כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-2 בספטמבר (2.9) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "אני מעדיף להופיע במקומות קטנים שם אני יכול להרגיש וליהנות - במקום להסתכל על השעון ולהרגיש שאני בעבודה" (ואן מוריסון, בעיתון NME, בשנת 1972)
ב-2 בספטמבר בשנת 1965 שר ג'ים מוריסון, לראשונה, באולפן הקלטה.
היסטוריונים רבים מציגים זאת כהקלטות הראשונות של להקת הדלתות, אם כי מבחינה טכנית אין זה נכון, כי הגיטריסט, רובי קריגר, טרם הצטרף להרכב. באותו זמן הורכבה הלהקה מהזמר ג'ים מוריסון, הפסנתרן ריי מנזרק, המתופף ג'ון דנסמור, הגיטריסט ריק מנזרק (אח של ריי), נגן המפוחית ג'ים מנזרק (עוד אח של) ובסיסטית שזהותה נשארה עלומה. במשך שלוש שעות, באולפני וורלד פאסיפיק ג'אז, שבלוס אנג'לס, הקליטו החברים שישה קטעים. לאחר מכן נחרטו אותם שירים על תקליטי דמו, שנועדו להימסר לגורמים בתעשייה.
זמן קצר לאחר ההקלטה החליטו ריק וג'ים מנזרק לפרוש מהעניין ודנסמור המליץ על בחור, שלמד עמו בקורס מדיטציה, שגם ידע לנגן בגיטרה. קריגר הגיע לאודישן וניגן גיטרת סלייד מרשימה בשיר 'מונלייט דרייב'. כך נוצר ההרכב הידוע של הדלתות.
אחזור לסשן ההקלטה של יום זה; החברים היו להוטים לשמר את קבוצת השירים הראשונית שלהם, שכללה גרסאות מוקדמות של קטעים שיהפכו מאוחר יותר לאיקוניות. על פי הדיווחים, המפגש מומן על ידי אחיו של מנזרק, ריק וג'ים.
במהלך הסשן הזה הוקלטו גם שירים כמו MOONLIGHT DRIVE, HELLO I LOVE YOU ו-MY EYES HAVE SEEN YOU. הביצועים נשמעים גולמיים אך עם ניצוץ ראשוני.
הקלטות אלה לא הובילו ישירות לחוזה עם חברת תקליטים, אך הן היו צעד חיוני בהתפתחות של הדלתות. הן נתנו לחברי הלהקה ביטחון בכיוון שלהם והניחו את הבסיס לרפרטואר העתידי שלהם. כמו כן, ההקלטות הציגו את הסגנון הווקאלי של ג'ים מוריסון ואת המילים הפואטיות שלו, שלימים תשמשנה מרכיב חשוב במוזיקה שלהם.
ההקלטה הזו נותרה הצצה מרתקת לימיה המעצבים של אחת הלהקות האייקוניות יותר של עולם הרוק. זה היה יום של התחלות צנועות, שבו קבוצת מוזיקאים החלה להגדיר צליל שבקרוב יכבוש את העולם בסערה.
וששת הקטעים שהוקלטו כדמואים, למי שמתעניין, היו:
MOONLIGHT DRIVE
HELLO I LOVE YOU
SUMMER'S ALMOST GONE
MY EYES HAVE SEEN YOU
THE END OF THE NIGHT
GO INSANE
הרצאתי "הרוכבים בסערה - הסיפור של להקת הדלתות" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616450
ב-2 בספטמבר בשנת 1972 יצא לאקרנים הסרט של להקת פינק פלויד בפומפיי. אז קבלו עוד כמה "הדים" על העניין הזה...
היה זה הבמאי הצרפתי, אדריאן מייבן, שבא ללהקה עם רעיון לעשות סרט שיהיה הניגוד הגמור לסרטי הופעות אופנתיים כמו 'וודסטוק' או 'כלבים שוטים ואנגלים' של ג'ו קוקר. מייבן היה במאי שאהב לשלב אמנות עם מוזיקה. בתחילה הוא רצה לצלם את הלהקה עם רקע של תמונות, אך הרעיון נדחה. המטרה שלו הייתה לתת למוזיקה לדבר בעד עצמה, מבלי שתופרע על ידי תגובת הקהל.
מייבן הגיע לחופשה בנאפולי וביקר באמפיתיאטרון של פומפיי כתייר. שם הוא איבד את הדרכון שלו וכשחזר בבהלה לחפש אותו שם, הוא חש באווירה המיוחדת של המקום. זה היה המקום המושלם עבורו ליצור סרט עם פינק פלויד. מנהל הלהקה, סטיב אורורק, דאג לשלוח למייבן גרסאות מוקלטות של השירים המיועדים, כדי לאפשר לבמאי לתכנן את זוויות הצילום בהתאם.
מבחינת הפקה, לא היה קשה לעשות את הסרט הזה. הבעיה הלוגיסטית הקשה ביותר הייתה הבאת ציוד הלהקה לאמפיתיאטרון. חברי הלהקה נאלצו לשכור חברת הובלות מקומית שתביא את הציוד עד ליעד הנכסף.
הרעיון קסם ללהקה והפרויקט יצא לדרך. מייבן הצליח להשיג אישור מהנהלת המקום לסגור אותו לצילומים למשך שישה ימים. כמה ילדים, שניסו להתגנב, הורשו לבסוף להיכנס פנימה ולהקשיב למוזיקה בתנאי שיהיו רחוקים ולא יעשו רעש.
הבעיה הראשונה שנגלתה למייבן, כשהגיע למקום, הייתה מחסור במערכת חשמל נורמלית. בכל פעם שניסו להפעיל את ציוד ההקלטה - נוצר קצר. הבמאי הנחוש נאלץ למשוך כבלים מאריכים מכנסייה ששכנה במרחק מה משם.
חברי הלהקה, שהגיעו במטוס, דרשו ממייבן דבר אחד ברור - שלא יהיה פלייבק בסרט. כל המוזיקה חייבת להיות חיה. האקוסטיקה הטבעית של המתחם עזרה למייבן להשיג מוזיקה חיה ואף משובחת. בין לבין צולמו חברי הלהקה, כשהם נעים בין גייזרים געשיים בקרבת מקום או כשהם רצים בדיונות חול כשרוח גדולה נושבת עליהם.
כילד, בלעתי כל פריים מהסרט הזה. כל סצנה הייתה בשבילי סוג של התגלות, בימי טרום היו טיוב - כשההזדמנות היחידה לראות את פינק פלויד בפעולה הייתה רק פה. 'פינק פלויד בפומפיי' היה אחד מסרטי הרוק הראשונים שראיתי בחיי. זה היה בשבילי בית ספר למוזיקה ולחיים. גיליתי בסרט את פינק פלויד כלהקה שהיא מעבר ל'הצד האפל של הירח'. כמו כן גיליתי בסרט הזה את האפשרויות הרבות שיכולות להיות בעולם הרוק. זאת הרבה לפני שהתחלתי לחקור את העניין באמת ולעומק.
בתקופה הזו הייתה הלהקה כבר שבעה מהרפרטואר הבימתי שלה. היא רצתה לנוע קדימה ליצירות חדשות. לכן חבריה דאגו לשמר את היצירה שלהם עד אז באופן קולנועי.
בשלב מאוחר יותר, לאחר סיום צילומי הסרט בפומפיי, חזרו חברי הלהקה לשבוע של סשנים מול המצלמות של מייבן, שהחל ב-13 בדצמבר. הפעם נערך הסשן באולפן בפריז. ריק רייט הקלידן כבר הגיע מגולח לגמרי, כך שכל פעם כשתראו אותו מגולח בסרט - תדעו שזו סצנה מפריז.
בסשן ההוא בפריז החליטה הלהקה לשחזר את הקטע SEAMUS, שסוגר את צד א' של התקליט MEDDLE. במקור נבח בקטע האולפני הכלב 'סימוס', שהיה שייך לסטיב מאריוט ודייויד גילמור עשה עליו בייביסיטר בעוד בעליו נדד בסיבוב הופעות עם להקתו, HUMBLE PIE. הפעם הובאה לאולפן בפריז כלבה בשם 'נובס' (NOBS).
הביקורות באופן כללי היו חיוביות לסרט כשיצא. ביקורת שלילית הגיעה מניו יורק וציינה כי הסרט הוא כמו 'נמלה שעוברת באוצרות הטבע של פומפיי'. ומי שתהה מדוע ניק מייסון הוא כמעט הדמות היחידה שמופיעה בקטע ONE OF THESE DAYS - זה פשוט בגלל שסרט הצילום עם שאר חברי הלהקה, בעת ביצוע הקטע, נעלם לפני שלב עריכת הסרט. זה כולל גם סצנה בלתי נשכחת בה הוא מאבד מקל תופים אחד ונוטל אחר במקומו, מבלי לאבד את הקצב.
ועוד אנקדוטת מייסון בסרט: בשני חלקי היצירה ECHOES, משקפי השמש שלו נעלמים ומופיעים שוב כמה פעמים, מה שמעיד על כך שההופעה בפומפיי צולמה בחלקים ולא בטייק אחד. או שהיו שני טייקים של ביצוע השיר והעורכים השתמשו בחלקים משניהם.
בשנת 1974 הוחלט להוסיף לסרט קטעים מאולפן 'אבי רואד', בהם מראים את חברי הלהקה כשהם עובדים על 'הצד האפל של הירח'. מה שכן, כל הקטעים האלה מבוימים לסרט, בשל העובדה שהתקליט הידוע כבר היה גמור לפני שהחל סשן הצילום הזה. ווטרס נראה אומר שם: "זה כמו שאתה נותן לבנאדם גיטרה של לס פול והוא הופך לאריק קלפטון, וכמובן שזה לא נכון. ואם אתה נותן לבנאדם מגבר וסינטיסייזר, הוא לא נהיה אנחנו".
הנה עוד כמה ציטוטים מסשן צילום זה:
גילמור: "רוב האנשים חושבים עלינו כלהקה שמכוונת לסמים. כמובן שאנחנו לא. אתה יכול לסמוך עלינו". כשהוא אמר את זה, עיניו נראו קצת מעורפלות באופן מחשיד.
רוג'ר ווטרס, באינטרקום לגילמור שמקליט סולו: "אממ, פידבק, דייב" (כשהוא מצביע על צליל צורמני ולא רצוי בהקלטה). גילמור מגיב, "אל תדאג מזה. מה יהיה הרוק'נ'רול בלי פידבק?".
מייסון: "אנו מסמנים מעין עידן. אנו בסכנה להפוך לשריד מהעבר. לחלק מהאנשים אנו מייצגים את ילדותם משנת 1967".
ב-2 בספטמבר בשנת 1971 פורסם בתקשורת שאביו של מתופף הגרייטפול דד הובא על ידי הלהקה למעצר.
היה זה לני הארט, אביו של המתופף מיקי הארט, שניהל את ענייניה הכספיים של הלהקה. לני נעדר לרוב מילדותו של מיקי וצץ רק שנים לאחר מכן כשבפיו הצעה.
מנהלה לשעבר של הלהקה, רוק סקאלי, אמר עליו: "הוא הגיע אלינו כאילו הוא איש דת ואיש האלוהים. הוא אמר לנו שעשינו מספיק שטויות ושהוא לא מבקש שנאמין בישו אלא בו. תוכן הלהקה יפהפה אך צריך לשמור עליו, לדבריו".
הדבר הראשון שסימן את הבעיה המוסרית והכלכלית הגיע בשנת 1969, כשג'רי גרסיה עבד על מוזיקה לסרטו של אנטוניוני, "נקודת זבריצקי". הצ'ק שהובטח על שירותיו המוזיקליים לא הגיע. גרסיה חיכה בשקיקה לצ'ק הזה כי הוא גר אז בשכירות בבית, שבעליו החליט להעמידו למכירה. הוא אהב מאד את הבית הזה ורצה לקנות אותו. הוא בהחלט לא רצה להיבעט משם. אבל הצ'ק לא הגיע.
לאחר כמה חודשים נודע לזוגתו של גרסיה שהגיע הצ'ק, אבל כשגרסיה הגיע למשרד - לני הארט עמד מולו והודיע שאין את הצ'ק. גרסיה לא יכל יותר ודרש לראות את ספרי החשבונות. לני הארט לא הסכים. אז היה ברור לכולם שמשהו לא טוב קורה ושלני הארט אשם בבלגאן הכלכלי.
מיקי הארט סירב להאמין שאביו מעולל דבר שכזה לו ולחבריו. אבל לני הארט מיהר לרכוש כרטיס טיסה ולברוח למקסיקו, ביחד עם המאהבת שלו, עובדת בנק שידעה לטפל היטב בהפקדות סודיות עבורו. מיקי כה נגעל מאביו שהחליט לפרוש בכאב מהלהקה: "כל העולם שלי הוחשך בבת אחת. זה היה יותר ממה שיכולתי לשאת. הייתי במצב נוראי שכמעט התאבדתי". שאר חברי הלהקה הודיעו למיקי השבור שזו לא אשמתו ושהם ישמחו לקבלו בחזרה ברגע בו הוא ירגיש שהוא מוכן.
חקירה מצאה בקלות שלני הארט גנב מהלהקה מתחילת עבודתו איתה. הוא פתח חשבון בנק בלייק טאהו וקרא לו SUNSHINE ACCOUNT, בו היה אמור להפקיד כסף לתשלום מסים. הוא גירה את חברי הלהקה האחרים לחסוך את רווחיהם בחשבון שהוא פתח להם. הם היו בטוחים שכספם בטוח אך הוא התעופף מהם כשבכיסו 155,000 דולרים ולהם אין אגורה שחוקה.
היה דיבור על שליחת כמה מכנופיית מלאכי הגיהנום, שאהבה את הגרייטפול דד, לטפל אישית בלני הארט, אך הוא נעלם מפני השטח. בסוף הוחלט לא לפגוע בו ולאפשר לקארמה לעשות את שלה. חברי הלהקה הכה מאוחדים, עמדו בגבורה גם במצב קשה זה. קוקאין, שרק נכנס אז למחנה הלהקה, עזר מאד במצב. חברם העשיר, ברוס באקסטר, נהג לספק להם מהאבקה היקרה הזו.
ב-26 ביולי 1971 נמצא לני הארט על ידי בלש פרטי ונעצר בסן דייגו. הוא טען כי היה שם כדי ללמוד להגיע לדרגה גבוהה בכנסיה הדתית. מנהל הכנסיה מיהר להגיד שהארט אפילו לא החל את לימודיו שם. אז הארט הודה שגם הוא, כטירון פיננסי, נפל קורבן לפיתוי, בעולם בו כולם רימו זה את זה. הוא נמצא אשם ונידון לחצי שנת מאסר. בנו, שאז לא היה בקשר עם הלהקה, עודכן לראשונה על המעצר רק כשקרא את העיתון.
המנהל של הלהקה, ג'ון מקינטייר, לרולינג סטון: "זה מדהים כמה טיפשים היינו. זו הייתה מלכודת קלאסית. זה הגיע לנו. אבל מי היה יכול לשער שהוא ידפוק כך את הילד שלו? מיקי עדיין לא מצליח להתגבר על מה שאביו עשה. הוא ממש נכווה מזה".
ב-2 בספטמבר בשנת 1963 קרה דבר מפחיד עם הביטלס!
זה קרה כשהארבעה טסו ללונדון, להקלטת תוכנית רדיו של הבי.בי.סי. ההמראה נדחתה ובסוף, כשהמטוס עמד להמריא שוב, דלת יציאת החירום לפתע נפתחה. ג'ורג' האריסון, שישב הכי קרוב, נזכר בחוויה: "התחלנו את ההאצה להמראה כשהמטוס לפתע נעצר בדיוק כשעמד לעזוב את הקרקע. זה כבר הפחיד אותי אבל מה שבא אחר כך גרם לי להזדהות עם הפחד של אלביס פרסלי מטיסות. כשהמראנו, דלת יציאת החירום ליד המקום בו ישבתי פתאום התעופפה! שמעתי סיפורים מקפיאי דם על אנשים שנשאבו ממטוסים, ולא אכפת לי להודות שהייתי די מפוחד. בריאן אפשטיין, שישב לידי, תפס את זרועי וצעקתי לדיילת האוויר - אבל היא חשבה שאני משתטה כפי שאנו עושים לעתים קרובות".
הרצאותיי "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" ו"הביטלס למיטיבי לכת" כמו גם הרצאות מוזיקה מרתקות אחרות, להזמנה: 050-5616450
ב-2 בספטמבר בשנת 1974 יצא תקליט מיוחד לאקס הבירדס, ג'ין קלארק. שמו הוא NO OTHER.
תראו מה זה... אלבום שבקושי נכנס לטופ 100 במצעדי המכירות והפך מאז לקלאסיקת קאלט ולא סתם. בזמן שהתקליט הזה יצא, קלארק נשאר ידוע בעיקר בזכות תרומותיו ללהקת הבירדס, איתה כתב בלדות מהורהרות ייחודיות ושר לסירוגין עם רוג'ר (אז ג'ים) מגווין. קולו ושיריו העניקו לאותה להקה מעופפת וחשובה כוח משיכה, אבל הוא עזב אותה מוקדם יחסית, בשנת 1966, בגלל בעיות התמוטטות נפשית, ויצא לדרך בכוחות עצמו.
קלארק תמיד היה כותב שירים מכוון מטרה אבל אף פעם לא היה מוסיקאי ששאף לקריירה, הוא הוציא כמה תקליטים נהדרים אבל זכה להכרה הראויה לו רק כאשר נערך האיחוד (המאכזב) של הבירדס בשנת 1973. אז הוא הוחתם על ידי דייויד גפן בלייבל החדש שלו, ASYLUM, שהיה אז הלייבל הממונע ביותר מבין חברות התקליטים בקליפורניה. זה היה ביתם של רבים מהזמרים והיוצרים המוערכים של התקופה, כולל ג'קסון בראון, ג'וני מיטשל ולינדה רונסטאדט. התקליט של קלארק נועד לבסס אותו מחדש ככוח מרכזי בסצנת המוזיקה. דייויד גפן היה ממש נלהב מההחתמה הזו.
זה הוקלט במשך כמה שבועות בלוס אנג'לס, תוך מיזוג שורשי הפולק והקאנטרי של קלארק עם עיבודים תזמורתיים שופעים וסאונד בעל אוריינטציה רוקית. קלארק השתמש פה בשורה של מוזיקאים מהשורה הראשונה, כולל הגיטריסט ג'סי אד דייויס ובוץ' טראקס - המתופף מלהקת האחים אולמן. גם תזמורת פילהרמונית ומקהלת זמרים יש פה. השילוב האקלקטי הזה של כישרונות תרם לסאונד בעל המרקם העשיר של האלבום.
לא מפתיע שעלויות ההפקה של NO OTHER היו גבוהות. זה היה סכום משמעותי לאותה תקופה. ההוצאה המפוארת הזו הובילה בסופו של דבר למתחים מול חברת התקליטים, שלא הבינה עד הסוף את החזון האמנותי שקלארק רדף אחריו עם שירים שהם הצצה עמוקה פנימה, עם מילים המשקפות את המאבקים שלו עם תהילה, עם מערכות יחסים ושאר בלגאן. קולו, בריטון עשיר ומלא רגשות, משדר לכל אורך היצירה תחושה של מלנכוליה ופגיעות. השירים מציגים יופי מסוג אחר ולמרות שהתקליט סבל אז מהאשמות של הפקת יתר ונפיחות - אני טוען שהלוואי וכל יום היה יוצא תקליט שכזה!
עם יציאתו נתקל המוצר הזה בביקורות מעורבות ובאדישות מסחרית. חברת התקליטים, שהייתה נסערת מעלויות ההפקה הגבוהות והמחסור בחומר מסחרי בו, לא עשתה הרבה כדי לקדם אותו. נראה היה שהקריירה של קלארק נמוגה שוב לאפלולית. קבלת הפנים הפושרת וחוסר התמיכה מהלייבל שלו הותירו אותו מאוכזב, והוא נסוג מתעשיית המוזיקה לזמן מה.
עם זאת, NO OTHER זכה אט אט לכבוד הראוי לו. מוזיקאים ומבקרים החלו לזהות את הזוהר שלו, ושיבחו את ההפקה הנועזת, העומק הרגשי והסאונד שאי אפשר לקטלגו כהלכה. זו קלאסיקה ברורה ואבודה של שנות ה-70.
ב-2 בספטמבר בשנת 1977 יצא ללהקת ואן דר גראף (הפעם נטולת המילה ג'נרייטור) האלבום THE QUIET ZONE / THE PLEASURE DOME. הצליל שלו קרוב יותר לסגנון הגל החדש מאשר לרוק המתקדם של ימי העבר.
SIDE 1
1. Lizard Play
2. The Habit Of The Broken Heart
3. The Siren Song
4. Last Frame
SIDE 2
1. The Wave
2. Cats Eye/Yellow Fever (Running)
3. The Sphinx In The Face
4. Chemical World
5. The Sphinx Returns
שני אלמנטים, שהיו קבועים בצליל הלהקה עד כה - סקסופון ואורגן - נעלמו. במקומם הגיעו כינור וצ'לו. למרות זאת, הסקסופוניסט, דייויד ג'קסון, עדיין נשמע בתקליט פה ושם.
מנהיג הלהקה, פיטר האמיל (שהוא גם הזמר והגיטריסט בה), הסביר בזמנו: "הרבה מעבודת העבר שלנו הייתה עם מורכבות מוזיקלית ומילולית על פני השטח עם קונספט אחד קטן ויפה מאחורי כל זה. מה שאני מנסה לעשות עכשיו הוא להפוך את כל זה, עם פשטות יחסית על פני השטח ומורכבות מאחור.
בביקורת על התקליט במלודי מייקר, נכתב: "יצירתיות ארוכת טווח היא דבר נדיר בכל דבר אנושי, שלא לדבר על תחום של מוזיקת רוק. לא שיש מה להעריץ את ואן דר גראף בכך, כי עבודות העבר שלה הראו שזו להקה לא יציבה שידעה לטלטל ממנה אנשים רבים ולהשאיר רק את אלו שמחזיקים מעמד ואוהבים. והנה עכשיו היא מגיעה עם תקליט שמביא מימוש פוטנציאל, סופסוף. ההרכב החדש פוגע יותר. הבסיסט, ניק פטר, מביא תפקידי בס חיוניים שחיו אך מתו אי שם בסוף שנות השישים. המתופף, גאי אוונס, מערבל מקצבים מלאי מחשבה שהיו חסרים עד כה בלהקה. האמיל הוא דומיננטי ומיסתורי כתמיד. למרות שהוא לא יזכה לתואר מאסטר הבהירות, מילותיו המעורפלות יושבות היטב עם המוזיקה. הניצוץ בהחלט נמצא שם".
בעיתון MUSIC WEEK נכתב אז: "הלהקה הזו פועלת, בצורה כזו או אחרת, כבר עשר שנים. בתוך זה גם יצר פיטר האמיל אלבומים מוזרים ופואטיים. היו גם סיבובי הופעות שהעניקו ללהקה סטטוס של להקת קאלט. וגם יצאו ממנה תקליטים טובים שנשכחו במהרה. הלהקה, כרגע ללא המילה 'גנרטור' בשמה, הוסיפה צ'לן, שמביא צליל נאו-קלאסי. התוצאה היא שילוב חסר נשימה בין קווין קווין ולהקת הספארקס".
בעיתון SUNDAY TIMES נכתב בביקורת: "זה לא אלבום למדוכאים. המילים השחורות והאובדניות של פיטר האמיל לוטשות עין לכיוון האספירינים וסכיני הגילוח כדי לחתוך איתם את פרקי הידיים. המוזיקה יצירתית מאד. עדיין אין פה חיזור אחר הקהל הרחב. המקצבים גאוניים ולא צפויים. ההפקה מאתגרת את האוזניים והדמיון".
דבר אחד היה ברור - בשנת 1977 לא היה מקום לאלבום כמו PAWN HEARTS.
ב-2 בספטמבר בשנת 1973 החל אריק איינשטיין לצלם סרט חדש של אורי זוהר ושמו 'עיניים גדולות'.
שם זה נועד בהתחלה לשמש כזמני בלבד והפך בהמשך לשם הרשמי של הסרט. למגרש בית"ר שבתל אביב, שם נערכו הצילומים, הגיעו הכדורסלנים המקצועיים בועז ינאי, איתמר מרזל וג'ק אייזנר כדי לייעץ לו לגבי תנועות משחק הכדורסל על המגרש.
להזמנות: 050-5616459
ב-2 בספטמבר בשנת 1970 התייצבו ארבעת חברי דרק והדומינוס באולפני CRITERIA שבמיאמי, כשהיום מתחיל עם הקלטת השיר I LOOKED AWAY.
משם עברה החבורה להקלטת נגינת הבסיס בשיר BELL BOTTOM BLUES. במהלך ההקלטה נכנס לאולפן הגיטריסט דוואן אולמן (מלהקת האחים אולמן) והצטרף לחבורה להקלטת השיר HAVE YOU EVER LOVED A WOMAN.
למחרת יוקלטו השירים I AM YOURS ו- ANYDAY. במהלך הסשן הציע הבסיסט, קארל ריידל, שהם יקליטו גם את השיר של צ'אק וויליס, IT'S TOO LATE. השאר נענו בשמחה להצעה. גם הפעם היה דוואן אולמן באולפן.
למחרת היה כבר חזר אולמן להופעות עם להקתו וקלפטון וחבריו החליטו שיתמקדו בימים בלעדיו בהעלאת כלי נגינה ושירות למה שהקליטו עד אז. לאחר מכן יכתוב קלפטון את הפנינה של התהליך - השיר שיקבע גם את שם האלבום הכפול של הלהקה ויחתום את הקונספט של האלבום הזה ובו שירי אהבה מיוסרים.
רוצים עוד יותר על דרק והדומינוס? זה בלחיצה פה.
ב-2 בספטמבר בשנת 1970 פרסם טוני סטראטון סמית', מנהל להקה בשם ג'נסיס, מודעה בעיתון המלודי מייקר ובה נכתב שהוא מחפש ללהקה גיטריסט ומתופף.
למרות שג'נסיס עדיין הייתה להקה חדשה יחסית, היא כבר עברה שלושה מתופפים. כריס סטיוארט היה שם בתחילת דרכם, אחריו היה זה ג'ון סילבר, שעזב זמן קצר לאחר שהקליט את אלבום הבכורה של הלהקה. ג'ון מאייהו ניגן באלבום השני, TRESPASS, לפני שהודח.
בעמדת הגיטרה היה זה אנת'וני פיליפס, מייסד הלהקה, שחטף לפתע פחד במה רציני ולא יכל להמשיך יותר. בתחילה חשבו הנותרים שפרישתו היא סוף ללהקתם, אך לאחר מכן הם שינסו מתניים ופנו לחיפוש אחר גיטריסט אחר.
לאודישנים יגיע גיטריסט צעיר בשם רוני קאריל. יחד עמו יגיע חברו הטוב, המתופף פיל קולינס. שניהם פעלו יחד בלהקה ושמה FLAMING YOUTH.
אחד עבר את האודישן והשני לא. אתם יכולים לנחש מי עבר ומי לא...
הרצאה מיוחדת על להקת ג'נסיס, עם פיטר גבריאל ("ארוחת הערב מוכנה"),
להזמנה פה: 050-5616459
ב-2 בספטמבר בשנת 1972 פורסמה בעיתון NME ביקורת על השיר החדש הזה של דייויד בואי, JOHN I'M ONLY DANCING:
"אני חייב להודות שאני די מאוכזב עם הדבר הזה. דייויד מסוגל לעשות כל כך הרבה יותר טוב מזה. יש פה קולות חורקים שבאים מגרונו של בואי. תוסיפו לזה את הגיטרה הסוערת של מיק רונסון. התוצאה היא שילוב מעצבן של שני אלו. לבואי יש שירים הרבה יותר מלהיבים מזה. אני באמת מופתע שאיש עם כישרון כה מיוחד לא הצליח להביא לנו שיר טוב הפעם".
הרצאתי "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616450
גם זה קרה ב- 2 בספטמבר:
- בשנת 1964 הקליטה להקת רולינג סטונס את הגרסה הידועה שלה לשיר LITTLE RED ROSSTER של ווילי דיקסון, באולפני REGENT SOUND בלונדון.
- בשנת 1978 התחתן ג'ורג' האריסון עם אשתו השנייה, אוליביה במשרד הרישום בעיירה הנלי על התמזה.
- בשנת 1965 הופיעו הרולינג סטונס ואנדרו לוג אולדהם (המנהל של הרולינג סטונס) בתוכנית הטלוויזיה הבריטית READY STEADY GO עם ביצוע הומוריסטי משלהם לשיר I GOT YOU BABE של סוני ושר.
- בשנת 1965 נגנב רכב הציוד של להקת המי בזמן שחבריה עסקו בקניית כלב שמירה להצמידו למכונית. לאחר זמן מה נמצאה המכונית הגנובה אך הציוד שנגנב בתוכה גרם לנזק כלכלי ללהקה בשווי 5,000 ליש"ט (של אז).
- בשנת 1977 יצא תקליט חדש ללהקת ליזי הרזה ששמו BAD REPUTATION. התקליט מכיל בעיקר שלושה רבעים מהלהקה, כי הגיטריסט בריאן רוברטסון פצע את ידו בתגרה. הוא נמצא רק בכמה משירי התקליט, שהפך להיות האחרון שלו עם הלהקה.
- בשנת 1991 יצא האלבום השני של להקת טין מאשין (עם דייויד בואי). ברולינג סטון העניקו לו רק שני כוכבים, מתוך חמישה: "תנו לדייויד בואי קרדיט, ולו בגלל שהצליח להרוס ציפיות. יש באלבום כמה רגעים טובים אבל אם צריך לנבור בזבל כדי להגיע אליהם, זו משימה שרק מעריצים אדוקים ישמחו לקחת על עצמם".
- בשנת 1972 נפתח פסטיבל CANAL SODA POP באינדיאנה. הפסטיבל הפך לאסון כבר כשהגיעה כמות אנשים פי ארבע מהמצופה (200,000 הגיעו למקום במקום 50,000 שציפו להם). הופעות בוטלו כשהפסטיבל הפך לאווירה של אנרכיה. הלהקות שכן הצליחו להופיע שם היו בלאק אוק ארקנסו, קאנד היט, להקת פלאש (עם פיטר באנקס), ראווי שנקאר, רורי גאלאגהר, לי מייקלס, איגלס, אמבוי דיוקס וג'נטל ג'ייאנט. שלושה אנשים מהקהל טבעו בנהר שהיה באיזור הפסטיבל, שהסתיים עם כמה אנשים בקהל ששרפו את הבמה.
- בשנת 1951 נולד מיק קמינסקי, לשעבר נגן הכינור בלהקת אי.אל.או, ובשנת 1957 נולד סטיב פורקארו, לשעבר הקלידן של להקת טוטו.
ב-2 בספטמבר בשנת 1967 התפרסם ראיון עם ג'ורג' האריסון בעיתון 'מלודי מייקר'. בראיון מרתק זה סיפר על הביטלס ומה שמעל לזה:
"יצא לי לבקר בהייט אשבורי. הייתי שם כחצי שעה בלבד וזה הספיק לי. חנינו את הלימוזינה שלנו במרחק מה משם והלכנו ברגל לשם. הרגשתי כמו תייר שמעורב עם היפי. יחד איתי היו אשתי פאטי, אחותה ג'ני, דרק טיילור, ניל אספינל וגם מאג'יק אלכס. בהתחלה זה היה נחמד מאד. אנשים ניגשו אליי כדי לומר שלום או ללחוץ את ידי. אבל ככל שנכנסנו פנימה - זה הפך לבדיחה. כל האנשים שם עקבו אחרינו לכל מקום.
האנשים האלה ניסו להציע לי כל סם אפשרי. זאת למרות שהביטלס לא בעניין החדרת מודעות הסמים לאנשים. זה שאנו משתמשים, זה ענייננו הפרטי בהחלט. אין ספק שהסמים פתחו לנו את הדלת לדברים אחרים. עם זאת, אל.אס.די הוא לא התשובה האמיתית. זה מאפשר לך לראות אפשרויות שלא תראה בלי זה. אבל אי אפשר לקחת אל.אס.די ולדעת ששם גלומה התשובה הנצחית.
היפי אמיתי צריך לדעת מה קורה סביבו ולא להיתלות במשהו שמשנה את התפיסה באופן זמני. אני גיליתי את הסם הזה באופן מקרי לגמרי. זה קרה כשמישהו שתל לי ולג'ון לנון את הסם הזה בכוסות הקפה שלנו. כך שהסם הזה צץ לתודעה שלנו באופן הכי מפתיע. עם זאת, יש דרכים טבעיות יותר להגיע גבוה ללא סם. בהייט אשבורי היו יותר מדי אנשים מוזרים ומסוממים. זה נראה לא טוב.
אנשים חושבים שאני אליל. הביטלס הם בשבילי רק סוג של תחביב. זה גוף שנע בכוחות עצמו. אנחנו אפילו לא צריכים לחשוב על זה. השירים נכתבים בעצמם. אנשים רבים חושבים שאין לנו יותר לאן להגיע כלהקה. אבל אז אנחנו מפתיעים אותם שוב. ועם כל גילוי אנו מגלים שהדרך למעלה עוד ארוכה מאד.
קחו לדוגמה את ראווי שנקאר. הוא גאון אמיתי. במוסיקת הפופ - ככל שמקשיבים לה, כך מבינים אותה יותר. אבל כך גם נוצר פחות סיפוק עמה. במוסיקה הודית זה הפוך לגמרי. ככל שאתה מבין יותר את המוסיקה ההודית - אתה מבין שיש יותר מה להעריך בה. אתה יכול להקשיב רק לתקליט אחד של מוסיקה הודית כל חייך ועדיין לא להבין את כל הרבדים שבו.
אין לי מושג מה הביטלס יעשו כצעד הבא. אנו מושפעים מאד מכל מה שמסביבנו. אנחנו נעשה תקליט טוב יותר מסרג'נט פפר אך אין לי מושג עדיין מה הוא יהיה".
פול מקרטני בראיון עמו, שנערך בדצמבר 1967, לעיתון NME: "אני מקנא מאד בג'ורג'. כי הוא מצא אמונה גדולה. נראה כי הוא מצא את שחיפש באמת".
כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".
הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות שלי,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-2 בספטמבר בשנת 2015 הופיע קן הנסלי (האורגניסט החשוב של אוריה היפ בעבר), במועדון הוואנה קלאב, בתל אביב.
על הבמה הוא נתן יופי של ביצועים ווקאליים ביחד עם נגינת ההאמונד הכה יחודית שלו. אחרי ההופעה זכיתי לקבל כניסה פרטית לחדר ההלבשה ולדבר עם קן, אחד על אחד, על כל מיני נושאים שקשורים במוזיקה ובאורגנים. היה מרתק לעמוד מול מוזיקאי שכה השפיע עליי ולראות את הניצוץ בעיניו וההתלהבות בקולו, כשסיפר לי גם שהוא בדיוק רכש את אורגן ההאמונד הרביעי שלו ("הוא נדיר מאד, כי יש לו צבע בלונדי", הוא סיפר לי בגאווה).
יהי זכרך ברוך, קן. אתה בהחלט חסר פה.
ב-2 בספטמבר בשנת 1976 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:
ב-2 בספטמבר בשנת 1946 נולד הזמר-אורגניסט בילי פרסטון. הוא מת ביוני 2006.
הקריירה שלו כללה להיטי סולו גדולים, חיוך ענק, אפרו אימתני (שיש האומרים שזו הייתה פאה) ורזומה עבודה עם אמנים רבים - הבולטים בהם היו הביטלס והרולינג סטונס. עם זאת הוא ניגן באורגן גם עבור אמנים כריצ'רד הקטן, ארית'ה פרנקלין, ריי צ'ארלס, ג'ו קוקר ורד הוט צ'ילי פפרס. רינגו סטאר כינה אותו: "נגן ההאמונד הטוב ביותר שפיאר את כדור הארץ".
אבל ההופעה המוכרת ביותר שלו הייתה כשבילה על הגג בלונדון עם הביטלס במה שהיה המופע האחרון שלהם, שצולם עבור הפרויקט GET BACK (ולא לסר LET IT BE, כפי שרבים מטעים). בראיון משנת 2001, הוא אמר, "הם גרמו לי להרגיש חבר בלהקה".
הוא נולד ביוסטון והיה ילד פלא שליווה את זמרת הגוספל, מהאליה ג'קסון, כבר כשהיה בן 10. ריצ'רד הקטן שכר את שירותיו לסיבוב הופעות באירופה בשנת 1962, ובמהלך אותו סיבוב פגש פרסטון את הביטלס הצעירים, לפני פריצתם הגדולה. ב-1 בנובמבר 1962 הביטלס חיממו את ריצ'רד הקטן במועדון STAR CLUB שבהמבורג. פרסטון היה אז רק בן 15 אך ידע לנגן היטב.
כאן הביטלס ופרסטון הפכו לחברים איתנים, כפי שהקלידן נזכר מאוחר יותר: "הם נהגו להגיע אל מאחורי הקלעים ולשאול הרבה שאלות על ריצ'רד הקטן ואמריקה והיינו דמג'מג'מים כמה שירים בחזרות". זו הייתה הערצה הדדית מההתחלה.
גם הזמר סם קוק שכר את פרסטון ללהקתו והחתים אותו לחברת התקליטים שלו, SAR RECORDS. לאחר מותו של קוק (שנורה למוות, בשנת 1964 בבית מלון, לאחר שהתעסק עם מישהי) החל פרסטון להקליט אלבומים אינסטרומנטליים עם שמות כמו "האורגן הפרוע ביותר בעיר" (1965) ו"האורגן המרגש ביותר אי פעם" (1966).
הוא עבד בלהקת הבית של תוכנית הפופ הטלוויזיונית "שינדיג", ואז הצטרף ללהקתו של ריי צ'ארלס למשך שלוש שנים. הוא הופיע באולם "רויאל פסטיבל הול" וג'ורג' האריסון, שהיה בקהל, זיהה אותו מיד. לאחר מכן נשלחה הודעה אל מאחורי הקלעים שהזמינה את פרסטון לבניין חברת APPLE לומר שלום. הוא הגיע למחרת ומצא את חברי הביטלס בצילומים לפרויקט בשם GET BACK.
האריסון הזמין את פרסטון בגלל סיבה נוספת מעבר לאמירת שלום. הוא היה זקוק למישהו שיאזן את המצב הרעוע ששרר אז בין חברי הלהקה. פרסטון העניק מנגינתו המשובחת וג'ון לנון רצה מיד לצרפו כחבר בביטלס. פול מקרטני התנגד נחרצות (על כך בהרחבה בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!"). היה זה בתחילת 1969. "זה היה מאבק בשבילם", אמר פרסטון ב-2001. "הם היו די מיואשים. הם איבדו את השמחה לעשות הכל". בתקליטון GET BACK הוא היה המוזיקאי החיצוני הראשון שקיבל קרדיט מלא על העטיפה לצד הביטלס.
לאות תודה על עזרתו בפרויקט, החליטו חברי הביטלס להחתימו לחברת התקליטים שלהם, APPLE, תוך שהם מתירים את החוזה שלו בחברת תקליטים אחרת. ב'אפל' הוא הקליט שם שני אלבומים שהופקו על ידי האריסון. האלבום הראשון נקרא THAT'S THE WAY GOD PLANNED IT וזו הייתה הפעם הראשונה שפרסטון קיבל הזדמנות לשיר שירים שכתב.
האריסון אף הביא איתו חברים טובים לעזרה בהקלטת האלבום. ביניהם היו אריק קלפטון, קית' ריצ'ארדס וג'ינג'ר בייקר. פרסטון היה המום מכל המוסיקאים שהיו שם מסביבו ובאו להקליט עבורו. התוצאה באה בצורת התקליט THAT'S THE WAY GOD PLANNED IT שיצא בשנת 1969 ומכיל רגעים מוזיקליים נהדרים, כשהבולט מכולם הוא שיר הנושא, שמופק ומבוצע כהלכה, שנשמע כאילו נרקח בתוך כנסיה גדולה, עם אורגן ההאמונד שמנוגן בידיו האדירות של מיסטר פרסטון. וכמובן לא אוכל שלא להזכיר את הביצוע המחשמל שעשה פרסטון לשיר הזה בקונצרט לבנגלה דש, אחד משיאי המוזיקה הגדולים שלו בפרט ושל חברת 'אפל' בכלל.
פרסטון: "כל מה שקרה לי היה כמו שאלוהים תכנן את זה, כי מעולם לא עשיתי אודישנים, מעולם לא עבדתי בעבודה אחרת חוץ ממוסיקה ואנשים היו קוראים לי לנגן איתם. אני אף פעם לא אוהב להתחנן או לשאול ואני מרגיש שזו הייתה ברכה. וזו הדרך בה אלוהים תכנן זאת".
האלבום השני שהקליט פרסטון לחברת אפל נקרא ENCOURAGING WORDS. הוא יצא בשנת 1970 והכיל את הגרסה המוקלטת הראשונה לשיר של האריסון שנקרא MY SWEET LORD. האריסון יקליט את זה בעצמו רק ארבעה חודשים לאחר מכן.
הקריירה של פרסטון פרחה בתחילת שנות השבעים, כאשר היו לו את הלהיטים הגדולים שלו. אם זה להיטים אינסטרומנטליים כמו OUTA-SPACE או להיטי פופ כמו NOTHING FROM NOTHING ו- WILL IT GO ROUND IN CIRCLES.
הוא עבד באולפן עם הרולינג סטונס באלבומי שהסבנטיז שלהם וגם הופיע איתם. הוא גם התארח באלבום של סליי והפאמילי סטון (THERE'S A RIOT GOIN' ON) והיה נדמה שהקריירה שלו לא יכולה להיכשל.
הוא היה אורח מוזיקלי בתכנית "סאטרדיי נייט לייב", שרק החלה להיות מוקרנת בשנת 1975. הוא הופיע בסרט (הבאמת זניח) על מועדון הלבבות הבודדים של הסמל פפר, שיצא בשנת 1978. שם הוא שיחק בתפקיד הסמל פפר. הוא גם כתב את הלהיט המרגש YOU ARE SO BEAUTIFUL. בהמשך יעניק לו ג'ו קוקר חותמת אלמותית.
הוא המשיך לעבוד כנגן באולפן והכין אלבומי סולו במהלך שנות השמונים, והוא הופיע עם להקת האול-סטאר של רינגו סטאר, בשנת 1989. אך בעיית סמים הדביקה אותו בשנת 1992, והוא הואשם בתקיפה ובאחזקת קוקאין ובילה תשעה חודשים במרכז לגמילה מסמים. "רציתי לשמור על הריגוש שהרגשתי על הבמה", הודה פרסטון בראיון. "אחרי שההמונים הלכו הביתה, נשארתי לבד. במיוחד כשהייתי בסיבובי הופעות ולא היה שם אף אחד בשבילי".
הוא עשה אלבומי גוספל במהלך שנות התשעים, אך בשנת 1997 הוא נידון לשלוש שנות מאסר בגין הפרת מאסר על תנאי, ובשנת 1998 הודה באשמה להונאות ביטוח.
לאחר ששוחרר מהכלא, הוא התקבל בברכה כמוזיקאי. הוא הופיע בסרט "האחים בלוז 2000" והופיע בקונצרט לזכרו של האריסון בשנת 2002, שהיה מחווה שארגן אריק קלפטון שנה לאחר מותו של האריסון. סולו ההאמונד שלו בשיר ISN'T IT A PITY הוא אחד משיאי אותו מופע. הוא ניגן מאז עם אמנים נוספים וגם הופיע בגמר העונה של "אמריקן איידול" בשנת 2005. עבודת האולפן האחרונה שלו הייתה באוקטובר 2006, לאלבום של סאם מור (שהיה מחצית הצמד סאם ודייב).
פרסטון מת לאחר שהיה שרוי בתרדמת מאז נובמבר 2005, כך סיפר המנהל שלו, ג'ויס מור. הוא נכנס מרצון למרפאה לשיקום מסמים במאליבו, קליפורניה, וסבל שם מדלקת בקרום הלב, מה שהוביל לכשל נשימתי שהותיר אותו בתרדמת. לאחר מותו היה זה קית' ריצ'רדס, מהרולינג סטונס, שפרסטון כנראה ניסה להסתיר במהלך חייו: "הופענו באירופה בספטמבר ובאוקטובר 1973. בילי פרסטון ניגן בקלידים, בדרך כלל באורגן. כבר הייתה לו קריירה מטאורית, כשניגן עם ריצ'רד הקטן ועם הביטלס כמעט כמו חבר חמישי בלהקה. הוא היה מקליפורניה, נולד ביוסטון, נשמה ומוזיקאי שבסופו של דבר ניגן עם כמעט כל מי שהיה טוב. בילי הפיק לנו צליל אחר. הוא התאים בצורה מושלמת. הוא היה רגיל להיות כוכב בפני עצמו. הייתה פעם אחת בגלזגו שהוא ניגן כל כך חזק שהוא הטביע את שאר הלהקה. לקחתי אותו אל מאחורי הקלעים וכעסתי עליו מאד עם הנפת סכין מצדי. 'אתה יודע מה זה, ביל? וויליאם היקר. אם לא תירגע, אתה תרגיש את זה'. זה לא בילי פרסטון והרולינג סטונס. אתה נגן המקלדת עם הרולינג סטונס. אבל רוב הזמן אף פעם לא הייתה לי בעיה עם זה.
אין ספק שצ'רלי די נהנה מהשפעת הג'אז, ועשינו הרבה דברים טובים ביחד.
בילי מת מסיבוכים שנגרמו על ידי סוגים שונים של פינוק יתר, בשנת 2006. ולא הייתה שום סיבה שהוא הלך
בצורה זו. הוא יכול היה לעלות ולעלות. היה לו את כל הכישרון בעולם. אני חושב שהוא היה במשחק יותר מדי זמן; הוא התחיל בעסק צעיר מאוד. והוא היה הומו בתקופה שבה אף אחד לא יכול היה להיות הומו בגלוי, מה שהוסיף קשיים לחייו. בילי יכול להיות, רוב הזמן, כיף גדול. אבל לפעמים הוא היה חוטף עצבים. הייתי צריך לעצור אותו מלהרביץ לחבר שלו פעם במעלית. 'בילי, תירגע או שאני אקרע לך את הפאה מהראש'. הייתה לו פאת אפרו מגוחכת הזו".
"כשאתה עושה את זה, אתה רק מנסה לעשות את הטוב ביותר שאתה יכול", אמר פרסטון בשנת 2001. "אתה לא יודע אם אתה עושה משהו חשוב, והאם זה יגרום להיסטוריה. אבל זה שאתה מסוגל לעשות את זה, ולשאוף לעשות את הטוב ביותר שאתה יכול - זה ההישג".
גם זה קרה החודש, ספטמבר, בשנת 1979:
- סיד ברנשטיין, המפיק האמריקאי שהביא לראשונה את הביטלס לארה"ב בשנת 1964, לא מתייאש מלנסות לחבר שוב את ארבעת חברי הקסם ההוא. הפעם הוא פרסם בניו יורק טיימס בקשה מהארבעה להופיע ביחד, או כל אחד לחוד (באותו יום) בשלושה אירועי צדקה. ברנשטיין אף ציין את המקומות לאירועים האלו - קהיר, ירושלים וניו יורק. ההערכה שלו הייתה לקבל מתקליט, סרט ומכירות מזכרות מהאיחוד סכום של 500 מיליון דולר. "אני יודע שהסיכויים שזה יקרה קלושים", הוא אמר אז. "זו יריה באפלה אבל זה שווה לי לנסות. עד כה קיבלתי מאות טלפונים ומכתבים מעודדים. כולם מרגישים שהביטלס צריכים לעשות את זה. אין בעיה שהם יופיעו בנפרד אבל העיקר שהם ייראו מחבקים זה את זה על הבמה. שמעתי שפול שוקל את העניין".
- המסמכים הרפואיים שנתגלו בעניין התרופות שאלביס פרסלי לקח לפני מותו מביאים אישום חמור נגד הרופא האישי שלו, ד"ר ג'ורג' ניקופולוס. עדיין לא נקבע תאריך לשימוע אבל זה יכול להיגמר בכך שהוא יאבד את הרשיון שלו. המסמכים מראים שיום לפני מותו, אלביס קיבל מרשם של משכך כאבים חזק במיוחד שניתן לחולי סרטן - ועוד רשימה ארוכה של גלולות. נטען כי מה-1 בינואר 1977 ועד מותו, בחודש אוגוסט, אלביס קיבל 95 מרשמים. עדיין נטען שסיבת המוות הרשמית הייתה בעיות בלב ובגלל שנמסר שהמות היה בנסיבות טבעיות, תוצאות נתיחת הגופה לא פורסמו. דיווחים שאלביס היה "מפוצץ בסמים" כשהוא מת, לא קיבלו אישור. איש שעבד עבור אלביס סיפר שהכבד של מעסיקו היה במצב כה גרוע שזה רק היה עניין של זמן קרוב ביותר. שם נוסף שעלה כמטופל של ניקופולוס היה ג'רי לי לואיס.
- טום פטי חותם בחברת תקליטים חדשה, BACK STREET RECORDS. שיהיה בהצלחה. ולהקת מאדנס חתמה על חוזה עם חברת STIFF. התקליטון הנוכחי שלה, THE PRINCE, יצא בחברת TWO TONE.
- תקליטון חדש יצא ללהקת פוליס ושמו MESSAGE IN A BOTTLE. כ-20,000 איש כבר זכו לשמוע אותו קודם לכן כשהלהקה ביצעה את זה בפסטיבל רדינג. צד ב' של התקליטון בא עם הקטע LANDLORD שלא יופיע בתקליט השלם של הלהקה.
- להקת THE CARS הכריזה על תחרות שטיפת מכוניות ובה מוזמנים אנשים מהקהל להשתתף בתחרות שכזו, מאחוורי הקלעים אחרי הופעה. המתופף, דייויד רובינסון, אמר שזה לא בדיוק החלום הרטוב שלהם. "דווקא אלה שאנחנו רוצים שירטיבו את עצמן, לא מוכנות לעשות את זה. זה הופך את העניין למבאס".
- אלטון ג'ון סיים להקליט תקליט חדש שייקרא VICTIM OF LOVE. ספוילר - זה יהיה תקליט מזעזע.
- להקת הג'אם נמצאת באולפן ההקלטה. הסולן, פול וולר, מתאר את האלבום כמשהו שמתרחש בבריטניה בשנות ה-80, "...על שלושה חברים קרובים מאוד, שמתקוממים זה נגד זה כשמתרחשת מלחמת אזרחים, אחד מצטרף לשמאל, אחד סוטה ימינה ואילו השלישי יושב על הגדר (רגל פה רגל שם...). לאחר סיום המלחמה, החברים לשעבר הקודרים מתכננים להיפגש ושוב עולה הנושא הבוער והדברים לא מסתדרים".
- ללהקת ג'ת'רו טול יש בסיסט חדש ושמו דייב פג, לשעבר מלהקת פיירפורט קונבנשן. פג מחליף את בסיסט הלהקה החולה, ג'ון גלסקוק.
- להקת UB40 מקבלת זריקת עידוד נאה מאד אחרי שבעיתון SOUNDS נכתב עליה: "שמעתי קלטת דמו של הלהקה והייתי המום! ההישג שלהם היה משהו עכשווי. סופסוף! הם הגיעו לצליל מאוד מיוחד".
- לעומת זאת, להקת סוזי והבאנשיז לא ליקקה אז דבש. סיבוב ההופעות בוטל באמצע כשחצי מהלהקה עזבה, אך החברים הנותרים הצליחו איכשהו להשיג מחליפים להמשך הסיבוב - ביניהם רוברט סמית' מלהקת הקיור. רוברט סמית' סיפר אז לכתב NME דין פירסון על היום בו קרה פיצוץ בבאנשיז. "היינו שם, באברדין, כשהכל התנפץ כך פתאום. פשוט ישבנו אחרי ההופעות שלנו ודיברנו, ושתינו, והמשכנו לשתות עד השעה שמונה בבוקר. אז הרגשתי שאוכל לעזור להם. סוזי וסטיב אמרו לי לא לדאוג, כי יש לי הרבה חברים שיוכלו להיכנס ללהקה. אז אמרתי ששאם הם לא יכלו להשיג גיטריסט, אני אנגן . ואילו לול טולהרסט, המתופף של הקיור, אפילו אמר שהוא ינגן בתופים עבורם אם צריך. ואז כמה ימים לאחר מכן סוזי התקשרה אלי ואמרה לי לבוא. הפכתי להיות הגיטריסט של הבאנשיז".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.
