Noam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-20 בספטמבר בעולם הרוק

עודכן: 27 ביולי

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-20 בספטמבר (20.9) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "הייתה לי בעיה אדירה עם התקליט OMMADAWN. אני חושב שמשהו לא היה בסדר עם סוג הטייפ שהשתמשתי בו להקלטה של התקליט הזה. בשלב מסויים הסליל החל להתקלף מהשכבה העליונה שלו. הדבר גרם לי להקליט את כל היצירה מחדש. כנראה שזה היה לטובה". (מייק אולדפילד)

ב-20 בספטמבר בשנת 1979 הופיעה להקת הקלאש בפלאדיום בניו יורק. קליק של מצלמה הפך את תיסכולו של הבסיסט לעטיפת תקליט איקונית.

הבסיסט, פול סימונון: "ההופעה באותו ערב הלכה בסדר גמור, אבל משהו בתוכי גרם לתחושה שזה לא כך. אז הוצאתי את הכעס שלי על הבס. אם הייתי כה חכם, הייתי עושה זאת עם גיטרת הבס הרזרבית ולא עם זו. כשאני מסתכל היום בעטיפה, אני מצטער שלא הרמתי את הראש קצת יותר". בגלל שהתמונה הייתה לא ממוקדת (כלומר, ללא פוקוס), ניסתה הצלמת לשכנע את הלהקה לא להשתמש בזה - הם סירבו לבקשתה. בהמשך היא זכתה בפרסים על צילום זה.

ב-20 בספטמבר בשנת 1980 הוציא סולן להקת בלאק סאבאת' לשעבר, אוזי אוסבורן, את תקליט הסולו הראשון שלו בשם BLIZZARD OF OZZ.

SIDE 1

1. I Don't Know

2. Crazy Train

3. Goodbye To Romance

4. Dee

5. Suicide Solution

SIDE 2

1. Mr. Crowley

2. No Bone Movies

3. Revelation (Mother Earth)

4. Steal Away (The Night)

בשנת 1978, לקראת סוף תפקידו של אוזי אוסבורן, כזמר-מטורף הראשי של להקת בלאק סאבאת', חבריה הצטלמו לתמונת פרומו. אוסבורןן לבש חולצת טריקו עם לוגו מתוצרת בית שנכתב עליו BLIZZARD OF OZ. "כשהייתי בבלאק סאבאת', רציתי לעשות אלבום סולו", הוא סיפר. "רציתי לקרוא לאלבום בשם הזה. מין שילוב של הקוסם מארץ עוץ עם קוקאין. אז 'הקוסם מארץ עוץ' הפך ל'סופת השלגים מארץ עוץ'. זה עובד. כשהיינו צעירים, היינו משוגעים".

שנה לאחר שצולמה תמונת היח"צנות הזו, הלהקה פיטרה את אוסבורן בטענה שהשימוש שלו בסמים ובאלכוהול הרחיק לכת. הוא היה בן 31 וחסר כל. בעידודה של אשתו לעתיד, שרון ארדן, שעזרה לנהל את בלאק סאבאת' עם אביה (שהיה אמרגן מטיל אימה, חלקלק ונוכל), אוסבורן בחן ושכר קבוצה חדשה של מוזיקאים - בהם המתופף לי קרסלייק (לשעבר מלהקת אוריה היפ), הבסיסט בוב דייזלי (לשעבר מלהקת ריינבאו) והגיטריסט, רנדי רודס (לשעבר מלהקת האנוי רוקס). איתם הוא התחיל לעשות את מה שיהפוך לקלאסיקה של מטאל.

אוסבורן: "סיימתי אז עם בלאק סאבאת'. נמאס לנו אז להילחם על הכל ונגד כולם; נלחמנו בניהול, בחברות תקליטים וזה נהיה מדכא מבחינתי, וזה השפיע על המוזיקה. כשאתה מתחיל לעשות מוזיקה כדי לשלם את חשבונות עורכי הדין שלך ואת המיסים, אתה יודע שיש לך בעיה”. את השיר GOODBYE TO ROMANCE הוא כתב על פרידתו מהלהקה אותה הקים.

בוב דייזלי לרולינג סטון: "נסעתי ברכבת לביתו של אוזי. הוא כבר ערך אודישן לרנדי רודס בשלב זה, והוא אמר לרנדי שיש לו את העבודה. אבל אז אוזי חזר לאנגליה והחליט שהוא באמת רוצה להקים להקה אנגלית. רנדי עדיין היה באמריקה. שני בחורים אחרים היו אצל אוזי כשהגעתי. לאחד מהם היה שיער אדום. אני לא זוכר את השמות שלהם, אבל הם היו גיטריסט ומתופף. הם היו בסדר. הם היו נגנים הגונים מספיק, אבל לא מה שהיית מכנה וירטואוזים או ברמה עולמית או מרשימים או משהו כזה.

אוזי הקים את חדר החזרות הקטן הזה בצד הבית שלו. אוזי ואני יצאנו למטבח. הכנו כוס תה והתחלנו לפטפט. הוא אמר, 'אתה רוצה להצטרף לעניין הזה?'. אמרתי, 'כן, אני מעוניין'. זה בגלל שאהבתי את הקול של אוזי. אהבתי אותו בתור בנאדם. הסתדרנו ממש טוב. אמרתי, "אם להיות בכנות איתך, האם אתה מוכן לשני הבחורים האחרים האל'?' הוא אמר, 'למה?' ואמרתי, 'הם בסדר. הם טובים, אבל אין שם ניצוץ. אין שום דבר מיוחד במצב'. הוא אמר, 'חכה רגע'. לאחר מכן הוא יצא מהמטבח, אל חלל החזרות, והוא אמר, 'זה בסדר, חברים. אתם יכולים לארוז וללכת הביתה. זה לא מסתדר'. ואז הוא חזר למטבח והתיישב. שתינו תה. הוא אמר לי, 'פגשתי את הבחור הזה בלוס אנג'לס, הוא מורה לגיטרה. הוא מעולה'. אמרתי, 'אז מי זה?' והוא אמר, 'קוראים לו רנדי רודס'. אמרתי, 'בסדר, אז בוא ניקח אותו. זה נשמע יותר טוב'. הלכנו לדון ארדן. והוא אמר מאז, 'כנגד שיפוטי, שילמתי עבור הילד הצעיר והלא ידוע הזה שיטוס לאנגליה'. הוא הטיס את רנדי. מה שהוא התכוון ב'כנגד שיפוטי' הוא שאף אחד לא שמע עליו או אפילו ידע אם הוא נגן טוב. האם אוזי ידע שהוא נגן טוב? אוזי לא היה ממש מוזיקאי.

הלכתי לחברת התקליטים של אוזי ופגשתי את רנדי. היה לי את החזון הזה במוחי של רנדי כי הוא תואר לי על ידי אוזי כמורה לגיטרה. ציפיתי לראות איזה בחור עם קרדיגן ונעלי בית ומקטרת. נכנסתי וראיתי את רנדי. הוא היה צעיר. הוא היה אז רק בן 22 או משהו כזה. נפגשנו ועלינו יחד ברכבת לביתו של אוזי. מיד ידענו שיש שם ניצוץ, והתחלנו לעשות אודישן למתופפים".

רנדי רודס מצא באוסבורן מפלט ממסלול חסר תקווה. הוא היה חבר בלהקת QUIET RIOT שכשמה באמת לא הצליחה לעשות אז הרבה רעש. חבריה ניגנו באותו מעגל המועדונים ורודס היה מיואש.

לאחר תהליך אודישנים ארוך נבחר המתופף לי קרסלייק, שבילה חלק ניכר משנות השבעים באוריה היפ. ארבעתם הפכו מיד לחטיבה אחת. אוסבורן: "בכל להקה שהייתי בה, תמיד היו השנים הראשונות שבהן הכי כיף לך. אבל כשאתה זוכה להצלחה והכסף נכנס, כולם פתאום משתגעים ונלחמים עם משפטים כמו 'אני כתבתי את זה. אתה כתבת את זה. אני הגדרתי את זה'. עם הלהקה הזו שלי המפגשים היו קלילים, ואהבתי להיות האחראי. הייתי הקפטן של הספינה שלי, וזה היה כיף. לא הייתי צריך לחשוב 'הוא לא יאהב את זה אם אעשה זאת'. פשוט עשיתי את מה שרציתי".

בזמן ההקלטה של האלבום, היה ברור לשאר החברים שהוא נועד לצאת תחת שם הלהקה, BLIZZARD OF OZZ, כששמו אוסבורן בא כחבר להקה מן המניין. כשיצא האלבום, הם הבינו שמישהי (שרון ארדן) החליטה אחרת. שרון החליטה ששלושת הנגנים לא תרמו מספיק כדי שזה יהיה אלבום של להקה. זה יצר חיכוכים אך הם ידעו שעדיף להם להישאר ולהמשיך להרוויח כסף. בהמשך יגישו שניים מהם (המתופף לי קרסלייק והבסיסט בוב דייזלי) תביעה נגד אוסבורן ויפסידו בה.

הלהקה יצאה לתאריכי ההופעות הראשונים שלה בתחילת ספטמבר, כולל תיאטרון אפולו בגלזגו. "הייתי עצבני כי זה היה סקוטלנד. אם אתה מצליח טוב בסקוטלנד, יש לך להקה טובה. האנשים שם נוטים ליידע אותך היטב אם הם לא אוהבים את זה". הקהל אהב את זה, היישר מצלילי היצירה הקלאסית "כרמינה בוראנה" שהושמעו בווליום חזק במערכת ההגברה ובישרו את תחילת ההופעה. היה זה סיפור קאמבק מרשים. אבל החיבור של אוסבורן עם רנדי רודס לא נמשך זמן רב. השניים עשו תקליט נוסף, בשנת 1981, והסיפור נקטע לאחר מכן בטרגדיה איומה שסיימה את חיי הגיטריסט.

ב-20 בספטמבר בשנת 1971 יצא אלבום כפול ליוקו אונו ושמו FLY.

SIDE 1

1. Midsummer New York

2. Mind train

SIDE 2

1. Mind Holes

2. Don't Worry Kyoko (Mummy's Only Looking For Her Hand In TheSnow)

3. Mrs Lennon

4. Hirake

5. Toilet Piece/Unknown

6. O'Wind (Body Is The Scar Of Your Mind)

SIDE 3

1. Airmale

2. Don't Count The Waves

3. You

SIDE 4

1. Fly

2. Telephone Piece

נגני הליווי שלה בתקליט זה היו ג'ון לנון, אריק קלפטון, רינגו סטאר, קלאוס פורמן, בובי קיז, ג'ים קלטנר, ג'ים גורדון ועוד. זו הייתה הפעם הראשונה בה יוקו שחררה אלבום כפול כשמטרתה להשחיל את גישתה הווקאלית האוונגארדית למסגרת ושמה רוק. רבים רואים ביוקו אחת שרק יודעת לצרוח ובקול בלתי ניתן לעיכול, אך אינם יודעים כי הגברת למדה בעברה אופרה וידעה היטב את שברצונה לעשות. בתקליט זה היא לא רק צורחת כי אם גם שרה ובאופן שאפשר להאזין לו ואף ליהנות ממנו (למי שראשו פתוח ואינו שונא אותה יתר על המידה - והאמת שלא תמיד ברור למה כל השנאה הזו).

האלבום הכפול הזה מכיל שירי פופ לצד נסיוניות אוונגארדית ברורה, כולל קטעים שהוקלטו לפסקולי סרטים נסיוניים שערכה עם בן זוגה. מי שרוצה להיכנס לתוך ראשה של יוקו (ואני בהחלט ממליץ על כך, כדי להבין יותר טוב את סיפור הביטלס) כדאי שיקשיב לאלבום זה. אני אישית אוהב מאד את תעוזתה של הגברת הזו, שהוכיחה לג'ון כי מוזיקה אינה רק בתים, פזמונים ואפקטים לצד זה. יוקו הראתה לג'ון כי היצירה היא כשמיים מעלינו - רחבים וללא סוף.

בעיתון רולינג סטון פורסם בביקורת הבאה: "לא הצלחתי להקשיב לאלבום זה יותר מפעם אחת. קשה לי להבין מדוע יוקו בחרה לשחרר כל כך הרבה מזה באלבום כפול במקום בתקליט בודד. יצירת הנושא, שהוקלטה כפסקול לסרט בשם זה בו נראה זבוב מטייל על גוף נשי עירום, נשמעת יוקו ללא ליווי ובמשך 23 דקות. האופן בו היא משתמשת בקולה הוא ייחודי, וירטואוזי ומלא חוכמה. אבל עדיין קשה לי לדמיין מישהו, מלבד מי שיחקור את אמנותה, שיהיה מסוגל לשבת בריכוז רב מול זה וליהנות. השיר הברור ביותר פה נקרא MRS. LENNON בו שרה יוקו ובקול יפה מלודיה ברורה. אני לא מאמין שהמוזיקה של יוקו היא מוזיקת העתיד, כפי שמעריציה דואגים לגרוס, אך אין פה רק רעש, כפי ששולליה אוהבים לצעוק. מדובר במוזיקה רצינית, שעדיף להקשיב לה בריכוז ולבד ולא בקבוצה".

ב-20 בספטמבר בשנת 1973 הסתיימו חייו של הזמר ג'ים קרוצ'י.

ג'ים קרוצ'י בן השלושים נהרג בתאונת מטוס, ביחד עם חמישה נוסעים נוספים; הגיטריסט מורי מולייסן, המנהל קנת' דומיניק קורטז, הקומיקאי ג'ורג' סטיבנס (שהופיע כאמן חימום לקרוצ'י), אמרגן סיבוב ההופעות דניס ראסט וטייס המטוס רוברט ניוטון אליוט. טיסה זו הייתה אמורה להביאם להופעה בטקסס. המטוס המריא ממסלול ההמראה, פגע בעץ, הסתובב באוויר והתרסק.

הופעתו האחרונה נערכה באוניברסיטה בלואיזיאנה, מול כאלפיים סטודנטים שלא הפסיקו לשמוח, ליהנות ולמחוא כפיים ממה שהוא העניק להם מהבמה. הוא ישב על כסא מתקפל ונראה נוח עם הג'ינס וחולצת הפועלים הכחולה שלבש. ידו פרטה בקלילות בששת המיתרים. "טסתי כל כך הרבה בזמן האחרון שאני מתחיל להרגיש ג'ט לג", הוא סיפר לקהל. ההופעה הסתיימה עם השיר על לירוי בראון ושעה לאחר מכן הוא כבר היה מת.

בזמן מותו ידע קרוצ'י הצלחה עם שני להיטים ("זמן בבקבוק" ו"באד, באד לירוי בראון") אך נראה היה שעדיין לא הגיע לנחלה, כפי שסיפר חודשיים לפני מותו: "אני חייב מדי פעם לצאת מהמוזיקה ואז להיכנס אליה שוב. כי אי אפשר להתפרנס רק ממוזיקה. קשה להרוויח מהופעות בברים. אני עדיין זוכר הופעות בהן קיבלתי 25 דולרים והופעתי בפני אדם אחד או שניים". קרוצ'י עסק אז גם כמורה בפילדלפיה, בנאי וגם לימד ילדים בעלי בעיות נפשיות לנגן בגיטרה. "זו הייתה שנה קשה ולא אעשה זאת שוב. ילדה אחת כבדת משקל בעטה בי בחוזקה רבה". בראיון אחר סיפר: "הייתי מעורב מדי רגשית עם הילדים אותם לימדתי. הבאתי את הגיטרה וניגנתי להם. הם לא ידעו לקרוא אז לימדתי אותם מילים באנגלית עם שירים שהם הכירו מהרדיו".

הוא גם הלחין ג'ינגלים לתחנת רדיו ובשנת 1969 הקליט תקליט ראשון שנכשל כישלון חרוץ. החוויה המרירה הותירה את קרוצ'י ללא רצון לנסות שוב בתחום המוזיקה. כשהכסף אזל הוא מצא את עצמו עובד כפועל בניין וגם כנהג משאית במחצבה. עבודה פיזית נתנה לו להרגיש כי הוא חיוני. המוזיקה הושמה לחלוטין בצד. אבל הוא לא הפסיק לגמרי לנגן. אחרי יום עבודה קשה הוא נהג להגיע הביתה ולפרוט גם במיתרים להנאתו. שירים החלו לצוץ וקרוצ'י הבין כי אין מנוס מלחזור ולנסות שוב להיות מוזיקאי. בשנת 1970 הוא חזר לעניינים, אך הפעם כמפיק עבור גיטריסט ושמו מורי מולייסן. קרוצ'י גם ניגן באלבום שהפיק. כשמולייסן היה צריך לצאת לדרכים ולקדם את אלבומו, קרוצ'י נתבקש לצאת עמו כגיטריסט ליווי. הוא הסכים בשמחה.

בשנת 1971 ביקש קרוצ'י לנסות שוב את מזלו והפעם כאמן מוביל. הוא הקליט מספר שירים על קסטה, הפקיד אותה בידי מנהלו וזה שלח אותה לחברת התקליטים "פיליפס" באנגליה. אנשי חברת התקליטים הגיבו בהתלהבות רבה ועסקה נחתמה. קרוצ'י נכנס לאולפן הקלטות בניו יורק ולאחר שלושה שבועות יצא משם עם אלבום שלם, שייצא בשנת 1972 בשם YOU DON’T MESS AROUND WITH JIM.

מיד לאחר מותו הפך שמו למותג מכירות לוהט. אלבומו LIFE AND TIMES, שכבר זחל אל מחוץ למצעד בזמן מותו, זינק בחזרה פנימה. כך גם שני אלבומיו הקודמים. העיתונים הצהירו בזמנו כי קרוצ'י זכה לפופולריות גדולה אף יותר מזו של ג'ימי הנדריקס וג'ניס ג'ופלין לאחר מותם. הקהל הרחב נזכר להתאהב בו רק עם היוודע דבר מותו. ולהיטו, 'זמן בבקבוק', קיבל משמעות מצמררת לאחר מותו. "לו יכולתי לשמר זמן בבקבוק / הדבר הראשון שהייתי עושה / זה לשמור כל יום / עד שהנצח יחלוף / רק כדי לבלות אותם איתך".

וכידוע, עסקי המוזיקה הם עסקים מלוכלכים וכך גם בסיפור זה; כשבע שנים לאחר שקרוצ'י נהרג, אלמנתו, אינגריד קרוצ'י, תבעה את האנשים שטיפלו בעבר בשירי בעלה מבחינה עסקית. הנזק, לטענתה, שנגרם לה עמד על 30 מיליון דולר. דובר מטעמה מסר שהיא שילמה כ-750,000 דולר לטיפול בתביעתה עד כה. היא דרשה לקבל את הדיווח על כל התמלוגים שהוזרמו משירי בעלה כמו גם את החוזה של ג'ים עם מנהלו והמפיק שלו. לפי טענתה, החוזה נחתם בשנת 1968 כשעורך הדין שהיה אחראי בעניין, ייצג את ג'ים כמו גם את הצד השני. בנוסף, היא טענה בתביעתה שאותו מנהל ומפיק השתמשו בהקלטות דמו של ג'ים קרוצ'י משנת 1965, כדי למלא אלבום שיצא לאחר מותו ונקרא THE FACES I'VE BEEN. ואם זה לא מספיק, אינגריד טענה גם שהיא שותפה לכתיבת יותר ממחצית הקטלוג של שיריו אך הקרדיט שהגיע לה, לטענתה, הושמט. הצד הנתבע הואשם במעילה ובהפרת הסכמים. הם הקפיאו תמלוגים וניסו להעביר את העסק מקליפורניה למקום אחר, תוך כדי העלמת החשבונות.

אינגריד תכננה אז להפיק סרט על בעלה המנוח, אך לא יכלה להשתמש בשיריו כי בינתיים הם היו בחזקת אותם נתבעים. עורך דינו לשעבר של ג'ים קרוצ'י, פיליפ קורניט, שגם הוא בין הנתבעים, אמר בתגובה: "בשנת 1974 היה עניין רב בהפקת סרט על חייו של ג'ימי ואינגריד הבהירה שהיא דורשת לכתוב את התסריט כמו גם לככב בו. הבהרנו לה שאם יהיה מדובר בסיפור אגדה, אין לנו עניין בזה. היא לא יכולה לעשות סרט שכזה בעצמה כל עוד אין לה את הבעלות על השירים". קורניט הוסיף שעד סוף שנת 1979 קיבלה אינגריד 2,336,094 דולר מתמלוגים. קונריט גם ביקש להבהיר שהוא הפך עורך דינו של קרוצ'י רק משנת 1972 ולכן לא היה מעורב בחוזה הבעייתי ההוא משנת 1968. כמו כן, הוא אמר שאינגריד נתנה הסכמה בע"פ לשימוש בהקלטה של בעלה משנת 1965 באלבום האנתולוגיה ההוא.

ב-20 בספטמבר בשנת 1982 יצא תקליטון חדש לצמד דמעות לפחדים, עם השיר MAD WORLD.

קורט סמית': "עשינו הדגמה של כמה שירים והתחלנו לעשות את הסיבובים לעניין חברות תקליטים. רק אחד רצה אותנו: בחור בשם דייב בייטס, שהחתים אותנו לפונוגרם לעסקה של שני תקליטונים בלבד. שניהם נכשלו. אבל התעשייה באותם ימים זה לא כמו עכשיו, שאם שני תקליטונים נופלים, אתה סיימת. דייב שמע את כל שאר השירים שכתבנו ושכנע את חברת התקליטים לתת לנו ליצור אלבום. עשינו את רוב האלבום THE HURTING באולפני אבי רואד. אבל זה לקח לנו שנה, עם הרבה מריבות מול חברת התקליטים על הכסף שלהם שבזבזנו. לאחר שסיימנו, הגענו להקליט את MAD WORLD שהיה שיר מאד מוזר אז. אף אחד לא ציפה שזה יהפוך ללהיט. בחברה סימנו בכלל שיר אחר – PALE SHELTER, כמועמד הבא לתקליטון.

רולנד אורזבל: "השיר היה אמור בכלל להיות צד ב' של התקליטון לשיר PALE SHELTER. אבל כשהשמעתי את זה לדייב בייטס, הוא אמר שזה ה-שיר. תודה לאל. לא אהבתי אז במיוחד את השיר הזה. לא יכולתי לשיר את זה. אני עדיין לא יכול לשיר את זה - זה פשוט לא עובד בקול שלי. ניסיתי וניסיתי באולפן, עד שנמאס לי ואמרתי לקורט, 'אתה שר את זה', וזה היה הרבה הרבה יותר טוב. יש לו תהודה רכה לקולו. "זה, לדעתי, הביצוע הווקאלי הטוב ביותר שלו. זה הוקלט בצורה מבריקה, וזה פשוט מדהים".

סמית': "ההקלטה של זה ארכה זמן מה, אבל הכתיבה לקחה זמן אחר הצהריים אחד. ישבנו בקומה השנייה בדירה שרולנד גר בה, והסתכלנו מלמעלה על אנשים לבושים בחליפות שהולכים לעבודה, חוזרים מהעבודה, חושבים, איזה חיים ארציים האנשים האלו חייבים לחיות. למרות שמאז, השתוקקתי לזה".

אורזבל: "זה מה שהניע את השיר. כתבתי את השיר בגיטרה אקוסטית, ואני חושב שאחד השירים שהתנגנו ברדיו בבית היה GIRLS ON FILMS, של דוראן דוראן, וחשבתי, איך הגעתי מסאונד הגלאם החגיגי של דוראן דוראן לשיר הממש מופנם הזה? למרות שניסינו להיראות כמו כוכבי פופ, המילים שלנו היו הרבה יותר מלנכוליות, יש שיגידו, מדכאות. השורה "החלומות שבהם אני מת הם הכי טובים שהיו לי אי פעם", זה מגיע מג'אנוב ותיאוריית הפריימל סקרים שלו. אני זוכר שקראתי פעם שהחלומות הכי חזקים שלך – הם חלומות מסכני חיים - הם אלה שמשחררים הכי הרבה מתח. מצאתי את זה בעצמי, כשהייתי בן 18. אין ספק שהיו לי כמה חלומות חיים למדי, ותמיד התעוררתי בהרגשה רעננה למדי".

ב-20 בספטמבר בשנת 1976 יצא תקליט משותף לניל יאנג וסטיבן סטילס, ששמו LONG MAY YOU RUN. אבל מה שהחל כהבטחה גדולה הפך במהרה לחמיצות נוספת בין השניים.

SIDE 1

1. Long May You Run

2. Make Love To You

3. Midnight On The Bay

4. Black Coral

5. Ocean Girl

SIDE 2

1. Let It Shine

2. 12/8 Blues (All The Same)

3. Fontainebleau

4. Guardian Angel

בתחילה זה היה נראה כמו הגשמת החלום הרטוב של מעריצי שני אלו. בתקליט המשותף שהוציאו הביא יאנג חמישה שירים משלו וסטילס הביא ארבעה. אבל החיבור בין השניים היה מאולץ, כשכל אחד מהם שולט בשיריו תוך הקטנת האחר. אבל אל תתבלבלו, מדובר בתקליט מהנה ביותר, כי יש בו מוזיקה טובה משני יוצרים שאין דומים להם.

עם זאת, השניים לא הסתדרו באמת והיו יריבים, עוד כשהיו יחדיו, בשנות השישים, בלהקת בופאלו ספרינגפילד. כשהם ניסו, בשנת 1976, לשחק בהצגת תיאטרון חייכנית בה הם נראים כחברים קרובים - התפאורה קרסה, האיפור נזל והיחסים העכורים בין השניים חזרו לשלוט. בתקליט המשותף היו אלו נגניו של סטילס שריפדו את השירים בהקלטות והפעם, בניגוד לעבר, לא טרחו השניים לחפש יחדיו משמעות מוזיקלית, כשבשיריו של יאנג תיפקד סטילס כגיטריסט ליווי ולהיפך.

בתחילה היו אלו דייויד קרוסבי וגרהאם נאש ששרו בהרמוניה, יחד עם סטילס ויאנג, בשירים המיועדים לתקליט הזה, אבל לוח הזמנים אילץ אותם להשלים הקלטת תקליט שלהם כצמד, לפי החוזה שחתמו. סטילס ויאנג לא חיכו והחליטו למחוק את קולותיהם של חבריהם מהשירים ובכך להפוך את הפרויקט, מאיחוד של רביעייה מפורסמת לפרויקט של צמד. קרוסבי ונאש גילו את העניין ורתחו מזעם, כשנאש הפגוע אמר לכתב עיתונות, 'שילכו להזדיין! הם נמצאים עכשיו בעסק הזה לא בשביל הסיבה הנכונה אלא בשביל למצוץ עוד כמה דולרים. אני לא אעבוד איתם יותר לעולם!'. נאש האשים את יאנג כאיש שהגה את רעיון מחיקת הקולות.

סטילס ויאנג יצאו לסיבוב הופעות משותף לפני שהתקליט נחת בחנויות. בתחילה נרשמו הופעותיהם הראשונות כמחוספסות, במובן השלילי. אבל השחלת שירים מהרפרטואר של השניים בבופאלו ספרינגפילד פיצתה על כך. אבל ניל יאנג לא יעשה את מה שיצפו ממנו - וכך חווה זאת סטילס על בשרו. היה זה בהופעה אחת, בגרינסבורו, שיאנג הבריז. גם בהופעה שלאחר מכן, באטלנטה, לא נראה יאנג. במקום זאת קיבלו סטילס ואנשי ההפקה הנדהמים מכתבים ממנו שבהם נמסר כי 'סטיבן היקר, מצחיק כיצד דברים שמתחילים באופן ספונטני מסתיימים כך. EAT A PEACH. ניל'.

בהמשך הציע סטילס את דעתו לפרידה: "אני בדעה ברורה של היצמדות למופע כפי שהוא, עד שהלהקה כולה מתפקדת באופן מהודק ולא מתוחה יותר. ניל היה חסר סבלנות ורצה להוסיף עוד חומר חדש. שנינו יכולנו להיות גמישים יותר כדי לאפשר לזה להמשיך - אבל זה לא קרה". באותו רגע בו קיבל את המכתב מיאנג, היה סטילס פגוע ביותר והצהיר לסביבתו, ששאלה מה יעשה, במשפט 'אין לי תשובה לזה. אין לי עתיד'. עם זאת חטף מכה נוספת כשאשתו הצרפתיה, ורוניק, הציבה בפניו דרישה לגירושין, כי לא הסתגלה לאורח החיים בארה"ב.

במצב העגום הזה יצא לחנויות התקליט LONG MAY YOU RUN. סטילס: "ניל היה זהיר מאד בהכנת התקליט הזה. היו כוונות טובות בהכנתו, אבל הכוונות הטובות הן רק חלק מסוים במסלול לקראת ההצלחה, שאליה לא הגענו במקרה הזה".

באתר הארכיב הרשמי שלו כתב יאנג שהאלבום הזה אהוב עליו מאד "בעיקר בגלל שהמוזיקה בו מזכירה לי את הזמנים הטובים אחרי שסטיבן ואני נפגשנו. שנינו מיד התחברנו והחלטנו להקים במהרה להקה יחדיו. לאחר כמה שנים הגעתי להוליווד ופגשתי אותו שוב. אז הקמנו את בופאלו ספרינגפילד".

וכמה מילים על שיר הנושא, שנכתב בכלל על מכונית הפונטיאק של יאנג. המכונית הזו הייתה אהובה עליו מאד ועמה הוא נסע מטורונטו ללוס אנג'לס, אי שם בסיקסטיז, כדי לפגוש לראשונה את סטיבן סטילס והשניים הקימו את בופאלו ספרינגפילד. בשיר זה שר יאנג למכוניתו, "כמה שתחזיקי מעמד"

ב-20 בספטמבר בשנת 1970 נידון ג'ים מוריסון, זמר להקת הדלתות, למאסר עם עבודת פרך.

הכל החל ב-1 במרץ בשנת 1969, כשלהקת הדלתות עשתה את אחד המופעים הידועים יותר לשמצה בהיסטוריית הרוק של אודיטוריום DINNER KEY במיאמי, במה שזכה לכינוי "תקרית מיאמי". למופע הייתה השפעה שלילית חזקה על הקריירה של הלהקה מכיוון שכמה ערים בסיבוב ההופעות אז שלה בארה"ב ביטלו את תאריכי ההופעה, והאלבום החדש שיצא, THE SOFT PARADE, סבל מחוסר קידום חמור עקב ההופעה ההיא.

האודיטוריום היה האנגר צבאי שהוסב למתחם הופעות בלי מיזוג אוויר באותו לילה חם, כשהמושבים הוסרו על ידי היזם המקומי כדי להגביר את מכירת הכרטיסים. מוריסון שתה כל היום והחמיץ טיסת המשך למיאמי, ועד שהגיע בסופו של דבר, זמן המופע התאחר. הקהל היה על קוצים. מוריסון השתתף לפני כן בהצגה של קבוצת תיאטרון ניסיונית, התיאטרון החי, וקיבל השראה מהסגנון שלה. הוא התגרה בקהל במסרים של אהבה ושנאה כאחד, ואמר, "תאהבו אותי. אני לא יכול לסבול את זה יותר בלי שום אהבה טובה. אני רוצה קצת אהבה. אף אחד לא יאהב את התחת שלי?" ולחלופין, "כולכם חבורה של אידיוטים מזוינים!" וצרח "מה אתם הולכים לעשות עם זה?" שוב ושוב.

כשהלהקה התחילה את השיר השני שלה, TOUCH ME, מוריסון התחיל לצעוק במחאה ואילץ את הלהקה לעצור. בשלב מסוים, הוא הסיר את הכובע של שוטר על הבמה והשליך אותו לתוך ההמון; השוטר, בתורו, הסיר את הכובע של מוריסון וזרק אותו. מנהל הלהקה, ביל סידונס, נזכר, "ההופעה הייתה דבר מוזר, דמוי קרקס, היה הבחור הזה שנשא בידיו כבשה והאנשים הכי פרועים שראיתי אי פעם". מישהו קפץ לבמה ושפך שמפניה על מוריסון אז הוא הוריד את החולצה שלו. מכאן הדיווחים מעורפלים, אין צילומים ברורים אך העובדות שנוצרו מיד לאחר ההופעה היו ברורות ונגד הלהקה - ג'ים מוריסון התערטל וביצע מעשה מגונה בפומבי.

הפגנות שמרניות התקיימו ברחבי המדינה שביקשו להוקיע את הלהקה כקבוצה מגונה ודרשו לגנות את מוריסון כדי שזה לא יתחיל טרנד. ב-20 בספטמבר 1970, מוריסון זוכה מאשמת התנהגות זימה חולנית, אך נמצא אשם בחשיפת עצמו. במשפטו בבית המשפט במיאמי, גזר השופט גודמן על מוריסון שישה חודשי עבודת פרך בכלא וקנס של 500 דולר בגין חשיפה ציבורית, כמו גם שישים ימי עבודת פרך בגין ניבול פה. על גזר הדין הוגש ערעור, אך מוריסון מעולם לא הובא למשפט, שכן הוא עבר לגור בפריס, צרפת, שם ימות ב-3 ביולי 1971.

בשנת 2007, מושל פלורידה, צ'רלי כריסט, הציע את האפשרות של חנינה לאחר המוות למוריסון, שהוכרזה ב-9 בדצמבר 2010.

להזמנת ההרצאה על להקת הדלתות, "הרוכבים בסערה", והרצאות אחרות שלי: 050-5616459

ב-20 בספטמבר בשנת 1977 יצא אלבום לרינגו סטאר ושמו RINGO THE 4TH. הקהל לא השתגע מסגנון הדיסקו שבאלבום ויש שטענו שהאלבום הזה יהרוס סופית את הקריירה שלו.

SIDE 1

1. Drowning In The Sea Of Love

2. Tango All Night

3. Wings

4. Gave It All Up

5. Out On The Streets

SIDE 2

1. Can She Do It Like She Dances

2. Sneaking Sally Through The Alley

3. It's No Secret

4. Gypsies In Flight

5. Simple Love Song

קדימה, יורדים לרחבת הריקודים עם רינגו סטאר! אבל היי... יש בעיה - הסיקסטיז כבר תמו ורינגו לא הצליח להתאים את עצמו כהלכה לאופנה החדשה ששלטה בתעשייה ושמה דיסקו. אחרי הכל, רינגו לא נראה האדם שמסוגל בעצמו לרקוד את הדיסקו. אבל אחרי כישלון תקליטו הקודם, RINGO'S ROTOGRAVURE, לא הייתה לו הרבה ברירה. הוא הבין שעליו להישען פחות על "מעט עזרה מידידיו".

בשנת 1976 אמנם חזר שם הביטלס להיות חם בתעשיה, אך רק פול מקרטני הצליח לפעול כהלכה. ג'ון לנון הפך לעקר בית במשרה מלאה וג'ורג' האריסון עוד טרם התאושש מסיבוב הופעות בעייתי שעשה בשנת 1974. אז רינגו פנה ללוס אנג'לס ושם הרכיבו עבורו חבורת נגנים שהוא לא הכיר אותה עד שנכנס לאולפן. באותם ימים הוא היה בצרות אישיות עם התמכרות לאלכוהול. החגיגה הבלתי פוסקת הזו שלו גרמה לו לאבד מיקוד והאמנות שלו סבלה בהתאם. הוא העדיף אז להשתולל וחלגוג מאשר לעסוק בהקלטות וקידום תקליטים.

העטיפה של התקליט הזה מסבירה את המצב היטב; רינגו אמנם מנסה להרקיד אותנו אך המבט בפניו נראה כבוי ועצוב כשהחגיגה (בדמות זוג רגליים נשי) מונח על עורפו כאבן מכבידה. הוא נראה פה איום ונורא ונראה שחברת התקליטים כבר הייתה אדישה כלפיו וכלפי מה שהוא מקרין. זה נראה כמו הרס עצמי. גם במילות השירים בתקליט יש מן הודאה עצובה במצב - "יושב כאן עם כמה כוסות בירה / תוהה כיצד החזקתי מעמד כל השנים" או "התעוררתי הבוקר / הראש שלי הסתובב / שום דבר לא קרה / לא הייתה לי תחושה". כן, האיש שפעם תויג כמצחיקן של הביטלס כבר לא צחק יותר.

גם זה קרה ב-20 בספטמבר:

- בשנת 1971 ענה האורגניסט פיטר בארדנס למודעה בעיתון מלודי מייקר. במודעה זו חיפשה להקת THE BREW (הגיטריסט אנדי לאטימר, הבסיסט דאג פרגסון והמתופף אנדי וורד) צלע רביעית. השלושה בחנו אותו והחיבור היה מיידי. כך סללו הם את הדרך ללהקת CAMEL, כשהופעתם הראשונה נערכה ב-8 באוקטובר 1971, בבלפאסט ותחת השם PETER BARDENS ON.

- בשנת 1968 הופיעה להקת AMBOY DUKES, בהנהגת הגיטריסט טד נוג'נט, באולם גראנדה, בדטרויט, מישיגן.

- בשנת 1969 פרסם עיתון מלודי מייקר הבריטי את תוצאות המשאל שערך. והרי הן: המוסיקאי הטוב ביותר – אריק קלפטון. הזמר הטוב ביותר – בוב דילן. האלבום הטוב ביותר – 'קו הרקיע של נאשוויל' של בוב דילן. הלהקה הטובה ביותר – הביטלס. התקליטון הטוב ביותר – 'המתאגרף' של סיימון וגרפונקל. הזמרת הטובה ביותר – ג'ניס ג'ופלין.

- בשנת 1971 עזב פיטר פרמפטון את להקת HUMBLE PIE כדי להתחיל קריירת סולו.

- בשנת 1968 החלה להקת לד זפלין להקליט את אלבום הבכורה שלה באולפני OLYMPIC שבלונדון. ההרכב עדיין לא נקרא בשם הידוע אלא בשם 'ציפורי החצר החדשים'. ג'ימי פייג' מימן את כל ההקלטות מכיסו. כל הקלטת האלבום נערכה במשך 36 שעות.

- בשנת 1972 נעצרו פול ולינדה מקרטני באשמת גידול מריחואנה בחוותם בסקוטלנד.

- בשנת 1970 נידון ג'ים מוריסון (סולן הדלתות) לשישה חודשים עם עבודת פרך וקנס של 500 דולר באשמת התערטלות על הבמה בהופעה בפלורידה. התיק הזה נשאר בשלב הערעור בזמן שמוריסון מת.

- בשנת 2001 הצהיר קית' ריצ'רדס מהרולינג סטונס בראיון שהוא נגמל סופית משימוש בסמים.

- בשנת 1983 נערך בלונדון קונצרט התרמה שנקרא ARMS, למען מחקר תרופתי לניוון שרירים. כוכב המופע היה רוני ליין, הבסיסט של להקת SMALL FACES ולאחר מכן THE FACES, שלקה אז במחלה. בין המופיעים היו ג'ימי פייג' (שהיה אז במצב שביר בגלל התמכרות לסמים), אריק קלפטון, ג'ף בק, ג'ון פול ג'ונס, צ'ארלי ווטס והמתופף קני ג'ונס.

- בשנת 1948 נולדו התאומים לבית פאנוזו; צאק פאנוזו הבסיסט וג'ון פאנוזו המתופף של להקת סטיקס, בתקופתה הקלאסית.

- בשנת 2010 מת לאונרד סקינר, המורה להתעמלות לשעבר מג'קסונביל שהשפיע על כמה רוקרים צעירים שלמדו אצלו לקרוא ללהקתם כשם הגנאי שרקחו לו בשיעורים. זמר הלהקה נשלח רבות על ידי סקינר למנהל, בגלל שיערו הארוך. הוא מת בגיל 77 מאלצהיימר.

- בשנת 1988 מת טים דייויס, המתופף המקורי בסטיב מילר באנד. בן 44 במותו.

ב-20 בספטמבר בשנת 1973 נפתח מועדון ההופעות ROXY בלוס אנג'לס עם הופעה של ניל יאנג וקרייזי הורס.

המקום יכל לאכלס כ-500 איש (לעומת המועדון המתחרה, טרובאדור, שבו היה אפשר לאכלס רק 350 איש). אמני החימום לקראת ניל יאנג היו צ'יץ' וצ'ונג ואחריהם גרהאם נאש. לאחר הופעתו של נאש נדלקו אורות המועדון, תקליט הושם על הפטיפון וכמה רקדנים, מצוות תוכנית הטלוויזיה המוסיקלית SOUL TRAIN, פרצו במעברים. לאחר מכן הגיע תורו של ניל יאנג שעלה לבמה עם משקפיים כהים וביגוד של אחד שהגיע מהרחוב. עדיין, נוכחותו הייתה מהפנטת עבור הנוכחים. הוא בחר להציג בפני הקהל רק שירים חדשים. לצדו היה נילס לופגרן בגיטרה, בן קית' בפדאל סטיל, ראלף מולינה בתופים ובילי טאלבוט בבס.

ב-20 בספטמבר בשנת 1969 הודיע ג'ון לנון באופן פרטי לשאר הביטלס שהוא רוצה לפרוש מהלהקה.

ביום זה פורסם ברולינג סטון כי התקליט GET BACK ייצא בדצמבר, כשמשפט הסיום בכתבה בא בצורת "הביטלס חזרו והם לחלוטין ביחד". לא יכול היה להיות עיתוי אירוני יותר לכותרת שכזו כי באותו יום נערכה פגישת להקה במשרדי אפל.

המטרה העיקרית בה הייתה להודיע לחברי הלהקה כי אלן קליין ערך משא ומתן קשוח לשינוי החוזה של הביטלס מול חברת אי.אם.איי, שהסכימה להעלות את גובה התמלוגים, ממכירות בארה"ב, לסך עשרים וחמישה אחוזים שישולמו היישר מחברת קפיטול לחברת אפל. זה היה הישג אדיר, כשנוסף לו גם כי על חברי הביטלס לספק לחברת התקליטים שני תקליטים בשנה, עד שנת 1976, כלהקה או כאמנים נפרדים.

אפילו ג'ון איסטמן נאלץ להודות כי קליין עשה את הלא יאמן בהסכם זה וניגש לברכו. "אני מניח שאני גס רוח בעסקיי", סיפר קליין למגזין פלייבוי. "אבל אין לי זמן להיות מנומס. כשאני נמצא במשא ומתן, אני רוצה להגיע מיד לנקודה. אין לי טעם לשבת שם ולערוך שיחות נחמדות ומגששות שישעממו אותי. רוב השיחות שנערכות חצי שעה יכולות להסתיים בפתרון תוך דקה, אז יש לי אפשרות לנצל עשרים ותשע דקות לדברים אחרים. אם זה נתפס בעיני אחרים כגסות רוח, זו בעיה שלהם. האיסטמנים ניסו לדפוק גם את העסקה הזו כשרציתי שהלהקה הטובה בעולם תקבל את החוזה הטוב בעולם. באתי לאי.אם.איי ואמרתי להם שהבחורים חתמו מולם פעם על חוזה שלא הבינו בו דבר ולא קיבלו ייעוץ במה שכתוב בו. מנהל החברה הבין כי אין ברירה והסכים לשנות. אז לי איסטמן לא היסס ושלח מכתב לקפיטול בו אמר כי אני לא מורשה לטפל בענייני פול. אז קראתי את כולם לפגישה, כולל האיסטמנים, והקראתי את החוזה. בסוף אמר ג'ון איסטמן מול כולם כי אינו יודע כיצד הצלחתי להביא חוזה מצוין שכזה".

פול: "יש לו מתנה נפלאה והיא אופן הדיבור שלו על עצמו. הוא ודאי ישתמש בראיונות שהעניק לפלייבוי כקו הגנה. גם לרוצח יש קו הגנה. אחרי הכל, אלן קליין הוא לא יותר מנוכל מיומן מניו יורק שאמנים עבורו הם רק כסף".

פול החל לדבר בפגישה על עניינים רגילים שהלהקה צריכה לעשות, כולל חזרה להופעות קטנות, כפי שעשו בתחילת הדרך. ג'ון הביט בו במבט מזלזל וקטע את דבריו באומרו 'אני חושב שאתה שוטה'. פול הופתע מההתקפה כשג'ון המשיך בשלו כי 'אלן קליין ביקש ממני לא לספר לך את זה אבל מבחינתי הלהקה נגמרה ואני עוזב'. עם זאת הוא קם עם יוקו והשניים צעדו לכיוון היציאה, כשהוא נשמע צועק בכעס ש"זה נגמר ואני רוצה להתגרש מהלהקה כמו שהתגרשתי מסינת'יה".

ג'ורג' לא נכח באותה פגישה, כי הלך לסעוד את אמו הגוססת, ושנים לאחר מכן אמר כי "אני לא זוכר ששמעתי את ג'ון אומר שברצונו לפרק את הביטלס. אבל כל אחד מאיתנו ניסה לעזוב כך שזה לא היה חדש".

רינגו: "אני לא חושב שהלהקה הסתיימה עד אותה פגישה במשרד בסאביל רואו. שם נאמר כי זהו זה אבל המשכנו יחד למען מכירת התקליט אבי רואד, כשידענו כי זהו זה. הלכתי לביתי, ישבתי בגינה ולא ידעתי מה לעשות בחיי מכאן. זו הייתה תקופה דרמטית ואף טראומטית בשבילי".

פול: "במשך שלושה או ארבעה חודשים נהגנו ג'ורג', רינגו ואני להתקשר בינינו ולשאול האם באמת הגיע הסוף. לא ידענו אם זה עוד אחד מרגעי הקריזה של ג'ון, או שזו בדיחה שלו או שמא הוא דבק בדעתו. אחרי כמה חודשים הבנו כי זו לא הייתה בדיחה".

כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".

הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות שלי,

להזמנה פה: 050-5616459