה מאד פופולארי אז ודפק ללא מעט אנשים את החיים. ובאולם זה נוצר התקליט שהקפיץ את הלהקה למעמד של כוכבי-על.
היה זה רעיון של המנהל די אנטוני להקליט את ההופעה שם והוא דאג לכל הפרטים הקטנים שיבוצעו כדי להרים הפקה זו. היו אלו ימי הקיץ. הקהל הגיע בכמויות גדולות לפילמור והאווירה הייתה מחשמלת. אך כשבוצע המיקס להקלטות, נחרד אנטוני לגלות כי טכנאי ההקלטה אנדי ג'ונס, ביחד עם הלהקה עצמה, הסירו באולפן את רעש הקהל ממנה.
אנטוני החל להתעצבן בטענה שעכשיו זה נשמע לו כמו תקליט אולפן - רחוק ממה שהוא תיכנן. לכן הוחלט לבצע מיקס חדש לתקליט. פה החל להיווצר קרע בין פיטר פרמפטון לשאר החברים, כשהוא דרש לבצע מיקסים לבדו לחלק מהקטעים כדי להגביר את צלילי הגיטרה שלו. וכמו בהרבה תקליטי הופעה אחרים, גם פה נערכה עריכה אולפנית כדי להפוך את השירים לביצועים מושלמים. למשל, בשיר I WALK ON GILDED SPLINTERS הודבק סולו גיטרה מהופעה אחת לביצוע כללי מהופעה אחרת.
ואז עשתה הלהקה את הטעות הגדולה שהחלה לרסק אותה. די אנטוני, מעבר לרצונו לפרוץ את הלהקה לשוק בארה"ב, זמם במוחו כיצד להפוך את רווחי הלהקה לשלו. לכן הוא ניגש לדון מחדש מול חברת התקליטים בתנאי החוזה. עד אז קיבלו חברי הלהקה את התמלוגים שלהם דרך חברת התקליטים. מרגע שינוי החוזה הועבר הכסף מחברת התקליטים לעורכי דינו של אנטוני ומשם היישר אליו. הלהקה לא ראתה את הכסף.
אנטוני אמר ללהקה שהוא רוצה לבנות תאגיד, שבו חברי הלהקה יוכרו כמועסקים, לצרכי מס והוא יהיה הבעלים היחיד. ללהקה זה נשמע הגיוני והיא הגיעה לחתום על המסמכים. בשניה שהדיו הרטיבה את דף החוזה - כך יבש מעיין התשלומים. חברי הלהקה חתמו באותה שניה על וויתור התמלוגים שלהם. מאותו רגע והלאה לא חולק הכסף בין ארבעה מוסיקאים אלא הם הפכו למועסקים בתאגיד שהטיל עליהם להמשיך לספק מוסיקה ללא רווחים. התפקיד של התאגיד של אנטוני היה לספק את שירותי הלהקה מול חברת התקליטים.
חברי הלהקה עצמם לא ראו מאז את החוזה עליו חתמו. הם לא דרשו לעצמם באותו המעמד העתק ראוי. זאת כי הם היו עסוקים יותר בכיוון מציאת עוד שורת קוקאין או עוד לגימה הגונה של בראנדי. זו תמונה שהייתה שגרתית מאד בעולם הרוק - להקה שסומכת יותר מדי על מנהליה ונדפקת על ידם בעוד היא צוללת לכיוון הסמים והאלכוהול. רק שנים לאחר מכן הבינו החברים כי הם חתמו על חוזה לא חוקי בו הסכימו על ייצוג מטעם עורך הדין שייצג גם את המנהל שלהם.
בשניה שהחוזה נחתם החלו הספקות לחלחל בלהקה אך היא בחרה להתעלם מהם בגלל שבימים ההם הכל נראה מתקתק היטב. ההופעות היו סולד-אאוט, השירים הושמעו היטב ברדיו, הלהקה טסה להופעות במטוסי פאר והסמים והאלכוהול סופקו כראוי.
מנהיג הלהקה, סטיב מאריוט, לא הראה רצון לעמוד מול מנהלו כדי לדרוש אחרת. מבחינתו כל שהיה זקוק לו זה הזמן לנגן את המוסיקה שלו ולתת ל'דמות האב ההנהלתית' לטפל בשאר. בינתיים קיבל פיטר פרמפטון הזמנה מג'ורג' האריסון לבוא ולבקר אותו בבית המלון בו שהה בניו יורק. פרמפטון הגיע וראה את ג'ורג' עם ערימה ענקית של תקליטי הביטלס, כשהוא מקשיב להם. מיד הבין פרמפטון כי החיפושית מחפש ללקט שירים מהרפרטואר להופעה מיוחדת שהוא רוקח לעזרת נפגעי בנגלה דש.
פרמפטון החל להרגיש אי נוחות בלהקה אותה הקים. הפיצוץ קרה כשהלהקה חזרה ללונדון וקבעה להיפגש שם לחזרה מוסיקלית, לקראת סיבוב הופעות נוסף. זה היה לפני שאלבום ההופעה הכפול PERFORMENCE - ROCKIN AT THE FILLMORE יצא לחנויות. להקת המי הייתה אמורה להופיע באותו סוף השבוע, בו נקבעה החזרה, ברויאל אלברט הול. פרמפטון רצה מאד לראות את ההופעה הזו בעוד מאריוט התעקש על קיום החזרה.
הוויכוח בין השניים הגיע לפיצוץ, שלאחריו הגיעו שלושה חברי להקה לחדר החזרות בעוד פרמפטון הבריז. הוא הרים את שפופרת הטלפון, התקשר לדי אנטוני ובישר לו כי הוא עוזב את הלהקה. אנטוני הופתע אך נרגע כשפרמפטון הבטיח לו שיהיה מעורב בקריירת הסולו החדשה שלו. אך מאריוט התחרפן מעצבים כשקיבל את שיחת הטלפון הבאה מפרמפטון, בה הודיע לו האחרון על עזיבתו.
הלהקה נכנסה מיד לחיפוש קדחתני אחרי גיטריסט מחליף. אחד המועמדים שהגיע היה מיק אברהאמס, ממקימי להקת ג'טרו טול (הוא פרש אחרי תקליטה הראשון והקים להקה משלו בשם BLODWYN PIG). אך הוא חש כי אין לו מה להוסיף ללהקה ולכן וויתר על ההצעה. גיטריסט נוסף שוויתר היה ריק דרינג'ר, שהעדיף להתמקד בלהקת WHITE TRASH עם אדגר ווינטר (אחיו של ג'וני).
ובינתיים, בנובמבר 1971, יצא לחנויות האלבום של ההקלטה בפילמור, שהחל להימכר בכמויות רבות ואף זיכה את הלהקה בתקליט הזהב הראשון שלה.
באותו זמן גילה מאריוט תקליט הופעה כפול אחר, של להקה שהתפרקה בשם קולוסיאום. הגיטריסט בהקלטה ההיא היה דייב 'קלם' קלמפסון. מאריוט החליט לבדוק את אפשרות הכנסתו ללהקה. קלמפסון הסכים ופה התחיל סיפור אחר לגמרי...
ולמעוניינים בגירסה מורחבת - לאחרונה יצאה קופסה מהודרת עם ארבעה דיסקים שמכילים את ההקלטות מהפילמור כפי שהיו באמת וללא עריכות אולפניות.
ובנובמבר (לא ידוע בדיוק מתי) בשנת 1971 יצא תקליט הבכורה של זמר להקת הזומביס, קולין בלנסטון ושמו ONE YEAR.
מדובר פה באוסף של שירים מלאי נשמה ועתירי עצב לצד שמחה שיבואו להגדיר את הקריירה שלו לאחר הזומביס. עם הפרויקט הזה, בלנסטון התווה מסלול חדש, תוך מיזוג טקסטורות תזמורתיות עם מילים אישיות בהנחיית חבריו לשעבר ללהקת הזומביס, הבסיסט כריס ווייט והקלידן רוד ארג'נט - שביקשו להפוך גם לצוות מפיקים. מה שהתקבל מהם הפך לאחד התקליטים המפתיעים והמרגשים יותר של אותה שנה. כשהקשבתי לו בפעם הראשונה - הלסת שלי נשמטה.
לאחר ההתפרקות של הזומביס בשנת 1968, בלנסטון מצא את עצמו בצומת דרכים. למרות שהזומביס זכו להצלחה קריטית - במיוחד עם השיר TIME OF THE SEASON, הלהקה התפרקה לפני שהצליחה לנצל אותה במלואה. מאוכזב, בלנסטון לקח לזמן קצר הפסקה מהמוזיקה ואף עבד כסוכן ביטוח, תוך מחשבה אם עליו לנטוש את הקריירה המוזיקלית שלו לחלוטין. אבל הרצון ליצור מוזיקה משך אותו בסופו של דבר. בתחילה הוא גישש את דרכו עם הקלטת כמה תקליטונים תחת השם ניל מקארתור (כול ביצוע מחודש ללהיט SHE'S NOT THERE). אחר כך הגיע הזמן לחזור באמת ובגדול.
אז הוא ביקש ללהביא ליצירתו רגשות אהבה, אובדן והתבוננות פנימה, נושאים שהדהדו אצלו עמוק באותה תקופה. ONE YEAR מתואר לעתים קרובות כאלבום שבו אלמנטים של פולק, קלאסי ורוק נפגשים בתערובת מסודרת להפליא, אך הוא גם מקשה על סיווג קל. קולו העדין-אוורירי והמהפנט של בלנסטון, בשילוב עיבודים תזמורתיים של המנצח הנודע כריס גאנינג, העניקו לאלבום את הנוף המובהק שלו. העיבודים של גאנינג הציעו את הקונטרפונקט המושלם לשירה הרכה של בלנסטון, והוסיפו עומק ותהודה לשירים מבלי להאפיל על הליבה הרגשית של הביצועים הווקאליים.
הקטע SAY YOU DON'T MIND (שבא מאיש המודי בלוז בעבר ולהקת כנפיים בעתיד, דני ליין) מדגים את הסינרגיה הזו. כמו כן, מספיק להקשיב לשירים כמו MISTY ROSES (של טים הרדין) ולהרגיש איך הלב נמס. מקור המילים בתקליט בא גם מחוויותיו של בלנסטון עצמו של אהבה ואובדן. באותה תקופה, בלנסטון התמודד עם סופה של מערכת יחסים רומנטית משמעותית. סערת הרגשות מאותה תקופה שזורה באלבום, ונותנת לשירים כמו CAROLINE GOODBYE (שמזכיר בהפקתו את הגישה של פיל ספקטור) תחושה של מלנכוליה משכנעת מול קרוליין מונרו, שחקנית ודוגמנית בריטית שעליה זה נכתב.
התקליט קיבל הרבה ביקורות חיוביות מהמבקרים אז, שנדהמו מהיופי והבגרות של כתיבת השירים של בלנסטון. למרות שהאלבום לא זכה בתחילה להצלחה המסחרית הראויה לו, הוא גדל לאורך השנים, כאשר מעריצים ומבקרים זיהו אותו כדוגמה קלאסית לרוק בריטי שלאחר שנות ה-60 ועם טוויסט מיוחד. האמת? מאז, לדעתי, הוא לא עשה תקליט מיוחד כמו זה. הוא הביע לא פעם גאווה ביצירתו זו, ותיאר אותה כאלבום אישי עמוק שאיפשר לו להביע רגשות שהסתיר זמן רב. בראיונות, הוא הודה בתפקיד המרכזי שמילאו כריס ווייט ורוד ארג'נט ביצירתו, והודה על תמיכתם ועידודם על הבאת הפרויקט לחיים.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
