רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-21 בפברואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-21 בפברואר (21.2) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

ב-21 בפברואר בשנת 1967 נערך הסשן הרשמי הראשון של להקת פינק פלויד לחברת התקליטים EMI, באולפנים שלה שנמצאים באבי רואד, לונדון.

מפיק הסשן היה נורמן סמית', לשעבר טכנאי ההקלטות של הביטלס, אך כשנדרש גם טכנאי הקלטה שיעזור בהקלטת הלהקה החדשה הזו, לא נרשמה התלהבות בקרב הטכנאים הפעילים באולפן. בסוף הונחה המשימה הלא רצויה הזו על כתפיו של פרנסיס דילנאט.

הסשן נערך בין 11 בלילה לשש בבוקר, באולפן מס' 3 הקטן יותר מהשלושה שבמתחם. זמן ההקלטה הכה מאוחר היה דבר מנוגד למה שהאולפנים נהגו לעשות עד אז, לאמנים שאינם הביטלס. בגלל שהשכנים בשכונה השקטה הזו לא אהבו את הרעש שבקע משם בלילות ודאגו לפעול נגד זה. עם זאת, נראה היה שלמישהו בכיר בחברה היה אז עניין רב בהחתמה החדשה הזו ורצה להקליטה כמה שיותר מהר.

חברי הלהקה בחרו להקליט שיר בשם MATILDA MOTHER (עם מילים שונות מאלו שיצאו בגרסה הסופית באלבום הבכורה). שישה טייקים הוקלטו כשהשישי נקבע כטוב מביניהם.

ב-21 בפברואר בשנת 1969 יצא תקליט הבכורה של הזמרת מרי הופקין ובהפקתו של פול מקרטני. שם האלבום הוא POSTCARD.

בשנת 1968 גילה מקרטני זמרת צעירה מאד ואנונימית מוויילס בשם מרי הופקין. זה היה בתקופה בה כל חברי הביטלס חיפשו אמנים מתחומים מוזיקליים שונים בכדי להחתימם בלייבל החדש שהם הקימו בשם אפל. למעשה, הייתה זו הדוגמנית טוויגי שצפתה יום אחד בתכנית כשרונות צעירים בטלוויזיה, התאהבה בהופקין ומיהרה לבשר לפול כי עליו לבדוק אותה. במהרה הגיעה הודעה לביתה להתקשר לחברת אפל של הביטלס.

"אז התקשרתי", נזכרה הופקין מאוחר יותר, "והועברתי לבחור הזה עם מבטא ליברפולי, שהזמין אותי להגיע ללונדון ולחתום על חוזה. בהיותי נערה וולשית זהירה, חשבתי, 'זה קצת פתאומי!' וניסיתי להתחמק, ​​אז הבחור הזה אמר, 'טוב, לכי תשאל את אמא שלך'. גררתי את אמא שלי לטלפון והיא המשיכה במקומי לטפל בזה".

מקרטני, בעל החוש המסחרי המושחז, הפיק להופקין גרסה משלה ללחן עממי רוסי ידוע עם מילים שהולבשו עליו באנגלית, THOS WERE THE DAYS והפך את זה ללהיט היסטרי. וכך קרה גם לאלבום שיצא בעקבות השיר, POSTCARD.

מקרטני: "היא הייתה בחורה נחמדה והיה כיף לעבוד איתה. הקלטנו את הכל באולפני EMI ואז לינדה צילמה אותה לעטיפה בקיו גארדנס. יצרתי קשר עם חברת הגלויות, VALLENTINES, וביקשתי מהם להכין מהתמונה גלויה. הם הכינו כמות מוגבלת של גלויות".

פול כתב על אחת הגלויות את רשימת השירים לאלבום ושלח את זה למשרדי אפל. כך הגלויה, עם הבול והחותמת שהוא שלח, הפכו לככב בגב עטיפת התקליט, שכמה ימים לפני צאתו נערכה מסיבה במסעדה ששכנה מעל סניף דואר, בבניין הגבוה ביותר בלונדון אז. בין החוגגים נצפו פול ולינדה, ג'ימי הנדריקס, דונובן (שכתב גם שירים לאלבום) ואחרים.

התקליט כלל שלושה שירים שכתב דונובן, אחד של הארי נילסון ושיר שכתב לה מפיק הביטלס, ג'ורג' מרטין. המהדורה הבריטית לא כללה, משום מה, את THOSE WERE THE DAYS, אך הוא נכלל בהדפסה האמריקנית של התקליט.

אבל הופקין לא הייתה מרוצה מהתוצאה המוזיקלית של אלבומה הראשון וחיפשה שינוי כיוון מוזיקלי. זמן מה לאחר מכן נפרדו דרכיה עם פול מקרטני. "היה בי הרבה יותר, הרגשתי, אבל בחברת אפל לא בחרו לקדם את הצד הזה שלי”.

ברולינג סטון פורסמה אז ביקורת על התקליט: "התקליט הזה הוא של פול מקרטני כמו שהוא של מרי הופקין. כלומר, המפיק הוא גדול כמו האמן שעל שמו התקליט. הקול של מרי, סופרנו רך בניחוח וניל, לא יעניק לה תואר MBE על גמישות. נראה שיש לה מחסור ביכולת להעביר תחושות שונות בקולה ותמיד היא נשמעת כמשהו שמשלב את ג'ואן באאז ומריאן פיית'פול. נראה שאם לא היה מפיק כמקרני, מרי הייתה מביאה לנו תקליט ממש ממש משעמם.

התקליט נפתח עם LORD OF THE REEDY RIVER של מר לייטץ' (דונובן), סיפור אגדה קודר ושקט. מרי מצליחה בהעברת הלך הרוח הדונובני הזה של אפלה סוריאליסטית מימי הביניים, עד שהגרסה שלה לשיר הזה מזכה אותה במקום בשולחן המתורגמנים הטובים ביותר של דונובן. הדבר הבולט ביותר שיר השני, HAPPINESS RUN, הוא שהוא מנדף לחלוטין את האווירה החשופה שנוצרה מהשיר הקודם וקובע באיחור את מצב הרוח הכללי של האלבום.

שיר שלישי של דונובן, VOYAGE OF THE MOON הוא כבד וארוך מדי (כפי שמנגינות דונובן נוהגות להיות כשהאובססיה שלו היא לסגנן את שיר החיזור מימי הביניים. ההומוגניות של ההגשה של מרי לא גורמת לזה להישמע מרגש במיוחד. הבלדה האתנית מיוצגת על ידי Y BlODYN GWYN (שהוא וולשי ונשמע כמו מזמור), PRINCE EN AVIGNON (שברקע שלו שולטים תופים רועשים מסיבות שאני לא ממש יכול לקבוע), ו-HONEYMOON SONG הקריבי בטעם שעועית. הארי נילסן וג'ורג' מרטין נמצאים גם הם במסיבה. אבל המועדפים האישיים שלי הם אותם שירים סטייל שנות הארבעים שפול הגזים בצורה מפוארת במסורת של GOOD NIGHT של רינגו.

השיר THOSE WERE THE DAYS הוא, כמובן, נוק-אאוט (במיוחד הבנג'ו, מקהלת הילדים הקטנים והפוזה של מרי כאשת פאב זקנה), ואיזה סוף טוב יותר יכול להיות לתוכנית כזו מאשר SHOW BUSINESS? פול צריך לזכות באיזשהו פרס על בחירתו מה מרי תשיר ועל מה שקורה מאחורי השירה שלה. אנשי פול מקרטני. גם מעריצי מרי הופקין יאהבו את זה".

ב-21 בפברואר בשנת 1964 הוציאה להקת רולינג סטונס באנגליה את השיר NOT FADE AWAY על תקליטון, שהגיע בסוף למקום השלישי במצעד הבריטי.

אורך השיר הזה הוא רק דקה ו-42 שניות אך זה מספיק כדי להפוך את הדבר לקלאסיקת רוק עם הומאז' לבאדי הולי שביצע את השיר לפני כן (ונהרג בשנת 1959), עם המקצב של בו דידלי. אפשר להגיד שזה התקליטון הראשון של הסטונס בו מיק ג'אגר נשמע כמו ג'אגר אמיתי.

יום למחרת צאת התקליטון התייצבו חברי הסטונס בחוף ים סלעי בדורסט וצילמו שם קליפ לשיר הזה, כשהם עם כובעים וצעיפים, בגלל הקור העז. בינתיים דאגו אנשי הפקה לגלגל ממעלה הצוק אבנים, כדי להמחיש, בסגנון הסיקסטיזי הישן והקסום, שמדובר בלהקה ששמה האבנים המתגלגלות.

הביקורת על התקליטון בעיתון מלודי מייקר הייתה כזו: "האפקט שאני מקבל מהקשבה לשיר הזה הוא של להקה שלא יודעת לשיר בהרמוניה. המזל שלהם הוא שהם שרים במבטא בריטי ולא אמריקאי".

ב-21 בפברואר בשנת 1973 יצא תקליט חדש ללהקת הטמפטיישנס ששמו MASTERPIECE. ההפקה הברורה של נורמן וויטפילד גרמה לרבים לתהות שמא זה תקליט שלו עם זמרי הלהקה שבאים פה רק כזמרי סשנים.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על תקליט זה: "נורמן וויטפילד כן יכול לעשות טעויות. הוא כתב כמה שירים נהדרים ועשה כמה הפקות מרהיבות עבור חברת מוטאון אבל לפעמים הוא מגזים. ובתקליט זה, בו הוא כתב את השירים והפיק, הוא שחק את עצמו עד דק.

הסיבה העיקרית לתלונה היא שיר הנושא. יש פה חזרתיות רבה מדי, שהייתה המפתח ללהיט הלהקה מקודם, PAPA WAS A ROLLING STONE. ההתלהבות מהלהיט ההוא באה מול האכזבה ממה שקורה פה. בניגוד לליין הבס מהלהיט ההוא, אין משהו קליט פה. חברי הלהקה אף הביעו בראיונות עמם שהם היו מעדיפים לעשות שירים בסגנון סמוקי רובינסון אך הם הוטבעו פה בים של מישהו אחר. במקום שהתזמורת של נורמן וויטפילד תלווה את הטמפטיישנס - הטמפטיישנס מלווים את התזמורת. בעטיפת התקליט - חברי הלהקה מוזכרים רק פעמיים בעוד שנורמן וויטפילד מוזכר שש פעמים. יכול להיות שמישהו בחברת מוטאון העניק לוויטפילד צ'ק פתוח. זה עצוב, כי הלהקה הזו כישרונית יותר מלהיות עכברי ניסוי שלו".

על החיים ועל המוות - 21 בפברואר:

בשנת 1933 נולדה הזמרת/פסנתרנית המשפיעה נינה סימון (שם אמיתי - יוניס קתלין וויימון). היא מתה באפריל 2003.

בשנת 1947 נולד ג'וני אקולס, הגיטריסט המקורי של להקת הרוק האמריקנית, LOVE.

בשנת 1948 נולד פול ניוטון, הבסיסט המקורי של להקת אוריה היפ (עד שנת 1971)

בשנת 1948 נולד אלי מגן - זמר נדיר, בסיסט אדיר ומוסיקאי חשוב ביותר בארצנו.

בשנת 1949 נולד ג'רי האריסון, הקלידן של להקת ראשים מדברים.

גם זה קרה ב-21 בפברואר:

- בשנת 1972 יצא בארה"ב סינגל של לד זפלין עם השיר ROCK AND ROLL. צד ב' של התקליטון היה עם השיר FOUR STICKS. הסינגל הזה הגיע בסוף למקום ה-47 במצעד האמריקני.

- בשנת 1987 הופיעה להקת THE STRANGLERS בסינרמה, בתל אביב.

- בשנת 1970 הגיעה להקת סנטנה לאולפני NBC בבורבנק כדי להצטלם לתוכנית הטלוויזיה THE BELL TELEPHONE HOUR. קרלוס סנטנה: "לא אשכח את זה לעולם. ריי צ'ארלס היה גם הוא בצילומי התוכנית והוא ביצע שם את 'ג'ורג'יה במחשבתי'. אני זוכר שהוא ביצע את השיר עם התזמורת כשלפתע צעק: 'עצרו! לעצור את התזמורת! היי אתה! נגן הוויולה בשורה השלישית! תכוון מיד את הכלי שלך!'. לא ידעתי באותו רגע אם אנחנו צריכים להישאר בשקט או למחוא כפיים לסצנה המדהימה הזו שהתרחשה מול עיניי". בתוכנית ביצעה להקת סנטנה קטע חדש שלה בשם BATUKA, שיפתח בהמשך את תקליטה השלישי.

- בשנת 1964 הצטרף פסנתרן צעיר בשם בילי ג'ואל ללהקת הרוק הראשונה שלו, שנקרא THE ECHOES. הלהקה הזו, שבסיסה היה בניו יורק, התמחתה בגרסאות כיסוי לשירים שהגיעו מאנגליה.

- בשנת 1970 הופיעה להקת דיפ פרפל בקולג' בטוויקנהאם. חיממה אותה להקת SPICE. לפי המודעה, מובטח למבלים גם תקליטן, בר משקאות ואורות אווירתיים. אה, כן - רק אגלה לכם טיזר קטן: אותה להקת חימום תהפוך במהרה להיקרא אוריה היפ...

- בשנת 1970 הגיע התקליט BRIDGE OVER TROUBLED WATER, של סיימון וגרפונקל, לצמרת המצעד הבריטי. התקליט נשאר בסה"כ יותר מ-300 שבועות במצעד הזה.

- בשנת 1969 נערכה הקרנת בכורה של סרט-מופע הפרידה של להקת CREAM באולם PHILHARMONIC HALL שבניו יורק. את הסרט הזה, שהיה באורך 85 דקות, צילם וערך טוני פאלמר.

- בשנת 1961 הופיעו חברי הביטלס שלוש הופעות בשלושה מקומות שונים זה מזה. הופעה ראשונה נערכה בשעות הצהריים במועדון CAVERN בליברפול, הופעה שניה במועדון CASANOVA שגם פעל בליברפול והופעה שלישית באולם TOWN HALL בלית'רלנד.

- בשנת 1990 קיבל פול מקרטני פרס מפעל חיים בטקס פרסי הגראמי.

- בשנת 1952 התחתן איש הרוק'נ'רול, ג'רי לי לואיס, בפעם הראשונה, עם דורות'י ברטון. החתונה נערכה כי האחים של הכלה באו אליו עם רובה טעון ועם דרישה ברורה להתחתן עמה לאחר שהכניס אותה להריון.

- בשנת 1987 נכלא סליי סטון (מלהקת סליי ומשפחת סטון) בלוס אנג'לס בעוון אחזקת קוקאין.

- בשנת 1977 נלקח מכל חבר בלהקת קיס קצת דם. הדם הזה נועד להתערבב עם דיו המשמש להדפסת הקומיקס הראשון של הלהקה, שיופיע ביוני באותה שנה. התהליך מהקזת הדם להדפסה אושר על ידי נוטריון לאותנטיות.

- בשנת 2001 שוחרר ג'וני קאש מבית החולים, בו טופל במחלת דלקת ריאות שתקפה אותו, ומיהר ישר לטקס פרסי הגראמי, שנערך באותו לילה ובו זכה בפרס ביצוע הקאנטרי הזכרי הטוב ביותר, על השיר SOLITARY MAN. זו הפעם העשירית בה הוא זכה בפרס הגראמי.

- בשנת 1983 יצא תקליטון חדש למייקל ג'קסון עם השיר BEAT IT ובו גם סולו גיטרה של אדי ואן היילן. במלודי מייקר נכתב אז בביקורת: "ג'קסון צריך להיצמד לבלדות המתקתקות שהוא כל כך מיומן בהן. הגיחה הזו לרוק פשוט לא מצלצלת נכון. זה כנראה יהיה הצלחת ענק ברחבת הריקודים אבל זו לא כוס התה שלי".

- בשנת 1984 פגש לראשונה בסיסט הרולינג סטונס, ביל ווימן, נערה בת 13 ושמה מנדי סמית', שבאה להופעת הלהקה בלונדון. הם התחתנו חמש שנים לאחר מכן כשהיא בת 18 והוא בן 52...

- בשנת 1995 חזרו ברוס ספרינגסטין וחברי להקת האי סטריט באנד להופיע יחדיו, אחרי שבע שנים של ריחוק ביניהם. ההופעה נערכה במועדון קטן בניו יורק בו ביצעו הם גם שיר חדש ושמו MURDER INCORPORATED.

- בשנת 1983 נולדה בתו הבכורה של הקלידן ריק ווייקמן ושמה ג'מה.

הציטוט היומי: "אני חש כי ללהקת הקינקס אין היום מקום בעולם הפופ. הסטטוס שלנו כמוזיקאים כנראה מעניין רק אותנו ולא את הקהל הרחב. אני תולה תקווה רבה בתקליטון החדש שלנו, שקוראים לו DAYS. אין לי מושג כיצד הוא יתקבל בקרב הקהל. אני מקווה שהוא יקבל חשיפה טובה. אבל זה הכל תלוי במכירות. אם הוא לא יצליח - לא יהיה לנו סיכוי להגיע עמו לטלוויזיה. כך זה עובד. דוגמה טובה למה ששיווק יכול לעשות ללהקה היא שלנו מול השוק בארה"ב. כשהגענו לשם, לפני כמה שנים, היינו סוג של מוצר. דברים לא הלכו כשורה והשיווק שלנו שם היה כל כך גרוע, עד שפרצה מריבה וספגנו חרם שם במשך שלוש שנים. עוד מעט יתאפשר לנו לחזור לשם, לאחר סיום החרם שהוטל עלינו, ניאלץ לבנות שם הכל מההתחלה, כי נעלמנו זמן רב מדי לקהל שם. האמת היא שאני מתחיל לתעב את עניין הוצאת התקליטונים כי אני יודע את כל מה שנדבק לזה, מבחינה שיווקית" (ריי דייויס, בשנת 1968)

ב-21 בפברואר בשנת 2025 מת ביל פיי - אמן מיוחד במינו שנעטים יחסית מכירים - אך מי שמכיר, לא יכול שלא להתאהב. בן 81 במותו.

אז לזכרו אספתי את הביקורות שנכתבו בזמן אמת על תקליט הסולו הראשון שלו, שיצא בתחילת 1970:

בעיתון דיסק נכתב: "הנה איש צעיר ויצירתי שבונה את המוסיקה שלו סביב טקסט השירה שלו ובא עם שירים שלאו דווקא יחוללו מהפכה בעולם המוסיקה, אבל העיבודים מצויינים והסאונד שלו מלא ומלהיב".

במלודי מייקר נכתב: "זה קצת מזכיר לי את פיטר סראסטדט, אם כי שיריו של פיי פואטיים יותר ופחות ציניים. העיבודים של מייקל גיבס ממש מצויינים".

ברקורד מירור נכתב: "זה מה שאמור להיקרא פולק משופר. הקול הדילני שלו אינו יומרני אלא מרגיע. זה תקליט בכורה מנצח".

האמת? הכרתי את ביל פיי רק כשהאלבום הזה יצא על גבי דיסק ברימסטר. אז נכתב כאקט שיווקי שהוא טוב לאוהבי ניק דרייק. אז איך לא אקשיב לזה? הקשבתי והתאהבתי. זוהי יצירה נהדרת המשלבת אלמנטים פולקיים, פופ בארוק ותזמורת עם תפקידים עמוקים. למרות העומק האמנותי הזה, ביל פיי לא זכה להצלחה מסחרית בזמן צאת הדבר הזה. גם התקליט השני שלו, שיצא שנה לאחר מכן ונקרא TIME OF THE LAST PERSECUTION, נחל גורל דומה של כישלון מסחרי. פיי נשאר דמות קאלט במשך עשרות שנים וזכה מאז להערכה מחדש בחייו (בניגוד לניק דרייק).

לצערי, תקליטיו הראשונים אינם נמצאים בסטרימינג אך אפשר להקשיב להם ביו טיוב או בוויניל.

ב-21 בפברואר בשנת 1968 יצא בארה"ב אחד האלבומים היותר יפים של שנות השישים, שפתח את השער ללא מעט הרכבים שתויגו לאחר מכן תחת הז'אנר BRASS ROCK (רוק עם כלי נשיפה). זה האלבום CHILD IS FATHER TO THE MAN והוא אלבום הבכורה של להקת דם, יזע ודמעות. אז כיצד האלבום קרה?

בלילה אחד של שנת 1967, במועדון קפה אגו גו בניו יורק, עלו לבמה ג'ימי הנדריקס, אל קופר, בי בי קינג ביחד עם בסיסט ומתופים ששמם לא זכור. הם פצחו בג'אם על הבמה שנמשך עד לשעות הבוקר. כשהשמש החלה לזרוח בשמיים והג'אם גווע לו, הודלקו האורות במלואם באולם. ואז אל קופר הבחין שכל הקלידים שניגן עליהם מלאים בדם. מסתבר שקופר חתך את ידו במהלך הנגינה בג'אם , אך בלהט הנגינה הוא לא הבחין שנפצע. קופר חשב מיד שהתמונה של אורגן מלא בדם היא רעיון מצוין לעטיפה של אלבום. אך הרעיון שלו התרחב, בהשראת התקרית הזו, להמצאת שם ללהקתו החדשה: דם, יזע ודמעות. הוא זכר שהיה לג'וני קאש אלבום בשם הזה מ-1963.

אל קופר הביא עימו את הגיטריסט סטיב כץ, עימו הוא ניגן בלהקת בלוז פרוג'קט. החזרות הראשונות של ההרכב נערכו בשני מישורים שונים. אל קופר ערך את החזרות עם חטיבת הקצב של הלהקה בעוד שפרד ליפסיוס (נגן האלט סקסופון) ערך חזרות בנפרד עם סקציית כלי הנשיפה. בכל שלושה ימים נפגשו כל החברים יחדיו בכדי לבדוק כיצד כל ההרכב נשמע יחדיו אחרי החזרות המבודדות. אחרי שישה שבועות של חזרות הבין קופר שההרכב שלו מוכן לתזוזה. ב-18 בנובמבר 1967 נערכה הופעת הבכורה של דם,יזע ודמעות בקפה אגו גו. הם היו אמני החימום באותו הערב ללהקת מובי גרייפ. נגני הנשיפה עדיין לא הספיקו ללמוד את כל תפקידיהם בעל פה כך שעמודי תווים עמדו מולם בערב הזה.

לאחר שהופעת הבכורה עברה בשלום, החליט קופר לשאול את המפיק ג'ון סיימון (שעבד עם סיימון וגרפונקל) האם הוא מוכן להפיק את אלבום הבכורה של הלהקה. סיימון הגיע להופעה של הלהקה, אהב את מה ששמע ונרתם למשימה. לפיכך נכנסה הלהקה לאולפן על מנת להקליט דמואים לשירים שנכתבו עד כה. הכל הוקלט בטייק אחד. לאחר מכן בילו קופר וסיימון שבועיים עם ההקלטות האלו בביתו של סיימון. שם הם בחרו את מה שמצא חן בעיניהם להמשך העבודה. סיימון הוא זה שבחר את השירים שמבחינתו ראויים להיכלל באלבום. קופר לא הסכים עם חלק מהבחירות אך לא התעקש. למשל, קופר לא היה נלהב להכניס את השיר I CAN'T QUIT HER לאלבום. שיר נוסף שקופר לא רצה הוא MY DAYS ARE NUMBERED. הסיבה שלו הייתה כי הוא הרגיש שאינו יכול לשיר אותם כמו שצריך.

קופר עבד על שיר נוסף, שרצה לבצע אותו סולו ללא הלהקה. כשהציג את השיר לשאר החברים - מתופף הלהקה, בובי קולומבי, זעם עליו שהשיר הזה לא כולל את הלהקה. קופר צרח עליו בחזרה שהלהקה הזו היא קודם כל שלו. לבסוף, העניין הועבר לאישורו של ג'ון סיימון. סיימון הכריע לטובת הקלידן בעניין. השיר המדובר הוא THE MODERN ABVENTURES OF PLATO, DIOGENES AND FREUD.

השיר I LOVE YOU MORE THAN YOU'LL EVER KNOW נכתב על ידי קופר כמחווה לאוטיס רדינג וג'יימס בראון. הוא כתב את השיר בהשראה משירו של רדינג I LOVE YOU MORE THAN WORDS CAN SAY. המלודיה שהוא הלחין לשירתו הושפעה משירו של ג'יימס בראון IT'S A MAN'S MAN'S MAN'S WORLD.

ב-6 בדצמבר 1967 נהרג אוטיס רדינג בתאונת מטוס. יום לאחר מכן נכנסו חברי דם, יזע ודמעות להקליט את אלבום הבכורה. קופר התעקש שהשיר הראשון שיוקלט הוא I LOVE YOU MORE THAN YOU'LL EVER KNOW. כל הפלייבק של השיר הוקלט בקלות רבה. ואז הגיע הזמן של יוצר השיר להקליט את קולו. קופר חשש שלא יצליח במשימתו לפיכך עומעמו אורות האולפן. כל שאר החברים חיכו בחדר הבקרה של האולפן בזמן שהוא נשאר לבדו באולפן. בשביל לפוגג את המתח, הפתיע קופר את כל הנוכחים כששר את משפט הפתיחה על הפלייבק באופן ספונטני בצרפתית. כל הנוכחים פרצו בצחוק רם והדבר עזר לסשן עצמו לעבור בקלות רבה יותר. טייק שתיים של השירה יצא לדרך. קופר עצמם את עיניו ובמוחו שידר מסר לאוטיס רדינג שהשיר הזה הוא במיוחד בשבילו. טייק שלם אחד של שירה והשיר הושלם.

הרעיון לקחת את השיר של רנדי ניומן, JUST ONE SMILE, הגיע לאל קופר מגרסה לשיר שהקליט הזמר ג'ין פיטני. בנוגע לשיר WITHOUT HER הנהדר של הארי נילסן, לקופר היה בביתו את הסינגל של השיר הזה בביצועו של נילסן. הוא אהב מאד את העיבוד התזמורתי ואת שירתו של נילסן. קופר הפך את השיר לעיבוד בסגנון הבוסה-נובה, שהיה מאד פופלארי בתקופה ההיא. את השיר שסוגר את האלבום, SO MUCH LOVE, שמע קופר לראשונה בביצועו של פרסי סלדג'. השיר נכתב במקור על ידי קרול קינג ובעלה לשעבר גרי גופין. קופר שינה את המילים בבית השני ועשה שיפוצים פה ושם במלודיה. השיר MORNING GLORY נכתב במקור על ידי טים באקלי ונכלל כשיר שסוגר את אלבומו השני והמעולה, GOODBYE AND HELLO. סטיב כץ הגיטריסט שר כאן את השיר הזה עם קולו המלטף. כץ כתב עוד שיר לאלבום - MEAGAN'S GYPSY EYES, שדיבר על יחסיו של כץ עם השחקנית מיני פארינה.

הסשנים להקלטות לא היו חפים מתקלות. באחת הפעמים מחק בטעות טכנאי ההקלטה, לו ווקסמן, חלק שלם של כלי נשיפה שהוקלט. ווקסמן לקח קשה את הטעות שעשה והחליט לפרוש מהמשך הסשנים. לקראת סוף ההקלטות הובאו לאולפן נגני כלי קשת על מנת לעטר פה ושם את השירים. אז גם הוחלט שתהיה לאלבום הזה אוברטורה (פתיחה מוזיקלית). האוברטורה הורכבה ממוטיבים מוזיקליים שנמצאים בשירי האלבום וביחד מהווים מין היכרות של המאזין עם מה שהוא הולך לשמוע.

על האוברטורה הקלאסית הזו הוקלט קול צחוק שהופק מפיו של המתופף בובי קולומבי. כשנגמר הסשן להקלטת הצחוק הזה הפך פרצופו של קולומבי ירוק מרוב צחוק שנאלץ להפיק. ב-22 בדצמבר 1967 הסתיימו ההקלטות לאלבום. המאורע המשמח הזה איפשר לחברי הלהקה להגיע לביתם בזמן לחופשת החג.

השם הראשון שהוצע לאלבום היה HOW I SPENT MY SUMMER VACATION. אף הועלה רעיון לצלם את חברי הלהקה עם בגדי נופש קצרים. אך הרעיון נגנז בשל היותו טיפשי למדי. הרעיון לעטיפת האלבום כפי שאנו מכירים אותה הגיעה בזכות פוסטר שקופר ראה יום אחד. הפוסטר הציג איש קירח (בסגנון של קוז'אק) כשילד יושב על ברכיו ופניו של האיש המבוגר הם גם פניו של הילד אותו הוא מחזיק. התמונה של הלהקה לאלבום צולמה על ידי בוב קאטו, שעבד אז כמעצב הראשי של חברת התקליטים קולומביה. האלבום שוחרר לחנויות ב-21 בפברואר 1968 וקיבל ביקורות חיוביות והגיע למקום ה-47 במצעד האמריקני.

עיתון רולינג סטון פרסם בביקורתו: "האלבום הזה הוא ייחודי. ליתר דיוק, הוא הראשון מסוגו - עם מוזיקה שלוקחת אלמנטים של רוק, ג'אז, בלוז, רית'ם אנד בלוז, מוזיקה קלאסית וכמעט כל דבר אחר שאפשר להזכיר ומשלבת אותם לצליל מיוחד.

זו היא להקה ולא רק קבוצה של בודדים שמרכיביה מגוונים (החצוצרן בא מהביג באנד של מיינרד פרגוסון, מתופף שניגן עם אריק אנדרסון ואחיו הבכור הוא המנהל האישי של ת'לוניוס מונק, כמה אנשי ג'אז צעירים לבנים שהיו מובטלים מובטלים פיזית בגלל הצטמקות של משרות זמינות במועדוני לילה ובהפקות תקליטים, נגן בס מלהקת אימהות ההמצאה ועוד. הקרדיט בא לזכותו של אל קופר, נגן האורגן, הפסנתרן, הסולן, המעבד והראש של הסיפור. קופר והמוזיקאים האחרים המעורבים ידעו את הסאונד שהם מחפשים, ולאחר שהשיגו אותו, הם שמרו על האפקטים בו משניים לחלוטין".

עם ההצלחה הגיעו גם הבעיות; קופר השתדל להימנע מלהתרועע יותר מדי עם חברי להקתו. הוא ראה אותם רק בחזרות או בהופעות והעדיף לבלות בביתו עם אשתו השניה, ג'ואן. הוא חשב שכך יוכל לשמור על קשרים טובים יותר עם שאר החברים, מפני שפגישות תכופות מדי יכולות לדעתו להביא לפיצוץ מהיר. אך הוא לא ידע כי בזמן היעדרותו נוצרו מתחת לאפו מחנות שונים. הפיצוץ הגדול החל בחזרה אחת בה תוכנן לנגן עיבוד שקופר הכין זמן מה קודם לכן לשאר הלהקה לשיר DEAR MR FANTASY של להקת טראפיק. כשהגיע לחזרה, הוא גילה לחרדתו שקולומבי המתופף ערך שינויים רבים בעיבוד מבלי להתייעץ עמו כלל. קופר יצא נזעם מחדר החזרות ולא הסתיר את חוסר שביעות רצונו גם מסטיב כץ הגיטריסט. הוא חשב שכץ עוצר את התקדמות הלהקה בשל מגבלתו על כלי הנגינה. ואף הציע להחליפו בגיטריסט אחר. כשכץ גילה את זה, הוא יצא מכליו מרוב זעם. למחרת נקבעה פגישה אצל עורך הדין של הלהקה, שבמקרה היה גם אחיו של סטיב כץ.

עוד לפני שהחלו המהלומות והצעקות - הודיע החצוצרן רנדי ברקר שהוא פורש מהלהקה לטובת הרכב הג'אז של הפסנתרן הוראס סילבר. קולומבי נדהם מההודעה הפתאומית של ברקר במשרד וניסה לשכנעו להישאר כשהוא טוען גם שיש להביא זמר חדש ללהקה בגלל שלדעתו קולו של קופר מוגבל מדי. קופר עזב את הישיבה בהרגשה שהחלום שלו, עם הלהקה שהקים, נשבר לרסיסים. הוא החליט לפרוש ולא הסתכל יותר לאחור.

ב-21 בפברואר בשנת 2019 מת פיטר טורק, אחד מארבעת חברי להקת המאנקיז. בן 77 במותו. הסיבה למותו היא סיבוכים של צורה נדירה של סרטן שאובחן לראשונה בשנת 2009.

פיטר טורק, מוזיקאי שלא הצליח, הפך בן לילה לאליל הצעירים בשנות ה-60 עם המאנקיז. לפני כוכבותו הוא למד במכללת קרלטון במינסוטה, אבל עזב לפני שסיים את לימודיו ועבר לניו יורק, שם הופיע במועדוני פולק בגריניץ' וילג' ופגש מוזיקאי מתפתח אחר, סטיבן סטילס.

סטילס ניסה גם להיכנס באודישן למאנקיז, אך זה לא צלח והשמועות גורסות שזה בגלל צורת שיניו. סטילס עצמו אמר שהוא דחה את העבודה כי הוא רצה לכתוב שירים לתוכנית, אבל נאמר לו שישכח מזה - אז הוא המליץ על טורק, שהיה דומה לו אז מבחינה חיצונית.

המאנקיז הייתה להקה שהונדסה ללא בושה, על ידי מפיקים הוליוודיים בשנות ה-60 כדי לנצל את הפופולריות המדהימה של הביטלס. החברים בה היו טורק (המבוגר ביותר מהארבעה, אז בן 24), דייבי ג'ונס, מיקי דולנץ ומייק נזמית'. הם לוהקו במטרה להיות להקה שתיתן את התשובה המוחצת לביטלס מאמריקה.

כמו שלביטלס היו תיוגים שגויים אך אפקטיביים (ג'ון לנון - החריף, פול מקרטני - החמוד, ג'ורג' האריסון - השקט בחבורה, רינגו סטאר - המצחיקן), כך התמקם טורק במשבצת ליצן החצר.

מכיוון שהמאנקיז נוצרו לטלוויזיה, החברים לא כתבו את השירים שלהם (המלאכה הזו ניתנה לאנשי מקצוע כמו ג'רי גופין, קרול קינג ואחרים) ולא ניגנו בכלים שלהם (הם חיקו תנועות נגינה מול מצלמה), הם זכו לבוז מפי רבים; אם הביטלס היו ה-FAB FOUR, המאנקיז זכו במהירות לכינוי הלעג ה- PREFAB FOUR. אבל הם הפתיעו רבים בתעשיית המוזיקה, ואולי גם את עצמם, כשהם הפכו פופולריים גם בטלוויזיה וגם במצעדים.

גם טורק וגם נזמית' היו מוזיקאים מוכשרים, אבל בגלל שמוזיקאי אולפן ניגנו בשני האלבומים הראשונים של המאנקיז, הרעיון שהם לא להקה אמיתית המשיך לצוץ על פני השטח כל הזמן.

זה החל להשתנות בשנת 1967, כשהלהקה הוציאה את האלבום HEADQUARTERS, בו ניגנו ברוב הכלים בעצמם וכתבו כמה מהשירים. שירה של פיטר טורק הייתה דבר נדיר באלבומי המאנקיז כי הוא היה ללא ספק הזמר החלש ביותר של הלהקה.

המאנקיז הקליטו במשך שלוש שנים בלבד לפני שהתפרקו; הפופולריות שלהם דעכה לאחר שתוכנית הטלוויזיה שלהם בוטלה, וטורק עזב את הלהקה בשנת 1969. הוא עזב את עסקי השואו ביזנס זמן קצר לאחר שעזב את הלהקה (הוא ניסה להקים להקה שלא הצליחה) ובשלב מסוים לימד בתיכון בסנטה מוניקה, קליפורניה. היו לו בעיות כלכליות, וגם בעיות אישיות; הוא התמודד עם אלכוהוליזם ושימוש בסמים, וריצה עונש מאסר קצר על החזקת חשיש בשנת 1972.

שם המאנקיז לא דעך והלהקה, שנהנתה מהתעוררות כלפיה בשנות ה-80, התאחדה למספר הופעות, אם כי בדרך כלל בלי נזמית'.

טורק הקליט את אלבום הסולו הראשון שלו, STRANGER THINGS HAVE HAPPENED, בשנת 1994. מאוחר יותר הוא הקים להקת בלוז, SHOE SUEDE BLUES איתה המשיך להופיע והקליט עד לזמן קצר לפני מותו. האלבום האחרון שלו עם הלהקה היה RELAX YOUR MIND.

"הבלוז עוסק בקהילה", אמר טורק והסביר את סיבת מעבר הז'אנר שלו. "זה לא על כמה שאני בודד, אלא שכולם בודדים". כמו אמנים רבים, טורק הגיע למסקנה שהאושר בא פשוט מעשיית העבודה. "זה קשור בלנגן את המוזיקה במשרה מלאה. זה כבר לא קשור למשחק התהילה. קצת תהילה זה כיף, אבל היה לי את זה, ונמאס לי מזה, תודה".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459