top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-21 בנובמבר בעולם הרוק

עודכן: 3 בדצמ׳ 2023




כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-21 בנובמבר (21.11) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "אני זוכר להקות אחרות שאמרו, 'אה, אנחנו יכולים לנגן את האולין וולף, אבל אנחנו לא יכולים לשנגן את בו דידלי'. או, 'אנחנו יכולים לשחק את מאדי ווטרס, אבל אנחנו לא יכולים לנגן את ג'ימי ריד'. אז אמרנו, 'ובכן, אנחנו אוהבים רוק'נ'רול בדיוק כמו שאנחנו אוהבים רית'ם אנד בלוז, אז למרות שאנחנו קוראים לעצמנו להקת רית'ם אנד בלוז, נעשה הכל מאלביס פרסלי, באדי הולי וריצ'י ולנס'. קית' ואני התעסקנו יותר ברוק'נ'רול מאשר, נניח, בריאן ג'ונס, שאהב במיוחד את אלמור ג'יימס. בריאן למד לנגן בסגנון הזה. אני לא אומר שלא אהבנו את הסגנון הזה, אבל אני לא חושב שהיינו מבצעים את זה אם לא היה את בריאן. בהתחלה, לפני שעשינו תקליט, לפני שחתמנו ​​על עסקה, לפני שהיו לנו חוזים עם ההנהלה, לא היה לי מושג על תדמית בכלל. זה לא עבר לי בראש. אולי זה עלה במוחו של בריאן, אבל אף אחד לא העלה את זה מעולם. הפעם הראשונה שבה אני זוכר שדיברתי על כל דבר שיכול להיות קשור מרחוק לתדמית הייתה כאשר לבשתי סוג של בגד, באחד מהמועדונים האלו, ובריאן או קית' אמרו שזה נשי מדי. לא הבנתי למה אני לא יכולה להיות נשי, או להיות מה שאני רוצה, אבל לא באמת חשבתי על זה. אבל אני חושב שקית' ובריאן חשבו על זה. זה פשוט היה משהו שלא דיברנו עליו. תראו מה קרה לבריאן. ברור שהלחץ הגיע אליו. הוא לא אהב את זה, לא יכול היה לחיות עם זה, וזה פשוט נעשה עצוב מאוד. אני חושב שבסופו של דבר גם קית' סבל ככה. כמובן שגם אני לא הצלחתי להתרחק מזה. אני מניח שזה קשור למה שההצלחה עושה לך. כל להקה עשתה דברים שערורייתיים בסיבובי הופעות, אבל תמיד היינו מיוחדים. עשינו דברים מטופשים, אבל עשינו גם דברים טובים, כמו ללכת לבתי חולים ולבקר ילדים חולים. זה לא מה שהתכוונתי לעשות. אבל הנה אתה שם" (מיק ג'אגר)


ב-22 בנובמבר בשנת 1988 יצא אלבום כפול בהופעה של פינק פלויד ושמו DELICATE SOUND OF THUNDER. אכן, רבים מצאו את צליל הרעם הזה עדין מדי.


למרות שדיוויד גילמור הצהיר אז שהאלבום לא מכיל דיבוב יתר באולפן, טכנאי האולפן שעבד על המוצר הסגיר אחרת באומרו שגילמור הוסיף גיטרות באולפן וריק רייט תיקן את שירתו. אחרי הכל, פינק פלויד הייתה חייבת לספק לקהל את הצליל המושלם.


כתעלול פרסומי ראוותני, דייויד גילמור וניק מייסון הוזמנו למוסקבה כדי להשתתף בשיגור חללית סויוז TM-7. האסטרונאוטים לקחו איתם לטיסה בתחנת החלל הרוסית קסטה של האלבום החדש, מה שהפך אותו לאלבום הרוק הראשון אי פעם שנוגן בחלל.


הרולינג סטון העניק לאלבום שני כוכבים בלבד בביקורתו: "הסט הזה מתעד את סיבוב ההופעות העולמי המצליח ביותר של פינק פלויד בשנים 1988-1987. למרות שזה היה בלתי נמנע, הוצאת תקליט חי זה עדיין קצת מוזרה, מכיוון שהקונצרטים של פינק פלויד הפכו למרגשים מוסיקלית בערך כמו ביקור אצל רופא השיניים - ההופעה היא העניין, והאלבום הזה הוא המקבילה הקולית לחוברת שנלווית להופעה.


לתקליט הקודם של פינק פלויד, A MEOMENTARY LAPSE OF REASON, היה צלצול ניו אייג'י חשוד, וגם זה, תקליט חי, נוטה לדעוך ברקע. בעוד שהלהקה נהגה להתאים את האפקטים המיוחדים שלה לגיחות מוסיקליות ארוכות ללב השמש, היא מתנהלת כעת על חלקלקות פנויה. ברוכים הבאים למקפלויד. (המשפט האחרון הוא עקיצה על הפיכתה של פינק פלויד לתעשייה כמקדונלדס – נ.ר)


הלהקה עושה מאמצים רבים לשחזר את גרסאות האולפן של הקלאסיקות שלה, למרות עזיבתו של רוג'ר ווטרס. אבל אפילו כמה מהשירים היותר רגשיים מובאים על ידי קבוצת מוסיקאים שכנראה פשוט באים לעבוד; ואף אחד מהסולואים של הגיטריסט הראשי, דייב גילמור, לא עולה באש.


לא מוזכר בעטיפה היכן הוקלטו השירים (זה הוקלט בניו יורק – נ.ר), אם כי אין בכך כל הבדל; בסיבוב ההופעות הזה, הופעה אחת כנראה הייתה די דומה לשנייה. פינק פלויד חוגגת ומרוויחה מתפארות העבר שלה, ומנגנת את כל הלהיטים שלה לילדים שהלוואי שהיו בסביבה כשהאלבום 'אומהגומה' יצא לאור".


ב-21 בנובמבר בשנת 1980 יצא האלבום GAUCHO של הצמד סטילי דן. היה זה האלבום האחרון לפני שהשניים הקפיאו את פעילותם המשותפת למשך כמה שנים.


מגוון נסיבות, רובן מצערות, גרמו לאלבום הזה להיות הכי ארוך מבחינת זמן הכנה, הכי יקר ובוודאי הכי קשה להשלים. בראש ובראשונה, וולטר בקר ודונלד פייגן היו תחת לחץ עצום להתעלות על ההצלחה של AJA. מספר גורמים הכבידו עליהם להגשמת המטרה. שניהם עברו משברים אישיים; היו טרדות משפטיות מתמשכות עם חברת התקליטים הקודמת שלהם; והכי מטריד מכולם, היה אובדן מוחלט של אחד השירים הטובים ביותר לתקליט החדש. בסוף, לאחר שעבדו באופן קבוע, במשך חמישה ימים בשבוע, במשך קצת פחות משנתיים, גאוצ'ו הושלם - אבל המחיר שהשניים שילמו היה סוף השותפות שלהם.


פייגן: "היינו משקיעים הרבה עבודה רק כדי לגלות שבסופו של דבר משהו לא עומד להצליח, בעוד שבעבר יכולנו לגלות זאת ישר על ההתחלה". שנים מאוחר יותר, הזיכרונות הנוראים של פייגן מהתקליט עדיין נשארו. "הכתיבה הייתה קשה, ההקלטה הייתה קשה, זה היה כמו לעקור שיניים", הוא אמר ב-1993. "האלבום הזה הוא כמעט מסמך של ייאוש. נגמר לנו הקיטור בכל הנוגע לאנרגיה הצעירה שלנו ולא התבגרנו מספיק להתמודד עם זה. עשינו יותר שימוש בהעלאת כלי נגינה ושירות מאשר בעבר. כמה מהניסויים שלנו עם מנגינות הפכו ליותר מאשר ניסויים - חשבנו שהם הפכו ליותר מניסויים - חשבנו שיש לנו תקליט מוכן כבר הרבה זמן. לא הבנו שלא. אז היינו צריכים להתחיל מאפס".



בקר ופייגן תמיד חיפשו נגנים חדשים ומרגשים לשלב בצליל של סטילי דן. כתוצאה מכך הם היו לעתים קרובות בודקים המלצות על הגיטריסט הזה או את המתופף ההוא. אבל הם היו צריכים יותר מסתם מחמאות של חברים לפני שהם יכלו לשקול להשתמש במוסיקאי באחד מהשירים שלהם. "אנשים יגידו שהוא נגן נהדר", אמר בקר, "אבל בדרך כלל הם לא תיאוריים מספיק על מה שהוא עושה, לא מספיק כדי לתת לנו מושג לגביו - מה מתאים או איך להשתמש בו". השניים התכוונו לחלוטין לחזור עם האלבום הזה לשירים קצרים יותר, כמו בתקליטי העבר. אבל הדברים לא יצאו כמתוכנן.


רוב נגני האולפן הרגילים הכירו את השיטות של השניים לעבודה וידעו להתמודד עם הלחץ. אבל במהלך הסשנים של גאוצ'ו, סטילי דן השתמש במיומנויות של הגיטריסט (והזמר והמלחין הראשי) של דייר סטרייטס, מארק נופפלר. השניים התרשמו ממנו מאד כששמעו את תקליט הבכורה של להקתו. הוא נתבקש לנגן סולו בשיר TIME OUT OF MIND. אבל הוא לא קרא תווים ונאלץ לבקש מבקר ופייגן קלטת של השיר שיוכל לקחת חזרה למלון שלו ולעבוד עליו. זה היה הסשן האולפני הראשון שלו מחוץ להקלטה עם הלהקה שלו, והנה הוא בניו יורק עם אחת ההפקות התובעניות ביותר בסביבה.



בקר נתן לנופפלר עותק של השיר, אך לא הבהיר אילו קטעים בשיר הם רצו שהוא ינגן - והוא לא הכיר את כל האקורדים. "כשהוא נכנס ראינו שהוא מודאג", אמר בקר. בסוף, כשנופפלר נשאל על הסשן, הוא לא היה מסוגל להסוות את אכזבתו. זו הייתה, הוא אמר, חוויה מוזרה – "כמו לקפוץ לתוך בריכת שחייה עם משקולות עופרת קשורות למגפיים שלך". הוא לא היה רגיל להתנהגות הניו-יורקית האולפנית בה דנו במאמציו - באופן מחמיא או לא - ממש מולו. טכנאי ההקלטה ניגש אליו בסוף הסשן ואמר, "בנאדם, עשית את זה נהדר. ראיתי מוסיקאים זוחלים מכאן אחרי הסשנים שלהם". בסופו של דבר, בקושי שומעים את נגינתו בתקליט.



חג המולד של 1979 היה זמן עגום מאוד עבור בקר ופייגן, אבל מסיבות שונות. הם עבדו על שיר בשם THE SECOND ARRANGEMENT, שהיה הראשון לאלבום. זה היה חלום להקליט אותו, כך הם חשבו אז. ערב אחד, פייגן ביקש להביא טכנאי הקלטה לאולפן שיכין לו את השיר להאזנה כשיחזרו בפעם הבאה לאולפן.


למרבה הצער, בתהליך של ביצוע משימה זו, הטכנאי מחק בטעות לחלוטין את כל 24 הערוצים ביתר ממחצית השיר. הטכנאי נמצא באולפן כשהוא שטוף דמעות. שבועות רבים ואלפי דולרים נמחקו בלחיצת כפתור רשלנית. פייגן שמע את זה, לא הוציא מילה ופשוט הסתובב ויצא מהאולפן. הוא היה בהלם. למרות שבקר ופייגן ניסו להקליט מחדש את השיר, הם לא הצליחו לשחזר את הספונטניות של המקור. הם היו מדוכאים מדי על האובדן ונאלצו לגנוז את השיר.


שנים רבות לאחר מכן צצה לפתע הקלטה עם השיר האבוד. טכנאי הקלטה באולפן, רוג'ר ניקולס, ערך מערוצי ההקלטה מיקס זמני, לפני שאלו נמחקו בטעות באולפן, שמר בקסטה בביתו ושכח ממנה מאז למשך שנים. לאחר שמת, בנותיו מצאו את הקסטה בין חפציו, פירסמו ברשת שיש להן את זה ונדהמו מכמות התגובות של המעריצים, שכתבו להן שהן מצאו את הגביע הקדוש של סטילי דן.


במהלך ההקלטה של גאוצ'ו, האווירה באולפן לא הייתה נוחה. וולטר בקר נאבק בבעיית הסמים שלו וגם פייגן היה מדוכא ועצבני בגלל האיטיות בסשנים. הבעיות של בקר הובילו לאי דייקנות ולפעמים הוא אפילו לא הגיע להקלטות בכלל. פייגן לא היה מוכן לסבול את הרשלנות של בן זוגו. מאוחר יותר פייגן ניסח זאת בעדינות ככל שיכל מבלי להעליב את בקר. "מוסיקה לא הייתה האהבה הראשונה שלו בשלב הזה, אני חושב. הוא היה די זינק לעבר הרס". לא רק שהוא מצא את בקר קשה לעבוד איתו, הוא לא ידע איך להתחיל לטפל במצב והחליט שעדיף לו לא להתערב בכלל. בתקווה שבקר ימצא בסופו של דבר דרך לפתור את הבעיות שלו.

בינואר 1980, וולטר בקר היה הרוס כאשר קארן סטנלי, חברתו מזה שנים רבות, מתה מסמים בדירתם המשותפת. היא הייתה בת 31. שנה לאחר מכן, אמה, עורכת דין מבוורלי הילס, הכתה את בקר עם תביעה בסך 17 מיליון דולר בטענה שהוא גרם למותה בכך שהציג בפניה הרואין, קוקאין, ועודד אותה לחיות איתו כך. חבריו הקרובים של בקר התמודדו עם מידע שלא התפרסם בעבר - שהוא שילם למספר רב של בתי חולים יקרים מאוד לסייע לה לנצח את התלות שלה, ונכנס להתבודדות לאחר מותה. צערו של בקר הפך לכעס והוא הגיש תביעה נגדית באגרסיביות. המקרה הסתיים מחוץ לבית המשפט לטובת בקר, אבל הצרות שלו המשיכו גם לזמן מה אחר כך.


פייגן: "אפשר גם לייחס את זה לעובדה שעברנו תקופה די יבשה מבחינה יצירתית. כתבנו שירים, אבל לקח לנו זמן להשיג מספיק שירים שעמדו בסטנדרטים שלנו. נכנסנו לאולפן לפני שהיה לנו מבחר שירים שעמדו בסטנדרטים שלנו ועוד כמה רעיונות מוטעים". כשהוא נשאל בעניין השינוי הסגנוני באלבום זה לפסנתר חשמלי וסינטיסייזרים מהצליל הפסנתר האקוסטי של AJA, פייגן טען שזה פשוט מקרי. "חלק מזה היה רק עניין של פרקטיות. באולפנים שעבדנו בהם לא היו פסנתרים אקוסטיים עם צליל טוב במיוחד. בשלב מסוים שכרנו םסנתר כנף סטיינווי וקיבלנו לימון". כשהגיע שלב המיקסים לתקליט, בקר עבר תאונת דרכים ואולץ לשבת בכסא גלגלים. הכאב האדיר שחווה לא איפשר לו לשהות זמן רב באולפן למשימה. התהליך התעכב.


כשהתקליט יצא בסוף, הוא נמכר בדולר יותר ממחיר תקליט פופ רגיל והדבר הכעיס רבים. גם בקר ופייגן רתחו מהחלטה זו של חברת התקליטים. פייגן: " התחננו בפני חברת MCA לא למכור את האלבום ב-9.98 דולר, אבל עמדתם הייתה, 'אנחנו מתמחרים את התקליט, אין לכם מה לומר על זה או שנגנוז את זה. אני ממש מתחרט, כי חטפנו הרבה רוע על זה. אני יודע שהקהל שלנו האשים אותנו בכך שאנחנו קמצנים כשלמעשה, עשינו כמיטב יכולתנו כדי למנוע זאת". בקר: " אני חושב שהם המאפיה. אני באמת לא אוהב אותם. ביקשנו מהם להוריד את המחיר אבל לא הייתה לנו חשיבות". חברת התקליטים הסבירה, להגנתה, שעלות הכנת התקליט הזה הייתה הרבה מעל התעריף המקורי.



ברולינג סטון נכתב בביקורת על אלבום זה בזמנו: "הדבר שאתה מתחיל לשים לב אליו, בהאזנה לשירים של סטילי דן, הוא שאף אחד לא עונה לאף אחד. למרות כל הדיבורים - והאלבום האחרון שלהם, גאוצ'ו, פטפטני וכפייתי כמו שעת ארוחת הערב של הנידונים למוות - אין שיחה. מי שכל הזמן שואל, 'מי זה הגאוצ'ו הזה, אמיגו', יכול באותה מידה לדבר אל הקיר.


תמיד הייתה בעיה עם סטילי דן להבין מי אירוני לגבי מי: הציניות של וולטר בקר ודונלד פייגן מתפוצצת ללא הבחנה. בעבר, הסקסופון היה נותן לך רמז., אבל כלי הנשיפה של גאוצ'ו רק מלקקים את המנגינה. בכל פעם שמשהו מספק ולכאורה ספונטני אכן חומק החוצה - אתה מחכה כמעט לנצח עד שזה יחזור על עצמו. לאחר שנים של תרדמה באולפן, המטמורפוזה שהחלה ב- THE ROYAL SCAM הושלמה. סטילי דן שיכללו את האסתטיקה של ההקנטה. הצליל שלהם חלקלק כמו האירוניה שלהם. האם אלה חצוצרות המלאכים לקראת סוף ניגון? האם הגאוצ'ו המרוכך הזה יכול להיות המשיח החדש? על גאוצ'ו, גם המנגינות הן שאלות - ארוכות-רוח, חטטניות, לא פתורות.


יש אנשים שיגידו לך שזה לא מספיק. שסטילי דן נקלעה לכשל החיקוי הנורא, ועשתה תקליט שומם כמו הפרנואידים השקועים בעצמם. אבל אני לא חושב כך. למרות כל ההשתלחות הלגלגנית שלהם על השטחיים, הם מתענגים על החושניות בשמות ובמשטחים. ומכיוון שהדיוק הוא חוד החנית של הסאטירה הזו, זה גם הופך את השירים שלהם למצחיקים יותר ממה שהדמויות שלהם מבינות".



פסנתרן הג'אז, קית' ג'ארט, תבע את פייגן ובקר על הפרת זכויות יוצרים. שיר הנושא של האלבום דמה מדי לשיר LONG AS YOU KNOW YOU'RE LIVING YOURS מאלבומו של ג'ארט, BELONGING, שיצא ב-1974. זה החל בראיון למגזין MUSICIAN, כשבקר ופייגן נשאלו על הדמיון בין שני קטעי המוסיקה, בקר השיב שהוא אוהב את ג'ארט, בעוד פייגן אמר שהם הושפעו ממנו. לאחר פרסום הערותיהם, ג'ארט תבע, והשניים חויבו על פי חוק להוסיף את שמו לקרדיטים ולספק לו תמלוגים.



ב-21 בנובמבר בשנת 1960 סולק ג'ורג' האריסון, הגיטריסט המוביל של הביטלס, על ידי שוטרים גרמניים מהמבורג בחזרה לליברפול.


הביטלס, שהיו אז בסיבוב הופעות בהמבורג, נדהמו לגלות שברונו קושמידר, בעל המועדון הגרמני "קייזרקלר" בו הופיעו, הוא שגרם לסילוק על ידי דיווח לרשויות על גילו הצעיר מדי של ג'ורג', שהיה קטין ולפי החוק לא הורשה להישאר במועדונים משעה חצות ואילך. הסיבה של קושמידר להלשנה הייתה שהביטלס הפרו את החוזה הבלעדי מולו והלכו להופיע גם באולמות של אחרים, שניצבו ברדיוס קרוב מזה שהוסכם. האריסון נאלץ לבלות לילה שלם עם ג'ון לנון על מנת ללמדו את תפקידי הגיטרה שהוא מנגן בהופעות.


האריסון: "הייתי צריך לחזור הביתה וזה היה בדיוק בזמן קריטי ללהקה, כי הוצע לנו לעבוד במועדון אחר בהמשך הדרך, טופ טן, שהיה מועדון מגניב בהרבה מהקייזרקלר. בשעות בהן לא עבדנו אצל קושמידר נהגנו ללכת לראות את טוני שרידן בטופ טן. הייתה אווירה ממש טובה במועדון ההוא. הייתה בו מערכת סאונד נהדרת וטובה בהרבה מזו של קושמידר. היינו ממש להוטים ללכת לשם - ובדיוק באותה נקודה באו השוטרים והדיחו אותי מחוץ לעיר. אז גורשתי הביתה ושאר הביטלס עברו למועדון הנהדר הזה.


זו הייתה נסיעה ארוכה לבד ברכבת להולנד. משם הייתי צריך לעלות על ספינה שיצאה בשעת היום ונראה שזה לקח כנצח. לא היה לי הרבה כסף והתפללתי שיהיה לי מספיק לתחנת רחוב ליברפול ואז במונית ליוסטון. משם עליתי על רכבת לליברפול. היה לי מגבר שקניתי בהמבורג ומזוודה מחורבנת וחפצים בקופסאות, שקיות נייר עם הבגדים שלי, וגיטרה. היו לי יותר מדי דברים לסחוב ועמדתי במסדרון הרכבת עם חפצי מסביב, והרבה חיילים ברכבת עמדו מסביבי שיכורים. לבסוף הגעתי לליברפול ולקחתי מונית הביתה. הגעתי הביתה ללא פרוטה".


על הדרך; ב-21 בנובמבר בשנת 2003 נמכרה הגיטרה האקוסטית עליה למד ג'ורג' האריסון לנגן, במכירה פומבית בלונדון תמורת 276,000 פאונד. המחיר המקורי של הגיטרה: שלושה ליש"ט וחצי.


ב-21 בנובמבר בשנת 1995 מת פיטר גרנט, מי שהיה מנהלה חסר הפשרות של להקת לד זפלין. בן 60 במותו מהתקף לב.


לפני שפיטר גראנט נעשה פעיל בתעשיית המוסיקה הבריטית בסוף שנות ה-50, הוא היה מתאבק מקצועי. מבנה הגוף המפחיד שלו עזר לו מאד בהתנהלויות עבור להקתו המצליחה. הוא היה ערמומי וידע לנהל משא ומתן כשידו על העליונה. הוא ניהל את לד זפלין מסוף שנות ה-60 ועד שהלהקה התפרקה, בעקבות מותו של המתופף ג'ון בונהאם, בתחילת שנות ה-80.


״אני זוכר הכל מההופעה הראשונה של לד זפלין בקופנהאגן. אז עוד קראנו לזה 'ציפורי החצר החדשים'. זה היה כל כך מלהיב לראות את בונזו מתופף לראשונה על במה כך. עדיין לא חשבתי על הרביעיה הזו כדבר שימכור המון תקליטים. פשוט התלהבתי ממה שראיתי מולי. אבל חשתי שזו הלהקה הטובה ביותר שראיתי עד כה. בפעם הראשונה שהגענו לארה"ב, בשנת 1969, חשנו שאנשים שם נדהמים מאיתנו. היה לי קשה לארגן שם הופעות ללהקה כי מנהלי להקות אחרות לא הסכימו שנחמם אותן, מחשש שנגנוב את ההצגה.


אני זוכר שחיממנו בפילמור איסט את איירון באטרפליי, שהיו מאד גדולים אז. אז עשיתי מעשה וניגשתי לבעל המקום, ביל גרהאם, וביקשתי ממנו לשים את זפלין אחריהם. איירון באטרפליי הופיעו וחשבו כי אין סיכוי למישהו להצליח אחריהם. ואז עלינו ופשוט הרגנו אותם. המנהל שלהם לא הסכים שנופיע לצדם שוב. בתחילה ג'ימי ניגן בגיטרת פנדר שאריק קלפטון נתן לו. אבל בסאן פרנסיסקו הוא החליט לנסות את הלס פול - ובום!


לאנגליה חזרנו עם חוזה הקלטות מול חברת 'אטלנטיק', כשבכיסי 200,000 דולר שניתנו לנו כמקדמה. זה היה הסכום הגבוה ביותר שניתן ללהקה חדשה. אנשי החברה אפילו לא באו לראות אותנו בהופעה לפני חתימת החוזה. כנראה שההתלהבות שלי עזרה. אבל היה דבר שכמעט גרם לביטול החתימה, כי אני הצבתי תנאי בחוזה והוא שחברת אטלנטיק לא תקבל מאיתנו תקליטי פסקולים. חתמנו על החוזה כשלאטלנטיק לא הייתה שום זכות על פסקול זה או אחר שנעשה. אבל כשבשנת 1976 באנו לצאת עם התקליט של הסרט THE SONG REMAINS THE SAME, בחברה שמחו ובאו אלינו בטענה כי זה אלבום בהופעה ולא פסקול של סרט. הם התעקשו שם והפניתי אותם לעמוד 38 או 39 בחוזה ההוא משנת 1968. הם לא אהבו את זה.


הגדולה שלי אז כמנהל הייתה האפשרות שלי לומר בתקיפות את המילה 'לא'. לדוגמה, באו אלינו בהצעה שנעשה תכנית טלוויזיה לוויינית בהופעה לכבוד תחילת שנת 1970. המטרה שלהם הייתה לצלם את הלהקה במערב גרמניה. אני הראיתי חוסר חשק והם קפצו מיד מחצי מיליון דולר למיליון. אבל אז גיליתי שסאונד בשידור לווייני מושפע מסופות ושאר ענייני מזג אוויר והחלטתי לסרב. הם חשבו שאני מטורף להפסיד סכום שכזה, אבל אני לא הייתי רק בענייני כסף. אז החלטתי שהלהקה לא תעשה יותר תכניות טלוויזיה וגם לא נוציא תקליטונים. גם הייתה לי בעיה עם האנשים שהקליטו הופעות שלנו והפכו אותן לבוטלגים. בשנת 1970 תפסתי מישהו כזה מתחת לבמה עם מכשיר הקלטה, בפסטיבל באת' בו הופענו. אז תפסתי אותו ובעטתי בו כמו שצריך. ואז לקחתי את מכשירי ההקלטה שלו, שפכתי עליהם חול וניתצתי עם גרזן שהיה שם.


בהמשך כיניתי את חברת התקליטים שהקמתי עם זפלין (SWAN SONG) כטעות. זה היה כי לא יכולתי להיות גם מנהל להקה וגם מנהל חברת תקליטים. החתמתי שם את באד קומפאני אבל ויתרתי על להקת קווין, שביקשה שאנהל אותה. היו לי כמה פגישות איתם אבל בסוף הודעתי להם שאין לי זמן לזה. אהבתי מאד את קווין אבל חשתי שאם אנהל אותם, מישהו יסבול בגלל המחסור בזמן שלי כלפיו. זה לא היה תמיד קל לנהל את זפלין, סיבובי ההופעות תמיד היו צריכים לבוא בזמנים נוחים, שאינם מתנגשים בחופשות הילדים של חברי הלהקה. כשרק התחלנו, קיבצתי אותם והודעתי להם שהם חייבים לטוס להופיע בארה"ב בחג המולד. הם נדהמו והתבאסו. ואני הוספתי לכך מכה נוספת כשהודעתי שאני לא בא.


זה דבר שהתחרטתי עליו המון מאז ולכן לא נטשתי אותם יותר. ברור שחיינו חיי מותרות פראיים. אבל כמו שבונזו אמר: 'אי אפשר לסיים מופע וללכת לשתות שוקו חם בחדר המלון, תוך בהייה בטלוויזיה'. מעולם לא התערבתי להם במוזיקה. לא הערתי להם דבר על היצירה. זה היה השטח שלהם לגמרי. בשנת 1974 הייתה הפעם היחידה שאני זוכר שהלהקה כמעט התפרקה, כשג'ון פול ג'ונס ניגש אליי ובישר לי שהוא עוזב כדי לנגן אורגן בכנסיה. הרגעתי אותו ואמרתי לו לחשוב על זה היטב".



ב-21 בנובמבר בשנת 1955 נמכר החוזה של אלביס פרסלי עם חברת התקליטים SUN לחברת התקליטים RCA. היה זה צעד משמעותי מאד עבורו.


בשנת 1955 הסכים פרסלי לקבל את קולונל טום פארקר כיועץ וזה תיכנן מיד את עזיבת הזמר את חברת התקליטים SUN. "זה קשה מאוד לעניין אמרגנים מחוץ למעגל השיווקי הקטן של החברה הזו", אמר פארקר לבוב ניל, מנהל הזמר. פארקר ביקש מניל לאתר לו היכן נמכרים תקליטוניו של אלביס. באפריל 1955 חזר ניל לפארקר כשתשובה ברורה בעניין לא נמצאת בפיו. חודש לאחר מכן החל פארקר להגיד לסובביו כי אינו מרוצה מצורת הניהול של ניל, כשהוא דוחק בו לשווק כהלכה את הזמר הצעיר כדי שיהיה אפשר להכניסו לשוק ההופעות היוקרתי של לאס וגאס.


ב-17 ביוני נפגשו פארקר וניל והגיעו להסכמה שפארקר כה ייחל לה; החל מה-24 ביולי 1955 יועברו כל זכויות קביעת ההופעות לפארקר וגם הוא יוכל להוציא את פרסלי מחברת SUN לחברת תקליטים גדולה יותר. פרסלי לא רצה לעזוב את חברת SUN והייתה זו משימה שניל ידע שיהיה קשה לפארקר לבצעה. פארקר, מצדו, כבר החל להניע את מנועיו ולדרוש שלא יהיה מעתה שום פרסום של חברת SUN שצמוד לפרסלי. "גם כך החברה הזו לא עושה כלום עבורנו", הוא אמר בלגלוג נחרץ לסובביו.


פארקר לא ויתר וסידר לפרסלי חתימה על חוזה עם חברת RCA. היה זה ב-21 בנובמבר 1955 כשנציגים בכירים מחברת RCA הגיעו למשרד חברת SUN ושם נפגשו עם פרסלי, פארקר ועורכי דין. מטרת הפגישה הייתה מכירת חוזהו של פרסלי מ- SUN לחברה החדשה. גם אמו של פרסלי נכחה שם והביטה בגאווה בבנה. פארקר לקח אז 25 אחוזים מסכום הכסף (35,000 דולרים) שניתן לפרסלי בעסקה. אלביס קיבל גם קאדילק נוצצת.


יום למחרת קיבל פארקר הודעה מפרסלי: "קולונל היקר. מילים לא יכולות לתאר כמה אני מעריך את מה שעשית עבורי. אני יודע שאתה הטוב ביותר. תאמין לי כשאני אומר שאשאר איתך לנצח ואעשה כל דבר כדי שתאמין בי. המון תודה ואני אוהב אותך כמו שבן אוהב את אביו". פארקר ידע שהשיג את התרנגולת הטובה ביותר בעולם - זו שלא רק תטיל ביצי זהב אלא גם תלבש חליפת זהב.


למרות שלא הופיע מחוץ לארה"ב בזמנו, שמו פרץ גבולות. אלביס סיפר שהסיבה הייתה נעוצה בפחד לטוס. הקולונל, מצדו, הסביר שאין כסף טוב בהופעות בחו"ל. סיבה נוספת שנטענה הייתה שהקולונל פחד שכמהגר הולנדי בלתי חוקי, הוא לא יוכל לחזור לארה"ב אם יטוס עם אלביס מחוצה לה. הדבר דווקא עזר לאלביס להישאר דמות מיסתורית שאי אפשר לגעת בה. סוג של אליל מוזהב. הקולונל דאג כל הזמן להעלות את המחיר של המותג החדש וכשאמרגן מבירמינגהם הדרומית (בארה"ב) ביקש מהקולונל לסגור הופעה אחת תמורת 100,000 דולרים, ענה הקולונל בשאט נפש: "זה כסף נחמד לי ולצוות שלי, אבל מה עם הנער המסכן שלי, אלביס?".


ב-21 בנובמבר בשנת 1983 יצא מיני-אלבום הופעה ללהקת U2 ושמו UNDER A BLOOD RED SKY.


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על זה: "כוחה המלהיב של הלהקה האירית הזו אינו מופגן בצורה חיה יותר מאשר בהופעה, והמיני-אלבום הזה בן שמונה שירים, שנלקח מסיבוב ההופעות האחרון שלה, מסביר מדוע אנשים כינו את U2 הלהקה החיה הטובה ביותר של 1983. המפיק ג'ימי איובין והטכנאי הראשי שלו , שלי יאקוס, הפחיתו את צליל הגיטרה והתופים המעוות של חבר המנהלים הקודם של הלהקה, סטיב ליליווייט, מבלי לוותר על אנרגיית הרוק'נ'רול הצרופה וההתקפות החותכות שכבר הפכו את U2 לפופולרית.


הגישה של איובין חושפת את הנשק הסודי של U2: הנגינה הרב-תכליתית והאלסטית של הבסיסט אדם קלייטון. החלק התחתון היציב של קלייטון יוצר את המרחב עבור היללות המסנוורות של הגיטריסט THE EDGE לאורך התקליט. השיר GLORIA, שבגרסת האולפן שלו שקע מתחת למשקל האדיקות המוגזמת שלו, הופך כאן לרוקר לוהט, בעוד שהקלידים הבודדים שמנגן THE EDGE מביאים לשיר NEW YEAR'S DAY ניחוח שמתעלה על המקור שלו. אבל נקודת השיא היא SUNDAY BLOODY SUNDAY. זה אולי לא שיר של מורדים, כפי שבונו מספר לקהל גרמני מבולבל כנראה, אבל זה למעשה כל השאר: סינתזת יסורים מהורהרת של אמונות דתיות ופוליטיות, מגובה בריף ארינה-רוק מועך עצמות. זה ה'מדרגות לגן עדן' לאנשים חכמים - גם אם הוא נשחק קצת מהר מדי - והוא בועט מתחת לשמים אדומים מדם כמו מעבר לקשת.


בכל זה, בונו הוא האני הבלתי נמנע שלו, בין אם הוא נסחף או סוחף אותנו משם. פעם ראיתי את U2 מנגנת את I WILL FOLLOW שלוש פעמים בסט אחד, ומבססת שיא שכנראה לא יישבר. אז אם אני עדיין יכול ליהנות מהגרסה באלבום הזה, תארו לעצמכם כמה אתם תאהבו אותה".


ב-21 בנובמבר בשנת 1968 נערך "פסטיבל הקצב הישראלי" בשעה 21:30 באולם סינרמה, ת"א.


"הלהקה הראשונה שהופיעה בפסטיבל (אך לא צוינה בכרזת הפרסום) היתה המוסקיטוס, להקה ארמנית, שהגיעה ממזרח ירושלים. לאחר שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, חצתה הלהקה את גבול העיר על מנת להצטרף לפסטיבל. תקוותם של חבריה הייתה להתקבל לזירת הקצב הארצית, אך זו התבדתה במהרה כשהחלו לחוש ביחסי איבה מצד להקות הקצב האחרות. בעלי דיסקוטקים רבים סירבו להזמין את הלהקה אליהם. להקת המוסקיטוס, כמו להקות הפלינט-סטונס והיארניס, שפעלו לצדה במזרח ירושלים, החלה את דרכה בנגינה בגיטרות ספרדיות, מאחר ואי אפשר היה להשיג גיטרות חשמליות. מי שחפץ, במזרח ירושלים, בגיטרה חשמלית - נאלץ להזמינה במיוחד מביירות.


עם סיום מלחמת ששת הימים התוודעו חברי המוסקיטוס ללופז סוואסו, ששמו הלך לפניו כאיש בעל השפעה בתחום הקצב הירושלמי. סוואסו קיבל את המוסקיטוס בחיבוק חם ואף הכיר להם את חברי להקת הקצב פעמוני סוני, שלימדו אותם כיצד לנגן רוק עם גיטרות חשמליות. במהרה הפכה הרגשת השמחה לעצב גדול כשחברי המוסקיטוס הבינו כי אינם מצליחים לזכות בפרס בתחרויות הקצב בהן השתתפו, למעט פסטיבל אחד שנערך זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים, ב׳אדיסון׳ שבירושלים שם זכו במקום השלישי. חבלות רבות נגרמו לרכב ההסעה של הלהקה וגם לצליל ההגברה, בעת שהופיעה על הבמה. הייאוש החל לכרסם. את מקור שמה של להקה זו גילו חבריה באותה שנה למעריב לנוער: ״סיפור שמה של הלהקה מעביר אותנו לינואר 1967. חמישה חודשים לפני המלחמה. היינו אז צופים ונמצאנו אז במחנה צופים ליד יריחו. שלושה מאיתנו...."


ובכן, עד כאן קטע קצרצר מהפרק השלם שחקרתי וכתבתי על האירוע. את הסיפור השלם של הפסטיבל, כולל פרטי מידע סופר נדירים, תמצאו בספרי השני, "רוק ישראלי 1973-1967".


להזמנת הרצאותיי על הרוק הישראלי הישן והטוב, 050-5616459


ב-21 בנובמבר בשנת 1968 ידע ג'ון לנון שיוקו אונו הולכת להפיל את בנם המשותף בהריון לא מוצלח.


לכן דרש להביא לחדר של בית החולים מכשיר הקלטה כדי שיוכל להקליט את פעימות הלב ההולכות ונחלשות של העובר. מאוחר יותר ביום זה התינוק אכן מת ונקבר במקום סודי. ההקלטה הזו הונצחה באלבום האוואנגארדי השני של ג'ון ויוקו שנקרא LIFE WITH THE LIONS. שם הקטע הזה שם הוא BABY'S HEARTBEAT. בתקליט עצמו יש אחרי כן שתי דקות של שקט שנקראות TWO MINUTES SILENCE להמחשת מותו.



ב-21 בנובמבר בשנת 1984 יצא תקליט לפרנק זאפה ושמו FRANCESCO ZAPPA.


זה הוא התקליט הראשון בקטלוג של זאפה, שכל קטעיו מבוצעים בכלי דיגיטלי, שהאמן הזה אימץ לחיקו ושמו סינקלאווייר. כמו כן, התקליט לא מכיל לחנים של זאפה, אלא מאת מלחין איטלקי מהמאה ה-18 ושמו פרנצ'סקו זאפה. לחניו של אותו זאפה איטלקי נכתבו כסונטות להרכב טריו, כשכל סונטה מכילה שני חלקים שהשני בהם הוא מהיר יותר מהראשון. עם זאת, בתקליט של פרנק זאפה מיודענו, לא תמיד נכללות הסונטות במלואן. את העבודה העיקרית בתקליט זה עשה דייויד אוקר, שעבד אז עם זאפה ודאג להציב את המידע במכשיר הסינקלאווייר. אוקר החל לעבוד עם זאפה, בשנת 1977, כששירותיו נשכרו להעתקת תווים. היו מקרים בהם זאפה העסיק במקביל חמישה מעתיקים, שיכינו את התווים שיצר לתזמורות הגדולות.


בזמן צאת התקליט לא היו ידועים תאריך לידתו ומותו של פרנצ'סקו. בהמשך נודע כי הוא נולד בשנת 1717 ומת בינואר 1803. עכשיו בעניין אותו מחשב, שצליליו מעטרים את התקליט הזה. זאפה אהב אותו מ-א-ד. גם אנשים אחרים אוהבים זאת. אני? ובכן, אני לא מתחבר לזה ולא אוהב את זה. זה עניין של טעם שקשה להסבירו במילים. פשוט תקשיבו לזה ותחליטו בעצמכם.


ב-21 בנובמבר בשנת 1969 יצא התקליט החמישי של המודי בלוז ושמו TO OUR CHILDREN'S CHILDREN'S CHILDREN.


קודם כל, הנה לכם חלק מביקורת, שפורסמה בעיתון להיטון, על תקליט זה, שמחירו עמד בארצנו על 18.90 לירות: "לאחר תקופה ארוכה של התעלמות מרצון הציבור, מתעוררים אט אט יצרני התקליטים מתרדמתם ומתחילים להוציא לאור תקליטים טובים שזה זמן רב הביקוש להם גדול. לפני כשנה התחילו להופיע בארץ אלבומי המודי בלוז ועתה הופיע אלבום שמלא כרגיל במוסיקה טובה ומהנה שיכולה לספק בעלי טעמים שונים ומרובים". ביקורת זו ממשיכה ומחרטטת על הלהקה, כשאין שום התייחסות על קונספט התקליט או הגישה המוסיקלית הבאמת מיוחדת של הלהקה. כל שנותר למבקר, חסר הידע המוסיקלי כנראה, לכתוב, בין השאר הוא ש'יחסית לאלבומים קודמים, זה שלפנינו הינו קצבי יותר, דינמי ובעל הרמוניה קולית נפלאה'. עד כאן להיטון.


בסוף 1969 כבר הייתה להקת מודי בלוז במצב של הצלחה מסחררת חובקת עולם. מיליוני אנשים הפכו למעריצים וקנו את אלבומיה בכמויות היסטריות. אך עם ההצלחה הגיע גם תיסכול פנימי של החברים מול חברת DECCA שטיפלה בענייניהם. התיסכול נבע, בין השאר, גם מעייפותם לנוכח הריבים התכופים מול חברת התקליטים לקבלת אישורים לרעיונותיהם בנוגע לעיצוב עטיפות התקליטים - האם העטיפות יהיו בודדות או נפתחות? האם לשים דף עם מילות השירים כתוספת לעטיפה? הלהקה הבינה שהיא רוצה וצריכה חברת תקליטים של עצמה כדי להשיג את החופש היצירתי שהיא שאפה לו. ההשראה לרעיון הזה הגיעה מהלייבל החדש שהביטלס הקימו שנקרא APPLE. אז הלייבל החדש של המודי בלוז נקרא THRESHOLD ובו ניתנה להם האפשרות גם להחתים אמנים אחרים. אחת הלהקות שניסתה להתקבל ללייבל אך ללא הצלחה הייתה קינג קרימזון (זמן קצרצר לפני שחרור אלבום הבכורה שלה בחברת ISLAND).


אחרי משא ומתן לא קל עם הבוס של חברת התקליטים DECCA, קיבלה הלהקה היתר מיוחד להשתמש באולפן הגדול בקומפלקס האולפנים של החברה. התנאים המגבילים באולפן הזה הביאו את החברים להשקיע מכספם ולהכניס לשם ציוד הקלטה חדש שיתאים ליצירתם. הקמת הלייבל הזה הפך במהרה לאבן ריחיים על צוואר המודי כי היה שם משרד שדרש טיפול באופן יום יומי ובנוסף לזה גם היה צורך לתחזק מערכות סאונד ותאורה גדולות להופעות. אם זה לא מספיק, המודי בלוז היו צריכים גם למצוא להקות חדשות לחברה החדשה שלהם. בסוף היום הבינו חברי הלהקה שהם נמצאים במצב לא טוב בו כי הם למעשה יושבים במשרד ונוהגים כבוסים על להקות אחרות ושאר עובדים תחתם. במקום לדבר עם הלהקות החתומות בגובה העיניים - הפכו חברי המודי בלוז לממונים עליהן. ההרגשה הייתה לא נוחה כלל.


בזמן שהאלבום ON THE THRESHOLD OF A DREAM טיפס במצעד האלבומים הבריטי, החלו באמצע מאי 1969 ההקלטות לאלבום החמישי. אחרי שלושה שבועות לקחה הלהקה חופשה קצרה וחזרה לאולפן ביולי. באותו הזמן הייתה נחיתת האדם הראשון על הירח וזה היה אירוע שהשפיע רבות על הקונספט לאלבום הזה. שירים על טיולים ברחבי החלל נמצאים כאן לצד שירים על חיפוש והגשמה נפשית.


קטע הפתיחה, HIGHER AND HIGHER, מתחיל באפקט של מבערי חללית ממריאה. הלהקה אף לקחה בתחילה הקלטות של המראה מנאס"א. אך ההקלטות שהגיעו מגוף החלל נשמעו "חסרות מעוף" ברמקולים של האולפן. לכן הוחלט כי סאונד ההמראה ייווצר על ידי הלהקה עצמה, כך שיישמע אותנטי יותר. השירים שבאים מכאן והלאה בתקליט מחוברים זה לזה ויוצרים הרגשה של יצירה אחת ארוכה. המלוטרון של מייק פינדר מגיע פה לשיאים מבחינת צליל ונגינה עליו. שימו לב לקטע האינסטרומנטלי BEYOND. גם שירו, OUT AND IN, שסוגר את צד א' של האלבום הוא אחד מהיפים לטעמי בכלל.


צד ב' נפתח עם שיר רוקי נפלא של ג'סטין הייווארד בשם GYPSY. והטיול החללי ממשיך בעונג רב עד שיר הסיום, שנקרא WATCHING AND WAITING. עטיפת התקליט המרהיבה עוצבה על ידי פיל טראווארס. הרעיון לעיצוב היה לדמות מצב בו התקליט נמצא מתחת לאבן לאחר שהושאר שם במשך כמה מאות שנים. העטיפה הפנימית מראה את חברי הלהקה כשהם יושבים מסביב למדורה והיווארד מנגן בגיטרה אקוסטית, לדמות את הרגע בו הלהקה נמצאת במקום ראשוני ללא חשמל. כמו האדם הקדמון. הלהקה לא ישבה באמת במדורה אלא בסטודיו לצילום ואש המדורה נוספה באופן גרפי לצילום.



לאלו שמחפשים להשלים את מאגר ההקלטות של הלהקה: השיר EYES OF A CHILD יצא על גבי תקליטון בגרסה שונה לגמרי מזו של התקליט. באופן פלא אותה גרסה לא נכללה בבונוסים בהוצאות דלוקס מאוחרות של התקליט. אם אתם מחפשים את הגירסה הזו בדיסק, זה יצא לפני שנים בהוצאה הולנדית של אוסף תקליטוני הלהקה.


ב-21 בנובמבר בשנת 1980 הצטלמו ג'ון לנון ויוקו אונו בסנטרל פארק לכתבה עליהם ברשת הטלוויזיה ABC.


למחרת הצילום נשאל פול מקרטני, על ידי מנחה הטלוויזיה דן הרטמן (בשידור לווייני) על הריחוק של לנון ממנו. על כך ענה: "אני לא יודע למה זה. אני רק יכול לנחש מדוע זה קורה. אני משתדל להיות שקט עכשיו בעניינים עליו, כי הוא נוהג להתעצבן עליי. זה ממש מוזר. אני לא יודע למה הוא חושב כך. לכן אני מעדיף לשתוק. זו הדרך הטובה ביותר".


לא תאמינו מי התחתנו ב-21 בנובמבר!


בשנת 1982 התחתנה ג'וני מיטשל עם נגן הבס שלה, לארי קליין. ובשנת 1990 התחתן מיק ג'אגר עם הדוגמנית ג'רי הול, אחרי כעשר שנים של זוגיות. החתונה נערכה באי באלי. כשמונה שנים לאחר מכן התמוטטו הנישואים שהתגלו כלא רשמיים, בגלל שהזוג לא נרשם כחוק כזוג נשוי ברשויות. כמו כן הול גילתה אז שלג'אגר יש ילד קטן ולא ממנה. נכון שזה לא הפתיע אתכם?


ב-21 בנובמבר בשנת 1980 הגיעו שוטרי משטרת לוס אנג'לס לביתו של הזמר / מתופף, דון הנלי (מלהקת איגלס) כדי לגלות נערה מתה בת 16 שלקחה מנת יתר.


הנלי נעצר מיד והואשם באחזקת סמים ושידול קטינה. בוידוי נדיר הוא סיפר לתקשורת, בשנת 1991: "כן, היא הייתה קטינה וכן, היא הייתה פרוצה. לא היה לי מושג שהיא לוקחת כל כך הרבה סמים. לא שכבתי איתה. כן, התקשרתי לפני כן למאדאם שתספק אותה לביתי. כן, היו אז בביתי בחורים אחרים מצוות ההופעות של הלהקה ורצינו לחגוג כהלכה את סיום מסע ההופעות. לקחתי אחריות על הכל וזה היה טיפשי. יכולתי לשטוף את כל הסמים בשירותים. לא רציתי שהקטינה תמות בבית שלי. עשיתי מה שחשבתי ושילמתי מחיר. הייתי אז בטוח שהקריירה שלי מחוסלת".


ב-21 בנובמבר בשנת 1975 יצא התקליט הרביעי של להקת קווין, A NIGHT AT THE OPERA.


זה האלבום שקבע עבור חברי הלהקה האם להמשיך או לחדול. למזלנו, התקליט הצליח מאד והלהקה, שיצאה מחובותיה הכלכליים האדירים, החליטה להמשיך. אז בשבילכם, בגלל שאני אוהב להביא מידע שלא נמצא ברשת, ניגשתי אל ארכיון עיתון NME הבריטי שברשותי ושלפתי משם את הביקורת שכתב טוני סטיוארט על תקליט זה, יום לאחר צאתו:


"עוד בשלב הכנתו נאמר לנו כי זה כנראה התקליט היקר ביותר שהוקלט אי פעם באולפן בריטי כלשהו. והתוצאה - משתלמת בהחלט. להקת קווין יודעת היטב מה היא עושה. אני חושד שאם חברי הלהקה היו מקליטים את התקליט הזה במכשיר עם ארבעה ערוצים בלבד באולפן זול - התוצאה המוזיקלית הייתה זהה, אם כי איכות ההקלטה והעושר שבה פחות. זה ברור. יש בלוקסוס האולפני הזה משהו שעוזר רבות לתחכום של המוזיקה הזו. כל עניין ההפקה הגדולה של קווין התחיל כבר באלבומה השני, 'קווין 2'.


להקת קווין צעדה בתוך אזור מוזיקלי שלא צעדו בו לפני כן, מאז פירוקה של הביטלס. הלהקה היחידה לדעתי שהתקרבה לזה היא 'עשרה סי סי'. לא הכל מושלם בתקליט הזה. יש שיר רוק אחד, SWEET LADY, שהוא אולי שיר הרוק הגרוע ביותר שהלהקה הזו הקליטה עד כה. חוץ מזה, התקליט נהדר. כבר משיר הפתיחה שהוקדש למישהו, שנאמר לנו כי הוא מקורב ללהקה והלהקה מייחלת פה למותו. (התגלה לאחר מכן כי אותו אדם היה נורמן שפילד, הבעלים של אולפני טריידנט שניהל את הלהקה ועשק אותה כלכלית, לטענתה, מבלי שחבריה יטרחו לזכור שהוא גם השקיע המון כסף מכיסו בקניית ציוד נגינה ותאורה עבורה - נ.ר) השיר של רוג'ר טיילור על אהבתו למכוניות משלב באופן טוב רוק לצד הומור. כל שיר בצד הראשון של התקליט, חוץ מזה שציינתי קודם, טובים. הצד השני של התקליט לוקח אותנו למקום אחר לגמרי ומורכב יותר. השיר 'רפסודיה בוהמית' הוא ללא ספק ה-שיר של התקליט. אמרנו לכם מקודם שזה התקליט היקר ביותר שהוקלט באולפן בריטי. ובכן, זה גם הטוב ביותר שיצא מאולפן שכזה. אלוהים ישמור עליהם".


על השיר 'רפסודיה בוהמית' נכתבה באותו עיתון ביקורת, על ידי פיט ארסקין, שלושה שבועות לפני כן: "לשיר הזה יש ארבעה חלקים שונים מאד זה מזה. מעניין אם ישמיעו את ארבעתם במלואם ברדיו. הביצוע בהם הוא טוב מאד אבל בעיקר בתחום ההפקה ופחות בתחום הנגינה והשירה. מישהו כנראה החליט שהשיר הזה של קווין חייב להישמע גדול יותר - והוא אכן כזה. להקת קווין נשמעת כאחת שהחשיבות העצמית שלה גדולה ביותר".


במהלך ההקלטות לאלבום משובח זה, התראיין פרדי מרקיורי לעיתון NME. הנה כמה מהדברים שאמר שם: "זה קל להבין כיצד השמועות על הפירוק שלנו יוצאות לדרך. ככה זה כשמזה זמן רב לא יוצא תקליט או תקליטון. הקהל מתחיל לחשוד. כשהיינו בסיבוב הופעות בארה"ב, הגיעה אלינו שמועה שבריאן מאי מתחיל לעבוד עם להקת הספארקס ופה באנגליה הוחלט שההנהלה שלנו מתפרקת".


כשעיתונאי ה-NME הגיע לאולפני 'רוקפילד' לפגוש את הלהקה, הוא ראה כי הבסיסט שלה, ג'ון דיקון, לא נמצא. במהרה נודע לו כי הגיע לסשן הקלטת קולות ודיקון לא משתתף בתחום הזה. באולפן ישבו גם שני חברים מלהקה אחרת בשם HUSTLER, שנדהמו ממה שקווין שרו באותו סשן למיקרופונים. השיר עליו הם עבדו באותו יום נקרא 'רפסודיה בוהמית' , שגרם לכל מי שהיה שם לצד הלהקה לא להאמין כשהשלושה חזרו המון פעמים על מילים כמו NO NO NO. סשן ההקלטה נקבע לאותו יום עד שתיים בלילה.


מרקיורי : "ההנהלה שהייתה עד כה ללהקה שלנו מתה מבחינתנו. היא כבר לא קשורה אלינו יותר. יש בנו הקלה רבה בנושא הזה. אנחנו זקוקים להנהלה טובה יותר. רצינו שינוי. אבל אני לא רוצה לדון פה בפרטים. בדקנו כמה אפשרויות ומצאנו את ג'ון ריד, שמנהל גם את אלטון ג'ון. הוא הוציא אותנו מהבוץ".


מרקיורי נכח זמן מה לפני כן במסיבת יום ההולדת של ריד, בה היה גם הקליינט השני שלו. מרקיורי : "ג'ון ניגש אליי ואמר לי שאני חייב להכיר את הקליינט השני שלו. אלטון ג'ון היה נפלא במסיבה. אחד האנשים שאפשר להתחבר עימם מיד. הוא אמר לי שאהב את KILLER QUEEN וכל מי שאומר דבר שכזה, נכנס מיד לספר הלבן והחיובי שלי. הספר השחור שלי מפוצץ בשמות".


על תהליך ההקלטה הוא הוסיף: "אנחנו לא מאמינים בהבאת נגנים או זמרים אחרים שיבואו לעשות את עבודתם ביצירתנו. אנחנו עושים הכל בעצמנו. מקול הפאלצט הגבוה ועד לצלילי הנפיחות הנמוכים. זה הכל בא מאיתנו. היו המון דברים שרצינו לעשות באלבומים הקודמים שלנו אבל לא היה מספיק מקום להכניסם. בתקליט הזה שאנו עובדים עליו, עשינו המון קולות שלא התנסינו בהם עד כה. אנחנו עובדים קשה מאד על התקליט ואני לא אפסיק לעבוד עליו עד שהגרון שלי יחרחר".


על השמועה של בריאן מאי ולהקת הספארקס, הסגיר מרקיורי: "לפני כתשעה חודשים קיבל בריאן הזמנה מהספארקס להצטרף אליהם. אבל אנחנו כל כך שקועים בלהקה שלנו כך שאין אפשרות למישהו מאיתנו ללכת למקום אחר. כל אחד מאיתנו קיבל הצעות להצטרף ללהקות אחרות. אנחנו לא מקדישים לזה מחשבה. אבל בעוד שרוג'ר טיילור ואני מנפנפים אותם מיד, בריאן לוקח את הזמן כי הוא מאד נחמד לאנשים ולכן הם מקבלים את הרושם המוטעה שהוא בעניין שלהם. בריאן הוא יותר מדי ג'נטלמן. זה דבר שאני ממש לא".

לפני הקלטת האלבום הזה התגלו אצל פרדי בעיות בקולו. הוא הסביר: "היבלות שבמיתרי הקול שלי עדיין נמצאות. יש שם יבלות גסות שפוגעות לא פעם בקולי. כרגע בהקלטות, אני נמצא בצד המנצח. הייתי ממש קרוב לשולחן המנתחים, אבל לא אהבתי את צורתו של הרופא ונבהלתי מהמחשבה שידחפו כלים כאלו ואחרים לגרון שלי".


ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט: "תוך פחות משלוש שנים, עם ארבעה אלבומים, עלתה קווין מליגת הביניים של המטאל לעמדה שמתקרבת לזו של לד זפלין ודיפ פרפל. אבל לקבוצה יש כמה נקודות חולשה מעצבנות, בעיקר בנטייה להפשטה לירית. בנוסף, הדמיון שהיווה השראה לג'אז הרגטיים, בתקליטה השלישי (עם השיר על לירוי בראון) הופך לאובססיבי בתקליט זה, שבו אותו רעיון סגנוני מעובד מחדש, לשלושה שירים. אבל בסופו של דבר, הנכונות של הלהקה להתנסות, גם כשהיא נכשלת, הופכת אותה למעניינת.


יש לחבריה את היכולת לכתוב שירי פופ / רוק מהשורה הראשונה. השיר 39, של הגיטריסט בריאן מאי, הוא הניסיון הטוב ביותר שלו עד כה לקרוץ בסגנון פול מקרטני, כשהשירה באמת תופסת פיקוד. בשירו, THE PROPHET'S SONG, הרצועה הטובה ביותר בתקליט, הגיטרה העוצמתית של מאי משלימה בצורה מושלמת את ההרמוניות העשירות ומרובות הערוצים של הסולן פרדי מרקיורי. לאורך התקליט, הלהקה עושה את השימוש היעיל ביותר בסיבובים ווקאליים, פזמונים והרמוניות בז'אנר הרוק הכבד מאז התקליט RING OF HAND של להקת ארג'נט .


כמו כל להקות המתכת הכבדה, התכונה הכי קלה להבחנה של קווין היא הכישרון לתמרן דינמיקה. אבל מה שמייחד אותה הוא מבחר האפקטים הבלתי סבירים שלה: פסנתר אקוסטי, נבל, שירת אקפלה וללא סינתיסייזרים. יחד עם שירים טובים, קווין היא ללא ספק המתמודדת החזקה בתחומה".


כך יצא התקליט בזמנו בארצנו, כי בישראל נהגו לחסוך בהדפסת עטיפות...


ההרצאה המיוחדת "לילה באופרה - הסיפור הנדיר של להקת קווין", להזמנה: 050-5616459


ב-21 בנובמבר בשנת 1975 יצא אלבום הסולו הראשון של בסיסט להקת יס, כריס סקווייר. לטעמי, זה אלבום הסולו הטוב ביותר שיצא לחבר להקת יס.


את סקווייר יצא לי לפגוש בירח הדבש שלי עם אשתי בלונדון. לקחתי אותה לראות הופעה של אוריה היפ באולם אסטוריה. ההופעה הייתה מזעזעת לטעמנו (עם זמר שמכנסי ברדלס סטייל ספיינל טאפ היו לגופו ולהקה שניגנה את השירים מהר מדי). לפניה הייתה גם להקת אסיה, שהשריד היחיד מההרכב המקורי היה ג'ף דאונס הקלידן, שניגן בסינטיסייזר אייטיזי ומכנסי ויניל הדוקים לגופו. זה היה רע ולפתע גם אשתי חשה שם ברע. אז ניגשתי לסדרנית וביקשתי ממנה רשות לקחת את יקירתי לאזור העליון, שהיה מיועד למוזמנים. לאחר מספר הפצרות היא ניאותה ועלינו לשם כדי להתאושש. לפתע קלטתי שלצדי עומד איש גבוה מאד ומיד זיהיתי אותו.


לא האמנתי! כי מכל חברי להקת יס, דווקא אותו הכי רציתי לפגוש. אלוהים ממש סידר לי משאלה זו.

אז פניתי אליו והוא היה חביב ביותר. התחלנו לדבר על מוזיקה ובשלב מסוים גם אמרתי לו המון תודה על המוזיקה שהוא עשה למעני. הוא חיבק אותי ואז אמר לי - YOU ARE MOSTLY WELCOME. זה היה בימים לפני עידן הפלאפונים עם המצלמות שיכלו להנציח את הרגע. אבל הרגע הזה חקוק אצלי לנצח.


לכריס סקווייר הייתה נגינה ייחודית על הבס. זו לא הייתה נגינה ריתמית (קיצבית) בלבד אלא היה בה עושר מלודי מעניין ואף כובש. הצליל שלו, בעיקר באלבומיה הראשונים של להקת YES עד CLOSE TO THE EDGE אופיין בחיספוס מענג, שהושג על ידי גיטרת 'ריקנבקר' וכיוון מגבר הבס שלו כך שהתדרים הגבוה והנמוך היו למעלה ואילו התדרים האמצעיים (MID RANGE) היו מונמכים אצלו לגמרי. אני זוכר היטב כששמעתי לראשונה את THE YES ALBUM. הקטע הפותח, YOURS IS NO DISGRACE, המם אותי בעיקר בגלל סאונד ונגינת הבס שבו. ויש לי העונג לספר לכם פה על אלבום הסולו של מר סקווייר. כמה שאני אוהב את המוזיקה שבו.


אני זוכר היטב את היום בו קניתי את אלבום הסולו הראשון של כריס סקווייר, FISH OUT OF WATER. זה היה עותק ויניל יד שניה עם עטיפה נפתחת. תוצרת חוץ כמובן. כשהגעתי הביתה ושמתי את התקליט בפטיפון, שלושה דברים עלו בראשי:

1. האלבום נשמע פשוט נהדר ורענן.

2. הבחור הזה יודע גם לשיר היטב.

3. הדגש בתקליט היה על בס-תופים, קלידים ותזמורת. גיטרה חשמלית נשמעה לעיתים נדירות ביותר, כשהיא נוגנה על ידי סקווייר עצמו.


כשהייתי נער הפכתי מעריץ מושבע של להקת יס. אמנם קלידים היו האהבה הגדולה שלי אך לא כך היה הדבר אצל להקת יס. הגיבור האמיתי שלי בלהקה הזו היה ונשאר הבסיסט כריס סקוויר. מאז ועד היום אני מחזיק בדעה ברורה: זה האלבום הטוב ביותר שנעשה על ידי חבר של להקת יס מחוץ למסגרת הלהקה ההיא.


הכינוי FISH דבק בכריס סקווייר עוד הרבה קודם לכן. חבריו ללהקה הידועה ההיא סיפרו לא פעם על חיבתו המוגזמת של הבסיסט לאמבטיות. הוא היה טובל בהן שעות בכל בית מלון בו שהה. עד כדי כך שהיה מאחר לבלאנסים, הופעות או טיסות. שם התקליט FISH OUT OF WATER משקף את מצבו אז - כריס סקווייר היה פה דג מחוץ למים החמימים שנקראו להקת YES.


באלבום הזה, שהוקלט באולפן הביתי של סקווייר, יש חמישה קטעים בסך הכל. דבר אחד היה ברור לכל מי שעבד עם סקווייר אז באולפן שבבית שלו - כריס הוא היחיד שהצליח לאחר להקלטות בבית שלו עצמו. אבל המוזיקה שיצאה מהסשנים פשוט מדהימה. כל קטע כאן הוא יצירה מופלאה לטעמי. שני קטעים הם ארוכים מאד ושלושה קצרים. מהאלבום הזה - לפי המבנה שלו - אפשר ללמוד שהרעיונות הקונספטואליים ליצירות המפוארות של יס לא הגיעו ממנו אלא מזמר הלהקה, ג'ון אנדרסון. אך מה שסקווייר הביא ללהקה הגדולה ההיא זה מוזיקליות מקורית ואנרגטית. הקטע הכי קרוב ליס באלבום הזה הוא קטע נהדר שחותם את צד א' של האלבום. לקטע קוראים SILENTLY FALLING. אגיע אליו עוד מעט.


באלבום הזה יש ייצוג של להקת יס מהעבר ומההווה של 1975. המתופף ביל ברופורד פרש מלהקת יס בשנת 1972 ועבר לקינג קרימזון. הנוכחות של ברופורד בפרוייקט של סקווייר די תמוהה למי שמכיר את ההיסטוריה של הלהקה. ברופורד וסקווייר לא הפסיקו לריב ביניהם במהלך ימיהם ביחד בלהקה. זה הגיע לשיאים בתקופת ההכנות לאלבום CLOSE TO THE EDGE. ברופורד המם את סקווייר במכה ניצחת כשהכריז יום אחד, כרעם ביום בהיר, שהוא עוזב את הלהקה לטובת קינג קרימזון.


סקווייר היה בטוח שברופורד התחרפן. בשנת 1975 קינג קרימזון כבר חדלה מלהתקיים וברופורד החל תקופה של השכרת שירותיו כנגן אולפני. כמה טוב שהם חזרו לעבוד על האלבום הזה יחד ושיתוף הפעולה ביניהם בתקליט זה נשמע כשני חברים שחזרו לשוחח ביניהם עם כלי הנגינה שלהם. בהמשך סיפר המתופף כי היה זה כמו להקליט תקליט של יס, ללא תפקידים כתובים. סקווייר הציג בפני ברופורד את הרעיונות והאחרון חשב כי זה דווקא לא קשה לביצוע מבחינתו. שלא כמו נגני סשנים שבאים לכתוב חשבונית ולעוף מהאולפן, ברופורד מעניק באלבום הזה תיפוף מדהים.


הסאונד שלו הוא כה ייחודי עד שנשמע כי הוא וסקווייר חידשו את חטיבת הקצב שלהם בצורה מהודקת ממש כמו בימים עברו. יש בתיפוף של ברופורד סוג של עוקצנות בריאה. הוא מצליח להפתיע גם כשהוא מנגן קצב רגיל. הוא יודע להכניס בתוכו מעברי תופים או נגיעות שגורמות לעונג על היצירתיות הרבה שלו. ברופורד בא מרקע של ג'אז והוא בהחלט מראה לנו בסגנון התיפוף שלו שהוא כזה.


בעמדת הקלידים ניצב הקלידן השווייצרי פטריק מוראז, שהצטרף שנה קודם לכן ללהקת יס והקליט עימה את האלבום RELAYER. מוראז נותן באלבום הזה תפקידי קלידים מרהיבים מאד, כולל סולו האמונד אדיר ב- SILENTLY FALLING.


פתיחת האלבום מיוצגת על ידי שני שירים קצרים שמחוברים באופן טבעי זה לזה. סקווייר מפגין על ההתחלה ליינים של בס ווירטואוזיים עם הסאונד הכה ייחודי לו. תפקיד האורגן בשיר הזה משום מה מזכיר לי את תפקידי האורגן שריק וויקמן יצק ליצירה AWAKEN מאלבום של יס שיצא שנתיים אחרי האלבום הזה.


הקטע SILENTLY FALLING שציינתי קודם נפתח בעיבוד יפהפה של כלי נשיפה. משם אנחנו יוצאים למסע של נפילה מגובה רב. כזו שבאמצעה קצב היצירה מתגבר (עם סולו ההאמונד) וזה ממש מזכיר את התגברות המהירות הפיזית של גוף שצונח מגובה רב. צליל הפסנתר שנשמע בשיר הזה ובשאר התקליט הוקלט עם פסנתר חדש שרכש סקווייר, שניצב בינתיים בחלל החניה שלו, במקום מכונית הרולס רויס. כבלים הוצאו מהאולפן החוצה לכיוון החניה וכך הוקלטו הצלילים הנפלאים של הכלי הזה. היה זה פסנתר כנף שעלה הון תועפות לבסיסט השאפתן. חלקים מהשיר הזה הגיעו בשלב מאוחר יותר לסשנים של GOING FOR THE ONE, במהלך העבודה על השיר TURN OF THE CENTURY. די תמוהה הכללת חומרים מכאן בסשנים המאוחרים של יס בהתחשב בעובדה שהאלבום הזה יצא שנתיים לפני כן.


השיר שיצא מהאלבום הזה על גבי תקליטון בארה"ב נקרא LUCKY SEVEN. למה דווקא שבע? זאת כי המשקל הקצבי של השיר הזה הוא בשבעה רבעים. יש בו הרגשת השפעה מאלבומי ג'אז-פ'אנק שהיו לוהטים בתקופה ההיא. סקווייר הביע לא פעם את אהבתו לפיוז'ן של התקופה ההיא. וזה אכן מאד ניכר בקטע הזה.

שיר שכזה היה נשמע מוזר מאד באלבום של יס. בייחוד עם סולו הסקסופון שיש בו. אבל באלבום של סקווייר הוא זורם טבעי ביותר. הסקסופוניסט כאן הוא מל קולינס, שניגן לפני כן בלהקת קינג קרימזון (אם כי הוא היה בהרכב של קרימזון לפני ביל ברופורד).


קולינס: "כשכריס שאל אותי כמה אני דורש עבור ההקלטה, לא ידעתי מה לענות לו. הדבר היחיד שעלה בראשי הוא לבקש ממנו חשיש, שעישנתי אז כמו כולם. הוא הציע שיביא לי חשיש, מנורת זכוכית במתנה - כי ידע ששברתי מנורה שיקרה לליבי בביתי בעת שניקיתי אותו - וגם 100 ליש"ט". הקטע שמסיים את האלבום נקרא SAFE - CANON SONG. זוהי יצירה ראויה לסיום אלבום מיוחד ועשיר. סקווייר וג'קמן טוו כאן תיזמור עשיר ומרשים ביותר.


סקווייר אף צילם בזמנו קליפ מושקע עם שני השירים הראשונים של התקליט. יש בקליפ את פטריק מוראז, ביל ברופורד ואנדרו ג'קמן, שהיה הקלידן השני, המתזמר וגם חבר ילדות של סקווייר. ג'קמן היה גם חבר בלהקה של סקווייר לפני שהקים את יס - זוהי להקת THE SYN. ג'קמן הוא כנראה הגיבור האמיתי של התקליט הזה, עם תזמורים מיוחדים שיצק ללחניו של סקווייר. ג'קמן, שהיה בחור ביישן מטבעו, לא מיהר לקדם את עצמו בעקבות צאת אלבום זה וחבל שכך. ג'קמן מת בשנת 2003. בכלל, לא אגזים אם אומר שזה אחד מאלבומי הרוק המתקדם היפים והרעננים ביותר שנוצרו, כשסקווייר משפריץ במהלכו גם מהלכי בס שלא היו מביישים תקליטי פ'אנק מובילים.


אז מי אמר שדגים לא יכולים לדבר? הנה לכם דג אחד שידע לדבר, לשיר, לנגן ולעשות את כל זה באופן הכי טוב שיש.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים


















































Commentaires


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page