top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-22 בספטמבר בעולם הרוק

עודכן: 25 בנוב׳ 2023



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-22 בספטמבר (22.9) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "אחרי הופעה של ג'נסיס בקיימברידג' ניגש אלינו בחור שטען כי ברור לו שאחרי התקליט TRESPASS התחלנו כולנו לקחת אל.אס.די... יש אנשים ממש מוזרים בהופעות שלנו. אפילו עכשיו אנחנו מקבלים מבטים מוזרים מהקהל, שמצפה שנעלה לבמה עם ספרי בראשית ביד". (פיל קולינס, 1975)


ב-22 בספטמבר בשנת 1974 יצא האלבום THE POWER AND THE GLORY, של להקת ג׳נטל ג׳ייאנט הפרוגרסיבית.


SIDE 1

1. Proclamation

2. So Sincere

3. Aspirations

4. Playing the Game


SIDE 2

1. Cogs in Cogs

2. No Gods a Man

3. Face

4. Valedictory


זה הוא אלבום קונספט על השחיתות, השקרים והכוח שבעולם הפוליטיקה. הרעיון המקורי לקונספט בא מראשו של פיל שולמן, איש כלי הנשיפה שפרש מהלהקה לאחר הקלטת אלבומה הרביעי OCTOPUS. הוא הציע זאת לפני פרישתו, אך הרעיון הושם בצד ועתה חזרו חברי הלהקה הנותרים להשתמש בו.


המתופף ג'ון ווית'רס: "אני זוכר שפיל (שולמן) הציע לעשות אלבום על ההשפעה המשחיתה של הכוח. עשינו את התקליט OCTOPUS, שהתחיל כדבר קונספט - עם שמונה שירים, שיר אחד לכל חבר בלהקה, אחד לאנשי הצוות שלה ואחד לכל הלהקה ביחד - ואחרי שהגענו לזה, פיל אמר שהוא היה רוצה לעשות אחד על כוח ושחיתות, אבל אז הוא עזב את הלהקה לפני שהספקנו לקחת את זה הלאה. אז חזרנו לרעיון לעשות את התקליט IN A GLASS HOUSE ואחריו חזרנו לרעיון של פיל".


הקלידן קרי מינייר: ״התחלנו לכתוב בדרך הרגילה, כשריי (שולמן) ואני כתבנו קצת מוזיקה ואז החזרנו את מה שהיה לנו ללהקה. ברגע שדרק (שולמן) התערב והתחיל לכתוב את המילים, התברר שלאלבום הולך להיות נושא, ומשם זה התפתח בצורה טבעית מאוד. חלק מהשירים באלבום הזה הם מהחזקים שכתבנו".


הבסיסט ריי שולמן: "אני אוהב את האלבום - אני חושב שהוא עבד ממש טוב. המסגרת הייתה נהדרת, מבחינה הלחנה. הידיעה ששיר צריך לתפוס מצב רוח מסוים הפכה אותו כמעט כמו מחזמר עם נושא שעובר בתוכו"


המוזיקה של הלהקה באלבום זה היא מורכבת ביותר. די להקשיב לשיר כמו SO SINCERE (שבתוכו מודגשת המילה SIN - חטא) כדי להבין את גדולת הלהקה הזו ביצירת תפקידי שירה ונגינה המתרוצצים זה סביב זה מבלי להתנגש. בלשון מוזיקלית זה נקרא בשם קונטרפונקט. זו היא מלאכת מחשבת מטורפת, שנעשתה עוד זמן רב לפני בוא הענק העדין, אך האופן בו יצרו זאת חברי הלהקה השפיע קשות על מוזיקאים אחרים.


המזל שיחק אף יותר לקונספט שהלהקה הביאה לאלבום, כי באותו זמן התפוצצה בארה"ב פרשת ווטרגייט. רבים חשבו שהאלבום נכתב בעקבות הפרשה, אך היה זה דבר מקרי לחלוטין. לאחר הטראומה של האלבום הקודם (IN A GLASS HOUSE, שלא יצא כלל בארה"ב וגרם ללהקה לפספס מומנטום בשוק האמריקני) שינסו החברים מותניים ופנו ליצירת אלבום מדויק ומורכב מאד.


דרק שולמן: "אחרי שניקינו את האבק והמשכנו בלי פיל, גילינו שהצלחנו להסתדר ולעשות את מה שהיינו מסוגלים לעשות בתור חמישייה. היו פחות קולות, והיה קל יותר להתקדם. גדלנו בביטחון עצמי, ואני חושב שזה האלבום הכי קל שיצרנו אי פעם. ידענו בדיוק מה אנחנו עושים, בדיוק לאן אנחנו הולכים, ואני חושב שהוא יצא מבוצע בצורה מדהימה. זה עבד. הייתה - ועדיין יש - הרבה שחיתות ותהפוכות פוליטיות בכל העולם, וידעתי שאני רוצה להגיד משהו על זה. הרעיון של אלבום קונספט נשמע ממש מגניב אז. זה היה הרעיון שהבוס החדש זהה לבוס הישן, זה למעשה המסר".


מינייר: ״אני לא ממש זוכר את ההקלטות באולפן, אך אני זוכר שהגענו לשם מוכנים היטב להקליט, כדי לחסוך בהוצאות הקלטה".


למרות המורכבות של התקליט, הייתה לו נטייה קצת יותר מסחרית מכל מה שהלהקה הקליטה בעבר, וחברת התקליטים רצתה להוציא סינגל שילווה את המוצר. הלהקה הרגישה ששווה לנסות, אבל כשהבינה שאף אחת מהיצירות מילאה את הנדרש, היא מצאה את עצמה בעמדה חסרת התקדים של כניסה לאולפן להקליט משהו שתוכנן במיוחד לצאת כסינגל.


ריי שולמן וקרי מינייר כתבו ביניהם שלושה שירים לשיקול. קרי נזכר בהשמעת הדוגמאות לחברים האחרים כדי לקבל חוות דעת. השיר שיצא כסינגל לא נכלל באלבום אך זכה להיכלל כרצועת בונוס כשהאלבום יצא במהדורה דיגיטלית, שנים לאחר מכן.


למרות ההתלהבות המסתמנת של חברת התקליטים, התקליט בקושי קודם, זכה להשמעות מועטות, אם בכלל, וכצפוי שקע רק כדי לצוף בחזרה, שנים לאחר מכן, כקלאסיקה מתקדמת.



ב-22 בספטמבר בשנת 1981, יצא האלבום DISCIPLINE של להקת קינג קרימזון.


SIDE 1

1. Elephant Talk

2. Frame by Frame

3. Matte Kudasai

4. Indiscipline


SIDE 2

1. Thela Hun Gingeet

2. The Sheltering Sky

3. Discipline


אנחנו נמצאים בשנת 1981 ועברו שבע שנים מאז שרוברט פריפ הכריז לתקשורת ש"קינג קרימזון חדלה מלהתקיים". מאז, עסק הגיטריסט הנועז הזה בהפקות והקלטות לאמנים כמו פיטר גבריאל, דייויד בואי, בריאן אינו, ראשים מדברים ועוד. כשביקש פריפ להקים להקה חדשה, הוא חשב לקרוא לה DISCIPLINE וגייס לשורותיה את מתופף קרימזון בעבר, ביל ברופורד. להרפתקה הצטרפו גם הבסיסט טוני לווין והגיטריסט / זמר אדריאן בילו. לאחר זמן מה החליט פריפ, לאחר לחץ מצד חברת התקליטים, שעדיף להחיות מחדש את מלך הארגמן.


בשביל פריפ, לבקש מבילו להצטרף, זה היה עניין גדול שכן עד לנקודה זו הוא התרחק מלעבוד לצד כל גיטריסט אחר. בראיון בסבנטיז הוא הצביע על ג'ון מקלאפלין כגיטריסט מהבודדים שהעריץ. מאוחר יותר

הוא הצהיר שהוא פשוט לא אהב גיטריסטים אחרים. עוד בשנת 1974 הוא היה פחות מחמיא על כמה גיטריסטים בסגנון רוק שסגדו להם הרבה, כשהוא חריף במיוחד לגבי אריק קלפטון, אותו תיאר כ"בנאלי"

ו"מייגע יתר על המידה". שינוי הגישה היה תוצאה של רעיונות שהוא פיתח כעת, בהשראת מוזיקה אינדונזית והמלחין סטיב רייך. פריפ היה זקוק לעבודה בשתי גיטרות, ולבילו היו את התכונות ההכרחיות.


עם זאת, הרבה השתנה מאז שיצא ללהקה, בשנת 1974, אלבום בשם RED. אופנות השתנו, צלילים הפכו נוקשים יותר וגם עשור התחלף. לכן היה ברור ש"המלך מת - יחי המלך החדש".


פריפ ובילו יצרו ביניהם עבודת גיטרות מרשימה בעוד שברופורד ולוין הדביקו כהלכה את חטיבת הקצב. התוצאה באה בצורת האלבום DISCIPLINE ובעיתון NME נכתב בזמנו בביקורת עליו: "זה אלבום מהודק ביותר מבחינה טכנית אבל זה גם אלבום משעמם וחסר מטרה, כמו סרט שמקריב עלילה לטובת אפקטים חזותיים ופעלולים".


ברולינג סטון נתנו לאלבום שלושה כוכבים וכך נכתב בביקורת: "הבה נקווה שחבורת הווירטואוזים הזו תישאר מספיק זמן ביחד כדי להפוך את נסיונותיה המוזיקליים למשהו שהוא באמת חדשני".


ב-22 בספטמבר בשנת 1992 צילם ברוס ספרינגסטין הופעה שלו במסגרת סדרת UNPLUGGED של MTV. למרבה ההפתעה, הוא ניגש כבר בהתחלה לנגינה בגיטרה מחוברת עם כבל ולכן המופע נקרא PLUGGED.


ב-22 בספטמבר בשנת 1969 יצא האלבום החשוב והאהוב הזה; אלבומה השני של להקת THE BAND.


SIDE 1

1. Across the Great Divide 2. Rag Mama Rag 3. The Night They Drove Old Dixie Down 4. When You Awake 5. Up on Cripple Creek 6. Whispering Pines


SIDE 2 1. Jemima Surrender 2. Rockin' Chair 3. Look Out Cleveland 4. Jawbone 5. The Unfaithful Servant 6. King Harvest (Has Surely Come)


אפשר לומר שלהקה זו הייתה אחת מאלה שבאמת הצליחו לזעזע ולטובה את עולם הרוק של שנות השישים. השילוב של מוזיקת הבלוז שלה עם מוזיקה כפרית-עממית, שמזכירה פאבים אי שם במערב הפרוע, ביחד עם ניחוחות רוק טעימים - הייתה נוסחה מנצחת.


בתחילה נקראה הלהקה בשם THE HAWKS וליוותה את בוב דילן. לאחר מכן הפכה ללהקה בזכות עצמה והקליטה אלבום בכורה מפואר בשם MUSIC FROM BIG PINK, שזכה לביקורות נלהבות. אריק קלפטון פירק את להקת CREAM אחרי שהתוודע ל- THE BAND. הוא הבין שמאותו רגע הוא רוצה להיות גיטריסט אמיתי וחבר להקה שווה ממש כמו שרובי רוברטסון (הגיטריסט של THE BAND) היה. בעבר המלצתי לכם כאן בהרחבה על אלבום הבכורה שלהם שנקרא MUSIC FROM BIG PINK. עכשיו ברצוני להמשיך אל עבר האלבום השני והמופתי, שנקרא בפשטות THE BAND.


האלבום השני הזה מקבל באופן קבוע מיקום טוב ברשימות של אלבומי הרוק החשובים בכל הזמנים - ולא סתם. גם כל הקולגות המוזיקאים הקרובים ללהקה מציינים את אלבום הבכורה ואת האלבום השני הזה כאבני דרך משמעותיות.


העיבודים העשירים שהלהקה הזו העניקה לשיריה הם סוד ההצלחה לכך שהמוזיקה כאן נשמעת טרייה ורעננה גם זמן רב אחרי שהוקלטה.


בנוסף לכלי המוזיקה השגרתיים בעולם הרוק ניגנו חברי הלהקה גם על אקורדיונים, מנדולינות, כינור ועוד כלים שהיו אז נדירים ברוק. בנוסף, יש לחברי הלהקה הרמוניה ווקאלית מושלמת. קולו המאנפף והקסום של הבסיסט ריק דאנקו. לעומתו יש את הקול המלא של המתופף ליבון הלם. ולעומת שני אלו יש את קולו העשיר ומלא הביטחון של הפסנתרן ריצ'ארד מנואל. ורובי רוברטסון הגיטריסט מוסיף גם הוא בהרמוניה ווקאלית. כל אחד מהם שר לסירוגין תפקידי סולו בשירים השונים וכשקולותיהם מתמזגים זה נשמע הדוק וקרוב כל כך.


ממש כמו משפחה מוזיקלית. ואיך אפשר שלא להזכיר בלהקה הזו את האורגניסט האחד והיחיד. האיש בעל מגע הזהב הלולייני. האמן שהאורגן נשמע אצלו כמו חגיגה בקרקס. הלא זהו גארת' האדסון הקוסם. האיש שמעניק למוזיקה של הלהקה עושר ושימחה אדירים.


אז מי אלו בדיוק החברים שמביאים יחדיו דבר כה מושלם? לפי הרקע הקצר אפשר להבין טוב יותר; גיטריסט הלהקה, רובי רוברטסון, נולד וגדל בטורונטו. אימו עסקה במוזיקה ורובי הצעיר נהג להקשיב רבות לשירי עם. בנעוריו פרש מבית הספר על מנת להצטרף ללהקת קצב, שניגנה בטורונטו ובה כתב את שיריו הראשונים. פסנתרן הלהקה, ריצ'ארד מנואל, גדל והתחנך על המוזיקה הכפרית-עממית. רק בשלב מאוחר יותר הוא התוודע למוזיקת הבלוז והרוק. הוא החל ללמוד לנגן בגיל תשע אצל מורה פרטית אך היה נוהג לריב עימה כי היא לא הסכימה שינגן משמיעה בלבד.


אורגניסט הלהקה, גארת' האדסון, נולד למשפחת חוואים, אך עקר לאונטריו בגיל צעיר. אביו ודודו היו נגנים ובגיל חמש החל גם הוא לנגן בפסנתר, תוך כדי השפעה רבה מהמוזיקה הכפרית. מתופף הלהקה, ליבון הלם, הוא החבר היחיד בלהקה שנולד בארה"ב (בארקנסו) ולכן היה המושפע ביותר מחבריו בשטח הבלוז. בסיסט הלהקה, ריק דאנקו, נולד באונטריו וכבר בנעוריו ידע לנגן בגיטרה, כינור ומנדולינה. הוא לא ידע לקרוא תווים ואת נגינתו בלהקת THE BAND עשה משמיעה בלבד.


אפשר גם לומר שהלהקה הזו היא בית ספר משובח להיסטוריה אמריקנית עם חמישה מורים מדופלמים. שיעורי ההיסטוריה שהם שוזרים במילות שיריהם הם מהמאלפים ביותר. בפברואר 1969 עברו חברי הלהקה ללוס אנג'לס על מנת להקליט את האלבום השני. הם שכרו את ביתו של השחקן סמי דייויס ג'וניור בגבעות הוליווד. שם הם ישנו בחדרים השונים ואף הפכו את חלל הבריכה המיובשת לחלל לנגן בו. בבית הזה הם גם התקינו אולפן. באזור הבית הזה מצא המתופף ליבון הלם מערכת תופים עם ציפוי מעץ. הוא מצא את זה בחנות עתיקות והחליט לרכוש ולהביא את המציאה להקלטות. המיקרופונים קלטו היטב ובהנאה רבה את הצליל הישן והטוב שבקע מהתופים האלה. וזה אחד הדברים שבולטים בחום המוזיקלי שבאלבום. וגארת' האדסון, שהיה תמיד בחיפוש אחר הצליל המושלם, נשאר עד השעות הקטנות של הלילה לבדו באולפן על מנת להמתיק את ההקלטות עם נגיעותיו המוזיקליות עם כלי נשיפה, אורגנים או כל מה שמצא לנכון. סולואים מנצנצים ווירטואוזיים היו דבר נדיר בלהקה הזו. הם לא חיפשו להבליט מישהו מהם, אלא תיפקדו כגוף מוזיקלי שווה ביותר.


הדבר המדהים שם היה עם תחלופת כלי הנגינה שהם עשו ביניהם בצורה כה חלקה ופשוטה. למשל, כשליבון הלם היה עוזב את התופים על מנת לנגן במנדולינה - גארת' האדסון היה עוזב את הפסנתר ומתיישב על מערכת התופים ומנגן עליה גרובים נהדרים. הסינגל מהאלבום, RAG MAMA RAG, הגיע למקום גבוה במצעד הבריטי. בשיר הזה מנגן המתופף במנדולינה, הפסנתרן מנגן בתופים, הבסיסט מנגן בכינור, האורגניסט מנגן בפסנתר והמפיק של התקליט (ג'ון סיימון) מנגן בטובה בפעם הראשונה בחייו. כשהאלבום יצא בינואר 1970, הוא זכה לתשבוחות אדירות מצד הקהל והמבקרים.


ואחד השירים הידועים ביותר מהתקליט הזה הוא THE NIGHT THEY DROVE OLD DIXIE DOWN, אותו כתב רובי רוברטסון על מלחמת האזרחים. המילה DIXIE באה לשקף את כל דרום אמריקה שהובס על ידי הצבא. רוברטסון לא כתב זאת על שורשיו כי הוא בא מהורים מכיוונים שונים; צד אחד היה אינדיאני וצד שני היה יהודי מקנדה. רוברטסון בא קודם עם לחן השיר ואחר כך יצק לתוכו את המילים. השיר הזה יצא כצד ב' של התקליטון עם השיר עליו אדבר כעת. להיט נוסף מהתקליט הזה הוא UP ON CRIPPLE CREEK, שבקרדיט שלו כתוב שרק רוברטסון כתב אותו. הדבר גרם מאז לכעס בקרב שאר חברי הלהקה שטענו כי גם ידם נמצאת בכתיבתו ושגם להם מגיעים תמלוגים ממנו. אחד הדברים הבולטים בשיר הזה הוא נגינת הקלידים של גארת' האדסון, שמנגן פה בקלאבינט מדגם D6 שחובר לאפקט WAH WAH.


עיתון הג'אז DOWN BEAT כתב ביקורת בפברואר 1970: "התקליט הזה הוא עוד מאסטרפיס מוזיקלי של הרכב כה חשוב בתרבות המוזיקה האמריקנית. לא צריך לומר יותר מזה". עיתון CIRCUS פרסם בסוף 1969: "ככל שאני יותר מאזין לתקליט הזה כך אני יותר אוהב אותו. הלהקה הזו אף נשמעת מהודקת יותר פה מאשר באלבום הבכורה שלה. הדבר היחיד שחסר לי בתקליט הזה הוא שירים של בוב דילן." עיתון FUSION פרסם בנובמבר 1969: "מה יכולה לעשות להקה שהגיעה לשיא שלה כבר באלבום הבכורה? התשובה - את אותו שיא שוב פעם".


ועבדכם הנאמן כותב: 'זה אלבום פגז! אל תחכו! תקשיבו לו עכשיו!'.


ב-22 בספטמבר בשנת 1955 הקליטו ביל היילי והקומטס כמה שירים, שכולם הפכו לסטנדרטים ברפרטואר שלו: ROCK A-BEATIN BOOGIE, R.O.C.K, THE SAINTS ROCK'N'ROLL ו-BURN THAT CANDLE. זו הפעם הראשונה בה הוצגה נגינת הסקסופון של רודי פומפילי, שהצטרף לפראן ביצ'ר (גיטרה), בילי וויליאמסון (גיטרה סטיל), אל רקס (בס), ג'וני גרנדה (פסנתר), ראלף ג'ונס (תופים), והיילי בגיטרה ושירה, בהרכב הקלאסי של הלהקה.


ב-22 בספטמבר בשנת 1978 יצא אלבום ההופעה הכפול של להקת ג'ת'רו טול, BURSTING OUT.


SIDE 1 1. Introduction By Claude Nobs 2. No Lullaby 3. Sweet Dream 4. Skating Away On The Thin Ice Of The New Day 5. Jack In The Green 6. One Brown Mouse


SIDE 2 1. A New Day Yesterday 2. Flute Improv. / God Rest Ye Merry Gentlemen / Bourée 3. Songs From The Wood 4. Thick as a Brick


SIDE 3 1. Introduction By Ian Anderson 2. Hunting Girl 3. Too Old To Rock 'n' Roll; Too Young To Die! 4. Conundrum 5. Minstrel In The Gallery


SIDE 4 1. Cross-Eyed Mary 2. Quatrain 3. Aqualung 4. Locomotive Breath 5. The Dambusters March / Medley


ההקלטה החיה היחידה שקיבלו עד אז מעריצי הלהקה צאה בשנת 1972, באלבום אוסף בשם LIVING IN THE PAST ובו צד אחד מארבעה עם הקלטה מאולם קרניגי הול, שבניו יורק. אבל בשנת 1978 הייתה זו כבר אופנה ברורה, שאמנים מובילים חייבים להוציא אלבומים בהופעות. ורצוי אלבומים כפולים, או אף משולשים (כפי שעשו להקות יס ואמרסון, לייק ופאלמר). לכן הקהל קיבל את האלבום הזה בחיבוק ענק. וזאת למרות שהמוצר לא "חי" במאה אחוזים, כי נעשו בו תיקונים אולפניים של נגינה ושירה כדי להפכו למוצר מושלם. באנגליה הוא הגיע למקום ה-17 במצעד המכירות ובארה"ב למקום ה-21. זה מוצר שסיכם היטב את היסטוריית הלהקה בעשר השנים הראשונות שלה.


ברולינג סטון נכתב בביקורת עליו: "אלבום ההופעה הכפול של ג'ת'רו טול, שמורכב משלוש הופעות באירופה, כמעט מושלם מדי. ההופעות מדגימות את השליטה הטכנית של הלהקה ואת האנרגיה הנמצאת בכל מקום, בחירת השירים מספקת היסטוריה אקדמית מהירה של כל מה שהלהקה עשתה אי פעם. קשה לראות כיצד ניתן לשפר את האלבום ובכל זאת, יש תחושה מנדנדת שמשהו לא בסדר".


ובכן, בעיניי מדובר באלבום הופעה משובח של הרכב משופשף ומיומן שהגיע פה לשיא, רגע לפני שפורק שנה לאחר מכן ואיאן אנדרסון בחר לצאת לקריירת סולו (שהפכה מיד לגילגול נוסף ואחר של הלהקה). זה הוא דוקומנט חשוב מאד עבור כל מי שרוצה לחוות את להקת ג'ת'רו טול של הסבנטיז. מומלץ להקשיב ובווליום רב.


ב-22 בספטמבר בשנת 1975 יצא תקליט לג'ורג' האריסון ושמו EXTRA TEXTURE - READ ALL ABOUT IT. תקליט חדש עם שירים קלילים ומשקל כבד.


SIDE 1

1. You

2. The Answer's At The End

3. This Guitar (Can't Keep From Crying)

4. Ooh Baby (You Know That I Love You)

5. World Of Stone


SIDE 2

1. A Bit More Of You

2. Can't Stop Thinking About You

3. Tired Of Midnight Blue

4. Grey Cloudy Lies

5. His Name Is Legs (Ladies & Gentlemen)


אין ספק שהשנה הקודמת לא עשתה טוב להאריסון, שיצא בה עם סיבוב הופעות ותקליט שחטפו ביקורות איומות. תוסיפו לכך את הצרות של חברת אפל, בה היה שותף, שכבלו אותו עד שנת 1976 (לפי החוזה שנחתם על ידי הביטלס בשנת 1967). כשחזר מסיבוב ההופעות ההוא היה ג'ורג' במצב של התמוטטות עצבים. ועם זאת, לאחר כשלושה חודשים כבר שב להקליט את תקליטו הבא.


כחודש לפני צאת התקליט אמר ברדיו אמריקני כי 'כל מה שאני רוצה בתקליט זה הוא לשיר את השירים ולעשותם הכי חמימים ופשוטים שאפשר. אני לא רואה יותר את המוזיקה שלי מצליחה לצעוד בעשרים הגדולים ומה שחשוב לי זה לשיר היטב ועם רגש רב יותר'. אין ספק כי יש נימה של התנצלות והגנה בדברים אלו, אך מי שמקשיב לתקליט הזה מזהה מיד כי יש בו ניחוח מסחריות תוך כדי העפת מסרים מהתרבות ההודיים לצד. זה התקליט האחרון של ג'ורג' לחברת אפל, לפי החוזה שלו עימה ולפני שיתחיל לרוץ אחר חברת תקליטים אחרת שתסכים להחתימו. לכן, כנראה, רצה להראות כי המסחריות עדיין במותניו.


כל שירי התקליט נכתבו באוקטובר 1974, חוץ מהמילים לשיר הפותח, YOU, שנכתבו הרבה לפני כן עבור הזמרת רוני ספקטור (אז אשתו של המפיק, פיל ספקטור). שיר זה נכנס למצעד הפזמונים של הבילבורד והגיע בו למקום העשרים (בניגוד לתחזית של ג'ורג' באותו רדיו אמריקני). רוב התקליט הוקלט בלוס אנג'לס וג'ורג', שתמיד הרוחניות ההודית התערבבה אצלו עם הדוניזם מערבי מובהק, לא בחל בטעימה ממנעמי אותה עיר. ג'ורג' הסניף המון קוקאין שם ולא פעם הפתיע ולרעה את חבריו הקרובים שם.


שנתיים לאחר צאת התקליט הודה האריסון כי "התקליט הזה חסר המון ממני וזאת בגלל נסיבות שחלקן לא היו תלויות בי". הוא לא המשיך לפרט אך אפשר לשער כי שנת 1974 הקשה, דיכאון, איבוד זמני את האמונה ובטחון עצמי פגוע הם שגרמו לכך.


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "עדיף לגשת לג'ורג' האריסון ולמוזיקה שלו בזהירות רבה, ולו רק בגלל שהמוזיקה שלו (בהיותה חומר של ביטל לשעבר) מחייבת בהכרח תשומת לב מיוחדת; יש מי שרוצה לכבד את האריסון, להבין את הרדיפה שלו אחר קרישנה, אולי אפילו לחלוק את הקנאות הדתית שלו. למרבה הצער, יותר מדי מהתקליט מסתמך על המשך הכיוון המעורפל והפומפוזיות המרחפת שהאריסון מוכר מאז סרג'נט פפר. האלבום נשלט על ידי עבודת קלידים מוכשרת והימנעות כמעט מוחלטת של האריסון מכל ריפי גיטרה חדשים ומעניינים. לעתים קרובות מדי, קולו החלוש נקבר במיקס בוצי בסגנון פיל ספקטור.


יש כנראה סיבות לקריסה הזו, ולרזון הכללי של החומר. אנו מתמודדים עם העובדה שהתקליטים של האריסון אינם אלא משעממים. האריסון הוא כבר לא ביטל, כפי שהוא הזכיר לנו יותר ממה שביקשנו. אבל אם הוא היה צריך ללמוד מהניסיון שלו בארגון הזה, זה שנגן גיטרה טוב לא שווה הרבה בלי להקה".


ב-22 בספטמבר בשנת 1979 ביקש מזכ"ל האו"ם (ופעיל נאצי לשעבר), הגנרל קורט ולדהיים, מחברי הביטלס להתאחד להופעה למען ויאטנם. זו הייתה בקשתו השניה וגם הפעם היא נדחתה.


באותו יום פורסם בוושינגטון פוסט, למרות זאת: "הביטלס קרובים מאד לאיחוד בפעם הראשונה מזה עשר שנים. זאת כדי להעניק מופע למען ויאטנם. פול מקרטני, ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר הסכימו לתת מופע יחדיו בניו יורק. ג'ון לנון עדיין חוכך בדעתו בעניין".


ב-22 בספטמבר בשנת 1972 ערך דייויד בואי את מופע הבכורה של 'זיגי סטארדאסט' ב"מיוזיק הול", בקליבלנד, ארה"ב.


בואי דאג לבדוק את השטח לפני כן, כשהתקשר מאנגליה לבריאן קינצ'י, שיסד בקליבלנד מועדון מעריצים לזמר. בואי שאל את קינצ'י האם זה יהיה נכון לקבוע הופע שם. קינצ'י השיב לו מיד וללא היסוס: "ברור!".

לקראת המופע ניאותו השדרנים של תחנת הרדיו המקומית WMMS לפמפם את הגעתו עם השמעת שירים מהאלבומים "האנקי דורי" ו"עלייתם ונפילתם של זיגי סטארדאסט והעכבישים ממאדים".


בואי, שפחד אז לטוס, החליט להפליג בספינה את כל הדרך לארה"ב.


המופע היה סולד-אאוט. כל 3,200 הכרטיסים נחטפו ואת עמדת החימום תפסה הלהקה הבריטית, לינדיספארן. הקהל היה בהלם לנוכח הדמות החייזרית, האנדרוגנית ואדומת השיער שקפצה על הבמה בבגדים פרובוקטיביים. בסוף המופע החליט הקהל המשולהב לרוץ לבמה. לאחר מכן נערכה מסיבה חגיגית במלון HOLLENDEN. בואי גם דאג להיפגש עם קינצ'י.


בשנת 1995 סיפר בסיסט העכבישים ממאדים, טרבור בולדר: "הקהל היה מדהים. לאחר מכן ניגש אלינו המנהל של בואי, טוני דפרייס, ואמר שבפעם הבאה שנגיע לפה, ננגן במקום גדול יותר. חשבנו שהוא צוחק עלינו, אבל הוא צדק. זה אכן קרה בהמשך".


ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי", להזמנה: 050-5616459


ב-22 בספטמבר בשנת 1978 יצא תקליט הסולו הראשון של קלידן להקת פינק פלויד, ריצ'רד רייט. שמו הוא WET DREAM והוא לא ממש עורר גלים, למרות המימיות של העטיפה.


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "כמו להקת יס לפניה, גם להקת פינק פלויד מנסה עכשיו להדגיש את הכוח של חבריה בנפרד. זה צעד בעייתי, כי כשלהקת יס חזרה לעבוד יחד, אחרי שכל אחד מחבירה הוציא תקליט סולו, התוצאה הקולקטיבית לא הייתה גבוהה מהישגי העבר. העבודה הקולקטיבית של פינק פלויד לא זקוקה לפרויקט צד שכזה. נראה כי כל חבר להקה פה, כשדייויד גילמור היה הראשון להוציא אלבום סולו, מנסה בכוח להסביר שהסאונד של הלהקה בא קודם כל ממנו.


כקלידן הלהקה, רייט מביא לאלבום הסולו שלו לחנים יותר מעניינים מאלו של גילמור באלבום הסולו שלו. יש פיתולים מעניינים בעבודה שלו בעוד שגילמור נשען בעיקר על הבלוז. חוץ מזה, אין הרבה הבדל בין האלבומים. שניהם מכילים שירים איטיים ואווירתיים".


ב-22 בספטמבר בשנת 1978 יצא תקליט של להקת יס, ששמו הוא TORMATO.


SIDE 1

1. Future Times

2. Rejoice

3. Don't Kill The Whale

4. Madrigal

5. Release, Release


SIDE 2

1. Arriving UFO

2. Circus Of Heaven

3. Onward

4. On The Silent Wings Of Freedom


בשנת 1977 עלתה להקת יס על הגל. תקליטה GOING FOR THE ONE היה תקליט 'קאמבק' מוצלח ומפעים ביותר, שאף הניב להיט נהדר בדמות WONDROUS STORIES. הכל נראה אז כשורה. ההקלטות באזור המושלג של שווייץ עשו טוב לחברים, שחשבו כי העתיד יהיה ורוד לאורך זמן רב. בינתיים, מתחת לאפם, צמחו והתרבו אוהדי מוזיקה מסוג אחר. אותן להקות אחרות לא היו עם שיער ארוך ובגדים נוצצים. קלידנים נחשבו שם למוקצים וידע נרחב באקורדים היה דבר שאסור לגלות בפומבי. אלו היו להקות הפאנק, שהקיאו מתוכן שירים קצרים, בעלי מסר חברתי נוקב ודעה אחת ברורה - יש להשמיד את הרוק המתקדם שנראה כעדר של דינוזאורים.


להקת יס הייתה אחת המטרות הראשונות והברורות במסע ההשמדה הזה. חברי הלהקה מצאו את עצמם במצב מאד מוזר - מצד אחד היו להם מעריצים אך מצד שני הם הותקפו ללא רחם על ידי הגל החדש שגאה באנגליה. באותו זמן היה שמה של הלהקה בכל מקום. ואם זה לא הספיק, הגיע אלבום בשם TORMATO וחיסל את הכל עם צליל הפקה דחוס להחריד, שהיה רחוק מאופי ההפקה של הלהקה עד אז.


טכנאי הלהקה הקבוע, אדי אופורד, התחפף בתקופה ההיא ולא יכל לתפקד כראוי. בשלב הזה החל כל חבר להקה להעסיק באולפן איש עזר משלו והמריבות על המיקסים לתקליט הזה היו דבר שבשגרה. ידיים רבות הונחו על מיקסר ההקלטה, כשכל אחד מנסה להילחם על הערוץ שלו. התוצאה - צליל רזה וחסר עומק. ריק וויקמן: "הייתי מת לקבל את הערוצים של התקליט הזה ולעשות לו מיקס חדש לגמרי". נראה כי האלבום יצא רק בגדר נס.


ואם זה לא מספיק, חברת HIPGNOSIS, שעשתה עטיפות נהדרות ללהקות רבות, החליטה לעשות מעשה. לאחר שהבינה כי חברי הלהקה לא סגורים על עיצוב עטיפה, היא לקחה תמונה של איש מתופף וזרקה עגבניה על התמונה המצולמת. לחברי הלהקה הייתה פעולה זו בגדר עלבון ופגיעה אישית בהם. סטיב האו: "אני לא סובל את מה שחברת HIPGNOSIS עשתה. הם ידעו שם שאני הייתי חבר קרוב של המעצב הקבוע שלנו, רוג'ר דין. לצערי, רוג'ר הסתכסך עם כמה אנשים, מהמעגל החיצוני של יס". אוברי פאוואל, מבכירי אותה חברה, סיפר על העטיפה: "כמה אמיץ היה מצידה של הלהקה לאשר עטיפה שבה נראים שרידיה של עגבניה. בכל אופן, מי מאיתנו שזרק את העגבניה הזו הביע חוסר שמחה בנוגע למצב. סטיב האו מאד נפגע מזה".

לעטיפה האחורית של התקליט הצטלמה הלהקה כשהיא ניצבת באתר של YES-TOR עם מעילי עור ומשקפי שמש. האם באמת? המממ. ובכן, כמעט...


למעשה, חברי הלהקה התייצבו בפארק לונדוני שנמצא לא רחוק מאולפן ההקלטה. על המעילים שלהם נרשמו שמותיהם. בסיסט הלהקה, כריס סקווייר, שכח את מעילו ולכן לקח את המעיל של העוזר שלו ולבש אותו לצילום עם שם העוזר. בעיצוב העטיפה שונה השם באופן גרפי מג'ים לכריס.


במקור היה אמור האלבום להיקרא בשם YES-TOR, על שם אתר באנגליה, שנמצא לא רחוק מ- DEVON. ההקלטות נערכו באולפנים של המפיק מיקי מוסט והלהקה חשבה בתחילה כי יש לה רעיונות חזקים ונהדרים לתקליט. אך עם כל יום שעובר החלו המתחים והבלגאן להראות את סימניהם.


עיתון רולינג סטון התרשם לרעה ופירסם בביקורתו, שהכותרת שלה הייתה: 'כן? לא!!': "התקליט הזה רחוק מהישג מרשים. אם זה אמור להיות רוק מתקדם, אז מדוע ריק וויקמן נופל כל הזמן אחורה אל המוטיבים הידועים של המוזיקה הקלאסית הישנה? פה הוא מנגן צ'מבלו מתקופת הבארוק. שם הוא מנגן בצלילי חצוצרות מסונטזים. זה נשמע יותר נוסטלגי מחדשני. אחת מיצירות חוד החנית של יס היא ROUNDABOUT והנה פה נשמע אנדרסון שר, בשיר השני, שהם מסתובבים סביב וסביב עד שימצאו את זה שוב. זה לא רוק מתקדם אלא רוק נסוג. עדיין, יש כאן כמה רגעים טובים. כמו למשל עם השיר CIRCUS OF HEAVEN. זה ה'לוסי ברקיע היהלומים' של יס. אבל גם פה יש פיצוץ של בועה.

אחרי שאנדרסון שר בהתלהבות כל כך גדולה על כל הקרקס הזה, בא הבן שלו ומגיב כי כל זה לא היה משהו. שיקוף טוב יותר מזה קשה למצוא. גם השיר הרוקי פה, RELEASE RELEASE, מביא בתוכו שורה שאומרת כי 'רוק הוא המדיום של הדור שלנו'. אבל שינויי המקצבים בשיר הורגים כל אפשרות לקחת שיר זה כמשהו רוקי שאמור לשחרר אנרגיות. ואם זה לא מספיק, הדביקו פה קולות של קהל בהופעה. היחיד בתקליט שמביא הנאה בנגינתו הוא הבסיסט כריס סקוויר. הנגינה שלו מדהימה. והוא מצליח לרגש ולהפתיע בכל רגע נתון. כל מי שמנגן פה לצידו רק מנחית את הריגוש. שומעים כי הוא מקשיב בביתו רבות ללחנים של ג'קו פסטוריוס. אין ספק שהוא בליגה אחרת מחבריו ללהקה. אבל בסופו של דבר ניצבת מולנו עגבניה רקובה".


בעיתון להיטון הישראלי נכתב בביקורת בדיוק כך: "להקת 'כן' היא שם נרדף למוזיקה מתקדמת ו'טורמטו' היא אחת היצירות הטובות של השנה החולפת בתחום זה. עיקרה אינסטרומנטלי, אך גם הצד הקולי משובב נפש. השיר 'עב"מ מגיע' (אקטואלי מאד...) הוא הזדמנות מצויינת לריק וויקמן להפגין את יכולתו בקלידים. 'קרקס השמיים' הוא הופעת הבכורה של דמיון אנדרסון, בנו הרך של ג'ון. אבל 'על הכנפיים השקטות של החירות', 'אל תהרגו את הלוויתן' ו'מדריגל' הם אלה שיהיו קלאסיקה. לאלה המבקשים להתחיל עם מוזיקה זו, הייתי מציע לא למהר: איכות הדפסת האלבום גרועה".


סיבובי ההופעות לקידום התקליט הזה היו מוצלחים מאד עבור הלהקה. הפעם השתמשה הלהקה בבמה מסתובבת, שניצבה במרכז אולמות. הכל נראה כשורה כשלפתע נפלה דממה על מחנה הלהקה. ג'ון אנדרסון מצא בקלידן היווני, ואנגליס פפטנאיסו, את יד ימינו ליצירה חדשה. כריס סקוייר עסק בעריכת אלבום הופעה כפול מערימות של סלילי טייפים שהוצבו בפניו. ריק וויקמן וסטיב האו שיחררו אלבומי סולו, שאחריהם הוחלט כי התקליט הבא יוקלט בפאריז, עם מפיק מפתיע בשם רוי תומאס בייקר, שהפיק לפני כן את קווין. הכימיה לא נרשמה בינו לבין הלהקה. זה היה נראה שהחברים ממש לא מרוצים מהשירים שמוקלטים לאלבום הבא. הם לא דיברו זה עם זה. סקוויר סבר כי אנדרסון הביא לסשנים שירים לא טובים. אנדרסון מצידו לא חשב דברים טובים יותר על הבסיסט. וויקמן נטה יותר לצידו של הזמר.


המזל 'האיר את פניו ללהקה' בזכותו של המתופף, אלן ווייט, שיצא להחליק בסקטים ושבר את רגלו. במעשהו זה הוא גאל את תהליך ההקלטה מיסוריו. לאחר חופשה קלה שנטלו החברים, התאחדה החבורה באולפני REDAN RECORDERS שבאנגליה. בזמן הזה, בו נרשמה מתיחות נוספת. וויקמן סיפר לאחר מכן כי 'הפאנק היכה בנו בכל כוחו והוציא אותנו מהאופנה. ג'ון ואני כתבנו הרבה שירים אבל השאר פסלו אותם. לא פעם הם אפילו הבריזו מהקלטות שם".


הנה עדות של בחור בשם לי אברמס, ששהה אז עם הלהקה בעת הכנת התקליט שנגנז: "בריאן ליין, המנהל של יס, המליץ להביא את בייקר להפיק את אלבומה הבא של יס, אחרי הבלגאן של האלבום הקודם, 'טורמטו'. ההקלטות החלו בפריז ובמהרה התפוצץ כל העסק. הלכתי לכמה סשנים וראיתי כיצד חברי הלהקה ממש לא דיברו זה עם זה. הבסיסט, כריס סקווייר, התלונן שהשירים החדשים של ג'ון אנדרסון רכרוכיים. אנדרסון מצידו חשב שסקווייר הוא שמוק. ריק וויקמן נטה לצדו של אנדרסון ואילו סטיב האו ואלן ווייט לא לקחו צד מסויים. זה נראה כמו סצנה מספיינל טאפ. בתקופה ההיא התגוררתי בביתו של סקוויר. ראיתי את כל המצב של יס וזה נראה ממש מכוער. זה היה עצוב לראות את זה. כולם שם חנקו זה את זה. כל הנסיון עם בייקר היה אסון גדול. אחרי שאנדרסון סיים חופשה שלקח לעצמו, חזרו כל חברי הלהקה בנסיון לאחות את הקרעים. זה לא הצליח ואנדרסון עזב את הלהקה. וויקמן לא החליט מה לעשות, עד שבריאן ליין המנהל התקשר אליו ובישר לו שהוא בחוץ".



ב-22 בספטמבר בשנת 1972 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:






ב-22 בספטמבר בשנת 1951 נולד הזמר דייויד קוברדייל (דיפ פרפל, ווייט סנייק). אז הנה קוברדייל מודל נובמבר 1974. "מעולם לא שקלתי להיות כוכב רוק'נ'רול ומעולם לא רציתי להיות".


"אדונים יקרים, שמעתי שאיאן גילאן עוזב את דיפ פרפל וחבריי שכנעו אותי לשלוח קלטת. אנא סלחו לי עלל האיכות אבל אני מקווה שתקשיבו לה. מספר הטלפון שלי נמצא על קופסת הקלטת, אם במקרה תרצו לדבר איתי. בברכה, דייויד קוברדייל".


מכתב הבקשה הזה, ששינה את חייו של קוברדייל, בהחלט אינו משדר הילה של שאפתנות בוערת או ביטחון עצמי. הזמר, שעבד אז כזבן בחנות בגדים, כנראה האמין שיידרש יותר מקלטת שכזו, מכתב ותמונת מצב כדי להביא להחלפת התפאורה בחייו; מחלל הפנים של חנות לאורות הבוהקים של עולם הרוק הזוהר.


קוברדייל הסביר ל-NME: "שלחתי את הקלטת בתמימות נאיבית. לא ציפיתי לקבל את זה אבל באמת שרציתי את זה. ידעתי שיש ללהקה אופי משלה והיא גם מעסיקה אמנים אחרים, וקיוויתי לקבל עבודה ככותב שירים. אבל ברור שהעדפתי את העבודה בעמדת השירה עם הלהקה. לא ציפיתי שהקול שלי היה זה שהם חיפשו. ובוודאי שלא הייתה לי דימוי שכזה. מעולם לא שקלתי להיות כוכב רוק'נ'רול ומעולם לא רציתי להיות כזה. רציתי לספק מוזיקה טובה. אוסף התקליטים שלי מצוין ומציג טעמים רבים, שלכולם יש קשר. יש לי דברים של ג'ון וויליאמס, סרג'יו מנדס, מיילס דייוויס ואוטיס רדינג. כל דבר שאני יכול להזדהות איתו".


היה ידוע שריצ'י בלאקמור, גיטריסט הלהקה, לא הסתדר עם הסולן הקודם, איאן גילאן, שבחר לפרוש. "אני דווקא מסתדר טוב מאוד עם ריצ'י", אמר קוברדייל. "אני מקבל אותו כמו שהוא והוא מקבל אותי עם מה שאני. זה מאוד מוצלח כשמדובר בכתיבת שירים משותפת. יש לנו את אותן השפעות. כתבתי גם עם ג'ון לורד והבאנו רעיונות טובים שרובם לא נמצאים באלבום החדש, BURN. למעשה, יש שניים. יש שיר שנקרא HOLY MAN, ודבר שנקרא HOLD ON, ששמעתי שדייויד בואי מעוניין להקליט אותו. הוא הגיע לראות אותנו כמה פעמים בלוס אנג'לס והיה מאוד נחמד. אני חושב שהוא אמר שהוא מעוניין לעשות את השיר המסוים הזה. הייתי מעוניין לשמוע מה הוא עושה עם זה, כי זה נראה קצת יוצא דופן לטעמו".


קוברדייל המשיך לתאר את חייו, לפני ואחרי: "מה שמרגיז אותי זה שאנשים חושבים שיש כל כך הרבה זוהר בעסק הזה של הרוק. הגיע הזמן שאנשים יבינו שאין כל כך הרבה זוהר. התפקיד האחרון שהיה לי, לפני שהייתי מובטל היה להנהיג להקה. לא פעם חטפתי על הראש כשגם ביקשתי כסף עבור השירה שלי. גרתי אז עם גברת שילדה ילד שלא היה שלי, אם כי הרגשתי שהוא כזה בגלל שאהבתי אותו כל כך. אז פרנסתי משפחה והממזרים נתנו לי 1.5 פאונד לשבוע. עכשיו מס ההכנסה רודף אחריי. מה שבאמת מעצבן אותי זה שש שנים שלא הרווחתי כלום ובכל זאת עכשיו הם רוצים ממני כל כך הרבה כסף.


מה שהאנשים בעניין המס המטופש הזה לא מבינים זה שכל ההצלחה הזו יכולה להיפסק בכל עת. אני בטוח שבדיפ פרפל לא יתנו לעסק לגווע וכשנגיע ממש לפסגה, נפרוש שם. כל אחד מחברי הלהקה גאה בה מאוד. בעבר, כששלושת הוותיקים בלהקה חשו שהם לא יכולים להמשיך הלאה עם חברים אחרים, כפי שעשו עם שני ההרכבים הקודמים שלהם, הם החליפו אותם. אבל אם אי פעם הם יקבלו את התחושה הזו עם גלן יוז ואיתי, אני לא חושב שהם יטרחו שוב. אני שמח שהצלחתי לבצע את המשימה שהוטלה עליי להציל את הלהקה".


אחת הלהקות שהוא רצה להצטרף אליה לפני כן הייתה THE GREASE BAND, כשג'ו קוקר עזב אותה. "הזדהיתי עם קוקר מיד, כי הוא היה כמו ריי צ'ארלס בעיניי. פגשתי אותו כמה פעמים, לפני שנים, ואני אוהב אותו. הייתי רוצה לירות באנשים שמציבים אותו במצב הלא נעים בו הוא נמצא עכשיו. הלחץ שמפילים עליו הוא בלתי אנושי. האיש הזה היה כל כך מוכשר".


הוא ממשיך: "כולם דמיינו שמהרגע שחתמתי עם דיפ פרפל, יש לי 100 אלף ליש"ט שהוכנסו לחשבון הבנק שלי כדי להכניס אותי לרמה חברתית עם שאר החברים. כמה שמועות אומרות שיש לי כמה מכוניות למבורגיני ורולס רויס ו-21 דונם של אדמה. האמת היא שאני גר מעל חנות ירקות ברדקאר. יש לי הרבה דולרים, אני לא מכחיש זאת, אבל עבדתי קשה בשבילם. קיבלתי הזדמנות שתפסתי בחוזקה בשתי ידיים, הייתי טיפש אם לא הייתי עושה כך. עכשיו אני יכול לבחור בין לאכול פיש אנד צ'יפס או לאכול סטייק סינטה. או לנסוע ללונדון כמה ימים ולהישאר במלון או לישון על ספסל, מה שעשיתי, אגב. אני עוסק בעניין החומרי מכיוון שהכאב הגדול ביותר שלי, לפני שנים, היה חוסר ביטחון כלכלי. איך לעזאזל יכולתי להתאהב ולהגיד לבחורה 'בואי לגור איתי אצל אמא שלי והיא ואבי ידאגו לך, כי אני מוזיקאי"? היה לי הרבה מזל לאחרונה וכיום יש לי הרבה יותר ביטחון".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר


Commentaires


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page