top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-22 באפריל בעולם הרוק

עודכן: 26 באפר׳


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.



אז מה קרה ב-22 באפריל (22.4) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "ככותבי שירים, אני הכי אוהב את לנון ומקרטני, הם ממש בראש הרשימה! אני מניח שהייתי חייב לומר שאני אוהב את דילן. אני לא אוהב את כל מה שדילן עושה, אבל אני אוהב את זה מספיק כדי שהוא יהיה אחד האהובים עלי. אני תמיד קופא כששואלים אותי את זה. אני לא יודע למה. אני יודע שיש עוד שאני באמת אוהב. אני בטוח אוהב את השיר BOTH SIDES NOW. שמעתי את זה כבר שנתיים, אז זה לא חדש. אבל זה היה ממש טרי, חדש לגמרי. אני לא יודע, אין לי את הריגוש מזה יותר. מבחינת זמרים, זה קצת שונה. אני לא בטוח אם אני באמת יכול להפריד בין מקצועיות לבין... אתה יודע, כמו האנשים שתמיד אמרתי שאני אוהב... האולין וולף, קרל פרקינס וכאלו... אני אוהב את סטיבי ווינווד. אני לא חושב שהוא מגשים לגמרי את הכישרון שלו, אפשר לומר. אני מאוד מחבב אותו . אני מניח שזה אותו דבר ישן, למצוא את החומר הנכון וכל זה. אני יודע שהוא באמת יכול לשיר. אני רוצה לשמוע יותר מזה. גם מיק ג'אגר, אותו דבר. אני אוהב את מה שהביטלס עושים עם הקולות שלהם" (ג'ון פוגרטי, מקרידנס קלירווטר רווייבל, בשנת 1970)


ב-22 באפריל בשנת 1985 יצא אלבומו של פרינס, "מסביב לעולם ביום אחד". הביקורות היו חצויות.



בעיתון שארלוט אובסרבר, מצפון קרולינה, נכתב אז בביקורת: "איזה טריפ מעייף ובלתי נגמר הוא זה. פרינס עמד בגשם הסגול כל כך הרבה זמן שזה מתחיל לעלות לו לראש. מאז הפ'אנק המופלא של '1999' והפופ-רוק הנהדר של PURPLE RAIN החליק פרינס לעולם של אטמוספרות מרגיעות ונטישה מינית את הקסנאדו האישי שלו, שבו הגיבור השברירי שלנו יכול להרהר בציפורני רגליו עד שהדשא הופך לכחול. שיר הנושא פותח את האלבום הזה עם חלילים סינתטיים שבאים לתת אווירת התבוננות על הסיקסטיז - תקופה שהיו בה יותר מפרחים בשיער. אבל מפרינס אנחנו לא שומעים שום התייחסות להפגנות המוניות שהיו במלחמות אסיה או על הפנתרים השחורים, או הטבח בקנט או היפיז או סמים. תקליט זה מלא באוויר חם כמו הבלון הפורח המרומז בשמו.


המבקרים עשויים למתוח את דמיונם כדי להסביר מדוע פרינס מוציא זבל שכזה כשהוא זונח את הפ'אנק הסקסי שלו, אבל הפינוק העצמי חסר המוח שלו ברור. זה נראה יותר כמו טריפ של שנה מאשר טריפ של יום".

בלוס אנג'לס טיימס נכתב אז בביקורת: "היצירה החמה, הנועזת וההומוריסטית הזו שמזכירה את סרג'נט פפר, בדרכים רבות, מסתכנת בהרחקת הקהל של פרינס על ידי השמטת סימני המסחר שלו כדי לעבור לרמת אמן אחרת. פרינס הוא מבצע מוכשר ביותר".


בעיתון אטלנטה קונסטיטושן נכתב אז (תוך חשיבה שגויה כי סרג'נט פפר היה אלבום קונספט): "זה האלבום הראשון של פרינס מאז הסרט והאלבום 'גשם סגול', שהפכו לאותו לכוכב החדש והמבריק ביותר של הפופ. האלבום עוקב אחר ההכרזה האחרונה של פרינס, עם השלמת סיבוב ההופעות הארוך והמתיש שלו, שהוא לא מתכוון להופיע שוב בהופעה חיה, למרות שהוא ימשיך לעשות תקליטים וסרטים. אין תוכניות עדיין להוציא אף אחד מהשירים בתקליט זה כסינגלים. לא יהיה סרט נלווה, אבל האלבום חזק מספיק בעצמו. הוא שאפתני, מורכב ומגוון מבחינה סגנונית אך בו זמנית הוא מהווה אלבום קונספט במסורת של קלאסיקות משנות ה-60 כמו סרג'נט פפר של הביטלס.


למעשה, האלבום החדש של פרינס מזכיר את הרוק של שנות ה-60, או לפחות את המיתוסים של הרוק משנות ה-60, במובנים רבים; מאמנות העטיפה, שמזכירה את צוללת צהובה של הביטלס, ועד למילים, לסגנון המוזיקלי והקולות. פרינס שר כמו דיוויד בואי בשיר אחד, נזכר בריצ'רד הקטן ותלמידיו משנות ה-60 בשיר אחר, מציע בקצרה את ג'ון לנון ומוביל שיר גוספל מנצח לפני שהוא מוציא סולו גיטרה חשמלית זועם שממריא באופן חיובי. ממש כמו עבודתו של ג'ימי הנדריקס הצעיר והחצוף. פרינס מסתכן בהאשמות של חיקוי ואקלקטיות מופרזת בכך שהוא מפעיל בכוונה כל כך הרבה אייקונים של שנות ה-60. הוא גם מבקש, אולי אף דורש, שיתייחסו אליו ברצינות. אם סרג'נט פפר של הביטלס הוא אלבום הרוק היחיד הנערץ כמעט בכל העולם כיצירת אמנות, פרינס היה רוצה בבירור שהתקליט החדש שלו יהיה לא רחוק מזה.


הביטלס הכינו הבינו שהם לעולם לא יוכלו לנגן מוזיקה כה עשירה ומורכבת על הבמה והסכימו רשמית לעולם לא להופיע שוב אלא רק להקליט. רוב המוזיקה בתקליט של פרינס עשויה להציב בעיות דומות, והאלבום כבר היה מורכב ומוכן לשחרור כאשר פרינס הודיע ​​כי הוא מוותר על הופעה חיה. כמעט כל צליל בתקליט, ווקאלי ואינסטרומנטלי למעט מדי פעם כלי הקשה קלילים, סקסופון, קולות רקע ועיבודי מיתר מאופקים, נעשה על ידי פרינס, שמוכיח בתקליט הזה שהוא שולט בלשון הפופ-רוק במובן הרחב. מרוק אמנותי להבי מטאל, פ'אנק ועד בלדת פופ מתוקה. 'מסביב לעולם ביום אחד' עשוי להחזיק מעמד כקלאסיקה רוק ואולי לא; את זה נשאר לנו לראות בהמשך. אבל אין ספק שפרינס השקיע בו הרבה מאוד אנרגיה יצירתית ורגשית. בסך הכל, בין אם מתייחסים אליו כאל אלבום קונספט או פשוט כאוסף של שירי פופ מעולים, מדובר בשעתו הטובה ביותר של פרינס לעת עתה".


בניו יורק טיימס נכתב אז בביקורת: "זה מגוון מבחינה סיגנונית, מורכב ויומרני. עדיין, זה מגובש באופן קונספטואלי כמו סרג'נט פפר של הביטלס".


פרינס אמר אז: "אני חושב שהדבר החכם ביותר שעשיתי היה להקליטה את האלבום הזה מיד אחרי PURPLE RAIN. לא חיכיתי לראות מה יקרה עם PURPLE RAIN. בגלל זה שני האלבומים האלו נשמעים שונים מאד זה מזה". אלבום זה יצא, למרבית הפלא, עם מעט שיווק וללא פרינס שיופיע לקידומו ברחבי העולם. בזמן הזה השתעשע פרינס ברעיון להפסיק להופיע ולהתמקד בהקלטות אולפניות.


ב-22 באפריל בשנת 2013 מת בגיל 72 הזמר / יוצר ריצ'י הייבנס, שהותיר קריירה ארוכה ומעניינת ששיאה היה, מן הסתם, כשפתח את פסטיבל וודסטוק המקורי, בשנת 1969.



הייבנס הגיע לישראל בסוף דצמבר 1977 והנה אנקדוטות משהותו אצלנו אז.


"כל מה שאני מנסה לעשות. זה ליצור קשר עם אנשים, על בסיס המכנה המשותף המאחד את כולם. לכל בגי האדם יש מכנה משותף. למרות שיש כאלה שחושבים שהם אחרים מזולתם, שלהם היה ניסיון חיים שונה מחבריהם, שהם טובים יותר מכל האחרים. עמי ישראל ומצרים הם הדוגמא הטובה ביותר. משך שלושים שנה חשב כל עם שהוא רוצה בשלום והשני רוצה במלחמה. והנה התברר כי הכמיהה לשלום חזקה בקרב שני העמים במידה שווה..."


כך אמר ריצ'י הייבנס, ערב בואו לישראל להופעה אחת. הוא אף חיבר שיר מיוחד כבוד מאורע זה - "שלום עליכם, סאלם עליכום" שהוא שיר של שלום, אותו השמיע גם בהופעתו בישראל וגם בהופעה במצרים, לשם הוא המשיך מכאן.


רוב חובבי הפופ גילו את ריצ'י הייבנס בסרט על פסטיבל וודסטוק, כאשר שר בקול ובפה חסר שיניים, את הלהיט FREEDOM. הייבנס הגיע לישראל בקול תרועה והגיע גם למסיבה שנערכה בבית ראש עיריית תל אביב אז, שלמה להט. הוא שלף שם גיטרה ושר כמה שירים כשאמנים כמו אילנית, אריק לביא, אסתר ואפרים שמיר, דורי בן זאב, שימי תבורי ואחרים שרו עמו. אורי אלוני, אז חבר מערכת בלהיטון, כתב על גיחתו של הייבנס בעיתון ההוא: "ריצ'י הייבנס היה אצלנו השבוע להופעה יחידה. למעשה, אם נבדוק מבחינה כרונולוגית, הקדים ריצ'י את פסטיבל וודסטוק בכמה להיטים. אלא שאלה הגיעו אלינו רק לאחר שזכה לפופולאריות. 'הנה באה השמש' (של החיפושיות) למשל, הופיע לפני וודסטוק, אך היה ללהיט עבור ריצ'י רק אחרי הפסטיבל.

(הדבר אינו נכון כי הייבנס הוציא את גרסתו לשיר זה רק בשנת 1971).


"לגבי ריצ'י היה הפסטיבל הגדול בוודסטוק, יותר פסטיבל של אנשים, מאשר פסטיבל של מוזיקה. גם הסרס שצולם במהלכו הראה יותר את החוויה העוברת על הקהל, מאשר את המימד המוזיקלי. את הצלחתו מייחס ריצ'י לעובדה, שהוא היה האמן הראשון שעלה לבמה, כאשר הקהל כבר הראה סימני חוסר-סבלנות, ‏ משום שהפתיחה התאחרה בכשלוש שעות.


'השיר FREEDOM נולד ממש שם, על הבמה', מגלה ריצ'י. 'מעולם לא הקלטתי ולא שרתי אותו קודם לכן. עליתי על הבמה ואילתרתי על המקום. המוזיקה היתה לי, פחות או יותר, בראש. אבל את המילים המצאתי תוך כדי שירה. יתכן שדבר כזה לא היה מצליח בשום מקום אחר. אבל בוודסטוק אנשים היו מוכנים לקבל הכל'.

כדי להוכיח את מעורבותו הגדולה באווירת השלום במזרח התיכון, הקליט ריצ'י את 'שלום עליכם, סאלם עליכום', המספר על היום בו שמו ישראל ומצרים קץ למלחמות ביניהן. את השיר כתב עבורו ידידו הטוב ג'ק האמר. ג'ק זכור אולי למבוגרים שביניכם מלהיטי הטוויסט שלו, בתחילת שנות השישים. כיום, מספר ריצ'י, הכין ג'ק מופע גדול לזכרו של ג'ימי הנדריקס, הכולל 18 שירים חדשים. המופע זוכה להצלחה לא במעט בזכות דמיונו המדהים של ג'ק האמר, לג'ימי הנדריקס המנוח.


'ישבתי עם ג'ק מול מכשיר הטלוויזיה', מספר ריצ'י, וצפינו בנאומו של סאדאת בכנסת. הוא ובגין נראו כל-כך מאושרים, כמו שני אחים שנפגשו לאחר שנים רבות. וג'ק אמר: 'זה כל-כך פנטסטי, שאני מוכרח לכתוב על זה שיר'. והוא ישב וכתב. אחר כך שלחנו העתקים של סרט-ההקלטה לשגרירויות של מצרים ושל ישראל באמריקה'.


חזהו של ריצ'י עטור מחרוזות עתיקות ועליהן מדליונים וקמעות שונים. כל תליון וסיפורו עמו. את רובם אסף במסעותיו סביב העולם ואת התכשיטים שבהם קבועות 'אבני-אילת' ירוקות, קיבל דווקא בניו מקסיקו. רק חפץ אחד קנה בעצמו, בניו יורק: חגורת עור בעלת אבזם שעליו חקוק מגן דוד גדול. למגן הדוד הוא מייחס משמעות מיסטית כמעט, ורואה בו סמל של עוצמה עם שני משולשים נתונים זה בזה.


יש לו גם חפץ זעיר עליו הוא שומר מכל משמר: שתי פירמידות המולבשות במהופך זו על גבי זו, ויוצרות אשליה של מגן דוד תלת-ממדי. ידיד גילף עבורו את החפץ הזעיר, כדגם לאנדרטת שלום שהוא רוצה להקים".


במופע השלום של הייבנס הופיעו גם אסתר ואפרים שמיר ושני מנהיגי להקת תמוז בעבר הלא רחוק כשכל אחד מהם מציג תוצרת חדשה; אריאל זילבר עם להקת ברוש ושלום חנוך עם להקת הליווי החדשה שלו.


ב-22 באפריל בשנת 1970, יצא תקליט בהופעה של להקת IRON BUTTERFLY שנקרא בפשטות LIVE ועל עטיפתו, בהדפסה מתוצרת הארץ, נכתב בעברית כך: "תקליט הזהב רב המכר של להקת המחתרת פרפר הברזל. עם היצירה בגדה דה וידה".



ללהקה זו, ששמה נועד לשקף את הקלילות לצד הכבדות במוסיקה שלה, היה מוניטין חי למדי בארצות הברית, אבל תקליט זה גם היה האחרון שלה עם הגיטריסט אריק בראון, שיודע לחרוק היטב עם המיתרים שלו במטרה ליצור אווירה פסיכדלית מרשימה. יש פה מעט שירים כי כצפוי IN A GADDA DA VIDA תופס צד שלם. הסאונד של ההקלטה לא מושלם אך עבורי, שגדלתי על זה כבן עשרה, הוא מושלם בהחלט. יש תחושה לפעמים שהמיקרופון מול המגבר של בראון לא מחובר וצליליו נשמעים רק כמשהו שזלג לערוץ מיקרופון של חבר אחר בלהקה. עבורי, זה חלק מהקסם פה. לא יודע מדוע - גם התקלות נשמעות פה מושלמות.


מלבד היצירה הארוכה והמצליחה שבצד השני, הלהקה עושה שלושה שירים מתוך התקליט BALL , אלו הם IN THE TIME OF OUR LIVES האפל, FILLED WITH FEAR המפחיד כשמו ו-SOUL EXPERIENCE הדינמי. סוף הצד הראשון בא עם גרסה אנרגטית ל-ARE YOU HAPPY, שבמקור חתמה גם את הצד של התקליט השני, ששמו נושא את היצירה המלאה שכאמור גם בצד השני פה. אז לא ברור לי, האם חברת התקליטים אטלנטיק ערכה זאת בכוונה כך כדי שהמוצר החי הזה ייראה כמו התקליט IN A GADDA DA VIDA שהפך לאחד הנמכרים ביותר אצלה באותה תקופה? ויש פה גם ביצוע נשכח יותר, למשהו מהתקליט הראשון (HEAVY) עם YOU CAN'T WIN. האמת? הייתי מחליף את זה בכיף עם הקטע האינסטרומנטלי האפקטיבי, IRON BUTTERFLY THEME.


בכל מקרה, השירים מבוצעים עם שינויים מינוריים בלבד מהמקור, אבל ARE YOU HAPPY, למשל, יותר מהיר וכאוטי פה עם אנרגיית הופעה משתלחת. האמת? ככה צריך. עטיפת התקליט הזה התעקשה עדיין להראות שאיירון באטרפליי פסיכדליים (בתקופה בה פסיכדליה כבר לא הייתה ה-דבר), אבל פסיכדליים או לא - ארבעת החברים פה הם מגיבורי הרוק הכבד של אז. עם התיפוף המוצק אך רגיש של רון בושי, הבס המלודי של לי דורמן, האורגן המטייל של דאג אינגל (שגם שר בקול שאין דומה לו) והגיטרה החורקת של אריק בראון.


ובנוגע ליצירה הארוכה - גרסת האולפן הייתה מאופקת וממלכתית ומפתיעה, כשלעומתה הגרסה החיה מבולגנת, מטלטלת, צפויה ופרועה הרבה יותר. מהסוג שעושה לי חשק לשבת שם, להריח את הריח המתקתק מסביב ולהתענג ממה שקורה מולי. יש שאוהבים את גרסת האולפן יותר ויש שמעדיפים את גרסת ההופעה. לי קשה להחליט. בכל מקרה, הקהל בהחלט נשמע מרוצה פה, והסולו של אריק בראון משפריץ נתזים לכל עבר. הפרפר הזה חי ונושם.


התלונה היחידה שלי בנוגע לתקליט זה (חוץ מזה שלא ציינו על העטיפה היכן זה הוקלט) היא - למה לא הוציאו את זה כאלבום כפול?


עיתון רולינג סטון פרסם ביקורת לא לבבית על התקליט ב-9 ביולי 1970: "מוכנים לשמועה החמה שמסתובבת? זה לא פרפר הברזל! זה יכול להיות גם דייויד קלייטון ת'ומאס עם נגני ליווי לא מוכשרים. קודם כל, המופע המוקלט הזה אמור להיות בסאן דייגו. ויש פה בעיה עם קולו של אורגניסט הלהקה, דאג אינגל. זה נשמע יותר כמו דייויד קלייטון ת'ומאס שמחקה את דאג אינגל בהופעה. במיוחד בשיר SOUL EXPERIENCE. אבל האזהרה האמיתית לבאות מגיעה כשצד א' מסתיים עם ARE YOU HAPPY ואז מתחיל צד ב' שמוקדש לשיר אחד בלבד שנשמע דומה מדי לגרסה שיצאה לפני זמן מה בתקליט השני שלהם. פה הגימיק הזה כבר נשמע שחוק לגמרי. ויש פה סולו תופים בתוך הקטע הארוך הזה שנשמע כפרודיה של סולו התופים מהגרסה הקודמת. ופה עוד חסר האפקט האולפני בסולו שהפך אותו במקור למשהו טריפי יותר. יש פה קטע בו הקהל מוחא כפיים בקצב לפי המתופף ולא ברור לי מי יצירתי יותר שם באותו רגע - הקהל? או המתופף? אולי אתם לא משוכנעים כמוני שמדובר פה בדייויד קלייטון ת'ומאס עם להקת ליווי? אז לכו תפיצו את השמועה שלכם".


עד כאן הביקורת ההיא ואכן יכול להיות שיש כאן סוג של יוהרה מסוימת לחזור על אותו שיר (IN A GADDA DA VIDAׂ) ובאותו פורמט. מה שכן, הגרסה החיה פה היא אנרגטית יותר לטעמי מגרסת האולפן ההיא. בכלל, למרות שבאלבום הזה לא הציעה הלהקה שום דבר חדש מבחינת שירים - היא פיצתה על כך בהגשה מחוספסת ומחשמלת להפליא. מספיק לשמוע את צרחת ה- ARE YOU HAPPY, בסוף הצד הראשון, כדי לעזוב הכל ולהתחיל לנוע לפי הקצב עם דאג אינגל (אורגן ושירה), אריק בראן (גיטרה חשמלית), לי דורמן (בס) ורון בושי (תופים).


בעיתון בולטימור סאן נכתב אז בביקורת: "פרפר הברזל חייבת להיות הלהקה הכי פנומנלית בסצנת הרוק היום. כמה להקות יכולות להפוך לכוכבות-על רק עם להיט אחד לזכותן? הלהיט הזה, 'אין א גאדה דה וידה', מתבקש כמעט כל יום על ידי מאזיני הרדיו המקומיים. האלבום האחרון של הפרפר הוקלט בהופעה וכולל גרסה בת 19 דקות ללהיט שלהם. בסך הכל זה טריפ מרגש".



ב-22 באפריל בשנת 1969 הופיעה להקת המרמלדה באוהל הקרקס שבכיכר המדינה, תל אביב. זה היה במסגרת פסטיבל העצמאות לחגיגות יום העצמאות.



כמו כן הופיעו שם לואיג'י, אריס סאן ותזמורתו, אריק איינשטיין (עם הברנשים של פיאמנטה), יפה ירקוני, ג'אז פלוס ואילן ואילנית. מנחה האירוע: מושיק טימור.


גם ברמת גן הופיעה אז מרמלדה ובכרזת הפרסום נכתב: "בפעם הראשונה בישראל - יותקן מסך ענק ברקע הבמה ועליו יוקרנו האמנים המופיעים על בימת האיצטדיון על ידי מערכת טלוויזיה, כך שדיוקנם יוגדל פי כמה, והקהל יוכל לחזות בתוכנית ובהקרנה בעת ובעונה אחת כנהוג באיצטדיונים הגדולים בעולם". האירוע פורסם בחסותו של ראש העיר, מר קריניצי. מחיר הכרטיסים נע בין 6.5-4.5 לירות.


ב-22 באפריל בשנת 1969 עמדו ג'ון לנון ויוקו אונו על גג חברת אפל וערכו טקס רשמי בו הוא שינה את שמו מג'ון וינסטון לנון לג'ון אונו לנון.



לנון מעולם לא אהב את שמו האמצעי, שניתן לו במהלך התקף של פטריוטיות בזמן מלחמת העולם השנייה.

עבורו היה זה אקט סימבולי שגם העניק לו עוד סיבה להחשיב את 9 כמספר המזל שלו: "יוקו שינתה את השם שלה בשבילי אז שיניתי את שלי בשבילה. אחד לשניהם, שניהם אחד לשני. יש לה טבעת. יש לי טבעת. זה נותן לנו תשעה O בינינו, וזה מזל טוב. עשרה לא יהיה מזל טוב".


אבל מבחינה טכנית, לנון לא הצליח לאבד את הוינסטון משמו, מכיוון שהחוק בבריטניה מכתיב שאדם אינו מסוגל לבטל לחלוטין השם שניתן בלידה. כתוצאה מכך, שמו הרשמי הפך לג'ון וינסטון אונו לנון, עם עשרת ה-O שהוא כה רצה להימנע מהם.


לאחר הטקס הלכו לנון ואונו לאולפני EMI באבי רואד, שם הם הקליטו את JOHN AND YOKO, שיהפוך לצד אחד בתקליט "אלבום החתונה" שלהם, שייצא בהמשך.


 

ההרצאה "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



ב-22 באפריל בשנת 1961 הופיע החצוצרן מיילס דייויס עם להקתו במועדון BLACKHAWK. הקלטת הופעה זו, וההופעה ביום שלפני כן, הגיעה לצמד תקליטים שלו. ואיזה יופי הוא זה!


הבלאקהוק, שבסן פרנסיסקו, היה מועדון ג'אז שאירח מבקרים מכל רחבי העולם. הכיסאות הקשיחים והשולחנות הקטנטנים ידעו אורחים כמלחים רוסיים, משוררים בריטים, נגני ג'אז יפנים, פטריוטים קובנים, אלופי איגרוף, כוכבי בייסבול, שחקני כדורגל מובילים, מנהיגים חברתיים, פוליטיקאים וכמעט כל חובבי ג'אז אמיתיים שהגיעו לסן פרנסיסקו.


היה זה חתך מדהים של החברה האמריקנית בתוך מקום כזה עם מוזיקה המוארת בתאורה אפלולית. המקום תמיד היה מלא.


בתחילת 1961 גילה ראש עיריית סן פרנסיסקו, ג'ורג' כריסטופר, שהמועדון מפעיל אזור מיוחד לגיל העשרה בו נמכרו משקאות קלים, הוא הורה לסגור את המועדון והקרב שהתפתח הפך קלאסי ובו המועדון ניצח. היה ברור לקהל הרחב כי מוסד זה חייב להישמר.


החצוצרן, מיילס דייויס, היה סמל חברתי ומוזיקלי מהדרג העליון. הוא תפס תפקיד בתרבות הג'אז הרבה מעבר לזה של אמן סולן. היה לו מעמד של מנהיג חברתי. הוויכוח על הגישה הבימתית שלו פרץ בכל מקום בו הופיע: האם זה בא מיומרנות? האם זה אמיתי? סירובו לפרסם כרזות, הרגלו לעזוב את הבמה כאשר אחרים ניגנו סולו, הפניית גבו מדי פעם לקהל - כל אלו יצרו התמרמרויות.


אבל כולם ידעו דבר אחד; מיילס שנוי במחלוקת אבל הוא אף פעם לא משעמם. כך גם היה במועדון הבלאקהוק. הוא לא שעמם לרגע את הקהל שהיה שם וגם לא את המאזינים, כמוני, שמתמסרים לכל צליל שנשמר בהקלטה. הדיווחים מספרים שדווקא בבלאקהוק היה מיילס לבבי כלפי סובביו והרבה גם לדבר עם הנוכחים ולהעניק חתימות לכל דורש.


אבל מיילס אוהב גם לזעזע את הכתבים בהצהרותיו. "אני עומד לפרוש ולעבור לאירופה. אני לא יכול לסבול את זה, זה יותר מדי עבודה", הוא אמר בכל פעם שהופיע בבלאקהוק. כתבים נפלו בפח שלו ומיהרו לפרסם את דבריו כסקופ, מבלי לדעת שהוא מתעתע בהם. כאשר צלם עיתונים, שמיילס ידע כי הוא עובד במערכת עיתון צינית, ביקש ממנו להצטלם במועדון, מיילס עצר אותו לחלוטין עם ההצהרה: "לא הייתי נכנס למקום שאתה עובד ומצלם אותך, נכון?". כי ככה זה אצל מיילס דייויס - דמות אניגמטית שלא היה לך מושג מה תקבל ממנה בכל רגע נתון.


ההקלטות האלה בבלאקהוק היו הראשונות עם הלהקה שלו והן טופלו בריכוז, כדי להביא את אווירת המקום. "כשהם עושים תקליטים עם כל הטעויות, כמו גם כל השאר", הוא אמר, "אז הם באמת יעשו תקליטי ג'אז. אם אין טעויות - זה לא זה".


לאחר ההקלטה אמר מיילס: "ניסיתי לגרום לאירווינג טאונסנד (איש חברת התקליטים קולומביה) להוציא את האלבומים האלו ללא מילות הסבר בעטיפה. אין מה להגיד על המוזיקה. אל תכתוב על המוזיקה. המוזיקה מדברת בעד עצמה".


חשוב לציין שאת המוזיקה הזו יצר מיילס בבלאקהוק עם הסקסופוניסט האנק מובלי, הפסנתרן ווינטון קלי (שמלהטט בקלידים באופן מופלא), הבסיסט פול צ'יימברס והמתופף ג'ימי קוב. חובבי הג'אז האמיתיים יודעים שמדובר בנבחרת חלומות.


יכול להיות שיש למיילס דייויס הקלטות חיות טובות מאלה, אבל הקסם של שני התקליטים האלו, כמשקפי אווירה, אינו ניתן לערעור.


בונוס: בחודש זה, אפריל בשנת 1972, יצא (מבלי לדעת מה התאריך המדויק) אלבום הסולו הראשון של הגיטריסט ריצ'רד תומפסון, מלהקת פיירפורט קונבנשן. שמו הוא HENRY THE HUMAN FLY. הוא מגובה בכמה מהשמות הגדולים בפולק - סנדי דני, בארי דרנספילד, אשלי האצ'ינגס ועוד.



תקליט נהדר זה אינו מבליט, באורח פלא, את יכולותיו האמיתיות של תומפסון כגיטריסט. יש פה חלוקה בין בלדות אקוסטיות לשירים קצביים. כמובן שזה לא הפך לרב מכר גדול ועיתון רקורד מירור האשים בזמנו, בביקורת, את אופן שירתו של תומפסון שאינו חזק דיו. במלודי מייקר נטען אז שיש פה תמהיל מוזר מדי של רוק עם אקורדיונים סקוטיים ומוסיקת כלי נשיפה. "רק שני שירים טובים פה וכל השאר לא חשוב", נכתב שם. "השירה חסומה, הגיטרה חסרת השראה וזה מביא רעיונות יפים לפיספוס". בעיתון FOLK REVIEW נטען שהשירה שלו לא ברורה במיקס ולכן קשה להבין את המילים. עדיין, לדעתי, מדובר בתקליט ששווה להקשיב לו וליהנות ממה שהתחולל אז בראשו של תומפסון - אחד הגיבורים החשובים של הפולק-רוק הבריטי.


תומפסון סיפר בספרו האוטוביוגרפי: "משהו ששכחתי לעשות זה לנגן יותר בגיטרה חשמלית בתקליט. אם הייתי צריך לעשות את זה שוב, היה לי מזה כמעט בכל שיר. כל כך התרכזתי בשירים, ובאלבום כשיר-אמירה, שזה בקושי עבר לי בראש. עבור העטיפה, אנני סאליבן, המנהלת האמנותית של חברת התקליטים איילנד, שקלה את שם האלבום וחשבה שיש לה את הסביבה האידיאלית. יצאנו לאולם פמפיספורד ליד קיימברידג', בית מפואר ישן ויפהפה שנפלו עליו זמנים קשים - מספיק קשה כדי שהם ישכירו את זה למוסיקאים היפיים לצילומים. הגעתי לשם כמו הנרי הזבוב האנושי, מוקף בעתיקות מוזרות. האקסצנטריות של העטיפה תואם את האקסצנטריות של המוזיקה ואת הסוריאליזם של אנני. מה שגורם לי להאמין ש... אולי הייתי אקסצנטרי?


עדיף זה מאשר משעמם, אני מניח. חוץ ממשהו שחסר בשירה שלי, הייתי די גאה בגיחת הסולו הראשונה שלי. התעניינתי לראות מה אנשים יעשו מזה. התקליט יצא לאדישות אוניברסלית. אתה לעולם לא תדע כיצד יתקבל תקליט. ביליתי שנה בהכנות, דרך כתיבה, עיבוד והקלטה, וכמובן היו תקוות לכך שאנשים 'יקבלו' את זה, יהיה אשר יהיה, למרות שלא ממש ידעתי את זה בעצמי. חשבתי שאני עושה תקליט של שירים עכשוויים מבוסס על המסורת הבריטית, וידעתי שזו עדיין קפיצת מדרגה עבור חלק מהאזינים, שהעדיפו את המוסיקה שלהם מאמריקה, או אהבו בריטים עם סאונד אמריקאי. שמחתי לחיות עם זה כי חשבתי שמה שאני עושה הוא מקורי. רציתי להצליח, אבל אם לא, יכולתי למצוא בזה נחמה סוטה".


בונוס נוסף: באפריל בשנת 1973, לא ידוע בדיוק באיזה יום, יצא אלבום כפול ללהקת HUMBLE PIE ושמו EAT IT. עם כל הרצון הטוב - היו שם בעיות.



זה האלבום הראשון שיצא כשלהקת סופרגרופ זו עדיין הייתה על הגובה. הקונספט הפעם היה שונה; עם הבאת שלוש זמרות שחומות עור לשיר בסגנון גוספל לצד מקצבי הרוק שארבעת חברי הלהקה סיפקו. הזמר סטיב מאריוט הוא, ללא ספק, כוכב המופע פה כשהגיטריסט קלם קלמפסון, הבסיסט גרג רידלי והמתופף ג'רי שירלי הם נגני הליווי האולטימטיביים שלו.


למרות שהלהקה עדיין הייתה שם חם בהופעות אז, חברת התקליטים לא ששה להוציא עמה אלבום אולפני כפול. בתוך הלהקה נראה היה שהשליטה אבדה. חוזה הקלטות חדש נחתם ובו קיבלה הלהקה חופש יצירתי מוחלט וזה בא לידי ביטוי, לרעה, באופן בו נערך המיקס. ההקלטות נערכו באולפן הביתי של מאריוט, שם נפתחו שערי הכאוס. הכסף שניתן כמקדמה בוזבז באופן חסר אחריות על האולפן הזה. במהרה הבינו שאר חברי הלהקה שהם ממנים, למעשה, את האולפן של מאריוט, שטען כי זה מגיע לו בגלל שהוא כותב את השירים.


האולפן הזה לא נבדק, באופן מקצועי, מבחינה אקוסטית. לכן, מה שנשמע טוב בעת הנגינה שם - לא עבר כהלכה לסלילי ההקלטה. חברי הלהקה, שנהגו להתמסטל אז היטב ולצרוך קוקאין בכמויות רבות, לא חשבו לעשות חושבים מחדש. המתוןפף, ג'רי שירלי, שמע את התקליט לראשונה מחוץ לאולפן של מאריוט ונחרד. עד אז הוא התרגל לשמוע את הצלילים רק באולפן ההוא ולפתע הוא הבין שהם יצרו בעיה. זה היה אולפן מתעתע.


קלמפסון: "לא הבנו מיד איזה אסון זה, כי בקושי הספקנו להשלים את האלבום לפני שמיהרנו לסיבוב הופעות. ואז שמענו שיר ברדיו בלימוזינה שלנו. הבס של גרג הרעיד את כל הרכב, ולא ממש שמענו יותר מזה. זה היה מבהיל".


ג'רי שירלי: ברגע שהאלבום יצא והוא נכנס למצעדים במקום 10, כולם היו מרוצים. בשבוע שלאחר מכן הוא נשאר במספר 10 אבל איבד את המומנטום ובשבוע שלאחר מכן, כאשר הוא ירד למספר 140 או משהו, אז התחילו כל הרעשים".


כאמור, האלבום לא נשמע טוב במיוחד והשם שלו, שהייתה בו רמיזה מינית ברורה, לא עזר. מכאן והלאה, מסלול הקריירה של מאריוט צלל כלפי מטה.


בונוס נוסף: דיפ פרפל מודל החודש, אפריל בשנת 1974. "היה סיכוי ממשי שהלהקה תתפרק ללא שוב".



באותו זמן הייתה הלהקה מסוחררת מנצחון הכיבוש שלה בארצות הברית, עם הרכבה החדש.

להגעה להופעותיהם יוצאים חברי הלהקה בשיירה של שמונה לימוזינות שחורות אלגנטיות לשדה התעופה. שם מחכה להם מטוס פרטי. "יש לנו מזל", אמר לורד לעיתון NME. "בחמש שנים אנחנו מרוויחים את אותו סכום שלוקח למנהלי חברות לעשות במשך 15 שנה". בתוך המטוס נשפכה השמפניה כמים לפני שהסגולים יורדים לאדמה חדשה ומשם היישר לעוד שיירת לימוזינות.


על הבמה מלהטט לורד עם אורגן ההאמונד שלו, כשלכתב NME הוא מסביר שהיה זה למעשה איאן מקלייגן, מלהקת SMALL FACES, שהחל ללמד אותו בסיקסטיז לנגן כהלכה בכלי הזה. הקהל מקבל בכל הופעה תוצרת רוקיסטית מרשימה עם שירים חדשים אך משכנעים כמו BURN ו- MISTREATED. מעט מאד שירים באים מהרפרטואר הישן יותר, שהיה שייך לקולו של איאן גילאן. שני שירים בלבד מוצגים עם ההרכב החדש. אלו הם SMOKE ON THE WATER ו- SPACE TRUCKIN, כשדייויד קוברדייל, הזמר החדש והבלוזי יותר, שר בלהט רב יחד עם הבסיסט החדש גם הוא, גלן יוז, שמספק גם קולות גבוהים שמושפעים בבירור ממוזיקת הנשמה השחורה.


ריצ'י בלאקמור ממשיך להזעיף פנים ולהשפריץ צלילי חשמלית יחודיים. ברור שבסוף כל הופעה הוא מנתץ גיטרת פנדר אחת או שתיים. לא לפני שהוא מעיף אותה באוויר לגבהים מרשימים.

זה היה ברור לחמשת הסגולים שהמטרה הושגה; כמה חודשים לפני כן היה עתיד הלהקה בסכנה גדולה מאד, עם פרישתו של איאן גילאן, ובהמשך עם פיטוריו של הבסיסט רוג'ר גלובר. עכשיו הם על גג העולם עם תקליט חדש וחורך.


עדיין, סיבוב ההופעות לא היה חסר טלטלות. הצרה נחתה מכיוונו של קוברדייל שמיהר לטוס מארצות הברית עם הידיעה שאביו, שהיה במצב בריאותי טוב יחסית לפני תחילת הסיבוב האמריקני, גוסס בבית חולים. קוברדייל שהה ליד מיטת אביו בשעותיו האחרונות ולמחרת כבר הצטרף ללהקה בהמשך הסיבוב בארה"ב. כי ככה זה, כשאתה חתום על חוזים בעולם הרוק של אז - אין דבר שיוכל לגרום לך לסטות מהם. ולא משנה מה היא סיבת הביטול, חוץ ממותו של החותם בכבודו ובעצמו.


נראה היה אז שאיאן גילאן, הסולן שרבים ייחסו לו אז את רוב האשמה על ההריסות מבלי להבין את מה שהתחולל בתוך הלהקה, לא היה חסר לאוהדים, ובאותם ימים הוא התרחק מעין הציבור, כדי לחבר בחזרה את שבריו, כשהאינטרסים שלו באו בצורת השקעה בצוות תחרותי בספורט אופניים כמו גם רכישתם של אולפני "דה ליין לי" בלונדון, בהם הקליט בעבר עם דיפ פרפל.


החבר הסגול הנוסף שהקהל לא התגעגע אליו אז היה רוג'ר גלובר. לדברי לורד אז, גלובר נעשה עייף וחולה יותר כאשר הפרעות אישיות בלהקה הגיעו לרמות חדשות של אבסורד. לורד: "העימותים האישיים העיקריים היו בין ריצ'י לאיאן וזה הוביל לתחושה כללית של עייפות בקרב כל חברי הלהקה. לקראת הסוף אפילו לא טרחנו לדבר בינינו. זה הגיע למצב בו איאן נסע להופעות ברכב נפרד והזמין מלון בנפרד מאיתנו. אני לא חושב שזו באמת אשמת איאן או אשמת ריצ'י. זה רק אחד מאותם דברים בלתי נשלטים. גלובר, כך נראה, היה לעתים נדירות יותר מקורבן של ההתכתשויות הפנימיות, ובהיותו אדם רגיש מאוד, הוא הושפע במידה ניכרת מהבלגאן שהיה בין גילאן לבלקמור. לפעמים יש לי הרגשה שהוא מצטער שהוא עזב אי פעם".


לורד לא דייק בדבריו, כי היה זה בלאקמור שהציב אולטימטום - "או רוג'ר או אני בלהקה". הלהקה בחרה בבלאקמור, שאחרי אחת ההופעות האחרונות ניגש לגלובר, לחץ את ידו ואמר לו "צר לי, זה לא אישי אלא פשוט החלטה עסקית". גלובר הודה שהיה הגיון בדבריו.


להקת החימום של דיפ פרפל החדשה, בסיבוב ההופעות ההוא של 1974, הייתה להקת ELF, עם הזמר רוני ג'יימס דיו, שהיה איש ידידותי עם תחושה חדה של דינמיקה ווקאלית וסגנון כתיבה מילים מיוחדות. למרות שבלאקמור היה חובב המאגיה השחורה בדיפ פרפל, דווקא המתופף של ELF, גארי דריסקול, הוא שיחווה בהמשך את הדבר האמיתי, כשבשנת 1987 עורו נפשט ממנו בעודו בחיים, כחלק מטקס שטני.

בינתיים בלאקמור מפגין את אותה יהירות שחורה שלו גם מחוץ לבמה, מה שהופך אותו לפחות חביב מכל הצוות הסגול, בעיני מי שנלווה להם אז.


לורד: "ברור שאנחנו חוטפים לא פעם ביקורות קשות. כמונו גם להקת בלאק סאבאת'. אני עדיין מאמין בביקורת בונה אבל זה לא קורה לעיתים קרובות מדי, לצערי. אני יודע שאוזי (אוסבורן) ושאר חבריו מקבלים הרבה מזה. אבל ראיתי אותו על המטוס לפני כמה ימים והוא נראה מאושר מאוד. הם חייבים להיות עם עור עבה מאד כי הם בכלל לא נראו מדוכאים".


אחד הזמרים שנשקלו להצטרף לדיפ פרפל, לפני בואו של בלאקמור (ולפני ההזדמנות המיוחדת שפוספסה לזמר ישראלי, שסיפורו מופיע עם זה בהרחבה בספרי השני, "רוק ישראלי 1973-1967") היה פול רודג'רס.

ריצ'י בלאקמור לכתב NME: "בערך בזמן בו הופענו ביפן ידענו שהכל נגמר. ידענו כבר שרוג'ר גלובר עוזב וביקשנו מגלן יוז להצטרף אלינו, והמחשבות שלנו על זמר חדש היו לכיוונו של פול רוג'רס ובאופן אוטומטי. פול אמר שהוא רוצה לחשוב על זה ונמנע מלהתחייב. ואז מישהו הדליף את הסיפור. אני חושב שזה היה אחד המזכירים שלנו במשרד, וזה היה סקופ באחד העיתונים. פול קיבל את הרעיון שהדלפנו את הסיפור בכוונה כדי ללחוץ עליו. וזה פחות או יותר סגר את רצונו להצטרף, אם היה כזה. חברת התקליטים שלו, איילנד, התקשרה אליו ואמרה 'מה זה הסיפור הזה שאתה מצטרף לדיפ פרפל?'. פול אמר שאין בזה שום דבר וזהו זה. אז זה השאיר אותנו מיובשים".


לורד: "נאלצנו למיין מאות קסטות עם זמרים פוטנציאליים. חלקם היו מצחיקים, רובם היו איומים והתאימו יותר למערכון של מונטי פייטון מאשר ללהקת רוק. היו שהגיעו עם מכתבים ממש מוזרים כמו הבחור ההוא שאמר 'אני נראה מאוד טוב, לפחות אמא שלי אומרת את זה. אין לי שום ניסיון אבל אני יודע שאני יכול להיות כוכב ולרגש את הבנות'. היה סיכוי ממשי שהלהקה תתפרק ללא שוב. הסכסוך גבר. כולם נלכדו בעייפות ונראה שאף אחד לא היה בקול מהסוג הנכון למלא את מקומו של גילאן. ואז הגיעה הקלטת של דייב והיא הייתה כיהלום לא מלוטש. זה היה קול גברי חזק מאוד שידענו שהוא במקום הנכון עבורנו. כשגילאן הצטרף לראשונה ללהקה, הוא היה אחד הבחורים, אחד מאיתנו. ואז קרה לו משהו. ההצלחה תפסה אותו, אני מניח. אבל הוא היה לוחם. הוא רצה שהכל יהיה נכון וטוב, ולכן זה כל כך עצוב שזה נגמר כמו שזה".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



Comentarios


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page