top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-2 בפברואר בעולם הרוק


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-2 בפברואר (2.2) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "נהניתי מאוד מההצלחה של BORN IN THE USA., אבל בסוף כל העניין, פשוט הרגשתי BRUCED מדי. הייתי כמו, 'וואו, מספיק עם זה'. בסופו של דבר אתה יוצר סוג כזה של אייקון, ובסופו של דבר זה מדכא אותך. למשל, כל התמונה שנוצרה שקידמתי - זה באמת הרגיש כמו, 'היי, זה לא אני'. כלומר, הקטע הזה של המאצ'ו, זה פשוט אף פעם לא הייתי אני. כשהייתי ילד, הייתי ילד ממש עדין. זה מצחיק, מה שאתה יוצר, אבל בסופו של דבר, אני גם היחיד שיכול להרוס אותו. אז כשכתבתי את TUNNEL OF LOVE, חשבתי

שהייתי צריך להציג את עצמי מחדש ככותב שירים, בתפקיד מאוד לא איקוני. וזו הייתה הקלה" (ברוס ספרינגסטין, בשנת 1992)



ב-2 בפברואר בשנת 1979 מת סיד וישס.



סיד וישס (שם אמיתי – ג'ון סיימון ריצ'י) ידוע לכל חובב מוזיקה כבסיסט הפרוע של להקת הפאנק הבריטית, סקס פיסטולס. הוא החליף בלהקה זו את הבסיסט הקודם, גלן מאטלוק. אבל הוא היה בן 21 כשנמצא ללא רוח חיים בדירה בגריניץ' וילג'. פחות מיממה אחרי ששוחרר מבית הכלא בערבות בסך 50,000 דולר. וישס נמצא שרוע במיטה בדירה שהייתה שייכת למישל רובינסון ידידתו, שגילתה אותו כך בשעה 12:30. במשטרה מיהרו להצהיר כי סיבת מותו נבעה ממנת יתר. עורך דינו, ג'יימס מרברג, מסר לתקשורת: "אני בטוח שהיה לו טיעון מוצלח לחפותו במשפט. אנחנו היינו מוכנים לעמוד במשפט ולטעון לחפותו במקום שנכריז על הגנה פסיכיאטרית. הוא כבר לא היה מכור להרואין בתקופה האחרונה. הוא פשוט היה בחור צעיר ומבולבל. אתמול, כשדיברתי איתו, הוא היה חד כתער".


ב-14 בינואר 1978 הסתיימה דרכה של הלהקה, מיד לאחר הופעה באולם וינטרלנד שבסאן פרנסיסקו. זו הייתה הופעתה האחרונה של הסקס פיסטולס, שהתפרקה מיד לאחר מכן. חבריה היו מותשים ונרגנים. גיטריסט הלהקה, סטיב ג'ונס: "המופע שלנו בוינטרלנד היה עינוי מזורגג עבורי. הגיטרה שלי כל הזמן יצאה מכיוון והמיתרים נקרעו. אז השתמשתי בגיטרה אחרת שנשמעה זוועה. ובנוסף לזה גם סבלתי משפעת".

מתופף הלהקה, פול קוק, היה מדוכא לחלוטין והבסיסט סיד וישס היה שיכור לחלוטין. זמר הלהקה, ג'וני הרקוב (שם אמיתי - ג'ון ליידון) כעס מאד על כל המתרחש על הבמה ושיחרר מגרונו קול רוטן ביותר. הוא גם התעצבן על כך שוישס קיבל את כל תשומת הלב בלהקה, בגלל אופיו הבעייתי מאד.


"מאד השתעממנו כבר זה מזה", הודה ג'ונס על יום ההופעה האחרונה. לא סתם נשלחה לאוויר שאלתו של רוטן את הקהל, שניה לפני ירידת הלהקה מהבמה - "האם אי פעם חשתם שרימו אתכם?". אבל הקהל חשב אחרת. גרייל מרקוס נכח שם ודיווח לרולינג סטון: "המוזיקה הייתה נושכת. יכולת לגשת ולגעת בכל צליל משונן".


ג'ונס: "כל מה שעניין אותי ואת פול קוק בסיבוב הזה היה לשתות בירה ושימצצו לנו". וישס חיפש את הצרות ולרוטן כבר לא היה איכפת בכלל.


לסקס פיסטולס נמאס. הם התנדנדו לקראת פירוק. אופן הניהול התחכני והערמומי של מנהלם, מלקולם מקלארן, כבר לא נראה מלהיב כבעבר והצורך המלחיץ להצדיק את תדמית הבחורים הרעים הפך למעייף ומציק. למחרת ההופעה בווינטרלנד התפרקה הלהקה. לחבריה כבר לא היה איכפת אם השאירו חותם בעולם הרוק או לא.


בבוקר זה הגיטריסט סטיב ג'ונס והמתופף פול קוק טסו ללוס אנג'לס. ג'וני רוטן התעורר במלון וגילה שחבריו ומנהלם נטשוהו משם וטסו מבלי להעירו. הוא נאלץ לגרד כסף, בשיחת טלפון נזעמת לחברת התקליטים, כדי לטוס בחזרה לאנגליה. וסיד וישס טס למקום אחר - בית החולים ג'מייקה שבקווינס, לאחר שימוש יתר בסמים ובאלכוהול.


כשחזר לאנגליה, הוא הוציא תקליטון עם גרסתו לשיר MY WAY, שהפכה ללהיט במצעד הבריטי. הוא הכיר את ננסי ספאנג'ן והשניים במהרה הפכו זוג נאהבים ועברו לניו יורק. ב-12 באוקטובר הוא נעצר והואשם בדקירתה למוות של ספאנג'ן, במלון צ'לסי. גופתה נמצאה באמבטיה שבחדרם בקומה הראשונה של המלון. פצע דקירה בודד בבטנה. חבריו של וישס לסצנת הפאנק מיהרו לספר כי השניים רצו למות יחדיו וכי היה ביניהם הסכם שכזה. חמישה ימים לאחר מכן הוא הוצא מהכלא בערבות, בסך 50,000 דולרים שהפקידה חברת התקליטים וירג'ין. אז הוא ניסה להתאבד, כשהוא צועק בכאב כי לא קיים את הבטחתו לננסי. אמו של וישס, אן בברלי, מיהרה לטוס מלונדון לניו יורק. השמועות התעקשו אז כי חתמה על חוזה עם עיתון ניו יורק פוסט, שישלם לה 10,000 דולרים תמורת הסיפור שלה. בינתיים ליבה העיתון את האש היוקדת נגד וישס, בדיווחים יומיים ושליליים ביותר עליו.


וישס נותר חופשי עד ה-7 בדצמבר, כשנכלא שוב לאחר שתקף בפאב במנהטן את טוד סמית', אחיה של הזמרת פאטי סמית'. לאחר ויכוח בין השניים נטל וישס בידו כוס בירה וניפץ אותה בפניו של סמית', שנזקק לחמישה תפרים מעל עינו. וישס הגיע למחרת לבית המשפט כשידו חבושה וניסה להסביר לתקשורת: "אם מישהו בא לתקוף אותך, לא תתקפהו בחזרה?". הוא הושלך בחזרה לכלא עד היום הראשון של פברואר 1979. ביום שיחרורו ניסה עורך דינו לבטל את האישום ברצח ננסי. למחרת כבר נגמר הכל.


ב-2 בפברואר בשנת 1976 יצא האלבום הרביעי של להקת לינירד סקינירד, GIMME BACK MY BULLETS.



תהליך יצירת תקליט הוא בדרך כלל תהליך של תן וקח כשרעיונות מתכנסים אך לעתים קרובות מתנגשים, כפי שהתרחש בקביעות רבה בכל אחד משלושת האלבומים הראשונים של לינירד סקינירד. המפיק בהם, אל קופר, הצליח לנווט בתהליך הזה והאלבומים היו הרבה יותר טובים בגלל העימותים ביניהם.


אבל באלבום הרביעי הזה אל קופר כבר לא היה בנמצא, כי הלהקה המשיכה ממנו והלאה. החבר'ה היו עייפים אבל במקום לקחת זמן מנוחה זה מזה, הם ניגשו כך להכנת התקליט הזה.


למרות מה שהוא שר בשיר הנושא - שהוא שתה יותר מדי בגלל הלחץ, אבל עכשיו הוא משתפר - באלבום הזה רץ הזמר, רוני ואן זנט, כטייס אוטומטי. הוא היה עייף, הוא לא היה מסוגל עוד להילחם באולפן, והוא רצה שמישהו אחר יטפל בקבלת ההחלטות לזמן מה. הגישה שלו הפכה ל"אלו שירים טובים, אנחנו עדיין לינירד סקינירד, ואני מקווה שאנשים יאהבו את זה". ובכן, אנשים אהבו את זה, אבל איכות ההקלטה ירדה וחסר הניצוץ של עבודתם הקודמת.


אל קופר נותר בצד ומתח ביקורת על התקליט הזה. בביקורתו הלהקה חסרה את התובנה שלו כיצד לשפר אאת איך שהיא נשמעה, ולטעמו היה חסר את אד קינג, הגיטריסט שהיצירתיות והמנהיגות שלו הוכיחו את עצמן כחוליה החסרה באבולוציה של סקינירד. היעדרותו של קינג נותרה פצע פתוח לואן זנט,

לפני שהם הספיקו לסיים את התקליט, היו תאריכי הופעות שהחברים היו חייבים לקיים באירופה. אבל כנראה כדי לאשר את מעמדם כמחוספסים, בפורטסמות' התפרץ ואן זנט בהתקף זעם שיכור ופצע את עצמו, את הגיטריסט גארי רוסינגטון ואת איש הצוות ג'ון באטלר. בלי אזהרה מוקדמת, הוא הנחית על ראשו של באטלר בקבוק בירה, ובתגרה שפרצה לאחר מכן, ואן זנט גרם לפרקי ידיו של רוסינגטון להיחתך בצורה קשה. ואן זנט יצא מהסיפור עם יד שבורה וקנה נשימה חבול. רוסינגטון ניגן את עשר ההופעות הבאות רק עם שתי אצבעות וזה היה ממש הישג. אז על מה הקרב הזה החל? לא תאמינו, זה התחיל בוויכוח על איך לבטא "שנאפס".


למחרת, הפצועים המהלכים על הבמה סיפקו מה שהרגיש כמו הופעת נפל. אבל המעריצים והמבקרים אהבו את זה. מבקר אחד כתב, "אם מה שהם חושבים הוא רע והוא במציאות די טוב, תחשבו איך הם יהיו בהופעה באמת טובה. בלי עוד סיבובים של שנאפס, כמובן". מבקר אחר גרס שזו הלהקה הכי טובה שהוא שמע מזה זמן רב, והוסיף, "אם זה עם ביצועים רעים, אני לא יכול לחכות להופעה טובה". מתחת לתמונה במגזין נכתב, "כשלהקה מתחילה לחתוך זו את פרקי הידיים של זו לפני הופעות אתה יודע שהחברים בטוחים בעצמם". תמיד בהכחשה לגבי השתייה שלו, ואן זנט סירב לקחת אחריות והטיל את סיבת ההופעה הרעה על הקלידן בילי פאוואל על כך שהמגבר שלו חזק מדי.


כשהאלבום יצא בארה"ב, הוא הפך לאלבום הנמכר ביותר של הלהקה, אבל ההצלחה הייתה קצרת מועד, מכיוון שהמעריצים חיפשו להיט ענק נוסף שלא היה שם. בדיוק כמו שכל להקה מגלה אחרי שהשיגה להיטים גדולים, הציבור תמיד ירצה יותר ממה שהיא לפעמים מסוגלת לתת. זה לא ממש הוגן, אבל זה שואו ביזנס, ופשוט צריך להמשיך להאכיל את המפלצת שנוצרה ולעשות את הקהל שמח, כפי שסקינירד תמיד הצליחה לעשות בהופעות.


להלן הביקורת שנכתבה על התקליט בזמנו ברולינג סטון: "היו זמנים בהם המוזיקה של לינירד סקינירד הייתה קשוחה, היה בה כוח ואי אפשר היה להתעלם ממנה. אבל האלבום שיצא בשנה שעברה, NUTHIN' FANCY בהפקת אל קופר, חשף את הבטן הרכה של הלהקה והאלבום החדש, בהפקתו של טום דאוד, הוא ההמשך של זה. זה מתחיל חזק אבל לא מצליח לספק את הסחורה.


שיר הנושא הוא עוצמתי עם אחד מרגעי השירה הזועמים ביותר של רוני ואן זנט. הירידה מתחילה בשיר השלישי, TRUST, שנשמע כשיר שהיה צריך לזרוק הצידה. השיר שסוגר את צד א', I GOT THE SAME OLD BLUES, מאת ג'יי.ג'יי קייל, הוא בחירה מסתורית. בדומה למבנה שיר הנושא העילאי בהרבה, השיר של קייל זוכה לטיפול רענן על ידי הלהקה, אך בסופו של דבר מתגלה חסר כוח.


הצד השני באלבום מציע זוג שירי רוקר משובחים עם DOUBLE TROUBLE ו- SEARCHING הגועשים, אך שלושה שירים אחרים בצד זה לא נחשבים. אני מעריך את הסנטימנט שמבטא ואן זנט בשיר החותם, ALL I CAN DO IS WRITE ABOUT IT, אבל הקול שלו כאן הוא, כמו כותרת השיר, לא בא מכל הלב.

החומרים פה דלים ולא הייתי יכול לדמיין את הלהקה מקליטה אותם לפני שנתיים. יש כאן ירידה במדרון והלהקה הזו, שהיא טובה בבסיסה, לא נמצאת פה במיטבה, אלא פועלת מתוך אינרציה".



ב-2 בפברואר בשנת 1959 הופיע באדי הולי את הופעתו האחרונה בהחלט, לפני שנספה בהתרסקות מטוס.



אוטובוס האמנים הגיע לחניה מול אולם SURF שבאייווה. בתוך הרכב היו באדי הולי ולהקתו, הזמר ריצ'י ואלנס, הזמר ביג בופר ועוד. היה זה רק שעתיים לפני תחילת המופע ומאוחר מדי כדי לערוך חזרה במקום לקראתו. זאת כי האמנים האורחים נקבעו גם להתייצב בחנות התקליטים המקומית, בשעה 16:30.


זה היה נדיר שאמנים ידועים הגיעו בתקופת חורף להופיע באולם הזה. הצעירים המקומיים התרגשו והסכימו לשלם את מחיר הכרטיס, הגבוה יחסית, שעמד על 1.25 דולר. כשהאמנים הגיעו למקום, הם היו תשושים וסבלו מקור. מנהל האולם, קארול אנדרסון: "הם הגיעו באיחור ניכר ולא הייתה להם ההזדמנות לנוח קצת בבית מלון ולהחליף את בגדיהם. באדי היה תשוש וממש כעס על התנאים. אז הוא קיבל את הרעיון לשכור מטוס ולטוס להופעה הבאה במינסוטה, במקום לנסוע שוב בקור הזה. מזה כמה ימים לא נהנו האמנים, שהגיעו אליי להופיע, ממנוחה הגונה וחימום טוב בצידה". בזמן שהאמנים החלו לפעול לקראת ההופעה, אירגן הולי, בשיחת טלפון שעשה קארול אנדרסון, מטוס שיבוא לקחתו משם.


השדרן המקומי, בוב הייל, היה שם עם אשתו. "בזמן שישבנו שם, ניגש אלינו ג'יי.פי ריצ'רדסון (ביג בופר) וביקש לשים את ידו על בטנה ההריונית של אשתי. הסכמתי והוא אמר שהוא ממש מתגעגע לעשות זאת לבטן של אשתו. מה שקרה באותו רגע ומה שקרה אחר כך טילטל אותנו מאד".


כ-1,200 בני נוער הגיעו באותו ערב לאירוע הריקודים שבאולם. חלק מהם הגיעו הרחק משם במיוחד לאירוע. האמנים היו לבביים כלפי הקהל וגם חתמו לכל דורש, על שולחן שהוצב לצד הבמה. את הערב פתח האמן המקומי, פרנקי סארדו, שהמקומיים אהבו מאד. המופע שלו היה שמח, מרקיד ואנרגטי מאד, באולם שבתקרה שלו צוירו כוכבים לרוב ואת קירותיו עיטרו מוטיבים של גלישה.


אחריו עלה ביג בופר לבמה, עם החליפה הקבועה מעור זברה, מעיל פרווה וכובע גדול. הוא עדיין סבל משפעת שתקפה אותו והזיע לרוב בגלל החום. אך עדיין הצליח לספק את הסחורה לקהל המשולהב. וכן, הוא גם עשה את הקטע הקומי הקבוע שלו עם הטלפון והצחיק את כולם.


עד אז לא זכו הצעירים המקומיים לחזות במגרש הביתי שלהם בכוכבים כה גדולים והנה עכשיו יש כמה על הבמה מולם. ריצ'י ואלנס הצליח אז היטב במצעדים עם השירים "דונה" ו"לה במבה". כשהוא עלה לבמה, לא נרשמה אכזבה ולו לרגע. הבחורות השתגעו ממנו. הוא היה צעיר וסקסי בעיניהן, עם החולצה הירוקה-כחולה שלבש על הבמה. זה היה סיבוב ההופעות הראשון שלו בארה"ב. מהשניות הראשונות הוא סחף את כולם באולם. בגלל שהמתופף הקבוע שלו סבל מכוויות קור בידיו, הוא לא יכל לתופף ולכן מאחורי התופים היה מתופף מחליף וממושקף. ניחשתם נכון - היה זה באדי הולי, הכוכב הגדול של הערב, שתופף באותם רגעים עבור ריצ'י ואלנס. הולי המשיך תופף גם במופע הבא של הערב, דיון והבלמונטס. בוב הייל: "דאגנו שהקהל לא יבין שבאדי הוא שמתופף. הורדנו מהתופים את הזרקור ושמנו לו כובע לראשו שהסתיר את פניו. בסוף ההופעה הזו פניתי לדיון וביקשתי ממנו שיציג את הלהקה. אז הוא הציג כל אחד מהם ובסוף ניגש למתופף וחשף את זהותו. באדי קפץ משם, נטל לידו גיטרה והתחיל לנגן ולשיר בזמן שחברי להקתו התמקמו על הבמה והצטרפו אליו, לקול שאגות הקהל".


קארול אנדרסון הצליח להשיג מטוס, בזמן שההופעות נערכו על הבמה, וניגש לבאדי כדי לבשר לו שהתענוג יעלה 106 דולר ושיש מקום לשלושה מהם.


המסך ירד על ההופעה בסביבות שעת חצות. באדי הולי התקשר לאשתו, אך בשיחה הוא לא סיפר לה על כוונתו לטוס משם הלאה. כששמעו שאר האמנים שהולי אירגן מטוס, הם החלו לריב על כסא לצדו שם. לו הם רק ידעו...


ב-2 בפברואר בשנת 1942 נולד גרהאם נאש. אז לכבוד זה, אקח אתכם במנהרת הזמן לימי ההתחלה שלו בשלישיית קרוסבי, סטילס ונאש.



המהפכה החלה! כך חשבו בראשם שלושה מוזיקאים, שחברו יחדיו בדצמבר 1968 ליצירת מוזיקה. אלו הם גרהאם נאש (לשעבר מלהקת ההוליס), דייויד קרוסבי (לשעבר מהבירדס) וסטיבן סטילס (לשעבר מבופאלו ספרינגפילד).


הם ראו בפעולתם המשותפת כתשובה רעננה ומוחצת לעולם הפופ. והתשובה היא שעידן הלהקות, כפי שהעולם הכיר עד כה, עומד להשתנות. בתשובתם זו הם יגרמו לאנשים להבין מדוע אריק קלפטון עזב את להקת CREAM, מדוע ג'ף בק עזב את היארדבירדס ומדוע להקות אחרות וטובות התפרקו מבלי להגיע למימוש שלם של יכולתן.


במטרת השלושה היה לקשור את הקצוות הרופפים של כישרונות המוזיקה בעולם הפופ. הם אף ציינו בזמנו כי יש סיכוי שקלפטון, ג'ימי הנדריקס ומאמה קאס ישתלבו בפרויקט. קאס הייתה האחראית לשידוך בין נאש לקרוסבי.


סטיבן סטילס סיפר אז לעיתון 'דיסק': "לפרנק זאפה היה רעיון לשים קבוצה של מוזיקאים טובים תחת גג אחד ולתת להם לבחור עם מי לנגן. כמו תזמורת ענקית שמציעה את שירותי נגניה לכל מי שחפץ בהם".


נאש הוסיף: "זו התוכנית שלנו ואנחנו מתכננים להתחיל ביישומה בארה"ב, בתחילת 1969". בינתיים עסקו השלושה בחזרות ארוכות להצבת בסיס מוזיקלי יצוק. המטרה שלהם להתרחק ממוזיקה יומרנית. הם לא מתכננים לפוצץ את מוחות המאזינים בשלל אפקטים ומסרים, אלא לנקות את קו המחשבה.


נאש: "הכל החל לפני כשנה בלוס אנג'לס. קרוסבי ואני הגענו בנפרד לביתה של מאמה קאס ושם תהינו כיצד זה יהיה לשלב את קולותינו עם קולה של קאס וקולו של פול מקרטני. ואז קיבלנו לידינו את סטיבן, שמסתבר כי חשב אז כמונו".


סטילס: "אני עסקתי אז בהקלטות אולפניות ובניסיון להתגבר על הטראומה של פירוק להקת בופאלו ספרינגפילד. חשבתי אז על האנשים שהייתי רוצה לעבוד איתם. אנשים כמו סטיב וינווד או ג'ימי הנדריקס. אז התחלתי להקליט דמואים משלי ולראות לאן זה לוקח אותי".


נאש: "אנחנו לא מתחילים פה להקה חדשה כי כל אחד מאיתנו חתום כרגע לחברת תקליטים אחרת. אבל אנחנו מקדמים פה רעיון חלוצי. יכול להיות שנתקדם מכאן למשהו שיהיה מסגרת קבועה של שלושתנו. יש פה סוג של הימור, אבל ידענו שאנחנו חייבים לעזוב את הלהקות שלנו כי הן הפכו לגופים שחסמו אותנו. לא רצינו להתחמם יותר מדי זמן בקן הבטוח. אנחנו רוצים לגרום לחברות תקליטים לשנות את הגישה שלהן. אנחנו לא הרכוש הפרטי שלהן. אין שום סיבה שחברות תקליטים יתחרו ביניהן וימנעו כך ממוזיקאים, שחתומים בהן, ליצור מוזיקה עם אחרים ולהיות מאושרים יותר".


קרוסבי: "הרעיון הזה אמור להיות תקף לכל המעמד השני של הלהקות. יש את המעמד הראשון, בו נמצאות להקות כמו הביטלס והסטונס. אבל יש את המעמד השני של הלהקות שחברים בהן יכולים לנוע מלהקה ללהקה וליצור פרויקטים חדשים ומלהיבים. הצרה היום שכל עולם הפופ התרחק מהמציאות - ולמציאות קוראים מוזיקה".


סטילס: "בארה"ב, חוץ מהביטלס והסטונס - ואני מאמין שזה קורה גם באנגליה - מופעים לא מושכים כיום אנשים רק בשביל לשבת ולצפות בהם. מה שנוהגים לעשות זה חבילות של אמנים. שמים שם של להקה גדולה ולצד זה שם של להקה פחות מוכרת ומתחת לזה שם להקה עוד פחות מוכרת. לכל זה מוסיפים להקה של שחורים, להקה צהובה ולהקה ירוקה - וכך למעשה מבלבלים לחלוטין את הקהל. המטרה שלנו היא להחזיר את המיקוד".


נאש: "אנחנו לא מתחילים פה להקה חדשה כי כל אחד מאיתנו חתום כרגע לחברת תקליטים אחרת. אבל אנחנו מקדמים פה רעיון חלוצי. יכול להיות שנתקדם מכאן למשהו שיהיה מסגרת קבועה של שלושתנו. יש פה סוג של הימור, אבל ידענו שאנחנו חייבים לעזוב את הלהקות שלנו כי הן הפכו לגופים שחסמו אותנו. לא רצינו להתחמם יותר מדי זמן בקן הבטוח. אנחנו רוצים לגרום לחברות תקליטים לשנות את הגישה שלהן. אנחנו לא הרכוש הפרטי שלהן. אין שום סיבה שחברות תקליטים יתחרו ביניהן וימנעו כך ממוזיקאים, שחתומים בה, ליצור מוזיקה יחדיו ולהיות מאושרים יותר".


ב-2 בפברואר בשנת 1968 נערכה הופעת הבכורה של להקת ג'ת'רו טול בשם זה.



ההופעה הייתה במועדון מארקי שבלונדון והלהקה, עם החלילן ונגן המפוחית איאן אנדרסון, חיממה בערב הבלוז הזה את להקת הבלוז SAVOY BROWN.


למחרת, פורסם בעיתון רקורד מירור הבריטי: "להקת בלוז בריטית חדשה בשם ג'טרו טול חתמה על חוזה בסך 50,000 ליש"ט עם סוכנות בבעלות שני שותפים בשם אליס ורייט. כמו כן ניהלה הלהקה משא ומתן עיקש עד שחתמה על חוזה הקלטות לחמש שנים עם חברת התקליטים MGM. התקליטון הראשון של הלהקה, עם שיר מקורי ושמו SUNSHINE DAY, ייצא לאור באנגליה ב-16 בפברואר. בארה"ב ייצא התקליטון בלייבל ושמו MUSIC FACTORY. הלהקה כבר מתכננת להוציא אריך נגן בחודש הבא. אפשר לראות אותה בהופעה במועדון המארקי או במועדון ספיקאיזי".


ב-2 בפברואר בשנת 1973 הופיעה להקת אמרסון, לייק ופאלמר ב'קאו פאלאס' בסן פרנסיסקו. אז קרה דבר שהביא לפציעתו של אורגניסט הלהקה, קית' אמרסון.



הכל החל בחזרה המוזיקלית והטכנית שביצעה הלהקה במקום, לפני תחילת ההופעה. רוקי, העוזר הטכני של אמרסון, ניגש אליו והסביר כי אפקט הצתת הניצוצות המרהיבים ברכיב הסינטיסייזר מוג הנייד לא נדבק כראוי לכלי. אמרסון, שדאג לדהור על הבמה עם הרכיב הזה בידיו, רצה להוציא ממנו אפקט מרשים. פעם אחת אפקט זה הוציא ניצוץ שפגע במישהו בשורה הראשונה. למזלו של קית', הבחור הנפגע החזיר מבט של הערצה ולא מבט של תביעה ממשית נגד האורגניסט הפעלולן. הפעם רוקי הדריך את אמרסון ללחוץ היטב עם אצבעות ידו השמאלית על רכיב ההצתה עד שהאפקט יופעל. אמרסון ציית ואחרי עיכוב קל יצאו הניצוצות והכל היה מוכן לקראת הופעת הערב, שכל הכרטיסים לה נמכרו. בהופעה היו עסוקים השלושה בביצוע יצירתם המרשימה, טארקוס, כשאמרסון נטל בידו את הרכיב והחל ללהטט עמו.


אז אחז באצבעות ידו השמאלית באפקט, לחץ על כפתור ההצתה וחיכה לתוצאות. העיכוב הקל היה צפוי אך הפיצוץ והכאב הנלווים לא היו צפויים גם הם. פיצוץ אדיר זה גרם לכל הראשים להסתובב לכיוון אמרסון, שחש לפתע בכאב אדיר שפילח את ידו וחשש להביט בה מחשש שאיבד אותה. לאחר שהעז להציץ, גילה לשמחתו כי כף היד נשארה במקום אך כמות דם אדירה כיסתה אותה והציפורן באצבעה האמצעית נתלשה ועמדה בזווית תשעים מעלות. בינתיים כבר היה רוקי המודאג עם תחבושות בידו ורץ לכיוון מעסיקו, שהמשיך לבצע את היצירה המוזיקלית המורכבת ביד ימין בלבד כשהוא נאנק מכאבים.


התחבושות שרוקי ניסה לחבוש לא נצמדו ליד הפגועה בגלל הדם הרב ואמרסון יילל שיושג לו דלי עם מים וקרח. כך המשיך הקלידן את ההופעה כשסיפר שנים לאחר מכן כי בראשו צצו במהלך רגעים אלו זכרונות הנעורים בהם נהג לקרוא ספרי מלחמה על נאצים שעקרו ציפורניים של השבויים שלהם להוצאת מידע צבאי.


אז הוא הבין מדוע הם עשו זאת, כי סוף העצב נמצא מתחת לציפורן. כעת פילח הכאב בכל שניה בה פגעה ידו בקליד שחור במקום קליד לבן. ההופעה לא הופסקה וכעת היה עליו לסיים מופע מול קהל רב כשבינתיים הוזעק אמבולנס מבית החולים המקומי. בסוף המופע נלקח אמרסון באמבולנס והגיע לבית החולים, שם חיכה לו צוות שלם כולל רופא שהתעקש לגרד את שכבת אבק השריפה שנחה על הפצע הפתוח. אמרסון האומלל לקח בקבוק קוניאק וגמע את כולו בעוד הרופא מבצע את שדרש וזריקת טטנוס גדולה הוחדרה לגופו.


ב-2 בפברואר בשנת 1969 הקליט דייויד בואי גרסה ראשונה מקצועית לשיר SPACE ODDITY.

ההקלטה נערכה באולפני MORGAN בלונדון והיא נועדה לשמש כחלק מפסקול לתכנית טלוויזיה. עם בואי באולפן נמצאים הגיטריסט ג'ון האצ'ינסון, הבסיסט דייב קלייג, המתופף טאט מיגר והקלידן קולין ווד.



ב-2 בפברואר בשנת 1972 יצא תקליט חשוב זה של טוד ראנדגרן ושמו SOMETHING ANYTHING.



רבים מחשיבים את האלבום הכפול הזה כמאסטרפיס של ראנדגרן, אך לי יש תהייה קטנה. האם ראנדגרן באמת הוציא אלבום שהוא כולו מאסטרפיס בכל תו ותו שבו? או שמא מדובר לעיתים בבלגאן צלילים גדול? הוא היה יומרני מאד, שאפתן גדול, מפיק לא נורמלי והרעב שלו להוציא תקליטים מורכבים לא תמיד בא לטובתו. מה שבטוח - אין להתעלם כלל מהתקליט הזה שאני מציב כאן. בשנת 1972 צצו בעיתוני הרוק מודעות בהן נראה המוזיקאי המחונן טוד ראנדגרן כשהוא מחזיק מקל דינמיט. במודעות נכתב GO AHEAD IGNORE ME. באחד הראיונות שלו בזמן ההוא ציין ראנדגרן למראיין שהוא רוצה להיות אלביס פרסלי של הסבנטיז.


האלבום SOMETHING ANYTHING הגיע אחרי אלבום בלדות שלו שנקרא THE BALLAD OF TODD RUNDGREN. באלבום הבלדות, שיצא בשנת 1971, נשמע ראנדגרן באסופת שירים קצרים ומלודיים ממש כמו הגרסה הגברית לקרול קינג, או שמא הוא מחצין את הצד הנשי שלו. זהו אלבום משובח שהציג את הצד המלודי והפשוט יחסית של ראנדגרן. רבים רואים באלבום זה כאבן דרך לקראת הפסגה של SOMETHING ANYTHING. בתחילה רצה ראנדגרן לעשות כך שהאלבום הזה ימשיך את הקו של אלבום הבלדות. התיכנון התפקשש בגלל צריכה גדולה מאד של סמים ורטאלין שלקחה אותו למקום אחר לגמרי.


ראנדגרן הקליט בימים את המוזיקה לאלבום בעוד שבלילות הוא המשיך להקליט מוזיקה שלא הייתה מיועדת לאלבום הזה.


טכנאי ההקלטה לאלבום הזה היה ג'יימס לאו, שהיה לפני כן הזמר בלהקת ELECTRIC PRUNES בהרכבה המקורי. לאו הוא גם זה שאחראי לצילום התמונה של ראנדגרן בעטיפה הפנימית של האלבום, שמשקפת את הבלגאן האדיר ששרר באולפן בעת ההקלטות.


שלושת הצדדים הראשונים באלבום הכפול הזה הוקלטו כך תוך שלושה שבועות. האלבום הזה מלא בפרטים קטנים ומיוחדים שחלקם לא מתגלים בהקשבה הראשונה. זה אחד מקסמיו של ראנדגרן כמפיק. הוא עושה מוזיקה מיוחדת ואף תובענית שגורמת לרצות ולהקשיב לה שוב. לעיתים ראנדגרן נראה לי כמו ליצן הרוק האולטימטיבי. במובן הטוב של המילה. יש כאן מגוון גדול של סגנונות מוזיקליים. יש כאן את I SAW THE LIGHT הקליל והפופי, שהוא כתב במלואו תוך עשרים דקות. יש את BLACK MARIA האיטי והמכשף עם אורגן ההאמונד והגיטרה החשמלית המענגת. וואו, כמה שהשיר הזה טוב!


יש כאן סגנון POWER POP במיטבו עם שירים כמו COULDN'T I JUST TELL YOU שיכול להיכנס בכיף לאלבום של להקה כמו RASPBERRIES. יש כאן שיר בשם MARLENE אותו כתב ראנדגרן לחברתו בת ה-17, מרלין פינקארד. ראנדגרן ניגן בעצמו בכל כלי הנגינה בשלושת הצדדים הראשונים של האלבום - הישג מרשים לכשעצמו. בייחוד בעובדה שהוא לא השתמש להקלטות בערוץ 'קליק' (שזה ערוץ שיש בו קליקים של קצב, כמו מטרונום).


להקלטת צד הרביעי של האלבום עבר ראנדגרן לאולפני RECORD PLANT שבניו יורק. לשם הוא הביא את נגן הקלידים מוגי קלינגמן, האחים מייקל ורנדי ברקר (שניגנו נהדר בכלי נשיפה) ואת הגיטריסט ריק דרינג'ר, שניגן בשיר אחד. המטרה שלו בצד הזה הייתה להביא שירים קליטים שאפשר להצטרף אליהם בשירה.


ראנדגרן רצה לשקף בהקלטת הצד הזה את הספונטניות שבהפקה ולכן עשה מעט מאד חזרות על השירים בו עם הנגנים. בין השירים בצד הזה יש שיר אחד בולט במיוחד ביופיו עם גרסתו המחודשת לשירו HELLO IT'S ME, שהפך לאחד מרגעיו הגדולים. האלבום הזה יצא בפברואר 1972 והגיע במצעדים עד למקום ה-30. ומכאן החלה דרכו האמנותית של ראנדגרן לעלות לרמות אמנותיות מורכבות ביותר. הוא לא חשב יותר על סינגלים ומכירות. הוא הלך ביג טיים על האמנות.


וכך יצאו אלבומים נהדרים לאחר מכן כמו A WIZARD A TRUE STAR או אלבומיו עם להקת UTOPIA שלקחו את SOMETHING ANYTHING צעד אחד קדימה יותר למורכבות.


התקליט A WIZARD A TRUE STAR הביא את ראנדגרן למקום מטרה נוסף מול חיצי הביקורת, שטענה כי הבחור לא יודע לצנזר את עצמו ולכן דחס 56 דקות לתוך תקליט אחד. מה שכן - זה עוד תקליט שכדאי מאד לכל מי שאוהב את המוזיקה שלו 'אחרת'. מבחינתי, מדובר במאסטרפיס. (למרות המחרוזת של שירי מוטאון שקצת מבאסת, זאת עד לרגעים האחרונים שבה, שהם לא פחות ממדהימים). עיתון בילבורד האמריקני פרסם ביקורת על התקליט במרץ 1972: "טוד ראנדגרן, הידוע גם בשם ראנט, הוכתר על ידי לא מעט כגאון מוזיקלי אקלקטי ומוזר. האלבום הכפול הזה מאשר את הקביעה הזו. הדבר החשוב ביותר פה הוא ששומעים כי ראנדגרן נהנה מאד להקליט אותו, אם כי השירים לא תמיד מצדיקים זאת אבל זה כיף גדול להקשיב למוזיקה הזו".


ב-2 בפברואר בשנת 1993 יצא תקליט חדש שמעריצים רבים של פול מקרטני לא מתייחסים אליו ברצינות. שמו הוא OFF THE GROUND והוא הוקלט, לבקשת פול, באופן חי באולפן, כשחלק מהשירים הם שאריות ממה שהוכן לתקליטו הקודם, FLOWERS IN THE DIRT.



הנה מה שהיה לרולינג סטון לקבוע אז על תקליט זה, תוך השוואה לאלבום חדש אז של מיק ג'אגר: "בנוסף להיותם טייסים בלהקות הגדולות בתולדות הרוק'נ'רול, לפול מקרטני ולמיק ג'אגר יש עוד משהו משותף; שניהם צפו בקריירת הסולו שלהם מדשדשת. מקרטני לא מיקם אלבום או סינגל בפסגת המצעדים כבר כמעט עשור, ורק אלבום אחד, מופע האנפלאגד שלו, שבר את עשרים הגדולים. ג'אגר חיכה עד 1985 כדי לבדוק את המים בסולו ועד כה מצא אותם קפואים.


שום אקט לעולם לא ישלוט בממלכת הרוק בצורה כל כך מלאה כל כך הרבה זמן כמו הביטלס והסטונס. הזמנים השתנו; טווחי הקשב התקצרו, עקב חשיפת יתר של וידאו, פורמטים נוקשים של רדיו, טריוויאליזציה תאגידית של הרוק והמסה המצטברת של מוזיקה, ישנה וחדשה, המונחת על המאזינים. בימים אלה המכירות מגיעות למייקל בולטון, גארת' ברוקס, בויז II מן וקריס קרוס, בעוד שאגדות חיות כמו מקרטני, ג'אגר, בוב דילן, ואן מוריסון וללא ספק אפילו ברוס ספרינגסטין נשלחות למקום הנשכח של רוקרים מבוגרים, שם הם עושים עסקים טובים בהופעות תוך שהם צופים בעבודתם החדשה מתנודדת ונופלת מהמצעדים.


אז למה לסבול את הביזיון מול אמנים בעלי הרבה פחות זוהר? למה לא להישאר בבית ולספור תמלוגים ולדאוג להשקעות? עבור ג'אגר וגם עבור מקרטני, גאווה ואגו הם הדבר; אבל יש גם עניין של כדאיות יצירתית. יש הרבה שאפתנות, שלא לדבר על מלאכה, שאפשר למצוא גם ב-WANDERING SPIRIT של ג'אגר וגם ב-OFF THE GROUND. מקרטני, טרי מהתעסקות בקלאסיקה קלה עם האורטוריה שלו בליברפול, מעניק הוד תזמורתי מדומה לרגישות הפופ שלו פה. האלבום מכיל שירים משובחים ומקיים מצב רוח אופטימי שמשדר אמונה בעתיד. אבל ג'אגר נשמע חי יותר וקשוב להווה מאשר מקרטני.


ניתן להמחיש את ההבדלים בין השניים על ידי המילים שלהם. בעוד שמקרטני שר, 'אני חש אהבה כלפיך עכשיו', ג'אגר נוהם, 'אני לא רוצה לראות יותר את תמונתך'. מקרטני הוא איש משפחה שהאידיאליזם שלו נובע מהתחייבויותיו; ג'אגר נשאר ריאליסט, ונאמן לתואר, רוח נודדת שהדם שלה זורם. האלבום שלו עולה לרתיחה מעוררת, בעוד של מקרטני שומר על רתיחה מנומסת. הם שונים בערך כמו היום והלילה, וכפי שהיה בימים הראשונים, כשאנשים היו מעריצי הביטלס או מעריצי סטונס, כנראה תעדיפו אחד על פני השני.


אלביס קוסטלו מצטרף שוב למקרטני כמשתף פעולה בכתיבת שני שירים אך בעוד שהרגשות ראויים לשבח והמוזיקה מענגת, האלבום הוא טיפה לא מבושל - כסופלה שלא ממש מתנשא לגבהים הגדולים שחזה בו יוצרו".


ב-2 בפברואר בשנת 1976 יצא התקליט TRICK OF THE TAIL, של להקת ג'נסיס והיה הראשון ללא סולנה הקבוע עד אז, פיטר גבריאל. את מקומו מילא סולן חדש ושמו פיל קולינס, שעד אז תיפקד רק כמתופף הלהקה.



פיטר גבריאל הסביר, בשנת 1977, את מניעי פרישתו: "כשהייתי בג'נסיס קיבלתי מהעולם קרדיט על כל המוזיקה של הלהקה. זה כמובן לא היה נכון. עכשיו אני מקבל קרדיט על כתיבת כלום. אם תשאל את טוני באנקס ומייק ראתרפורד, שני הכותבים העיקריים בלהקה, הם יגידו לך שאני זה שיצר את המלודיות לתפקידי השירה שלי. זה היה התחום שלי. כשהייתי עם ג'נסיס היה הדגש יותר על שירים מאשר על הבלטת נגינה. עכשיו הלהקה הזו דואגת יותר להבליט את כשרון הנגינה שלה. מה שכן, כשאני שומע מדי פעם את תקליטי העבר שלנו - אני מרגיש לאן חתרנו וכיצד נכשלנו פה ושם בנסיון להגיע לשם. אני זוכר כיצד ניסיתי המון פעמים למלא חורים במוזיקה שהיו צריכים להישאר ללא כיסוי שלי. בעניין הזה ג'נסיס טובים יותר עכשיו.


מבחינה טכנית, פיל קולינס הוא זמר טוב יותר ממני. יש לו יותר שליטה ממני על הקול. אם ג'נסיס הייתה מתרסקת אחרי שעזבתי אותה - הייתי מרגיש רע ביותר על כך. כשעזבתי אותם הם מיהרו לספר שהרסתי את הלהקה ממניעים אגואיסטיים. עכשיו אין כבר את הנקודה שהרסתי את הלהקה. העזיבה שלי הכניסה בהם אוויר צח. בעוד הם רטנו על כך שהייתי הדמות המרכזית על הבמה - הם כל הזמן נהגו להתחבא מאחוריי וכשעזבתי, נפלה עליהם אחריות ליצור משהו חזק מוזיקלית. להקת ג'נסיס הייתה עם עתיד ורוד בשלב בו עזבתי. היינו ממש לקראת פריצה גדולה באמריקה אבל אני כבר חשתי שג'נסיס הגיעה הכי רחוק שאפשר איתי והאש החלה להיכבות במוזיקה שלנו".


כשסולן להקת ג'נסיס, פיטר גבריאל, פרש ממנה במאי 1975, רבים חשבו שהלהקה נמצאת בסכנת הכחדה גדולה מאד. אבל באפריל 1976, עם אלבום חדש (TRICK OF THE TAIL) וסיבוב הופעות גדול בפתח - כולם, כולל פיטר גבריאל עצמו, הודו כי הכל בסדר אצל ג'נסיס.


כ-400 זמרים ביקשו להחליף את גבריאל וביקשו להגיע להיבחן. לבסוף הובן לכל כי המחליף הראוי ביותר הוא דווקא זה שהיה עד כה מאחורי מערכת התופים.


פיל קולינס : "זה היה מתסכל ביותר. בשלב האודישנים נאלצתי לשיר כל הזמן כדי להדריך את הנבחנים. לא ראיתי אחד מהם שמגיע לתוצאה הרצויה. אפילו חשבנו להקליט את האלבום החדש באופן אינסטרומנטלי. מהתיסכול שלי ביקשתי לנסות לשיר בעצמי את השיר SQUONK. הנסיון שלי היה טוב וכך ניגשתי לשיר את שאר השירים. באותו רגע ידענו שנמשיך בג'נסיס כרביעייה ואני אהיה הזמר".


מי שהציעה לקולינס לנסות ולשיר הייתה אישתו אבל קולינס דחה את הצעתה, עד שהבין כי אין מנוס. במהרה נמצא מתופף שיישב מאחורי התופים בזמן שקולינס יעבור לקידמת הבמה. ולא סתם מתופף! היה זה ביל ברופורד, שניגן לפני כן בלהקות יס וקינג קרימזון. ברופורד נפגש עם קולינס ושאל אותו מה קורה עם ג'נסיס בימים אלה. קולינס סיפר לו את המצב וברופורד הציע לאייש את התופים. ולחשוב כי שש שנים לפני כן חשב קולינס להצטרף ללהקת יס, שהעריץ מאד. היה זה כשברופורד פרש ממנה לזמן קצר כדי להתמקד בלימודיו. קולינס אף ניגש לסולן הלהקה, ג'ון אנדרסון, וקיבל ממנו מספר טלפון כדי לבוא ולהיבחן. הוא לא התקשר.


להקת ג'נסיס, מודל 1976, שמחה על גורלה הטוב ובמהרה התברר גם כי קולו של קולינס לא היה רחוק מזה של גבריאל. קולינס: "אין לי כוונה לשיר כמו פיטר. אי אפשר לעשות דבר שכזה. מה שכן, נהגתי לשיר הרבה בג'נסיס, מאחורי התופים, בעוד פיטר רץ על הבמה כל הזמן". עד כה נהג פיטר גבריאל להקליט את קטעי השירה שלו, בתקליטי האולפן, רק לאחר ששאר חברי הלהקה הקליטו את תפקידי הנגינה שלהם. כך שחמשת חברי ג'נסיס נפגשו שוב רק בתהליך המיקסים, שנערכו לאחר מכן. בתקליט החדש הקליט קולינס את שירתו, כששאר חברי הלהקה עומדים לצידו ומעודדים אותו.


עזיבתו של גבריאל יצרה כמה קשיים, מבחינת כתיבת תמלילים. גבריאל היה האחראי הראשי ליציקת ההומור ביצירותיה של הלהקה. גבריאל מצידו נשאל בנוגע לג'נסיס והשיב כי אהב מאד את התקליט החדש של הלהקה - הראשון בלעדיו. הוא הוסיף כי אנשים התקשרו אליו כי חשבו שהוא זה ששר בתקליט החדש. בינתיים תיכנן להקליט שני אלבומים. הראשון שיכיל שירים אישיים והשני שימשיך את קו העלילה של THE LAMB LIES DOWN ON BROADWAY לכיוון סוף ברור. הפרויקט השני לא מומש. בינתיים שקל את האפשרות להצטרף, עם אשתו וביתו, לקומונה שתיקרא, באופן מפתיע, בשם ג'נסיס. גבריאל הוסיף בראיון עמו כי הוא בודק איזה גורו צועד כרגע בצמרת מצעדי הפזמונים.


בנוגע ללהקתו לשעבר, הוסיף הזמר הפורש כי יש לו תסביך קריפטונייט שגורם לו לחולשה בכל פעם שמזכירים לו את ג'נסיס. אך הוא הוסיף כי הוא מתחזק מהעידוד שהוא מקבל מסביב מאלה שהקשיבו להקלטותיו החדשות כסולן עצמאי.



התקליט TRICK OF THE TAIL היה לידתה מחדש של להקה. זה מתחיל בתרועה פרוגרסיבית ועוצמתית ביותר בשם DANCE ON A VOLCANO. כבר מהצלילים הראשונים אפשר לשמוע את אנחת הרווחה של ארבעת חברי הלהקה, כשהם יודעים כי הצליחו להתגבר על משבר כה גדול. גם הקהל הרב הופתע לגלות שצליל הלהקה האהוב נשמר ואף קיבל העצמה. ואם קולו של קולינס בשיר זה נשמע למאזינים בפעם הראשונה את התקליט כמישהו שעדיין לא מצא את מקומו לחלוטין כסולן להקה, בא השיר השני ENTANGLED ומגלה כי מדובר בזמר אמיתי שיודע להעביר רגש בשירתו.


המקצבים המורכבים של שיר הפתיחה וצלילי האקוסטיות בשיר השני מספיקים כדי להכריז בבירור כי ג'נסיס חזרה לעצמה. מכאן אפשר רק להתרווח ולהקשיב בהנאה להמשך התקליט. ואכן כל שיר פה הוא מלאכת מחשבת של ארבעה יוצרים מחוננים. אם זה SQUONK העוצמתי והקליל כאחד, MAD MAN MOON התיאטרלי והמכשף, ROBBERY ASSAULT AND BATTERY ההומוריסטי לצד המורכב באופן בלתי נקלט בגלל סולו קלידים לא אנושי במרכזו.


ויש גם את RIPPLES שסוחף פנימה באיטיות עד שהמאזין מוצא את עצמו שר עם קולינס את פזמוני השיר מבלי ששם לב. מאז השיר I KNOW WHAT I LIKE לא נראה לי שמאזיני הלהקה נתקלו בפזמון כה מובהק. ואז מגיע שיר הנושא הקופצני שהמקצב שבו נשמע כהצגת תיאטרון לילדים פרוגרסיבית ומקסימה. לא הרבה יודעים כי שיר זה נכתב על ידי טוני באנקס שנים לפני תקליט זה. והקטע המסיים מסגיר עוד השפעה אז על ג'נסיס והיא מוזיקת הפיוז'ן (ג'אז רוק), כשקולינס, שכה אהב את זה, הנהיג אז גם הרכב פיוז'ן ושמו 'בראנד איקס'.


המתופף אף חשב, בתיסכולו הרב למציאת זמר ללהקה, כי יעזוב את ג'נסיס ויתמקד בלהקת הצד שלו. אבל אז הגיעה, למזלנו, תעוזתו לפסוע למיקרופון.


מפיק התקליט, דייויד הנצ'ל: "היה לי כיף גדול לעשות את התקליט הזה. האווירה הייתה רגועה למרות שבתחילה לא היה לנו זמר שישיר את השירים האלו. מאות סלילים וקסטות נשלחו אלינו והקשבנו להמוני קולות של אנשים ובשלב מסוים התחלתי לדאוג. יום אחד הגיע להיבחן זמר בשם מייק סטריקלנד והיה לו קול טוב אך השירים שהקלטנו לא התאימו לטווח הקול שלו. אז פיל נשבר וביקש לנסות לשיר בעצמו".

מנהל חברת התקליטים 'קריזמה', טוני סטראטון סמית': "לא הכרתי אז להקה שהמתופף בה היה גם הזמר הראשי ודאגתי מאד. ברור שכשהקשבתי להקלטה עם קולו של פיל נרגעתי מיד". קולינס: "הייתי מבושל דיי כדי לנסות. תמיד חשתי שאני יכול לשיר חלק משירי THE LAMB על הבמה. פיטר היה רץ ומתנשף על הבמה כשהוא שוכח לא פעם את המילים. אז חשתי כי אני מסוגל גם לשיר".


עיתון מלודי מייקר בביקורתו על תקליט זה: "התקליט הזה נעשה בטעם טוב ועם המון אינטיליגנציה. הארבעה לא באים להרשים אותנו באופן מלאכותי אלא מנגנים בדיוק כפי שהם מרגישים וחושבים". בעיתון NME פורסם: "ג'נסיס תמיד נראתה כלהקה צנועה יותר מלהקת יס או ELP ופחות כבולה בכל מיני ענייני השואו ביז. בתקליט הזה שומעים להקה מגובשת לחלוטין".


ברולינג סטון פורסמה בזמנו ביקורת כזו: "האלבום מאשר כי ללהקה עדיין יש מספיק כישרון כדי לפצות על עזיבתו של פיטר גבריאל, הסולן לשעבר, ומפתיעה פה כתיבתו של הקלידן טוני באנקס, שתרם לכל שמונת השירים. הגיטריסט, סטיב האקט, מתמזג עם המקלדות של באנקס והם מתחלפים בסולואים בהצלחה, אבל מבחר הפסנתר, הסינתיסייזר והמלוטרון של באנקס הם השולטים. הבעיה הווקאלית נפתרה בקלות; ההרמוניות ביצירות הקודמות של ג'נסיס הצביעו על הדמיון בין קולו של המתופף שהפך לסולן, לזה של פיטר גבריאל...


...בכוחות עצמו, קולינס מיומן באופן בלתי צפוי בשכפול האיכות של גבריאל. קשה למצוא הבדלים. אולם בהיעדרו של גבריאל, ג'נסיס מסתמכת כעת על עדינות והמשכיות מלודית יותר מאשר פעלולי אולפן. שיר הנושא הוא הכי קרוב שהם הגיעו לשיר פופ. למרות שהנושאים המוכרים תמיד נראים לעין, האלבום הזה הוא יותר מאמץ משותף מאשר האלבומים עם גבריאל. בניסיון השביעי שלה הצליחה ג'נסיס להפוך את האסון האפשרי עם עזיבתו של גבריאל להצלחה האמריקנית הראשונה שלה".


קולינס: "אני זוכר שהגעתי להופעה הראשונה שלי כסולן כשאני מפוחד לחלוטין. לא מבחינת שירה אלא מבחינת דיבור לקהל. פיטר נהג לספר להם כל מיני סיפורים מצחיקים בין השירים. אבל ברגע שהתחלתי להופיע קיבל אותי הקהל בחמימות רבה אחרי השיר הראשון הבנתי שהכל כשורה והשתחררתי. אנשים חשבו שאני מתאמץ בקולי להישמע כמו פיטר אבל זה ממש לא היה נכון. אולי כי אנשים תמיד שמעו את הקול שלי שר יחד עם שלו והתרגלו גם לו".


באנקס: "פיל היה זמר טבעי יותר מפיטר, שאהבתי מאד את קולו אבל רציתי שיהיה פחות מאולץ. מאד הופתעתי שהקהל קיבל את פיל על הבמה ללא בעיות והתקליט נמכר טוב בהרבה מ- THE LAMB". עד אז כולם התייחסו אלינו כאל הלהקה של פיטר גבריאל כשלפתע הצלחנו להתגבר על הבעיה באופן מפתיע במידת הקלות שבו".


ראת'רפורד: "הלהקה השתנתה מאד אז. פיטר היה עבור הקהל הדמות הרחוקה והבלתי מושגת בעוד פיל התקרב אליהם. פיטר היה מיסתורי ופיל היה נגיש. זה הרגע בו השתמשנו בהמון הומור כדי להקל על השינוי".



בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page