כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-20 באוגוסט (20.8) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "האמריקאים מפונקים. הם מצפים שאמנות תהיה כמו טפט ללא מאמץ. רק בשביל שזה יהיה שם" (בוב דילן, ברולינג סטון, בשנת 1978)
ב-20 באוגוסט בשנת 1968 הוקלט השיר הגנוז של פול מקרטני.
זה היה כשפול מקרטני חיכה באולפני EMI לנגני הסשנים של כלי הנשיפה שינגנו בהקלטת שירו MOTHER NATURE'S SON. מקרטני, שלא רצה לבזבז רגע אחד, הקליט בזמן ההמתנה להם שיר בשם ETCETERA. טייק אחד בלבד הוקלט לשיר הזה כשאת סליל ההקלטה עם השיר הזה לקח עמו מהאולפן כריס ת'ומאס, שהפיק אז את האלבום הלבן של הביטלס (למרות שהיחיד שקיבל על כך קרדיט היה ג'ורג' מרטין). השיר הזה היה בסגנון הבלדה שבה חזרה המילה ETCETERA כמה פעמים. מקרטני חשב להביא את השיר למריאן פיית'פול שתקליט אותו ויש בו גם קטע מעבר שמזכיר חלק מהלחן של HERE THERE AND EVERYWHERE. ההקלטה הזו של השיר נעלמה לחלוטין מאז.
כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".
הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות שלי,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-20 באוגוסט בשנת 1973 יצא תקליטון חדש לרולינג סטונס, עם השיר ANGIE. אז הנה כמה תופינים על הקלאסיקה הזו.
שיר הבלדה הזה יצא בשנת 1973 גם באלבומה של הלהקה, GOATS HEAD SOUP.
השמועה הגדולה על השיר הזה היא שהוא נכתב על אשתו של דייוויד בואי, אנג'לה, שכתבה באוטוביוגרפיה שלה שפעם תפסה את בואי ומיק ג'אגר במיטה יחד. זה סיפור שג'אגר הכחיש. על פי השמועה, ג'אגר כתב את השיר הזה כדי לפייס אותה, אבל היה זה חברו ללהקה, הגיטריסט קית' ריצ'רדס שכתב את מרבית השיר. ג'אגר אמר על כך: "אנשים התחילו לומר שהשיר נכתב על אשתו של דייוויד בואי, אבל האמת שקית' כתב את זה. אני חושב שזה קשור לבתו שנקראת אנג'לה".
היו גם השערות כי חברתו של ריצ'רדס, אניטה פלנברג, היוותה השראה לשיר הזה, אך קית' שלל זאת בספרו האוטוביוגרפי. שם כתב: "בזמן שהייתי בקליניקה לסמים (במרץ-אפריל 1972), אניטה ילדה את הבת שלנו, אנג'לה. ברגע שיצאתי מהטראומה הרגילה של הטיפול בי, הייתה איתי גיטרה וכתבתי את 'אנג'י' בשעת אחר הצהריים, כשישבתי במיטה ויכולתי להזיז את האצבעות ולהכניס אותן שוב במקום הנכון. לא הרגשתי שאני צריך לישון במיטה, או לטפס על הקירות או לחוש עוד מאניה. פשוט שרתי, 'אנג'י, אנג'י'. זה לא קשור לאף גורם מסוים. זה היה פשוט שם, כמו... אההה.. דיאנה".
"אנג'י" היה אחד השירים הראשונים שהסטונס הקליטו לאלבומם, הם ניסו אותו לראשונה בג'מייקה, באולפן בקינגסטון. אבל הניסיון לא צלח והלהקה חזרה למקומות הקלטה נוחים יותר, בלוס אנג'לס ולונדון.
הפסנתרן ניקי הופקינס הוא ששם את אצבעותיו על הפסנתר בהקלטת שיר זה.
ב-20 באוגוסט בשנת 1979 יצא תקליט של בוב דילן, שנקרא SLOW TRAIN COMING. האם בוב דילן יורד מהפסים? או שמא הוא פשוט מניח פסי רכבת חדשים?
רבים שאלו אז בתדהמה, כיצד האיש הגזעי ביותר בעולם עובר המרה דתית קיצונית שכזו? האיש שהיה ידוע לכל כיהודי הפך לפתע לנושא צלב. אפילו בעטיפת התקליט נראה איש שמחזיק פטיש, שנראה כצלב שעמו נבנית הדרך להמשך מסע הרכבת.
דילן לא היה אז בתקופה נוחה בחייו. בשנת 1977 התגרשה ממנו אשתו, שרה, וקיבלה משמורת מלאה על חמשת ילדיהם. שנה לאחר מכן יצא לאקרנים סרטו הארוך (מדי לפי טעם הרוב), 'רנלדו וקלארה', וספג ביקורות קשות. כיום התשובה להמרת דתו ברורה יותר. הייתה זו בחורה שהחל עמה קשר רומנטי. היא עזבה אותו וכדי לזכות שוב בליבה החליט לעשות את הצעד הזה.
דילן הודה כי נקודת המפנה בחייו, לטובת הנצרות, חלה ב-17 בנובמבר 1978, אחרי הופעה שלו באריזונה. הוא שהה בחדרו שבבית המלון וחש נוכחות בחלל האוויר שלא יכלה להיות שונה מזו של ישו. דילן המשיך לתאר את ידו של ישו שנחה עליו והוא חש את כל גופו רועד. 'באותו רגע הרגשתי שאני נולד מחדש' - כך אמר.
וברגע שנולד מחדש, לא הסתכל דילן לאחור. השירים שיצאו ממנו מאותו רגע נשאו אופי דתי.
כשחזר לביתו בקליפורניה, הוא הצטרף לאירגון נוצרי שנקרא VINEYARD והחל ללמוד בו שיעורי נצרות. במאי 1979 הוא טס לאולפני MUSCLE SHOALS להקלטת אלבומו הבא. אחד עשר ימי ההקלטה שם מילאו אותו באור חדש. הוא תיפקד כמפיק, כשלצדו נעמד מארק נופפלר (לא קנופלר, אוקי?), שהיה אז הכוכב העולה של להקת דייר סטרייטס. נופפלר הביא להקלטות את מתופף להקתו, פיק ווית'רס. הבסיסט פה הוא טים דראמונד והקלידן בארי בקט.
האור שהציף את דילן הפך לחושך עבור רבים ממעריציו, שראו בצעד זה כבגידה. כשהופיע עם שירי התקליט בתכנית 'סאטרדיי נייט לייב', נדהמו רבים לגלות כי זה לא אותו בוב. זו לא הפעם הראשונה שדילן סומן כאחד שבוגד בקהל שלו. הבגידה הראשונה והמשמעותית אירעה בשנת 1965, כש'העז' לעטוף את שיריו עם להקה חשמלית. עם זאת, השערורייה של שנת 1979 הובילה למכירות מוגברות של התקליט SLOW TRAIN COMING, שהפך לרב המכר השני שלו (אחרי DESIRE, שיצא ארבע שנים לפני כן).
עיתון רולינג סטון ציין, עם יציאת התקליט, כי הוא הטוב ביותר משלו מאז המארז של 'הקלטות המרתף', שיצא בשנת 1975 ואף הכתירו אותו כטוב ביותר שלו בכלל. עיתון NME הבריטי שיבח את שירתו של דילן כטובה מאד אבל קונן על כך שכל הברה שיוצאת מפיו נועדה להדגשת אירוניה ושנאה. לקח לדילן שלושה אלבומים נוספים להלום ביהדות עד שעבר משם הלאה. כי ככה זה אצל דילן. אין תקופה אצלו שהיא סופית. הוא חייב להשתנות תמיד.
שינוי כיוון הרוח לא מנע מהתקליט הזה להגיע למקום השני באנגליה ולמקום השלישי בארה"ב... עם זאת, בהמשך הציבור כבר לא ממש ישתכנע מהמסלול הנוצרי של בוב דילן.
ב-20 באוגוסט בשנת 1969 הייתה הפעם האחרונה שארבעת חברי הביטלס היו כולם באולפן אחד.
זה היה באולפני EMI והשיר שהם עבדו עליו, בעריכת מיקס, היה השיר (I WANT YOU (SHE'S SO HEAVY. בנוסף הם דנו על סדר השירים שיהיה באלבום 'אבי רואד'. ביום הזה הוחלט שמחרוזת השירים הידועה תהיה בצד א' של האלבום ושהשיר I WANT YOU יסיים את האלבום.
בזמן ההקשבה לשיר הזה, ציווה לנון לפתע על טכנאי ההקלטה ג'ף אמריק לחתוך את סרט ההקלטה. כך נוצרה קטיעת השיר המפורסמת שסיימה את צד א' של האלבום.
ב-20 באוגוסט בשנת 1948 נולד רוברט פלאנט, סולנה הנהדר של להקת לד זפלין.
פלאנט בשנת 1974 לעיתון המוזיקה CREEM: "בהקלטות לאלבום הראשון של לד זפלין התרגשתי לראשונה ממה ששמעתי באוזניות של האולפן כששרתי. הצלילים ששמעתי, שבקעו משם, היו טובים יותר מהחתיכה הכי יפה בכל היבשת. זה היה אז תהליך ארוך למצוא את הקול שלי במעטפת של הלהקה החדשה ההיא. למדנו אז מה הוא המרכיב שמטיס אותנו למעלה ומה מעיף גם את האנשים שמסביבנו. את המרכיב הזה לקחנו ויישמנו בהופעותינו. כך התחלנו למשוך אנשים רבים לבית המלון בו התאכסנו אחרי כל הופעה".
פלאנט סיפר לכתב הרולינג סטון (ובמאי הקולנוע לעתיד), קאמרון קרואו, בשנת 1975:
"לד זפלין היא קודם כל להקתו של ג'ימי (פייג' הגיטריסט). אני הייתי מסמר קטן בכל הסיפור. אצל ג'ימי הכל כבר תוכנן מראש. זאת למרות שהמילים והלחנים שלי ודאי הסיטו אותו לא פעם מכוונתו המקורית. אני בטוח שסובבתי את ראשו כמה פעמים, כשצברתי ביטחון רב יותר ביצירה. אבל התפקיד הגדול ביותר בלהקה היה שלו. הסיכונים הגדולים ביותר היו אלה שהוא לקח. והסיכונים הם שהפכו בסופו של דבר את הלהקה למה שהיא. ללא ג'ימי היה כל הסיפור הזה במצב גרוע. כשאנשים מסביב מדברים על גיטריסטים טובים אחרים - הם מדברים עליהם ככאלה שמנגנים בתוך מסגרת כלשהי. פייג'י שלנו מנגן באופן שונה לגמרי. הוא מנגן ממקום אחר. אני אוהב לחשוב על נגינתו כמשהו שנמצא קצת שמאלה מגן עדן".
הנה עוד ציטוטים של פלאנט מפעם שאספתי עבורכם:
"האיכות הפורה של סוף הסיקסטיז יכולה לקחת מוזיקאי ממוצע או קצת מעל הממוצע לגבהים מדהימים, פשוט בגלל כל השינויים באוויר. באמת חשבתי כששמעתי לראשונה את בופאלו ספרינגפילד ואת התקליט FOREVER CHANGES, של להקת LOVE, שאני מקשיב להמנונים. באמת חשבתי שכל המבנה החברתי עומד להשתנות, ילד קטן נאיבי שאני.
אני לא יודע מאיפה הקול שלי בא. הקשבתי הרבה לריי צ'ארלס. רציתי להיות ריי צ'ארלס. אהבתי גם להאזין למוז אליסון, אוסקר בראון, מוריס וויליאמס וגלגל המזלות. אהבתי את האופן שבו קולו של מוריס וויליאמס נהג להסתובב ולהשאיר אותך גבוה בעננים, ואז לצנוח שוב למטה.
הייתי כמו ילד ממעמד הביניים. אבא שלי נהג להוריד אותי במועדון שבו נהגתי לנגן, ובמועדון הזה נחשפתי לאדם השחור ולמוזיקה שלו. יכולתי לשבת שם ולהקשיב לקינג פלז'ר, למרות שהייתי צעיר מדי בשביל לדעת מי זה קינג פלז'ר.
זה היה מאוד ספונטני רוב הזמן בלד זפלין. הדברים נוצרו למעשה כלהקה בת ארבעה חלקים. זה היה ג'ימי פייג' שהביא קלטות או רעיונות שנוצרו אז במקום. לפעמים ג'ון פול ג'ונס היה תורם את החלק המוביל בשיר, ואז זה היה סידור די מהיר של קטעים, כך שהדבר התחבר די מהר.
אפילו לא ידעתי מה יש לנו. הייתי בן תשע-עשרה כששמעתי את הקלטת החזרה הראשונה שלנו, כלד זפלין. כלומר, זה באמת לא היה דבר יפה. זה לא היה אמור להיות דבר יפה. זה היה רק שחרור של אנרגיה. אבל זה הרגיש כאילו זה משהו שתמיד רציתי.
אני לא רואה את החיים במונחים של שירה מול 60,000 איש בפונטיאק סילברדום. זה קו דק כל כך בין לילה נהדר ללילה ממוצע. ההתלהבות שלי ויכולת הנתינה שלי חשובה יותר מגודל קבלת הפנים.
הסיפוק היום גדול. זה חשוב כי אני מנסה לעשות איזשהו מהלך בתנאים שלי, בלי ההיסטריה שהייתה משותפת רק לאותה תקופה גדולה. כלומר, דיוויד גילמור מפינק פלויד מבלה את הזמן בחייו עכשיו. הוא יהיה הראשון שיגיד כמה זה נפלא. כרגע אני לא רוצה להיתלות בשם לד זפלין. אני לא לד זפלין. אני רק הדמות הזו שכל הזמן אומרת, "אני לא לד זפלין". אבל אני מאוד מאוד רוצה להיות שוב בלד זפלין. אם הזמן מאפשר לזה לקרות או לא, אני לא יודע. לד זפלין תצטרך להיות שילוב של מה שהיה ומה שצריך להיות. אני מאמין שהכוח עדיין קיים בין ג'ימי (פייג') לביני. לא צריך לעודד את לד זפלין להפוך שוב ללד זפלין. זה יקרה או שלא".
הרצאה על לד זפלין ("מדרגות לגן עדן") והרצאות מוסיקה אחרות שלי,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-20 באוגוסט בשנת 1982 יצא אלבום הבכורה של הצמד יאזו ושמו UPSTAIRS AT ERIC'S.
הלהיט הגדול שיצא ממנו היה DON'T GO. זה נכתב על ידי וינס קלארק, שהיה החצי שניגן ולא שר ביאזו, הצמד אותו הקים עם הזמרת אליסון מוייט לאחר שעזב את דפש מוד. יאזו, שהיו ידועים באמריקה בשם יאז, הוציאו שני אלבומים בלבד, כאשר קלארק ומוייט תרמו שירים אך כבר בהקלטת האלבום השני הם לא הצליחו לעבוד ביחד (התקליט השני יצא אחרי שהם התפרקו). קלארק: "אני חושב שהבעיה שהייתה ליאזו הייתה שמעולם לא היה לנו באמת את הבסיס של מערכת יחסים. עשינו סינגל בשם ONLY YOU וחברת התקליטים אמרה, 'טוב, למה אתם לא עושים תקליט?' אז עשינו אלבום, ואז עשינו עוד אלבום ולכן לא היה שום בסיס או היסטוריה של הלהקה, ואני לא מתחרט על מה שקרה, אבל אני לא חושב שיכולנו להמשיך לעבוד יחד, בלי כנראה לחנוק אחד את השני".
המוזיקה האלקטרונית הצליחה היטב בבריטניה בתחילת שנות ה-80, אבל בארה"ב היא זכתה להערכה בעיקר בסצנת המועדונים, והשיר DON'T GO הגיע למקום הראשון במצעד הריקודים בארה"ב תוך התעלמות ממנו מצד תחנות הרדיו.
אז אם כבר הזכרתי את ONLY YOU, ובכן... להקת דפש מוד למעשה דחתה את השיר הזה. קלארק: "אחת הסיבות הגדולות שביקשתי מאליסון לשיר את זה הייתה כי הרגשתי שזו בלדה שזקוקה למישהי עם קול מלא נשמה. וזה לא היה מצב של, 'בסדר, יש לך הזדמנות למזג אלקטרוניקה עם שיר'. זה פשוט יצא ככה, וקרה שלאליסון היה קול נהדר, וזה עבד ממש טוב. בפעם הראשונה ששמעתי אותה שרה, היא הייתה בלהקת פאנק שנקראת הוונדלים. והחבר הכי טוב שלי, רוב, הוא היה הגיטריסט של הוונדלים, והם ניגנו באחד מהפאבים המקומיים. ואז ראיתי אותה כמה פעמים אחרי זה וידעתי שיש לה קול נהדר לשיר בהקלטה הזו. אני מאוד גאה בשיר הזה. נראה שהרבה אנשים אוהבים את השיר הזה. ניסיתי לכתוב מילים שאולי מבטאות את איך שאני מרגיש לפעמים, אני מוצאת שקל יותר לכתוב מילים על מצבו של מישהו אחר חוץ ממני".
הלהקה הבריטית "הפליינג פיקטס" הקליטה גרסת א-קפלה של השיר הזה בשנת 1983, וזכתה עם זה במקום הראשון של חג המולד במצעד הבריטי. זה היה גם שיר הא-קפלה הראשון שהגיע לראש המצעד הבריטי.
ב-20 באוגוסט בשנת 1965 יצא באנגליה תקליטון חשוב מאד בהיסטוריית הרוק. אני מדבר על I CAN'T GET NO) SATISFATION), של הרולינג סטונס. בארה"ב הוא יצא לפני כן. תקליטון זה יצעד שבועיים, במצעד הבריטי, במקום הראשון והביא עמו הרבה סיפוק וצליל חדש.
שיר זה החל להיווצר ב-5 במאי בשנת 1965, בחדר בבית מלון שבפלורידה. גיטריסט הלהקה, קית' ריצ'רדס, השתעשע בחדרו בנגינת קטע שמאד מצא חן בעיניו. הוא ניגן זאת ברצף עד שנרדם וכשהתעורר למחרת, גילה כי יש לו הקלטה עם תפקיד גיטרה אחד ועוד חצי שעה עם נחירותיו. הוא התלהב ממה ששמע (לא מהנחירות) וירד עם ההקלטה לבריכה, שם פגש את ג'אגר והשניים החלו לכתוב עם זה את השיר.
מאז הפך שיר זה לשיר רוק אולטימטיבי שנוצר על ידי ההרכב האולטימטיבי בשבילו. המלודיה של השיר פשוטה, המילים הימנוניות ומעל כל זה יש אנרכיה מופלאה של צליל וגישה. הצליל האולפני של השיר הזה לא קיבל אף ביצוע שהשתווה לו בהופעה חיה - זו דעתי. משהו בהפקה המקורית הזו נוגע במרומים.
השיר הוקלט, ב-10 במאי 1965, באולפני CHESS שבשיקגו. בתחילה נעשה לו עיבוד סטנדרטי למדיי, עם מפוחית שניגן בריאן ג'ונס. חברי הלהקה חשבו שהשיר יתאים להיות כצד ב' של תקליטון. הם לא סימנו אותו כלהיט.
שדרן רדיו בשם סקוט רוס שמע את ההקלטה המוקדמת הזו והתערב עם חברי הלהקה שהשיר הזה יהיה להיט. זה היה עוד לפני שהוחלט להוסיף לו את צליל גיטרה שישנה את לוח המשחק.
יומיים לאחר ההקלטה הזו עם המפוחית, נכנסה הלהקה לאולפני RCA שבהוליווד והקליטה מחדש את השיר והפעם בגרסה המוכרת. כשהלהקה הקשיבה לתוצאה, היה לה ברור שזה הולך להיות הסינגל הבא. השניים היחידים שהתנגדו לכך היו ג'אגר וריצ'רדס., כותבי השיר. הרוב ניצח ואנחנו זכינו.
קית' ריצ'רדס חיבר בהקלטה הזו את הגיטרה שלו לאפקט פאז של חברת גיבסון. הוא קיבל את האפקט במתנה מהחברה וחשב להשתעשע עמו קצת בהקלטה. שאר חברי הלהקה אהבו את הצליל ודרשו שזה יהיה בשיר אך ריצ'רדס התנגד כי זה נראה לו כגימיק. הוא בכלל רצה שכלי נשיפה ינגנו את הריף הידוע.
בריאן ג'ונס ניגן גיטרה אקוסטית בשיר בעוד ריצ'רדס עבר עם החשמלית בין אפקט הפאז (FUZZ) לנגינה 'נקייה' יותר מבחינת סאונד. זה היה בתקופה עוד לפני ההקלטות בהן יכלו נגנים להקליט בקלות תפקידי נגינה שונים על פלייבק קיים. לכן שומעים את ריצ'רדס מפקשש פעם אחת את כניסת הגיטרה עם אפקט הפאז אותו לא הצליח להפעיל בזמן.
המפיק ג'ק ניטשה עבד עם הלהקה באולפן על השיר הזה והוא היה זה שניגן שם את הטמבורין כי לטענתו התיפוף של ג'אגר בכלי הזה היה חסר נשמה.
ג'אגר כתב את מילות השיר על בחור שמגלה בו זמנית את הצד האמיתי והמזויף שבאמריקה. אותו בחור מחפש אותנטיות באמריקה אך לא מצליח למצוא אותה. אחת הפעמים בהן גילה ג'אגר בעצמו את אמריקה הייתה כשמנחה הטלוויזיה אד סאליבן דרש לצנזר את המשפט TRYING TO MAKE SOME GIRL. זו לא הפעם היחידה בה סאליבן יתנגש עם הסטונס מבחינת מילות שירים.
ג׳אגר סיפר לעיתון רולינג סטון: "המילים המקוריות מצביעות על שיר של צ׳אק ברי בשם THIRTY DAYS בו יש את השורה I CAN'T GET NO SATISFACTION FROM THE JUDGE. קית׳ כנראה שמע את זה אז, כי אין סיכוי שבחור בריטי ידבר כך בעצמו".
ב-20 באוגוסט בשנת 1949 נולד פיל לינוט, הסולן והבסיסט של להקת THIN LIZZY. הוא מת ב-4 בינואר 1986.
בשנת 1973 נתבקש פיל לינוט לבחור את ההשפעות המוזיקליות שלו, בעיתון NME. כך הוא השיב:
השיר WHILE MY GUITAR GENTLY WEEPS של הביטלס: "כל האלבום הלבן הזה היה שונה ממה שהביטלס עשו קודם לכן, והמוזיקה בלטה יותר מהקולות. האלבום הזה נתן לי רעיון חדש לגבי מה צריך להיות מוזיקאי".
התקליט ASTRAL WEEKS של ואן מוריסון: "בבריטניה אנשים הכירו אותו בעיקר בגלל דברים כמו HERE COMES THE NIGHT, אבל באירלנד להקת THEM הייתה ממש גדולה ואהבנו כמעט את כל מה שהם עשו. כשהתקליט של ואן מוריסון יצא לראשונה, התלהבתי ממנו רק שלא הבנתי שזה אותו בחור שנהג לשיר אעם הלהקה ההיא. האלבום אמר כל כך הרבה דברים שלא נאמרו מעולם ומבחינה מוזיקלית הוא היה כל כך שונה - מהודק ועם זאת משוחרר בו זמנית. מבחינה ווקאלית, ואן השפיע עליי יותר מכל אחד אחר; הניסוח והשירה שלו נחמדים במיוחד, ויש לו את הכוח להוסיף משמעויות חדשות למילים, לגלגל אותן על לשונו ולמתוח אותן".
השיר HOUSE OF THE RISING SUN בביצוע האנימלס: "השיר הזה לכד עבורי את כל משמעות חודשי הקיץ".
השיר MOVE ON UP של קרטיס מייפילד: "שמעתי אותו לראשונה בדיסקוטק - המקום הטוב ביותר לשמוע דבר כזה. פגשתי גם בחורה נחמדה באותו לילה, ואני משייך את שני הדברים יחד. למעשה, רק מאוחר יותר קלטתי את האיכות המוזיקלית של השיר".
השיר HANG ME, DANG ME של להקת HEADS, HANDS AND FEET: "צ'אס הודג'ס השפיע על נגינת הבס שלי. הוא כל כך נקי ומדויק, כפי שניתן לשמוע ברצועה הזו. אין הרבה בסיסטים בריטיים עם הסגנון הזה - הוא מאוד אמריקני בגישה שלו".
התקליט BECK OLA של להקת ג'ף בק: "באלבומם השני נראה היה שכל הלהקה ממש טובה. הקשבתי לקולו של רוד סטיוארט מאז ימיו בלהקת SHOTGUN EXPRESS והוא השתפר מאוד עד לזמן הזה. אחרי ואן מוריסון, סגנון השירה המחוספס של רוד השפיע עליי מאוד. ממש התרגשתי מהקול שלו בתקליט הזה וגם שאר הלהקה היו ממש טובים".
השיר MAMA WEER ALL CRAZEE NOW של להקת סלייד: "הופענו עם סלייד כשהשיר הזה היה מספר אחד במצעד. זה מזכיר לי את השיר BORN TO BE WILD. אתפשר לזלזל בסלייד כמוזיקאים אם אתם רוצים, אבל אי אפשר להכחיש את האנרגיה שלהם או את תגובת הקהל שהם מקבלים. הם יודעים לטלטל".
התקליט THERE'S A RIOT GOIN' ON, של להקת סליי ומשפחת סטון: "אני אוהב בעיקר את כל מה שסלי עשה, וזה היה מעניין לראות את ההתפתחות שלו. זה האלבום האחרון שלו, ואני חושב שהמוזיקה טובה כמו שהוא עשה אי פעם".
פינת "על החיים ועל המוות" - 20 באוגוסט:
- בשנת 1952 נולד דאג פיגר, סולן להקת THE KNACK (עם הלהיט "מיי שרונה"). הוא מת בשנת 2010.
- בשנת 1942 נולד זמר הנשמה אייזק הייז. תקופת הזוהר שלו הייתה בסוף שנות השישים ותחילת השבעים עם אלבומים כמו פסקול הסרט SHAFT. הייז מת ב-10 באוגוסט 2008.
- בשנת 1947 נולד ג'יימס פאנקו, הטרומבוניסט ומעבד כלי הנשיפה של להקת שיקגו.
- בשנת 1941 נולד דייב ברוק, גיטריסט להקת HAWKWIND.
- בשנת 1966 נולד דיימבאג דארל, הגיטריסט לשעבר של להקת הרוק הכבד, פנתרה. הוא נרצח על הבמה, בעת הופעה, בדצמבר 2004.
וזה נפרד מאיתנו היום:
- בשנת 2009 מת מהתקף לב, בגיל 69, נגן ההקלטות האמריקני, לארי נקטל. הוא פיאר בנגינתו יצירות רבות וידועות - כולל הפסנתר בשיר "גשר על מים סוערים", הגיטרה בשיר "איש הגיטרה" של להקת BREAD, הבס בתקליט הראשון של הדלתות, ועוד...
ב-20 באוגוסט בשנת 1965 השיק אנדרו לוג אולדהאם (המנהל של הרולינג סטונס) חברת תקליטים חדשה בשם IMMEDIATE. מיק ג'אגר, אריק קלפטון וניקו הגיעו למסיבת ההשקה שנערכה במועדון פיקוויק בלונדון.
ב-20 באוגוסט בשנת 1980 יצא תקליט חדש לאל סטיוארט ושמו "24 גזרים".
בניגוד לאלבומו הקודם, TIME PASSAGES, שנשמע דומה מדי לאלבום המצליח שלפניו, YEAR OF THE CAT - הפעם חשו המאזינים שאמן הפולק-רוק, אל סטיוארט, התקדם משם הלאה, מבלי לחמם את אותה נוסחה.
ב-20 באוגוסט בשנת 1967 הבריזה להקת CREAM מהופעה במלון קוטהאם, שברדקאר - כי היה עליה לצאת באופן פתאומי לסיבוב הופעות בארה"ב.
שתי להקות מקומיות הציעו להחליף את CREAM, אבל רוב הקהל שהגיע, בחר לצאת משם מאוכזב. מנהל המועדון, ראלף דוי, סיפר בכאב שהם כועסים מאד כי הם לא יצליחו לכסות את הפסדם ובכוונתם להתייעץ עם עורכי דינם במטרה לתבוע את הלהקה.
ב-20 באוגוסט בשנת 1990 יצא אלבום חדש לפרינס ושמו GRAFFITI BRIDGE.
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת עליו: "הפסקול לסרטו הקרוב של פרינס, מחייה את הפליאה שלנו על פרינס בכך שהוא הופך את העוצמה של הפרסונה המתוחה שלו למודגשת יותר מאי פעם, פרסונה המתוחה בחוט של החיבור הנועז שלו בין פ'אנק ורוק, שחור ולבן, זכר ונקבה, בשר ורוח. בארבעת השירים הראשונים שלו, האלבום מכסה יותר נוף מוזיקלי מאשר להקות מסוימות בקריירה שלמה שלהן. לאורך כל האלבום, פרינס משחזר את הנושאים המסחריים שלו של אהבה סקסית ואהבה אלוהית. עם זאת, כל כך בטוחות וקליטות המנגינות וכל כך ברורות (עבור פרינס) המילים שהמיסטיקה שלו משכנעת, אבל עדיין מפתיעה, חושנית ומשחררת.
מאז אלבומו DIRTY MIND נראה שהוא מסוגל לשלוט בכל דבר. האומץ הרצוני, הכמעט סוטה של פרינס (כמו של דיוויד בואי או של בוב דילן) פירושו לעקוף את המובן מאליו - לחמוק מאוזון הפלטינה של מדונה או מייקל ג'קסון. במקום זאת, הוא רשם ניצחון חתרני, עשה תקליטים חצי מבריקים, חצי מוזרים. הוא הזריע את כל הפופ. עם האלבום החדש, ההתלכדות האיתנה של סגנונותיו ודאגותיו, פרינס חוזר על מקוריותו - ועושה זאת בקלות של כובש".
ב-20 באוגוסט בשנת 1965 הופיע דייויד ג'ונס (שבעתיד ייקרא דייויד בואי) באולם 'פאביליון' שבדורסט, יחד עם להקתו 'דייבי ג'ונס והשלישית המונמכת'.
בערב הזה הופיעה באולם גם להקת המי. ובאותו יום אף יצא להרכב שלו תקליטון בחברת 'פארלופון' בשם 'יש לך הרגל מגונה לעזוב'. במהלך שעות אחר הצהריים, בעוד דייויד ולהקתו עורכים בדיקת סאונד לקראת הופעתם, נכנס לפתע בסערה לאולם פיט טאונסנד, הגיטריסט של המי. הוא הלך לכיוון הבמה ושאל בקול תקיף: "של מי השירים שאתם עכשיו ניגנתם?". דייויד ענה: "שלי". טאונסנד העלה חיוך והשיב: "ובכן, הם נשמעים כגניבות מוזיקליות. למעשה, הם נשמעים כגניבות מוזיקליות - ממני".
הרצאה על דייויד בואי ("סטאר מן") והרצאות מוסיקה אחרות שלי,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-20 באוגוסט בשנת 1966 נדחתה הופעה של הביטלס בסינסינטי. מה קרה? בואו לקרוא...
הביטלס היו אמורים לנגן ולשיר באוויר הפתוח במגרש בסינסינטי. עם זאת, האמרגן לא הצליח לספק כיסוי מעל ראשי הלהקה, וגשם חזק החל לרדת זמן קצר לפני שהם היו אמורים לעלות לבמה. הגשם החל לאחר שמאמני החימום השלימו את הסט שלהם. האמרגן התעקש שהביטלס יופיעו בכל זאת, אבל הם סירבו אלא אם כן יוכל להבטיח את שלומם. ההחלטה לדחות את הופעתם של הביטלס התקבלה כאשר עוזר הלהקה המסור, מאל אוונס, נזרק כמה מטרים על הבמה, מזרם חשמלי, תוך כדי חיבור כבל למגבר רטוב וחסר הארקה. אז הודיעו ללהקה שנגיעה בכל אחד מהציוד החשמלי ספוג הגשם שעל הבמה עלולה להיות קטלנית. למנהל הלהקה, בריאן אפשטיין, לא הייתה ברירה אלא לבטל את ההופעה.
35,000 אוהדים בתוך האצטדיון התאכזבו קשות אך ההופעה נדחתה ונקבעה מחדש לצהרים למחרת. נטען כי זו הייתה ההופעה היחידה שהביטלס אי פעם נאלצו לדחות.
כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".
הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות שלי,
להזמנה פה: 050-5616459
מי בא איתי להופעה של קינג קרימזון ב-20 באוגוסט בשנת 1971?
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.
Comments