רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-21 במרץ בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-21 במרץ (21.3) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"במהלך סיבוב ההופעות האחרון עם הלהקה, חגגתי יום הולדת וכך איבדתי את השן הקדמית שלי בפלינט, מישיגן. באותו ערב תוכננה לנו הופעה, ובילינו מסביב לבריכה של מלון "הולידיי אין" – אני וחברי להקת מתבודדי הרמן. הייתי בן עשרים ואחת והם החלו להרעיף עליי מתנות: בקבוקי אלכוהול. התחלתי לשתות כבר בסביבות עשר בבוקר, ואני לא זוכר דבר מההופעה שקיימנו באותו יום.

לאחר מכן, אנשי השיווק של חברת התקליטים שכרו חדר גדול במלון – אחד מחדרי הישיבות – עבור המסיבה. ככל שנקפו השעות, האורחים החלו להשתכר ולהתמסטל יותר ויותר. הבריכה הפכה למטרה הברורה, וכולם החלו לקפוץ לתוכה בבגדיהם. כשהמסיבה יצאה משליטה, הרמתי את העוגה על חמש קומותיה והשלכתי אותה לעבר ההמון. כולם היו מכוסים במרציפן, באבקת סוכר ובשאריות עוגת פירות. למנהל המלון נודע כי השטיח היוקרתי שלו הוכתם ללא תקנה; הוא הזעיק את המשטרה, וכשהשריף נכנס לחדר – עמדתי שם בתחתונים בלבד.

רצתי החוצה וקפצתי אל הרכב הראשון שנקרה בדרכי – לינקולן קונטיננטל חדשה לגמרי. היא חנתה במורד גבעה קלה, וברגע ששחררתי את בלם היד, היא החלה להידרדר איתי היישר אל תוך הבריכה" (קית' מון, המתופף של להקת המי, בשנת 1972)

האיש שלימד את כל העולם לעשות רעש. ב-21 במרץ בשנת 1991 מת בקליפורניה קלרנס ליאו פנדר, ממציא גיטרות פנדר טלקאסטר וסטראטוקסטר, לאחר מאבק במחלת הפרקינסון. בן 82 במותו.

כן, העולם איבד את אחד האנשים שהכי השפיעו על עולם המוסיקה החשמלי, וכל זה קרה בלי שהוא ידע לנגן אפילו אקורד אחד של בלוז. פנדר מת אבל הצלילים שהמציא? הם ימשיכו להדהד בהמוני רמקולים על פני כדור הארץ.

ליאו פנדר לא התחיל כרוקסטאר, אלא כטכנאי רדיו פשוט עם חיבה לאלקטרוניקה. בסוף שנות הארבעים הוא זיהה שהעולם צמא לצליל חדש והחל בייצור המוני של גיטרות חשמליות. המהלך הזה התברר כהצלחה מסחררת, וכשהוא מכר את החברה שלו בשנת 1965, היקף המכירות השנתי שלה כבר נשק ל-40 מיליון דולר, סכום מפלצתי לכל הדעות באותה התקופה.

למרות שלס פול בנה את הגיטרה החשמלית הראשונה עם גוף מוצק, פנדר היה זה שהפך אותה למוצר נגיש לכל פועל. הגיטרה הראשונה שלו, ה-BROADCASTER, אותה עיצב יחד עם שותפו ג'ורג' פולרטון, נכנסה לפס ייצור המוני בשנת 1948. אבל בגלל ענייני סימנים רשומים מול חברת כלי נגינה אחרת, השם שונה ל-TELECASTER בשנת 1950. הנגנים לא חיכו לרגע והיא אומצה במהירות על ידי אמני הקאנטרי והרוק'נ'רול המוקדם, שחיפשו את הצליל הבהיר והטוואנגי הזה, שרק פנדר ידע לספק.

ואם הטלקאסטר הייתה סוס העבודה, הרי שהדגם FENDER STRATOCASTER שהוצג בשנת 1954 היה החללית שהטיסה את המוזיקה לעתיד. עם עיצוב ייחודי נוסף ושלושה פיקאפים, היא הפכה מהר מאוד לכלי המועדף על ענקי תרבות שהגדירו שםה חדשה וחשובה בתחום. שמות כמו אריק קלפטון, קית' ריצ'רדס, באדי הולי, ג'ימי הנדריקס וריצ'י בלקמור הפכו את הגיטרה הזו לחלק בלתי נפרד מהגוף שלהם.

אבל פנדר לא הסתפק בגיטרות שש-מיתרים. בשנת 1951 הוא חולל מהפכה נוספת כשהמציא את גיטרת הבס החשמלית הראשונה, ה-PRECISION BASS. עד אז, נגני בס נאלצו להיסחב עם קונטרבס ענקי ומסורבל, ופנדר פשוט נתן להם כלי שאפשר לתלות על הכתף ולחבר למגבר.

בימיה הראשונים של החברה, הגיטרות היו זולות להפליא. דגמים מוקדמים של גיטרות פנדר נמכרו בסכום מצחיק של 75 דולר. ליאו פנדר עצמו, שהיה חובב מושבע של מוזיקת קאנטרי, נהג לתת כמה מהגיטרות שלו במתנה לנגני מוזיקת קאנטרי רק כדי שינסו אותן. נו, כמובן שכיום הן שוות הון עתק ונמכרות במכירות פומביות בסכומים שלא מן העולם הזה. כי זה ה-אם אם אמא של הוינטג'!

העסקים הגדולים נכנסו לתמונה בשנת 1965, כשחברת CBS קנתה את העסק של פנדר תמורת 13 מיליון דולר. זה היה סוף עידן התמימות. אבל מה? החברה נמכרה שוב בשנת 1985 תמורת 12.5 מיליון דולר בלבד, לאחר שגיטרות שיוצרו בזול בחו"ל הרסו את השוק של מוצרים מתוצרת אמריקאית ופגעו במוניטין של המותג. פנדר עצמו לא הפסיק להמציא והמשיך להקים חברות נוספות כמו MUSIC MAN ו-G&L, כשהוא מוכיח שהתשוקה שלו לאלקטרוניקה חזקה מכל תאגיד שהוא.

ליאו פנדר אולי לא היה איש של אורות הזרקורים, אבל המוזיקאים ידעו בדיוק למי הם חייבים את הקריירה שלהם. כאשר הרולינג סטונס הוכנסו להיכל התהילה של הרוק'נ'רול, קית' ריצ'רדס לא שכח להעניק קרדיט לאדם שמאחורי המכונות וסיכם את זה הכי טוב שאפשר: "תודה לאל על ליאו פנדר, שמייצר לנו את הכלים האלו לנגן בהם".

גראפיטי, פאנק וצרות בצרורות עם סלייד. ב-21 במרץ בשנת 1977 יצא תקליט חדש ללהקת סלייד ושמו WHATEVER HAPPENED TO SLADE.

השם של התקליט לא הומצא במוחם הקודח של אנשי יחסי הציבור, אלא נולד היישר מהרחוב הבריטי. צ'אס צ'נדלר, המנהל של הלהקה - שהיה בעברו הבסיסט של להקת האנימלס והאיש שגילה לעולם את ג'ימי הנדריקס - הבחין יום אחד בכתובת גראפיטי שרוססה על אחד הקירות בבריטניה. השאלה לאן נעלמה סלייד הייתה כנראה כה נפוצה, עד שצ'נדלר החליט שזה בדיוק השם שצריך להתנוסס על חזית התקליט.

אבל למרות הרצון הטוב של כל המעורבים בדבר והניסיון לייצר קאמבק מפואר, המציאות טפחה על פניהם של המוזיקאים. התקליט החדש לא הצליח להשתחל למצעדי המכירות בשום מקום בעולם, והמדפים בחנויות נותרו עמוסים בעותקים שלא מצאו בית חם. עד לאותו רגע שבו יצא התקליט, הפופולריות של סלייד הלכה ודעכה בקצב מסחרר, וכפועל יוצא מכך גם המכירות של התקליטים הקודמים שלה צנחו אל התהום. ברחובות לונדון ובעיתוני המוזיקה נראה היה כי להקת סלייד מתה מבחינה אמנותית ומסחרית כאחד. ארבעת חברי הלהקה, נודי הולדר, דייב היל, ג'ים לי ודון פאוואל, ניסו בכל כוחם להחיות את המכונה המשומנת הזו פעם נוספת. הם עשו זאת תוך שהם זורקים לאחור וזונחים סופית את שאריות אופנת הגלאם-רוק הצבעונית, אותה אופנה שכללה מגפי פלטפורמה מוגזמים ותלבושות מנצנצות, שהזניקה אותם לראש המצעדים רק כמה שנים קודם לכן.

הכישלון המסחרי של התקליט WHATEVER HAPPENED TO SLADE לא היה סתם אכזבה, הוא הוגדר כמחפיר. הצרות הכלכליות של הלהקה, שהחלו להצטבר עוד לפני הכניסה לאולפן, נמשכו במלוא העוצמה והעמידו את המשך קיומה של החבורה בסימן שאלה גדול. סלייד ניסתה לאמץ סאונד כבד ומחוספס יותר, אך הקהל פשוט לא היה שם כדי להקשיב. הוא המשיך הלאה.

עד שנת 1975, להקת סלייד הרגישה שההצלחה המסחרית שלה הגיעה לשיא של כל הזמנים בבריטניה וברחבי אירופה, עם להיטים שאי אפשר היה להפסיק לזמזם. לפי הצעתו המפתה של המנהל צ'אס צ'נדלר, חברי הלהקה הסכימו לעזוב את הביטחון של הבית ולעבור להתגורר בארצות הברית. המטרה הייתה ברורה: לכבוש את הטריטוריה הגדולה היחידה שהלהקה עדיין לא פיצחה עד לאותו רגע. אלא שהחלום האמריקאי התגלה כסיוט מתמשך. הלהקה בקושי החזיקה שם מעמד והופיעה במועדונים ובאולמות קטנים, כשהיא מחליקה למטה בדירוג הפופולריות שלה, עד שחזרה לבריטניה באוגוסט 1976. כשחזרו הביתה, החברים גילו שהם צריכים להתמודד עם עסקי מוזיקה שהשתנו ללא היכר מאז שעזבו את הממלכה.

בזמן שהם ניסו להרשים את האמריקאים, זרם הפאנק הפך להשפעה הדומיננטית והחזקה ביותר על תרבות הנוער ועל עיתונות המוזיקה הבריטית. להקות כמו הסקס פיסטולס ו-DAMNED תפסו את מקומם של גיבורי העבר. סלייד הפכה לפתע ללא רלוונטית בעיני הדור החדש, וזאת למרות האנרגיה המתפרצת שלה ושיריה הקצרים והבועטים שדווקא יכלו להתאים לרוח התקופה. עם זאת, חברי הלהקה היו נחושים בדעתם שהם מופיעים טוב מתמיד וסירבו בכל תוקף לסיים את דרכה של הלהקה או להכריז על פירוק. עם נחישות ברזל זו ורצון להוכיח שהם עדיין כאן, הם נכנסו לאולפן כדי ליצור את התקליט הזה, כשהם מאמצים מראה של בגדי עור וג'ינס, רחוק ככל האפשר מהנצנצים של פעם.

בינואר 1977, כחלק מקידום המכירות, הוציאה הלהקה את הסינגל היחיד מתוך התקליט, שיר בשם GYPSY ROADHOG. נתלו הרבה תקוות בשיר הזה, שמתחיל בסגנון הישן והמוכר של הלהקה, אך הגורל רצה אחרת. לאחר ביצוע השיר בתוכנית טלוויזיה לילדים, החלו לזרום תלונות רבות על כך שהמילים כוללות לכאורה הפניות לשימוש בסמים. למרות שהלהקה הכחישה זאת, התלונות הובילו לאיסור גורף של השמעת השיר בשידורי ה-BBC. כתוצאה מהחרם של תחנת הרדיו המשפיעה ביותר, התקליטון נכשל לחלוטין במכירתו בחנויות, וכך גם התקליט השלם, שבא בעקבותיו, לא הצליח להמריא. סלייד מצאו את עצמם בנקודת השפל הנמוכה ביותר בקריירה שלהם, כשהם תוהים בעצמם WHATEVER HAPPENED TO SLADE.

מדובר היה באחד מאותם מקרים נואשים שבהם המאזין אפילו לא יכול היה להחליט מה בדיוק גורם לו להתפתל כל כך באי נוחות. כל אחד מהשירים הללו, כשהוא נלקח בנפרד, עובד ברמה מסוימת. חברי סלייד החליטו ללכת חזק מאוד על התקליט הזה, לא בסגנון של AC/DC כמובן, אלא פשוט לקחו את הוויב הכבד והמוקדם שהיה להם וחלבו אותו לכל אורך הדרך. יש שם המון ריפים מלוכלכים, דיסטורשן, סולואים בוערים, והשאגה המפורסמת ההיא של נודי הולדר שיכולה למוטט בית. ככל הנראה, התקליט הקודם NOBODY'S FOOLS נחשב רכרוכי מדי, ובנוסף, היה את עניין הפאנק שהתרחש מסביב, אז הבחורים אמרו: "זמנים נואשים דורשים פתרונות נואשים! - והחליטו להיות קשוחים באמת. אבל הבעיה עם סלייד הייתה שהם מעולם לא היו באמת קשוחים לפני כן וההחלטה להיזרק אל מחוזות של הבי-מטאל הייתה... הממממ...

הבסיסט ג'ים לי אמר: "זה היה אלבום הבי מטאל. זו הייתה טעות והייתי נגד התואר הזה". הסולן הראשי, נודי הולדר, הוסיף: "כאן הייתה חזרה לסאונד המקורי שלנו". המתופף, דון פאוואל, נשאל על איזה אלבום של סלייד היה ממליץ למאזין חדש. הוא השיב: "אני ממליץ על WHATEVER HAPPENED TO SLADE, כי באותה נקודת זמן לא היה לנו מה להפסיד".

ללהקה מעולם לא הייתה הפקה נהדרת במיוחד לפני כן, אבל ההתלהבות של החברים לנוכח השירים הנהדרים שהם כתבו בעבר - גרם לכל העסק הזה לעבוד. הפעם הפך הדבר לרוק כבד שכזה, שקבר סיכוי לקבל את הזהב של העבר. הפעם לא היו ריפים של גיטרה שנשארו באמת בזיכרון. ריף טוב הוא דבר שנשאר בזיכרון. אבל הקשבתי לאלבום הזה - ולא זכרתי אחר כך דבר ממנו. זה אומר לא מעט. לרוב, זה היה פשוט רוק סטנדרטי של שלושה אקורדים (ועוד אחד או שניים פה ושם לגיוון), כשדייב היל מנגן כל מיני סולואים סביב תבנית הקצב המרכזית, לגרום לנו לחשוב שהם מנגנים משהו משמעותי, כשהם בעצם רק משייטים להנאתם (או פשוט לא יודעים מה עוד לעשות במצב הזה). הייתי בטוח שהשיר השני בתקליט, LIGHTNING NEVER STRIKES TWICE יהיה כבר לשיר הנהדר של THE MOVE מן העבר (אחרי הכל, שתי הלהקות הגיעו מבירמינגהם) - אבל לא. מדובר פה בברק אחר שלא הצליח באמת להכות. לאן נעלמו ההומור והקלילות של סלייד מן העבר? הכל נהיה כבד ועיסתי שכזה.

הגיטריסט, דייב היל, כתב בספרו: "שם התקליט היה קריצה הומוריסטית, אבל מבקרים רבים לקחו אותו ברצינות תהומית. נתפסנו כ'חדשות של אתמול', וזה היה מתסכל כי חשבתי שעשינו תקליט טוב והיינו להקת הופעות טובה מאי פעם. אך כשאתה לא זוכה ליחסי ציבור, קשה מאוד להגיע אל הקהל; ללא השקעה גדולה של חברת תקליטים בנו, זה היה מאבק. הכרטיסים לסיבוב ההופעות בבריטניה לא נמכרו כפי שנמכרו בעבר, התקליטון GYPSY ROADHOG הגיע רק למקום ה-48, והאלבום בכלל לא נכנס למצעד. זו הייתה 'אמריקה' פעם נוספת, רק שהפעם זה קרה בבית".

"במשך זמן מה פשוט התחבטנו ולא ידענו מה לעשות. ניסיתי כל מיני דברים: גילחתי את כל השיער, קניתי מעיל עור ונעלי דוקטור מרטין וניסיתי לשוות לנו תדמית מחוספסת יותר כדי להשתלב ברוח התקופה, אבל זה לא עזר. אני מניח שזה רק הראה עד כמה היינו מנותקים אחרי ששהינו באמריקה זמן רב כל כך. אם בעבר הקדמתי את האופנה, עכשיו העתקתי טרנדים בניסיון להדביק את הסצנה – כולנו היינו במצב הזה. שום דבר לא המריא".

הביקורות מאז גרסו כך: בעיתון רקורד מירור נכתב ששווה להאזין לתקליט: "זה אלבום הקאמבק שלהם – זה מה שיבנה אותם או ישבור אותם. יש בו שירים מוצקים ומטלטלים, אך הם פשוט לא מספיק מובחנים כדי להצליח כפי שהצליחו להיטי העבר. חלק מהבעיה היא שנראה שהם מתאמצים מדי במקום לשמור על פשטות. התוצאה נשמעת כבדה, עמוסה ואפילו קצת מיושנת. הקול של נודי עדיין נשמע נהדר, ודייב תורם עבודת גיטרה יפה, אבל יש פשוט יותר מדי מהכול. בעבר, המילים לא היו חשובות במיוחד עבור סלייד, אבל עכשיו הם כותבים שירים בעלי משמעות".

בעיתון NME נכתב בביקורת דאז: "הלהקה תמיד הייתה במיטבה כשעבדה בתבניות הבסיסיות ביותר. רוק'נ'רול! האלבום הזה הוא אנרגיה גבוהה בדרגה ראשונית. יש בו את כל הריפים הבולטים שניתן למצוא באופן טבעי אצל זי.זי טופ או טד ניוג'נט. יש לו את אותו קצב 'אובדני' של האלבום ROCKS של אירוסמית'. הוא עמוס במנגינות חזקות, בשלל סינגלים פוטנציאליים והתוכן הלירי שלו מעניין יותר".

בדיילי מירור נכתב: "ובכן, הם בילו את החודשים האחרונים ביצירת אחד האלבומים המרתקים ביותר שהרכיבו זה זמן רב. הקול של נודי הולדר בולט כתמיד".

בעיתון ליברפול אקו נכתב: "אני חושש שאין לאלבום הזה הרבה מה להציע. סגנון החיים האמריקאי השפיע לרעה על כתיבת השירים שלהם".

זה מאוחר מדי, בייבי... ב-21 במרץ בשנת 1978 חוותה קרול קינג טרגדיה נוראית כשבעלה השלישי, ריק אוורס, מת ממנת יתר. לקרוא ולא להאמין...

במאי 1978 יצא תקליט חדש לזמרת-יוצרת המצליחה קרול קינג, שמו WELCOME HOME, ועל עטיפתו היא מצולמת עם בעלה השלישי, ריק אוורס, בחוותם המשותפת שבאיידהו. אוורס כבר לא היה בין החיים כשהתקליט יצא לחנויות.

קינג ואוורס נסעו מהחווה ללוס אנג'לס כדי להקליט את האלבום, ומאותו רגע ועד לצאתו היא למדה שיעור קשה באהבה. "כשעבדתי על התקליט, הייתי אסירת תודה על כך שריק כבר לא הכה אותי ושיכולתי לראות חברים", כתבה בספרה. "אחד הדברים הבלתי נתפסים אצל נשים שנמצאות במערכות יחסים אלימות הוא שהן לא רוצות לצאת מהן. במשך יותר משנה סבלתי, פיזית ונפשית, מהתפרצויותיו של ריק".

הפעם הראשונה שבה הכה אותי אירעה בשנת 1976, שלושה חודשים לאחר שהכרנו. קיפלתי כביסה כשהוא נכנס לחדר השינה וביקש לדעת עם מי שוחחתי קודם לכן בטלפון. עניתי לו שזה היה מישהו מהמשרד של המנהל שלי. לפתע, ללא אזהרה, הוא הכה אותי בעוצמה באגרוף ימינו, כאילו התגוששנו בזירה – רק שהוא לא לבש כפפות ולא היה מדובר בקרב אגרוף. הייתי בהלם; בעודי מתייפחת על הרצפה, לא ידעתי מה כואב יותר – הפנים או הלב שלי. ריק נבהל ממעשיו, הושיב אותי על המיטה וחיבק אותי. עכשיו היה תורו לבכות ולהבטיח שזה לא יקרה שוב לעולם, ובטיפשותי האמנתי לו.

ריק התנהג למופת בחודשים הבאים, עד שלפתע זה קרה שוב בחדר השינה. אמרתי משהו תמים ושוב מצאתי את עצמי כואבת על הרצפה, ללא כל אזהרה מוקדמת. שוב הוא בכה וחיבק אותי. אז מדוע לא עזבתי אותו? כי ידוע שלנשים יש יכולת לסלוח על הכאב, וקיוויתי שהכעס שלו ייעלם. הרי הנה הוא מטפל בי כעת עם מגבת וקרח כדי להניח על המקום הכואב בפניי. הנה הוא אומר שלא יעולל זאת שוב ומביע חרטה עמוקה. רק מאוחר יותר גיליתי שלריק היה עבר של הזרקת סמים.

לפני שנפגשנו הוא חי על הקצה עם אישה מיוטה ובנה, עד שהיא ברחה ממנו בשל התמכרותו לסמים והאלימות הפיזית שחוותה מצדו. הכרתי אותו למחרת. כשחזרתי לביתנו בלוס אנג'לס עם סיום המיקסים לתקליט WELCOME HOME, הייתי במצב רוח מרומם. הוא לא היה בבית. לפתע גיליתי טיפות דם על הרצפה הלבנה והבנתי שהוא מזריק קוקאין בביתנו, ליד הילדים שלי. באותו רגע גמלה בליבי ההחלטה שהייתי אמורה לקבל כבר ברגע הראשון שבו הכה אותי. הערתי את הילדים ויצאנו מהבית. רציתי לברוח רחוק ככל האפשר מלוס אנג'לס, ובחרתי בהוואי.

השיחה שהגיעה אליה לשם, ב-21 במרץ 1978, בישרה את הגרוע מכל: ריק בן ה-31 נמצא ללא רוח חיים עקב מנת יתר. קינג: "באותו רגע שבו נודע לי הדבר, הוצפתי ברגשות כלפי האיש שהכרתי בהתחלה. האיש שגיליתי לראשונה, לפני שנחשף בפניי הצד האפל שלו". במגזין ה"רולינג סטון" נכתב אז: "ריק אוורס, בעלה של קרול קינג ומי שניהל את הקריירה שלה לאחרונה, מת בלוס אנג'לס מהזרקת קוקאין". חברו של אוורס, מארק הולמן (מלהקת הליווי שהקליטה עם קינג), מסר שלא מדובר בהתאבדות. "הוא לא תמיד עשה דברים הגיוניים", כתבה קינג בעטיפה הפנימית של התקליט, "לעתים קרובות הוא כעס והיה מתוסכל מדברים שרבים מאיתנו לא יכלו לראות, אבל הייתה לו יותר אהבה לתת מכל אדם אחר שהכרתי".

גם זה קרה ב-21 במרץ. סנסציות במצעדים ודרמות בתאי המעצר: הרגעים שעיצבו את דברי הימים של הרוק.

ההיסטוריה של המוזיקה רצופה ברגעים שמשלבים כישרון עצום עם מנה גדושה של מזל ביש, ואף אחד לא הדגים זאת טוב יותר מאשר הצמד דיוויד בואי ואיגי פופ בשנת 1976. השניים מצאו את עצמם בסיטואציה לא נעימה בכלל כאשר נעצרו בניו יורק באשמת אחזקת מריחואנה. האירוע התרחש מיד לאחר הופעה מוצלחת של בואי ברוצ'סטר, במסגרת סיבוב ההופעות לקידום האלבום STATION TO STATION. לאחר המופע, בואי החליט שהגיע הזמן לחגוג וערך מסיבה בסוויטה המפוארת שלו במלון FLAGSHIP AMERICANA שברחוב סטייט. אל החגיגה הצטרפו שתי נשים שבואי פגש מוקדם יותר בבר של המלון והזמין אותן להצטרף לבילוי.

בשעות הבוקר המוקדמות, כשהחגיגה הייתה בעיצומה, האווירה השתנתה מקצה לקצה כאשר שתי הנשים חשפו את זהותן האמיתית כקצינות ממחלק הסמים. ארבעה בלשים פרצו למקום והטיחו בבואי ובפופ האשמות על אחזקת מריחואנה. באותם ימים בניו יורק, זו הייתה עבירה חמורה מסוג C, שטמנה בחובה אפשרות לעונש מרבי של 15 שנות מאסר. ארבעת העצורים בפרשה הובלו לכלא במחוז מונרו, שם שהו מספר שעות עד ששוחררו בערבות ששולמה כולה מחשבונו של בואי. למרות הדרמה, בואי שמר על קור רוח ואמר מאוחר יותר כי לא נשא טינה למשטרה: "הם פשוט עשו את העבודה שלהם". מיד לאחר התקרית הוא הצהיר: "תהיו בטוחים שהסמים אינם שלי. אני לא יכול להגיד הרבה יותר, אבל זה כן היה שייך לאחרים שהיו בחדר. איזו אירוניה איומה היא זו, כי אני כבר שנים לא משתמש במריחואנה. החומר הזה מחליא אותי. מזה עשור שלא נגעתי בזה".

חלפה בדיוק שנה, והגלגל הסתובב. איגי פופ הופיע באולם אגורה בקליבלנד, כשלצידו בקלידים ניצב לא אחר מאשר דיוויד בואי. באותו ערב נכחו במקום חברי להקת DEVO מאוהיו, שהחליטו לנצל את ההזדמנות והשאירו קלטת דמו לפופ. הוא אהב את מה ששמע והעביר את הקלטת לבואי, מה שסלל את הדרך לחוזה הקלטות יוקרתי עבור הלהקה. בשנה שלאחר מכן הם כבר הוציאו את אלבומם הראשון, שהופק על ידי בריאן אינו.

עוד קודם לכן, בשנת 1967, מועדון MARQUEE הלונדוני אירח את שלישיית הבלוז-רוק CREAM. להקת החימום הייתה להקת FAMILY, ובאותו ערב נערכו שני סטים של הופעות. הסט הראשון של CREAM תואר ככישלון מהדהד. מגבר הבס של ג'ק ברוס לא הפסיק לחרחר, ובעיות באלאנס קשות העיבו על הסאונד הכללי. אריק קלפטון מצא את עצמו נאבק בגיטרת הגיבסון החדשה שלו, שיצאה מכיוון שוב ושוב ומנעה ממנו לבצע SUSTAIN כהלכה. בייאושו, לקראת הסט השני, הוא ביקש מהגיטריסט של להקת החימום, צ'ארלי ויטני, להשאיל לו את גיטרת הגיבסון כפולת הצוואר שלו. ויטני הסכים, וקלפטון פשוט התלהב מהצליל שהצליח להפיק. בסוף הערב הוא אף ניסה לשכנע את ויטני למכור לו את הכלי, אך נתקל בסירוב מוחלט.

ובאותו יום בדיוק, מעבר לפינה באולפני EMI, התרחשה דרמה מסוג אחר לגמרי. ג'ון לנון יצא לטריפ LSD בעיצומן של הקלטות קולות הרקע לשיר GETTING BETTER של הביטלס. לנון נתקף פאניקה, והמפיק ג'ורג' מרטין, שלא היה מודע לכך שהאיש נמצא תחת השפעת סמים, החליט לקחת אותו לגג האולפן כדי לנשום אוויר צח. פול מקרטני וג'ורג' האריסון, שחיפשו את חברם והבינו מיד מה קורה כשמרטין ענה להם שהוא על הגג, נבהלו שחברם עלול לקפוץ משם לקרקע ורצו באמוק למעלה כדי להציל אותו. למזלם, הוא נמצא הוזה וחי וקיים.

בשנת 1969, להקת לד זפלין הוכיחה שהיא יודעת לנצל הזדמנויות. הלהקה הוקפצה לאולפן טלוויזיה בריטי ברגע האחרון כדי להחליף את להקת THE FLYING BURRITO BROTHERS שלא הצליחה להגיע. הזפלינים צילמו גרסה סוערת לשיר COMMUNICATION BREAKDOWN עבור התוכנית HOW LATE IT IS. הצילומים החלו בשעה 17:45 בסטודיו G של הבי.בי.סי, נערכו במהירות שיא ושודרו באותו לילה בשעה 22:50, רגע לפני תחזית מזג האוויר. למרבה הצער, רשות השידור הבריטית מחקה את מאסטר הצילום, ומאז התיעוד הזה נחשב לאבדה היסטורית שמעולם לא צצה מחדש.

ובשנת 1950 נולד רוג'ר הודסון, מי שיהפוך לקול המזוהה עם להקת סופרטרמפ. הוא נזכר בימיו הראשונים בלהקה כשאמר: "באוגוסט 1969 הייתי בן 19 ועדיין גרתי עם הוריי כשעניתי למודעת דרושים שפורסמה במלודי מייקר. ריק דייויס הקלידן פרסם אותה במימון מיליונר הולנדי ששמו סטנלי מיסגס. הייתי בין 400 האנשים שהגיעו להיבחן מולם. שרתי את השיר DEAR MISTER FANTASY של להקת טראפיק. ריק אהב את הקול שלי והתקבלתי. שני האלבומים הראשונים שעשינו לא התקבלו היטב. הלהקה התפרקה בשנת 1972. סטנלי הפסיק לממן אותנו והמצב לא היה טוב. אני תכננתי לצאת לטיול בהודו. אבל אמרתי לריק שיש לנו שירים טובים וכדאי למצוא נגנים חדשים ולהמשיך כסופרטרמפ. כך מצאנו את המתופף בוב סיבנברג, הסקסופוניסט ג'ון האליוול והבסיסט דאג ת'ומפסון. הקלטנו דמואים והבאנו לחברת התקליטים שלנו, שכלל שכחה שחתמנו מולה. אבל הם אהבו שם את מה שהוקלט והלכנו לחווה מבודדת כדי לגבש את החומר. כך נולד האלבום CRIME OF THE CENTURY שהפך הצלחה וסלל את הדרך קדימה".

סיפור פחות אופטימי התרחש בשנת 1956 לגיטריסט הרוקבילי קארל פרקינס. בזמן שהיה בדרכו לצילומים בתוכנית של הזמר פרי קומו. יחד איתם נסע לניו יורק המנהל דיק סטיוארט. שאחז בהגה. קצת לפני עלות השחר הוא נרדם על ההגה ורכב המסחרית התנגש במשאית עופות ליד דובר. הנהג במשאית, תומס פיליפס, חוואי בן 44, נהרג במקום. המסחרית של פרקינס סטתה מהתאונה ונפלה לתעלה של מים בעומק של כמטר, כשקארל פרקינס שכב עם הפנים למטה במים. המתופף וו.סי. הולנד הפך אותו וכך הציל אותו מטביעה. פרקינס סבל מ-3 חוליות שבורות בצווארו, זעזוע מוח חמור, עצמות שבורות וחתכים בכל גופו כשהוא נשאר מחוסר הכרה במשך יום שלם. מספר ימים לאחר מכן הגיעו לבקר את פרקינס בבית החולים חברי להקתו של אלביס פרסלי; הבסיסט ביל בלאק, הגיטריסט סקוטי מור והמתופף די.ג'יי. פונטנה, בדרכם לניו יורק כדי להופיע עם אלביס למחרת. ביל בלאק אמר לקארל, "היי, בנאדם, אלביס שולח לך את אהבתו", והדליק לו סיגריה, למרות העובדה שהמטופל במיטה הסמוכה היה באוהל חמצן. שבוע לאחר מכן, פרקינס קיבל מברק מאלביס והחבר'ה שאיחלו לו החלמה מהירה: "כולנו היינו בהלם והצטערנו מאוד לשמוע על התאונה. אם אנו יכולים לעזור לך בכל דרך, בבקשה תתקשר. נהיה במלון וורוויק בניו יורק ומאחלים לך החלמה מהירה". למרות שאחיו של קארל, ג'יי פרקינס, שרד את הפגיעה הראשונית, הוא מעולם לא התאושש לחלוטין, ומת שנתיים לאחר מכן.

קפיצה קטנה לשנת 1976, אז סיימה להקת כנפיים הופעה שניה בקופנהגן והחברים ניגשו להתראיין מאחורי הקלעים לטלוויזיה והעיתונות המקומית. בין המראיינים היה נושא האלבום החדש, WINGS AT THE SPEED OF SOUND, עניין מיוחד, במיוחד השיר SILLY LOVE SONGS. כשנשאל אם השיר נכתב בתגובה לביקורות, פול מקרטני הכחיש זאת לראשונה ואמר, "אתה לא חושב על כל זה, אתה רק כותב משהו", אבל אז הוסיף הערה שהבהירה שהשיר היה הגנתי. "השורה שמסכמת את הבעיה היא, 'מה רע בזה?' כי אין שום דבר רע בשירי אהבה. הרבה אנשים אוהבים אותם". פול היה מעורפל כשנשאל האם השיר הזה יהיה התקליטון הבא של כנפיים ואמר שהוא רוצה לראות איך הקהל מגיב לזה. אבל המחשבה בחברות התקליטים EMI וקפיטול, שפול היה חתום בהן, הייתה שזה יהיה שיר מעולה לתקליטון. כולנו יודעים שזה אכן הפך בהמשך ללהיט ענק.

במרץ 1978, באולם הנשפים המפואר של מלון GROSVENOR HOUSE בלונדון, נרשם מפגש נוסטלגי בין מתופף אי.אל.או, בב בוואן, לחברו דני ליין מלהקת כנפיים. "זה היה ב-21 במרץ 1978 (בב סיפר לי אישית שהוא נהג לכתוב יומנים יומיים ולכן ידע את התאריך - נ.ר), תחת הנברשות הנוצצות של אולם נשפים מפואר של מלון חמישה כוכבים בשם GROSVENOR HOUSE בפארק ליין, לונדון. שם ראיתי את דני ליין שוב. עברו 15 שנים ארוכות מאז שהשאלנו מכונית מסחרית חבוטה כדי לנסוע להופעה באוקספורד תחת השם 'דני ליין והדיפלומטים', רק כדי שזו תשבוק חיים בדרך ותגרום לנו להוציא יותר כסף על מוניות ותעריפי רכבות ממה ששילמו לנו עבור שעתיים של נגינה על הבמה. הימים הקשים האלו של 7.10 ליש"ט שחולקו בין ארבעה חברי להקה נראה היה במרחק של עולם שלם כשלגמנו את היין המשובח שלנו והסתכלנו זה על זה על פני שולחנות עמוסים באנשים מפורסמים. הם באו לצפות באי.אל.או אוספת את פרס אלבום השנה על האלבום OUT OF THE BLUE. דני, כחלק מלהקת כנפיים של מקרטני, היה שם כדי לקבל את פרס תקליטון השנה עבור MULL OF KINTYRE. אז דיברנו אחד עם השני ברמה שטחית, שואלים זה את זה מי התחתן בסופו של דבר ואיפה אנחנו חיים. אבל מאחורי השיחה המאופקת שלנו כנראה שנינו רצינו לצחוק ולהגיד: 'מי היה מאמין שנזכה שנינו להגיע עד כאן?'..."

באותה שנה בדיוק, יצא תקליטון חדש לאלטון ג'ון, עם השיר EGO. הנה מכתב שפורסם אז בעיתון רקורד מירור מקורא העיתון שגר בניוקאסל: "מה בדיוק קורה עם אלטון ג'ון? בתחילה הוא מנסה למזער כוכב רוק אחר בכך שאומר שלא יקשיב בחיים לדייויד בואי וכשתקליטון שלו, עם השיר EGO, לא מצליח במצעד, אז הוא טוען שהמצעד לא תקין. חבל שאלטון לא מתמודד עם האמת הברורה שהוא עבר את זמנו. התקליטון החדש שלו לא טוב מ-49 הסינגלים האחרים שבמצעד. יש לאלטון עדיין הרבה מעריצים ועדיף שישתוק במקום לרמוס יצירות של אחרים".

לסיום, עולם המוזיקה האלקטרונית סיפק לנו בשנת 1975 את האלבום RUBYCON של טאנג'רין דרים. לטעמי האישי, התקליט הזה הוא פתרון מעולה למי שסובל מנדודי שינה. עניין של טעם. עיתון רולינג סטון לא התלהב בביקורתו: "אלו שהתלהבו מאלבומה הקודם של להקה זו (PHAEDRA) - שהיה הראשון שיצא באמריקה - ברור שייהנו גם מהאלבום החדש. המארז הזה, שמכיל בתוכו מוזיקת שמאלץ עתידנית של המאה ה-23, מכיל את אותם רעשים שהיו בקודמו. עד כדי כך שאפשר לחשוד כי פשוט מדובר באלבום הקודם שמנוגן הפעם לאחור. זה תקליט כה חסר מלודיה שהוא גורם לתקליט AUTOBAHN להישמע כמשהו שנלקח מספר השירים של ניל דיאמונד. האלבום הזה יסקרן אתכם למשך שלוש דקות בלבד. אז חבל שלא עשו אותו כתקליטון וזהו".

ובשנת 1970 הופיעה להקת יס הופעה מלאה עם שירי האלבום TIME AND A WORD, בליווי תזמורת. ההופעה נערכה באולם המלכה אליזבת, בלונדון. בחלק הראשון של המופע הופיעה הלהקה לבד ובחלק השני הצטרפו אליה 20 נגני התזמורת. גיטריסט הלהקה אז, פיטר בנקס: "זה היה אסון. הטבענו את התזמורת! חשבתי שזה היה רעיון מטופש ולא התביישתי להביע את דעתי. לא שמעו כלל את התזמורת". במלודי מייקר נכתב אז בביקורת על ההופעה: "יס זכו להצלחה ניכרת כשניסו ניסוי אמיץ בתוספת מיתרים בניצוחו של טוני קוקס. למרות שהמופע סבל מבעיות הגברה, הלהקה הצליחה לאורך כל הדרך והקהל חש שמדובר ב'פריצת דרך מוזיקלית' המסמנת את הנקודה שאליה הלהקה הגיעה".

גם במאה ה-21 הדרמות לא פסקו. בשנת 2008 הגיעו מייק לאב ואל ג'רדין מהביץ' בויז להסדר משפטי לאחר שנים של סכסוכים על שם הלהקה, מה שהוביל לאיחוד המרגש ב-2012. ובגזרת הלב השבור, בשנת 2003, בריאן פרי מלהקת רוקסי מיוזיק התגרש מאשתו לוסי הלמור לאחר 21 שנים, בנסיבות של בגידה שסגרו פרק ארוך בחייו. אופס!

הפנים החדשות מתגלות. ב-21 במרץ בשנת 1970 יצא תקליט הבכורה של להקת FACES ושמו FIRST STEP.

השנה הייתה 1969, ובזמן שהעולם עוד ניסה לעכל את הנחיתה על הירח, חמישה מוזיקאים בריטים עם אהבה גדולה למוסיקה ולמשקאות חריפים התכנסו באולפני DE LANE LEA בלונדון כדי לשנות את פני הרוק - או לנסות איכשהו לשרוד בתחום הזה. הלהקה, שכללה את הסולן בעל הקול המחוספס, רוד סטיוארט, החלה להקליט את תקליט הבכורה שלה בדצמבר של אותה שנה. הגיוס של רוד סטיוארט לשורות הךהקה החדשה הבטיח רבות כבר מהרגע הראשון. כל חברי ההרכב היו פחות או יותר בני אותו גיל, חלקו את אותם טעמים מוזיקליים – התשוקה המשותפת שלהם לבלוז ולסול אמריקאי נותרה כמו שהיא מאז 1964 – ובאופן קריטי, כל אחד מהם ניחן במותג הומור יבש, סרקסטי לעיתים קרובות ואפילו אכזרי פה ושם. אבל למרות הכימיה המיידית, היו עדיין לא מעט קצוות לסגור בחזרות אינטנסיביות. "היו לי כמה ספקות לגבי החבורה הזו מלכתחילה", התוודה סטיוארט למגזין הרוק דיסק בשנת 1971. "וודי ואני היינו עוזבים אחרי חזרה וחושבים, 'אלוהים, עדיף שנתקשר לג'ף בק, כי זה לא הולך לעבוד'. אני ורון באנו מהמחתרת כביכול אז; הפייסס היו יותר פופ והיה קשה להתאים בינינו בהתחלה".

אבל כל ניסיון לפיוס עם הגיטריסט ג'ף בק הפך לבלתי אפשרי בגלל תזמון גרוע במיוחד. בשעות המוקדמות של ה-2 בנובמבר 1969, צמיג התפוצץ במכונית המהירה שלו. הגיטריסט הובהל למחלקת טיפול נמרץ בבית החולים עם פציעות קשות, כולל שברים בגולגולת. בשלב מסוים עלה החשש הכבד שבק עלול להישאר משותק לכל חייו. בזמן שהחל תקופת החלמה ממושכת, ובעוד תקוותיו להקים את סופר-גרופ החלומות שלו עם טים בוגרט וכרמין אפיס, הבסיסט והמתופף מלהקת ונילה פאדג', נראו כמי שירדו לטמיון, בק הופתע לגלות שהזמר שציפה שיצטרף אליהם כבר המשיך הלאה. “הוא לא בא כלל לבקר אותי בבית החולים", אמר בק. "כשיצאתי מהתרדמת, קראתי במלודי מייקר שהוא הצטרף לפייסס. ממש תודה רבה לך, רוד!"... אבל האמת? העזיבה של רוד לטובת הפייסס פורסמה בעיתונים עוד לפני התאונה של ג'ף בק. עדיין, היה מכשול ברור בהקמת הלהקה הזו - חובות כספיים גדולים מאד שסחבו איתם חברי הסמול פייסס ללהקה החדשה. במאמץ רב הם הצליחו להשיג חוזה הקלטות עם חברת התקליטים של האחים וורנר.

למרות שהחברים היו נחושים בדעתם להפיק את היצירה בעצמם, הם לא נותרו לבד במערכה. טכנאי האולפן מרטין בירץ' פיקח על הסשנים מקרוב. בירץ' לא היה זר עבורם, שכן הוא כבר שיתף פעולה בעבר עם רוד סטיוארט ורון ווד כאשר אלו היו חלק מההרכב של הגיטריסט ג'ף בק. הוא היה האיש מאחורי הקונסולה בתקליט ההוא שנקרא BECK OLA. לימים, בירץ' הפך לדמות מפתח בעולם המטאל כשהפיק הרכבים כמו דיפ פרפל ואיירון מיידן, אך באותם ימים הוא פשוט עזר לחברים למצוא את הצליל הייחודי שלהם.

התקליט שקיבל את השם FIRST STEP הוקלט בשבועיים בלבד. הסוד מאחורי היעילות הזו לא היה קשור רק לכישרון, אלא לחזרות אינטנסיביות שהחברים קיימו לפני הכניסה לאולפן. הלהקה נולדה למעשה מתוך האפר של להקת SMALL FACES לאחר עזיבתו של הזמר-גיטריסט, סטיב מריוט. הצטרפותם של סטיוארט עם ווד הביאה איתה אנרגיה חדשה ורעננה. מריוט, מצדו, לגלג על כך ואמר אז שהיו דרושים שני אנשים כדי למלא את החלל שלו בלהקה שעזב. מעניין לציין שבאותה תקופה רוד סטיוארט כבר התחיל לטפח קריירת סולו במקביל, מה שיצר מתח יצירתי (ועדיין חיובי) בתוך ההרכב.

הצד הראשון של התקליט נפתח בסערה עם גרסה מחוספסת לשיר של בוב דילן שנקרא WICKED MESSENGER. השיר הופיע במקור בתקליט של דילן משנת 1967 שנקרא JOHN WESLEY HARDING. בגרסה של FACES, האורגניסט איאן מקלייגן הפגין נגינה שהזכירה מאד את הסגנון של גארת' האדסון מלהקת הבאנד. זה לא קרה במקרה, שכן חברי הבאנד היו מזוהים מאד עם בוב דילן. האווירה ברצועה הזו חיה, מזיעה ורועשת, ממש כאילו הקהל נמצא בתוך האולפן. וזה מה שאני אוהב בלהקה הזו! את התחושה שהם נשמעים כמו להקת הפאבים הכי טובה שיש. השיר הזה סימן את תחילתה של קריירה ענפה. סטיוארט הוא זה שהביא את השיר ללהקה בשל הערצתו העמוקה לדילן, והוא הפך לחלק בלתי נפרד מההופעות החיות שלהם באותם ימים. עם זאת, בראיון למגזין רולינג סטון באותה שנה, הזמר הפתיע כשהודה: "למרות שזה אלבום קצת רופף, יש בו כמה רגעים נהדרים. יש קטעים שיש להם השפעה ברורה ממוזיקת קאנטרי. חברי הלהקה נשמעים מצד אחד לא משויפים אך מצד שני מלאי התלהבות ורגש רב שמחפה על כך. עם זאת, השיר WICKED MESSENGER הוא לא שיר שאני ממש אוהב לשיר".

מיד לאחר מכן הגיע השיר DEVOTION שכתב בסיסט הלהקה, רוני ליין. השיר הוקדש לאשתו סו, שהייתה עמוד השדרה שלו בתקופה המטלטלת של התפרקות להקתו הקודמת, SMALL FACES. השיר מתאפיין באווירת גוספל מרגשת והיה אהוב מאד על הקהל בהופעות המוקדמות. הקטע השלישי נקרא SHAKE SHUDDER SHIVER. זה נכתב כביכול על ידי ליין על הדירה הקפואה שלו והוא נותר שיר די רגיל למעט כמה צלילי גיטרת סלייד טעימות של ווד שנשזרו פנימה והחוצה מהמיקס.

השיר הרביעי בתקליט, שנקרא STONE, הוא כנראה הכבשה השחורה של התקליט. זה הקטע הכי פחות אופייני שהפייסס הקליטו אי פעם. השיר התבסס על תורת הבריאה של הגורו של ליין, מאהר באבא. מוצלחת יותר הייתה ההקלטה החוזרת והפשוטה יותר של ליין לשיר הזה (עם חסיד אחר של באבא, פיט טאונסנד, בגיטרה אקוסטית) עבור התקליט שיצא אז במהדורה מוגבלת HAPPY BIRTHDAY, לציון מה שהיה אמור להיות יום הולדת ה-75 של באבא. השיר הופיע גם בתקליט הסולו של טאונסנד משנת 1972 שנקרא WHO CAME FIRST. “מעולם לא אהבתי את הקטע הזה’, הודה מקלייגן. "זה נשמך עוד ועוד ועוד... אבל לך תתווכח עם רוני על השירים שלו".

השיר PLYNTH היה עיבוד חדש לשיר שהופיע באווירה של רוק כבד עם נגיעות פ'אנק בתקליט השני של ג'ף בק, ההוא שהזכרתי כבר בשם BECK OLA. כאן רון ווד הוכיח שהוא מאסטר בגיטרת סלייד, ורוד סטיוארט אפילו שילב בסוף השיר מחווה קטנה לשיר NO EXPECTATIONS של הרולינג סטונס. בניגוד לגרסה ההדוקה של חבורת ג'ף בק, הביצוע של FACES נטה לכיוון הבלוז. נגינת הסלייד של ווד הושפעה רבות מהמוזיקאי ריי קודר, אותו אדם שלימד את קית' ריצ'רדס מהסטונס את טכניקת הנגינה ב-OPEN TUNING.

הצד השני נפתח בנעימות עם השיר FLYING, שכלל את המוטיבים הקבועים של סטיוארט על געגועים הביתה ומרחקים. אני מ-א-ד אוהב את השיר הזה. והקטע PINEAPPLE AND THE MONKEY? הוא היה אחד משני הקטעים האינסטרומנטליים בתקליט. רון ווד היה אחראי על הלחן, והאורגניסט מקלייגן נתן שם עבודה על אורגן האמונד בסגנון שהזכיר את בוקר טי מלהקת BOOKER T AND THE MG'S. זה פשוט תענוג לאוזניים.

השיר NOBODY KNOWS היה יצירה נוספת של ליין שהושפעה מהתורות הרוחניות של הגורו שלו. אחריו הגיע עוד קטע ללא מילים בשם LOOKING OUT THE WINDOW, שגם בו הורגשה ההשפעה החזקה של מוזיקת הנשמה והרית'ם אנד בלוז של בוקר טי והאם ג'יז. התקליט נחתם עם היצירה שהפכה למזוהה ביותר עם הלהקה, THREE BUTTON HAND ME DOWN. ייחודו של השיר היה בשימוש בשתי גיטרות בס שניגנו בו זמנית - אחת על ידי ליין והשנייה על ידי ווד (נו, ווד היה בסיסט בלהקה ההיא שהזכרתי של ג'ף בק). השיר הזה זיקק את המהות של החבורה: רוק פאבים במיטבו עם טקסטים של סטיוארט על נשים, חופש וחיים ללא דאגות. וכל זה, עם כוסות בירה גדולות ואיזה משהו מעניין לעשן.

באופן מפתיע, חברי הלהקה לא חסכו בביקורת עצמית וציינו בראיונות שהם לא ממש מרוצים מהתוצאה הסופית, אך המעריצים חשבו אחרת לגמרי. התקליט הזה היה הצעד הראשון, כפי ששמו מרמז, והוא ייצג סוג של חתונה מוזיקלית בין חמישה אינדיבידואלים מוכשרים. והעיתונות הבריטית לא נשארה אדישה. עיתון מלודי מייקר פרסם בפברואר 1970 כי למרות שהתקליט נשמע מעט מפוזר, יש בו רגעים של התעלות והשפעות קאנטרי ברורות. לפי מה שנכתב שם, הלהקה נשמעת גולמית אך מלאת רגש. חודש לאחר מכן, במרץ 1970, עיתון DISC AND MUSIC ECHO פרסם ביקורת שבה נכתב: "הצליל של הלהקה מבוסס על מוזיקת קאנטרי-רוק עם בלוז. אך מתחת לכבדות הזו מסתתר חוש הומור טוב. הביקורת היחידה שלי היא שקולו של רוד סטיוארט נשמע מרוחק מדי ולכן קשה לשמוע את המילים".

תמונה העטיפה צולמה בבית של מייק וקייט מקינרני. "אני לא זוכר שהבאתי איתנו את הבובה של מיקי מאוס", אמר מקלייגן. "יש לי תחושה שהבובה בטח הייתה בבית של מייק וקייט למרות שרוני ליין לובש חולצת טריקו של מיקי מאוס אז אולי היא הייתה שלו. רוני (ווד) הביא איתו את ספר שירי הגיטרה של "הצעד הראשון". מייק מקינרני הוסיף: "מרטין קוק, צלם שהיה גם חסיד מקומי של באבא, צילם את התמונה. התמונה בשחור לבן שבפנים צולמה בגינה". "כולנו אמורים לנגן בכלי הנגינה שלנו", הסביר מקלגן את הכאוס בצילומים. "חוץ מזה שרוני ליין היה עם הידיים בכיסים. הוא לא הבין את מה שהיינו אמורים לעשות. בסוף השתכרנו נורא בזמן שהתמונות צולמו. קייט הכינה קערת פונץ' אבל מה שהיא לא סיפרה לנו זה שהיא שמה בה קצתאלכוהול בריכוז גבוה מאד. אני זוכר שכולנו בסוף קפצנו למעלה ולמטה על השולחן הנמוך הזה וניפצנו אותו לרסיסים". ומעניין מאד שדווקא זמר הלהקה המוביל נמצא בעטיפה הקדמית הכי הכי בצד.

אז התקליט הזה, שיצא גם בהדפסה עם השם SMALL FACES וגם בהדפסה עם השם FACES, בהחלט הניח את היסודות לכל מה שהגיע לאחר מכן בקריירה של חברי הלהקה המיוחדת הזו. שימו ווליום!

מה זה הדיבור הזה של להקת יס? ב-21 במרץ בשנת 1994 יצא אלבום חדש ללהקת יס ושמו TALK.

פייר? העולם לא באמת ידע איך לאכול את המנה הזו שתובלה ביותר מדי טכנולוגיה ופחות מדי רגש. עד שהגענו לנקודת הזמן הזו, האיחוד המפואר של הלהקה משנת 1992, שכלל שמונה נגנים משני הרכבים שונים תחת המותג UNION, כבר הפך לזיכרון דועך בארכיון של חובבי הרוק המתקדם. למרות התקוות הגדולות להמשיך עם השמיניה הזו, הקלידן ריק ווייקמן, המתופף ביל ברופורד והגיטריסט סטיב האו כבר מצאו את עצמם מחוץ לדלת. האמת? במבט לאחור, קשה היה לדמיין שזה בכלל יעבוד. כל הפרויקט ההוא היה כל כך מלאכותי ומכוון למטרות מסחריות בלבד, עד שהיה ברור לכל מי שעיניו בראשו שהקהל לא יזכה לראות אלבום שני של אותו מגה-הרכב עמוס בכוכבים.

סטיב האו, שלא הסתיר את אכזבתו, נזכר בימים ההם בחמיצות מסוימת וסיפר כי חלם על תוכנית סבירה מאוד שבה קיווה שהלהקה תמשיך לעבוד כשמונה אנשים. "יש ארבעה בחורים שבעצם כותבים את החומר וצריכים לשתף פעולה כדי לקבל את הסידור שנעשה", הוא אמר. האו הציע לארבעת הכותבים האלו להתאגד כדי לסדר את המוסיקה, וחברת התקליטים ARISTA אפילו עמדה מאחורי הרעיון. הם אמרו להם, " אל תנסו לנגן יותר מדי זה עם זה. תביאו אורחים ופשוט תהנו אחד עם השני". זה היה הרעיון ואף אחד לא אהב את זה.

מתברר שחברי יס מההרכב שפעל מלוס אנג'לס, שכלל את הגיטריסט טרבור רבין, הבסיסט כריס סקווייר, המתופף אלן ווייט, הקלידן טוני קיי והזמר ג'ון אנדרסון, פשוט לא התחברו לקונספט. ג'ון אנדרסון הגדיל לעשות ואמר שאין צורך בשלושת הנגנים הנותרים. סטיב האו שיתף בכאב: "קיבלתי שיחת טלפון בה נאמר לי שלהקת יס תעשה את האלבום הבא בלעדיי. אז ביל, ריק ואני הלכנו משם". האו הסביר שאחרי הפרויקט ההוא הייתה תקופה שבה היו שמונה אנשים בלהקה ואף אחד לא ידע מי היה קבוע בלהקה והאם ההרכב יוכל להישאר כך. הוא לא רצה שהם ינגנו יחד כל הזמן ויגרמו למוסיקה ללכת לשני מקומות בו זמנית, אבל הרעיון של שני מחנות שעובדים יחד נשמע לו מענין. השלישיה המאוכזבת הרגישה שהקריבה מהפרויקט הקודם שלהם, ANDERSON, BRUFORD, WAKEMAN AND HOWE, רק כדי להיזרק הצידה בסוף, כשאנדרסון מוסיף עם תקיעת סכין בגב.

כשהאבק שקע על האיחוד הכושל, הופק האלבום TALK על ידי הגיטריסט והזמר טרבור רבין. הפעם ההרכב כלל אותו עם אנדרסון, סקווייר, קיי ווייט – אותה חבורה שהצליחה בעבר להמציא מחדש את הלהקה עם הלהיט הענק OWNER OF A LONELY HEART והאלבום 90125. טרבור רבין וג'ון אנדרסון לקחו על עצמם את כל מלאכת הכתיבה, כשהם נעזרים בטכנולוגיה פורצת דרך לאותה תקופה. המתופף אלן ווייט ציין כי "היה לנו בערך 30 ג'יגה-בייט של מידע וזה הכל נעשה במחשב. למרות שהרבה מהתופים נוגנו בלייב, התהליך היה ניסיוני מאוד". ווייט טען שזה היה אחד האלבומים החדשניים ביותר של הלהקה אי פעם, עם קטעי מוסיקה נהדרים לטעמו, וסיפר שטרבור רבין היה באולפן כל יום במשך 15 שעות. "שאר החברים נכנסו ויצאו מהאולפן, אבל בסופו של דבר זה היה בעצם האלבום שלו".

העבודה על האלבום נערכה ברובה באולפן הביתי של רבין בלוס אנג'לס, תוך שימוש בתוכנה בשם DIGITAL PERFORMER שהותקנה מחשבי מקניטוש. זו הייתה אולי הפעם הראשונה שאלבום רוק בסדר גודל כזה הוקלט ישירות לדיסק קשיח, הישג טכנולוגי מרשים בזמנו. טרבור רבין סיפר כי "בסוף עניין האיחוד החלטנו, כריס ואלן ואני, לחזור להרכב של יס שהיה לנו לפני כן". על התוצאה הסופית הוא אמר כי "כשעשינו את TALK, זה היה מסע אל הלא נודע. זה לא נעשה במחשב בלבד. היו גיטרות אמיתיות ותופים וכאלה. בעצם, כל האלבום נעשה במקינטוש ואני נהניתי מאוד לעשות את זה".

האלבום יצא תחת הלייבל VICTORY של המפיק פיל ראמון, אך הגיע עם עטיפה שהיא לטעמי משעממת וחסרת השראה, בטח בהשוואה לימי הזוהר של המעצב רוג'ר דין. הפעם הלוגו עוצב על ידי פיטר מקס בסגנון צבעוני אך פשטני. למרות החדשנות הטכנולוגית והשיר WALLS שנכתב בשיתוף פעולה עם רוג'ר הודסון, לשעבר חבר בלהקת סופרטרמפ, האלבום נתקל בקרירות מסחרית. זה היה גם האלבום האחרון של רבין עם יס לפני שפרש. הוא תיאר את התחושה בלהקה באותם ימים במילים קשות כשאמר כי "כשעזבתי את יס, הלהקה הייתה כמו לוויתן על חוף הים. פעם זה היה באוקיינוס וזה שחה בצורה נהדרת". רבין התקשר לכריס סקווייר והודיע לו שהוא רוצה להמשיך הלאה.

ג'ון אנדרסון ניסה להסביר את הכישלון היחסי וטען כי יש באלבום הזה הרבה מההוויה של יס הקלאסית אבל "נתקלנו בחברת תקליטים שפשטה את הרגל ולא יכלה לקדם את המוצר שלנו". חברת VICTORY אכן קרסה זמן קצר לאחר מכן, מה שקבר את סיכויי האלבום להצליח. אלן ווייט, לעומת זאת, נשאר גאה בתוצאה ואמר כי "אחד הדברים הטובים ביותר בחיי הוא לסיים הקלטת אלבום שאני ממש גאה בו, ו-TALK הוא כזה. לצערי, הוא לא קיבל את תשומת הלב שלה זכו אלבומי העבר". הוא ציין את היצירה ENDLESS DREAM כשיר מדהים ואמר כי "זה אחד משירי יס האהובים עלי ביותר. לא קל לנגן אותו".

במבחן הזמן, רבים מאלו שקנו את האלבום, שיצא בפורמט של דיסק ולא בתקליט, נתנו לו לשכב על המדף ולצבור אבק. בעוד שבעבר הלהקה התהדרה בצלילי קלידים מסחררים, הפעם הסאונד של טוני קיי וטרבור רבין הרגיש רחוק מאוד מהפסגות ההן. הדבר היחיד שנותר יציב הוא הקול הבלתי משתנה של ג'ון אנדרסון, אבל במקרה הזה, זה פשוט לא הספיק. האלבום כולל שבעה קטעים ארוכים המשתרעים על פני 56 דקות שהן בעיניי מתישות. הקטע השני, I AM WAITING, נמשך הרבה יותר מדי זמן וגורם לי להמתין לסיום, בדיוק כפי ששמו מרמז. איפה זה ואיפה היצירות הארוכות המדהימות מהעבר? אפילו האפוס ENDLESS DREAM נשמע כמו חלום ללא סוף, ולא במובן החיובי של המילה. נקודה מעניינת היא שרוב השירים הללו יכלו להיות קלאסיקות לו היו נכתבים בעידן אחר. כמעט אף אחד מהשירים לא היה גרוע באמת, אך לא מעט מהם היו משעממים, ויצירות מופת מוחלטות - אני לא שומע שם.

אבל כפי שיודעים כל חובבי מוזיקה, הבעיה עם ענייני הפקה היא שהם מרתיעים רק כל עוד לא מוכנים לשנות את הגישה בראש. אם השיר טוב, ההפקה היא רק עטיפה. מעריצים רבים ודאי היו קונים בשמחה גרסה של TALK לו היא הופקה בסגנון הסבנטיז. אבל כמו שזה? עדיף מבחינתי שלהקת יס פחות תדבר. סימני ההיכר העיקריים של להקת יס מודל האייטיז נכחו באלבום בשפע: הפקה מודרנית בומבסטית, צלילי גיטרה של מטאל גנרי (יש מי שאוהבים ויש מי שפחות - אני פחות...), סינטיסייזרים עתידניים (שאת רובם ניגן רבין ולא קיי) ותופים אלקטרוניים שמושפרצים לכל עבר. אך הפעם, החברים ביצעו ניסיון למשוך מחדש לפחות חלק מהקהל הפרוגרסיבי הישן שלהם. ואיפה צליל הבס המדהים של סקווייר מהסבנטיז? הוא נותר כחלום רחוק.

כן, אולי האהבה ללהקת יס של שנות השבעים היא זו שמעוורת את העיניים, אבל TALK נתפס כאחד הפרויקטים החלשים ביותר של הלהקה עד אותה תקופה. סוג של קאמבק חצי אפוי. ועם כל הכבוד לצורך של אמנים להתקדם עם הזמן ולהתנסות בטכנולוגיה, יש גבול לכמה אפשר למתוח את המותג. עכשיו, ברשותכם, אני מרגיש צורך עז לנקות את האוזניים ולשים בפטיפון את האלבום FRAGILE.

דייויד בואי - החודש בשנת 1970 למלודי מייקר...

חשמל זורם בכפות ידיהם. אז הנה איך AC/DC הראו לכולם מאיפה משתין הסולו, בתקליט LET THERE BE ROCK שיצא ב-21 במרץ בשנת 1977.

התגובה הלא טובה לסיבוב ההופעות, בשנת 1976 עם איי.סי.די.סי, חתמה למעשה את גזר דין המוות של אוסטרליה בכל הנוגע ללהקה. כאשר הדבר שולב עם העובדה שארצות הברית עיקמה את האף למול האלבום DIRTY DEEDS DONE DIRT CHEAP – אותו אלבום שחברת התקליטים ATLANTIC RECORDS בגרסתה האמריקאית סירבה בתחילה להפיץ בטענה שהוא לא מספיק טוב – לחברי הלהקה הייתה כעת, יותר מתמיד, נקודה להוכיח. זו הייתה נקודה שהם רצו לתקוע בכוח בישבן של כמה שיותר אנשים.

בכל מקרה, את האימפקט שהם יצרו בבריטניה ובאירופה היה צריך לבסס בעוצמה באמצעות אלבום שלא רק היה בעל פוטנציאל פיזי לשטח את הקהל ואת המבקרים, אלא גם כזה שיעלה את הלהקה בתהליך אל ליגת המשקלים הכבדים האמיתית. מסיבה זו, כאשר הם נכנסו לאולפני ALBERT בסידני, תוכנית המשחק הייתה ליצור אלבום שלא יהיה עוד מוצר מדף. אחרים יכלו לדאוג ללהיטים במצעדים ולהשמעות ברדיו, אבל הבחורים האלה חיפשו משהו אחר לגמרי.

גיטריסט הקצב והמוח-מנהיג הלהקה, מלקולם יאנג, הבחין שחלק מהרכבי הרוק, במיוחד אלו שהסתובבו במסלול האצטדיונים האמריקאי כמו לד זפלין או דיפ פרפל (שבשנת 1976 כבר הכריזה על פירוק העסק), הבינו את הכוח שניתן להשיג בשירים ארוכים מעט יותר ובניצול של סולואים מורחבים ולהטוטנות גיטרות כללית. הגיטריסט אנגוס יאנג ביקש להראות למתחרים – לפאנקיסטים המגיחים מצד אחד ולרוק הרך האמריקאי מהצד השני – איך רוק אמיתי באמת נעשה. לכן היה צורך בעשיית תקליט גיטרות שיישמע גדול - ועוד איך גדול!

סידור העבודה באולפני ALBERT, ששכנו ברחוב קינג בסידני והיו ידועים כאבן שואבת לכישרונות, היה מושלם עבור מה שתוכנן. כל המגברים היו באותו החדר עם התופים, שהוצבו בפינה. צליל הגיטרה זלג לתוך המיקרופונים של השירה והתופים, כך שהקלטה מדויקת ומושלמת הייתה משימה קשה, אך זה היה חלק מהקסם הגולמי. המגברים היו גם חדשים ומבריקים. בזמן שהותה בבריטניה, הלהקה חתמה על עסקת חסות עם חברת MARSHALL AMPLIFICATION, מה שהוביל לכך שאנגוס ומלקולם יצאו עם כמה ערימות של מגברי MARSHALL כל אחד, ומארק אוונס קיבל ציוד בס כבד ומרשים.

המגברים הישנים שלהם נמכרו במחירי רצפה, כמעט בחינם, לחברי להקת THE ANGELS שהיו אסירי תודה. הסשנים של האלבום LET THERE BE ROCK תודלקו בכמויות מסחריות של ג'אנק פוד היישר ממקדונלדס. החומר נכתב באולפן ונבחן עם הפסנתר ביחד עם ג'ורג' יאנג, האח הגדול והמנטור (שבסיקסטיז ידע הצלחה עם להקת THE EASYBEATS). הזמן היה מרכיב קריטי, מה שהתאים בצורה מושלמת לאתיקה המקצועית של ג'ורג' והארי ונדה באולפן. הארי ונדה הסביר את הגישה: “ספונטניות זו בעצם המילה. אני מניח שאם דיברנו אז על רוק בלי שטויות, באמת התכוונו לזה! רוק עם ביצים בכל מקום! לא כמו הרוק'נ'רול המעאפן של האמריקאים, שלוקח לזה שנתיים להקליט. בתחום הזה, אתה תמיד מחפש תופי בס גדולים וטובים יותר, תופי סנר גדולים וטובים יותר, וכתוצאה מכך הכל עולה עם זה. לנו תמיד היה חשוב יותר אם היה לזה את הביצים והאווירה. אם היה לזה את הלב. היינו מעדיפים את זה על פני הגרסה הסטרילית, שאולי הייתה נכונה אבל היא הייתה משעממת. ב-LET THERE BE ROCK, הצלחנו לשלב כמה מהדברים האלה שבהם גם הסאונד היה טוב, בנוסף לביצועים שהיו שם".

אז החברים היו מנגנים במשך 15 או 20 דקות איזה ריף, מבצעים את השיר כמה פעמים, ואז ג'ורג' היה אומר שהוא חושב שהם תפסו את ההרגשה הנכונה. אז הם היו לוחצים על כפתור ההקלטה ומנציחים את השיר. ברוב הזמן הזה בון סקוט היה שר בתא צדדי קטן והלהקה הייתה פשוט בתוך האולפן היחיד, כשאנגוס מבצע את הסולואים שלו בזמן שהוא זוחל על הרצפה. כן, הם היו פראיים למדי.

שיר הנושא של האלבום, עבורו בון כתב את המילים במשרד באולפני ALBERT בעזרת ספר תנ"ך שנקנה בחנות ספרים סמוכה, היה הוכחה ניצחת לטירוף. אנגוס נזכר ברגע השיא: “אני זוכר שלקראת הסוף של הקלטת השיר, המגבר המזורגג עישן, היה עשן שנשפך מהחלק האחורי של המגבר המזורגג! ג'ורג' צורח, 'אל תפסיק!' ואני שם, דופק חזק ויכולתי לראות את העשן המזורגג הזה ממלא את החדר המזורגג. זה נמשך עד הסוף ואז המגבר המזורגג הזה, הוא כאילו נכנע, הוא פשוט אמר 'בלהההה!'. הוא נמס".

ג'ון ברוסטר מלהקת THE ANGELS היה צופה קבוע באולפן וראה במו עיניו את השיר LET THERE BE ROCK נורה אל תוך סרטי ההקלטה. הוא תיאר זאת כחוויה מרגשת לחלוטין, שכן חברי הלהקה לא ישבו שם כמו מוזיקאי אולפן מנוסים עם אוזניות שרק מבצעים את המטלות שלהם, אלא הופיעו כפי שהם עושים על הבמה, שזו פשוט דרך ההוויה הטבעית שלהם. ברוסטר סיפר שזה היה מקור השראה מוחלט וציין שהוא זוכר שהאוזניות של אנגוס עפו לכל עבר ושיש לו תחושה מצחיקה שאנגוס סיים את ההקלטה על הרצפה כשהוא עושה את תנועות הסיבוב המפורסמות שלו.

האלבום LET THERE BE ROCK הושלם בפרק זמן של כשבועיים – בניגוד להקלטה המקוטעת של האלבום הקודם DIRTY DEEDS – ונשמע עוצמתי בדיוק כפי שהתכוונו. עם זאת, לא יאמן אבל התקליט הזה לא נמכר היטב כשיצא. למעשה, לקח לו 13 שנה להגיע למעמד של מכירת העותק המיליון.

המעלית נתקעה? ב-21 במרץ בשנת 1969 יצא תקליט חדש ושלישי ללהקת "מעליות הקומה ה-13" ששמו BULL OF THE WOODS.

מעליות הקומה ה-13 היו מחלוצות הרוק הפסיכדלי; להקה שגילמה את המהפכה התרבותית של שנות ה-60. בזכות השימוש הייחודי של ההרכב בכד חשמלי (ELECTRIC JUG), גיטרות מהדהדות וגישה מרחיבת תודעה לכתיבת שירים, הותירו חבריה חותם בל יימחה בתולדות הרוק.

אבל שנת 1968 הגיעה, והחבורה מטקסס ששינתה את פני הרוק כבר לא נראתה כמו אותה יחידת עילית מוזיקלית. היא הגיעה לשלב שבו היא תפקדה בקושי, תחת עננה כבדה של פשיטות משטרתיות בלתי פסקות על רקע שימוש בסמים ותקופות המאסר הממושכות של רוקי אריקסון הכריזמטי ופרוע המבט, שהגזים בשימוש בסמים, ובשנת 1968 נעצר בגין החזקת מריחואנה. מול האיום בעונש מאסר כבד, טען אריקסון לאי-שפיות ואושפז בבית חולים, שם אולץ לעבור טיפולים בהלם חשמלי ולקבל תרופות אנטי-פסיכוטיות חזקות – דבר שערער אותו לחלוטין.

בהיעדרו של אריקסון, הפך הגיטריסט סטייסי סאת'רלנד למנהיג הלהקה הטובעת בפועל. אף שנוכחותו של אריקסון הייתה תמיד המוקד, סאת'רלנד היה תורם מרכזי לאורך כל הדרך בזכות צליל הגיטרה ההיפנוטי שלו וכמה מהחומרים המוזיקליים המרתקים ביותר של ההרכב. באלבום השלישי הוא ביקש לממש את חזונו עוד יותר. רוקי אריקסון סיפר: "כשהקמנו את הלהקה, העיקרון היה שכולם צריכים להסכים על משהו לפני שנעשה אותו. בתקליט BULL OF THE WOODS זה קרה בדיוק להפך. אני לא ממש זוכר את השירים האלו; סטייסי כנראה אפילו לא הראה לי אותם. הוא בטח חשש שהרעיונות שלו יידחו".

האלבום שיצא זכה להתלהבות מועטה בלבד, והלהקה הגיעה למעשה לסוף דרכה. סאת'רלנד ניסה להחזיק אותה בחיים זמן מה, אך עד שנת 1970 התפרקה הלהקה רשמית. למרבה הצער, חייו של סטייסי סאת'רלנד הסתיימו בטרגדיה – הוא נורה למוות על ידי אשתו בשנת 1978. אריקסון, מנגד, העביר שנים במאבק במחלות נפש, ורק בשלב מאוחר יותר הפך לדמות קאלט הנערצת על תרומתה לרוק הפסיכדלי.

הבסיסט דיוק דייויס, המנגן בכמה משירי האלבום, סיפר: "אני זוכר שהשם 'היפה והחיה' הוצע כשם התקליט, אך עד אז הוא כבר הפך לפרויקט של סטייסי. רוקי היה מחוץ למעגל, טומי (הול, שניגן בכד החשמלי) נדחק החוצה לחלוטין, וסטייסי היה נכנס לאולפן ומקליט לבדו. הוא היה מניח כמה רעיונות, ומאוחר יותר היינו באים ועובדים עליהם. היופי בלהקה היה שלסטייסי היה את הסאונד, לרוקי את הקול ולטומי את המילים. הכימיה הזו השתנתה; ברגע שטומי עזב, סטייסי הפך לכוח המניע. חשבתי שזה חיובי, כי בשלב ההוא הוא נאבק בהתמכרות להרואין והאמנתי שהיצירה תעזור לו, תהפוך אותו ליצירתי יותר ותוציא אותו מאנרגיות אפלות. אני חושב שהלהקה פשוט התמוססה אז; לא היו יותר הופעות כי רוקי היה בבית חולים וטומי היה מחוץ לתמונה. סיימנו את התקליט רק סטייסי, דני (תומס, המתופף) ואני. לא רציתי שזה יתפרק, זו לא הייתה הבחירה שלי. סטייסי יכול היה להציל את הלהקה, אבל הייתה סביבו כל כך הרבה אנרגיה אפלה". שם התקליט שנבחר נועד לשקף את עקשנותו ונחישותו של סאת'רלנד בנוגע לפרויקט.

אז התקליט הזה השרה את אותה תחושה ששני האלבומים שהוציאו חברי THE DOORS, לאחר מותו של ג'ים מוריסון, העבירו: הוא היה הרבה פחות ייחודי, בשום אופן לא חדשני או יצירתי כמו קודמיו, ונטול אישיות במידת מה. עם זאת, הוא עדיין היה אלבום שאפשר להאזין לו בכיף, גם אם לא הייתה סיבה אמיתית וגדולה להקשיב לו אלא אם הייתם מעריצים מושבעים של שני האלבומים הקודמים של הלהקה. אם אלבום הבכורה היה הפרשנות של הלהקה לסגנון גראז', והאלבום EASTER EVERYWHERE שילב השפעות של פולק, הרי שאלבום זה היה אלבום הבלוז שלהם. הם חלבו אקורדים מינוריים עד תום והציגו מהלכי בלוז סטנדרטיים בלא מעט מהקטעים הללו. המוסיקה הפכה פחות מוזרה. וכמדובר בלהקה הזו - פחות מוזר זה יותר זר. בלי רוקי אריקסון - זה לא זה.

עדיין, צלילי הגיטרה של סטייסי סאת'רלנד (שסופו היה טרגי כשנורה למוות על ידי אשתו שנים לאחר מכן) מהנים. טומי הול עזב במהרה את הלהקה אחרי צאת התקליט הזה, וזה היה סופה של המעלית. כנראה שחברי הלהקה לא באמת היו משתלבים בעולם המוזיקלי שהשתנה במהירות, גם אם היו נשארים יחד. סגנון הפסיכדליה שלהם אולי היה מדהים עבור שנת 1966 אבל משנה לשנה (או בסלנג המעלית - מקומה לקומה) זה הפך להיות פחות רלוונטי. רק שנים לאחר מכן זה צץ מחדש כקלאסיקה.

הנוקאאוט של סיימון וגרפונקל! ב-21 במרץ בשנת 1969 יצא תקליטון חדש לסיימון וגרפונקל, עם השיר THE BOXER.

הכל התחיל בראשו של פול סיימון, שחש באותה תקופה קצת כמו שק איגרוף אנושי. בראיון חושפני שהעניק למגזין פלייבוי בשנת 1984, חשף סיימון שהוא כתב את השיר הזה בתקופה שבה המבקרים לא עשו לו חיים קלים וכתבו דברים קשים על המוזיקה שלו. מבחינתו, הוא היה המתאגרף שנמצא בזירה וסופג מכות מכל עבר. סיימון הסביר את התחושות שלו באותם ימים: "אני חושב שהשיר היה עליי. כולם מרביצים לי, ואני אומר להם עכשיו שאני אלך אם לא יפסיקו. עד אז כבר נתקלנו בביקורת הראשונה שלנו. השנים הראשונות, זה היה רק ​​שבחים טהורים. לקח שנתיים או שלוש עד שאנשים הבינו שאנחנו לא יצורי פולק מוזרים שיצאו מאנגליה אלא רק שני בחורים מקווינס שנהגו לשיר רוק'נ'רול".

ההפקה של THE BOXER הייתה רחוקה מלהיות פשוטה או מהירה. למעשה, השיר הזה דרש יותר ממאה שעות של הקלטה אינטנסיבית. העבודה התפרסה על פני מספר מוקדים, כולל אולפני COLUMBIA RECORDS בנאשוויל ובניו יורק. אחד הרגעים המרתקים ביותר בהפקה היה הקלטת קולות המקהלה. כדי להשיג סאונד שמימי ומרשים, הצוות לא הסתפק באולפן רגיל אלא הרחיק עד ל-ST PAUL'S CHAPEL, באוניברסיטת COLUMBIA בניו יורק. לכנסייה הייתה כיפת רעפים ייחודית שסיפקה אקוסטיקה נהדרת ומהדהדת. עבור צוות ההקלטה, המשימה הייתה מאתגרת במיוחד, שכן הם נאלצו לסחוב ולהקים את כל הציוד הכבד בתוך בית התפילה המפואר כדי ללכוד את הצליל המושלם.

ככל שהעבודה התקדמה, התברר שהחזון של סיימון והמפיק שלו, רוי היילי, גדול יותר מהטכנולוגיה שהייתה זמינה להם. מכונת הקלטה עם 8 ערוצים, שהייתה הסטנדרט באותם ימים, פשוט לא הספיקה כדי להכיל את כל שכבות הסאונד והכלים, שכללו בין היתר גיטרות אקוסטיות של פרד קרטר ג'וניור והרמוניקת בס נדירה של צ'רלי מקוי. המפיק רוי היילי לא ויתר והביא את הבוס הגדול של חברת התקליטים COLUMBIA, קלייב דייויס, לאולפן כדי להדגים לו מקרוב את הבעיה ואת הצורך הנואש במכונה עם 16 ערוצים. דייוויס השתכנע מהפוטנציאל וקנה לו את המכונה החדשה, מה שהפך את השיר לאחת ההפקות הרב-ערוציות הראשונות והמתקדמות לזמנן.

אחד החלקים המפורסמים ביותר בשיר הוא כמובן הפזמון עם ה-LIE LA LIE, אבל באופן מפתיע, פול סיימון עצמו לא היה שלם איתו בתחילה. בראיון משנת 1990 הוא שיתף בתחושותיו המעורבות: "חשבתי שהפזמון נטול המילים הוא כישלון שלי בכתיבת שירים. לא היו לי מילים! ואז אנשים אמרו שזה עם המילה LIE (שקר) אבל לא באמת התכוונתי לזה, שזה היה שקר. אבל, זה לא כישלון בכתיבת שירים, כי אנשים אוהבים את זה והם מכניסים לזה מספיק משמעות, ולשאר השיר יש מספיק כוח ורגש, אני מניח, כדי לגרום לזה לנוע, אז זה הכל נכון. אבל בשבילי, בכל פעם שאני שר את הקטע הזה, אני קצת נבוך". למרות המבוכה האישית של סיימון, הוא הודה שהפזמון חסר המילים העניק לשיר יותר משיכה בינלאומית, מכיוון שהצלילים האלו הם אוניברסליים וכל אחד בעולם יכול לשיר אותם.

אי אפשר לדבר על THE BOXER בלי להזכיר את צליל התופים העוצמתי שנשמע כמו חבטה של כפפת איגרוף. מי שאחראי על הפלא הזה היה מתופף הסשנים, האל בליין, שיצר את הצליל הענק בעזרתו של המפיק רוי היילי. השניים מצאו מקום יצירתי להצבת התופים: ממש מול מעלית במשרדי חברת COLUMBIA. ההדהוד הטבעי של חלל המעלית יצר סאונד של פיצוץ בכל פעם שבליין הכה בתוף הסנר. הצליל הזה הפך לחלק בלתי נפרד מהפקת השיר וסימל את המכות שסופג הגיבור. השיר כלל במקור גם בית נוסף שעסק בשינויים שעוברים על האדם עם הזמן, בית שהושמט מהגרסה המקורית של התקליטון אך חזר להופיע בהופעות חיות רבות של הצמד, כמו למשל בקונצרט בסנטרל פארק. בסופו של דבר, היצירה הזו מראה שגם מתוך תחושת כישלון או חוסר במילים, יכולה לצמוח יצירה שתהדהד לנצח. בום!

התקליט שחתך סופית את פינק פלויד. ב-21 במרץ בשנת 1983 יצא האלבום THE FINAL CUT של פינק פלויד. האם זה באמת אלבום של להקה? או שמא של בוס אחד ונתיניו שפעם היו יחד בלהקה?

האמת? על עטיפת האלבום לא אמור היה להופיע שמה של פינק פלויד, אלא שמו של רוג'ר ווטרס לבדו. אך לכולם היה ברור שהתקליט לא יימכר באותו היקף אילו האפשרות השנייה הייתה יוצאת לפועל. מעריצי הלהקה חיכו בציפייה רבה ובצמא לתקליט זה, שיצא לאחר הפרויקט השאפתני ביותר שלהם, THE WALL. עם זאת, בניגוד לאותו אלבום כפול, "החיתוך הסופי" אמנם נמכר היטב כשהגיע לחנויות, אך לא עורר הדים כקודמו. הפעם חברי פינק פלויד לא יצאו למסע הופעות לקידום האלבום, ואולי זו אחת הסיבות לכך. מה שבאמת קרה שם, בחדרי ההקלטות האפופים עשן ומתח, היה פשוט מאוד: רוג'ר ווטרס היה עייף לחלוטין ובאופן מוחלט מהלהקה שלו.

ההופעה האחרונה של "החומה" נערכה ב-17 ביוני 1981, בארלס קורט שבלונדון. מיד לאחר מכן עלו בקשות להופעות נוספות, ואף הועלה רעיון בקרב שאר חברי הלהקה להחליף את ווטרס על הבמה באנדי בואן (שגילם את דמותו של ווטרס במופע "החומה" כחלק מהלהקה המחליפה, כמתחייב מהעלילה). בואן הסכים לכך, במידה שההצעות ייצאו לפועל, אך ווטרס דאג לטרפד אפשרות זו ולמנוע את קיומה בלעדיו. פינק פלויד חדלה מלהופיע כי כך הוא החליט. בואן היה אחד משני הקלידנים שהחליפו את ריק רייט באולפן במהלך העבודה על התקליט הבא; השני היה מייקל קיימן.

ווטרס תכנן את פרויקט "החומה" כמשימת מולטימדיה מתמשכת. זה החל באלבום כפול והמשיך בסיבוב הופעות תיאטרלי ומרשים, שגרם גם להפסדים כלכליים כבדים ללהקה. משם המשיך הפרויקט לסרט קולנוע שגרף רווחים גדולים וכיסה על החובות שנוצרו מההופעות. הסרט כלל גם מספר קטעים שנכתבו במיוחד עבורו. שירים אלו נועדו להיכנס לתקליט הבא של פינק פלויד, ששמו נקבע ל-SPARE BRICKS ("לבנים עודפות"), ותוכנן במקור להיות פסקול הסרט. משם התגלגלו הדברים והשתנו, עד שהאלבום יצא כ"החיתוך הסופי", כשעליו מופיע לראשונה שמו של ווטרס ככותב כל השירים. שמו של גיטריסט הלהקה, דייויד גילמור, נפקד ממעמד זה. קולו של גילמור, שנהג לפאר את אלבומי העבר, נשמע בתקליט זה בשיר אחד בלבד (NOT NOW JOHN, שאינו נמנה עם השירים הגדולים שבהם קולו של גילמור בולט). גילמור התבטא גם בכלי התקשורת כשקבע כי מדובר בשירים שהם "פירורים מהחומה". דבריו לא הוסיפו נחת למעריצים, שקיוו ליצירה רעננה לחלוטין ולא ל"שאריות מחוממות".

קלידן הלהקה, ריצ'רד רייט, שפוטר על ידי ווטרס בעת הקלטות "החומה", לא חזר לשורותיה. ארבע שנים לאחר צאת התקליט, סיפרו הניצים היריבים למגזין הרולינג סטון על שהתחולל באולפן. גילמור אמר: "הוא חצב את דרכו כדי להיות הדמות המובילה בלהקה. יכולנו להמשיך וליצור אלבומים נפלאים אילו הוא היה נרגע ומאפשר גם לנו להתבטא. זה נראה כאילו נשענו עליו, אך פשוט לא הייתה לנו ברירה".

בוב אזרין (המפיק השותף של "החומה"): "לא היו ביניהם קרבות אגרופים, אך הקללות שלהם ניתזו לאוויר מבעד לחיוכים. זה היה כל כך בריטי טיפוסי. הם קיללו זה את זה בקולות עדינים ובחיוך, אך למעשה הביעו שנאה מוחלטת. המלחמה בין השניים הייתה מטורפת".

גילמור הוסיף: "רוג'ר איים לגנוז את כל האלבום 'החיתוך הסופי' אם לא אוותר על מקומי כעוזר מפיק. הסכמתי לוותר על הקרדיט אך לא על התמלוגים המגיעים לי. כך זה הסתיים, באופן עגום למדי. אפילו רוג'ר מודה שזו הייתה תקופה אומללה, רק שהוא שוכח שהוא זה שהפך אותה לכזו. זה היה התינוק של רוג'ר, יותר מכל אלבום להקה שהיה לפני כן. זו לא הדרך שבה אני הייתי מפיק את זה; היו לנו ויכוחים רבים על ההפקה, ובסוף ויתרתי על הקרדיט כי רעיונותיי לא תאמו את הדרך שבה רוג'ר ראה את הדברים. איכות הסאונד טובה מאד ועיבודי המיתר והעבודה התזמורתית עשויים מאוד טוב. אבל זה לא אני. כתוצאה מכך, התווכחתי על איך לעשות את התקליט בהתחלה, וזה היה לא יעיל".

ווטרס מצדו טען: "האלבום אכן היה אמור להיות מורכב משאריות של 'החומה', אך לפתע נתקפתי פרץ יצירתי והתחלתי לכתוב על אבי. דייויד הביע חוסר עניין בקונספט הזה, אך אני לא כפיתי עליו את התקליט. אפילו הצעתי להפוך אותו לאלבום סולו שלי, לשלם להם את ההוצאות שהצטברו ולהמשיך משם הלאה. הם לא הסכימו כי ידעו ששירים טובים לא צומחים על העצים; הם התעקשו שזה יהיה אלבום של פינק פלויד. באמצע תהליך ההקלטה הבנתי חד-משמעית שזה יהיה התקליט האחרון שאעשה עם ניק ודייויד".

שמו המלא של התקליט כולל את כותרת המשנה "רקוויאם לחלום של אחרי המלחמה". על העטיפה צוין (ותנחשו מי התעקש שזה יהיה כך) כי היצירה היא מאת רוג'ר ווטרס ומבוצעת על ידי פינק פלויד. ווטרס תפס את עמדת השליט והחליט שהאלבום (שהיה למעשה הרקוויאם לפינק פלויד של אותה עת) יהיה כר פורה לביטוי תסכוליו מהשלכותיה הנפשיות של מלחמת העולם השנייה, שבה נהרג אביו, אריק פלטשר ווטרס, בקרב באיטליה ב-1944. שמו של האב מודגש בשיר שנכתב לסרט "החומה" ושמו WHEN THE TIGERS BROKE FREE. דיכאון ופוסט-טראומה הם הנושאים המרכזיים כאן. ווטרס הופך את מלחמת פוקלנד בין בריטניה לארגנטינה, שהתרחשה בקיץ 1982, לתירוץ להצגת השקפותיו על הבעיה הכללית של מלחמה ושלום. הרעיון המרכזי היה פשוט: האידיאלים של השלום שאחרי מלחמת העולם השנייה נבגדו, המלחמה עצמה נוהלה לשווא, והעולם עדיין נשלט על ידי דמויות כמו מאגי תאצ'ר, ליאוניד ברז'נייב ומנחם בגין, שלפי השקפתו לא ייחסו ערך לחיי אדם.

מה שבאמת הדיר שינה מעיניו של רוג'ר ווטרס היו אירועי מלחמת פוקלנד. ב-26 במרץ 1982, לאופולדו גלטיירי, שעמד בראש החונטה הצבאית בארגנטינה, החליט לפלוש לאי ג'ורג'יה הדרומית. המקום היה טריטוריה בריטית שמעבר לים מאז 1833, שארגנטינה טענה לריבונות עליה בגיבוי ארגון מדינות אמריקה (OAS). ב-2 באפריל יצא לדרך מבצע רוסאריו, שהוביל להשתלטות ארגנטינה על איי פוקלנד ובירתם, פורט סטנלי. המושל הבריטי רקס האנט נאלץ להיכנע, והעולם עצר את נשימתו.

בלונדון, לראשת הממשלה מרגרט תאצ'ר לא הייתה שום כוונה לוותר על האיים. להפך – למרות ניסיונות לפתרון במשא ומתן בתיווך מועצת הביטחון של האו"ם וארצות הברית, אשת הברזל המשיכה בהשקת מבצע צבאי נרחב. ב-25 באפריל נחת הצי הבריטי בג'ורג'יה הדרומית ולקח מאתיים שבויים ארגנטינאים. ב-1 במאי המלחמה הסלימה. למחרת, צוללת בריטית הטביעה את הסיירת הארגנטינאית "ג'נרל בלגראנו", אירוע שעורר מחלוקת בינלאומית כבדה שכן הספינה הייתה מחוץ לאזור הלחימה המוצהר. ב-5 במאי נפגעה המשחתת הבריטית "שפילד" מטיל ושקעה. גם ביבשה הלחימה הייתה עזה ביותר. ב-11 ביוני הבריטים פתחו במתקפה על פורט סטנלי, ושלושה ימים לאחר מכן הארגנטינאים נכנעו. המלחמה הזו עלתה בחייהם של 907 בני אדם.

לקראת הקיץ של 1982, מרגרט תאצ'ר, שהמדיניות הכלכלית והחברתית הנוקשה שלה הפכה אותה ללא פופולרית, התענגה על ניצחון הכוחות הבריטיים. בריטניה שיקמה את תדמיתה ורבים זקפו זאת לזכות דיירת רחוב דאונינג 10. אולם לא כל נתיני הוד מלכותה היו שותפים להתלהבות הפטריוטית הזו; רוג'ר ווטרס היה אחד מהם, והדבר הצית בו אש ליצירה. הרעיון לאלבום החדש החל להתגבש, כשהדמות המרכזית שלו היא חייל משוחרר שחזר מהמלחמה בטראומה עמוקה.

בקליפים שצולמו לארבעה משירי התקליט בבימויו של וילי כריסטי (קרוב משפחתו של ווטרס), נראית דמותו של המורה מהסרט "החומה" (השחקן אלכס מקאבורי) כשהיא טעונה בדיכאון וטראומה בעקבות המלחמה. הוא יושב בסלון ביתו הקטן לצד אשתו (מרג'ורי מייסון, שגילמה את הדמות גם בסרט "החומה") וצופה בדיווח טלוויזיוני על חיילים השבים ממלחמת פוקלנד. בנו אינו ביניהם, שכן הוא נהרג בקרבות. הסרט נועד כנראה לקשור בין דמות המורה האלים והמצולק לבין חוויותיו כאב שכול. בראשו הוא רוקח מזימה להתנקש בחייה של מרגרט תאצ'ר, אותה ראה כאחראית העיקרית ואף כינה אותה בוגדת בשל חוזי בניית ספינות עם היפנים. הסרט יצא בזמנו כקלטת וידאו, נמכר בכמות סבירה ונעלם מהתודעה הציבורית, למעט בקרב המעריצים האדוקים. אני זוכר היטב שכנער חרשתי את ה-VHS הזה בביתי, גומע כל פריים – ועדיין לא מבין באמת מה אני רואה.

כל שיר בתקליט הוא פצע פתוח באומה הבריטית: מאבות שנעדרו במלחמה, דרך חיילים שחוזרים כגיבורים אך נפשם שסועה, ועד מנהיגים האדישים לצורכי העם והתפרקות התעשייה הבריטית. התוצאה הסופית, לפי ווטרס, מגיעה בשיר האחרון העוסק בשואה גרעינית (TWO SUNS IN THE SUNSET) – שתי שמשות בשקיעה: השמש האמיתית ופטריית הפיצוץ הגרעיני. בשיר זה כבר לא היו לצדו חבריו ללהקה; את הצלילים סיפקו נגני אולפן שכירים. זה היה סיומה הברור של להקה שאינה קיימת עוד כיחידה אחת. נראה היה שעד אז רוג'ר איבד כל עניין ביצירת מוזיקה מקורית והשקיע את כל כוחו במילים. ומכיוון שלא גילמור ולא ריצ'רד רייט היו שם כדי לתרום רעיונות מוזיקליים – המוזיקה היא לא באמת של פינק פלויד. כך זה נשמע וכך זה נראה.

גילמור לא היה מרוצה מהכיוון החדש אליו ווטרס דחף את הלהקה מאז THE WALL, ואפילו מאז ANIMALS, כשהוא שם את המילים – מילים פוליטיות מאוד – מעל לכל דבר אחר, על חשבון המוזיקה. הוא התעצבן במיוחד על הדרך שבה ווטרס החיה באופן שיטתי קטעים שהלחין ושנדחו בעבר על ידי הלהקה. "שירים שזרקנו החוצה מ-THE WALL, הוא החזיר עבור THE FINAL CUT – אותם שירים!", התלונן הגיטריסט. "אף אחד לא חשב שהם היו כאלה טובים אז; מה הופך אותם לכל כך טובים עכשיו? אני בטוח שהוא חשב שאני פשוט מנסה להפריע לו". לראשונה בתולדות הלהקה, לא היו להם שום תוכניות לסיבוב הופעות לקידום האלבום.

ההקלטות נערכו בכמה אולפנים באנגליה. שירתו של ווטרס הוקלטה באולפן THE BILLIARD ROOM שבנה בביתו. גם שם אירעה תקרית לא נעימה: ווטרס ניסה לשיר קטע מסוים שוב ושוב, ולפתע הבחין כי מייקל קיימן כותב ללא הרף במחברתו. ווטרס התעצבן וצעק על קיימן להפסיק, רק כדי לגלות שקיימן כתב שוב ושוב את המשפט: I MUST NOT FUCK SHEEP. דייויד גילמור, שחש כי התוכן פוליטי מדי, החליט למשוך את ידו ממעורבות בהפקה. ורוג'ר? הוא דהר קדימה. הוא חשב אז שהוא זמר גדול כשה"שטיק" שלו היה ברור – או שהוא שר באופן חרישי ומצמרר קרוב מאוד למיקרופון, או שהוא צורח צרחות מקפיאות דם ודיקטטוריות (מה שהתחיל עוד ב"חומה").

וילי כריסטי צילם גם את תמונות העטיפה, אך ווטרס לקח לעצמו את הקרדיט על העיצוב שהיה קודר ועסק בנושא הזיכרון. על רקע שחור – אולי צבע האבל? – ניתן לראות בצד שמאל למעלה פרח פרג של יום הזיכרון, שנענד באופן מסורתי בבריטניה ב-11 בנובמבר לזכר אנשי צבא שנהרגו בקרב. בתחתית מופיעה שורה של ארבעה סרטי מדליות ממלחמת העולם השנייה. על העטיפה האחורית מופיעה רשימת השירים והקרדיטים, וכן תצלום של חייל עומד בשדה פרגים עם סכין נעוצה בגבו וסליל פילם מתחת לזרועו. נטען כי זה היה ביטוי לתחושתו של ווטרס כלפי במאי הסרט "החומה", אלן פארקר, שלטענתו נטל ממנו את השליטה האמנותית. החלק הפנימי של העטיפה הנפתחת כולל שלושה תצלומים נוספים: יד המחזיקה שלושה פרגים כשברקע חייל בשדה; במרכז, מסיכת רתך שעליה מוטבע דגל האימפריה של יפן; ומימין, פיצוץ גרעיני כפי שנראה מתוך מכונית עם פרגים מול השמשה הקדמית. הכל ברור.

ניק מייסון כתב בספרו האוטוביוגרפי: "רוג'ר ווטרס הכריז עוד לפני ההקלטות שלא אקבל תמלוגים או קרדיט על היצירה, כי כל תפקידי הוא לתופף. הוא עשה זאת באגרסיביות שגרמה לי לחוש שמולי עומד מגלומן, במיוחד כשלא היוויתי עליו כל איום. מצאתי בכך נחמה מסוימת – לפחות לא אצטרך לבלות זמן מיותר באולפן. דייויד גילמור סבל כמוני, אם לא יותר. רוג'ר התעלם בכוונה מכל הצעה שלו, וזו כנראה הסיבה שהביא את מייקל קיימן כמנהל מוזיקלי במקומו. נראה היה שרוג'ר פשוט 'הקפיא' את דייויד. בסיום ההקלטות היה ברור מי מנהל את העניינים. תמיד היה לנו חוק שמי שכותב את השיר מחליט לגביו, ומכיוון שרוג'ר ניכס לעצמו את כל הקרדיט – הוא גם החליט לבדו. היה לנו ברור שזה אלבום סולו, אך חברת התקליטים עמדה על כך שייצא תחת שם הלהקה. אני מודה שלא נהגתי כשורה כשחשבתי שאם לא אתנגד, הבעיה תיעלם. התוצאה הייתה חוסר יכולת לתפקד כלהקה".

על הבחירה במסלול של ווטרס הוסיף מייסון: "ייתכן שדייויד חש אז חסר יצירתיות וחשש לאבד את רוג'ר כמנוע המוזיקלי של הלהקה. אולי פחדנו שהוא יפטר אותנו בברוטליות, כפי שעשה לריק רייט. קשה להודות בכך, אך הנטייה לצייר את רוג'ר כנבל המוחלט של הסיפור, על אף הפיתוי שבדבר, כנראה אינה מדויקת לגמרי". ווטרס סיפק באותו זמן זווית מפתיעה מצדו, כשנשאל על התקשורת בין חברי הלהקה: "לא כל כך טוב כרגע. עם האלבום הזה, לאף אחד מאיתנו אין רעיון ברור מה זה, באמת. אני יושב כאן, ומקווה שזה יפגע בי פתאום בהבזק מסנוור. פתאום אשרבט שניים או שלושה עמודים של רגשות, שפתאום יקשרו את הכל יחד, ויהפכו את הכל ליצירה קוהרנטית יותר ממה שהיא כרגע. אבל זה עדיין לא קרה".

התקליט זכה למעמד של אלבום זהב באנגליה תוך חודש, וחודשיים לאחר מכן הגיע למעמד פלטינה בארה"ב. אבל ברמה הבינלאומית, האלבום הזה נותר בזמנו המוצר עם המכירות הנמוכות ביותר של פינק פלויד מאז MEDDLE ב-1971. ואם תשאלו אותי – זה תקליט ענק. חוויה מיוחדת מאוד להאזנה. ואוסיף גם שלטעמי, זה הדבר הענק האחרון שרוג'ר ווטרס עשה מבחינה מוזיקלית מוקלטת (ותסלחו לי אוהבי ה-HITCH HIKING או RADIO KAOS או AMUSED TO DEATH). ונקודה למחשבה: ווטרס שר בציניות: "ברז'נייב כבש את אפגניסטן ובגין כבש את ביירות / גאלטיירי כבש את סמל האיחוד...". אבל מה קרה לפני כן? ווטרס לקח-כבש-חטף בכוח משאר חברי פינק פלויד את להקתם. נו - אז לפני שאתה מאשים אחרים, קודם כל תסתכל על עצמך...

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459