top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-21 בספטמבר בעולם הרוק

עודכן: 16 בנוב׳ 2023



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-21 בספטמבר (21.9) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "אני רק מנגן את המיטב שאני יכול למי שמשלם לשמוע אותי מנגן. היו לפניי שתי אפשרויות - לנגן תפקידים מתוכי או פשוט לבעוט בתופים, להרוס כמה מוניטורים בדרך ולעוף מהבמה. אני בחרתי באופציה הראשונה" (מתופף להקת קינג קרימזון, ביל ברופורד, לעיתון NME בשנת 1973)


ב-21 בספטמבר בשנת 1973 יצא תקליטה החמישי של להקת הרוק המתקדם הבריטית, ג'נטל ג'יאנט, ושמו IN A GLASS HOUSE.

SIDE 1

1. The Runaway

2. An Inmates Lullaby

3. Way Of Life


SIDE 2

1. Experience

2. A Reunion

3. In A Glass House


לפני תחילת ההקלטות חוותה הלהקה משבר עם פרישתו של פיל שולמן, נגן כלי הנשיפה / קונספטיונר / האח הגדול של השולמנים ואחד ממייסדי הלהקה. שאר החברים שינסו מותניים והמשיכו לפעול בלעדיו כשהם חותמים בחברת תקליטים אמריקאית,קפיטול וחושבים כי עתידם ורוד. מה רבה הייתה אכזבתם כשאנשי אותה חברה הקשיבו לתוצאה החדשה המוקלטת וקבעו שהצלילים אינם מסחריים ולכן לא ייצאו דרכה. היה זה הלם עבור הענק העדין.


חברי הלהקה נדהמו מההחלטה והבינו כי החברה שחתמו בה לא זורמת איתם באותו ראש. התקליט, עם עטיפתו המהודרת (שבאה במקור גם בנייר צלופן) הצליח בכל זאת להימכר בארה"ב, אך רק כמוצר מיובא. מאז, נחשב זה לאחד ההישגים הגדולים של להקה מתקדמת מאד זו. אבל בזמן אמת היה קשה להשיגו.


תשעה חודשים לפני צאת התקליט סיפר זמר הלהקה, דרק שולמן, לעיתון רקורד מירור כשהאופטימיות עוד הייתה באוויר ולא נשברה כבית זכוכית: "הדבר החשוב ביותר עבורנו לאחרונה הוא סיבובי ההופעות. עשינו סיבוב הופעות נהדר באמריקה. גם סיבוב ההופעות, שעשינו לצד להקת GROUNDHOGS, באנגליה היה מצוין. זאת אחרי תקופה בה חשבנו שאין עניין בנו כלל באנגליה.


נראה לנו שלא נרבה בהופעות באנגליה כי עדיף לנו להתמקד בשוק שמעבר לים. בארה"ב זיכה אותנו הקהל בתשואות אדירות וגם הכיר את החומרים שביצענו מולו. חברת התקליטים 'קולומביה' שכרה עבורנו בחור גדול שהיה אמור להציג אותנו על הבמה בארה"ב, כאילו הוא הענק העדין. אבל אותו ענק מת מהתקף לב שבוע לפני שהגענו לשם. אז חשבנו לשים במקומו כמה גמדים שיציגו אותנו. אבל אז התחרטנו כי זה עלול להתפרש לא כשורה.


רעיון הענק היה טוב אך רעיון הגמדים הוא כבר בתחום של גימיקים. כנראה שבהתחלה היה החומר שלנו קשה מדי לעיכול. היו ביקורות שליליות וזה די פגע בנו. אם לא היינו חוזרים מארה"ב עם תחושה טובה היינו ודאי מתפרקים. עכשיו אני בטוח בזה שיש לנו סאונד מיוחד והופעה בימתית טובה מאד. אני מאד מקווה שאנשים לא יחשבו עכשיו, כשאנחנו מצליחים, שאנחנו תופעה שתחלוף. השקענו המון מאמצים במשך זמן רב ורק עכשיו אנחנו קוצרים את הפירות".


קלידן הלהקה, קרי מינייר: "אני לא חושב שדיברנו על זה בלהקה, אבל דרק שולמן חש הקלה גדולה מאד כשאחיו הגדול, פיל, פרש לפני הקלטת האלבום הזה".


הגיטריסט גארי גרין: "אי הוצאת האלבום הזה בזמנו בארה"ב הייתה כישלון שיווקי חרוץ של החברה שניהלה אותנו. לחשוב שנקבע לנו סיבוב הופעות באמריקה ללא אלבום חדש לשווק? זה היה נורא ואיום". חברי הלהקה הבינו שללא תקליט זה יהיה קשה עד בלתי אפשרי לפרוץ בארה"ב והיפנו את מרצם לשיווק העניין באנגליה.


האלבום נפתח בצלילי זכוכית נשברת (בית זכוכית, לא?) שנלקחו מספריית האפקטים של הבי.בי.סי ומתחילים באופן קקפוני אך מתגבשים לכדי יצירת קצב. מכאן לוקחת אותנו הלהקה למסע מוזיקלי מורכב נוסף שאישית מאד מענג אותי. כך עושים רוק מתקדם!


כדי להכיר טוב יותר את השפעות הלהקה באותה תקופה, הנה מה שחבריה סיפרו לעיתון מלודי מייקר בעניין האמנים האהובים עליהם; קרי מינייר - "אני אוהב יותר מדי מוסיקאים ולא יכול לבחור מהם. היוצרת האהובה עליי ביותר היא ג'וני מיטשל". דרק שולמן - "התקליטים האהובים עליי ביותר הם AQUALUNG של ג'ת'רו טול ו-BIRDS OF FIRE של מהאווישנו אורקסטרה. כותב השירים האהוב עליי הוא בריאן וילסון". ריי שולמן - "התקליטים האהובים עליי הם SEX MACHINE של ג'יימס בראון ו- ELASTIC ROCK של להקת NUCLEUS. היוצרת האהובה עליי היא ג'וני מיטשל". גארי גרין - "התקליט האהוב עליי הוא HOT RATS של פרנק זאפה. יוצרי המוסיקה האהובים עליי הם איאן אנדרסון וקרי מינייר". ג'ון ווית'רס: "מהתקליטים האהובים עליי ביותר הוא תקליט ההופעה של קינג קרטיס בפילמור. הזמרת האהובה עליי היא ג'וני מיטשל והמוסיקאי האהוב עליי הוא סטיבי וונדר".



ב-21 בספטמבר בשנת 2004 סורב יוסוף איסלאם (לשעבר קאט סטיבנס), מלהיכנס לארצות הברית כי הופיע ברשימת מעקב של טרוריסטים והואשם במימון קבוצות טרור.


איסלאם, שטס עם בתו בת ה-21, מלונדון לוושינגטון, הופנה לנמל תעופה אחר, הורד מהמטוס, הופרד מבתו, נחקר ונשלח חזרה לאנגליה למחרת. הנהלים בארה"ב הפכו נוקשים ביותר בעקבות פיגועי הטרור ב-11 בספטמבר 2001. למטיילים רבים היו סיפורי זוועה הקשורים להתמודדות שלהם עם אבטחת נמל התעופה שם, אבל הגירוש של סטיבנס-איסלאם חשף את המערכת. בהתחלה הוא חושב שמדובר בטעות בזהות, אבל התברר שהוא נתפס כאיום, ושום דבר שהוא יכל לומר לא שכנע את פקידי ההגירה אחרת.


שבוע לאחר מכן, הלוס אנג'לס טיימס פרסם מאמר מערכת חריף מאיסלאם, שכתב: "האם זה אותו כוכב שממנו המראתי? הייתי הרוס ממה שעשו לי. הדבר הבלתי יאמן הוא שרק חודשיים קודם לכן, היו לי פגישות בוושינגטון עם בכירים מהמשרד ליוזמות מבוססות אמונה ויוזמות קהילתיות בבית הלבן. לדבר על עבודת הצדקה שלי. אפילו יותר אחורה, חודש אחד לאחר המתקפה על מרכז הסחר העולמי, הייתי בניו יורק ופגשתי את פיטר גבריאל והילרי רודהם קלינטון בפורום הכלכלי העולמי! האם השתניתי מאז כל כך? לא. למעשה, זה ההליך חסר ההבחנה של פרופילים ששונה. אני קורבן של שיטה לא צודקת ושרירותית, שנכפתה בחופזה, שמשרתת רק לזלזל בתדמיתה של אמריקה כמגינה על חירויות האזרח שכל כך הרבה נאבקו ומתו עליהן במשך מאות שנים".


ב-21 בספטמבר בשנת 1973 יצא האלבום השלישי של להקת THIN LIZZY שנקרא VAGABONDS OF THE WESTERN WORLD (נוודים של העולם המערבי).


SIDE 1

1. Mama Nature Said

2. The Hero & The Madmen

3. Slow Blues

4. The Rocker


SIDE 2

1. Vagabond Of the Western World

2. Little Girl In Bloom

3. Gonna Creep Up On You

4. A Song For While I'm Away


באותה תקופה זכתה הלהקה ללהיט גדול עם WHISKY IN THE JAR (לפי לחן אירי ישן שעליו נשען גם השיר 'סימן שאתה צעיר' ששרו הדודאים ואחר כך גם גידי גוב). אבל חברי הלהקה לא אהבו את השיר שהצליח להם והחליטו להרחיקו מהתקליט. להקת ליזי הרזה הייתה עדיין רחוקה מהצבת צלילי הגיטרות החשמליות הזוגיות, שיהפכו לסימן ההיכר שלה, אבל התקליט הזה באה עם שירי רוק שחוצבים את דרכם לשם. יש גיטרת סלייד ואורגן ההאמונד בשיר הפותח, MAMA NATURE SAUD. ואז בוקע קולו הצרוד והמיוחד של בסיסט הלהקה, פיל לינוט. קצב השאפל בשיר זה אכן מדבק ומלהיב ומוביל גם לנסיונות מוזיקליים, כמו בשיר השני THE HERO AND THE MADMAN. ואפילו יש תיזמור מקסים בשיר A SONG FOR A WHILE I'M AWAY, שחותם את התקליט.


צלילי הגיטרה של אריק בל מתערבבים היטב עם נגינת הבס של לינוט והתופים של בריאן דאוני ולכן נחשב תקליט זה לאחד הטובים של להקה-שלישיה זו. בעיתון 'דיסק' נכתב בביקורת לתקליט זה: "ליזי היא מסוג הלהקות הנדירות הכבדות ההן שיש עמן אלמנטים מלודיים ברורים. הם מבצעים שירים עם פזמונים ומלודיות שאפשר לזמזמם ובכיף. התקליט השלישי הזה הוא צעד גדול קדימה עבורם - אם לא צעד גדול לכל האנושות".


ליזי הרזה מתחילה להשמין.


ב-21 בספטמבר בשנת 2011 הודיעה להקת REM שהיא מתפרקת רשמית.


אחרי יותר מ-30 שנה הכריזו חברי הלהקה, בפוסט באתר שלהם: "למעריצים ולחברים שלנו: בתור REM, וכחברים לכל החיים, החלטנו לפרוש בתור להקה. אנחנו הולכים מפה עם המון הכרת תודה, של סופיות ושל תדהמה מכל מה שהשגנו. לכל מי שאי פעם אהב את המוזיקה שלנו, תודתנו העמוקה על ההקשבה".


לפי סולן הלהקה, מייקל סטייפ, החברים דנו בידידות באפשרות להיפרד בזמן סיבוב ההופעות המוצלח שלהם בשנת 2008. "לא ידענו לאן נוכל ללכת מכאן. יכולנו להבחין שאנחנו במגמת עלייה. היה לנו חשוב שלא נמצא את עצמנו עם הזנב בין הרגליים. רצינו להרגיש שאנחנו בשיא הכוחות שלנו, וסיבוב ההופעות הרגיש ככה".


כשהם יודעים כמה קשה המעריצים שלהם עובדים כדי להגיע למופעים שלהם, חברי REM גם לא רצו להפוך לאחת מלהקות הרוק העייפות שעוברות את העניינים באדישות כדי לסחוט עוד כמה דולרים נוספים מהתומכים שלהם. רגע הפרישה היה מר-מתוק. "קשה להתרחק ממה שעשינו מאז שהיינו בני נוער", אמר סטייפ. "אבל אני כל כך גאה. כולנו כל כך גאים במה שעשינו".



ב-21 בספטמבר בשנת 1934 נולד לאונרד כהן. הנה קצת על תקופה מאד מבולבלת אך עוצמתית ביצירתו של האמן החשוב הזה.


אחרי הופעתו המוצלחת של לאונרד בפסטיבל האי ווייט, שנערך בשנת 1970, פנה היוצר הקנדי להכנת אלבומו השלישי, שהמפיק שלו, בוב ג'ונסטון, סיפר: "אני גדלתי על מוזיקה קלאסית. רציתי שהסאונד בתקליט השלישי הזה יהיה קלאסי, מצד אחד, ופו מהצד השני. לכן לקחתי את לאונרד איתי. טסנו לאנגליה ושם הפגשתי אותו עם המתזמר, פול באקמאסטר". באקמאסטר היה בוגר האקדמיה למוזיקה שבלונדון, אותה סיים בשנת 1967.


לאחר מכן הסתובב בגרמניה וניגן בצ'לו בתזמורת הליווי של הבי ג'יז. לפני שפגש את לאונרד, עשה באקמאסטר את התזמור ללהיט SPACE ODDITY, של דייויד בואי ולאחר מכן החל לעבוד עם אלטון ג'ון.

באקמאסטר: "קיבלתי טלפון מבוב ג'ונסטון ובה נתבשרתי שלאונרד יגיע לאנגליה להקליט והאם ברצוני לכתוב לו עיבודים? חיבבתי את בוב באופן מיידי והסכמתי. ברור שידעתי מי הוא לאונרד כי הקשבתי לשני תקליטיו הקודמים. נמשכתי מאד להבנה והתבונה שלו, כמו גם לקולו הרומנטי. בוב ולאונרד הגיעו לביתי שבפולהאם. באותו רגע קיבלתי בביתי נציגות אחת מטקסס והשניה מקנדה. אני חושב שזו הפעם הראשונה בה עבדתי עם מישהו מאמריקה. לאונרד היה איש שקט מאד. מה ששומעים בתקליטיו זה מה שהוא בחיים. לאחר מכן העניק לי בוב סרט הקלטה עם ההקלטה הבסיסית, עם שירה וגיטרה בלבד, ועל זה כתבתי את התזמור. יכול להיות שנזהרתי מדי בתזמור שלי פה, כי לא רציתי לפלוש יותר מדי פנימה".


כיום נחשב תקליט זה לאחד הגדולים שלו, אך בזמנו היה קשה מאד לשווקו והוא לא נחל הצלחה מסחררת במכירות. האווירה הקודרת לא היטיבה עמו אז, אך הלכה והתחזקה עם השנים כשיקוף איכותי למצבו אז. אורכם של השירים הוסיף לבניית הדרמה. גם העטיפה, בשחור לבן, לא מותירה מקום להישען עליו כפלטת מילוט של צבעים בים הקודר הזה. אבל עם זאת, מדובר בהצהרה אומנותית חשובה ביותר בקריירה שלו.

גם בידיעות אחרונות שלנו פורסמה אז ביקורת על התקליט: "יש להניח שלאחר שידור תכניתו של לאונרד כהן בטלוויזיה הישראלית תגבר מכירת תקליטיו אצלנו. אם כי גם לפני כן לא היה קוטל קנים. באחרונה יצא בארץ אריך הנגן השלישי של הזמר - 'שירי אהבה ושנאה'. בתקליט זה, יותר מקודמיו, מושם הדגש יותר על המילה המושרת. כהן מוכיח כאן את גדולתו כמשורר. אשר למנגינות - אין בהן כאלו שתגענה למצעד. בכל אופן, לא בביצועו של הזמר המלנכולי".


בעיתון CIRCUS פרסמו בביקורת את הקושי שבהקשבה לזה: "זה התקליט החשוך ביותר שלו עד כה. זו משימה קשה ביותר להקשיב לצד מלא של התקליט. זה נשמע כאילו הוא הולך להתאבד בכל רגע. אבל הכתיבה שלו נשארה סופר-אינטלקטואלית. הקטע הבולט פה הוא JOAN OF ARC. כהן נשמע טוב יותר כשהוא מתעסק בעניינים קוסמיים ולא בסבל שלו". עיתון רולינג סטון : "התקליט הזה חוזר לזבל שאפף את תקליטו הראשון. שוב פעם כלי מיתר, שנועדו להביא אווירה סגנונית אך נשמעים מגוחכים. יש פה שירים מצוינים, אך התקליט קשה ביותר כחטיבה אחת. זה תקליט מדכא. השיר FAMOUS BLUE RAINCOAT משתפר אצלי בכל האזנה, כמו גם JOAN OF ARC".


אותו שיר, JOAN OF ARC, מספר על שיחה דמיונית שערכה אותה גיבורה צרפתית, ז'אן דארק, עם הלהבות שהציתו בה מתנגדיה. כהן מתאר כיצד הלהבות נקשרות בעוד גופה הופך לאפר. לאונרד טען כי השפעת הכתיבה על השיר הזה הגיעה מכיוונה של ניקו, שניסה לחזר אחריה אך לא הצליח לכבוש את ליבה.


בשיר FAMOUS BLUE RAINCOAT מביא כהן שיחה נוספת, הפעם בין שני גברים על אותה בחורה שהם נמשכים אליה. עם זאת, לאונרד עצמו סיפר בראיונות כי המילים בשיר הזה לא גמורות, כי הוא לא מבין בעצמו לאן כל זה הולך. כך שזה נשאר לפרשנות אישית של המאזין.


לאחר צאת תקליט זה היה לאונרד מבולבל ביותר, מבחינת יצירה ומסלול קריירה. בשנת 1972 הגיע, במצב מבולבל זה, לארצנו והופיע פה בהצלחה, כשהמצלמות של הבמאי, טוני פאלמר, מתעדות את זה לסרטו הנהדר BIRD ON A WIRE, שסצנת הפתיחה שבו צולמה בארץ. ואיזו סצנה היא זו - תגרה אלימה שפורצת בהופעתו כשברקע שומעים קללות עסיסיות בעברית ורואים תגרות ידיים. סצנה שטעונה בהמון חשמל.


ההופעה המצולמת הזו נערכה ב'היכל הספורט' (יד אליהו) התל אביבי ביום העצמאות של השנה הזו. התאריך היה 19 באפריל 1972.



אולם הכדורסל שביד אליהו נחשב אז לאולם בעל אקוסטיקה רעה למופעי מוזיקה. מייק בראנט הופיע שם לפני כן וזכה לסאונד מהדהד וקשה. מאז הופעתו של בראנט נעשו נסיונות לבנות בו אקוסטיקה טובה אך ללא הצלחה.


כהן עלה לבמה עם הרכב של חמישה נגנים ושתי זמרות ליווי. מולו עמדו 4,000 איש שהגיעו מכל קצוות הארץ על מנת לראות אותו. בין כהן לבין הקהל נעמדו כמה סדרנים עם חולצות כתומות, שהיו אמורים לשמור על הסדר אך בכך למעשה הפרו אותו. הסדרנים היו עסוקים בשמירה על רצפת הפרקט החדשה, שעלות התקנתה עמדה על כמה מאות אלפי לירות. ההוראה שקיבלו 'הכתומים' הייתה חד משמעית - לא לאפשר לקהל לעמוד עליה, אלא להתמקם ביציע הרחוק מהבמה.


בזמן שנגני הליווי של כהן היו עסוקים על הבמה בכיוון כליהם, פנה הזמר אל המיקרופון ואמר לאנשים שבאו לשמוע אותו שהוא מרגיש ריחוק פיז מיותר ביניהם. לפיכך הוא הזמין את הצופים לקום ולהתקרב אליו. זה האות לו כנראה חיכו האנשים. מן היציע החלה נהירה המונית של קהל לעבר ריצפת הכדורסל היקרה.


הסדרנים לא היססו והחלו להסתער על ההמון ולהכות בו ללא רחמים. כהן עצמו היה המום ממחזה האלימות שנגלה לפתע לפניו. הוא ידע שיש לו רק דרך אחת לנסות ולהחזיר את השקט - לשיר לקהל. הבעיה הייתה שמישהו דאג לנתק לו את מערכת ההגברה והתאורה. לבסוף הוחזרה ההופעה לסדרה וכהן הצליח למגנט את הקהל עם שיריו והדיאלוגים שביניהם. הוא ביצע את שיריו בדיוק רב. בין לבין הוא אלתר אנקדוטות וביצועי ספונטניים, כמו למשל שיר שהגה על המקום לכבוד הרמקולים הגדולים שהציבו לו של מערכת ההגברה. הוא שר על הרמקולים האלה שהם מכונות חסרות חיים, שהוא מצפה מהן לתת לו סימן כלשהו שיש בהן נשמה. הביצוע הספונטני הזה הובן מיד על ידי הקהל כביקורת על כל הסיטואציה האלימה שהייתה קודם לכן. במהלך כל זה המשיכו הסדרנים האלימים להסתובב באולם באופן מאיים עם חולצות כתומות.


חייל אחד הצליח להערים על הסדרנים והשתחל אל הבמה ונעמד לצדו של כהן וביקש ממנו חתימה. הסדרנים ביקשו לגרור אותו מן הבמה אך כהן אמר למיקרופון שהוא לא זקוק להגנה בינו לבין הקהל. בחורה נוספת, שניסתה גם היא להשתחל, נתפסה על ידי הסדרנים ונגררה באלימות. כהן ירד מהבמה ורץ אליה. הוא חתם לה.


ביולי 1973 החל להציג בניאגרה מחזה בשם SISTERS OF MERCY שהביא לבמה פירושים תיאטרליים לשיריו של לאונרד כהן. הצגה זו עברה אחר כך לבמות של ניו יורק, שם ספגה ביקורת מקלייב בארנס, כתב עיתון הניו יורק טיימס: 'בעוד לאונרד כהן מככב כמתנת האלוהים הגדולה ביותר למין הנשי - הוא לא מצטייר בהצגה הזו כמשורר או מוזיקאי מיוחד במינו'.


ב-1 באפריל 1973 יצא תקליט ההופעה הראשון של כהן, שנקרא LIVE SONGS. תקליט זה הכיל הקלטות שבוצעו בהופעותיו מהשנים 1970-1972 ובהן כהן ולהקתו מראים את הכוח המהפנט שהיה להם על הקהל שבא לראותם. שני שירים נלקחו משנת 1970. אחד מהם מהקלטה בפסטיבל האי ווייט (שיצאה במלואה לפני מספר שנים).


בשנת 1975 סיפר לאונרד כהן על תקליט זה: 'התקליט LIVE SONGS מייצג תקופה מאד מבולבלת וחסרת כיוון בחיי. מה שאני אוהב בתקליט הזה הוא שהוא משקף את העניין באופן חד וברור. אני מתעניין מאד בתיעודם של דברים'. עטיפת התקליט, עם הצבעים הקודרים ומבטו המקפיא של האמן עצמו, מעניקים תחושה של אי נינוחות - עוד לפני שמתחילים להקשיב למה שבפנים.


לאונרד המבולבל חש ב-1973 כי לא יהיה עוד אלבום מתוצרתו. הוא חש שנסיונות כתיבתו לא הולכים לכיוון רצוי. במצב מבולבל שכזה הגיע באוקטובר לישראל, כדי להיפגש עם מכרים (ביניהם חברתו הדיילת, רחל טרי). עלילותיו של לאונרד במלחמה נמצאות בהרחבה ב'ספר הרוק הישראלי 1973-1967'.


הנה ביקורת על תקליט ההופעה הזה של לאונרד, שכמעט וחתם את הקריירה שלו אז: "תקליט בהופעה הוא בדיוק מה שבא לשקף את המוזרות הגדולה כל כך באמן הזה, שניחן בחוש הומור יוצא דופן עד הזוי. חלק מהשירים בתקליט הזה לא צצו לפני כן בתקליט. אבל גם הם מקבלים פה חיים חדשים לגמרי. לאונרד משנה מילים וצורות הגייתן. חבל שהוא הכניס לתקליט את STORY OF ISAAC במקום את FANOUS BLUE RAINCOAT, שהיה יכול לתת זרימה טבעית יותר בתקליט הזה. השיר על המלכה ויקטוריה הוא אולי אחד הדברים הגרועים ביותר שכתב עד כה. יכול להיות שהוא כתב את השיר הזה עם חוש הומור, אבל אצל לאונרד אי אפשר לדעת באמת".


ב-21 בספטמבר בשנת 1980 ביקש בוב מארלי לרוץ בסנטרל פארק בניו יורק. במהלך הריצה הוא התמוטט והבשורה שהגיעה לאחר מכן הייתה קשה ביותר.


מארלי היה אז בעת סיבוב הופעות בצפון אמריקה. מהסנטרל פארק הוא הוחש לבית החולים ושם נוירולוג מסר את החדשות הכי גרועות שאפשר להעלות על הדעת - גידול במוח ושיש לו רק עוד שלושה חודשים לחיות. באופן שלא יאמן, סיבוב ההופעות לא פסק. מארלי, אולי בהכחשה, המשיך לתחנה הבאה של הסיבוב בפיטסבורג. הוא גם רצה לקבל חוות דעת רפואית נוספת, אם כי הגידול היה כל כך גדול שהסיכויים לאבחנה טובה יותר היו מרוחקים. איכשהו הוא וחברי להקתו העבירו הופעה שלמה בתיאטרון סטנלי בפיטסבורג, ב-23 בספטמבר. זו הייתה הופעתו האחרונה בהחלט. הוא נשמע בה קצת יותר צרוד מהרגיל.


בדיקת הסאונד האחרונה בפיטסבורג נמשכה בערך שעה. איש הסאונד, דניס תומפסון: "אני זוכר אותו שר את ANOTHER ONE BITES THE DUST, שיר של להקת קווין. הוא פשוט התחיל את בדיקת הסאונד עם זה, ואני אמרתי לו, 'למה אתה ממשיך לשיר את השיר הזה? זה השיר שלך?" והוא אומר שלא. מעולם לא שמעתי שירים של קווין, אבל בוב הלך להופעה של קווין במדיסון סקוור גארדן, והוא אמר לי לבוא איתו ולא התחשק לי. הוא הלך ושם הוא בטח שמע את זה. הוא המשיך לשיר את השיר הזה והוא צחק. בעת בדיקת הסאונד אפילו לא ידעתי על התקרית בסנטרל פארק. לא ידעתי כלום בנוגע לזה. בשבילי זה היה עסק, לסדר את הדברים שלי. אחרי ההופעה קיבלתי את השיחה, ללכת למלון מיד. הגעתי לשם ובוב היה בחדר שלו, וכולם נראים עצובים. שאלתי מה קרה ואמרו לי שהתוצאות הגיעו. 'איזה תוצאות?', שאלתי ואז הבנתי שבוב התמוטט בפארק, התוצאה הגיעה והוא חלה בסרטן. באותו רגע יכולתם להטות אותי עם נוצה. אז הבנתי מדוע הוא שר את השיר הזה של קווין".



הזמרת, דסי סמית': "לא ידענו עד כמה הוא חולה עד ההופעה בפיטסבורג. הייתי בחדר ההלבשה לפני ההופעה והוא ישב בכיסא ונראה לא במיטבו. הייתי שם, ניקיתי את הנעל שלו, והוא נשען עד הסוף בכיסא שלו. אז הוא אמר, 'תני לי את הג'וינט' ונתתי לו. הוא לקח אותו והוא סיים אותו בשירותים, הוא לא רצה שאף אחד יראה אותו. שעת ההצגה הגיעה והלכתי ראשונה לצד הבמה, אז הוא ניגש מאחורי והוא אמר, 'דסי, תשמרי עלי'. כשהוא התחיל להופיע, אמר לי מישהו מההפקה, 'דסי, זו יכולה להיות ההופעה האחרונה שבוב עושה'. שאלתי למה והוא אמר, 'הרופא אמר שבוב מלא בגרורות סרטן'. כששמעתי את זה, כמעט התמוטטתי על הבמה.בגלל שידעתי שמשהו היה שגוי. מעולם לא ראיתי את בוב לוקח משהו כל כך קשה. היה לו קשה להבין את המציאות של זה, באמת לקחת את זה ככה. אחרי פיטסבורג החלטנו לעזוב למחרת בבוקר למיאמי. הוא היה צריך לקבל חוות דעת שנייה מהרופא הזה במיאמי. ואז הרופא נתן לו את אותו סוג של דעה. במטוס כל הדרך חזרה הייתי כולי שטופת דמעות".


אשתו וזמרת הליווי, ריטה מארלי, הייתה נחושה בדעתה שבעלה צריך לרדת מהמשך הסיבוב. שאר הסבוב בוטל והודעה לעיתונות הציגה את הסיבה הרשמית כ"תשישות" ועיתונים אף פירסמו שמארלי כעס על דיווחים שהוא מטופל נגד סרטן.



ב-21 בספטמבר בשנת 1993 יצא האלבום IN UTERO של נירוונה. זה אלבום האולפן האחרון של הלהקה. רבים ציפו להמשך של האלבום המצליח, NEVERMIND, אך קיבלו תמונה חשוכה יותר.


1. Serve The Servants

2. Scentless Apprentice

3. Heart Shaped Box

4. Rape Me

5. Frances Farmer Will Have Her Revenge On Seattle

6. Dumb

7. Very Ape

8. Milk It

9. Pennyroyal Tea

10. Radio Friendly Unit Shifter

11. Tourette's

12. All Apologies


זה היה בפברואר 1993 כשחברי להקת נירוונה עשו את דרכם לאולפן המבודד במינסוטה, כדי להתחיל לעבוד על אלבומם השלישי. בפעם האחרונה שהם דרכו באולפן, הם היו להקת סיאטל מעט מוכרת שעזבה את חברת התקליטים הקטנה, SUB POP, לטובת חברת תקליטים מפלצתית של דיוויד גפן. עכשיו, עם אלבום מולטי-פלטינה שהעיף את מייקל ג'קסון מראש המצעדים (NEVERMIND), והפיכתם לאחת מלהקות הרוק הגדולות בעולם, השלושה היו תחת לחץ עצום לעקוב אחריו. "אם היה קורס באיך להיות רוק סטאר, הייתי רוצה לקחת אותו", אמר אז קוביין בראיון. "זה אולי היה עוזר לי".


לקוביין הייתה מטרה אחת בראש: להחזיר את הלהקה לשורשי הפאנק-רוק שלה. מיליוני המעריצים החדשים שלהם היו משוגעים על NEVERMIND, אבל קוביין חשב שזה נשמע קיטשי ומסחרי מדי. אז הוא גייס את סטיב אלביני, טכנאי ההקלטה המוערך, ויצא ליצור אלבום שהיה לו הרבה יותר במשותף עם אלבום הבכורה של להקתו. אלביני לא נמנה אז ממעריצי הלהקה. מוסיקלית, היא לא משכה אותו. אבל הוא הסכים לעבוד על האלבום תמורת תעריף אחיד של 100,000 דולר, וסרב לעסקה סטנדרטית שגם הייתה מאפשרת לו חלק מהתמלוגים. "אני חושב שלשלם תמלוגים למפיק או לטכנאי הקלטה זה בלתי ניתן להגנה מבחינה אתית. הייתי רוצה שישלמו לי כמו שרברב: אני עושה את העבודה ואתה משלם לי את מה שאני שווה", הוא הסביר. "אין סיכוי שאי פעם אקח כל כך הרבה כסף. לא הייתי מסוגל לישון בלילה". בעת העבודה על האלבום, באולפן המרוחק, הוא אזר על אנשי חברת התקליטים להגיע לשם ולהתרשם מהתהליך.


התוצאה הייתה קצת יותר מארבעים דקות של רוק גולמי וחסר פשרות שלא היה דומה לשום דבר אחר בנוף הפופ. קוביין, מאוכזב מהתהילה המוחצת שלו ומהסיקור התקשורתי הנרחב של חייו האישיים, היה מוכן לפרוק מטענים בצרורות. השקפת עולמו העגומה הוצגה במלואה באלבום החדש, שקוביין חשב בתחילה לקרוא לו "אני שונא את עצמי ורוצה למות". קוביין: "חושבים עליי כעל הסכיזופרן המשונן, המתלונן והמבוהל הזה שרוצה להתאבד כל הזמן וחשבתי שזו כותרת מצחיקה. אבל ידעתי שרוב האנשים לא יבינו את זה". מחשש שהשם יגרום לאותן צרות משפטיות שלהקת ג'ודס פריסט התמודדה איתן שלוש שנים קודם לכן, כששני מעריצים שלה ירו בעצמם, דחק הבסיסט, כריסט נובוסליק, בקוביין לחשוב על זה מחדש. שם העבודה הנוסף היה VERSE, CHORUS, VERSE (בית, פזמון, בית), אבל קוביין התיישב לבסוף על IN UTERO, שאותו לקח משיר של אשתו, קורטני לאב.


האלבום כולו הוקלט בלייב תוך שבועיים, הרבה פחות זמן ממה שלקח להקליט את NEVERMIND.

אלביני האמין בעבודה מהירה בלי לחשוב יותר מדי. "אם אלבום לוקח יותר משבוע להכין, מישהו מתבאס ממנו", הוא קבע אז. המהירות שבה הם הקליטו, בשילוב עם הסאונד הגולמי והקרבי וההפקה המינימלית, הפך את האלבום הזה למשהו שונה. פחות מסחרי.


המלאך עם הכנפיים על העטיפה היה דגם פלסטי של האנטומיה האנושית המשמש בכיתות ללימודי גוף האדם. קוביין הוסיף את הכנפיים. הוא הפך אובססיבי לאנטומיה כאשר קיבל בילדותו את צעצוע הדגם VISIBLE MAN. "אני מניח שאני רוצה בסתר להיות רופא או משהו כזה", הוא אמר עם צאת האלבום. כמובן שהשיר RAPE ME גרם לבעיות עבור הלהקה, בעיקר בטקס פרסי MTV. כאשר מנהלי הרשת אמרו ללהקה שאם השיר ינוגן הם מיד יעברו לפרסומת. כשהרגיש מאותגר, קוביין השמיע חלק מהשיר כשהם יצאו לדרך ואז נכנס ישירות לביצוע לוהט של הלהיט LITHIUM. קוביין כתב את RAPE ME כדי לגנות באופן דרמטי את האונס ולהדגיש את תמיכתו בנשים, אבל השיר עורר מחלוקת מיידית. "במהלך השנים האחרונות, לאנשים היה כל כך קשה להבין מה המסר שלנו, מה אנחנו מנסים להעביר, שפשוט החלטתי להיות הכי נועז שאפשר", הוא אמר.


השיר שחברת התקליטים ניסתה להביא לתקשורת כדי שיהיה הלהיט הבא, HEART SHAPED BOX, נוצר כשקוביין ניגן בגיטרה בתוך חדר ארונות כשאשתו ביקשה ממנו לכתוב לה ריף גיטרה לשיר. למרות שהוא בסוף שמר את הריף הזה לעצמו, המילים הן אודה לאהבה. הפזמון מגיע משורה שהוא כתב לה פעם בפתק. "אני אסיר תודה לנצח על דעותיך ועצותיך היקרות. אני לא ראוי מספיק להיות בנוכחותך". בשיר המקורי הוא כתב, "אני קבור בארון קבורה בצורת לב במשך שבועות" במקום "אני נעול בתוך הקופסה בצורת לב שלך במשך שבועות". בדומה לשיר אחר שכתב, "אני שונא את עצמי ורוצה למות", קוביין הוזהר שזה אפל מדי. החששות היו מוצדקים, לפחות ברמה המסחרית. למרות שהסרטון זכה להשמעה רבה ב-MTV והשיר הושמע בכל רחבי הרדיו האלטרנטיבי, הוא אפילו לא נכנס למאה הגדולים במצעד האמריקאי, למרות היותו הסינגל המוביל מאחד האלבומים הצפויים ביותר של העשור. מסתבר שלא כל מתבגר בפרברים רצה לשיר שורות כמו "הלוואי שיכולתי לאכול את הסרטן שלך כשאתה משחיר", כשזה הושמע ברדיו. לאחר שקוביין פגש את לאב בשנת 1990, היא נתנה לו קופסה בצורת לב, כשהיא מילאה אותה בפריטים שתואמים לטעם של קוביין - בובת חרסינה, ורדים מיובשים והתיזה עליה מעט מהבושם שלה. כשהרומן של קוביין ולאב פרח, הפריט הפך סמל לאהבתם.


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום: "זו הדרך בה קורט קוביין של נירוונה מאיית הצלחה -SUCKEGGS. הוא היה המום כל כך רגשית מהמזל הפתאומי שלו, תיעב אותו במרץ שטני שכזה והוציא את חוסר שביעות הרצון שלו על הכתב עם זיפים. גילויי הלב באלבום - חלקם מטפטפים בצורה מצחיקה, אחרים מכוונים באכזריות - לחיים שלאחר NEVERMIND מסלול מהיר, עם חלפני הכספים שחלבו את שדי הגראנג' והותירו אותם יבשים בזמן שיא. הם מעולם לא תפסו את האירוניה הנואשת של 'הנה אנחנו עכשיו, תבדר אותנו'. המילים הראשונות שיצאו מפיו של קוביין בשיר הפותח, SERVE THE SERVANTS, הן 'מתח הנעורים שירת אותי היטב / עכשיו אני משועמם וזקן', המושרות בקול עצבני. זו נהמה שמסיימת מיד כל ציפיות מתמשכות לקבל את הבן של SMELLS LIKE TEEN SPIRIT.


למען האמת, נירוונה כלהקה וקוביין כאיש המפתח הרוויחו את הזכות לירוק בעין של המזל. דור ה-X הוא באמת דור משועשע, שנלכד במחזוריות של אסתטיקת פאנק מעודכנת של שנות ה-70 והבי-מטאל, ומקולל על ידי המהירות שבה אפילו אנדר-תרבות הפופ השוחקת ביותר מצטרפת למשחק. קוביין עובד בעצם על פי ספר משחק אחד, אבל זה מנצח לא משנה איך הוא מנהל אותו. השירים שלו נפתחים תמיד עם פסוק איטי, המושרים בדרך כלל בגניחה מתלוננת על נגיחה אילמת וקצב אחורי מתון. ואז קוביין מאדה אותך עם פזמון של יללות סטטיות וראשוניות בעוצמה אדירה.


אבל השטן נמצא בפרטים הקטנים. RAPE ME נפתח בלחישה מטרידה, קוביין מכניס את פסוק הכותרת בקול חבוט, כשהוא מעוור את המאזין על ידי קו קליט ונפיץ. בהקדמה העממית של PENNYROYAL TEA (שם השיר בא משם משקה שאם נשים שתו אותו בכמות גדולה, הוא גרם להפלת התינוק בבטנן - נ.ר) קוביין כמעט נשמע כמו מייקל סטייפ בתחילת השיר DRIVE של REM. זאת לפני שהפזמון הנמרץ והצרוב מתפרץ בנקמה. (קוביין סיפר שהשיר עוסק בדיכאון ובמחלות קשות. השיר סומן כסינגל השלישי מהאלבום אך נגנז עקב התאבדותו של קוביין - נ.ר)


ההפקה של סטיב אלביני יעילה במיוחד במהלך אותן מערות דרמטיות. המילה גראנג', כמובן, לא עושה צדק עם נירוונה. מהאלבום הראשון ואילך, החברים התמחו בסוג של שאגה זוהרת ויופי מצולק שקשור יותר לפאטי סמית', הבאזקוקס וג'ון לנון עם פלסטיק אונו באנד".



גם זה קרה ב-21 בספטמבר...


- בשנת 1944 נולד הגיטריסט ג'סי אד דייויס, שניגן עם המון אמנים בשנות השישים והשבעים. כמו טאג' מאהאל, ג'ורג' האריסון, ג'ון לנון ועוד. הוא מת ב-22 ביוני 1988.


- בשנת 1965 הופיעה להקת מודי בלוז לראשונה כהרכב שחתם חוזה ניהול עם בריאן אפשטיין, המנהל של הביטלס. ההופעה נערכה ברויאל אלברט הול שבלונדון. להקות נוספות בערב הזה היו הקינקס, מנפרד מאן ו- GERRY AND THE PACEMAKERS.


- בשנת 1966 שינה ג'ימי הנדריקס את שמו מ- JIMMY ל- JIMI. זאת בהתעקשות מנהלו החדש, צ'אס צ'אנדלר. בתאריך זה בשנת 1968 יצא התקליטון שלו, שהוא קאבר לשיר של בוב דילן בשם ALL ALONG THE WATCHTOWER.


- בשנת 1947 נולד דון פלדר, הגיטריסט לשעבר של להקת איגלס ומלחין השיר HOTEL CALIFORNIA. פלדר ידע עם השנים המון מורת רוח בלהקה הזו וזה הסתיים בתביעה מצדו.


- בשנת 1932 נולד דון פרסטון, שהיה הקלידן בלהקת THE MOTHERS OF INVENTION המקורית עם פראנק זאפה. דרך אגב, היום בשנת 1967 נולדה גם בתו של זאפה שקיבלה את השם MOON.


- בשנת 2001 מת ג'ון דוקאן, הגיטריסט של להקות ATOMIC ROOSTER ו- ANDROMEDA. בן 65 במותו.


- בשנת 1971 הופיעה להקת מונגו ג'רי (עם הלהיטים 'בקיץ', ילדונת קפצי', סנטו אנטוניו' ו'ליידי רוז') באיצטדיון בלומפילד שבתל אביב. הערב פורסם בכותרת 'כדורגל פופ ובידור' ובמהלכו נערך גם משחק כדורגל בין מכבי נתניה (האלופה של 1971) למכבי תל אביב (האלופה של 1970). להקות נוספות שהופיעו על במה מסתובבת מיוחדת היו: 'אמצע הדרך', 'חומר נפץ', האריות, עוזי והסגנונות ולהקת הסינג סינג.


בשנת 1964 חזר קית' רלף, הסולן של להקת יארדבירדס, ללהקתו אחרי אשפוז בבית חולים עקב ריאה אחת שחדלה מלתפקד. את מקומו החליף בינתיים מיק אוניל.


- בשנת 1964 עשתה להקת המי אודישן מול חברת התקליטים EMI בסטודיו מס' 2 באולפני ההקלטה ברחוב אבי רואד.


- בשנת 1974 יצא התקליטון YOU AIN`T SEEN NOTHIN` YET של להקת הרוק הקנדית באכמן-טרנר אוברדרייב. כותב השיר, ראנדי באקמן, לא תכנן בתחילה להוציאו לשוק עם הגמגום בשירת הפזמון. הגמגום הוקלט באולפן כבדיחה שהוא עשה לאחיו, גארי, שהייתה לו בעיה בדיבור. הגרסה הזו של השירה נועדה להגיע אך ורק לאחיו כבדיחה אך חברת התקליטים שמעה אותה במקרה והתלהבה. הגמגום הפך מאז לאחד מסימני ההיכר של הלהיט הגדול הזה. דרך אגב, גארי הפסיק לגמגם לאחר מכן.


- בשנת 1968 הודיעה ג'ניס ג'ופלין על פרישתה מלהקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY. זאת לאחר ששמעה לקולות המבקרים כי הלהקה חובבנית מדי לכישרונה הגדול.


- בשנת 1969 ערכה להקת ג'ת'רו טול חזרה מוסיקלית ב- LYCEUM BALLROOM שבלונדון לקראת סיבוב ההופעות הבריטי שלה.


- בשנת 2006 מת בוז בארל, הבסיסט בלהקות קינג קרימזון ובאד קומפאני. בן 60 במותו.


ב-21 בספטמבר בשנת 1987 יצא תקליט חדש ללהקת יס. שמו הוא BIG GENERATOR וכמה שאני אוהב את הלהקה הזה (מאד!), אני לא מסוגל להקשיב לו וליהנות ממנו.


SIDE 1 1. Rhythm of Love 2. Big Generator 3. Shoot High Aim Low 4. Almost Like Love


SIDE 2 1. Love Will Find a Way 2. Final Eyes 3. I'm Running 4. Holy Lamb (Song for Harmonic Convergence)


"לג'ון אנדרסון (זמר הלהקה) היה רעיון לעיצוב העטיפה הזו, שהיה בעצם ציור של מגילה", אמר המעצב גארי מואט (שעבד על תקליטה הקודם של הלהקה, 90125). "אני זוכר שאמרתי, 'אני אוהב את המקום שממנו אתה בא, אבל מה דעתך על רעיון אחר?' וראיתי ששאר הלהקה הסתכלה לעבר החלונות, נמנעת מקשר עין ומותירה אותי להתווכח איתו".


ובכן, לאחר ההצלחה העצומה של 90125, נראה היה שלהקת יס התכוננה להשתחרר סוף סוף מהטראומות, הפיצולים וההתפרצויות שהפכו לדפוס חייה מאז סוף שנות השבעים. במקרה, התברר שזו רק ההתחלה של תקופה נסערת עוד יותר. הלהקה התכנסה מחדש באולפן ב-1985 כדי להתחיל לעבוד על אלבום שקיוותה בלהט שישתווה להצלחה של 90125 ובו גם הלהיט OWNER OF A LONELY HEART. טרבור הורן הוחזר כדי לסייע בהפקה אך הפעם קרה משהו שדפק את העסק.


טרבור הורן נתקל בבעיות קשות בניסיון להפיק את הלהקה. "ניסיתי לעשות את האלבום BIG GENERATOR אבל לא הצלחתי לסיים אותו כי הנסיבות היו שונות. עשיתי את רוב רצועות הליווי אבל חברי הלהקה פשוט לא יכלו להסכים. ג'ון היה כותב דבר אחד, טרבור (רבין הגיטריסט) היה כותב דבר אחר, כריס (סקוויר הבסיסט) היה כותב משהו אחר והם היו רבים על זה ואני הייתי באמצע. זה לא היה עניין של ועדה. זה היה רק ​​פלגים לוחמים שניסו להרוג אחד את השני. כאשר להקות נמצאות יחד יותר מחמש עשרה שנה הן הופכות להיות מונעות לחלוטין מכסף, ומי שמשלם את הכסף, מאיפה הוא מגיע ועל מה משלמים הוא זה שקובע מה נעשה מבחינה הקלטה".


כריס סקוויר הסכים שהיה קשה לייצר את האלבום הזה. "זה לקח די הרבה זמן. התעסקנו בניסיון להקליט את זה באיטליה לצורכי מס, אבל האולפנים לא ממש הצליחו עבורנו, אז חזרנו ללונדון וטרבור הורן עמד להפיק את זה שוב, אך הוא החליט שלא לעשות את זה. התקליט הזה היה בסוף אלבום פלטינה כפול אבל הוא חסר את הברק שהיה לו כשהתחלנו לעבוד עליו".


כמו כולם, גם למוזיקאי רוק מצליחים יש עליות ומורדות. ג'ון אנדרסון ואשתו ג'ני נפרדו בתחילת האייטיז, ובאמצע העשור כריס סקוויר התגרש מאשתו הראשונה ניקי, שלימים הפכה לזמרת והפיקה כמה תקליטים. כל האירועים הללו השפיעו באופן טבעי על התקדמות הלהקה ומערכות היחסים בה.


כריס סקוויר, "עד שהכנו את התקליט הזה עברתי ללוס אנג'לס. בגלל התמוטטות נישואיי עזבתי את אנגליה כדי לנסות גישה חדשה על ידי חיים באמריקה. רציתי לראות איך זה יסתדר וכמובן שזו הייתה מסיבה גדולה במשך כמה שנים. כשחייתי בהוליווד באותם ימים, מישהו, איפשהו ערך מסיבה כל ערב. אם זו פתיחה של מועדון או טקס חלוקת פרסים כלשהו, ​​אז במשך כמה שנים היו הרבה מסיבות. פגשתי הרבה אנשים מעניינים, אבל עד 1989 הבנתי שאם אמשיך לחיות בהוליווד, אצטרך להתייחס לזה פחות כאל עיר מסיבות ולהגיע לעבודה של חיים רגילים. אף פעם לא קניתי מקום בארצות הברית, תמיד שכרתי בית, וזה היה צעד נבון מאוד לעשות כי מאז שעברתי לאמריקה המחירים יורדים ויורדים, במיוחד כשמתרחשת רעידת אדמה, כלומר עוד מכה גדולה במחירי הדירות! היה לי הרבה יותר טוב כששכרתי".


האיש שספג אז הכי הרבה ביקורת על התוצאה של התקליט היה טרבור רבין. בין החידושים שהוא הציג היה גם צליל כלי נשיפה. עבור מעריצי יס היה זה כהשמת מלפפון חמוץ בעוגה שלהם. "אם אתה לא מנסה לפתח רעיונות חדשים ולקחת קצת סיכונים, אתה אף פעם לא צומח", טרבור מחה ורפפורט בכה. אחרי התקליט הזה פרש ג'ון אנדרסון מהלהקה ופנה לעבוד עם חבריו לשעבר בלהקת יס של הסבנטיז. החברים שנותרו בלעדיו המשיכו להפעיל גירסה משלהם של להקת יס. העסק נהיה מסובך עוד יותר.


ב-21 בספטמבר בשנת 1973 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:




ב-21 בספטמבר בשנת 1987 נרצח ג'קו פסטוריוס הבסיסט ופורץ הדרך. אזהרה - בפוסט זה יש כמה תיאורים גרפיים קשים לקריאה, להבנת חומרת המצב.




ג'ון פרנסיס "ג'קו" פסטוריוס, שנודע לקהל הרחב בעיקר כבסיסט פורץ דרך של להקת הג'אז רוק המובילה, WEATHER REPORT, מת בבית חולים בפלורידה. בראשו נראו חבלות רבות שנגרמו כתוצאה מתגרה שפרצה במועדון, עשרה ימים לפני כן. ג'קו הגיע לבית החולים כשהוא חסר הכרה. גולגלתו הייתה שבורה ובתוך ראשו התחולל דימום מאסיבי. עין אחת נעקרה, השיניים ננעצו חזק בשפתיו והטבעת של האיש שהיכה אותו נמרצות - ננעצה בלחיו. כה חמור היה הטיפול האלים שקיבל. מצבו החמיר בבית החולים, כשחטף שבץ, שהכניס אותו לקומה ומשם הוא כבר לא יצא בחזרה אלינו. ג'קו היה בן 35 במותו ורופאים, שטיפלו בו, ציינו כי לו היה יוצא חי מהעניין - הוא היה עיוור בעין אחת ועם יד אחת משותקת. אבדה איומה שכה מכעיסה ומיותרת בעולם המוזיקה המודרני.


פסיקת המחלקה הרפואית שטיפלה בו הצביעה על הריגה. המשטרה מיהרה לעצור בחור ושמו לוק הייבן בן ה-25, שניהל מועדון ושמו THE MIDNIGHT BOTTLE. הוא הורשע מיד באלימות יתרה נגד הבסיסט המיוחד הזה. ג'קו היה עטור שבחים ופרסים. קהל מעריציו היה אדיר והייבן לא ידע כלל כי הוא חובט למוות באישיות תרבותית שרבים כינוה כגאון. אבל לג'קו היה גם צד פחות נעים, ששכנו בו אלכוהול וסמים. גם מניה דיפרסיה קיננה שם. בשיאו נחשב ג'קו, שלימד את עצמו לנגן, למלך נגני גיטרת בס ה'פרטלס'. כשרון ההלחנה והעיבוד שלו היה מרשים ביותר. אבל מצד שני הוא אושפז שלוש פעמים לטיפול בביות האלכוהוליזם שלו.


כשהיה חבר בלהקת WEATHER REPORT, הוא הראה לעולם כיצד לוקחים גיטרת בס והופכים אתה לכלי סולו מקורי. הוא מיגנט את האנשים אליו ובהופעותיה של 'תחזית מזג האוויר' הוא תיפקד לרוב כחזאי תזזיתי. את כניסתו ללהקה הזו הרוויח בהתרברבותו מול מנהיג / קלידן הלהקה, ג'ו זאווינול. ג'קו ניגש אליו ואמר לו כי הוא נגן הבס הטוב בעולם. אז היה בלהקה הבסיסט אלפונסו ג'ונסון, שלא היה פראייאר בעצמו. זאווינול אהב את החוצפה הישירה הזו ושנה לאחר מכן, ב-1976, הוא הפך להיות חבר בלהקה.


אבל ג'קו היה בעייתי לא פעם ולא פעמיים. הוא נהג להתייצב בהופעות של אחרים, ללא הזמנה מראש, ולגנוב להם את הבמה. הוא לא פעם הועף ממועדונים בבושת פנים וגם השחית חדרים בבתי מלון, בעת סיבובי הופעות. בשנה האחרונה לחייו הוא נעצר תשע פעמים, בין השאר בעוון גניבת רכב. הלחץ עליו היה גדול מאד ולחץ זה הביא להידרדרות מהירה. ביפן הוא נחשב לאלוהים. רק דבר כזה יכול לערער אדם שאינו חזק לחלוטין. אלוהים הוא כנראה ישות בלתי שבירה. ג'קו לא היה אלוהים - והשבר היה נוראי.


ג'ון פרנסיס אנת'וני פסטוריוס נולד בשנת 1951 בפנסילבניה. אביו, ג'ק, היה מתופף שלימד את בנו שיעורי מוזיקה חשובים לחיים. ג'קו חשב בתחילה להיות מתופף אך בתיכון החליט לעבור לבס, כדי להתקבל ללהקת בית הספר. בשנת 1972 הצטרף ללהקת 'ווין קוקראן ורוכבי הסי סי'. בלהקה הזו נהג, לא פעם, לנגן תפקידים מובילים בבס בעוד גיטריסט הליווי סיפק את קוי הבס עם הגיטרה שלו. ג'קו לא הסכים ללבוש חליפה עם כפתורים, לפי צו הלבוש בלהקה, והעדיף להגיע עם טי שירט, בטענה שכפתורים מפריעים לנגינתו.


בשנת 1973 הצטרף לתזמורת שליוותה אמנים אחרים. אשתו הראשונה, טרייסי שעבדה במועדון בו ניגן בעלה, סיפרה למתופף בובי קולומבי, שביקר שם בשנת 1975, כי בעלה הוא נגן הבס הטוב בעולם. קולומבי היה ידוע כמתופף של להקת 'דם, יזע ודמעות' ועבד אז מול חברת התקליטים EPIC, לה הבטיח, לפי חוזה, להביא אמנים להחתמה. קולומבי התעניין, הקשיב לג'קו, נדהם ועקר אותו לניו יורק כדי להקליט שם את אלבומו הראשון, כשלצידו נגנים מצמרת הג'אז-רוק, כמו הרבי הנקוק, וויין שורטר ועוד. התקליט יצא בשנת 1976 וג'קו הצטרף ללהקת 'תחזית מזג האוויר' והקליט עמה, באותה שנה את התקליט BLACK MARKET. זה היה כמנה המקדימה לפצצה שהנחית עם אותה להקה, שנה לאחר מכן, עם התקליט HEAVY WEATHER.


מדובר פה בתקליט הנמכר ביותר של הלהקה החשובה הזו, כמו גם הצהרה אומנותית רעננה וגאה. קלידן הלהקה, ג'ו זאווינול, מוכיח פה, מאחורי סוללת הקלידים המתקדמת שלו, כי הוא יכול להנפיק גם מוצרים מסחריים יותר במידה והוא רוצה. צלילי המקלדת שלו (כולל הפנדר רודס עם האפקט המיוחד שהפך לסימן ההיכר שלו) ניווטו אז את הספינה. במקרה הזה מדובר בקטע הפותח את התקליט, BIRDLAND, שהפך מיד לסטנדרט ג'אז חשוב ביותר. מה שזאווינול וחבורתו (שתיכף אציג אותה אחד אחד) עשתה פה זה שיחזור נפלא ואנרגטי ביותר של מוזיקת הביג-באנד הסוחפת.


אפשר לומר שג'קו היה סוג של מנהיג בלהקה הזו, מבלי שהוכתר כך באופן רשמי. נגינת בס הפרטלס שלו הפכה למקור השפעה עשיר ביותר עבור מוזיקאים רבים. עד כדי כך שגם עולם הרוק החל להקשיב לו באופן מרוכז ביותר (כולל בסיסטים כמו כריס סקווייר, מלהקת יס). דוגמה ליצירה מופלאה שלו מגיעה בקטע השלישי בתקליט, TEEN TOWN, שבו פסטוריוס גם הקליט באולפן את תפקיד התופים.


לעומת זאווינול ופסטוריוס, שצליליהם מושפרצים בפראיות בתקליט, דווקא צלילי כלי הנשיפה של וויין שורטר, אחד ממייסדי הלהקה, מאופקים יחסית, אך כל צליל שהאיש מוציא מגיע היישר מהלב שלו. ולא סתם. שורטר עשה נפלאות בשנות השישים לחצוצרן מיילס דייויס, כשניגן לצדו וגם יצר עבורו כמה קטעים משמעותיים מאד.

את ההרכב, בתקליט הזה, משלימים המתופף אלכס אקונה ונגן כלי ההקשה, מאנולו בארדנה, שמביאים יחדיו שמחת יצירה בתחום הקצב. התקליט HEAVY WEATHER יצא בתקופה בה נראה לרבים כי זרם הג'אז-רוק מתחיל לאבד מרעננותו והראה לרבים כי יש עוד מה לומר בתחום הזה לפני סגירת הדלתות.


בעיתון רולינג סטון כתבו בביקורת: "ג'ו זאווינול וחבורתו התרחקו פה מאד מהקונספט שלפיו נוצרה להקה זו. כמות המתופפים שהוחלפה בהרכב היא גדולה מאד. כמו גם זמן התחלופה המהיר ביותר. אבל השינוי המוזיקלי הוא לא פחות ממבורך, כי אי אפשר להישאר יותר מדי בתחום המוזיקה האוורירית של פעם. אם יש דבר שהלהקה איבדה במעבר הסגנונות הזה הוא השקט שבין הצלילים, שיצר פעם אווירה חללית לגמרי. היה זה חלל מבורך בתוך התחרות שנוצרה אז בין להקה זו ללהקות מהירות כמו מהאווישנו אורקסטרה ולהקתו של צ'יק קוריאה, 'בחזרה לנצח'. הבסיסט ג'קו פסטוריוס, שהצטרף להרכב באלבום הקודם, הוא שאחראי ליצירת מוזיקה אנרגטית יותר. שני הלחנים שהוא הביא לתקליט החדש הם מהחזקים בו. הקטע הטוב ביותר שזאווינול הביא לתקליט הוא BIRDLAND. נגינת הסינטיסייזר שלו חמימה ובלוזית יותר משבעבר. לפעמים הוא נשמע כנגן גיטרה. לאחרונה נראה פסטוריוס מנגן עם אנשים רבים אחרים, כך שכנראה הוא לא יישאר זמן רב בלהקה הזו. הוא מאד חיוני ללהקה הזו עכשיו כי הוא ממלא חורים במוזיקה שהייתה עד בואו מפוזרת. הייתה תקופה בה המוזיקה של הלהקה הזו רק עלתה כל הזמן למעלה, לכיוון האוויר שלמעלה. עכשיו, עם העומקים החדשים שבה, מדובר בשינוי מהותי".


ג'קו הפך לבסיסט מבוקש מאד וגם ניגן בארבעה אלבומים של ג'וני מיטשל, שסיפרה: "חיפשתי אז מישהו שירפד את התדרים הנמוכים שבמוזיקה שלי, שחשתי כי חסרים אז. רציתי בס שלא רק יתן את הצליל השורשי, אלא יטייל מסביב". ג'קו היה בדיוק המאסטר שהיא נזקקה לו. גם אלבומי הסולו שלו הרשימו ביותר בתעוזתם, אך הלחץ שהופעל עליו, להמשיך ולספק איכות כה גבוהה, החל לכרסם. בשנת 1982 החל העסק להידרדר, כשנפל ממרפסת באיטליה. הוא פצע את היד והכתף שלו באופן כה חמור עד שנאלץ לעבור ניתוח בו הושתלו לו ברגים. בהמשך נרדם, לא פעם בסנטרל פארק, כשהוא מסטול לגמרי וגיטרות הבס שלו לצדו. הן נגנבו ממנו. חברים שניסו לעזור לו נתקלו באיש עקשן מאד. רק כשניגן על הבמה היה נראה, לפי עדויות של נגנים שניגנו איתו, כאחד שחזר לעצמו. בשנת 1986 הוא בילה זמן רב במחלקה פסיכיאטרית בניו יורק, אליה הגיע בגלל ההתמכרות שלו.


בשנת 1987 חזר לפלורידה. אז הבטיח גם לחזור לעצמו. במשך כמה שבועות נשמר מאלכוהול, התעמל באופן יומי וערך חזרות עם נגנים. הוא גם סגר חוזה על הוצאת ספר ללימוד בס חשמלי שיכתוב. אבל ההבטחה הזו הסתיימה במפח נפש וג'קו נעצר על ידי המשטרה כמה פעמים.


על מצבו גיחך באחד מראיונותיו האחרונים: "אני לא אלכוהוליסט. אני לא מכור לסמים. אני איש של מסיבות שלוקח סיכונים". כנראה הוא רצה לחגוג גם כשקפץ על הבמה בתיאטרון SUNRISE MUSICAL שבפלורידה, באמצע סולו בס של אלפונסו ג'ונסון. זה היה ב-11 בספטמבר 1987, בעת מופע של להקת סנטנה. אנשי האבטחה לא ידעו מי זה האיש המוזר שקפץ על הבמה, דלקו אחריו והעיפו אותו משם באופן ברוטאלי. זו הייתה הפעם האחרונה שג'קו נראה, בצורה כלשהי, על במה.


כארבע שעות לאחר מכן שכב ג'קו עם הפנים למדרכה מול מועדון MIDNIGHT BOTTLE. מסביב לראשו שלולית דם כה גדולה עד שהיה קשה, לפי המשטרה, לדעת היכן נפגע. בעל המועדון, לוק הייבן, סיפר לשוטרים כי יצא מהמועדון בשביל למנוע מג'קו להיכנס לשם, דרך כניסת החברים. שם, טען הייבן, ג'קו נופף מולו באגרופו, פספס את המטרה ונפל על הרצפה. רופאים פסקו כי ג'קו יכל לקבל חומרה כזו של פציעה רק אם היה נופל, בעוצמה שכזו, שבע פעמים.


ג'קו נקבר ב-25 בספטמבר 1987. פאט מאת'יני הגיטריסט, ספד לו בטקס ההלוויה: "הבס החשמלי היה בעולם המוזיקה כ-25 שנה לפני שג'קו בא. הבס החשמלי הזה נשמע אחרת לגמרי עד שהוא הגיע ונטל את הכלי לידיו. אני מתעצבן על אנשים שנשמעים דומים מדי לג'קו. זה פגע בו מאד, שאנשים העתיקו ממנו. סגנון מוזיקלי הוא לא דבר שאתה אמור לקבל תמלוגים ממנו. כי אם זה היה קורה - ג'קו היה האיש העשיר ביותר על פני כדור הארץ".



לפי כתבות העיתונים מאז - לוק הייבן קיבל עסקת טיעון לפיה הודה ובתמורה קיבל 21 חודשים בכלא ועוד חמש שנים על תנאי. לפי האישום המקורי, הוא היה צפוי לקבל מאסר עולם. הבסיסט המחונן הותיר אחריו ארבעה ילדים, בגילאים חמש ועד שש עשרה, משתי נשים שונות. אשתו השניה של ג'קו ואם שניים מארבעת ילדיו, אינגריד, הגיבה, עם הודאתו של הנאשם בהכאת בעלה שזה חשוב לה יותר מחומרת העונש. "אני מרגישה שהוא הודה זאת מלבו. עכשיו אוכל להגיד לשני ילדיי שאביהם הוכה למוות על ידי האיש הזה. כך שאני יכולה לחיות עם עסקת הטיעון הזו".


אבל למרבית ההפתעה, הייבן שוחרר לאחר ארבעה חודשים בלבד בכלא. אינגריד פסטוריוס ציינה שכל חודש בכלא היה עבור כל ילד שהשאיר הייבן ללא אב. עוזר התובע של המדינה, לי ג'יי זיידמן, שהעמיד לדין את הייבן, הביע את אכזבתו הרבה. רישומי המדינה הראו שהוא במקור הואשם ברצח מדרגה שנייה, אך הסכים להודות בהריגה בתמורה לתקופת מאסר של 21 חודשים, אך קיבל קיזוז של 210 ימים על התנהגות טובה, כמו רוב האסירים. הוא גם השיג עוד קיזוז של 200 ימים כדי להקל על הצפיפות בכלא ועוד 62 ימים גולחו למען תמריץ להשקיע מזמנו בתוכניות חינוך בכלא.


בינתיים, בגלל שפסטוריאוס מת ללא פרוטה וללא צוואה - נכתב בעיתונים ששתי נשותיו נלחמו על התמלוגים שמגיעים מתקליטיו. הן לא היו היחידות שביקשו לשים את ידיהן על התמלוגים. לתוך זה נכנסו גם בית החולים שאישפז אותו כמו גם בעל הדירה שפסטוריאוס שכר.




בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page