כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-22 בספטמבר (22.9) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "אחרי הופעה של ג'נסיס בקיימברידג' ניגש אלינו בחור שטען כי ברור לו שאחרי התקליט TRESPASS התחלנו כולנו לקחת אל.אס.די... יש אנשים ממש מוזרים בהופעות שלנו. אפילו עכשיו אנחנו מקבלים מבטים מוזרים מהקהל, שמצפה שנעלה לבמה עם ספרי בראשית ביד". (פיל קולינס, 1975)
תקליט רוק מתקדם חדש לג'נטל ג'יאנט!
ב-22 בספטמבר בשנת 1974 יצא האלבום THE POWER AND THE GLORY, של להקת ג׳נטל ג׳ייאנט הפרוגרסיבית.
SIDE 1
1. Proclamation
2. So Sincere
3. Aspirations
4. Playing the Game
SIDE 2
1. Cogs in Cogs
2. No Gods a Man
3. Face
4. Valedictory
זה הוא אלבום קונספט על השחיתות, השקרים והכוח שבעולם הפוליטיקה. הרעיון המקורי לקונספט בא מראשו של פיל שולמן, איש כלי הנשיפה שפרש מהלהקה לאחר הקלטת אלבומה הרביעי OCTOPUS. הוא הציע זאת לפני פרישתו, אך הרעיון הושם בצד ועתה חזרו חברי הלהקה הנותרים להשתמש בו.
המתופף ג'ון ווית'רס: "אני זוכר שפיל (שולמן) הציע לעשות אלבום על ההשפעה המשחיתה של הכוח. עשינו את התקליט OCTOPUS, שהתחיל כדבר קונספט - עם שמונה שירים, שיר אחד לכל חבר בלהקה, אחד לאנשי הצוות שלה ואחד לכל הלהקה ביחד - ואחרי שהגענו לזה, פיל אמר שהוא היה רוצה לעשות אחד על כוח ושחיתות, אבל אז הוא עזב את הלהקה לפני שהספקנו לקחת את זה הלאה. אז חזרנו לרעיון לעשות את התקליט IN A GLASS HOUSE ואחריו חזרנו לרעיון של פיל".
הקלידן קרי מינייר: ״התחלנו לכתוב בדרך הרגילה, כשריי (שולמן) ואני כתבנו קצת מוזיקה ואז החזרנו את מה שהיה לנו ללהקה. ברגע שדרק (שולמן) התערב והתחיל לכתוב את המילים, התברר שלאלבום הולך להיות נושא, ומשם זה התפתח בצורה טבעית מאוד. חלק מהשירים באלבום הזה הם מהחזקים שכתבנו".
הבסיסט ריי שולמן: "אני אוהב את האלבום - אני חושב שהוא עבד ממש טוב. המסגרת הייתה נהדרת, מבחינה הלחנה. הידיעה ששיר צריך לתפוס מצב רוח מסוים הפכה אותו כמעט כמו מחזמר עם נושא שעובר בתוכו"
המוזיקה של הלהקה באלבום זה היא מורכבת ביותר. די להקשיב לשיר כמו SO SINCERE (שבתוכו מודגשת המילה SIN - חטא) כדי להבין את גדולת הלהקה הזו ביצירת תפקידי שירה ונגינה המתרוצצים זה סביב זה מבלי להתנגש. בלשון מוזיקלית זה נקרא בשם קונטרפונקט. זו היא מלאכת מחשבת מטורפת, שנעשתה עוד זמן רב לפני בוא הענק העדין, אך האופן בו יצרו זאת חברי הלהקה השפיע קשות על מוזיקאים אחרים.
המזל שיחק אף יותר לקונספט שהלהקה הביאה לאלבום, כי באותו זמן התפוצצה בארה"ב פרשת ווטרגייט. רבים חשבו שהאלבום נכתב בעקבות הפרשה, אך היה זה דבר מקרי לחלוטין. לאחר הטראומה של האלבום הקודם (IN A GLASS HOUSE, שלא יצא כלל בארה"ב וגרם ללהקה לפספס מומנטום בשוק האמריקני) שינסו החברים מותניים ופנו ליצירת אלבום מדויק ומורכב מאד.
דרק שולמן: "אחרי שניקינו את האבק והמשכנו בלי פיל, גילינו שהצלחנו להסתדר ולעשות את מה שהיינו מסוגלים לעשות בתור חמישייה. היו פחות קולות, והיה קל יותר להתקדם. גדלנו בביטחון עצמי, ואני חושב שזה האלבום הכי קל שיצרנו אי פעם. ידענו בדיוק מה אנחנו עושים, בדיוק לאן אנחנו הולכים, ואני חושב שהוא יצא מבוצע בצורה מדהימה. זה עבד. הייתה - ועדיין יש - הרבה שחיתות ותהפוכות פוליטיות בכל העולם, וידעתי שאני רוצה להגיד משהו על זה. הרעיון של אלבום קונספט נשמע ממש מגניב אז. זה היה הרעיון שהבוס החדש זהה לבוס הישן, זה למעשה המסר".
מינייר: ״אני לא ממש זוכר את ההקלטות באולפן, אך אני זוכר שהגענו לשם מוכנים היטב להקליט, כדי לחסוך בהוצאות הקלטה".
למרות המורכבות של התקליט, הייתה לו נטייה קצת יותר מסחרית מכל מה שהלהקה הקליטה בעבר, וחברת התקליטים רצתה להוציא סינגל שילווה את המוצר. הלהקה הרגישה ששווה לנסות, אבל כשהבינה שאף אחת מהיצירות מילאה את הנדרש, היא מצאה את עצמה בעמדה חסרת התקדים של כניסה לאולפן להקליט משהו שתוכנן במיוחד לצאת כסינגל.
ריי שולמן וקרי מינייר כתבו ביניהם שלושה שירים לשיקול. קרי נזכר בהשמעת הדוגמאות לחברים האחרים כדי לקבל חוות דעת. השיר שיצא כסינגל לא נכלל באלבום אך זכה להיכלל כרצועת בונוס כשהאלבום יצא במהדורה דיגיטלית, שנים לאחר מכן.
למרות ההתלהבות המסתמנת של חברת התקליטים, התקליט בקושי קודם, זכה להשמעות מועטות, אם בכלל, וכצפוי שקע רק כדי לצוף בחזרה, שנים לאחר מכן, כקלאסיקה מתקדמת.
להקת קינג קרימזון קמה לתחייה עם תקליט חדש
ב-22 בספטמבר בשנת 1981 יצא האלבום DISCIPLINE של להקת קינג קרימזון.
SIDE 1
1. Elephant Talk
2. Frame by Frame
3. Matte Kudasai
4. Indiscipline
SIDE 2
1. Thela Hun Gingeet
2. The Sheltering Sky
3. Discipline
אנחנו נמצאים בשנת 1981 ועברו שבע שנים מאז שרוברט פריפ הכריז לתקשורת ש"קינג קרימזון חדלה מלהתקיים". מאז, עסק הגיטריסט הנועז הזה בהפקות והקלטות לאמנים כמו פיטר גבריאל, דייויד בואי, בריאן אינו, ראשים מדברים ועוד. כשביקש פריפ להקים להקה חדשה, הוא חשב לקרוא לה DISCIPLINE וגייס לשורותיה את מתופף קרימזון בעבר, ביל ברופורד. להרפתקה הצטרפו גם הבסיסט טוני לווין והגיטריסט / זמר אדריאן בילו. לאחר זמן מה החליט פריפ, לאחר לחץ מצד חברת התקליטים, שעדיף להחיות מחדש את מלך הארגמן.
בשביל פריפ, לבקש מבילו להצטרף, זה היה עניין גדול שכן עד לנקודה זו הוא התרחק מלעבוד לצד כל גיטריסט אחר. בראיון בסבנטיז הוא הצביע על ג'ון מקלאפלין כגיטריסט מהבודדים שהעריץ. מאוחר יותר
הוא הצהיר שהוא פשוט לא אהב גיטריסטים אחרים. עוד בשנת 1974 הוא היה פחות מחמיא על כמה גיטריסטים בסגנון רוק שסגדו להם הרבה, כשהוא חריף במיוחד לגבי אריק קלפטון, אותו תיאר כ"בנאלי"
ו"מייגע יתר על המידה". שינוי הגישה היה תוצאה של רעיונות שהוא פיתח כעת, בהשראת מוזיקה אינדונזית והמלחין סטיב רייך. פריפ היה זקוק לעבודה בשתי גיטרות, ולבילו היו את התכונות ההכרחיות.
עם זאת, הרבה השתנה מאז שיצא ללהקה, בשנת 1974, אלבום בשם RED. אופנות השתנו, צלילים הפכו נוקשים יותר וגם עשור התחלף. לכן היה ברור ש"המלך מת - יחי המלך החדש".
פריפ ובילו יצרו ביניהם עבודת גיטרות מרשימה בעוד שברופורד ולוין הדביקו כהלכה את חטיבת הקצב. התוצאה באה בצורת האלבום DISCIPLINE ובעיתון NME נכתב בזמנו בביקורת עליו: "זה אלבום מהודק ביותר מבחינה טכנית אבל זה גם אלבום משעמם וחסר מטרה, כמו סרט שמקריב עלילה לטובת אפקטים חזותיים ופעלולים".
ברולינג סטון נתנו לאלבום שלושה כוכבים וכך נכתב בביקורת: "הבה נקווה שחבורת הווירטואוזים הזו תישאר מספיק זמן ביחד כדי להפוך את ניסיונותיה המוזיקליים למשהו שהוא באמת חדשני".
ברוס ספרינגסטין מורד בפורמט האקוסטי?
ב-22 בספטמבר בשנת 1992 צילם ברוס ספרינגסטין הופעה שלו במסגרת סדרת UNPLUGGED של MTV. למרבה ההפתעה, הוא ניגש כבר בהתחלה לנגינה בגיטרה מחוברת עם כבל ולכן המופע נקרא PLUGGED.
היה זה מרד נגד המסורת האקוסטית כשהוא התנגד לציפיות והפך את הפורמט האקוסטי הממוקד על ראשו. סדרת המופעים ההיא של MTV, הידועה בביצועים האינטימיים והמופשטים שלה מכמה מהשמות הגדולים ברוק ובפופ, נבנתה סביב הרעיון של מוסיקה אקוסטית. עם זאת, ספרינגסטין, לא פעם שובר החוקים, חיבר את הגיטרה החשמלית שלו עם כבל, כמו גם הקלידים שליוו אותו, והעניק מופע שניצב בנפרד מההופעות האופייניות לאנפלאגד .
בספטמבר 1992, ברוס ספרינגסטין היה בנקודה מרכזית בקריירה שלו. לאחר שנפרד מלהקת אי סטריט באנד, שנתיים קודם לכן, הוא הוציא שני אלבומים חדשים, HUMAN TOUCH ו- LUCKY TOWN, מוקדם יותר באותה שנה ושניהם באותו יום. אלבומים אלו סימנו כיוון חדש עבור הבוס והמעריצים היו להוטים לראות כיצד הוא יתרגם את אותם לסביבה חיה, במיוחד עבור הופעה שמותגה כהופעה של אנפלאגד, פורמט שבדרך כלל הדגיש את הרגישויות האקוסטיות של האמן.
עם זאת, ההופעה הזו של ספרינגסטין ניפצה במהירות את הציפיות. לאחר שפתח עם גרסה אקוסטית של RED HEADED WOMAN, ספרינגסטין זנח את הגיטרה האקוסטית ועבר לסט חשמלי לחלוטין. השינוי סימן שזו לא הופעה רגילה של אנפלאגד - זה היה מרד רוק'נ'רול של ברוס ספרינגסטין.
ההחלטה לעבור לחשמל בהופעה של אנפלאגד הייתה חסרת תקדים, ובמובנים רבים, שנויה במחלוקת. מעריצים שהתכוונו לראות ספרינגסטין שקט יותר, מופנם יותר, זכו במקום זאת לאנרגיה הגולמית של הופעה מלאה של הלהקה עם ביצועים עתירי אנרגיה לאורך כל הערב. ההחלטה לאמץ גיטרות חשמליות ועיבודי להקה מלאה במה שצפוי להיות תפאורה אקוסטית הראתה את הנחישות של ספרינגסטין לפרוץ גבולות ולהישאר נאמן לסאונד המתפתח שלו, גם אם זה אומר לאתגר את פורמט ההופעה.
חלק מהמעריצים חשו מאוכזבים מכך שהתוכנית לא פעלה לפי הפורמט שהם ציפו, בתקווה לשמוע עוד ביצועים חשופים לשיריו. עם זאת, רבים אחרים העריכו את הצעד. סירובו של ספרינגסטין להתאים לציפיות ממופע אקוסטי נתפס בעיני רבים כשיקוף של היושרה האמנותית שלו - הוא לא התכוון לשנות את הסאונד שלו רק כדי להתאים אותו לפורמט.
תקליט חדש בחנויות התקליטים של הבאנד
ב-22 בספטמבר בשנת 1969 יצא האלבום החשוב והאהוב הזה; אלבומה השני של להקת THE BAND.
SIDE 1
1. Across the Great Divide 2. Rag Mama Rag 3. The Night They Drove Old Dixie Down 4. When You Awake 5. Up on Cripple Creek 6. Whispering Pines
SIDE 2 1. Jemima Surrender 2. Rockin' Chair 3. Look Out Cleveland 4. Jawbone 5. The Unfaithful Servant 6. King Harvest (Has Surely Come)
אפשר לומר שלהקה זו הייתה אחת מאלה שבאמת הצליחו לזעזע ולטובה את עולם הרוק של שנות השישים. השילוב של מוזיקת הבלוז שלה עם מוזיקה כפרית-עממית, שמזכירה פאבים אי שם במערב הפרוע, ביחד עם ניחוחות רוק טעימים - הייתה נוסחה מנצחת.
בתחילה נקראה הלהקה בשם THE HAWKS וליוותה את בוב דילן. לאחר מכן הפכה ללהקה בזכות עצמה והקליטה אלבום בכורה מפואר בשם MUSIC FROM BIG PINK, שזכה לביקורות נלהבות. אריק קלפטון פירק את להקת CREAM אחרי שהתוודע ל- THE BAND. הוא הבין שמאותו רגע הוא רוצה להיות גיטריסט אמיתי וחבר להקה שווה ממש כמו שרובי רוברטסון (הגיטריסט של THE BAND) היה. בעבר המלצתי לכם כאן בהרחבה על אלבום הבכורה שלהם שנקרא MUSIC FROM BIG PINK. עכשיו ברצוני להמשיך אל עבר האלבום השני והמופתי, שנקרא בפשטות THE BAND.
האלבום השני הזה מקבל באופן קבוע מיקום טוב ברשימות של אלבומי הרוק החשובים בכל הזמנים - ולא סתם. גם כל הקולגות המוזיקאים הקרובים ללהקה מציינים את אלבום הבכורה ואת האלבום השני הזה כאבני דרך משמעותיות.
העיבודים העשירים שהלהקה הזו העניקה לשיריה הם סוד ההצלחה לכך שהמוזיקה כאן נשמעת טרייה ורעננה גם זמן רב אחרי שהוקלטה.
בנוסף לכלי המוזיקה השגרתיים בעולם הרוק ניגנו חברי הלהקה גם על אקורדיונים, מנדולינות, כינור ועוד כלים שהיו אז נדירים ברוק. בנוסף, יש לחברי הלהקה הרמוניה ווקאלית מושלמת. קולו המאנפף והקסום של הבסיסט ריק דאנקו. לעומתו יש את הקול המלא של המתופף ליבון הלם. ולעומת שני אלו יש את קולו העשיר ומלא הביטחון של הפסנתרן ריצ'ארד מנואל. ורובי רוברטסון הגיטריסט מוסיף גם הוא בהרמוניה ווקאלית. כל אחד מהם שר לסירוגין תפקידי סולו בשירים השונים וכשקולותיהם מתמזגים זה נשמע הדוק וקרוב כל כך.
ממש כמו משפחה מוזיקלית. ואיך אפשר שלא להזכיר בלהקה הזו את האורגניסט האחד והיחיד. האיש בעל מגע הזהב הלולייני. האמן שהאורגן נשמע אצלו כמו חגיגה בקרקס. הלא זהו גארת' האדסון הקוסם. האיש שמעניק למוזיקה של הלהקה עושר ושימחה אדירים.
אז מי אלו בדיוק החברים שמביאים יחדיו דבר כה מושלם? לפי הרקע הקצר אפשר להבין טוב יותר; גיטריסט הלהקה, רובי רוברטסון, נולד וגדל בטורונטו. אימו עסקה במוזיקה ורובי הצעיר נהג להקשיב רבות לשירי עם. בנעוריו פרש מבית הספר על מנת להצטרף ללהקת קצב, שניגנה בטורונטו ובה כתב את שיריו הראשונים. פסנתרן הלהקה, ריצ'ארד מנואל, גדל והתחנך על המוזיקה הכפרית-עממית. רק בשלב מאוחר יותר הוא התוודע למוזיקת הבלוז והרוק. הוא החל ללמוד לנגן בגיל תשע אצל מורה פרטית אך היה נוהג לריב עימה כי היא לא הסכימה שינגן משמיעה בלבד.
אורגניסט הלהקה, גארת' האדסון, נולד למשפחת חוואים, אך עקר לאונטריו בגיל צעיר. אביו ודודו היו נגנים ובגיל חמש החל גם הוא לנגן בפסנתר, תוך כדי השפעה רבה מהמוזיקה הכפרית. מתופף הלהקה, ליבון הלם, הוא החבר היחיד בלהקה שנולד בארה"ב (בארקנסו) ולכן היה המושפע ביותר מחבריו בשטח הבלוז. בסיסט הלהקה, ריק דאנקו, נולד באונטריו וכבר בנעוריו ידע לנגן בגיטרה, כינור ומנדולינה. הוא לא ידע לקרוא תווים ואת נגינתו בלהקת THE BAND עשה משמיעה בלבד.
אפשר גם לומר שהלהקה הזו היא בית ספר משובח להיסטוריה אמריקנית עם חמישה מורים מדופלמים. שיעורי ההיסטוריה שהם שוזרים במילות שיריהם הם מהמאלפים ביותר. בפברואר 1969 עברו חברי הלהקה ללוס אנג'לס על מנת להקליט את האלבום השני. הם שכרו את ביתו של השחקן סמי דייויס ג'וניור בגבעות הוליווד. שם הם ישנו בחדרים השונים ואף הפכו את חלל הבריכה המיובשת לחלל לנגן בו. בבית הזה הם גם התקינו אולפן. באזור הבית הזה מצא המתופף ליבון הלם מערכת תופים עם ציפוי מעץ. הוא מצא את זה בחנות עתיקות והחליט לרכוש ולהביא את המציאה להקלטות. המיקרופונים קלטו היטב ובהנאה רבה את הצליל הישן והטוב שבקע מהתופים האלה. וזה אחד הדברים שבולטים בחום המוזיקלי שבאלבום. וגארת' האדסון, שהיה תמיד בחיפוש אחר הצליל המושלם, נשאר עד השעות הקטנות של הלילה לבדו באולפן על מנת להמתיק את ההקלטות עם נגיעותיו המוזיקליות עם כלי נשיפה, אורגנים או כל מה שמצא לנכון. סולואים מנצנצים ווירטואוזיים היו דבר נדיר בלהקה הזו. הם לא חיפשו להבליט מישהו מהם, אלא תיפקדו כגוף מוזיקלי שווה ביותר.
הדבר המדהים שם היה עם תחלופת כלי הנגינה שהם עשו ביניהם בצורה כה חלקה ופשוטה. למשל, כשליבון הלם היה עוזב את התופים על מנת לנגן במנדולינה - גארת' האדסון היה עוזב את הפסנתר ומתיישב על מערכת התופים ומנגן עליה גרובים נהדרים. הסינגל מהאלבום, RAG MAMA RAG, הגיע למקום גבוה במצעד הבריטי. בשיר הזה מנגן המתופף במנדולינה, הפסנתרן מנגן בתופים, הבסיסט מנגן בכינור, האורגניסט מנגן בפסנתר והמפיק של התקליט (ג'ון סיימון) מנגן בטובה בפעם הראשונה בחייו. כשהאלבום יצא בינואר 1970, הוא זכה לתשבוחות אדירות מצד הקהל והמבקרים.
ואחד השירים הידועים ביותר מהתקליט הזה הוא THE NIGHT THEY DROVE OLD DIXIE DOWN, אותו כתב רובי רוברטסון על מלחמת האזרחים. המילה DIXIE באה לשקף את כל דרום אמריקה שהובס על ידי הצבא. רוברטסון לא כתב זאת על שורשיו כי הוא בא מהורים מכיוונים שונים; צד אחד היה אינדיאני וצד שני היה יהודי מקנדה. רוברטסון בא קודם עם לחן השיר ואחר כך יצק לתוכו את המילים. השיר הזה יצא כצד ב' של התקליטון עם השיר עליו אדבר כעת. להיט נוסף מהתקליט הזה הוא UP ON CRIPPLE CREEK, שבקרדיט שלו כתוב שרק רוברטסון כתב אותו. הדבר גרם מאז לכעס בקרב שאר חברי הלהקה שטענו כי גם ידם נמצאת בכתיבתו ושגם להם מגיעים תמלוגים ממנו. אחד הדברים הבולטים בשיר הזה הוא נגינת הקלידים של גארת' האדסון, שמנגן פה בקלאבינט מדגם D6 שחובר לאפקט WAH WAH.
עיתון הג'אז DOWN BEAT כתב ביקורת בפברואר 1970: "התקליט הזה הוא עוד מאסטרפיס מוזיקלי של הרכב כה חשוב בתרבות המוזיקה האמריקנית. לא צריך לומר יותר מזה". עיתון CIRCUS פרסם בסוף 1969: "ככל שאני יותר מאזין לתקליט הזה כך אני יותר אוהב אותו. הלהקה הזו אף נשמעת מהודקת יותר פה מאשר באלבום הבכורה שלה. הדבר היחיד שחסר לי בתקליט הזה הוא שירים של בוב דילן." עיתון FUSION פרסם בנובמבר 1969: "מה יכולה לעשות להקה שהגיעה לשיא שלה כבר באלבום הבכורה? התשובה - את אותו שיא שוב פעם".
ועבדכם הנאמן כותב: 'זה אלבום פגז! אל תחכו! תקשיבו לו עכשיו!'.
הקלטת רוק'נ'רול חשובה מאד!
ב-22 בספטמבר בשנת 1955 הקליטו ביל היילי והקומטס כמה שירים, שכולם הפכו לסטנדרטים ברפרטואר שלו: ROCK A-BEATIN BOOGIE, R.O.C.K, THE SAINTS ROCK'N'ROLL ו-BURN THAT CANDLE. זו הפעם הראשונה בה הוצגה נגינת הסקסופון של רודי פומפילי, שהצטרף לפראן ביצ'ר (גיטרה), בילי וויליאמסון (גיטרה סטיל), אל רקס (בס), ג'וני גרנדה (פסנתר), ראלף ג'ונס (תופים), והיילי בגיטרה ושירה, בהרכב הקלאסי של הלהקה.
פול סיימון בהופעה אחרונה בהחלט?
ב-22 בספטמבר בשנת 2018 חתם פול סיימון את סיבוב הופעות הפרידה שלו, בעיר הולדתו קווינס, ניו יורק.
המקום של ההופעה היה פארק קורונה וזו הייתה פרידה רגשית, אבל סיימון שמר במהלכה על מצב רוח מרומם. במהלך השנים, סיימון התאחד עם ארט גרפונקל מספר פעמים, אבל לא בערב הזה; השניים לא היו בקשר, וגרפונקל ביצע אז מופע משלו במינסוטה.
ההופעה של סיימון סימנה שיא הולם של יותר משישה עשורים של מוסיקה פורצת דרך. בחירת המקום להופעה האחרונה שלו הייתה סמלית. לאחר שגדל בקווינס, חייו המוקדמים והקריירה של סיימון היו נטועים עמוק בניו יורק, והקידה האחרונה שלו ברובע זה סיפקה תחושה של השלכת מעגל. אלפי מעריצים, צעירים ומבוגרים, התאספו בפארק, מוכנים לחגוג את מורשתו. כשהחשיכה החלה לרדת, הבמה קיבלה אור.
ההופעה האחרונה הייתה שילוב של שירים מהקטלוג העצום של סיימון. לאורכה הוא שיתף זיכרונות והרהורים על הקריירה שלו ועל השירים שכתב. הוא דיבר על המשמעות האישית מאחורי רבים מהם, וחשף תובנות לגבי תהליך היצירה שלו והסיפורים שעיצבו את המוסיקה שלו. הייתה תחושת נוסטלגיה מורגשת בקולו כשסיפר על המסע שהוביל אותו לנקודה זו. הוא גם רמז שהוא לא סיים עם המוסיקה לגמרי, מה שהותיר אפשרות פתוחה לפרויקטים עתידיים, הקלטות או הופעות חד פעמיות. עם זאת, השמיעה שלו שנדפקה, לא השאירה אפשרות להמשיך עם הופעות חיות.
הסיום של המופע, כיאה, היה THE SOUNDS OF SILENCE. קולו של סיימון, כשרק גיטרה עליו, מילא את הפארק כשהקהל עמד בחרדת קודש שקטה. השיר, שיצא במקור בשנת 1964, עדיין הדהד כמדיטציה על בידוד וניתוק, נושאים שהרגישו רלוונטיים גם בשנת 2018. כשסיימון סיים את האקורדים האחרונים, הפארק פרץ במחיאות כפיים, וסימון, נרגש בבירור, עמד דומם לרגע, קלט הכל. לאחר שהודה לקהל בנפנוף צנוע, הוא יצא מהבמה, מותיר אחריו מורשת שמעט אמנים בהיסטוריה יכולים להשתוות אליה. דבר אחד היה בטוח: קולו של פול סיימון לעולם לא ישתתק באמת.
תקליטון חדש של ההוליס יוצא לחנויות התקליטים ונכשל.
ב-22 בספטמבר בשנת 1967 יצא תקליטון חדש ללהקת ההוליס ובו השיר KING MIDAS IN REVERSE.
שם השיר הוא התייחסות למלך מידאס, שביקש מהאלים להפוך את כל מה שהוא נגע בו לזהב. כשרצונו של המלך התקבל, הוא שמח מאוד, אך כשהאוכל והמשקה הפכו בידיו לזהב, מידאס התחרט על בקשתו וקילל אותה.
גרהם נאש מההוליס כתב את השיר הזה שבו הוא מזהיר ששום דבר שהוא עושה לא הולך כשורה. כלומר, כל מה שהוא נוגע בו הופך לאבק. בספרו האוטוביוגרפי, ריצ'רד תומפסון - הגיטריסט של להקת פיירפורט קונבנשן, נזכר בתקרית באחת מההופעות המוקדמות של הלהקה. הבסיסט, אשלי האצ'ינגס, השמיע הערות בין השירים, ואמר שלפיירפורט לא היה הרבה מזל עם כסף - הם היו "בערך כמו קינג מידאס רק בהפוך". גרהאם נאש ישב ליד השולחן הקדמי במקום ההופעה, וכמה חודשים לאחר מכן, ההערה של האצ'ינגס הופיעה כשם השיר.
התקליטון הזה היה כישלון יחסי בהשוואה לתקליטונים קודמים של ההוליס. הדבר גרם לנאש להתבאס מאד. בתגובה, הלהקה הוציאה את השיר הבא שלה בצורת "ג'ניפר אקלס", שיר שנאש ציעב וחשב שזה צעד לאחור. הוא החל להתרחק אז משאר הלהקה וחשב על כיוון מוסיקלי אחר שיציל אותו מהמחנק הזה. "אהבתי את KING MIDAS IN REVERSE. זה היה מאוד אישי וההוליס מאוד אהבו את זה. בדרך כלל סינגלים של ההוליס היו נכנסים לטופ 10, אבל כשהשיר הזה לא, הם התחילו לא לסמוך על הרצון שלי להמשיך להתקדם ולדבר על דברים אמיתיים במקום שירים עם חריזות בנאליות. דברים אלו הפרידו בינינו".
נאש רצה לקחת את הלהקה לכיוון חדש, והכישלון היחסי של התקליטון הזה הוביל לעזיבתו את הלהקה ולמעבר לארצות הברית. "גרהאם רצה לשנות את העולם עם השיר הזה, אז הכל נכנס פנימה אליו", נזכר הזמר של ההוליס, אלן קלארק. "אבל הניסוי הזה לא הצליח".
רוק מתקדם משובח באלבום הופעה חיה מאת ג'ת'רו טול
ב-22 בספטמבר בשנת 1978 יצא אלבום ההופעה הכפול של להקת ג'ת'רו טול, BURSTING OUT.
SIDE 1 1. Introduction By Claude Nobs 2. No Lullaby 3. Sweet Dream 4. Skating Away On The Thin Ice Of The New Day 5. Jack In The Green 6. One Brown Mouse
SIDE 2 1. A New Day Yesterday 2. Flute Improv. / God Rest Ye Merry Gentlemen / Bourée 3. Songs From The Wood 4. Thick as a Brick
SIDE 3 1. Introduction By Ian Anderson 2. Hunting Girl 3. Too Old To Rock 'n' Roll; Too Young To Die! 4. Conundrum 5. Minstrel In The Gallery
SIDE 4 1. Cross-Eyed Mary 2. Quatrain 3. Aqualung 4. Locomotive Breath 5. The Dambusters March / Medley
ההקלטה החיה היחידה שקיבלו עד אז מעריצי הלהקה יצאה בשנת 1972, באלבום אוסף בשם LIVING IN THE PAST ובו צד אחד מארבעה עם הקלטה מאולם קרנגי הול, שבניו יורק. אבל בשנת 1978 הייתה זו כבר אופנה ברורה, שאמנים מובילים חייבים להוציא אלבומים בהופעות. ורצוי אלבומים כפולים, או אף משולשים (כפי שעשו להקות יס ואמרסון, לייק ופאלמר). לכן הקהל קיבל את האלבום הזה בחיבוק ענק. וזאת למרות שהמוצר לא "חי" במאה אחוזים, כי נעשו בו תיקונים אולפניים של נגינה ושירה כדי להפכו למוצר מושלם. באנגליה הוא הגיע למקום ה-17 במצעד המכירות ובארה"ב למקום ה-21. זה מוצר שסיכם היטב את היסטוריית הלהקה בעשר השנים הראשונות שלה.
ברולינג סטון נכתב בביקורת עליו: "אלבום ההופעה הכפול של ג'ת'רו טול, שמורכב משלוש הופעות באירופה, כמעט מושלם מדי. ההופעות מדגימות את השליטה הטכנית של הלהקה ואת האנרגיה הנמצאת בכל מקום, בחירת השירים מספקת היסטוריה אקדמית מהירה של כל מה שהלהקה עשתה אי פעם. קשה לראות כיצד ניתן לשפר את האלבום ובכל זאת, יש תחושה מנדנדת שמשהו לא בסדר".
ובכן, בעיניי מדובר באלבום הופעה משובח של הרכב משופשף ומיומן שהגיע פה לשיא, רגע לפני שפורק שנה לאחר מכן ואיאן אנדרסון בחר לצאת לקריירת סולו (שהפכה מיד לגילגול נוסף ואחר של הלהקה). זה הוא דוקומנט חשוב מאד עבור כל מי שרוצה לחוות את להקת ג'ת'רו טול של הסבנטיז. מומלץ להקשיב ובווליום רב.
תקליט חדש של אקס הביטלס עם שירים קלילים ומשקל כבד
ב-22 בספטמבר בשנת 1975 יצא תקליט לג'ורג' האריסון ושמו EXTRA TEXTURE - READ ALL ABOUT IT.
SIDE 1
1. You
2. The Answer's At The End
3. This Guitar (Can't Keep From Crying)
4. Ooh Baby (You Know That I Love You)
5. World Of Stone
SIDE 2
1. A Bit More Of You
2. Can't Stop Thinking About You
3. Tired Of Midnight Blue
4. Grey Cloudy Lies
5. His Name Is Legs (Ladies & Gentlemen)
אין ספק שהשנה הקודמת לא עשתה טוב להאריסון, שיצא בה עם סיבוב הופעות ותקליט שחטפו ביקורות איומות. תוסיפו לכך את הצרות של חברת אפל, בה היה שותף, שכבלו אותו עד שנת 1976 (לפי החוזה שנחתם על ידי הביטלס בשנת 1967). כשחזר מסיבוב ההופעות ההוא היה ג'ורג' במצב של התמוטטות עצבים. ועם זאת, לאחר כשלושה חודשים כבר שב להקליט את תקליטו הבא.
כחודש לפני צאת התקליט אמר ברדיו אמריקני כי 'כל מה שאני רוצה בתקליט זה הוא לשיר את השירים ולעשותם הכי חמימים ופשוטים שאפשר. אני לא רואה יותר את המוזיקה שלי מצליחה לצעוד בעשרים הגדולים ומה שחשוב לי זה לשיר היטב ועם רגש רב יותר'. אין ספק כי יש נימה של התנצלות והגנה בדברים אלו, אך מי שמקשיב לתקליט הזה מזהה מיד כי יש בו ניחוח מסחריות תוך כדי העפת מסרים מהתרבות ההודיים לצד. זה התקליט האחרון של ג'ורג' לחברת אפל, לפי החוזה שלו עימה ולפני שיתחיל לרוץ אחר חברת תקליטים אחרת שתסכים להחתימו. לכן, כנראה, רצה להראות כי המסחריות עדיין במותניו.
כל שירי התקליט נכתבו באוקטובר 1974, חוץ מהמילים לשיר הפותח, YOU, שנכתבו הרבה לפני כן עבור הזמרת רוני ספקטור (אז אשתו של המפיק, פיל ספקטור). שיר זה נכנס למצעד הפזמונים של הבילבורד והגיע בו למקום העשרים (בניגוד לתחזית של ג'ורג' באותו רדיו אמריקני). רוב התקליט הוקלט בלוס אנג'לס וג'ורג', שתמיד הרוחניות ההודית התערבבה אצלו עם הדוניזם מערבי מובהק, לא בחל בטעימה ממנעמי אותה עיר. ג'ורג' הסניף המון קוקאין שם ולא פעם הפתיע ולרעה את חבריו הקרובים שם.
שנתיים לאחר צאת התקליט הודה האריסון כי "התקליט הזה חסר המון ממני וזאת בגלל נסיבות שחלקן לא היו תלויות בי". הוא לא המשיך לפרט אך אפשר לשער כי שנת 1974 הקשה, דיכאון, איבוד זמני את האמונה ובטחון עצמי פגוע הם שגרמו לכך.
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "עדיף לגשת לג'ורג' האריסון ולמוזיקה שלו בזהירות רבה, ולו רק בגלל שהמוזיקה שלו (בהיותה חומר של ביטל לשעבר) מחייבת בהכרח תשומת לב מיוחדת; יש מי שרוצה לכבד את האריסון, להבין את הרדיפה שלו אחר קרישנה, אולי אפילו לחלוק את הקנאות הדתית שלו. למרבה הצער, יותר מדי מהתקליט מסתמך על המשך הכיוון המעורפל והפומפוזיות המרחפת שהאריסון מוכר מאז סרג'נט פפר. האלבום נשלט על ידי עבודת קלידים מוכשרת והימנעות כמעט מוחלטת של האריסון מכל ריפי גיטרה חדשים ומעניינים. לעתים קרובות מדי, קולו החלוש נקבר במיקס בוצי בסגנון פיל ספקטור.
יש כנראה סיבות לקריסה הזו, ולרזון הכללי של החומר. אנו מתמודדים עם העובדה שהתקליטים של האריסון אינם אלא משעממים. האריסון הוא כבר לא ביטל, כפי שהוא הזכיר לנו יותר ממה שביקשנו. אבל אם הוא היה צריך ללמוד מהניסיון שלו בארגון הזה, זה שנגן גיטרה טוב לא שווה הרבה בלי להקה".
עוד פעם מנסים לאחד את הביטלס?
ב-22 בספטמבר בשנת 1979 ביקש מזכ"ל האו"ם (ופעיל נאצי לשעבר), הגנרל קורט ולדהיים, מחברי הביטלס להתאחד להופעה למען ויאטנם. זו הייתה בקשתו השניה וגם הפעם היא נדחתה.
באותו יום פורסם בוושינגטון פוסט, למרות זאת: "הביטלס קרובים מאד לאיחוד בפעם הראשונה מזה עשר שנים. זאת כדי להעניק מופע למען ויאטנם. פול מקרטני, ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר הסכימו לתת מופע יחדיו בניו יורק. ג'ון לנון עדיין חוכך בדעתו בעניין".
דייויד בואי עם המופע החדש שלו - בארה"ב
ב-22 בספטמבר בשנת 1972 ערך דייויד בואי את מופע הבכורה של 'זיגי סטארדאסט' ב"מיוזיק הול", בקליבלנד, ארה"ב.
בואי דאג לבדוק את השטח לפני כן, כשהתקשר מאנגליה לבריאן קינצ'י, שיסד בקליבלנד מועדון מעריצים לזמר. בואי שאל את קינצ'י האם זה יהיה נכון לקבוע הופע שם. קינצ'י השיב לו מיד וללא היסוס: "ברור!".
לקראת המופע ניאותו השדרנים של תחנת הרדיו המקומית WMMS לפמפם את הגעתו עם השמעת שירים מהאלבומים "האנקי דורי" ו"עלייתם ונפילתם של זיגי סטארדאסט והעכבישים ממאדים".
בואי, שפחד אז לטוס, החליט להפליג בספינה את כל הדרך לארה"ב.
המופע היה סולד-אאוט. כל 3,200 הכרטיסים נחטפו ואת עמדת החימום תפסה הלהקה הבריטית, לינדיספארן. הקהל היה בהלם לנוכח הדמות החייזרית, האנדרוגנית ואדומת השיער שקפצה על הבמה בבגדים פרובוקטיביים. בסוף המופע החליט הקהל המשולהב לרוץ לבמה. לאחר מכן נערכה מסיבה חגיגית במלון HOLLENDEN. בואי גם דאג להיפגש עם קינצ'י.
בשנת 1995 סיפר בסיסט העכבישים ממאדים, טרבור בולדר: "הקהל היה מדהים. לאחר מכן ניגש אלינו המנהל של בואי, טוני דפרייס, ואמר שבפעם הבאה שנגיע לפה, ננגן במקום גדול יותר. חשבנו שהוא צוחק עלינו, אבל הוא צדק. זה אכן קרה בהמשך".
ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי", להזמנה: 050-5616459
כשלהקת פרוקול הארום מנסה להביא להיט נוסף
ב-22 בספטמבר בשנת 1967 יצא תקליטון חדש ללהקת פרוקול הארום - HOMBURG.
המילים לשיר הזה נכתבו על ידי תמלילן הלהקה, קית' ריד, והמוזיקה נכתבה על ידי הפסנתרן-סולן, גארי ברוקר (לפי קרדיט הכתיבה הרשמי). בראיון ברדיופוני ברוקר אמר שהמילים הגיעו מחוויותיו של ריד ורק הוא יודע מה משמעותן. עם זאת, הוא לא חשב שהן לא מתכוונות למשהו פשוטו כמשמעו. במקום זאת, לדבריו, "אם לוקחים כל שורה כפי שהיא, המילים בה יוצרות תחושות קטנות, מצבי רוח קטנים".
מה זה הומבורג בכלל? הומבורג הוא כובע לבד שחור אלגנטי המיוצר בבאד הומבורג, גרמניה. הגרסה הבריטית הוצגה בסוף המאה ה-19 על ידי הנסיך מוויילס שנתקל בה לראשונה כשנסע לגרמניה ליהנות מספא. בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20, לקראת מלחמת העולם השנייה, שר החוץ הבריטי, אנת'וני עדן, התפרסם בזכות הומבורג ששם לראשו.
הנה קטע קטן מכתבה נדירה מאוקטובר 1967 (עיתון 'דיסק אנד מיוזיק אקו') על תקליטון זה: "שאלנו את קית' ריד, מנהל הלהקה והתמלילן שלה, האם המילים שכתב בשיר HOMBURG הן על דמות שהוא פגש בעבר. התשובה שקיבלנו ממנו נורתה דרך זוג משקפיים כחולים ועשן סמיך: 'אין דמות מרכזית בשיר הזה. אני לא כותב מעולם על דמות מסויימת. השיר הזה אינו מדבר על משהו ספציפי'. זמר הלהקה, שהוא גם הפסנתרן והמלחין שלה - גארי ברוקר - מוסיף לעמימות המצב: 'מילים הן מילים ומוזיקה היא מוזיקה. מוזיקה היא דבר אישי ואי אפשר לתאר אותה או לדבר עליה במילים, נכון?'..."
אין ספק שזה הוא שיר משובח ועם ביצוע טוב, אבל בזמנו היה חסר לו את הכוח שהזניק את A WHITER SHADE OF PALE לפסגת המצעדים. קית' ריד: "רצינו שהסינגל השני שלנו יהיה גדול יותר מהראשון שלנו". גם מנהל הלהקה, טוני סקונדה, אמר בזמנו למצלמות של פסטיבל בילזן, בו הופיעה הלהקה, שהתקליטון החדש יהיה אף גדול מקודמו. למעשה, נטען כי ההרכב הראשון של הלהקה, זה שעשה את הלהיט הענקי שהזכרתי, הקליט גם את HOMBURG, לפני בואם של הגיטריסט רובין טראוואר והמתופף בי ג'יי ווילסון. המתופף טען שהוא דווקא הובא לאולפן ונתבקש להקליט את התופים שלו על ההקלטה הקיימת ובכך "לעלות על" התוופים המקוריים של בובי האריסון.
עדיין, התפיסה הרווחת היא שההרכב הראשון הוא שהקליט את השיר, ללא תוספות של החברים החדשים. מה שבטוח, HOMBURG לא הצליח כקודמו והדבר הכניס תחושת בלבול במחנה הלהקה. חברי הלהקה לא הבינו למה כל כך הרבה אנשים מבקרים את השיר כי הוא נשמע דומה מדי לקודמו.
"זה לא כמו 'בהיר יותר מחיוורון'...", אמר רובי טראוואר. "זה קצב אחר", אמר דייב נייטס הבסיסט (מה שממש לא נכון...). "זו מנגינה אחרת לגמרי," אמר בי ג'יי ווילסון המתופף. ״גם המילים שונות", אמר מת'יו פישר, נגן האורגן. "למעשה, הדבר היחיד שזה אותו הדבר הוא הלהקה," אמר דייב נייטס, "ואפילו זה לא! רובי ובי ג'יי הצטרפו אחרי השיר הקודם שעשינו. הגיע הזמן שאנשים יפסיקו להיות כל כך טיפשים לגבי הצלחה של אחרים. זה דבר מגוחך להמשיך כך. האנשים שאומרים דברים כאלו פשוט לא מקשיבים".
בי ג'יי ווילסון הוסיף: "בואו נודה בזה, רוב האנשים ירדו עלינו פה עוד לפני ששמעו את השיר! נראה היה שהם רצו לדרוס את זה ולהגיד שלא נוכל לעשות את זה שוב - וזה באמת מטופש כי זו אותה גישה שעתידה לעודד לדעות קדומות של אנשים נגד מוזיקת פופ - ובוודאי פשוט תסגור את דעתם ואת המוח שלהם לתקליטים חדשים, מקוריים ומתקדמים שלוקח קצת האזנה לפני שאפשר לתפוס את המשמעות המלאה. מה שאני לא מבין זה שכולם אהבו את הצליל של A WHITER SHADE OF PALE אבל מתנגדים לצליל של HOMBURG, וזה מגוחך".
תקליט חדש ללהקת קאמל - כשהיא במצב של חוסר נשימה
ב-22 בספטמבר בשנת 1978 יצא תקליט חדש ללהקת קאמל ושמו BREATHLESS. אכן הלהקה הייתה חסרת נשימה אז.
האלבום הזה, השישי במספר של הלהקה, אמנם סיפק כמה מהעבודות המלוטשות והנגישות ביותר שלה, אבל הוא גם סומן על ידי מתחים פנימיים עמוקים שהובילו בסופו של דבר לשינויים משמעותיים בהרכב. החיכוכים הללו נבעו מהבדלים יצירתיים, כיוונים מוסיקליים מנוגדים ובעיות אישיות. כל זה יצר רקע של סערה כשהלהקה נכנסה לתהליך ההקלטה.
קאמל ביססה את עצמה כאחת מלהקות הרוק המתקדם הבריטיות המובילות באמצע שנות ה-70. הרכב הליבה שלה היה עם אנדרו לאטימר (גיטרה, שירה, חליל), פיטר ברדנס (קלידים), דאג פרגסון (בס) ואנדי וורד (תופים). הם היו חלק בלתי נפרד מהסאונד המוקדם של קאמל. העפתו של פרגסון מהלהקה (לפי דרישתו של אנדי וורד לקבל בסיסט זורם יותר) היה השבר הראשון. הלהקה הצליחה איכשהו להתייצב עם הבאתו של הבסיסט-זמר, ריצ'רד סינקלייר - לשעבר חבר בלהקות קראוואן והאטפילד והצפון. אחרי תקליט אחד מצליח, RAIN DANCES, החל הגמל לאבד שיווי משקל.
בסוף שנות ה-70, נוף הרוק המתקדם השתנה. פאנק-רוק ודיסקו היו בעלייה, וחברות התקליטים דחפו להקות לאמץ צלילים ידידותיים יותר לרדיו ויעילים יותר למכירות. קאמל, כמו להקות פרוג אחרות, החלה להרגיש לחץ רב.
אחד המתחים המשמעותיים ביותר אז היה בין לאטימר וברדנס, שהתרחקו מבחינה אמנותית. ברדנס העדיף סגנון סימפוני רחב יותר, בעוד לטימר החל להימשך לעבר מבנים מלודיים נגישים יותר. לטימר הודה מאוחר יותר שהוא רצה לקחת את הלהקה לכיוון קצת יותר מסחרי, מבלי לנטוש לחלוטין את שורשיה הפרוגרסיביים. ברדנס, לעומת זאת, העדיף לשמור על גישה ניסיונית ואילתורית יותר. הקונפליקט הזה בחזון יצר חיכוך משמעותי באולפן, במיוחד בכל הנוגע לקבלת החלטות על החומר שיהיה בתקליט BREATHLESS.
המתיחות בין לטימר לברדנס הסלימה עד כדי כך שהאחרון עזב את הלהקה במהלך ההקלטה. עזיבתו הייתה מכה אדירה לקאמל, לאור תפקידו הבולט בעיצוב זהותה. למרות שעזב באמצע ההפקה, תרומותיו של ברדנס נשארו במספר קטעים, מה שהפך את זה לתקליט הקאמל האחרון שמציג את נגינתו כחבר להקה.
מקור נוסף לקונפליקט פנימי נבע מריצ'רד סינקלייר. הטעם המוסיקלי של סינקלייר נטה לכיוון פיוז'ן ורוק מתקדם בסגנון קנטרברי, שלעתים קרובות התנגש עם הכיוון היותר רוקי שלטימר רצה לחקור. קטע מייצג של התנגשות בין סינקלייר לקאמל בא עם DOWN ON THE FARM. זה שיר מוזר בסגנון הפרוג של קנטרברי, שהרגיש קצת לא במקום באלבום זה. בעוד שהשיר הציג את הקסם הייחודי של סינקלייר בשירה והגשת מילים הומוריסטיות, הוא הדגיש את השסע הסגנוני ההולך וגובר בתוך הלהקה. סינקלייר, כמו ברדנס, עזב לאחר צאת התקליט הזה.
אנדי וורד, המתופף של קאמל, היה עם הלהקה מאז הקמתה ונחשב כאחד המתופפים המגוונים והדינמיים יותר בסצנת הרוק המתקדם. עם זאת, במהלך יצירת התקליט הזה הוא החל להיאבק בבעיות אישיות, כולל אתגרים בבריאות הנפש והתמכרות לסמים, מה שהחריף את האווירה המתוחה ממילא בלהקה. הקשיים של וורד לא השפיעו באופן משמעותי על תהליך ההקלטה באותה תקופה, אבל הם יתרמו מאוחר יותר לאתגרים של קאמל בשנים הבאות - כולל ניסיון התאבדות שלו.
האלבום עצמו הוא שילוב מגוון של סגנונות, המשקף את האופי המפוצל של הלהקה במהלך הקלטתו. קטע הנושא, כמו גם ECHOES ו-"הביאו את הרוח המלודית והפרוגרסיבית שקאמל הייתה ידועה בה, בעוד שירים כמו SUMMER LIGHTNING פנו לטריטוריה יותר פופית עם קצב דיסקו (מה שאני ממש לא אוהב פה, למען האמת - כשלהקת רוק-פרוג מנסה לנגן בקצב הדיסקו).
עדיין, התקליט עומד כתמונת מצב מרתקת של להקה בצומת דרכים, הממזג רוק מתקדם, השפעות ג'אז ועניין גובר בצלילים מסחריים יותר. אולי אין לו את הברק המגובש של יצירותיה הקודמות של קאמל, אבל זה נשאר פרק חיוני בסיפור המורכב והמתפתח של הלהקה. יש פה בהחלט כמה קטעים שאני מחשיב כקלאסיקות ברורו של קאמל.
להקת פ'אנק בתקליט חדש פ'אנקי אמיתי!
ב- 22 בספטמבר בשנת 1978 יצא תקליט חדש ללהקת פ'אנקדליק ושמו ONE NATION UNDER A GROOVE.
בעיתון STEREO REVIEW נכתב אז בביקורת: "יש כאן הרבה מאוד, אבל אני לא ממש בטוח מה זה. חלק מהקטעים של האלבום וחצי הזה (יש פה גם תקליטון שנקרא HEAVY MAGGOT DISK תחוב בפנים) דוחים למדי, במיוחד רצועה אחת מורחבת בשם PROMENTALSHITBACKWASHPSYCHOSIS ENEMA SQUAD (THE DOO DOO CHASERS). אם אכפת לכם להתאפק, תתכוננו למילים מלוכלכות ילדותיות על "שלשול נפשי", "הבלתי ניתנים לשטיפה", "המעיים המוסיקליים המנטאליים" ו"חוקן נוירולוגי". לא בדיוק מוסיקת ארוחת ערב. כדי להחמיר את הבלבול, המשפטים האלו מושרים בקול רם מספיק כדי להטביע איזו זמרת מסכנה ששרה מנגינה די מושכת בקול גבוה במיוחד. אתה יכול כמעט אבל לא ממש לשמוע שיר שהוא הרבה יותר טוב ממה שאתה כן שומע.
אם חלק מזה נשמע מוכר במעורפל כגישת הקלטה, זה יכול להיות בגלל שידו הכבדה של ויליאם "בוטסי" קולינס מעורבת, יחד עם ג'ורג' קלינטון, שמפיק את בוטסי וגם את פ'אנקדליק. נראה ששניהם חסרי כל איפוק בניסיונותיהם להיראות ולהישמע, כפי שיעיד הסיוט של האלבום הזה בעטיפה. אבל אולי הם לא רחוקים מדי בשימוש יתר במילה "פ'אנק" כדי להגדיר את המאמצים שלהם. בקרב שחורים בשנות הארבעים והחמישים, "פ'אנק" או "פ'אנקי" שימשו כדי לתאר משהו, במיוחד גוף אנושי, שלא נקי, עם ריח דוחה ונזקק מאוד לאמבטיה".
ועדיין, מאז נחשב תקליט זה כקלאסיקה.
ג'ורג' קלינטון בספרו: "שיר הנושא של התקליט הפך לאחד ההמנונים האהובים עלינו ביותר. לא חשבתי על זה ככה בהתחלה. זה היה רק עוד שיר, שנבע על ידי משהו ששתי בנות אמרו לי אחרי הופעה בוושינגטון די.סי. הבנות, לת'ניה ודרלין, הגיעו למכונית. 'זה הקונצרט הכי גדול שראינו אי פעם', הן אמרו. "זה היה כמו אומה אחת מתחת לגרוב'. אז ג'וני ואני כתבנו שיר סביב הרעיון הזה, ונכנסנו ישר לסטודיו והקלטנו אותו. באותו יום בדיוק קיבלנו ציוד חדש, ופתחנו את הקופסאות והלכנו להקליט עם זה. זה היה השיר האחרון שכולנו ניגנו יחד באולפן, חי ובקול רם. הייתה כזו תחושת הביחד בחדר שהעבירה את המילים. זה היינו כולנו, כל הגיטריסטים, כל נגני הקלידים, כל המתופפים. בנוסף היה בחור שניגן בבנג'ו שאפילו לא באמת הכרנו. השיר עם השם הארוך בתקליט בא להסתכל על הפ'אנק מהצד השני, מתאר את כל הדברים הנוראים (והלא סניטריים) שיכולים לקרות אם לא תעשה את כוח ההבהרה של פ'אנק: שלשול נפשי, עצירות נפשית, כל דבר הגיוני ולא הגיוני.
זו לא הפעם היחידה בתקליט ההוא שהשתמשנו בשירים ישנים יותר כהשראה. השראה במקרים אלה היא בלתי נמנעת - יש רק שבעה תווים במוסיקה. כל שיר של לד זפלין הוא בלוז ישן. הביטלס הרימו את הסולו המפורסם בשיר REVOLUTION ישירות מפי ווי קרייטון. הנקודה של המוסיקה היא לקחת מה שקיים ולהפוך אותו לעניין שוב, בסגנון שלך, עם חותמת משלך. מוסיקה היא מוסיקה, ולהקות הופכות למה שהן. על זה מדבר השיר 'מי אומר שלהקת פ'אנק לא יכולה לנגן רוק?!'..."
חבר להקת פינק פלויד בתקליט סולו ראשון
ב-22 בספטמבר בשנת 1978 יצא תקליט הסולו הראשון של קלידן להקת פינק פלויד, ריצ'רד רייט. שמו הוא WET DREAM והוא לא ממש עורר גלים, למרות המימיות של העטיפה.
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "כמו להקת יס לפניה, גם להקת פינק פלויד מנסה עכשיו להדגיש את הכוח של חבריה בנפרד. זה צעד בעייתי, כי כשלהקת יס חזרה לעבוד יחד, אחרי שכל אחד מחבירה הוציא תקליט סולו, התוצאה הקולקטיבית לא הייתה גבוהה מהישגי העבר. העבודה הקולקטיבית של פינק פלויד לא זקוקה לפרויקט צד שכזה. נראה כי כל חבר להקה פה, כשדייויד גילמור היה הראשון להוציא אלבום סולו, מנסה בכוח להסביר שהסאונד של הלהקה בא קודם כל ממנו.
כקלידן הלהקה, רייט מביא לאלבום הסולו שלו לחנים יותר מעניינים מאלו של גילמור באלבום הסולו שלו. יש פיתולים מעניינים בעבודה שלו בעוד שגילמור נשען בעיקר על הבלוז. חוץ מזה, אין הרבה הבדל בין האלבומים. שניהם מכילים שירים איטיים ואווירתיים".
רייט הסביר מאוחר יותר: "התקליט היה די חובבני. זה לא הופק טוב במיוחד וההמילים לא היו חזקות במיוחד, אבל בסוף, אני חושב שיש משהו מוזר ומעניין למדי בו". הקהל לא חשב כמותו, בנוגע למשפט האחרון, והתקליט לא ממש הצליח במכירות, לעומת תקליט סולו ראשון של חבר פינק פלויד אחר, דייויד גילמור. אם לשני אלו היו חלומות אז להצליח מחוץ למסגרת של הלהקה הגדולה תוך התרחקות מהשתלטותו של רוג'ר ווטרס - הם נמחצו לנוכח התגובות לתקליטים אלו.
כשלהקת יס מוציאה תקליט חדש עם עגבניות? התגובות בהתאם
ב-22 בספטמבר בשנת 1978 יצא תקליט של להקת יס, ששמו הוא TORMATO.
SIDE 1
1. Future Times
2. Rejoice
3. Don't Kill The Whale
4. Madrigal
5. Release, Release
SIDE 2
1. Arriving UFO
2. Circus Of Heaven
3. Onward
4. On The Silent Wings Of Freedom
בשנת 1977 עלתה להקת יס על הגל. תקליטה GOING FOR THE ONE היה תקליט 'קאמבק' מוצלח ומפעים ביותר, שאף הניב להיט נהדר בדמות WONDROUS STORIES. הכל נראה אז כשורה. ההקלטות באזור המושלג של שווייץ עשו טוב לחברים, שחשבו כי העתיד יהיה ורוד לאורך זמן רב. בינתיים, מתחת לאפם, צמחו והתרבו אוהדי מוזיקה מסוג אחר. אותן להקות אחרות לא היו עם שיער ארוך ובגדים נוצצים. קלידנים נחשבו שם למוקצים וידע נרחב באקורדים היה דבר שאסור לגלות בפומבי. אלו היו להקות הפאנק, שהקיאו מתוכן שירים קצרים, בעלי מסר חברתי נוקב ודעה אחת ברורה - יש להשמיד את הרוק המתקדם שנראה כעדר של דינוזאורים.
להקת יס הייתה אחת המטרות הראשונות והברורות במסע ההשמדה הזה. חברי הלהקה מצאו את עצמם במצב מאד מוזר - מצד אחד היו להם מעריצים אך מצד שני הם הותקפו ללא רחם על ידי הגל החדש שגאה באנגליה. באותו זמן היה שמה של הלהקה בכל מקום. ואם זה לא הספיק, הגיע אלבום בשם TORMATO וחיסל את הכל עם צליל הפקה דחוס להחריד, שהיה רחוק מאופי ההפקה של הלהקה עד אז.
טכנאי הלהקה הקבוע, אדי אופורד, התחפף בתקופה ההיא ולא יכל לתפקד כראוי. בשלב הזה החל כל חבר להקה להעסיק באולפן איש עזר משלו והמריבות על המיקסים לתקליט הזה היו דבר שבשגרה. ידיים רבות הונחו על מיקסר ההקלטה, כשכל אחד מנסה להילחם על הערוץ שלו. התוצאה - צליל רזה וחסר עומק. ריק וויקמן: "הייתי מת לקבל את הערוצים של התקליט הזה ולעשות לו מיקס חדש לגמרי". נראה כי האלבום יצא רק בגדר נס.
ואם זה לא מספיק, חברת HIPGNOSIS, שעשתה עטיפות נהדרות ללהקות רבות, החליטה לעשות מעשה. לאחר שהבינה כי חברי הלהקה לא סגורים על עיצוב עטיפה, היא לקחה תמונה של איש מתופף וזרקה עגבניה על התמונה המצולמת. לחברי הלהקה הייתה פעולה זו בגדר עלבון ופגיעה אישית בהם. סטיב האו: "אני לא סובל את מה שחברת HIPGNOSIS עשתה. הם ידעו שם שאני הייתי חבר קרוב של המעצב הקבוע שלנו, רוג'ר דין. לצערי, רוג'ר הסתכסך עם כמה אנשים, מהמעגל החיצוני של יס". אוברי פאוואל, מבכירי אותה חברה, סיפר על העטיפה: "כמה אמיץ היה מצידה של הלהקה לאשר עטיפה שבה נראים שרידיה של עגבניה. בכל אופן, מי מאיתנו שזרק את העגבניה הזו הביע חוסר שמחה בנוגע למצב. סטיב האו מאד נפגע מזה".
לעטיפה האחורית של התקליט הצטלמה הלהקה כשהיא ניצבת באתר של YES-TOR עם מעילי עור ומשקפי שמש. האם באמת? המממ. ובכן, כמעט...
למעשה, חברי הלהקה התייצבו בפארק לונדוני שנמצא לא רחוק מאולפן ההקלטה. על המעילים שלהם נרשמו שמותיהם. בסיסט הלהקה, כריס סקווייר, שכח את מעילו ולכן לקח את המעיל של העוזר שלו ולבש אותו לצילום עם שם העוזר. בעיצוב העטיפה שונה השם באופן גרפי מג'ים לכריס.
במקור היה אמור האלבום להיקרא בשם YES-TOR, על שם אתר באנגליה, שנמצא לא רחוק מ- DEVON. ההקלטות נערכו באולפנים של המפיק מיקי מוסט והלהקה חשבה בתחילה כי יש לה רעיונות חזקים ונהדרים לתקליט. אך עם כל יום שעובר החלו המתחים והבלגאן להראות את סימניהם.
עיתון רולינג סטון התרשם לרעה ופירסם בביקורתו, שהכותרת שלה הייתה: 'כן? לא!!': "התקליט הזה רחוק מהישג מרשים. אם זה אמור להיות רוק מתקדם, אז מדוע ריק וויקמן נופל כל הזמן אחורה אל המוטיבים הידועים של המוזיקה הקלאסית הישנה? פה הוא מנגן צ'מבלו מתקופת הבארוק. שם הוא מנגן בצלילי חצוצרות מסונטזים. זה נשמע יותר נוסטלגי מחדשני. אחת מיצירות חוד החנית של יס היא ROUNDABOUT והנה פה נשמע אנדרסון שר, בשיר השני, שהם מסתובבים סביב וסביב עד שימצאו את זה שוב. זה לא רוק מתקדם אלא רוק נסוג. עדיין, יש כאן כמה רגעים טובים. כמו למשל עם השיר CIRCUS OF HEAVEN. זה ה'לוסי ברקיע היהלומים' של יס. אבל גם פה יש פיצוץ של בועה.
אחרי שאנדרסון שר בהתלהבות כל כך גדולה על כל הקרקס הזה, בא הבן שלו ומגיב כי כל זה לא היה משהו. שיקוף טוב יותר מזה קשה למצוא. גם השיר הרוקי פה, RELEASE RELEASE, מביא בתוכו שורה שאומרת כי 'רוק הוא המדיום של הדור שלנו'. אבל שינויי המקצבים בשיר הורגים כל אפשרות לקחת שיר זה כמשהו רוקי שאמור לשחרר אנרגיות. ואם זה לא מספיק, הדביקו פה קולות של קהל בהופעה. היחיד בתקליט שמביא הנאה בנגינתו הוא הבסיסט כריס סקוויר. הנגינה שלו מדהימה. והוא מצליח לרגש ולהפתיע בכל רגע נתון. כל מי שמנגן פה לצידו רק מנחית את הריגוש. שומעים כי הוא מקשיב בביתו רבות ללחנים של ג'קו פסטוריוס. אין ספק שהוא בליגה אחרת מחבריו ללהקה. אבל בסופו של דבר ניצבת מולנו עגבניה רקובה".
בעיתון להיטון הישראלי נכתב בביקורת בדיוק כך: "להקת 'כן' היא שם נרדף למוזיקה מתקדמת ו'טורמטו' היא אחת היצירות הטובות של השנה החולפת בתחום זה. עיקרה אינסטרומנטלי, אך גם הצד הקולי משובב נפש. השיר 'עב"מ מגיע' (אקטואלי מאד...) הוא הזדמנות מצויינת לריק וויקמן להפגין את יכולתו בקלידים. 'קרקס השמיים' הוא הופעת הבכורה של דמיון אנדרסון, בנו הרך של ג'ון. אבל 'על הכנפיים השקטות של החירות', 'אל תהרגו את הלוויתן' ו'מדריגל' הם אלה שיהיו קלאסיקה. לאלה המבקשים להתחיל עם מוזיקה זו, הייתי מציע לא למהר: איכות הדפסת האלבום גרועה".
סיבובי ההופעות לקידום התקליט הזה היו מוצלחים מאד עבור הלהקה. הפעם השתמשה הלהקה בבמה מסתובבת, שניצבה במרכז אולמות. הכל נראה כשורה כשלפתע נפלה דממה על מחנה הלהקה. ג'ון אנדרסון מצא בקלידן היווני, ואנגליס פפטנאיסו, את יד ימינו ליצירה חדשה. כריס סקוייר עסק בעריכת אלבום הופעה כפול מערימות של סלילי טייפים שהוצבו בפניו. ריק וויקמן וסטיב האו שיחררו אלבומי סולו, שאחריהם הוחלט כי התקליט הבא יוקלט בפאריז, עם מפיק מפתיע בשם רוי תומאס בייקר, שהפיק לפני כן את קווין. הכימיה לא נרשמה בינו לבין הלהקה. זה היה נראה שהחברים ממש לא מרוצים מהשירים שמוקלטים לאלבום הבא. הם לא דיברו זה עם זה. סקוויר סבר כי אנדרסון הביא לסשנים שירים לא טובים. אנדרסון מצידו לא חשב דברים טובים יותר על הבסיסט. וויקמן נטה יותר לצידו של הזמר.
המזל 'האיר את פניו ללהקה' בזכותו של המתופף, אלן ווייט, שיצא להחליק בסקטים ושבר את רגלו. במעשהו זה הוא גאל את תהליך ההקלטה מיסוריו. לאחר חופשה קלה שנטלו החברים, התאחדה החבורה באולפני REDAN RECORDERS שבאנגליה. בזמן הזה, בו נרשמה מתיחות נוספת. וויקמן סיפר לאחר מכן כי 'הפאנק היכה בנו בכל כוחו והוציא אותנו מהאופנה. ג'ון ואני כתבנו הרבה שירים אבל השאר פסלו אותם. לא פעם הם אפילו הבריזו מהקלטות שם".
הנה עדות של בחור בשם לי אברמס, ששהה אז עם הלהקה בעת הכנת התקליט שנגנז: "בריאן ליין, המנהל של יס, המליץ להביא את בייקר להפיק את אלבומה הבא של יס, אחרי הבלגאן של האלבום הקודם, 'טורמטו'. ההקלטות החלו בפריז ובמהרה התפוצץ כל העסק. הלכתי לכמה סשנים וראיתי כיצד חברי הלהקה ממש לא דיברו זה עם זה. הבסיסט, כריס סקווייר, התלונן שהשירים החדשים של ג'ון אנדרסון רכרוכיים. אנדרסון מצידו חשב שסקווייר הוא שמוק. ריק וויקמן נטה לצדו של אנדרסון ואילו סטיב האו ואלן ווייט לא לקחו צד מסויים. זה נראה כמו סצנה מספיינל טאפ. בתקופה ההיא התגוררתי בביתו של סקוויר. ראיתי את כל המצב של יס וזה נראה ממש מכוער. זה היה עצוב לראות את זה. כולם שם חנקו זה את זה. כל הנסיון עם בייקר היה אסון גדול. אחרי שאנדרסון סיים חופשה שלקח לעצמו, חזרו כל חברי הלהקה בנסיון לאחות את הקרעים. זה לא הצליח ואנדרסון עזב את הלהקה. וויקמן לא החליט מה לעשות, עד שבריאן ליין המנהל התקשר אליו ובישר לו שהוא בחוץ".
אז מה פורסם בעיתון להיטון?
ב-22 בספטמבר בשנת 1972 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:
ב-22 בספטמבר בשנת 1951 נולד הזמר דייויד קוברדייל (דיפ פרפל, ווייט סנייק). אז הנה קוברדייל מודל נובמבר 1974. "מעולם לא שקלתי להיות כוכב רוק'נ'רול ומעולם לא רציתי להיות".
"אדונים יקרים, שמעתי שאיאן גילאן עוזב את דיפ פרפל וחבריי שכנעו אותי לשלוח קלטת. אנא סלחו לי עלל האיכות אבל אני מקווה שתקשיבו לה. מספר הטלפון שלי נמצא על קופסת הקלטת, אם במקרה תרצו לדבר איתי. בברכה, דייויד קוברדייל".
מכתב הבקשה הזה, ששינה את חייו של קוברדייל, בהחלט אינו משדר הילה של שאפתנות בוערת או ביטחון עצמי. הזמר, שעבד אז כזבן בחנות בגדים, כנראה האמין שיידרש יותר מקלטת שכזו, מכתב ותמונת מצב כדי להביא להחלפת התפאורה בחייו; מחלל הפנים של חנות לאורות הבוהקים של עולם הרוק הזוהר.
קוברדייל הסביר ל-NME: "שלחתי את הקלטת בתמימות נאיבית. לא ציפיתי לקבל את זה אבל באמת שרציתי את זה. ידעתי שיש ללהקה אופי משלה והיא גם מעסיקה אמנים אחרים, וקיוויתי לקבל עבודה ככותב שירים. אבל ברור שהעדפתי את העבודה בעמדת השירה עם הלהקה. לא ציפיתי שהקול שלי היה זה שהם חיפשו. ובוודאי שלא הייתה לי דימוי שכזה. מעולם לא שקלתי להיות כוכב רוק'נ'רול ומעולם לא רציתי להיות כזה. רציתי לספק מוזיקה טובה. אוסף התקליטים שלי מצוין ומציג טעמים רבים, שלכולם יש קשר. יש לי דברים של ג'ון וויליאמס, סרג'יו מנדס, מיילס דייוויס ואוטיס רדינג. כל דבר שאני יכול להזדהות איתו".
היה ידוע שריצ'י בלאקמור, גיטריסט הלהקה, לא הסתדר עם הסולן הקודם, איאן גילאן, שבחר לפרוש. "אני דווקא מסתדר טוב מאוד עם ריצ'י", אמר קוברדייל. "אני מקבל אותו כמו שהוא והוא מקבל אותי עם מה שאני. זה מאוד מוצלח כשמדובר בכתיבת שירים משותפת. יש לנו את אותן השפעות. כתבתי גם עם ג'ון לורד והבאנו רעיונות טובים שרובם לא נמצאים באלבום החדש, BURN. למעשה, יש שניים. יש שיר שנקרא HOLY MAN, ודבר שנקרא HOLD ON, ששמעתי שדייויד בואי מעוניין להקליט אותו. הוא הגיע לראות אותנו כמה פעמים בלוס אנג'לס והיה מאוד נחמד. אני חושב שהוא אמר שהוא מעוניין לעשות את השיר המסוים הזה. הייתי מעוניין לשמוע מה הוא עושה עם זה, כי זה נראה קצת יוצא דופן לטעמו".
קוברדייל המשיך לתאר את חייו, לפני ואחרי: "מה שמרגיז אותי זה שאנשים חושבים שיש כל כך הרבה זוהר בעסק הזה של הרוק. הגיע הזמן שאנשים יבינו שאין כל כך הרבה זוהר. התפקיד האחרון שהיה לי, לפני שהייתי מובטל היה להנהיג להקה. לא פעם חטפתי על הראש כשגם ביקשתי כסף עבור השירה שלי. גרתי אז עם גברת שילדה ילד שלא היה שלי, אם כי הרגשתי שהוא כזה בגלל שאהבתי אותו כל כך. אז פרנסתי משפחה והממזרים נתנו לי 1.5 פאונד לשבוע. עכשיו מס ההכנסה רודף אחריי. מה שבאמת מעצבן אותי זה שש שנים שלא הרווחתי כלום ובכל זאת עכשיו הם רוצים ממני כל כך הרבה כסף.
מה שהאנשים בעניין המס המטופש הזה לא מבינים זה שכל ההצלחה הזו יכולה להיפסק בכל עת. אני בטוח שבדיפ פרפל לא יתנו לעסק לגווע וכשנגיע ממש לפסגה, נפרוש שם. כל אחד מחברי הלהקה גאה בה מאוד. בעבר, כששלושת הוותיקים בלהקה חשו שהם לא יכולים להמשיך הלאה עם חברים אחרים, כפי שעשו עם שני ההרכבים הקודמים שלהם, הם החליפו אותם. אבל אם אי פעם הם יקבלו את התחושה הזו עם גלן יוז ואיתי, אני לא חושב שהם יטרחו שוב. אני שמח שהצלחתי לבצע את המשימה שהוטלה עליי להציל את הלהקה".
אחת הלהקות שהוא רצה להצטרף אליה לפני כן הייתה THE GREASE BAND, כשג'ו קוקר עזב אותה. "הזדהיתי עם קוקר מיד, כי הוא היה כמו ריי צ'ארלס בעיניי. פגשתי אותו כמה פעמים, לפני שנים, ואני אוהב אותו. הייתי רוצה לירות באנשים שמציבים אותו במצב הלא נעים בו הוא נמצא עכשיו. הלחץ שמפילים עליו הוא בלתי אנושי. האיש הזה היה כל כך מוכשר".
הוא ממשיך: "כולם דמיינו שמהרגע שחתמתי עם דיפ פרפל, יש לי 100 אלף ליש"ט שהוכנסו לחשבון הבנק שלי כדי להכניס אותי לרמה חברתית עם שאר החברים. כמה שמועות אומרות שיש לי כמה מכוניות למבורגיני ורולס רויס ו-21 דונם של אדמה. האמת היא שאני גר מעל חנות ירקות ברדקאר. יש לי הרבה דולרים, אני לא מכחיש זאת, אבל עבדתי קשה בשבילם. קיבלתי הזדמנות שתפסתי בחוזקה בשתי ידיים, הייתי טיפש אם לא הייתי עושה כך. עכשיו אני יכול לבחור בין לאכול פיש אנד צ'יפס או לאכול סטייק סינטה. או לנסוע ללונדון כמה ימים ולהישאר במלון או לישון על ספסל, מה שעשיתי, אגב. אני עוסק בעניין החומרי מכיוון שהכאב הגדול ביותר שלי, לפני שנים, היה חוסר ביטחון כלכלי. איך לעזאזל יכולתי להתאהב ולהגיד לבחורה 'בואי לגור איתי אצל אמא שלי והיא ואבי ידאגו לך, כי אני מוזיקאי"? היה לי הרבה מזל לאחרונה וכיום יש לי הרבה יותר ביטחון".
וב-22 בספטמבר בשנת 1957 נולד ניק קייב... אמן ענק!
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר
