top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-22 במרץ בעולם הרוק


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-22 במרץ (22.3) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "ישראל היא כמו בית עבורי ועבור אשתי ג'ון. שרתי על ארץ הקודש ועל ישו כל חיי. הפעם הראשונה שהגעתי לשם הייתה בשנת 1965 או בשנת 1966 והיה לנו רק שבוע. אבל החלטנו לחזור עם רשמקול ולעשות סוג של תיאור מסע לאלבום שירים על העם והארץ הזו. חזרנו בשנת 1968 והכנו את האלבום. באותו זמן קיבלתי את הרעיון לעשות על זה סרט. זה מה שעשינו בנובמבר האחרון. אנחנו עורכים את זה עכשיו. אלו חייו של ישו. זה מבויים על ידי רוברט אלפסטרום שיש לו כמה מועמדויות לפרס האוסקר. אנחנו מימנו את זה" (ג'וני קאש, בשנת 1973)


ב-22 במרץ בשנת 2019 מת מסרטן הזמר המשפיע סקוט ווקר. בן 76 במותו.



סקוט ווקר (שם אמיתי - סקוט אנגל) הפך, עם להקת הפופ "האחים ווקר", לאליל בני הנעורים בבריטניה בשנות ה-60, אבל לימים שקע במוזיקה ניסיונית שהשפיעה על אמנים כמו דיוויד בואי ולהקת רדיוהד.

האחים ווקר הגיעו מארה"ב לאנגליה בתחילת 1965, ושם מצאו את ההצלחה שחמקה מהם בארצות הברית. למרות שהפופולריות שלהם מעולם לא הגיעה לרמות הביטלמאניה, המעריצים שלהם, כמו אלו של הביטלס, נהגו לצרוח במהלך ההופעות שלהם.


לאחים ווקר היו כמה להיטים, ששניים מהם עלו למקום הראשון במצעד הבריטי - MAKE IT EASY ON YOURSELF ו- THE SUN AIN'T GONNA SHINE.


סקוט ווקר עזב את הלהקה בשנת 1967 כדי להתחיל קריירת סולו מעניינת מאד. ארבעת תקליטי הסולו הראשונים שלו באו עם תזמורים עשירים והגשה בסגנון ז'אק ברל. תקליטיו לא נמכרו היטב ובהמשך הוא התאחד עם האחים ווקר והם יצרו, במחצית השנייה של הסבנטיז, מספר תקליטים כשאחד מהם השפיע קשות על המשך דרכו של דייויד בואי - NITE FLIGHTS.


בהמשך דרכו הוא בחר שלא להופיע ולהתמקד בנסיגה לאולפן כדי ליצור מוזיקה אוונגרדית שקשה לסווג אותה. מעריצי האחים ווקר לא ימצאו בה את ניחוחות הפופ. חובבי המוזיקה הנוקשה, ימצאו פה אמן בלתי מתפשר.


כמה אמנים ספדו לווקר מאז שהוכרז מותו. תום יורק, מרדיוהד, כתב בטוויטר: "כל כך עצוב לשמוע שסקוט ווקר מת, הוא השפיע המון על רדיוהד ועליי, והראה לי איך אני יכול להשתמש בקול ובמילים שלי. פגשתי אותו פעם והוא היה אאוטסיידר עדין כל כך. הוא יחסר מאוד".


מפיק רדיוהד, נייג'ל גודריץ', צייץ גם הוא: "כל כך עצוב לשמוע על סקוט ווקר שהוא באמת אחד הגדולים. כל כך ייחודי ואמן אמיתי. בדרכי לעבודה ביום הראשון של ההקלטה OK COMPUTER חלפתי על פניו כשהוא רכוב על אופניו ברחוב צ'יזוויק היי סטריט. כשהגעתי לאולפן, תום החזיק בידו עותק של התקליט 'סקוט 4'. לקחתי את זה בתור סימן טוב".


ב-22 במרץ בשנת 1963 יצא באנגליה אלבום הבכורה של הביטלס. שמו הוא PLEASE PLEASE ME.

את הסיפור עליו, כולל פרטי מידע נדירים ומפתיעים, תמצאו בספר שלי על הביטלס, "ביטלמאניה!".



ב-22 במרץ בשנת 1974 הוציאה להקת EAGLES את תקליטה השלישי, שנקרא ON THE BORDER.



לאחר שני תקליטים ניסו היגלס להקליט תקליט נוסף עם המפיק, גלין ג'ונס, עד שהחליטו שהוא לא מתאים להם יותר. החייץ שנוצר בין הלהקה לג'ונס היה בלתי ניתן לגישור. הוא רצה לעשות תקליט מסחרי ואילו הם רצו לעשות תקליט רוק. כמו כן, הלהקה מאסה להקליט בלונדון, כפי שעשתה בשני התקליטים הראשונים.

גלין ג'ונס: "ברור שהם לא היו מרוצים זה מזה כבר אז. הם גם לא כתבו חומר טוב וחיפשו אשמים אחרים".

הבסיסט, רנדי מייזנר: "גלין לא הסכים לדרישתנו להעלות את עוצמת הבס והתופים בהקלטה. לא היו אגרופים בינינו אבל בהחלט הייתה המון אווירה רעה".


למרות שחברי הלהקה נהגו לעמוד זה מול זה, הארבעה יצרו חזית ברורה נגד גלין ג'ונס. הם ראו בו מפיק יהיר שלא מתייחס לדרישותיהם. המתופף דון הנלי: "אני זוכר שחזרתי מהשירותים שם עישנתי מריחואנה וניגשתי לחדר האולפן ואמרתי לגלין, 'אתה לא יכול לארגן לי סאונד תופים כמו זה שעשית לג'ון בונהאם?'. הוא הסתכל עליי ואמר, 'למה שלא תנגן כמו ג'ון בונהאם?'. השבתי לו שזה ברור אבל שירים קצת את עוצמת התופים. הוא לא עשה את זה". האיגלס ידעו שגלין ג'ונס חייב לעוף.


גם הגיטריסט, ברני לידון, חש כי הוא לא מרוצה בלהקה. הוא ידע שזו ההתחלה של עזיבתו אותה.

הסשנים האחרונים עם גלין ג'ונס לא באו עם תוצאה טובה. הלהקה חזרה ללוס אנג'לס כשרק שני שירים באמתחתה, אחרי שישה שבועות של נסיונות הקלטה באנגליה. אלה הן הבלדות THE BEST OF MY LOVE ו- YOU NEVER CRY LIKE A LOVER. היה ברור שחייבים לשנס מותניים בסשנים הבאים, שנקבעו באולפני "רקורד פלאנט". הגיטריסט דון פלדר קיבל הזמנה להצטרף אז ללהקה והוא סיפר: "ממש התרגשתי מזה אבל אז הגעתי לאולפן וראיתי איך הם מתנהגים זה כלפי זה. הם בדיוק פיטרו אז את המנהל שלהם ואת המפיק שלהם. חשבתי שעשיתי את הצעד השגוי כשהסכמתי לזה. להיות איתם באולפן היה כמו להסתובב עם דינמיט על הגב שלי שהפתיל שלו הוצת ואין לך מושג מה אורכו של הפתיל". למזלו, פלדר היה איש שלא אהב להתבלט מדי ולכן הצליח להסתדר עם האווירה הזו.


גלן פריי: "דון פלדר הוסיף לנו בנגינתו עומק לו היינו זקוקים. הוא העניק לנו את צליל הרוק'נ'רול שחיפשנו. הוא המם אותנו מהרגע בו נכנס לאולפן. זו הייתה נגינת הגיטרת הטובה ביותר ששמענו עד אז".


בעוד שהעולם מסביב הסתחרר בטירוף בגלל פרשת ווטרגייט, האיגלס יצאו מהסשנים לתקליטם השלישי כלהקה מגובשת. חברי הלהקה היו מאד מרוצים עם סיום ההקלטות. זה הוכיח להם שהם עשו נכון כשעזבו את גלין ג'ונס.


גלן פריי סיפר על האלבום, זמן קצר לאחר צאתו: "התקליט החדש הוא כמו החיים והמוות בהוליווד. זה כמו דיווח חדשותי".


ג'נט מאסלין, מעיתון רולינג סטון, בחנה את הגבול הזה והגיעה למסקנות בביקורתה:

"רוב השירים בתקליט זה מדברים על בריחה או הכשלונות הקשורים ברצון לברוח. אבל הגישה של להקת איגלס לחומר שלה כה משונה עד שקשה להאמין כי חבריה לוקחים ברצינות את מה שהם שרים עליו. השיר היפהפה ששר ברני לידון, בשם MY MAN, נכתב על בחור כשרוני מאד שנחשד כי הינו גראם פארסונס. אבל אז מגיע שיר כמו JAMES DEAN שנשמע כנקרופיליה עליזה. להקת איגלס רוצה לשקף לקהל הרחב כי היא להקה מאוחדת ומגובשת ולכן מחלקת את תפקידי שירת חבריה באופן שווה. הבעיה היא שלעיתים הקולות מתחלפים בתוך שיר אחד וזה קצת הורס. קולו המחוספס של הנלי הוא המעניין שבחבורה שיש בה כעת שלושה גיטריסטים, כולל דון פלדר שהגיע באמצע ההקלטות. לכן יש בתקליט יותר מדי סולואים של גיטרה שמסיחים את הדעת מהשיר. איגלס כבר לא חושבים כפורעי חוק, כפי שפעלו באלבומם השני 'דספראדו', אלא כלהקה שרוצה לכבוש את צמרת מצעדי המכירות. האמת היא שיש להם פוטנציאל אדיר לכבוש את יעדם זה, לפי איך שהם נשמעים כעת".


ב-22 במרץ בשנת 1978 שודרה לראשונה ברשת NBC הפרודיה החדשה על הביטלס שנקראה ALL YOU NEED IS CASH, עם להקת THE RUTLES.



ג'ורג' האריסון היה ממפיקי הסרט ואף השתתף בו, לצד מיק ג'אגר ופול סיימון, שמגלמים את עצמם ומספרים על הראטלס בחן רב. תמצאו בסרט גם ידוענים נוספים, כמו למשל רון ווד שמגלם מלאך גיהנום או ג'ון בלושי הנפלא שמגלם את דמותו המאיימת של אלן קליין (שקרוי פה בשם הגאוני 'אלן דיקליין'). מצד שני, פול מקרטני הפגין קרירות מצדו כלפי עושי הסרט. ג'ון לנון אהב מאד את הסרט אך יעץ להיזהר עם השיר GET UP AND GO, שמצולם בסצנת הגג, כי נשמע קרוב מדי ל- GET BACK. לכן השיר הורד מפסקול הסרט. רינגו אהב את הקטעים המצחיקים אך פה ושם מצא את עצמו נזכר בעצב. לטעמי האישי - סרט גאוני.


מדובר פה בסרט באורך כתשעים דקות שבא לספר את סיפורה של להקת הראטלס, כשהוא מסתמך על אירועים שקרו לביטלס ועיוותם, תוך נתינת הרגשה כי החבר'ה שעשו את זה מכירים עד דק את הסיפור האמיתי.


ניל אינס, שהיה בלהקת בונזו דוג דו דה באנד (ומת לא מזמן), הופקד על כתיבת השירים המפילים מצחוק שנשמעים כמעט כגניבות מכוונות מהביטלס. הוא גם גילם את דמותו של ג'ון שנקראה 'נאסטי', וכנראה לא סתם, כל עוד האריסון בהפקה. כפי שאמרתי, ג'ון ממש אהב את זה. אריק איידל גילם את דמותו של פול תחת השם דירק. ג'ון האלסי (לשעבר המתופף של להקת PATTO) גילם את דמותו של רינגו ושמה בארי. ריקי פאטאר (לשעבר הגיטריסט בביץ' בויז בסבנטיז) גילם את דמותו של האריסון בשם סטיג. כל האירועים שעברו הארבעה הפכו אותם, לפי הסרט, לאגדה שנמשכה כארוחת צהריים.


פינת "על החיים ועל המוות" - 22 במרץ:



- בשנת 1943 נולד קית' רלף, הסולן של להקות יארדבירדס, רנסאנס (בשנת 1969) ו'ארמגדון' (שנת 1975). הוא מת ב-14 במאי 1976 כשהתחשמל מגיטרה באולפן שבמרתף ביתו.


- בשנת 1944 נולד הקלידן, כריס סטיינסטון, שבמשך עשורים ניגן עם אמנים מהשורה הראשונה כאריק קלפטון וג'ו קוקר.


- בשנת 1943 נולד גיטריסט הג'אז, ג'ורג' בנסון.


- בשנת 1994 מת דן הארטמן, שבסבנטיז היה הבסיסט בלהקה של אדגר וינטר. בסוף אותו עשור הוא הפך כוכב פופ בעצמו עם הלהיט INSTANT REPLAY ובאייטיז המשיך ליצור להיטים. הוא מת מסיבוכים של איידס וגידול בראש בגיל 43. הגיטריסט ריק דרינג'ר, שעבד שנים רבות איתו: "ראיתי אותו כמה חודשים לפני שמת. היה לו צינון שהוא לא הצליח לנער ממנו. שאלתי כמה זמן הוא חולה עם זה. הוא ענה שלושה חודשים. זה נראה לי יותר מדי זמן לצינון. מיד לאחר מכן, בכל פעם שהתקשרתי אליו - נראה שהוא מנסה להיכנס איתי לריב. זאת כדי לנער אותי ואחרים ממנו. לאט לאט הובן לי שהוא חולה ביותר מצינון. לא הופתעתי שהוא מת מאיידס. הוא למעשה כבר יצא מהארון עם התפרקות הלהקה שלנו, אדגר וינטר גרופ".


- בשנת 2009 מת המתופף רג' איזידור שהלם בתופיו בשלישיה המקורית שהקים הגיטריסט רובין טראוואר (שבדיוק פרש מלהקת פרוקול הארום). איזידור היה בן 59 במותו. ובשנת 2017 מת סיב האשיאן, שהיה המתופף בלהקת בוסטון בשני אלבומיה הראשונים והמצליחים. בן 67 במותו. זה קרה בעת שתופף בספינת תענוגות. מתופף נוסף שמת בשנת 1996 הוא דון מאריי שהיה חבר בלהקת "הצבים'". הוא היה בן 50 כשנכנס לניתוח ממנו לא יצא.


ב-22 במרץ בשנת 1965 יצא התקליט BRINGING IT ALL HOME של בוב דילן. הזמנים אכן השתנו ודילן קובע מעתה לא רק את תכני שיריו אלא גם כיצד יישמעו לקהל. הגיע הזמן להדליק את מגברי הגיטרות החשמליות.



העולם השתנה כל כך מהר, ובמיוחד עולם המוזיקה שבו. בשנה האחרונה, הביטלס וכמותם מאנגליה הביאו עמם בשורה חדשה של רוק'נ'רול ודילן הפך מעריץ של הרביעייה מליברפול. עבור סובביו נתפס הדבר בתימהון; הכיצד איש יוצר כמותו מהלל כל כך להקת פופ? מאז שהגיע לניו יורק ממינסוטה, עבד דילן בשביל להפוך לפנים החדשות של מוזיקת ​​העם האקוסטית. הוא היה הטרובדור המובהק. הוא היה דובר הדור והוא התחיל תנועה חדשה עם זה.


אבל הוא לא נח במקום וחיפש אופן ביטוי חדש. בשנת 1965 הוא החל לכתוב שירים חדשים ואישיים יותר, חלקם מופשטים, סוריאליסטיים ונטולי תוכן אקטואלי. כשהיה מוכן להיכנס לאולפן כדי להקליט את אלבומו החמישי, הוא ידע שחלק מהשירים יוקלטו עם להקת רוק. הוא ידע שכמה משיריו החדשים שונים לחלוטין ממה שהיה. אם זה MAGGIE'S FARM או SHE BELONGS TO ME. גם SUBTERRANEAN HOMESICK BLUES היה זקוק לקצב ופריטה חשמלית, ולעזאזל עם כל אלו שאוהבים מוזיקת עם אקוסטית וטהורה.

כשנכנס דילן לאולפני ההקלטות של קולומביה בניו יורק, ב-13 בינואר 1965, הוא עבד לבדו, והקליט כמה משיריו החדשים עם גיטרה או פסנתר בלבד. אבל למחרת נכנס לאולפן צוות מוזיקאים כדי לספק גיבוי רוקי לשאר שיריו. לאחר מכן האלבום היה מוכן לעריכת מיקס, הדפסת עטיפה וקדימה לחנויות, עם צד אחד שהוא די אקוסטי וצד שני חשמלי ובלתי נתפס לאוהבי דילן הטהור.


בחודש בו יצא האלבום הזה התראיין דילן ל-NME: "לא חשבתי להוציא את SUBTERRANEAN HOMESICK BLUES כסינגל. הקלטתי אותו כמו שאר השירים וחברת התקליטים היא שבחרה אותו. בנוגע לביטלס, אני חושב שהם הטובים ביותר, כאמנים וכאנשים".


רבים ממעריציו הנאמנים של דילן היו פחות מרוצים מהכיוון החדש. היו בהם שצעקו חמס ואחרים זעקו געוועלד. אך עדיין המוצר החדש הפך לאלבום הנמכר ביותר של דילן עד אז והגיע למקום השישי בבילבורד. תמונת העטיפה האייקונית, שצולמה בביתו של גרוסמן, מציגה את דילן עם אשת מנהלו, סאלי, ברקע.


בעיתון מלודי מייקר פורסם בזמנו בביקורת על האלבום: "ישנם כמה אנשים שטוענים בתוקף שתקליט זה מראה כיצד כתיבתו של דילן נחלשה. ובכן, לדעתנו מבקריו השליליים הם אלו שנחלשים בתמונה הכללית".

בעיתון NME נכתב אז בביקורת: "כמה שבוב דילן יחשוב שמסריו חשובים יותר, ככה הוא יכניס בהם פחות מלודיה. בשירים כמו GATES OF EDEN ו- IT'S ALRIGHT MA הוא מקריב את המלודיה לסגנון של מונולוג כדי להכות עם מילותיו. הוא עושה כך ממש כפוליטיקאי".


ב-22 במרץ בשנת 1968 יצא תקליטון חדש ללהקת ההוליס, עם השיר JENNIFFER ECCLES.



השם, ג'ניפר אקלס, נבנה מהשם הפרטי של אשתו של הסולן אלן קלארק (ג'ניפר באוסטד) ושם הנעורים של אשתו של הגיטריסט גרהאם נאש (רוז אקלס). זהו אחד הלהיטים האחרונים של נאש עם ההוליס, לפני שעזב אותם להקליט בלעדיו אלבום עם קאברים לשירי בוב דילן. "אני, גרהאם ונשותינו היינו בדירה שלו בהמפסטד", נזכר אלן קלארק. אמרנו, 'בואו נכתוב שיר מטופש, וכתבנו את ג'ניפר אקלס. גרהאם אמר, 'אני לא רוצה לעשות יותר שירים מהסוג הזה'...".


נאש בספרו: "חשבתי שגדלנו קצת, שעברנו את החרא הזה של אהבת נעורים. אבל חזרנו לשם, שרים: 'אני אוהב את ג'ניפר אקלס / אני יודע שהיא אוהבת אותי... לה לה-לה-לה-לה-לה'. זה נשמע כמו מסטיק, משהו שמתבודדי הרמן אולי היו עושים. ההוליס היו טובים מזה. אבל אני הלכתי על זה, מה שעצבן אותי בגדול. כעסתי על עצמי יותר מאשר על החברים האחרים. האזנה לרדיו בסביבות התקופה ההיא הביאה צלילים כמן MAGIC BUS, SUNSHINE OF YOUR LOVE, JUMIN' JACK FLASH, U'VE GOTTA GET A MESSAGE TO YOU וזה המקום שבו פופ היה צריך ללכת. ואנחנו שרים 'אני אוהב את ג'ניפר אקלס / אני יודע שהיא אוהבת אותי. זה היה מביך, לעזאזל. סתם חזרנו על עצמנו. נגמר לנו הקיטור. הקלטנו את השיר בינואר 1968, ואז עזבו לסיבוב הופעות בצפון אמריקה. עשינו את אותו חרא ישן, שירי הוליס, והלב שלי לא היה בזה בכלל. קיוויתי שהאמביוולנטיות שלי לא בולטת. הדבר האחרון שרציתי היה לתת לבאס את החבר'ה. הייתה בינינו כל כך הרבה היסטוריה - היסטוריה טובה. אבל לא אהיה ישר אם לא אודה שלא היה אכפת לי מהסיבוב הזה. הראש שלי היה במקום ממש מוזר. ניסיתי להבין דברים: איך להמריץ את עצמי ואת הלהקה מחדש, מה אני רוצה, לאן פניי מועדות".


ב-22 במרץ בשנת 1974 יצא התקליט APOSTROPHE של פרנק זאפה.



את הרומן שלי עם זאפה התחלתי בכיתה ח' עם התקליט הזה, כשידיד של אחותי הגדולה דחף לי עותק ויניל שהיה שייך לו, והמליץ לי להקשיב היטב. הקשבתי לעצתו כתלמיד ממושמע - ונכבשתי.


התקליט הזה הגיע אחרי זמנים לא קלים עבור זאפה. ב-7 באפריל 1973 הוא סיים הופעה בפניקס אריזונה, כשנודע לו כי אמו גילתה את אביו ללא רוח חיים במיטתם. שבועיים וחצי של הופעות בוטלו מיד לאחר מכן, כדי לאפשר לזאפה לטוס להלוויה ולסידורים שמסביב. בתקופה ההיא הייתה לו להקה שתפקדה היטב מבחינה מוזיקלית, חוץ ממקרים בודדים שלא עברו היטב. אחד מהם היה פיטוריו של החצוצרן סאל מארקז, ש'העז' לבקש העלאה בשכרו. בלהקה שלו אז היו חברים הקלידן האשפי ג'ורג' דיוק, נגנית המרימבה המופלאה רות' אנדרווד, הבסיסט טום פאולר ואחיו הטרומבוניסט ברוס פאולר. איש כלי הנשיפה נפוליאון מרפי ברוק ושני מתופפים דגולים - צ'סטר תומפסון וראלף מרפי.


בכמה מההופעות החליף מיק רוג'רס (שהיה אז חבר בלהקת MANFRED MANN'S EARTH BAND) את טום פאולר הבסיסט כשהאחרון נאלץ לטפל באשתו שהייתה חולה. רוג'רס לא סיפר על כך למנהיג להקתו, מנפרד מאן, כדי לא ליצור בעיות. בשבילו הייתה זו הזדמנות לבדוק את עצמו כבסיסט (במקום גיטרה חשמלית בה ניגן אצל מנפרד מאן) וכמוזיקאי שנכנס למסגרת מוזיקלית לא צפויה.


זאפה צבר קהל עצום ואוהד בזכות תקליטו הקודם, שנקרא OVERNITE SENSATION. התקליט ההוא היה הראשון שהחל קונספט חדש בהפקותיו; הומור ישיר, קליל וגס שמתערבב עם הפקה מוזיקלית מהליגה הראשונה שנשמעת נהדר מבחינה אולפנית. תקליט זה גם היה היחיד שהגיע לעשרת הגדולים במצעד האמריקאי ונשאר עד היום כאחד החזקים שלו. אחד האורחים בתקליט APOSTROPHE הוא הבסיסט הידוע ג'ק ברוס, שניגן בשנות השישים בלהקת CREAM ולאחר מכן פצח בקריירת סולו שהתפצלה לכל מיני פרוייקטים ולשימוש ממכר בסמים קשים. זאפה, שהיה בעיקרון נגד שימוש בסמים, לא נהנה להקליט לאלבומו את ברוס, שהיה אז מכור להרואין. האגו הגדול של ג'ק והווליום הרב מדי של נגינתו הרסו עבורו את החוויה. בקטע זה ניגן ג'ים גורדון בתופים. גורדון, שבעבר הופיע עם זאפה וגם תופף באלבום של ברוס מאותה תקופה - OUT OF THE STORM.


ברוס: "זאפה רצה במקור אנגן צ'לו בקטע הזה אבל בגלל שהצ'לו שלי היה מאופסן אז בלונדון, הוא מיהר לשכור אחד מחברה בניו יורק. לא יכולתי לנגן בכלי הזה כי לא הייתי רגיל לו. אז הוא הציע שאעשה משהו עם גיטרת הבס שלי".


השיר שקיבל את מלוא תשומת הלב בתקליט הזה היה הקטע הפותח, שנקרא DON'T EAT THE YELLOW SNOW, שמספר את עלילותיו של אסקימואי בשם נאנוק. זה החלק הראשון בסוויטה שמתארת באופן וירטואוזי את העלילה. פרט טריוויה: הקטע NANOOK RUBS IT (או בעברית - נאנוק משפשף את זה) מזכיר את המילים STRICTLY COMMERCIAL, כשמיד אחריהן פוצחת הלהקה בנגינה קצרה של קטע בשם MIDNIGHT SUN, שהוקלט בשנת 1946 על ידי נגן הג'אז ליונל האמפטון.


קולות הרקע הנהדרים בתקליט מושרים על ידי ריי קולינס ולהקת RUBEN AND THE JETS, שזאפה היה אחראי בתקופה ההיא להפקת תקליט שלה. קולינס היה בשנות השישים חבר בלהקתו של זאפה, 'אמהות ההמצאה'. הקטע שמסיים את הסוויטה של נאנוק בצד הראשון של התקליט נקרא FATHER OBLIVION. בשניות האחרונות בקטע זה נשמע זאפה שר את המשפט GOOD MORNING YOUR HIGHNESS, אותו לקח מפרסומת למרגרינה. זאפה תיאר, בשנת 1973, את שרשרת השירים הזו: "זה קובץ חומרים מוזיקליים שעובדים יחדיו ליצירת אירוע גדול".


הקטע שפותח את צד ב' של התקליט נקרא EXCENTRIFUGAL FORZ, שנכתב כמה שנים קודם לכן בעת הקלטת אלבום סולו שני של זאפה בשם HOT RATS. תקליטון נוסף שהיה אמור לצאת אך נגנז ברגע האחרון היה UNCLE REMUS, שנכתב על ידי זאפה וג'ורג' דיוק בתקופת התקליט THE GRAND WAZOO, שיצא לפני OVERNITE SENSATION בשנת 1973. הדמות 'דוד רימוס' הייתה מספר-סיפורים בספרים שנכתבו על ידי ג'ואל צ'אנדלר האריס אי שם בשנת 1880.


הבדיחות של זאפה רצות בתקליט הזה באופן משוחרר ובלתי מבוקר. בתקופה ההיא הייתה לו אובססיה לכלבי פודל, שהונצחו במספר תקליטים. פה מונצח הפודל בקטע המסיים שנקרא STINK FOOT. התקליט הזה יצא בזמנו גם במיקס קוואדרפוני (סראונד של ארבעה רמקולים) שלא שונה באופן מהותי מהצליל של הסטריאו ולכן, לדעתי, אין צורך לרוץ ולחפשו בנרות (אלא אם כן יש לכם סראונד שכזה בבית).


ברולינג סטון נכתב בביקורת על האלבום: "לאחר שהוכיח את המוזיקה המסחררת שלו בסדרת אלבומי סולו מבוססי אינסטרומנטליות, פרנק זאפה חוזר כעת לסאטירה המוזיקלית שעליה נבנה המוניטין האימתני שלו. מסתבר שזה מצליח בצורה מבריקה, כאילו הוא מעולם לא עזב את התחום הזה. וכדי להוכיח, במקרה שלמישהו יש עדיין ספק בנוגע לווירטואוזיות הגיטרה שלו, זאפה מפיג מחשבות כאלה באופן משכנע למדי בג'אם עם התופים הרועמים של ג'ים גורדון והבס של ג'ק ברוס. באמת אלבום מדהים".


האלבום הזה שמור בפינה חמה מאד בליבי כי הוא מזכיר לי את נשיקתי המוזיקלית הראשונה (וכנראה גם האחרונה) עם מישהו בעל שפם. יחי פרנק זאפה!


ב-22 במרץ בשנת 1977 יצא תקליטון חדש לסטיבי וונדר, עם השיר SIR DUKE. השיר כבר יצא לפני כן באלבומו SONGS IN THE KEY OF LIFE.



סטיבי וונדר כתב את השיר הזה כמחווה למוזיקה, במיוחד לאיש הג'אז המשפיע דיוק אלינגטון, שמת בשנת 1974. "ידעתי את שם השיר מההתחלה אבל רציתי שזה יהיה על המוזיקאים שעשו משהו בשבילנו", אמר וונדר "כל כך מהר הם נשכחים. רציתי להראות את הערכתי. הם נתנו לנו משהו שאמור להיות לנצח. זה הרעיון הבסיסי של מה שאנחנו עושים ואיך אנחנו מחברים את זה". בנוסף לאלינגטון, המוזיקאים המוזכרים בשיר זה הם סאצ'מו לואי ארמסטרונג, אלה פיצג'רלד וקאונט בייסי. זה לא היה השיר הראשון שכתב וונדר כמחווה לאחת מההשראות המוזיקליות שלו: BYE BYE WORLD מאלבומו מ-1968, EIVETS REDNOW, עוסק בגיטריסט הג'אז ווס מונטגומרי. הגיטריסט הראשי בשיר SIR DUKE היה מייק סמבלו, שהיה לו להיט בשנת 1983 עם MANIAC.


ב-22 במרץ בשנת 1975 יצא תקליט חדש ללהקת הג'אז-רוק, סופט מאשין ושמו BUNDLES. הייתה זו כבר להקה שונה מאד ממה שהיה בה כשרוברט וויאט היה המתופף והזמר. ברוכים הבאים לעוד פיסת פיוז'ן.



רבים מרעיפים שבחים על תקליטיה הראשונים של להקה זו אך באותו זמן נוטים להביט בבוז על מה שיצא לאחר מכן. גישה חלקית כזו מחמיצה את התרומה העשירה והמגוונת של סופט מאשין לסצנת הג'אז-רוק הבריטית התוססת; תקופה שבה חברי הלהקה עדיין היו בראש סקרי קוראי עיתוני המוזיקה וכאשר מוזיקה אינסטרומנטלית עדיין הייתה פופולרית להפליא, הופעות הלהקה נערכו מול קהל רב שגדש אולמות.


"כמובן שאנשים אוהבים לברור היסטוריה", אמר המתופף ג'ון מרשאל. "אבל ללהקה היה קהל רב. שתי הלהקות היחידות שהפכו ענקיות באמת היו מהאווישנו אורקסטרה ו- WEATHER REPORT ואנחנו עשינו הרבה מאותן הופעות כמו הלהקות האלה. סצנת הג'אז-רוק באנגליה הייתה די בריאה והעניין באזור הרוק והג'אז היה גדול יותר אז".


להקת סופט מאשין מהאלבום SIX, שיצא בשנת 1973, ואילך הייתה חיה שונה לחלוטין בהשוואה לגישה המקורית של שנות ה-60 המאוחרות או לתקופת האלבום הכפול והמהולל, THIRD, משנת 1970. עם זאת, BUNDLES מציע הזדמנות להעריך את ההרכב המאוחר יותר בתנאים שלו ולא כתוספת סופית לקבוצה שהשתבשה דרכה.


כשהנשפן קרל ג'נקינס החליף בתחילה את אלטון דין בשנת 1972, זה אולי היה נראה כמו החלפה ישירה של נגן כלי נשיפה אחר, אבל שני המוזיקאים לא היו יכולים להיות שונים.


למרות שהמחשבה על שילוב נגן גיטרה בהרכב הפתיעה מעריצים ארוכי טווח רבים, היא לא באה לגמרי משום מקום. למרות הופעות אורח של גיטריסטים בעברה האפלולי והרחוק של הלהקה - כולל דייוויד אלן, לארי נולן ואפילו אנדי סאמרס - בשנת 1973 היה זה גארי בויל, מלהקת איזוטופ, שהתארח עם הלהקה בסדנת ג'אז מצולמת בגרמניה. למרות זאת, מרשאל ציין התנגדות מסוימת כשהציע לצרף גיטריסט במשרה מלאה לעמיתיו. "הם היו קצת סקפטיים בהתחלה וחשבו בדרך של הוספת נגן נשיפה אחר, אבל הרגשתי שהגיטרה מסוגלת לא רק לעשות סולו אלא גם להיות טובה לטקסטורות ולליווי".


הגיטריסט שמרשאל הציע לתפקיד היה אלן הולדסוורת' והתברר שזו הייתה החלטה בהשראתו. כשהוא כישרון פרוע ומקורי, הולדסוורת' עשה לעצמו שם באנגליה, מסוף שנות השישים. יש שיראו בו גיטריסט טכני מדי (כמוני...), אך כשרונו אינו מוטל בספק.


במקום לבוא לאודישן רשמי, החברים פנו להולדסוורת' כדי לעזור להעביר איתם סדנת איגוד מוזיקאים בנובמבר 1973. "הצעתי להכניס את אלן לזה ואם זה יצליח, אז מצוין, ואם זה לא יצליח, אז זו רק סדנה. זה היה מצב מושלם לראות אם זה עובד כי אתה אף פעם לא באמת יודע. אבל זה הסתדר, כולנו נהנינו ואלן הצטרף ללהקה".


הולדסוורת' ניגן את ההופעה הראשונה שלו בתור חבר להקה במשרה מלאה ב-23 בדצמבר ב1973, באולם ראונדהאוס בלונדון. רובו החומר נכתב על ידי ג'נקינס הפורה מתמיד, כשרבים תהו מדוע הקלידן המקורי והנהדר, מייק ראטלדג', לא מביא הרבה לחנים משלו.


בינואר 1974 יצאה החבורה לדרך אבל לא כולם בקהל היו מרוצים מהסאונד החדש. חברת התקליטים עשתה גם היא נזק. מרשאל: "חברת CBS משכה את השטיח מתחת לרגלינו כשהיינו באמצע סיבוב הופעות באמריקה. פעם היו חברות ובהן רואי החשבון שהיו נכנסים לסיפור ואם לא היה לך תקליט זהב או משהו, אז היית מקבל את הבעיטה החוצה, וזה קרה לנו. זה גם קרה בזמן שבו הסתיים חוזה התקליטים הרב-אלבומי שלנו עם החברה ההיא שפשוט לא הייתה מעוניינת לחדש".


בסופו של דבר נמצא מושיע בדמות חברת התקליטים HARVEST - הלייבל המתקדם של חברת EMI, וביולי 1974 נכנסה הלהקה להקליט את BUNDLES ויצאה משם גאה מאד בתוצרתה. אבל מיד לאחר צאת התקליט החליט הולדסוורת' לעזוב את סופט מאשין ולעבור לנגן עם מתופף הג'אז הנחשב, טוני וויליאמס. עזיבתו הפתאומית גרמה לביטול סיבוב הופעות שנקבע לקידום התקליט והנזק היה רב.


ב-22 במרץ בשנת 1970 הופיעה להקת הבלוז-רוק פליטווד מאק במינכן, גרמניה. היה זה במבנה שדמה לאוהל קרקסי והבמה הייתה במרכזו. אחרי ההופעה הזו לא יהיה יותר פיטר גרין אותו הדבר. הסיפור המטלטל, עם הרבה פרטי מידע נדירים על מה שקרה, נמצא גם הוא בספרי "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום". לפרטים על הספר ולרכישתו, תלחצו פה.



ב-22 במרץ בשנת 1944 נולד הגיטריסט טוני מקפי, מלהקת THE GROUNDHOGS. אז לכבוד זה הנה ביקורות מן העבר שאספתי על אלבומיו עם הלהקה (כמו גם מאמר שלי על תקליט חשוב של הלהקה).



בשנת 1968 יצא התקליט SCRATCHING THE SURFACE. עיתון DISC AND MUSIC ECHO פרסם בדצמבר 1968: "הלהקה מנגנת באופן פשוט את הבלוז הרגיל. מצד שני, זה בלוז כבד ומהודק שקשה להאמין כי הוא באמת קורה. מדובר פה בבלוז טהור מההתחלה ועד הסוף".


עיתון NME פרסם בינואר 1969: "טוני מקפי הוא אחד הגיטריסטים הטובים ביותר באנגליה בתחום ה- BOTTLE NECK. למרות שבלוז עממי אינו דבר פופולרי פה באנגליה יש ללהקה הזו את האיכויות הנדרשות והרגישות הנחוצה למוזיקה טובה. זה תקליט אותנטי לגמרי".



שנת 1969 הביאה עמה את התקליט BLUES OBITUARY. עיתון 'רקורד מירור' בספטמבר 1969: "למרות שיש פה גוונים של להקת CANNED HEAT, יש ללהקה הזו צלילים כבדים ויצירתיים משלה. שווה להאזין".

עיתון DISC AND MUSIC ECHO באותו חודש: "למען האמת, זה חתיכת שעמום. אפשר לשמוע בלוז טוב יותר בכל מועדון בעיר. אין פה פריצת דרך או יצירתיות".



התקליט THANK CHRIST FOR THE BOMB קיבל ביקורת מהעיתון DISC AND MUSIC ECHO במאי 1970: "הלהקה הזו עשתה צעד מרשים קדימה אחרי שנחשבה לעוד להקה בינונית בזרם הבלוז. זו יצירה שאפתנית עם ניחוחות רוק מתקדם וצליל מענג שלא מפוצץ לך את עור התוף כדי להשיג את האפקט הנכון. טוני מקפי, המוח של הלהקה, שר ומנגן נפלא. הוא גם הפיק את התקליט".



התקליט הבא נקרא SPLIT. עיתון 'מלודי מייקר' כתב עליו במרץ 1971: "האווירה האפלה שאפפה את תקליטה הקודם של הלהקה חוזרת גם בתקליט הזה, שהוא אף טוב יותר והוא אף בא לערוך מחקר על גבולות הנפש. תפקידי הגיטרה של טוני מקפי ברורים יותר ומשקפים באופן ממוקד את הנושא אותו הם באים לשרת פה".



האלבום SPLIT נחשב בעיני רבים לאבן דרך במוזיקת הרוק של תחילת הסבנטיז. האלבום, שהוקלט בנובמבר 1970, יצא לחנויות במרץ 1971 ואף הגיע למקום החמישי במצעד הבריטי. שלושה אנשים היו אז בהרכב הבריטי הזה: טוני מקפי בגיטרות, שירה ואורגן. פיט קרוקשאנק בבס וקן פוסטלינק בתופים.


בשנת 1970 הפכה הלהקה מלהקת בלוז-לבן להרכב POWER TRIO עוצמתי. טוני מקפי התגלה ככותב שירים ראוי והמוזיקה של הלהקה הפכה למקורית ביותר. האלבום השלישי של הלהקה, THANK CHRIST FOR THE BOMB, יצא ב-1970 ויצר ציפיות גבוהות להמשך. למקפי עדיין לא היה קונספט בראשו כשהלהקה נכנסה לאולפני DE LANE LEA שבלונדון. אבל דבר אחד הוא ידע - שיש ללכת בכיוון שונה מהבלוז-רוק הלבן ששטף את אנגליה ואיים להטביע כל להקה שהמשיכה לזרום עימו.


השירים שבאלבום הזה הוקלטו באולפן באופן אינסטרומנטלי. מקפי עוד לא ידע איזה מילים לכתוב להם. הרעיון לכתיבת הטקסטים הגיע לו רק אחרי ששמע את הפלייבקים שהוקלטו. הוא שיחזר מקרה אמיתי שקרה לו בלילה של יום אחד חם ביותר. הוא שכב במיטתו וכמויות גדולות של מחשבות החלו להציף את ראשו ללא אפשרות שליטה בהם. הוא החליט לקרוא לאלבום SPLIT בכדי לשקף את תחושת הסכיזופרניה שתקפה אותו כשהמחשבות השונות צנחו עליו יחדיו.


היצירה SPLIT מרכיבה את כל הצד הראשון של האלבום. היצירה חולקה לארבעה חלקים. היא מתחילה עם צלילי בלוז-פולק מענגים ומתקדמת לעבר האזור הפחות נינוח, כשהחלק האחרון הינו מאסה של צלילים אלקטרוניים שנוצרו מאפקטים מיוחדים שחוברו לגיטרה של מקפי. הוא ידע כיצד לחבר את האפקטים באופן מיוחד, שכן לפני זה הוא התעסק רבות עם כבלים בעבודתו כטכנאי טלפונים בבית דואר.


הקונספט המרכזי של האלבום הזה הגיע מהתנסותו המבהילה של מקפי בסמים. כך סיפר: "העבירו לי ג'וינט שהיה חזק במיוחד. הדבר הבא שאני זוכר הוא שהתעוררתי באמצע הלילה בפאניקה איומה. דלת במוח שלי נפתחה. לא הצלחתי לסגור אותה למרות שניסיתי. רצתי למטבח וחיכיתי שם שייגמר הלילה - אבל אז נאלצתי להתמודד מול היום שאחרי".


כשהצליח לייצב את עצמו, לאחר זמן מה, ניגש מקפי לכתוב את שיריו מאותו לילה. מכאן החל חיבור היצירה SPLIT. את היצירה הזו הציג מקפי לראשונה בעת בדיקת סאונד להופעה של הלהקה. שני חבריו ללהקה התלהבו ממה ששמעו והחליטו לבצעה כבר באותו ערב על הבמה.


צד ב' של האלבום מכיל שירים שכבר נוגנו לפני כן בהופעות הלהקה.

הוא נפתח בשיר הידוע ביותר של הלהקה, בשם CHERRY RED. השיר נקרא על שם דגם גיטרת הגיבסון SG של מקפי. והוא בהחלט ידע לפרוט עליה היטב בשיר הרוקיסטי הזה. השיר A YEAR IN THE LIFE נכתב בהשראת השיר A DAY IN THE LIFE של הביטלס. חשבתם אחרת?


השיר האחרון שהוקלט בסשנים לאלבום היה JUNKMAN. זה היה שיר מחאה של מקפי על האוכל התעשייתי. הוא הקליט את שירתו לשיר הזה כשהיה בתהליך ראשון של מחלת שפעת. אצלי שפעת גורמת רק לאנחות - אצל אחרים זה מקור ליצירתיות.


השיר GROUNDHOG, שמסיים את האלבום, הוא מחווה של מקפי לאמן הבלוז ג'ון לי הוקר. מקפי הכיר את הוקר כשליווה אותו בסיבוב הופעות בריטי בשנת 1964. מקפי הוא לא מאמני הבלוז שיש להם קול רועם וגברי. הקול שלו עדין יותר ומגיע לגבהים שאחרים בתחומו מיעטו לעשות. וזו אחת הגדולות של הלהקה הזו. מפיק האלבום היה מרטין בירץ', שבדיוק התפנה מהקלטת אלבום רוק קלאסי מהפכני אחר - IN ROCK של דיפ פרפל.


מקפי הלך, עם סיום ההקלטות למשרד של מנהלו כשעותק מההקלטה בידו. שם, במשרד, הוא הרכיב את הסליל במכשיר ההשמעה. הצלילים שבקעו מהרמקול היו מחרידים עד שהובן למקפי כי הרכיב את הסליל, בטעות, במהופך.


עטיפת האלבום הינה אפקטיבית ביותר. צילום ועיצוב העטיפה נעשה על ידי כריסטופר ריצ'ארדסון, שלקח תמונה של טוני מקפי מהופעה בפסטיבל ג'אז ובלוז ביורקשייר מאוגוסט 1970. ריצ'ארדסון חתך את התמונה כך שנוצר בה אפקט של מראה שבורה.


חברים, מדובר באלבום שהוא קלאסיקה. מי שמכיר אותו היטב לא יכול בלעדיו. יש כאן תעוזה בשפע ונגינה מושחזת של שלושה חברים שידעו היטב לנגן ביחד. מה גם שהלהקה הזו השפיעה בבירור על הרכבים מאוחרים יותר. השם נירוונה ישר קופץ לי למוח. GROUNDHOGS היו שם קודם.


ולסיום הנה עוד מסר ממיסטר מקפי: "כל הסיפור הזה עם SPLIT שינה אותי במובן מסוים אבל זה כנראה היה חייב לקרות. אני לפחות שמח שהתקרית הזו הולידה את השירים האלה".



שנת 1972 הביאה עמה תקליט בשם WHO WILL SAVE THE WORLD? THE MIGHTY GROUNDHOGS. עיתון DISC AND MUSIC ECHO פרסם באפריל 1972: "הצלילים פה הם מהטובים ששמענו עד כה מהלהקה הזו. הגיטריסט טוני מקפי יודע להפתיע ולתת צלילים לא מצופים".



אותה שנה הביאה תקליט נוסף בשם HOGWASH. עיתון DISC פרסם בדצמבר 1972: "זה נשמע כמו יצירה של קפטיין ביפהארט, בעיקר בגלל שירתו המרוחקת והמטאלית של טוני מקפי והאקורדים המוזרים שהוא מפיק ממוחו. לפי מה שקורה, אי אפשר לדעת כיצד יישמע אלבומה הבא של הלהקה הזו".


טוני מקפי מת ב-6 ביוני 2023.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



コメント


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page