top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-20 בפברואר בעולם הרוק


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-20 בפברואר (20.2) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "כבר היו לנו בעבר כמה תאונות דרכים נוראיות אבל זו הייתה הנוראית מכל. הייתי בטוח שכולנו נימחץ ונחנק בלימוזינה ההיא בלונג ביץ'. זה היה אחרי הופעה שלנו שם, כשהמונים עלו על גג המכונית שהיינו בה ומחצו אותו. זה היה נראה כאילו מאה אנשים עומדים על הגג הזה. מסביב למכונית נצמדו המונים שלא אפשרו לנו כלל זוז. כולם מסביב נצמדו לחלונות. זה היה מבהיל ביותר. ילדות נמחצו לחלונות שלנו ונראו מבוהלות כי חיפשו אוויר לנשימה. אנחנו היינו בתוך המכונית וניסינו לדחוף את הגג כלפי מעלה. לא מצאנו שום דרך מילוט מהמכונית. היינו לכודים. אני הייתי בטוח שהגג יתמוטט עלינו. הזרועות שלי כאבו מאד מהמאמץ לדחוף את הגג בכל הבלגאן הזה. המכונית עצמה נחבלה קשות. זה היה אחרי מופע מול כ-9,000 איש, והנסיון שלנו לברוח בסוף ההופעה התפקשש. היציאה שתוכננה עבורנו הייתה צרה מדי עבור הלימוזינה שחיכתה לנו. ביצענו רוורס וחיפשנו יציאה אחרת. אבל גם שם נתקלנו ביציאה צרה מדי. ברגע הזה כבר היו סביבנו אלפי אנשים. לחץ הדחיפות היה כה חזק עד שחלק מהם קפץ על הגג כדי לנסות ולהימלט מהדחיפות. המשטרה ניסתה להחזיר את הסדר תוך הרבצה באלות לכל עבר. היו פציעות מהעניין. ילדה אחת איבדה כמה אצבעות ביד אחת. רגלה של ילדה אחרת נמחצה לחלוטין. זה היה נוראי" (ביל ווימן, בסיסט הרולינג סטונס, בשנת 1965)



ב-20 בפברואר בשנת 1972 הופיעה להקת לד זפלין במלבורן שבאוסטרליה, באיצטדיון KOOYONG. היה זה בשעת אחר הצהריים מול כ-12,000 איש.



חברי הלהקה היו במצב רוח טוב על הבמה ורוברט פלאנט אמר לקהל: "ודאי שמעתם כבר על מה שקרה לנו בפרת' (לפני ארבעה ימים הופיעה שם הלהקה ולאחר מכן פשטו שוטרים בחדרי המלון וערכו חיפוש אחר סמים - נ.ר). אל תאמינו למה שמספרים לכם. זה הכל שקרים! עלינו להיזהר, אחרת ישלחו אותי למאסר כי אפילו אמרתי את זה".


במהלך ביצוע ארוך את השיר DAZED AND CONFUSED נפתחו ארובות השמיים והמבול ירד גם על הבמה הלא מכוסה. הלהקה מיהרה לרדת מהבמה. לאחר כעשר דקות הפסיק הגשם והם עלו וביצעו את ROCK AND ROLL. כשניסו להמשיך עם WHOLE LOTTA LOVE, החליט גם אלוהים להעניק המון אהבה רטובה ופתח את השיבר לעוד מבול. לד זפלין נאלצו לברוח שוב מהבמה, מחשש להתחשמלות. בינתיים המשיכו אזניהם של אלפי האנשים לצפצף בחוזקה, לאחר שנחשפו לווליום האדיר של ההופעה, שבקע מהרמקולים הגדולים.


לאחר המופע הגיעה הלהקה למסיבה שנערכה לכבודה, במלון SOUTHERN CROSS בו שהתה, שבמהלכה הוענקו לחברים תקליטי זהב. פלאנט: "אני חושב שהקהל במלבורן היה המחבק ביותר באוסטרליה. זאת למרות שבפרת' ניגנו טוב יותר, ארבעה ימים לפני כן. בכל אופן, במלבורן כולם חייכו והיו באנרגיות חיוביות, למרות הקשיים של מזג האוויר".


בתמונה למעלה: לד זפלין בהופעה ההיא במלבורן.



ב-20 בפברואר בשנת 1967 נולד קורט קוביין, המנהיג המנוח מלהקת נירוונה.



גם את סיפורו המטלטל - מצמרר תמצאו, עם פרטי מידע נדירים מאד, בספר "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום" - לרכישה בלחיצה פה.



ב-20 בפברואר בשנת 1974 יצא התקליט PHAEDRA של להקת טנג'רין דרים הגרמנית. זהו האלבום הראשון של הלהקה שמציג את הסאונד הקלאסי המונע על ידי סיקוונסרים, שלימים נודע כסמל המסחרי שלה.



תקליט זה הוקלט במהלך נובמבר 1973 באחוזה באנגליה וסימן את תחילת ההצלחה הבינלאומית של טנג'רין דרים. מקור שם התקליט בא מהסיפור המיתולוגי היווני של פאדרה, שהתאבדה לאחר שבנה החורג סירב לחיזוריה.


הלהקה הזו, שהוקמה בברלין, החלה כלהקת רוק לכל דבר. בשנת 1972 חל מהפך והלהקה שינתה כיוון למוזיקה אלקטרונית נטולת תופים. דווקא בגרמניה לא התקבלו אלבומיה הראשונים, כמו ZEIT ו- ATEM, באהדה גדולה, אך האנגלים התעניינו בה והיא הוחתמה לחברת וירג'ין, מיד עם סיום החוזה שלה בגרמניה.


אחרי TUBULAR BELLS, של מייק אולדפילד, הפכה להקה זו למותג השני הנמכר בחברה, עם התקליטים PHAEDRA ו-RUBYCON. האחרון, דרך אגב, קיבל ביקורת ברולינג סטון, שנטען בה כי 'זה נשמע כאילו לקחו את התקליט PHAEDRA ופשוט ניגנו אותו לאחור. זה אלבום שמעניין רק למשך שלוש דקות ולכן היה עדיף לו היו מוציאים אותו כתקליטון ולא כאריך נגן'. על התקליט PHAEDRA נכתב שם, לפני כן, כי 'מדובר פה פשוט בשלושה צעירים גרמנים שההורים העשירים שלהם קנו להם טונות של קלידים', אך זה לא מנע מהמבקר להוסיף כי זה תקליט שהוא חוויה מהנה ביותר.


מה שמנע מהלהקה הזו לקבל חשיפה בינלאומית לפני כן הייתה חברת התקליטים OHR, שדרשה מכל מי שחפץ לייבא את אלבומי הלהקה, להביא גם את שאר אלבומי הלהקות בקטלוג שלה. צעד זה טרפד, כמובן, את אפשרות הפריצה של טאנג'רין דרים, כי חברת OHR התמקדה בלהקות שעסקו בתכנים פוליטיים ושרו בגרמנית.


בשנת 1975 כבר הייתה הלהקה רחוקה מימי הרוק שלה והשתלבה היטב בנוף הבינלאומי. חבריה היו כריסטוף פראנק, אדגר פרוזה ופיטר באומן, שתפעלו כחמישים סינטיסייזרים על הבמה ובאולפן. שדרן הבי.בי.סי הנודע, ג'ון פיל, הצהיר בהתלהבות כי כוכב הלהקה הוא המוזיקה שלה ולא חבריה, שלא מדברים על הבמה עם הקהל וגם ממעטים להופיע.


כל מופע שעשו היה מאולתר לחלוטין ודרש ריכוז רב. הופעה אחת שכזו צולמה בקתדרלה שבריימס, צרפת, בדצמבר 1974. אבל האירוע גרר את המאמינים המקומיים לצאת בקריאות גנאי נגד ההופעה והלהקה ודרשו שייערך טקס לטיהור המקום, כדי להחזיר את קדושתו שחוללה. אותם מאמינים טענו כי האנשים בקהל הקשיבו בקתדרלה למוזיקה של עובדי אלילים, עישנו סמים וגם השתינו על העמודים של המבנה הזה, שנבנה במאה ה-13.


מנהל הלהקה נחלץ להגנתה: "המפיק המקומי לא שם שירותים מסביב. מה הוא ציפה שאנשים יעשו?". אדגר פרוזה אמר: "חבל שלא מאפשרים לקתדרלות להיות זמינות כל הזמן למופעים כאלו. בעיקר בגלל שהם נבנו בתקופות בהן לא היו עוד הגברות חשמליות והאקוסטיקה נקייה בהתאם. אנחנו לא מתכוונים לעשות מופעים עם סממנים דתיים. במקומות כמו קתדרלות יש צליל שעוזר לריכוז רב - והמוזיקה שלנו דורשת ריכוז שכזה".


ב-20 בפברואר בשנת 1968 התמקם השיר MIGHTY QUINN במקום הראשון במצעד הבריטי ונשאר שם במשך שבועיים.



כשמנפרד מאן הולך יד ביד עם דילן - קורים דברים טובים. כך היה בסיקסטיז וגם בסבנטיז (עד שקלידן הלהקה, מנפרד מאן, גילה את ברוס ספרינגסטין). ברשותכם, אקח אתכם לתקופה אחת של להקת 'מנפרד מאן' כשהקליטה ושחררה תקליטון ושמו MIGHTY QUINN, שכתב בוב דילן.


כוונו את מנהרת הזמן לינואר 1968 ומנפרד, אורגניסט הלהקה, סיפר אז לתקשורת הבריטית כי 'זה לא משנה כמה להיטים היו לך בעבר במצעד התקליטונים. היו לנו הרבה אבל החיים שלנו תלויים רק בתשובה לשאלה, האם התקליטון הבא שלנו יהפוך גם הוא ללהיט. ובמידה ואכן זה הופך ללהיט, אפשר לנוח ולהתרווח בביטחון בכורסה לכמה חודשים'. למעשה, להקה זו חשה הכל חוץ מביטחון, בתקופה לפני מציאת השיר הזה.


תקליטונה הקודם, עם השיר SO LONG DAD, לא הצליח כמצופה ונראה היה כי הסוף קרב. מנפרד: 'זה היה אמור להיות התקליטון ה-13 שיצליח, אבל הוא נכשל, לא שאני מאמין באמונות טפלות. ברור שזה היה מדכא, אבל הכישלון היה כה מהדהד עד שהבנו במהרה כי עלינו לשנות כיוון'.


השיר MIGHTY QUINN הוא השלישי מבית היוצר של דילן שהוקלט על ידי הלהקה כתקליטון. ועדיין, חברי הלהקה לא פגשו במיסטר דילן. אבל המפגש של השניים נערך במצעד התקליטונים הבריטים ובהצלחה רבה, כשעיתון מלודי מייקר פרסם בביקורתו: 'זה שיר נונסנס טהור עם ניחוח גדול של I AM THE WALRUS.


להקה זו העניקה לשיר קצב סוחף ומדובר בשיר שאי אפשר להתעלם ממנו'. וזה לא העיתון היחיד שסימן מיד את יכולותיו של שיר זה לכבוש את המצעד וזה אכן קרה.


הצלחת השיר העניקה ללהקה רוח גבית להקלטת פסקול נפלא לסרט UP THE JUNCTION ותקליט בשם MIGHTY GARVEY. עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי פרסם ב-20.7.1968: "גארווי הוא דמות דמיונית שמהווה מטרה לחיצים של סאטירה. התוצאה היא משעשעת והדימויים בדרך כלל מדויקים".


עם ההצלחה של גרסת הכיסוי של להקת 'מנפרד מאן', לשירו של בוב דילן, THE MIGHTY QUINN, רצתה חברת התקליטים (כמו כל חברת תקליטים טובה שרוצה כסף) לכלול את השיר באלבומה הבא של הלהקה. לכן באנגליה הוא יצא בשם MIGHTY GARVEY בעוד שבארה"ב יצא תחת שם שירו של דילן. אבל זה לא היה הדבר היחיד הטוב בתקליט הזה. מדובר בהפקה מרשימה, עם עושר של צלילי סיקסטיז מפנקים ומלודיות פופ נהדרות.


בנוגע לזהותו של גארווי, השיב מנפרד מאן: "זו הייתה דמות בדויה שהייתה עבורנו כבדיחה. הזמר שלנו, מייק ד'אבו, הוא שנשא עבורנו את שמו של גארווי. רצינו ליצור כל מיני סוגים של גארווי. אחד שיהיה הודי. עוד אחד קלאסי וכן הלאה. כשרשרת דמויות שלא נגמרת". אבל מעבר להומור ולעליזות יש פה להקה שידעה היטב מה שהיא עושה. מנפרד מאן ליהטט בין הפסנתר, האורגן, המלוטרון והצ'מבלו. מייק האג הפליא בתופים ובקסילופונים. בסיסט הלהקה, קלאוס פורמן, היה מקורב ביותר לביטלס וגם צייר לארבעת המופלאים את עטיפת התקליט ריבולבר. פה הוא העניק נגינת בס כייפית לצד תרומה ווקאלית חשובה בהרמוניות. זמר הלהקה, מייק ד'אבו, חיפה על קולו המוגבל עם קסם רב. והגיטריסט, טום מגינס, בקושי נשמע, אך אין זה דבר רע במקרה הזה.



בתקליט יש גם את השיר EACH AND EVERY DAY שהפך אחר כך על ידי עוזי והסגנונות לשיר 'יום ולילה'. כיצד השיר הזה הגיע לעוזי וחבריו ומה היה עמו בארץ? על כך תוכלו לקרוא בהרחבה בספר שלי, 'רוק ישראלי 1973-1967'. מה, אין לכם עדיין עותק ממנו? אני לא מאמין לכם!


ב-20 בפברואר בשנת 1971 הופיעה להקת יס ב- KINGSTONE POLYTECHNIC שבמחוז סארי. להקת החימום הייתה קווין וכרטיס להופעה עלה 50 פני. הנה מה שהבסיסט של קווין בהופעה זו, דאג בוגי, סיפר לי אישית:



"הבסיסט של יס, כריס סקווייר, לא היה נחמד בכלל. הוא די היה קוץ בישבן. כשבריאן מאי ניגש לנגן שם בפסנתר, בעת ההכנות להופעה, כריס גער בו לרדת משם מיד כי אנחנו רק מופע החימום. עם זאת, יצא לי, כחלק מלהקת החימום, להשתמש שם בציוד ההגברה של יס - כך שהתחברתי עם הבס שלי למגבר של כריס. זה היה מגבר מסוג FENDER DUAL SHOWMAN.


בדרך חזרה משם פרדי כל הזמן התלונן שהעסק לא הולך ושנראה שכדאי לפרק את הלהקה. כנראה שזה היה תרגיל שלהם כדי להעיף אותי מלהקת קווין. זו הייתה הופעתי האחרונה איתם ואחריי הגיע ג'ון דיקון".



ב-20 בפברואר בשנת 1969 נבחן דייויד בואי (שוב) למחזמר "שיער", בתיאטרון שאפטסברי בלונדון.

בערב של יום זה הגיע בואי לשם שוב (ביחד עם מנהלו, קן פיט) כדי לצפות במחזה. הוא לא נראה מתרשם מההפקה, אבל מקבל הודעה לחזור לאודישן נוסף.



ב-20 בפברואר בשנת 1979 יצא התקליט GEORGE HARRISON.



באלבום הזה מביא האריסון גם שיר שנדחה בעת הקלטות הביטלס לאלבום הלבן. השיר נקרא NOT GUILTY ולמרות שבאולפני EMI הקליטו הביטלס יותר ממאה טייקים - השיר נגנז. האריסון הביא אותו לאלבום הזה בגרסה שונה.


כך הוא אמר אז: "כתבתי את זה מיד אחרי שחזרנו מהרי ההימלאיה ומהמהארישי. חזרתי קצת מאוחר יותר מכולם כי כל האחרים התפצלו והחלו להפעיל את חברת אפל. חזרתי לשם וזה היה כמו בית משוגעים. לג'ון ויוקו היה איזה בחור שבדק את האי צ'ינג כל עשר דקות. הם היו אומרים, 'אה, יש לנו פגישה עסקית, ובכן, בוא נבדוק את האי צ'ינג ונראה מה לעשות. המקום פשוט מלא במטורפים והשיר הזה היה באמת על ג'ון, פול וחברת אפל".


לצד שיר זה יש גם שירים כמו HERE COMES THE MOON ("זה לא נכון שעורך הדין שלי התקשר אליי והמליץ לי לתבוע את עצמי על השיר הזה"), BLOW AWAY ("היו לנו דליפות בבית בגלל איזה ניקוז שנסתם ויצאתי עם הכובע ומעיל הגשם שלי והייתי שם למטה בבקתה, מתרחק מכל זה. למען האמת, זה שיר שמביך אותי. הוא קליט מדי וברור מדי"), SOFT HEARTED HANNA ("זה שיר לפטרייה, אני חייב להודות. אבל אתה חייב להיות זהיר כי זה כל כך טוב. ההבדל בין זה לאסיד הוא שפה אתה מרגיש מתמוגג ואילו באסיד אתה מרגיש רקוב פיזית. החומר הזה מאוד אורגני, הכל נהדר, הכל בפוקוס מושלם ואפילו הגוף הפיזי מרגיש טוב. ובגלל שהרגשתי טוב, פשוט המשכתי לאכול את הפטריות כל היום. אכלתי יותר מדי, ונפלתי ועזבתי את הגוּף. נפלתי והכיתי את ראשי על רצפת הבטון"), FASTER ("מאז שהייתי ילד נכנסתי למירוצי מכוניות כצופה. היה מסלול המרוצים בליברפול שם היו להם מרוצים מעת לעת, אז נכנסתי לזה רגע לפני שנכנסתי לגיטרה. במירוצי מכוניות, ג'קי סטיוארט הפך לאלוף העולם והוא היה הבחור הראשון עם שיער ארוך שהיו לו דעות והוא היה מעריץ גדול של הביטלס. את שם השיר לקחתי מהספר של ג'קי סטיוארט").


ברולינג סטון פורסמה על האלבום בזמנו ביקורת: "הזמן לא התייחס בחביבות לפרויקטים הסולו של הביטלס. קרוב לוודאי שרוב הפרסומות העצמיות של ג'ון לנון מעולם לא נועדו להדהד יותר מהמיתוסים התקשורתיים שהסתיימו כעת. פול מקרטני ממשיך בתור אמן יחיד שאינו כבד יותר מאלטון ג'ון, ורינגו סטאר מרים בדיחות של מסיבות מעופשות. אבל השנים האלו היו האכזריות ביותר כלפי ג'ורג' האריסון. אלבומי הסולו שלו, שניסו כל כך להביע את הערכים הנצחיים, נראים עכשיו הכי מיושנים מכולם. הצליל שפיל ספקטור עזר לו ליצור באלבום הסולו הראשון והמשולש שלו, היום נראה דינוזאורי בצורה מדכאת. אחרי כמה תקליטים לא אחידים שראו את הקהל ההולך ומתמעט שלו, האריסון מביא את התקליט המשובח ביותר שלו מאז האלבום המשולש ההוא. אוסף של עשרה שירי פופ קליטים, בהם האריסון מזכיר לנו כי האמן שבו תמיד היה מנגנון טוב בהרבה מהאלמנט המטיף. אף על פי שהוא לא כותב תכליתי כמו מקרטני, להאריסון יש את הסגנון המלודי המובהק ביותר מכל אחד מהביטלס. האלבום הזה קליל ומרענן. הטון המחמיר נעלם והזמר נשמע יותר כמו ג'נטלמן ומיסטיקן מוזר מאשר תומך קרישנה אדוק. האלבום החדש מלא בשירי אהבה קלילים לאלוהות ולנשים - להאריסון, השניים נראים כמעט ברי החלפה. אף על פי שלג'ורג' האריסון אין שום קשר אמיתי לסבנטיז, השילוב המיומן שלו בין המוזר והחלקלק גורם לסיקסטיז להיראות קצת יותר רחוקים".



הנה דברים שהאריסון אמר על תקליטו החדש לרולינג סטון בזמנו.


"התחלתי לעבוד עליו באמצע אפריל 1978 וסיימתי אותו בתחילת אוקטובר. זה היה קצת מאוחר לצאת כי הגרפיקה לא הייתה מוכנה; ואז היה קצת מאוחר להכניס אותו לשוק של חג המולד. גם כך לכולם ולדודותיהם יצא תקליט בחג המולד, אז החלטנו לקחת את הזמן שלנו ולהכין הכל.


בכל 1977 לא כתבתי שיר, לא עשיתי כלום; לא עבדתי בכלל, אז החלטתי שמוטב להתחיל לעשות משהו. בדיוק נסגרתי מעסקי המוזיקה לגמרי. אני קצת לא בקשר עם המוזיקה האחרת. יש אמנים מסוימים שאני תמיד אוהב להאזין להם, אבל אני לא מקשיב הרבה לרדיו. הרגע יצאתי מזה - 'הסתובבתי', כמו שאומרים האנגלים. כל השאר לא שמים לב, כי אם תקליטי העבר שלך עדיין מושמעים ברדיו, אנשים לא שמים לב שאתה לא באמת שם. אבל פשוט נמאס לי מכל זה...


פשוט נמאס מכל העניין. כולם מחליפים חברות תקליטים, והאמן הזה הלך ללייבל הזה והאמן הזה לשם, וכולם עושים את זה ואת זה. לאחר שהייתי בעסק הזה עכשיו כל כך הרבה זמן - זה היה 1961 כשעשינו תקליט לראשונה, אני חושב, אז עברו שמונה עשרה שנים עכשיו - והחידוש נשחק. באמת, זה מסתכם באגו. אתה צריך להיות בעל אגו גדול כדי להמשיך להתאמץ להיות בעין הציבורית. אם אתה רוצה להיות פופולרי ומפורסם, אתה יכול לעשות את זה; זה קל מאוד אם יש לך את הרצון והאגו הזה. אבל רוב רצונות האגו שלי באשר להיות מפורסם ומצליח התגשמו מזמן.


אני עדיין נהנה לכתוב מנגינה ונהנה במובן מסוים לעשות תקליט. אבל אני שונא את כל העניין הזה של כשאתה מוציא את זה, אתה הופך לחלק מהמסגרת הכללית של העסק. קצת השתעממתי עם זה. אם אני כותב מנגינה ואנשים חושבים שהיא נחמדה אז זה בסדר מבחינתי; אבל אני שונא להתחרות ולקדם את הדבר. אני ממש לא אוהב שיווק. בסיקסטיז הגזמנו בזה, ואז במודע חרגתי מגדרי בסוף הסיקסטיז, תחילת הסבנטיז, כדי לנסות להיות קצת יותר מעורפל. מה שאתה מגלה הוא שיש לך להיט ופתאום כולם דופקים על הדלת שלך ומציקים לך שוב. אני נהנה להיות בפרופיל נמוך ולקיים חיים שלווים.


אז בכל מקרה, כדי לענות על השאלה המקורית, זה היה אמור להיות בסוף 1977 וחשבתי, 'אלוהים, מוטב שאעשה משהו'.


התביישתי כי הלכתי לכל מרוצי המכוניות האלו, וכולם דיברו אליי כמו לג'ורג', הביטל לשעבר, המוזיקאי, ושאלו אותי אם אני עושה תקליט והאם אני הולך לכתוב כמה שירים על מרוצים וזה כשמחשבות מוזיקליות היו רחוקות רק מיליון קילומטרים מהמוח שלי.


אז מה שבאמת נגע בי זה המפגש עם ניקי לאודה. יש לי כבוד גדול אליו. אחרי ההתרסקות הזו שהוא עבר ב-1976, הרגשתי ממש רע בשבילו ושמחתי מאוד כשהוא לא מת. אתה צריך לקרוא על חייו, הספרים והדברים שלו, כדי להבין מה הוא עבר - אנשים שמנסים לצלם אותו עם הפנים שלו מצולקות, מנסים לפרוץ לחדר בית החולים שלו, כל הדברים המאוד לא נעימים האלו. ממש יכולתי להזדהות עם זה. בכל מקרה, דיברתי איתו פעם אחת אחרי שהוא זכה שוב באליפות העולם, ב-1977, והוא דיבר על כל השטויות בעסק שלו - הפוליטיקה וההטרדות - והוא אמר איך הוא פשוט אוהב ללכת הביתה ולהירגע ולהשמיע מוזיקה נחמדה.

וחשבתי, 'לעזאזל, אני הולך לכתוב כמה מנגינות, כי האנשים האלו מתייחסים אליי כמוזיקאי, ובכל זאת, אני כאן רק בטירוף; אולי אוכל לכתוב שיר שניקי, ביום החופשי שלו, עשוי ליהנות ממנו'. אז זה היה זה.

גם הצד השני של זה הוא שהחברים שלי באחים וורנר, שיש לי עסקה איתם, הם אף פעם לא שואלים, 'למה אתה לא עושה כלום?'. הם תמיד מתייחסים אלי בצורה מאוד מכובדת, אבל באותו זמן חשבתי, 'טוב, עבר זמן מה... הם עשויים להתחיל לחשוב מה לעשות עם הבחור הזה'...


אז התקליט נבע גם מרצוני לקיים מחויבות אבל ברגע שאתה כותב מנגינה, אני לא יודע למה, אבל יש את הרצון לעשות ממנה תקליט ראוי. אם הייתי מת, הייתי מעדיף שאנשים ימצאו מאסטר גמור טוב של השירים שלי מאשר הדגמה ישנה על קסטה. אולי במקור אלו היו הציפיות של אחרים שגרמו לי, אבל ברגע שהגעתי לכתיבת מנגינות, חזר לי הדרייב וזה כיף - אתה נכנס לאולפן, אתה יוצא לדרך ואתה יכול ליהנות מזה שוב.

הדבר השני הוא שהחלטתי להביא מישהו שיעזור לי להפיק את התקליט הזה. אז הלכתי לחברת וורנרס בבורבנק ודיברתי עם שלושת המפיקים שם - טד טמפלמן, לני וורונקר וראס טיטלמן. השמעתי להם כמה הדגמות של המנגינות שכתבתי ואמרתי, ' קדימה, חבר'ה, תנו לי רמז. ספרו לי איזה שירים אהבתם בעבר, איזה שירים לא אהבתם; תנו לי כמה רעיונות על מה אתם חושבים'. והם לא ידעו מה להגיד. טמפלמן אמר שהוא אהב את DEEP BLUE, הצד השני של הסינגל על בנגלה דש, שהוא קצת לא ברור - אז הלכתי הביתה וכתבתי שיר עם מבנה אקורד דומה לזה בשם SOFT HEARTED HANA. אבל בסופו של דבר החלטתי שאני אעבוד עם ראס טיטלמן. הוא עשה את האלבום הראשון של להקת LITTLE FEAT, והפיק ביחד את רנדי ניומן, ג'יימס טיילור וריי קודר - הוא גיסו של ריי קודר, למעשה, והוא אדם נחמד וקל להסתדר איתו, וזה יותר חשוב מהטעם המוזיקלי של האדם, כי אם מבלים יחד חמישה חודשים – חייבים קצת לחבב אחד את השני. הוא עזר לי להחליט באיזה סוג של מנגינות להשתמש, עודד אותי באמת לסיים שירים מסוימים, ועזר בעצם להניח את התפקידים להקלטה.


היה לי חשש שאיבדתי את אוזן הציבור כי סיפרו לי סיפורים על רנדי ניומן, על איך שהוא לא יכול לכתוב שירים ומרגיש כאילו הוא התייבש, ואז פתאום הוא כתב אלבום מצליח ועכשיו הוא כותב עשרה שירים ביום. אז זו רק בעיה שלך".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page