top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-22 בפברואר בעולם הרוק


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-22 בפברואר (22.2) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "האמת היא שלא טרחנו אפילו להופיע באנגליה. זאת כי התקשורת הבריטית דאגה לקטול אותנו עוד לפני שהוצאנו צליל אחד. וכשיצא האלבום שלנו, היה בחור אחד שכתב ביקורת עליו מבלי לכתוב מילה אחת על המוזיקה! אנחנו יצרנו בכוונה תקליט שיהיה קל להקשיב לו. עם זאת, לא הורדנו את עצמנו לזנות. המוזיקה שלנו הוקלטה כמו שהיא נכתבה. לא יצרנו שירים באורך שלוש דקות רק בשביל להיכנס לרשימות ההשמעה ברדיו. אני לא מבין איך אפשר להטיל ביקורת על מישהו שפשוט רוצה להביא תקליט עם הרמוניות טובות. אני לא בא לכתוש את קינג קרימזון ורוקסי מיוזיק, בהן הייתי פעם, אבל הגיע הזמן שאתרחק מכל זה, ואני ממש שמח שעשיתי זאת. יש אנשים ברי מזל שיכולים בגיל 19 ליפול על להקת החלומות שלהם ולהישאר עם זה תריסר שנים. כמו שהיה לקארל פאלמר. היה לו מזל לעבוד עם האנשים שהוא רצה, מגיל שכזה. לי לא היה את זה ככה. תמיד הייתי מתחיל בלהקה ואז אחרי כמה חודשים מגלה שאלו לא האנשים שהייתי רוצה לבלות איתם את שארית חיי" (ג'ון ווטון, מלהקת אסיה, בשנת 1982)



ב-22 בפברואר בשנת 1989 חוללה להקת ג'ת'רו טול תדהמה בטקס פרסי הגראמי כשזכתה בפרס 'ביצוע הרוק הכבד הטוב ביותר'. להקת מטאליקה, שהייתה גם היא מועמדת לפרס לה, לא ציפתה לדבר שכזה.



בשנת ההיא היה נסיון נחמד מצד מארגני הגראמי להראות לקהל שהם נעים עם הזרם של הצעירים. אז הוצגה קטגוריה חדשה בשם "הרכב ההבי מטאל הטוב ביותר". אמנים כמו להקת מטאליקה , איגי פופ, ג'יינס אדיקשן התייצבו לטקס שנערך בלוס אנג'לס, כשאיש מהם לא יכול היה לצפות למה שיתרחש מולם על הבמה.


אליס קופר פתח את המעטפה והחל להגיד "והזוכה היא...". הוא לא האמין למראה עיניו במה שנכתב בתוך המעטפה. הוא חשב שהעניקו לו את המעטפה הלא נכונה ואף מילמל זאת לקהל, לפני שמפיו יצאו המילים "להקת ג'ת'רו טול עם האלבום CREST OF A KNAVE" והותירו רוקרים כבדים ועכשוויים פעורי פה.


כריס רייט (מייסד חברת התקליטים CHRYSALIS, בה הייתה חתומה ג'ת'רו טול): "השנה ההיא הייתה השנה הראשונה של הגראמי בקטגוריית הרוק הכבד. אני לא חושב שהיה אדם אחד בחברה שחשב, 'רגע, ג'ת'רו טול עשויה לזכות בפרס הזה'. אני לא חושב שאפילו ציפינו שהוא יוענק בשידור חי בתוכנית".


איאן אנדרסון, מנהיג הלהקה: "אולי בגלל שהיינו חמישה גברים נחמדים שמעולם לא זכו בגראמי, החליטו המצביעים שעלינו לקבל מועמדות".


לארס אולריך, המתופף של מטאליקה: "כשלושה שבועות לפני הטקס, כולם הניחו שמטאליקה תצא עם הפרס בידה. עם זאת, שכחנו שגיל המצביעים נע בין 40 ל-60".


איאן אנדרסון: "זה היה אמור להיות הערב של מטאליקה. אמרו לי בחברת התקליטים שלנו, שלא כדאי לטרוח לנסוע לשם, בסגנון 'אנחנו לא מתכוונים לשלם את דמי הנסיעה שלך או להביא לך מלון, כי אנחנו לא לא חושבים שאתה הולך לנצח'. ההנחה הייתה שלא ננצח כי עמדנו מול מטאליקה ואיגי פופ וג'יינס אדיקשן. אז בהחלט היינו המוזרים, כי בדרך כלל נחשבנו ללהקת פולק-רוק ובוודאי לא להקת רוק כבד".


אליס קופר, מנחה הטקס: "בהכנות לטקס הייתי צריך לפתוח מעטפה עם כרטיס שזה אף פעם לא עם שמו של הזוכה האמיתי, אלא פשוט נותן לך משהו לקרוא. אני חושב שבמהלך החזרה השם בכרטיס הזה היה ג'ת'רו טול, אז הקראתי אותו. מאוחר יותר באותו לילה אנו עושים את הדבר האמיתי, ואנחנו מגיעים לקטגוריה חדשה לגמרי, הארד רוק / כבד מטאל. כולם בחדר הזה היו בטוחים שמטאליקה תקבל את הגראמי. פתחתי את המעטפה, וכשראיתי את השם, חשבתי שנתנו לי את המעטפה ההיא מהחזרה הגנרלית. הסתכלתי על זה שוב בתדהמה ופשוט הקראתי את זה".


ליטה פורד, הגיטריסטית וזמרת הרוק הכבד שעמדה על הבמה לצידו של אליס קופר: "אם תצפו בסרטון, תראו את העיניים שלי ממש נפערות כשאליס אומר את השם של ג'ת'רו טול. ניסיתי לא להראות שום רגש, אבל זה היה כמו, 'מה לעזאזל?!'. זה היה הלם לכולם כשאליס קרא את השם. מטאליקה עמדה שם, כולה מוכנה לעלות לבמה ולקבל את הפרס, והנה זה קורה...". האמת, שאליס קופר הראה לה את המעטפה במבוכה, היא ראתה את השם המפתיע ומיד ניסתה להחביא את צחוקה. אליס קופר מיהר להגיד למיקרופון: "הם לא יתנו לי להביא לבמה את הדבר האמיתי", ציחקק במבוכה וקפץ ראש לתוך המשימה.


אליס קופר: "הייתה הפסקה עם דממה ואז כולם פרצו בצחוק. הם חשבו שאני עושה בדיחה. אמרתי: 'לא, אני לא צוחק. זה ג'ת'רו טול'. אנשים היו בהלם. חברי ג'ת'רו טול לא היו שם אז פשוט קיבלתי את הפרס בשמם".

איאן אנדרסון: "כתוצאה מכך, אליס קופר האומלל ספג מבול של קריאות בוז, מכיוון שהקהל היה עצבני שהיקירים שלו, מטאליקה, לא ניצחו. זה קצת הכעיס אותי שאליס קופר נאלץ להתמודד עם תגובה שלילית ומגעילה. למעשה, אם הייתי שם - הייתי ודאי אוהב את זה".


אליס קופר: "אני חושבת שמה שקרה היה שהחבר'ה הוותיקים בארגון הגראמי שהצביעו, לא ממש זיהו את השמות מלבד ג'ת'רו טול. אני לא חושב שהם מעולם שמעו על מטאליקה, שהייתה להקה די חדשה. כל מי שהיה בקשר עם הרוק המודרני ידע מי הם, וכולם היו בטוחים שמטאליקה תהיה המנצחת".


לארס אולריך: "בואו נודה בזה, הם באמת דפקו את הערב. ג'ת'רו טול מקבלת את פרס ההקלטה הטובה ביותר בהארד רוק?! נו, באמת!".


אליס קופר: "מאחורי הקלעים טענו נגדי שדמיינתי את זה. זה היה הדבר הכי מצחיק שקרה כל הלילה".

כשמטאליקה זכתה בגראמי בקטגוריה זו, בשנת 1992, מיהר אולריך להגיד למיקרופון: "קודם כל, אנחנו צריכים להודות ללהקת ג'ת'רו טול שלא הוציאה אלבום השנה". צחוק רם נשמע באולם.


ב-22 בפברואר בשנת 1969 יצא אלבומה השלישי של להקת TEN YEARS AFTER הבריטית ושמו STONEDHENGE.



היה זה אלבום הרפתקני ששילב בהצלחה את הבלוז-רוק עם הפסיכדליה, וגיטריסט הלהקה, אלווין לי, סיפר לעיתון דיסק אנד מיוזיק אקו: "חשנו שעלינו לעשות משהו שונה באלבום הזה כי אחרת לא היינו מתקדמים. לא רצינו להיכנס יותר מדי לתוך סצנת הבלוז כי זה הפך למשהו ממוסחר, עם כל כך הרבה להקות שרוכבות עכשיו על הגל הזה".


הביקורות בעיתונות הבריטית יצאו מגדרן. במלודי מייקר נכתב שזה אחד האלבומים הטובים ביותר של שנת 1969 (למרות שהשנה רק החלה, בעצם). "האלבום האחרון של הלהקה הזו, UNDEAD, היה אחד הסטים הטובים ביותר של הבלוז שיצאו מבריטניה ועכשיו הם לוקחים את הנקודות המוזיקליות שלהם רחוק יותר. יש עדיין עקבות של בלוז, אבל גם הרבה ג'אז ופופ מתקדם. כולם מוזיקאים משובחים וכל החומר מקורי. הכי נעים לציין את השימוש שלהם בדינמיקה ואת האופן שבו הם מתאפקים, כך שכאשר כל העצירות נשלפות - יש לזה משמעות עם אפקט דרמטי גדול. התוצאה נטו היא מוזיקה שאי אפשר לסווג, אבל, בעזרת ההפקה המצוינת של מייק ורנון, התוצאה אפקטיבית לחלוטין. זה חייב להיות אחד האלבומים הטובים ביותר של 1969 ויש להמליץ עליו ביסודיות לקהל הרחב ביותר".


בעיתון רקורד מירור נכתב: "זו יותר מלהקת בלוז. זו להקה שמייצגת היטב את המצב במוזיקה המודרנית".

כל חבר להקה קיבל גם מקום באלבום לקטע סולו קצר שלו והאלבום הזה היה הראשון של הלהקה להגיע למצעדי המכירות באנגליה.


כאשר אלווין לי מנגן בגיטרה, הגיטרה שלו מושלמת כתמיד והוא נתמך בהצלחה בחבריו הנלהבים - המתופף ריק לי, האורגניסט צ'יק צ'רצ'יל והבסיסט ליאו ליונס. ובכן, זה אלבום באמת מהנה להקשבה אם כי בהמשך אותה שנה תביא החבורה אלבום יותר טוב, לטעמי, שייקרא SSSSH.


באותה שנה התראיין צ'יק צ'רצ'יל לרקורד מירור וסיפר: "התקשינו להשיג את עיצוב עטיפת התקליט כמו שרצינו ולכן היה עיכוב בצאתו. ראינו תמונה פנטסטית בספר שצולמה בסטונהנג' באמצע יום קיץ, היום היחיד שבו קרן אור זורחת ישר על זה! לרוע המזל, היינו צריכים לשלם חמישה פאונד לכל הדפסת עטיפה אם היינו משתמשים בזה, אז ביטלו את הרעיון הזה! התקליט יוצא כעת לארצות הברית עם תמונה אחרת של סטונהנג', עם הפנים שלנו מודבקות מעל. עם זאת, אנחנו עדיין עובדים על העטיפה בהדפסה הבריטית.

בתקליט היו כמה דברים קטנים ומוזרים. שש מהרצועות נמשכות כחמש דקות כל אחת. בארבע רצועות אחרות, אלווין, ליאו, ריק ואני מנגנים סולו, אבל הקטעים באורך של כדקה בלבד. אנחנו משתמשים בטריקים של אולפן ההקלטות בהם, אבל זו הפעם היחידה שאנחנו עושים זאת. אני חושב שכשהקטעים ארוכים, אתה יכול להיות מעורב יותר בהם. זו באמת הסיבה שאנחנו יותר מעורבים בהם. זו באמת הסיבה שאנחנו לא מודאגים מדי לגבי תקליטונים ומצעדים שלא מייצגים אותנו".


ב-22 בפברואר בשנת 1966 הפתיע ג'ין קלארק את חבריו ללהקת הבירדס. בדיוק כשחברי הלהקה היו במטוס לקראת המראה להופעה בניו יורק, תקף אותו לפתע פחד טיסה והוא ברח משם החוצה.



זו הייתה טיסה בהתראה קצרה כדי להופיע בתפוח הגדול מול מצלמות הטלוויזיה. קלארק נראה לא נינוח מלכתחילה, כשעלה עם חבריו למטוס. הוא קם, עזב את כסאו, עזב את המטוס, עזב את שדה התעופה ועזב, זמן קצר לאחר מכן, את להקת הבירדס.


גיטריסט הלהקה, רוג'ר מגווין, תיאר את הסיטואציה, ארבע שנים לאחר מכן: "ג'ין היה במטוס עם כולנו... למעשה, כמעט עם כולנו. אני עדיין לא הייתי שם כי המתנה בשדות תעופה עם שיער ארוך הזמינה בדרך כלל הצקות מעוברים ושבים. לכן נהגתי להגיע ממש רגע לפני שסוגרים את שערי הטיסה. כנראה שזה חירפן את ג'ין באותו רגע כי הוא חשב שאני לא שם בגלל שהטמנתי פצצה במטוס. הוא ממש היה רציני בזה...


..נכנסתי למטוס, אמרתי לשלום לכולם וכשניגשתי אליו, חשתי ויברציות של פחד תהומי ושמעתי קול שאומר לי, 'אני חייב לרדת מהמטוס הזה!'. ניסיתי להרגיע אותו והוספתי, 'אם תרד מהמטוס הזה, אתה תדפוק את הכל לכולנו'. הוא אמר לי, 'אם אישאר פה, אדפוק את זה לכולנו'...".


בעוד שמגווין היה מנהיג הלהקה, קלארק נחשב אז בעיני רבים כדמות המובילה בה. הוא הזמר שעמד במרכז הבמה, הוא היה איש הטמבורין והיחיד אז שכתב שירים משמעותיים מקוריים.


בראיון אחד אמר מגווין: "זעה קרה כיסתה אותי. פחדתי שג'ין הוא מתקשר ויודע הרבה יותר ממה שאנחנו יודעים".


בשנת 1973 הוסיף מגווין בראיון אחר: "מיד אחרי שג'ין עזב את המטוס, ניגשו לבדוק את המנועים ומצאו שהייתה בהם תקלה. עוכבנו לזמן מה והוא כנראה הציל את חיי כולנו כשירד מהמטוס הזה".


בראיון נוסף אמר מגווין: "הוא הגיע לנקודת שבירה. הלחץ שרק גבר שבר אותו. זה היה די לחוץ אז. היו לנו שני להיטים במקומות גבוהים ולחץ מהתקשורת והיינו תמיד צריכים להיות טובים. הובילו אותנו ממקום למקום כמו סחורה חשנו כלואים בקופסה. זה השפיע על ג'ין יותר מכולנו. אחרי הכל, הוא איש של כפר ממיזורי. איש חווה שנקלע לעיר ולשדות תעופה".


ג'ין קלארק פיתח פחד מטיסות כי עוד בילדותו הוא ראה התרסקות של מטוס ולא שכח את זה. בשנת 1966 זה החמיר.


אבל הסיבות לעזיבת קלארק את המטוס מורכבות יותר, כפי שמגווין הוסיף: "אולי תחושת אשמה השתלטה עליו, כי הוא נהג לנסוע במכוניות פרארי בעוד שאנחנו היינו רעבים. הוא עשה המון כסף כבר אז בעוד שאנחנו לא הרווחנו כמותו, בגלל שהוא כתב את רוב השירים המקוריים שעשינו באלבום הראשון שלנו".


ארבעת הבירדס הנותרים הגיעו ללא קלארק לצילומי תכנית הטלוויזיה שהפיק שדרן הרדיו, MURRAY THE K, שאהב להתעטף בכינוי "החיפושית החמישית" (פירוט נרחב על זה, בספר "ביטלמאניה!"). לא ברור איזה שיר ביצעו הבירדס בתכנית הזו וכיצד הצליחו להתארגן במהרה כרביעייה, ללא חבר להקה חשוב ביותר.


ב-22 בפברואר בשנת 1968 יצא תקליטון בכורה ללהקה ושמה ג'נסיס, עם השיר THE SILENT SUN ובצדו השני שיר ושמו A WINTER'S TALE. הנה קצת על תחילת דרכה של להקת פרוג מופלאה.



אז נוהלה החמישיה הצעירה הזו על ידי בחור ושמו ג'ונת'ן קינג, שהיה בוגר בית הספר בו למדו ואישיות פופ ידועה באנגליה. קינג לא היסס אז ודחף ללהקה חוזה מו"לות לחתימתם, שהבטיח עבורם 40 ליש"ט עבור ארבעה שירים מצידם. בשבילם היה זה כמו לזכות אז בכרטיס לירח.


הקלידן טוני בנקס: "היינו אז בני 16, אולי 17 ומולנו עמד קינג הגדול מלונדון. אפילו היה לו כבר להיט בשמו - 'כולם הלכו אל הירח'. ואנחנו חשבנו שאיתו נהפוך לכוכבים גדולים וכי שיחקנו אותה. אפילו לא קראנו את החוזה שהוא נתן לנו לחתום עליו. פשוט חתמנו וזהו".


הזמר פיטר גבריאל: "דיברנו עם קינג על שם ללהקה שלנו והוא הציע את 'המלאכים של גבריאל'. כמובן ששאר חברי הלהקה לא התלהבו מזה אבל לי זה דווקא התאים. קינג הציע שוב את השם הזה בהמשך, כשגילה כי יש להקה נוספת ושמה ג'נסיס שפעלה בארה"ב. היו לו המון רעיונות מוזרים".


בנקס: "הקלטנו כמה שירים שקינג ממש לא אהב ובייאושנו החלטנו פיטר ואני לכתוב את THE SILENT SUN. זה נועד לחלוטין למשוך את תשומת ליבו ולכן כתבנו שיר מחושב שכזה. חשבנו לעצמנו, 'את מי הוא אוהב?'. אז צצנו עם ההבנה כי הבי ג'יז היא להקתו האהובה אז כתבנו שיר בסגנון הבי ג'יז. הוא כמובן חשב שזה מספיק טוב לתקליטון".


גבריאל: "אפילו ניסיתי לשיר בהקלטת השיר הזה כמו רובין גיב. זה משום מה עבד".


הגיטריסט אנת'וני פיליפס: "חשבתי כבר אז שטוני ופיטר התמסחרו לחלוטין עם הבאת השיר הזה, שכולו נבנה באופן מחושב מדי לקראת הפזמון".


הבסיסט מייק ראת'רפורד: "אני זוכר את הפעם הראשונה בה שמעתי את השיר הזה ברדיו, בתוכנית של קני אוורט. זה היה השיר הראשון שהוא ניגן בבוקרו של יום ראשון. אחרי כן הוא הושמע עוד כמה פעמים ואנחנו חשבנו שהצלחנו בגדול ומיד רצנו לקנות בגדים מיוחדים לרגע בו יקראו לנו לבוא ולהצטלם לתוכנית הלהיטים הטלוויזיונית, טופ אוף דה פופס. אני זוכר שאלו היו בגדים בצבעים שחור ולבן. לי היו מכנסיים שחורים וחולצה לבנה ולטוני היה בדיוק ההיפך. תודה לאל שזה לא קרה כי לא היינו ממשיכים בדרך האמיתית שלנו לו השיר הזה היה הופך ללהיט. היינו כל כך לא מנוסים ולא היינו מצליחים לשמר את המומנטום". המתופף בלהקה אז היה כריס סטיוארט.


האמת חייבת להיאמר. כיום רבים מקשיבים לשיר הזה ומחשיבים אותו כשיר רע של ג'נסיס. זאת כנראה בגלל השיוך שלו לקטלוג מפואר של להקת מיוחדת. אבל אם תיקחו אותו כשיר פופ של להקה עלומה ושמה ג'נסיס - יכול מאד להיות שתגלו בו פיסת סיקסטיז נהדרת. והאמת שכך צריך.


בעיתון NME נכתב אז בביקורת על תקליטון זה: "אני ממש לא מבין על מה המילים שבשיר אבל יש פה עיבוד יפהפה וזורם. זה תקליטון בעל עומק אבל יכול להיות שהוא יהיה מורכב מדי למאזין הממוצע".


ההרצאה "ארוחת הערב מוכנה - הסיפור של ג'נסיס עם פיטר גבריאל" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450


ב-22 בפברואר בשנת 1967 הקליטו חברי הביטלס את אקורד הפסנתר (אקורד E) שמסיים את השיר A DAY IN THE LIFE.



הנה מתוך הספר "ביטלמאניה!":


ג'ף אמריק: ״פול מקרטני ספר לפי הקצב אבל לקח לנו זמן עד שהצלחנו להקליט טייק שבו כולם הניחו את האצבעות על הקלידים בתיאום מושלם״. לאחר מספר ניסיונות הצליחו כל הידיים לנחות יחדיו על הקלידים ואמריק דאג להגביר את עוצמת ההקלטה יותר ויותר, ככל שצליל הפסנתרים נחלש.


ג'ורג' מרטין: ״כולנו היינו חייבים להיות בשקט מוחלט. כל שיעול קטן היה יכול להישמע במצב זה כהתפוצצות״. לאחר ההקלטה, לקח מרטין את ההרמוניום והוסיף את צליליו לאקורד הסיום. זמן קצר לאחר מכן, נכנס ג'ורג' האריסון לאולפן בלוויית דייוויד קרוסבי. ג'ון קידם את פניו בהכרזת ניצחון: ״באמת טוב שהואלת להגיע, כי הרגע פספסת את ההעלאה (הוספת צלילים להקלטה קיימת) החשובה ביותר שעשינו אי פעם״


לפרטי מידע על "ביטלמאניה!": ספר הביטלס השלם בעברית - תלחצו פה.


ב-22 בפברואר בשנת 1993 יצא אלבום הבכורה של להקת רדיוהד ושמו PABLO HONEY.



בתחילת שנות התשעים, היו חברים שהעבירו לחברי רדיוהד קלטת בוטלג של מתיחות בטלפון שעשו ג'וני ברנן וכמאל אחמד, שני חברי ילדות מקווינס שקראו לעצמם ג'רקי בויס. יחד הם הטילו אימה על אזור גות'אם בטלפון. "חלק ממה שהם עשו היה ממש חולני", אמר זמר הלהקה, תום יורק, במאי 1993. "עם חלק מזה אני לא יכול להתמודד. אבל הרעיון של להתקשר לאנשים באופן קר שכזה הוא כל כך ניינטיז. זה פשוט חילול הקודש האולטימטיבי - להופיע בחייו של מישהו שלא יכול לעשות שום דבר בקשר לזה".


מערכון אחד שרדיוהד מצאו מצחיק במיוחד, שבו אחד מהג'רקיס התחזה לאמו של הקורבן המבולבל, נפתח בגניחה קלה, "פאבלו, מותק? בבקשה בוא לפלורידה". הלהקה החליטה להשתמש בשורה כשהגיע הזמן לתת שם לאלבום הבכורה שלה.


וברור שהשיר הבולט באלבום הוא CREEP, עם דקירות הגיטרה המאיימות שמגיעות רגע לפני הפזמון הבלתי נשכח של השיר. אותן דקירות גם הגיעו באופן ספונטני. כשהלהקה עברה על השיר באולפני ההקלטות, לא הרחק מאוקספורד מולדתם, לא היה להם מושג שג'וני גרינווד הגיטריסט אינו נינוח ומחפש משהו אחר. "זה הוקלט בזמן שהיינו באולפן כדי להקליט שני שירים אחרים", הוא אמר. "התבקשנו להשמיע כמה דברים כדי לבדוק אתרמת ההקלטה, ופשוט עשינו את השיר שהכי אהבנו מהחזרות שערכנו יום קודם. כתבנו את זה רק שבוע קודם ופשוט היינו מאוד להוטים לנגן את זה, ובמקרה הם הקליטו את זה". לדברי המתופף, פיל סלוויי, טקטיקת ההפתעה השתלמה. "אפילו לא ידענו שהוא מוקלט - רק התחממנו איתו באולפן. הסיבה שזה נשמע כל כך חזק היא בגלל שזה לגמרי לא מודע לעצמו".


גרינווד הרגיש חופשי להביע את סלידתו מהאינטרו השליו של השיר. "לא אהבתי את זה. זה נשאר שקט", הוא אמר מאוחר יותר. "אז ניגנתי חזק בגיטרה - ממש חזק". כך הוא יצר את מה שכונה בחיבה "הרעש" על ידי שאר חברי הלהקה. ג'וני ניסה "לקלקל" את השיר וזה דווקא מה שעשה אותו. הפאזז המעוות פרץ בגסות ללא הודעה מוקדמת, כשהוא מעיף את הכל הצידה. אני זוכר את התדהמה שלי כששמעתי בפעם הראשונה את כניסת הגיטרה הזו לפזמון. הגיטרה הזו הייתה ועודנה כאגרוף בפרצוף והיא מפורסמת כמו השיר בו היא נמצאת.


זו יריית הפתיחה של להקה שתחולל מהפכות מוסיקליות בעולם הרוק.


ב-22 בפברואר בשנת 1969 הופיע הצמד TYRANOSAURUS REX (עם מארק בולאן) באולם FREE TRADE HALL במנצ'סטר. אמן החימום היה דייויד בואי, שביצע פנטומימה. שדרן רדיו הבי.בי.סי הפופולרי, ג'ון פיל, היה שם ולא סבל את הפנטומימה של בואי. לכן הוא עודד אותו להפסיק עם זה ולחזור לשיר.



וב-22 בפברואר בשנת 1970 הופיע דייויד בואי את הופעתו הראשונה עם להקה חדשה שהקים ובהמשך תיקרא בשם THE HYPE.



ההופעה נערכה באולם ראונדהאוס הלונדוני וההרכב של הלהקה יקליט את תקליטו של בואי, THE MAN WHO SOLD THE WORLD, שייצא באותה שנה. באותו יום הופיעו שם גם הלהקות קארוואן וגראונדהוגס.

הופעתו של בואי שם הייתה נקודת מפנה בקריירה שלו וכנראה גם כזו שקשורה להתפתחות המוזיקה הפופולרית בתחילת הסבנטיז. זאת מאחר שהיא באה לבשר את הגלאם-רוק עם בגדים נוצצים מיוחדים ומיוחדים.


זוגתו של בואי, אנג'י, וחברתו של בסיסט הלהקה, טוני ויסקונטי, דאגו להלביש את חברי הלהקה ביצירות ססגוניות להפליא. כל חבר בלהקה עטה על עצמו דמות. בואי היה איש החלל, ויסקונטי היה הייפרמן, הגיטריסט מיק רונסון היה גאנגסטרמן והמתופף ג'ון קיימברידג' היה קאובוי מן.


בקהל נכח גם הגיטריסט טים רנוויק, שקיבל הצעה להצטרף ללהקה בעקבות הצטרפותו של קיימברידג'. לשני אלו הייתה לפני כן להקת JUNIOR'S EYES. רנוויק: "הבנתי בהופעה ההיא שזה לא בשבילי. זה לא הרגיש לי נכון. כנראה זו הטעות הגדולה של חיי, אבל מה לעשות...". רנוויק יצטרף בהמשך השנה ללהקה ושמה QUIVER.


גם מנהלו של בואי, קן פיט, נכח שם וחשש מאד מהקצב המהיר שבו הזמר משנה את הדברים מולו. הוא גם חש לא בנוח בכל האווירה שהייתה שם.


ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



ב-22 בפברואר בשנת 1992 ביצעה להקת רד הוט צ'ילי פפרס את להיטה, UNDER THE BRIDGE, בתוכנית סאטרדיי נייט לייב. אבל לא הכל היה שם כשורה...



הגיטריסט של הלהקה, ג'ון פרושיאנטה, חיבל בכוונה בשיר, כשהוא מנגן בצורה לא אחידה וצועק לתוך המיקרופון שלו. התסכולים שלו הובילו אותו לעזוב את הלהקה במאי. כאשר אנתוני קידיס שר, "לפעמים אני מרגיש כאילו אין לי בן זוג", זה קיבל משמעות חדשה מכיוון שברור שפרושיאנטה השתיק את חלק הגיטרה בכוונה (או זה או שהוא היה מאוד שיכור). הלהקה ניסתה לעקוף את מכשוליו, ובסוף קידיס והבסיסט FLEA נראו מביטים בו בכעס.


הודות לשיר הזה, הלהקה זכתה לטעימה ראשונה של הצלחה נרחבת, אבל פרושיאנטה לא יכל להתמודד עם זה. במאי, הוא עזב את הלהקה בפתאומיות, באמצע החלק היפני של סיבוב ההופעות שלהם, מה שאילץ אותם לבטל את התאריכים הנותרים באותה מדינה ולדחות את סיבוב ההופעות שלהם באוסטרליה. פרושיאנטה נכנס לגלות עצמית ושם הוא נכנס עמוק לסמים. דייב נבארו החליף אותו בלהקה, אבל פרושיאנטה המפוכח חזר לחיק הלהקה ב-1998, לאחר שנבארו עזב.


ב-22 בפברואר בשנת 1986 יצא תקליט חדש לאלביס קוסטלו. שמו הוא KING OF AMERICA והוא בא ללא ליווי צמוד של חברי להקתו הקבועה, האטרקציות. המפיק היה טי בון ברנט. מה קרה שם?



קוסטלו בספרו: "טי בון ואני ישבנו במטוס מעל האוקיינוס השקט, בין יפן ואוסטרליה, כאשר הוא הרכיב את צוות הנגנים להקלטת 'מלך אמריקה'. הרשימה שלו הייתה בכרטיסים לבנים, כשהוא כתב ביד קפדנית את הכותרת של כל שיר, ואחריה שמו של כל נגן בהרכבים המוצעים. אני ידעתי שהוא אוהב לחלום בגדול, אבל פקפקתי ברצינות שחלק מהאנשים האלו יסכימו לנגן באחד התקליטים שלי.


לצד כותרת השיר POISONED ROSE הוא כתב, תופים - ארל פאלמר.

ארל פאלמר?


אותו ארל פאלמר שתופף ב'טוטי פרוטי'? ה-ארל פאלמר שהיה אחד מצוות ה-WRECKING CREW ושניגן המון דברים שם, משירים שלהמאנקיז ועד נעימת הנושא של משימה בלתי אפשרית?

אנחנו הולכים לקרוא לארל פאלמר?

'בטח', אמר טי בון. 'ארל יאהב את זה'.

ואז הוא כתב, בס - ריי בראון.


'ריי בראון? אה, בחייך, אתה לא יכול להיות רציני'. ריי בראון שניגן עם דיזי גילספי, אוסקר פיטרסון, והיה נשוי פעם לאלה פיצג'רלד? נוכל להתקשר לריי בראון והוא יענה לשיחה? למען האמת, חשבתי שטי בון מעופף גבוה, ולא רק שלושים ושמונה אלף רגל מעל האדמה. אבל כמובן, אותם אנשים כן הסכימו לבוא להקליט איתי. הייתי עצבני בהתחלה, אבל טי בון שלח להזמין בקבוק אלכוהול ששחרר את הדברים מספיק.


ההקלטה הראשונה הייתה באולפני OCEAN WAY בשדרות סאנסט עם חברי להקת TCB: רון טוט בתופים, הבסיסט ג'רי שף, וג'יימס ברטן והגיטרה החשמלית הלוהטת שלו.


מובן שההקלטות שלי עם האטרקציות עבור התקליט היו חסרות הומור ודי לא פשוטות. כולם שנאו את טי בון וראו אותו בתור הפרובוקטור. אם היינו עושים את הסיפור של הביץ' בויז, אז טי בון היה מלוהק לתפקיד של ואן דייק פארקס, ואני בריאן וילסון. לעזאזל, אפילו היה לי זקן. מתופף פראי כמו פיט תומאס יכל היה לגלם את דניס וילסון וסטיב נייב הקלידן היה מכסה ללא מאמץ את אל ג'רדין, קארל וילסון, וברוס ג'ונסטון באחד. חלק מהמתח והכעס הזה כנראה הפכו אותו לאופי ביצוע השיר SUIT OF LIGHTS - שיר שכולו על מרירות והתיישנות.


התקליט אמור היה אמור להיות הרבה יותר בלתי מתפשר אם הוא היה כולל את כל הבלדות שכתבתי לו במקור, אבל אני בספק אם מישהו היה מקשיב לו ברצון. טי בון הפיק את האלבום עם מגע אכפתי. הוא ידע מתי לתת אור ואוויר בפנים ומתי להגביר את הקצב. כאשר הסכמתי בעל כורחי לבקשת חברת תקליטים להקליט קאבר כדי להקל על הסאונד האקוסטי הזה לתחנות הרדיו, חליתי בדלקת גרון ביום ההקלטה, מה שהפך את הגרסה של DON'T LET ME BE MISUNDERSTOOD להקלטה עם קול שאינו קולי.

במהלך הכנת התקליט חווה קוסטלו משבר אישי כשנישואיו התפרקו.


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "המצב לא טוב אצל אלביס קוסטלו והפזמון של השיר הראשון נותן את הטון העגום: 'הייתי רעיון מצוין בזמנו / עכשיו אני טעות מבריקה'. אלביס לא בדיוק ידוע בטבעו שטוף השמש, אבל כאן הוא נשמע חבול ושבור - לא מוכה אבל בהחלט מדוכא, אפילו רהיטותו המלודית קהה מכאב. בדיוק כפי שעשה ספרינגסטין באלבום 'נברסקה', אלביס הפשיט את המבנים המוזיקליים שלו עד הקורות והפנה את עינו אל הנוף האמריקאי, חיפש בקלישאות הוליוודיות אחר קצת קתרזיס. בסופו של דבר, הוא לא מוצא איזה גביע רגשי שהוא מחפש, אבל התקליט המהורהר וההרפתקני הזה מציע כמה רגעים מספקים.


קל לדמיין את אלביס קוסטלו מעט מתוסכל כשהוא רוצה לנער קצת את הענפים. שני תקליטיו האחרונים שלו זכו להתעלמות רבה על ידי רוכשי תקליטים, אם כי הם מכילים כמה מהיצירות החריפות והנוגעות ביותר שלו. אלביס והמפיק-שותף טי-בון ברנט ביקשו לחשוף הפעם את נשמת קוסטלו על ידי קילוף שכבות אמנות הבריט-פופ. (ובפעם הראשונה השירים מיוחסים לקרדיט הכתיבה מקמאנוס, ולא לשם הבדוי קוסטלו) כשבכל השירים מלבד אחד, האטרקציות הוחלפו בצוות של נגני סשן בלוס אנג'לס (כולל הגיטריסט האגדי ג'יימס ברטן), כשהם ככל הנראה מצוידים טוב יותר להדריך את אלביס במורד 'שדרת החלומות השבורים' המתוארת בשיר BRILLIANT MISTAKE. אבל הקצב הרגוע והעממי שלהם מפעיל לחץ על קוסטלו הזמר; בלי קצב מעורר מאחוריו, אלביס מסתבך. התקליט הזה נוטה לעורר קצת חוסר סבלנות.


התקליט עמוס בעשרות שורות בלתי נשכחות אבל רק קומץ שירים קוהרנטיים. ובכל זאת, האפשרות שלו לספר פרטים לא יצאה לגמרי מפוקוס. מאז התקליט GET HAPPY, אלביס קוסטלו בנה בהדרגה מוניטין של מתורגמן של שירים של אחרים. אז למרות שזה לא מפתיע שהמרכז של מהתקליט החדש הוא גרסת כיסוי, זה ממש מזעזע מה שאלביס עושה לשיר של האנימלס. הקצב קצת יותר ג'אזי, אבל בעצם זה מה שהמקור היה נשמע לו היה אריק ברדן על ערש דווי. הצפצופים והקרקורים של אלביס הם איומים - הם נשמעים כאילו הוקלטו במחלקה בבית חולים ולא באולפן. קשה שלא להיות מובן לא נכון כשאתה מגרגר על המרה של עצמך.

עם זאת, מלך אמריקה אינו חף מהרגעים הקלים יותר. הוא מכיל כמה מהדברים הרופפים ביותר שקוסטלו עשה בתקליט. השיר LOVEABLE הוא שיר ולנטיין שנאה קטן וחמוד, כולו מתיקות ואירוניה כבדה, אבל הוא מושך על ידי מנגינה פשוטה ומקפיצה ועזרה ווקאלית של דיוויד הידלגו מלוס לובוס.


בסופו של דבר האלבום הזה פשוט משדר סבל מכל נקבובית - אפילו הבדיחות הן על חשבון המחבר. השירה של אלביס נשמעת מביכה, והמילים יוצאות מטושטשות ומרחיבות".


ב-22 בפברואר בשנת 1983 יצא אלבום קונספטואלי ללהקת סטיקס. היו שאהבו אבל היו גם לא מעט שתיעבו.



בעוד התקליט הקודם, PARADISE THEATRE, היה אלבום שנערך יחד סביב קונספט רופף, עדיין היה מקום לביטוי אינדיבידואלי, ולכל אחד מחברי הלהקה עדיין הייתה הזדמנות לתרום. עם זאת, התקליט KILROY WAS HERE היה יותר כמו מחזה תיאטרון וכל שיר בו היה צריך ללכת לפי קו העלילה. זה התאים לחלוטין לחלום של זמר-קלידן הלהקה, דניס דה יאנג, להופיע כשחקן בתיאטרון. אבל זה לא התאים לשאר חברי סטיקס. בסיסט הלהקה, צ'אק פאנוצו: "היינו מוזיקאי רוק, לא שחקנים בברודווי" הגיטריסט טומי שאו: "פשוט לא יכולתי לשבת ולכתוב שירים על רובוטים". היצירה הזו הייתה הצהרה על צנזורה והרוע של חברה מונעת טכנולוגיה. היצירה הזו גם קרעה את הלהקה מבפנים.


הרולינג סטון פרסם אז את ביקורתו על התקליט:

"זו תקופה מכריעה עבור להקות כמו סטיקס והיא יודעת זאת. למרות שהשילוב שלה בין מלודיות פופ חלקלקות לבין צלילי הארד-רוק זיכה אותה בקהל גדול ואוהד, בחמש השנים האחרונות, נראה שהקהל הזה מתפזר לאמנים מלוטשים כמו 'גברים בעבודה', פוליס ו- FLOCK OF SEAGULLS. כדי לציין שסטיקס עומדת יפה בתחרות הקשה. כתוצאה מכך, היא נמצאת במצב שאינו מעורר קנאה כי היא צריכה לבחור בין התנהלות מוזיקלית כבעבר וסיכון להסתיים כדינוזאורית, או לנסות לשנות כיוון שעלול לעלות לה בחלק נכבד מהקהל. ולא משנה מה, הכישלון הבטוח מכולם יהיה טוב מהשאננות.


האלבום החדש, קילרוי היה כאן, נותן את הרושם שסטיקס נוקטת בצעדים ענקיים אך הבעיה היא שלא בטוח לאן מועדים צעדים אלו. סטיקס החליטה לקדם את ההיבט הדרמטי של עבודתה, וזה כיוון שצץ לראשונה באלבומה הקודם, PARADISE THEATRE. התקליט הזה התפאר בקונספט מרכזי אבל בעלילה דלה יחסית. לעומת זאת, לקילרוי יש כל כך הרבה עלילה אבל זה יוצא פשוט וגם נדוש.


הסיפור העתידני-דמיוני פה מתעסק במאבק בין סמכות מדכאת למרד של אוהבי רוק. מי שמייצג את כוחות הרשע הוא ד"ר אוורט הצדקן, שהוא אדריכל האיסור על רוק'נ'רול. ראש החבר'ה הטובים הם ג'ונתן צ'אנס, מנהיג המורדים של תנועת המחתרת להחזרת הרוק. ורוברט אורין צ'רלס קילרוי (שראשי התיבות של שמו הם ROCK), שהוא רוקר שנמלט מהכלא על ידי התחפשות לאחד השומרים הרובוטים. התקציר שבתוך עטיפת האלבום לא מספר כיצד המלודרמה הזו נפתרת, אך לא קשה לנחש אותה. אז אין שום דרמה במצב זה, אלא רק חנופה עצמית.


אבל מעבר לאינפלציית האגו הברורה, 'קילרוי היה כאן' הוא טקטיקה שימושית עבור סטיקס. המנגנון הדרמטי שלנו נושא את המסר הבסיסי שסטיקס היא הרוק'נ'רול, קצת חיזוק פסיכולוגי שלא יכול היה לפגוע בחיזוק הקהל של הלהקה בתקופה קשה. סטיקס תמיד נכנסה לסאונד קצת ראוותני והשירים באלבום חסרים סוג של אחדות המצופה מהפקת תיאטרון אמיתית".


ובכן, האלבום הזה לא הצליח כמצופה והמתיחות בתוך הלהקה גברה עד הפירוק הבלתי נמנע. דניס דה יאנג רצה לפרוץ את סטיקס למדיום נרחב יותר וזו הייתה היצירה שלו. כשהוא בא להציג אותה לשאר הלהקה, הוא נתקבל בתחילה בהתנגדות גורפת. אלבומי קונספט היו דבר מאד מסחרי בסבנטיז אך נראו לא ראויים למאכל באייטיז. דה יאנג התעקש ושאר החברים נאלצו להיכנע לו.


דה יאנג, שתמיד אהב תיאטרליות מוזיקלית, שלט בהכנות לתקליט. הסינגל שיצא ממנו, "מיסטר רובוטו", המם את הקהל הרחב עם הסאונד החדשני וזה גרם למעריצים רבים להדיר את רגליהם מהמקום שכה אהבו להיות בו בעבר. סטיקס יצאה להופעות שאפתניות לקידום האלבום אבל החיכוכים הפנימיים הביאו לסוף העגום. רק שנים לאחר מכן מצא אלבום זה קהל אוהדים חדש ואוהד. היה זה נצחונו האישי של דניס דה יאנג.


ב-22 בפברואר בשנת 1976 מתה פלורנס בלארד, משלישיית הסופרימס. חייה היו סיפור של הצלחה והתרסקות אומללה. הסיפור האומלל נמצא גם הוא בספר הרביעי שלי, "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום" - לפרטי רכישה תלחצו פה.



ב-22 בפברואר בשנת 1971 יצא תקליט הסולו הראשון של דייויד קרוסבי, IF I COULD ONLY REMEMBER MY NAME.



להופעת הבכורה שלו בתקליט סולו זה, הקליט דייוויד קרוסבי (לשעבר מלהקות הבירדס וקרוסבי, סטילס, נאש ולעתים גם יאנג) אלבום ייחודי, אקלקטי ומרחיב בכוונה. שמנת הרוק מקליפורניה, של תחילת הסבנטיז, באה לעזור לו.


מבחינה מוזיקלית, לאלבום יש תחושה חוקרת, כמעט ג'אזית, שמשקפת את אורח החיים הקליפורני הרגוע והמעורפל של אותה תקופה. לתקליט יש עומק שלא הוערך דיו בזמן אמת אך הפך לקלאסיקה עם הזמן.


קרוסבי עבר כמה פרקים אפלים במהלך חייו הארוכים, אבל מעטים משתווים לתקופה שבה התאבל על מותה הפתאומי של חברתו, כריסטין הינטון בת ה-21, בתאונת דרכים בשנת 1969.


קריסטין הינטון, בת הזוג ואהבתו הגדולה של קרוסבי, נהרגה בתאונה במכונית בה נהגה. בזמן שחברי הלהקה השתכשכו בבריכה בביתו של קרוסבי, קריסטין יצאה מביתם המשותף כדי לקחת את שני החתולים שלהם לווטרינר. עשר דקות לאחר מכן, אחד החתולים התנפל על קריסטין בזמן הנהיגה ותקע בה את ציפורניו. הדבר גרם לה לאבד שליטה על הרכב והיא התנגשה באוטובוס של תלמידים. קריסטין נפגעה בראשה ומתה במקום. קרוסבי נסע לזהות את הגופה, נכנס למצב של הלם ומאותו רגע ואילך הוא הפך לאיש אחר לגמרי. הצלילה לסמים החלה באותו רגע. הוא לקח את סירתו, שט עימה אל האוקיינוס ושם הוא פיזר את אפרה של אהובתו על פני המים. ההופעות שנקבעו מאותו רגע ואילך בוטלו מיד. קרוסבי סיפר ב-1985: "זה היה הדבר הנורא שקרה בחיי. הייתי אז על גג העולם. היא לקחה את החתול שלנו לווטרינר ולא חזרה מאז. אני רציתי למות וגרהאם נאש נשאר לצדי, מבלי לזוז, כי חשש שאעשה משהו לעצמי. הוא לא נתן לי אפילו ללכת לבד למקלחת כי פחד שאתאבד".


אך החוזה מול חברת התקליטים שלהם, אטלנטיק, תבע מקרוסי, סטילס, נאש ויאנג להקליט אלבום נוסף. ככה זה בעסקי המוזיקה התובענית. לא משנה מה היא הטרגדיה האישית שלך כי אתה חייב לספק את הסחורה שחתמת עליה בכל מצב אלא אם כן אתה בעצמך מת. העצב האדיר של איבוד אהבה גדולה ריחף מעל סידרת ההקלטות לאלבום DEJA VU. קרוסבי איבד את קריסטין ואת עצמו.


"לא הייתה לי שום דרך להתמודד עם זה", הוא אומר לרולינג סטון. "זה היה גדול מדי בשבילי. זה ריסק אותי כמו חרק. אנשים אומרים לי שהם מצאו אותי על רצפת אולפן ההקלטות, בוכה ללא שליטה".


ההצלחה הענקית של DEJA VU וסיבוב ההופעות לקדמו נתנו לו הסחת דעת זמנית מצערו, אך הקבוצה התפרקה ביולי 1970, וקרוסבי בילה את החודשים הבאים על הסירה שלו בסאוסליטו, קליפורניה, שם רק ישן, אכל והטביע את צערו באלכוהול ובסמים.


בסופו של דבר, מחשבותיו פנו ליצירת תקליט סולו, הרי שלושת חבריו ללהקה שהתפרקה כבר עשו זאת. קרוסבי היה מעוניין לעשות משהו מוזר ופחות מסחרי באופן משמעותי. לחלק מהשירים החדשים שלו אפילו לא היו מילים, והוא העביר את המשמעויות שלהם באמצעות הרמוניות שופעות וחסרות מילים.


מי שסייע לקרוסבי עם כל זה היה קודם כל ג'רי גרסיה, שלקח פסק זמן מלוח ההופעות של הגרייטפול דד כדי להצטרף לחברו באולפני וולי היידר בסן פרנסיסקו. יחד, הם גייסו מגוון מדהים של מוזיקאים לעבודה על האלבום, כולל ג'וני מיטשל, ניל יאנג, גרהאם נאש, פיל לש, גרייס סליק. פול קנטנר, מיקי הארט, ביל קרויצמן, גרג רולי, ג'ק קאסדי ויורמה קאוקונן.


זה היה גרסיה שגרם לכל העניין לקבל חיים. "הוא בן אדם הגון עם לב נהדר, והוא מצחיק ויכול לנגן כמו אלוהים ביום טוב", אמר קרוסבי. "בכל פעם שהוא התיישב עם גיטרה ואני התיישבי איתו עם גיטרה, התרחש קסם אמיתי".


הם יצרו את האלבום במהלך תקופה של כשלושה חודשים, בסוף 1970 ותחילת 1971, עם שגרה שהשתנתה רק לעתים רחוקות. "הייתי קם בסירה שלי בסביבות הצהריים, הולך לעיר לארוחת בוקר, ופשוט מנסה לשרוד את היום", אמר קרוסבי. "בדרך כלל מתישהו בסביבות ארוחת הערב, הייתי מגיע לאולפן. אז הייתי עובד רוב הלילה. זו הייתה תקופה מוזרה, מאוד סותרת. הנה אני שקיבלתי אגרוף בפה, העפתי שיניים, ואני על הקרקע, ואז מישהו דרס אותי עם טרקטור ולפתע אני בגן עדן מזוין. אני עושה מוזיקה שאני פאקינג אוהב, ואני מאמין בה, כי היא מרגשת אותי מאוד. הייתה לי את הכמות המקסימלית של אושר ועצב בו זמנית".


התוצאה הסופית הייתה עם התקליט שנחת בחנויות והתקבל, במקרה הטוב, בביקורות מעורבות מאוד. "המבקרים לא הבינו את זה", אמר קרוסבי. "הם רצו שאעקוב אחר הטרנדים. זה מה שהם קידמו, את עולם נגני הגיטרה. הלכנו לכיוון אחר שהם פשוט לא הבינו”.


התקליט נפתח עם MUSIC IS LOVE. "זה התחיל כתאונה. יום אחד, עשיתי את זה וניל יאנג וגראהם נאש שמעו אותי והם קפצו על זה. הם אהבו את זה. ניל אהב את זה במיוחד. אמרתי, "זה היה כיף. בואו ננסה להגיע למשהו רציני עם זה'. הם אמרו, "תשמע, זה ממש טוב. זה יותר טוב ממה שאתה חושב שזה. תן לנו את ההקלטה'. אז הם לקחו את זה והם הוסיפו תופי קונגס ובס וכמה מחיאות ידיים. הם החזירו את זה ואמרתי, 'לעזאזל, אני אוהב את זה', וזה הפך לשיר הראשון בתקליט".


השיר השני הוא COWBOY MOVIE. "זה הסיפור של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג אבל הוא מסופר כסרט בוקרים. ידעתי שזה הולך להיות כיף לנגן את זה. גרסיה ואני עשינו את זה בזמנים שונים ובשביל הצחוק. כך שההקלטה של זה לאלבום די הגיעה באופן טבעי. זו הייתה כימיה ממש טובה ביני לבין גרסיה ופיל לש. בתקליט, אני חושב שזה מיקי הארט בתופים. פשוט הייתה לנו כימיה טובה. זה היה משוחרר ופ'אנקי וזה הרגיש נכון. אהבתי את זה. לא קשה להבין שאלי הוא סטיבן סטילס, הדוכס הוא גרהאם נאש, בילי הצעיר הוא ניל יאנג, וקרוסבי עצמו הוא אלברט השמן. העורב היא ריטה קולידג', האישה שבאה בין סטילס לנאש לפני פיצול הלהקה".


על הקטע TAMALPAIS HIGH: "יש הר גדול במחוז מרין, ממש מעבר למפרץ בסן פרנסיסקו. זה נקרא גם הגברת הנרדמת. אבל קטע זה אינו עוסק בהר. זה על תיכון טמלפאיס. הייתה לי חברה שהלכה לתיכון הזה כשפגשתי אותה ולכן הקטע לא עוסק בהתעלות וזה לא קשור להר. אבל זה יפה. כותרת המשנה היא 'בערך בשעה 3' שכן בשעה 15:00 הסתיימו הלימודים. לא היו לי מילים לזה, אז פשוט עשיתי את זה כמו שרציתי, השתמשתי בקול שלי כצופר. מבחינתי, אין חוקים, אז אתה יכול לעשות דברים כאלו. אני לא יודע אם מישהו אחר היה עושה את זה. אבל אהבתי את זה".


השיר הרביעי הוא LAUGHING. "פגשתי לראשונה את ג'ורג' האריסון כשהבירדס נסעו ללונדון בשנת 1965. משום מה הוא צלצל בפעמון שלי. הוא היה מאוד נחמד אליי. הוא הביא אותי לבית שלו ואכלנו ארוחת ערב. בילינו. היה לי, במזוודה, תקליט שקיבלתי זה עתה מראבי שנקאר. נתתי את זה לג'ורג'. היו לזה השלכות. מאוחר יותר כשג'ורג' סיפר שהפכתי אותו לאוהב מוזיקה הודית. אני לא חושב שזה נכון. אני חושב שכמה אנשים עשו זאת. אני חושב שהוא ניסה להיות נחמד אליי, לגרום לי להרגיש טוב.


בכל מקרה, הוא אהב מוזיקה הודית. הוא נסע להודו. היה לו מאוד כיף שם. הוא פגש מורה שהוא אהב, גורו. הוא סיפר לי על זה מאוחר יותר. רציתי לומר לו, 'תהיה סקפטי. קח את זה בערבון מוגבל. בכל פעם שמישהו אומר לך שהם דיברו עם אלוהים מיד אחרי ארוחת הבוקר, הם כנראה משגעים אותך'. זה מה שרציתי להגיד. אבל פשוט הסתכלתי עליו. לא היה לי כוח להגיד, 'תשמע, הבחור הזה מלא בבולשיט'. פשוט לא יכולתי לעשות את זה. כך כתבתי את השיר שאומר שפגשתי אנשים כאלו, שיש להם הצצה למה שאני חושב שהוא האמת. השורה התחתונה היא שהאנשים שנראה שהם יודעים הכי הרבה על מה אמיתי והיכן נמצאת האמת - הם ילדים. ילד שצוחק יודע על אלוהים יותר ממני. על זה מדבר השיר. זה מה שניסיתי להגיד לג'ורג' שאני אוהב אותו ורציתי שהוא ייקח את המהארישי ואת כל שאר הגורואים בערבון מוגבל".


זה גם השיר שחותם את הצד הראשון של התקליט ועתה נעבור לצד השני, שנפתח עם WHAT ARE THEIR NAMES. זה מדהים עד כמה הקטע הזה עדיין נכון. זה נשמע כמשהו שגם יכול להיכתב שנים רבות לאחר מכן. שרתי אותו בכל הופעה שעשיתי מאז שכתבתי אותו. אני ממש אוהב את זה. אני חושב שזה קטע אמיתי מאוד, ואני מאמין בזה.


המוזיקה פה היא ג'אם. זה רק אני וג'רי שמשתגעים. אפשר לשמוע את החבר'ה האחרים נכנסים לחדר, מרימים את הכלים שלהם ומתחילים לג'מג'ם איתנו. חודשים לאחר מכן, הייתי במטוס וכתבתי את המילים האלה. הבנתי שיש מקום בהקלטה שיתאים לזה. ניסיתי את זה וזה עבד".


על TRACTION IN THE RAIN: "זה אולי אחד השירים היפים שכתבתי אי פעם. אני אוהב את זה. יש את השורה הזו, 'קשה לעבור עוד יום עירוני מבלי לחשוב על לצאת'. ובכן, כבר אז לא אהבתי ערים ולא אהבתי את מה שהן גורמות להרגיש".


על SONG WITH NO WORDS: "זה עוד אחד מהשירים האלו בלי מילים. הייתה לי מנגינה שאהבתי. אהבתי את סט השינויים בה. חשבתי שזה יפה. לא היו לי מילים לזה, אז החלטתי שאני פשוט הולך לערום את זה בקול שלי. כשהקשבתי לו אחר כך, הרגשתי שהוא שלם. לא הרגשתי שחסר בזה משהו. אהבתי את זה". כותרת המשנה של הקטע היא TREE WITH NO LEAVES.


לאחר מכן מגיע הקטע העממי ORLEANS. "למדתי את השיר המסורתי הזה מפול קאנטנר. הוא לימד אותי את זה. אהבתי את זה וחשבתי שזה יפה. ידעתי מה יקרה אם אעשה את זה עם כל חלקי הקול שלי. זה תשעה חלקים מהקול שלי והכל במקום אחד. זה היה יפה מכדי להתעלם ממנו, אז הוספתי את ההקלטה לתקליט".


התקליט נחתם עם I'D SWEAR THERE WAS SOMEBODY HERE. "אני חושב שזה עשוי להיות קטע המוזיקה הכי טוב שחשבתי אי פעם. הייתי במצב מאוד רגשי. זה כנראה היה הלילה הכי קשה שהיה לי. פשוט בכיתי בכי תמרורים. הייתי הרוס. הייתי דפוק, וצעקתי את הכאב הזה לתוך תא מהדהד. פתאום זה היה מובן לי. ידעתי שאני חייב לעשות שירה נוספת. לקח לי אולי 15 דקות לעשות את השיר הזה, ואולי זו היצירה הכי טובה שעשיתי אי פעם. במבט לאחור, הייתי אדם לא בוגר והנה אני נפגע ממשהו שממש לא יכולתי להתמודד איתו, בכלל. זה מדהים שהצלחתי להיכנס לאולפן לעשות את התקליט הזה בכלל".


ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת: "חליבה של דבר רווחי היא מסורת משובחת ומכובדת במוזיקת ​​פופ, אבל כמו רוב הדברים המטופשים היא נוטה לאבד מהר את הקסם שלה. בשנתיים האחרונות ראו את זה קורה כמעט עד מוות בכל מקום בקרב מוזיקאים המקיפים את קוקר-ראסל-דילייני ובוני. ואם כמה מהאמנים הנמכרים הטובים ביותר של השנה הם אינדיקציה כלשהי, העתיד הקרוב כנראה יראה גם את הנוסטלגיה המוגזמת כלפי בופאלו ספרינגפילד וגם כל מה שקרוסבי, סטילס, נאש ויאנג אי פעם ייצגו, כשזה מצומצם לתאוות בצע ואגו. חצר עצמות יבשות כמו זו של להקת גרנד פ'אנק.


האלבום של קרוסבי, למרות שהוא טוב יותר מאלבומו החדש של בסיסט הבופאלו ספרינגפילד, ברוס פאלמר, לא צפוי להיכנס להיסטוריה, אבל הוא לא אלבום רע. אמנם זה נכון שהכל נשמע פחות או יותר אותו הדבר, אבל אנחנו חייבים גם לשים לב לזה שאין פה צניחות. זה מזכיר קצת את OAR הנהדר של אלכסנדר ספנס חוץ מהגאונות, הסגנון הווקאלי האקסצנטרי להחריד או מקוריות ההלחנה.


התקליט של קרוסבי נוקט את העמדה המומחשת ביותר במילים, שהן כמעט ילדותיות בפשטותן המושלמת, כפי שהן פותחות את האלבום: 'כולם אומרים שמוזיקה היא אהבה / תורידו את הבגדים ותרכבו על השמש / כולם אומרים שמוזיקה זה כיף'. אני בטוח שהם כן נהנים להקליט את הדברים האלו. זה כבר מזמן ברור שכולם אוהבים שם אחד את השני.


יצירת המופת הבלתי מעורערת של התקליט היא COWBOY MOVIE. מבחינה מוזיקלית זה לא הרבה יותר אבל יש בו עלילה נהדרת שלא אגלה כי אני יודע כמה כיף לכולם יהיה להאזין מקרוב בפעם ה-200 בניסיון להבין את זה. אני אעשה שזה יסתיים בכך שדייב אומר באכזבה מרה: 'אתה מכיר את הילדה האינדיאנית הזו? היא לא הייתה אינדיאנית - היא הייתה החוק'. אתה פשוט לא יכול לסמוך על אף אחד יותר.


וכן, לפני שאשכח, האלבום הזה מתיימר להעסיק במקומות שונים בלתי מוגדרים את נאש, יאנג, ארבעה מתים אסירי תודה, קוויקסילבר אחד, ארבעה מטוסי ג'פרסון (גרייס סליק בגיטרה), שני סנטנות, ג'וני מיטשל, אחיו של דיוויד קרוסבי, ושלל אנשים יפים אחרים שאני כנראה צריך להכיר ולהבטיח שאזכור בפעם הבאה. אני מציע לא לקנות את התקליט עד שהחרם יאלץ אותם לדחוק בסטיבן סטילס להגיע. הם ודאי ימצאו לו מקום איפשהו".


רוברט כריסטגאו, מבקר המוזיקה השנוי במחלוקת מעיתון VILLAGE VOICE היה תמיד המבקר הבוטה ביותר של CSN, והוא כינה את האלבום של קרוסבי "ביצוע מביש". עיתון מלודי מייקר היה שלילי באותה מידה ("מפגן גרוטסקי של פינוק עצמי"), מה שגרם למבקר ריצ'רד וויליאמס להיות מוצף בדואר פוגעני נגדו ממעריצים זועמים. זה היה רק בשנות ה-90 כשחווות דעת ביקורתיות הוכנו לבסוף כשהן מכירות בחזונו הייחודי של קרוסבי.




בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



コメント


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page