top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-23 באפריל בעולם הרוק

עודכן: 25 באפר׳


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.



אז מה קרה ב-23 באפריל (23.4) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "אני לא ממש נהנה לשבת בהופעות של אחרים, ולא משנה מי הם, כי אתה צריך ללכת לאחורי הבמה עם כל הטרחה, או לשבת בקהל ולגרום לכל האנשים להסתכל עליך. אני יודע שמיק (ג'אגר) וכולם תמיד עושים את זה, אבל זה שוחק אותי. בכל מקרה, אין הרבה מאוד אנשים שהייתי רוצה לראות בהופעה. הייתי הולך רק בגלל שהם חברים. אני מעדיף תקליטים ותמיד היה כך. זה כמו לראות צייר מצייר במקום פשוט לקבל את הציור הגמור. כרגע לא בא לי להופיע. היה לי כיף להופיע עם אלטון, אבל זה היה רק ​​בגלל שזה היה אלטון. הוא באמת היה עצבני ממני, כי הוא חשש לי. אני חושב שהוא הרגיש שאני עלול להתמוטט שם על הבמה. זו הייתה תחושה מוזרה להיות שם לבד, אבל הכרתי את אלטון, והכרתי את הלהקה, וזה היה פשוט דבר חד פעמי. אל תצפו לראות אותי עכשיו בכל מקום. ראיתי הופעה של ג'ורג' בלי ראווי שנקאר שהיה לו התקף לב. באותו לילה הלהקה שלו באמת הייתה טובה. דעתי האישית הייתה שלמרות שאני יודע מה ג'ורג 'ניסה לעשות, אני לא חושב שזה עבד עם ראווי. דעתי האישית שהוא היה טוב יותר בלי ראווי. אני רוצה לראות את ג'ורג' עושה את ג'ורג'. אני באותה דעה של רוב הקהל" (ג'ון לנון בשנת 1975)


ב-23 באפריל בשנת 1971 יצא באנגליה התקליט STICKY FINGERS של הרולינג סטונס.



"המפיק, ג'ימי מילר, תרם באותה תקופה תרומה משמעותית ללהקה. זה היה בגלל שהייתה לו מערכת אוזניים נהדרת והוא היה מוזיקאי" - המתופף, צ'רלי ווטס.


זהו אלבומה הראשון של הלהקה משנות ה-70 והראשון לצאת בלייבל החדש שלה, "רולינג סטונס רקורדס" (זה עם לוגו הלשון). זוהי גם הופעתו הראשונה של מיק טיילור באלבום של הרולינג סטונס.


הנה ביקורת שנכתבה עליו, יום לאחר צאתו, בעיתון 'מלודי מייקר' הבריטי: "מבחינה מוזיקלית טהורה - הרולינג סטונס אינם סחורה כה לוהטת. אבל זה לא ממש משנה. יש לה איכויות ייחודיות כלהקת רוק וכריזמה שמרימה אותה מעל לכל השאר. יש בתקליט שיר אחד או שניים שלא ממש עושים לי את זה. מצד שני, יש פה כל כך הרבה דברים טובים ששמים בצד את מה שלא טוב".


במגזין טיים פורסם כך: "כאלבום שהוא אטרקציה בחנויות תקליטים, זה מוצר גרוע שקשה להתעלם ממנו. הנה חוזרים אלינו ליצניו של השטן, הידועים גם בשם הרולינג סטונס".


באותו חודש בו יצא האלבום סיפרו שניים מחברי הלהקה, מיק ג'אגר והבסיסט ביל ווימן, לעיתון NME על השירים באלבומם החדש הזה. מה חבל שהסבריהם היו חסכניים מדי.


על BROWN SUGAR:

ג'אגר: "זה הסינגל של האלבום. שיר מהיר. אני אוהב שירים מהירים".

ווימן: "השיר הזה נוצר במשך תקופה ארוכה, באולפני MUSCLE SHOALS שבאלבאמה, אי שם בדצמבר 1969. אחר כך השלמנו אותו באולפני אולימפיק שבלונדון. יש בו צליל טוב".


על SWAY:

ג'אגר: "כתבתי את השיר במהירות והקלטנו אותו יומיים לאחר מכן".

ווימן: "אני לא מת על השיר הזה. ניקי הופקינס מנגן פה בפסנתר".


על WILD HORSES:

ג'אגר: "זו הבלדה האהובה עליי. בהחלט השיר האהוב עליי".

ווימן: "גם אני אוהב את השיר הזה. שיר נהדר".


על CAN'T YOU HEAR ME KNOCKING:

ג'אגר: "אני אוהב את הג'אם סשן שבסוף השיר".

ווימן: "זה השיר האהוב עליי. הפתיחה שלו הומצאה במקום. באופן ספונטני לחלוטין. אני גם אוהב את החלק הג'אזי שבו. בובי קיז מעניק פה סולו סקסופון טוב".


על YOU GOTTA MOVE:

ג'אגר: "שיר חזק שהקלטנו ב-MUSCLE SHOALS".

ווימן: "השיר לא ממש הלך לנו טוב באולפן ההוא אבל הצלחנו איכשהו לסיים אותו אחר כך בלונדון".


על BITCH:

ג'אגר: "זו בלדת הנשמה של קית'. שיר מהודק. כיף להקשיב לו".

ווימן: "הקלטנו את השיר באולפן הנייד שלנו שחנה אז במדשאה האחורית בביתו של מיק ברדינג. אני אוהב להקליט באולפן הנייד הזה".


על SISTER MORPHINE:

ג'אגר: "שיר ישן מאד. קשה לשווק אותו בגלל התוכן שבו ועם שם שכזה".

ווימן: "אני זוכר שהקלטנו פלייבק של השיר כדי שמריאן פיית'פול תשיר בו, אבל לא יצא מזה כלום".


על DEAD FLOWERS:

ג'אגר: "שיר קאנטרי. זה כל מה שאני יכול לומר עליו".

ווימן: "שיר קאנטרי נחמד. כיף לנגן אותו על הבמה".


על MOONLIGHT MILE:

ג'אגר: "שיר מתוק ורך. אני אוהב את התזמור של פול באקמאסטר פה".

ווימן: "גם את השיר הזה הקלטנו באולפן הנייד במדשאה של מיק. בהתחלה קראנו לשיר הזה בשם THE JAPANESE THING".


העטיפה של המהדורה המקורית (בויניל) כללה רוכסן אמיתי, לפי עיצוב מאת אנדי וורהול. היה זה צילום מפשעתו של ג'ו דלסנדרו שעטויה ג'ינס כחול צמוד, כשמעריצים רבים חשבו כי מדובר במיק ג'אגר, אולם האנשים שהיו מעורבים בזמן הצילומים טענו כי וורהול צילם גברים שונים (ג'אגר לא היה ביניהם) ומעולם לא גילה מי הם.


לאחר שקמעונאים התלוננו כי הרוכסן גורם נזק לוויניל (ממשלוחים מוערמים של התקליט), הרוכסן הפך לחלק מהצילום הרגיל, דבר שהפך את המהדורה הראשונה למיוחדת ונחשקת.


ב-23 באפריל בשנת 1968 יצא תקליט הבכורה של ג'ו קוקר ושמו WITH A LITTLE HELP FROM MY FRIENDS.



שיר הנושא נכתב, כמובן, על ידי ג'ון לנון ופול מקרטני ובוצע במקור על ידי הביטלס.


האלבום בנוי על ההבטחה של שיר הנושא, הלא הוא קאבר בלוזי ומסחרר לשיר של הביטלס שהיה סינגל להיט עבור קוקר בשנה הקודמת והציג לעולם את קול הבלוז המדהים שלו. בשאר התקליט הזה מדגים קוקר את יכולותיו המעולות כזמר ומגיש זירים, בין אם זה עיבוד לשיר של מישהו אחר או שיר מקורי (MARJORINE או A CHANE IN LOUISE ו- SANDPAPER CADILLAC).


בתקליט זה ליוו אותו נגנים מהשורה הראשונה כמו ג'ימי פייג' (אז בתהליכי הקמת לד זפלין), סטיב וינווד, מאתיו פישר ובי ג'יי וילסון (מפרוקול הארום), קרול קיי, אלברט לי ורבים אחרים.


ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על תקליט זה: "קוקר ולהקת גריז סיימו הופעה שהעניקו לאחרונה במועדון וויסקי בלוס אנג'לס. כשהם נכנסו לגרסה הנפיצה שלהם ל'עם מעט עזרה מידידיי', מעריצה צעירה מנומסת, שכנראה התפרעה מהקול המדהים של קוקר ומהעוויתות המטורפות שלו, נשכבה על גבה בין רגליו של קוקר, והושיטה את ידה למעלה לעבר איבר מינו. כמה רגעים לאחר מכן ג'ו מסר את צעקת הקריירה שלו.

מה שלא אומר שכולם יגיבו בטירוף כזה לזמר הבריטי האחרון ואולי הגדול הזה שנושא את מסורתו של ריי צ'ארלס, אלא שהאלבום הראשון של קוקר הוא פנינה ואמור לעורר הרבה התרגשות. למרות העובדה שהוא זמר בן עשרים וארבע משפילד, אנגליה, קולו של קוקר הוא קולו של גבר שחור דרומי בגיל העמידה - ואיכות הקול שלו מאפשרת לו להתעלות (כמו שעושה ריי צ'ארלס בפרסומות הקוקה קולה שלו). המילים והאסוציאציות המשמחות המסורתיות של מנגינות כה נוצצות במקור הופכות אצלו לביטויים מדהימים ומשכנעים של כאב וייאוש.


זה שקוקר הוא חקיין של צ'ארלס זה מעבר לוויכוח, אבל קוקר הטמיע את השפעת צ'ארלס עד לנקודה שבה אי אפשר להטיל ספק בתחושתו למה שהוא שר.


דני קורדל המפיק ראויה למחיאות כפיים קדחתניות על הפקתו את האלבום הזה, למרות פגמים רגעיים כמו גניבת העיבוד כמעט בשלמותו של ריצ'י הייבנס את JUST LIKE A WOMAN או לתת לג'ימי פייג' לנגן סולו לגמרי לא הולם בשיר BYE BYE BLACKBIRD. קורדל היה כל כך נחוש להמציא אלבום מושלם (והאלבום כמעט מושלם) שהוא השקיע יותר משנה והון קטן כדי להשיג הכל. על פי הדיווחים יש לו עשרה טייקים מצוינים של I SHALL BE RELEASED במחסן איפשהו, לאחר שהחליט שאף אחד מהטייקים - שנעשו עם האורגניסט אל קופר והמתופף איינסלי דנבר בין היתר - לא היה מספיק טוב.


אי אפשר להגזים בהצלחתו של קורדל בגיבוש יחידת גיבוי מופלאה באופן עקבי מזמרי הנשמה המובילים של אולפן אמריקה ומוזיקאי הרוק המפורסמים ביותר באנגליה. מלבד חומרים כמו של דילן, דייב מייסון והביטלס, יש פה שלושה שירים מקוריים וכולם מנגינות רוק מבריקות. המחשבה על האלבום הבא של קוקר, שיכלול שירים חדשים של האריסון ומקרטני והרבה יותר מקוריים של הגריז בנד, היא נעימה במיוחד".


ב-23 באפריל בשנת 1941 נולד מרדכי 'פופיק' ארנון. הוא הלך מאיתנו בשנת 2020.



כשכתבתי את ספרי השני, על הרוק הישראלי, לקחתי על עצמי משימה לתעד גם את הסיפור מאחורי תקליט הסולו שלו, 'כל אחד', אותו עשה עם הצ'רצ'ילים ושלמה גרוניך בשנת 1971. הפכתי כל אבן כדי להגיע לכמה שיותר פרטים עליו. גם הגעתי לפופיק עצמו שאמר לי כי 'זה רחוק ממני שנות אור אבל אענה לך על מה שתרצה כי אני רואה שזה מאד חשוב לך'. והוא בהחלט קיים את הבטחתו וענה על כל שאלה שנשאל.


וב-23 באפריל בשנת 1944 נולד דני בן ישראל, שיצר בסוף הסיקסטיז ובתחילת הסבנטיז מוסיקה מחתרתית ומתקדמת. הוא הלך מאיתנו בשנת 2019. גם אותו חקרתי לעומק בראיונות ואת הסיפור על, למשל, התקליט "חנטריש שלוש ורבע", שיצא בשנת 1970 ביחד עם להקת הבמה החשמלית, תגלו לראשונה אצלי.


אז כן, גם הסיפור מאחורי התקליטים של פופיק ודני נמצאים בספר החשוב הזה, למכירה בגרסה המורחבת באתר זה.


ב-23 באפריל בשנת 1976 יצא התקליט INTERVIEW של להקת הרוק המתקדם ג'נטל ג'יאנט.



זה התקליט האחרון בו הלהקה הלחינה בסגנון המתקדם והידוע שלה. באלבום שיצאו לאחר מכן ניסתה הלהקה לכוון למיינסטרים, נכשלה במשימה והתפרקה עם הזנב בין הרגליים. עיתון רולינג סטון כתב בביקורתו אז: "זה תקליטה השמיני והכי פחות מגובש של הלהקה הזו. תקליטה הקודם, כמו גם סיבוב ההופעות שנלווה לו, הביא לה קהל רב, אבל התקליט הזה נכשל בשמירה על היושרה. הבעיה המרכזית בתקליט החדש נעוצה במילות השירים שנשמעות יחדיו כמשפטים שהודבקו ללא קשר. אני מקווה שהתקליט הבא שלהם יהיה בהופעה חיה. אז יוכלו באמת לשמר את העוצמה שלהם".


בתקופת הכנת האלבום הזה הופעל על הלהקה לחץ אדיר; לוח סיבוב ההופעות שלה, במחצית השניה של שנת 1975, היה קשה מנשוא עבורה. גם הידיעה, שחייבים להמשיך ולרכב על גל ההצלחה של האלבום FREE HAND עם מוצר חדש וראוי לא פחות, הוסיפה משקל כבד של לחץ.


גיטריסט הלהקה, גארי גרין: "אני זוכר שכשסיימנו להקליט את האלבום הזה בתחושה שלא התקדמנו לשום מקום. עדיין זה אלבום טוב אבל הוא דומה מדי למה שעשינו לפניו. אלו היו זמנים צפופים והאלבום הוקלט במהירות רבה. היו לנו שלושה שבועות בלבד ליצור משהו. זה נס שהצלחנו ליצור משהו באופן שכזה".


המתופף, ג'ון ווית'רס: "יש חומר טוב באלבום הזה אך הכל נעשה באופן נמהר מדי. אני מרגיש שלא השקענו מספיק מאמץ בזה".


הבסיסט, ריי שולמן: "לראשונה עשינו אלבום בו עמדנו במקום. ברור שזה לא היה צעד טוב ללהקה שרצתה להפוך פופולרית יותר".


בעיתון דיילי ג'ורנל מניו ג'רזי, נכתב אז בביקורת: "ג'נטל ג'יאנט כמעט נעלמו כאן בארצות הברית. הם יצאו לסיבוב הופעות לצד שמות גדולים ועדיין נותרו במעורפל. התקליט החדש הוא שילוב טוב של מוזיקה, החל מג'אז קל לרוק מתקדם טוב. עמוד השדרה של הלהקה נראה כקרי מינייר בקלידים וגארי גרין בגיטרה. שניהם מגוונים בנגינה שלהם. הנקודה המטרידה היחידה בתקליט היא השירה של דרק שולמן שלוקח קצת זמן להתרגל אליה. זה אלבום שיענג את אוהבי קינג קרימזון, עם שבעה קטעים פה שמציעים קשת של סגנונות. זו להקה שמציעה משב רוח רענן".


בעיתון מפניקס נכתב אז בביקורת: "מעבר לכוח והתהילה, להקה זו הגיעה למלא תפקיד כיחידת רוק מתקדמת מהדרג השני שאלבומיה עכשיו באמת חסרים חזון והיקף. הלהקה, עם התמהיל המרוכך שלה של יס ו-ELP, נהייתה פשוט משעממת. אבל מה שהכי מאכזב הוא לא הכישלון של הלהקה להשיג אלא הכישלון פשוט לשאוף למשהו".


בעיתון ACTON GAZETTE הבריטי נכתב אז: "אתה לא יכול לדפוק להקה שממשיכה לנסות וג'נטל ג'יאנט, עם האלבום השמיני שלה, ראויה לשבחים על ההתמדה שלה. המוצר, שילוב של השפעות ג'אז, קלאסית ורוק, חסר תקלות מבחינה טכנית עם נגינה מדויקת של כל החברים. יש מספיק אוכל בשביל כולם פה. לכל שיר יש נושא מסוים שמתורגם למוזיקה. שיר הנושא, למשל, מבוסס על התנהגותם של כתבים. צליל הגיטרות והאורגנים המנגנים כנגד התווים התחתונים של הקלרינט והבס נועד לייצג את פורמט השאלות והתשובות של ראיון. אז למה ג'נטל ג'יאנט לא הצליחה לפצח את השוק הבריטי? התשובות נמצאות באלבום הזה.

ראשית, המילים. ככל הנראה, הן בלתי מובנות. כמו כן, השפעות בולטות מדי מלהקות אחרות, במיוחד יס, ברורות מדי, אפילו עד לסגנון הווקאלי ומבני השיר. והגורם הכי חשוב, המוזיקה. אם כי היא מבוצעת בצורה מושלמת, היא חסרה את תחושת המרכיב החיוני. אין רגש, אין התלהבות ולכן אין תקשורת אמיתית".



ב-23 באפריל בשנת 1960 הופיעו ג'ון לנון ופול מקרטני כצמד ב- BERKSHIRE. הם קראו לעצמם בהופעה הזו בשם THE NERK TWINS. ההופעה הזו התרחשה בפאב THE FOX AND HOUND שהיה שייך לקרובת משפחה של מקרטני. הסיפור המורחב על זה, בספר "ביטלמאניה!"



ב-23 באפריל בשנת 1976 יצא תקליט חדש של הרולינג סטונס, BLACK AND BLUE. יש המסמנים בו את תחילתה של תקופה חדשה עבור הלהקה - ולאו דווקא לטובה.



העבודה על האלבום החלה לפני שהלהקה יצאה לסיבוב באמריקה, בשנה הקודמת, ונמשכה במקומות שונים עד שהושלמה בניו יורק בפברואר 1976. זה היה אלבום האולפן הראשון של הלהקה שיצא עם הגיטריסט רוני ווד כמחליף של מיק טיילור.


ההשקפה הביקורתית על האלבום הייתה מקוטבת: לסטר באנגס כתב בעיתון CREEM ש"החום כבה כי הכל נגמר, הם באמת לא חשובים יותר. זהו האלבום הראשון חסר משמעות של הרולינג סטונס, ותודה לאל".


בעיתון רקורד מירור נכתב בביקורת על התקליט אז: "מיק ג'אגר למד לרקוד על ידי צפייה בג'יימס בראון ובשיר הפותח, HOT STUFF, יש גם ניחוחות מהמוזיקה של הג'יי.ביז.


זו הטכניקה הרגילה של הסטונס - להיכנס חזק אבל עדיין לא להגיע לפסגה. עם השיר HAND OF FATE יש את השיר הכי נוסחתי שגורם לתהות, האם הם יצליחו אי פעם עם זה. הנפילה הראשונה באמת יכולה לבוא עם המחשבה ששיר הרגאיי בן 16 החודשים של CHERRY OH BABY נוצר פה בכוונת אמת.


למעשה, נגינת האורגן של ניקי הופקינס ותפקידי השירה מכניסים את כל העניין היישר למעמד הסאטירי. למרות זאת, זה יכול היה לעבוד טוב יותר אם הסטונס היו דואגים לצליל שמוקלט במוסך. השיר MEMORY HOTEL מסתבר כשיר הסינטיסייזר-סטרינגס הגדול ועד כה אתם אולי תוהים מדוע נאלצנו לחכות כל כך הרבה זמן לדברים די לא מקוריים של הסטונס.


התשובה מגיעה בצד השני עם השיר הראשון., HEY NEGRITA. זה פשוט הדבר הכי טוב שהם עשו מאז EXILE ON MAIN STREET. זה הוא שילוב היפנוטי של קצב רגאיי רועש והפעם הראשונה ששילוב כזה באמת עובד אצל הסטונס. הוא מיוחד, מקורי, מסודר ושווה את המחיר של האלבום. ניחוח ניו אורלינס בא לידי ביטוי בשיר MELODY, עם מעט כלי נשיפה דרומיים ואפקטים ווקאליים משתנים ללא הרף. הסינגל האחרון, FOOL TO CRY, נשמע חלש במיוחד אבל האלבום מסתיים בשיר קטלני, CRAZY MAMA שעם כמות מינימלית של רון ווד בלבד, עדיין נשמע יותר כמו שיר טוב של להקת THE FACES. הוא מסיים אלבום מלא בריפים ידועים של הסטונס".


בעיתון NME נכתב בביקורת: "האלבום, שנדחה ללא הרף, של הסטונס, מוכיח שלא היה ראוי לחכות לזה. זה לא נשמע שהסטונס בקשר יותר מדי עם מה שקורה בפועל.


'הסטונס הם להקה ממש טובה, אבל אני מחשיב אותה כמו להקת בנים כי חבריה לא מנגנים מוזיקת של ​​גברים. הם לא מנגנים מוזיקה מקצועית לגברים, הם מנגנים מוזיקה לצעירים, ואפילו עם החומר הכי אינטליגנטי שלהם כממריץ, הם מנגנים מוזיקה לצעירים' - מייק בלומפילד, 1968.


'שמעתי כמה מהרצועות החדשות של הרולינג סטונס ולמרות שאני אוהב אותם, אני לא חושב שהם יותר ממה שהם, וזה רוק'נ'רול מדהים, טעים ונפלא, שהגיע מאוחר מדי אתם. הרולינג סטונז תמיד צריכים להיות להקה לא מתקדמת' - פיט טאונסנד, 1968.


'באופן פשוט, אני אישית מרגיש שהסטונס הם להקת הרוקנ'רול הטובה בעולם. לא שאני חושב שהתקליטים שלהם תמיד מעולים. זה כמו שהמפיק גלין ג'ונס אומר על סשן של סטונס, אתה יכול לשבת שבועות והם פשוט יזרקו מולך הרבה זבל' - פיט טאונסנד, 1970.


'זה מה שהופך את הסטונס למה שהם: הם אף פעם לא נסוגים, אף פעם לא מאבדים קרקע, הם צוללים קדימה גולמיים כמו החיים עצמם, ולמרות שהם עושים טעויות לפעמים, הם לא מפחדים להודות בזה ויקחו עוד סיכוי פרוע יותר לקראת העיקול הבא. זה רוק'נ'רול, אחי, וכך גם הרולינג סטונס' - לסטר באנגס, 1973.

הפעם האחרונה שהסטונס הוציאו אלבום הייתה לפני כמעט שנתיים. זה היה 'זה רק רוק'נ'רול' ומאז הם הרגיעו את המעריצים רק עם כמה אוספי שירים ישנים, תקליט סולו של ביל ווימאן ותקליט של הקלטות גנוזות מהעבר. מיק טיילור עזב את הלהקה ורון ווד זכה להיכנס ולקבל את התמונה שלו על עטיפת התקליט החדש, למרות שהוא עדיין לא חבר להקה מן המניין. ונחשו מה?האלבום החדש של הסטונס, שיצא בשבוע שעבר, מורכב כולו מחומרים שהוקלטו בין אמצע דצמבר 1974 לתחילת אפריל 1975, עם ווד, הארווי מנדל וגם וויין פרקינס בגיטרות.


אז האלבום יוצא כמעט שנה אחרי שהוא נעשה והוא נפילה נוראית".


ברולינג סטון נכתב בביקורת על התקליט: "למרות שהרולינג סטונס שרים כעת על ילדיהם ומשפחותיהם באותה תדירות כמו על החברות המטופשות שלהם, אנחנו עדיין מנסים לשמור על התדמית הישנה שלהם, מתחת לאגודלנו ומחוץ לראשנו. מבחינה מוזיקלית, גם הסטונס כבר לא אותה להקה, למרות שהשימוש המתמשך באותם יסודות - התיפוף, הריפים הבלתי פוסקים, התנוחה הקולית - עלולים לגרום לזה להיראות אחרת במבט חפוז.


אבל הלהקה שיצרה את התקליט החדש היא לא אותה הלהקה שיצרה את AFTERMATH. אבל זה לא אומר שהסטונס של היום הם לא להקה נהדרת שמנגנת מוזיקה מעולה. הם סוג אחר של להקה, שמנגנת סוג אחר של מוזיקה.


כשמיק טיילור הצטרף, יותר מסגנון גיטרה השתנה, אם כי מה שהשתנה אולי היה פחות קשור לגיטריסט החדש ממה שנראה ברור מאליו. בשנת 1969, הסטונס כבר החלו את הפריצה שלהם מהבלוז והרוק הפשוטים, כזכור. ולמרות שטיילור המיומן מבחינה טכנית, הוחלף רשמית ברון ווד, זה עדיין לא אפשרי לדמיין את השעון מסתובב אחורה.


במשך חמישה אלבומים לפחות, מיטב שירי הסטונס הסתמכו על כלי מיתר, כלי נשיפה, קלידים ושילובים ווקאלים אקסצנטריים. אף גיטריסט לא יכל לשנות את זה. אבל הקהל - ובמובן מסוים, אני חושד, הסטונס עצמם - עדיין מצפים שכל אלבום יכיל רוק גיטרה מסורתי. במובן מסוים, האלבום החדש הוא אלבום ראוי להערצה רק בגלל סירובו להשתחוות לעבר. כמה שירים כאן מנסים להישמע כמו BROWN SUGAR והמעטים האלו הם לא הטובים שבהם.


לסטונס יש בעיות. לאחרונה נראה שלקית' ריצ'רדס נגמרו כל הרעיונות המלודיים והנאמברים החדשים מבוססים על ריפים רופפים ולא על מבני שיר הדוקים. כתוצאה מכך, המוזיקה חסרת אנרגיה.

מה שבאמת פיזר את האנרגיה העצומה של הסטונס הוא חוסר ארגון ושליטה. זה מוצג בצורה הכי ברורה כפגם בהפקה, אם כי היעדר מבנה השיר הוא גם סימפטום. ג'אגר וריצ'רדס איבדו שליטה; לקח להם יותר מדי זמן להכין את התקליט הזה, והעייפות ניכרת. קולו האובייקטיבי יותר של מפיק יכול היה לעשות את ההבדל".


ב-23 באפריל בשנת 1956 החל אלביס פרסלי להופיע בלאס וגאס כאמן חימום לקומיקאי שקי גרין.



ההופעה הזו נערכה במלון FRONTIER ונחלה כישלון עבור כוכב הרוק העולה. זאת כי רוב הקהל הורכב מאנשים בגילאים מתקדמים, שלא קיבלו באהדה את איש הרוק'נ'רול שנענע את האגן מולם בהתרסה. פרסלי סיפר בהמשך: "אחרי ההופעה הראשונה יצאתי מחוץ לאולם והלכתי בחשיכה. זה היה נוראי. לא הצלחתי להגיע אל הקהל".


חוזה ההופעות שלו שם הסתיים מוקדם מהצפוי (אל תדאגו לו, בהמשך הוא יופיע המון בלאס וגאס).

אך דבר אחד טוב קרה לו שם; הוא ראה שם הרכב בשם FREDDIE BELL AND THE BELLBOYS שביצע את הלהיט של ביג מאמה ת'ורנטון, HOUND DOG. אלביס התלהב מהשיר וקבע שזה יכול להיות דבר מקפיץ בהופעותיו. הוא לא טעה. קלאסיקה נולדה.


ב-23 באפריל בשנת 1970 צולם בטלוויזיה הבריטית פרק מתוכנית האירוח של זמרת הפולק, ג'ולי פליקס, בו התארח ג'ימי פייג' (הגיטריסט של לד זפלין) וביצע קטע גיטרה סולו אקוסטי. בפרק זה, ששודר שלושה ימים לאחר מכן, התארחה גם להקת ההוליס.



פייג' הגיע לשם הודות לקשרים ההדוקים שהיו למנהל לד זפלין, פיטר גראנט, עם מפיק המוסיקה מיקי מוסט, שניהל אז את פליקס האמריקנית, שבעצמה הייתה חברה קרובה של בסיסט זפלין, ג'ון פול ג'ונס.


כך הציגה את פייג' בתוכניתה: "האורח הבא שלי לערב זה בא מהלהקה המצליחה ביותר שצמחה מאנגליה בשנים האחרונות. האלבומים של לד זפלין מככבים בצמרת המצעדים באנגליה ובארה"ב והגיטריסט המוביל של הלהקה הזו מוזיקאי מוכשר ומיוחד ביותר. גבירותיי ורבותיי.. ג'ימי פייג'".


ג'ימי ביצע לאחר מכן קטע אקוסטי ושמו WHITE SUMMER, שחובר עם BLACK MOUNTAIN SIDE, דבר שהיה חלק מרפרטואר ההופעה הקבוע של זפלין. עם זאת, בתוכניתה של פליקס הייתה זו הפעם האחרונה בה ביצע קטע זה בהופעה, עד שהחזירו לחיים בשנת 1977.


פייג' נראה בטוח בביצועו באולפן הטלוויזיה, עת פרט על מיתרי האקוסטית. הפרק הזה של התוכנית נחשב במשך שנים רבות כדוקומנט שאבד לחלוטין, עד שצץ (באיכות לא מושלמת - עם פסים שחוצים את התמונה) על ידי הבי.בי.סי והוצג לראשונה במפגש מעריצים של הלהקה בשנת 1992.


פליקס: "ביקשתי בזמנו ממפיק התוכנית לארח את ג'ימי בתוכנית שלי, שנשענה על אופי אקוסטי. התארחו בה אמנים כמו לאונרד כהן, טים באקלי ועוד. ניגשנו לג'ימי וביקשנו ממנו לבוא ולבצע קטע אקוסטי. יכול להיות שהקשרים שלי עם ג'ון פול ג'ונס עזרו להביאו".


ההרצאה "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



ב-23 באפריל בשנת 1976 יצא אלבום חדש ללהקת ג'ת'רו טול. היה זה עוד פרויקט שאפתני ששמו TOO OLD TO ROCK'N'ROLL - TOO YOUNG TO DIE.



גם הפעם, כבעבר, החליטו חברי הלהקה להקליט אלבום מחוץ לגבולות אנגליה. זאת כדי להימנע מהמס האדיר שהיו נאלצים לשלם ממכירותיו לקופת אנגליה לו הקליטו בגבולות המדינה. אבל היו דברים אחרים שגרמו לאלבום זה להיקלע לבעיות.


בעוד מעריצי טול כמעט דרשו אלבום סולו של איאן אנדרסון עם גיטרה אקוסטית, לאיאן לא היו תוכניות לכך. הוא היה מוכן להקליט אלבום חדש של ג'ת'רו טול. שוב, הלהקה מילאה אחר עצות רואה החשבון והקליטה את האלבום מחוץ לאנגליה, בדצמבר 1975, כדי לעקוף שיעור מס גבוה יותר.


האלבום נוצר על ידי סט נוסף של תוכניות כושלות. המחזמר הבימתי שאנדרסון ודיוויד פאלמר (אז מתזמר הלהקה) כתבו עבור הזמר אדם פיית' נעצר כשגילו שהוא עסק בהפקה נוספת. ג'ת'רו טול השתלטה על הפרויקט, שהפך לאלבום. בלהקה היו אז חברים בגילאים שונים, לדוגמה: פאלמר היה כבר בן 38, בעוד שהבסיסט ג'ון גלאסקוק היה רק ​​בן 24. דווקא הרוחב והמומחיות הניכרת של ההרכב הזה פעלו היטב הן באולפן והן על הבמה.


פאלמר הפך אז להיות חבר בלהקה, שניגשה במהרה להקלטת השירים. אבל כשהאלבום יצא, ניגשו מבקרי המוזיקה לנעוץ בו את החרב שלהם. הם ראו בשיר הנושא כיצירה אוטוביוגרפית של אנדרסון. גם ציור העטיפה, עם דמותו הפיקטיבית של ריי לומאס שבאה גם כגיבור קומיקס בציורים שבפנים, דמתה מדי לאנדרסון והדבר לא הותיר באותם מבקרים ספקות בעניין.


לומאס הפיקטיבי (שבאמת דומה מדי לאנדרסון) הוצג כרוקר מזדקן שאינו מסוגל להיצמד לטרנדים חדשים. תאונת אופנוע שלומאס עובר באוטוסטרדה גורמת לו להבין שיום אחד הקהל יתאהב בו בחזרה. רבים חשבו כי אנדרסון מדבר על עצמו ועל מצבו אז בשוק המוזיקה. האלבום לא הגיע למקומות גבוהים במצעדי המכירות והסינגל, עם שיר הנושא, גם הוא לא זכה להצלחה - למרות השמעותיו הרבות ברדיו. יש שטענו מאז כי הסאונד של התקליט לא טוב כבאלבומים הקודמים של הלהקה.


לקידום התקליט הגיעו החברים לאולפן טלוויזיה כדי לשחק ולבצע (עם פלייבק מלא) את כל שירי האלבום לפי הסדר. ההפקה הוסיפה עוד הצצה ללהקה בפעולה אך לא תרמה רבות למכירות.


הרולינג סטון פרסם בביקורתו אז: "איאן אנדרסון צריך לדבוק במוזיקה, כי הוא בהחלט לא יודע לספר סיפורים. זהו סיפורו המבולבל של ריי לומאס אחד, 'אחרון הרוקיסטים הישנים', ששערו הארוך והג'ינס הצמוד מסמנים אותו כאדם שהזמן חלף לו. אחרי סדרה של אירועים יוצאי דופן רק בגלל חוסר ההומור והמקוריות שלהם, אנחנו עוזבים את 'הגיבור' כיוון שהוא עומד להפוך לכוכב פופ בפני עצמו.

אז מה?


עם זאת, אנו יכולים להתנחם בידיעה שהיכולת הטכנית של אנדרסון כמלחין נותרה ללא ירידה. האלבום שופע קטעים מוזיקליים עוצרי נשימה. שיר הנושא, למשל, היא דוגמה לספר לימוד לשימוש בדינמיקה ובניואנסים בשיר רוק: כלי נגינה זוחלים בעדינות במהלך הבתים, עם נדנודים מוזיקליים קלים כדי להודיע ​​לנו שהם שם. המוזיקה נבנית במתח שמגביר נושא נואש, ואז מתפרץ הפזמון. השיר QUIZZ KID כולל, בנוסף למספר שינויים מדהימים במרקם, כמה סולואים קצרים אך חריפים של הגיטריסט מרטין באר, שנגינתו היא למופת לכל אורכו.


בגלל הקולות חסרי החיים של אנדרסון, אם כי ניסיונותיו לרחמים בדרך כלל אינם מניבים דבר ממריץ. זה נראה הוגן להציע שהורדת כמה קטעים הייתה מצילה את האלבום הזה מהרגעים הכי מביכים שלו".

בעיתון אלבוקרק ג'ורנל, מניו מקסיקו, נכתב אז: "האלבום החדש של ג'ת'רו טול, העלה חיוכים על פניהם של כמה אנשים בעסקי התקליטים. הכותרת היא או שהם מרגישים את עצמם או שהם מכירים אנשים שהם חושבים שזה מתאר אותם. עם זאת, איאן אנדרסון, בן 28, מנהיג ונגן החליל של ג'ת'רו טול, אומר שזה לא מתאר אותו או את הלהקה שלו.


הסיפור, שמקורו כמחזמר לאדם פיית', מספר על רוקר זקן שלומד להתמודד עם הזמן. 'לפעמים אני חושב שתעשיית הרוק'נ'רול ישנה מדי בשביל רוק'נ'רול', אומר אנדרסון. הוא מאוד ביקורתי על עסקי התקליטים, כיוון שהוא לא מאפשר להקליט שום דבר מאוד המצאתי או חדש, כי קשה יותר למכור אותו מאשר ניסיון ומוכח.

'מזיקאים צעירים נוטים להיות מאוד מתוחכמים כמאזינים; הם מודעים לשנים של של מוזיקת ​​רוק מתקדמת ויצירתית למדי. ההשפעות די טובות. אבל זה עומד בדרכם להיות יצירתיים על בסיס אישי יותר'. יצירה היא מה שגרם ללהקות כמו הביטלס והרולינג סטונס ואכן ג'ת'רו טול להצליח מלכתחילה. אבל אמנים צעירים מתחרים כעת בתחרות קפדנית עם אותם אמנים מבוססים, והאמנים המבוססים כבר מרגישים מחויבים להמר על פורמולה מוכחת להצלחה.


'אין הרבה מוזיקה חדשה שמאוד מקורית בקונספט ומגיעה משום מקום', אנדרסון לא רוצה להילכד במשפך הלא יצירתי הזה של מוזיקה ויצירה. 'זו בהחלט בעיה שאני צריך להיות מודע לה. אני צריך לעשות קצת מאמץ כדי לא להפוך לחלק מהמערכת. זו הסיבה שאני נוטה קצת יותר לפקפק בתוקף שלי כמוזיקאי ובחברת התקליטים שלי כבעלים החוקיים של הזכות למכור את המוזיקה שלי. אני מבקר את העיתונות והקהל. מעט מאוד אנשים ממשיכים להטיל ספק בדחיסות והשגיאות של מה שאנחנו עושים. אלה שמצליחים, לא רוצים לטלטל את הסירה. אלה שלא מצליחים, מוצאים שאי אפשר לטלטל את הסירה; כי יותר מדי אנשים כבר יושבים בה'.


אנדרסון אומר, 'הייתי רוצה להיות יותר יצירתי ולקחת יותר סיכונים בגישה שלי כלפי מוזיקה. אני מנסה לשמור על הגישה הזו, אם כי זה קשה מכמה סיבות. אני מנסה לעשות צעדים ענקיים אל השכחה. אנחנו מנסים למצוא איזון בין אתגר לתפיסת הקהל אותנו כלהקה ובמקביל לרצות אותם לעשות משהו בסגנון שאנחנו ידועים בו'. זו הדילמה של כל הלהקות הפרוגרסיביות עכשיו. אם הן שוגות בצד של כושר המצאת יתר ולוקחות פחות אחריות כלפי הקהלים הקיימים שלהן, אני חושב שזה דבר עדיף מאשר להעביר את אותו כובע ישן'.


הפופולריות של ג'ת'רו טול ירדה מבריטניה, אך היא עדיין גבוהה בארצות הברית, שם סיור של שישה שבועות ביולי ואוגוסט יכניס את הלהקה לכמה מהאולמות והאיצטדיונים הגדולים במדינה. בסתיו, הלהקה מתכננת לחזור לארצות הברית כדי להופיע באולמות קטנים יותר.


בתחילה, ג'ת'רו טול נודעה כלהקה שמנהיגה לבש מעיל מרופט ודילג על רגל אחת, מניף חליל כסוף. אנדרסון אמר שהוא עשה את זה כי כשהלהקה התחילה, היא לא משכה קהל גדול והאולמות תמיד היו קרים. הוא זנח את זה, לדבריו, כי הקהל התחיל למלא ולחמם את האולמות והסימן המסחרי הזה מפריע למוזיקה שיש בה חשיבות ראשונה".


בעיתון מויסקונסין נכתב בביקורת על התקליט בזמנו: "זה כבר זמן רב של בילוי מועדף על מבקרי רוק לראות מי יכול להעלות את הביקורת החריפה ביותר על ג'ת'רו טול. אחד שנדבק במוחי הוא הביקורת הקצרה הזו על התקליט WAR CHILD שלהם משנת 1974: 'טול מתחרז עם משעמם' (TULL = DULL).


מכיוון שאיאן אנדרסון הוא מוזיקאי טוב יותר ממספר סיפורים, ומכיוון שהוא הלב והנשמה של המוזיקה שמנגנת הלהקה (כמעט, יש שאמרו, עד כדי קנאות), האם הוא ראוי להידרש למצוא את הגישה שלו לא שגרתית או לא מתמסרת? לאנדרסון נמאס, ובצדק.


אולי בגלל זה, על עטיפת אלבומו האחרון, נראה שהוא אומר לעולם ללכת לעזאזל. זה הוא סיפורו של רוקר זקן ושמנוני, ריי לומאס, שמגלה שסגנון החיים שלו פשוט לא מתאים לשנות ה-70. הוא זוכה לבוז על ידי נשים, נלעג ובאופן כללי נראה כמו פריק. אז הוא מחליט לקחת טרמפ אחרון על המסוק הישן שלו, דוריס, אבל הוא מתרסק ומסיים בבית החולים. כשהוא משתחרר, הוא מגלה שנוסטלגיה היא האופנה העכשווית והגישה המשומנת שלו חזרה לעניינים. הסיפור לא כל כך מקורי ואפילו לא מעניין במיוחד, אבל בשילוב עם מנגינות ימי הביניים של אנדרסון, תוך שימוש בגיטרה של מרטין באר והפסנתר של ג'ון אוון, הסיפור הופך לעוד אופרה שהיא לא רוק או קלאסית, אלא פשוט ג'ת'רו טול".


ב-23 באפריל בשנת 1976 יצא תקליט הבכורה של להקת הפאנק, ראמונס.



גם זה קרה ב- 23 באפריל:



- בשנת 1949 נולד הבסיסט המקורי של ג'ת'רו טול, גלן קורניק. הוא פוטר מהלהקה בסוף 1970 (אחרי שלושה אלבומים עם הלהקה) בגלל שאהב לחיות את חיי הרוק ההם. הדבר הזה התנגש באופיו המחמיר של מנהיג הלהקה, איאן אנדרסון. קורניק מיהר להקים הרכב משלו בשם WILD TURKEY. הוא מת ב-28 באוגוסט 2014.


- בשנת 1976 יצא אלבומה השביעי של להקת קראוואן הבריטית. שם האלבום הוא BLIND DOG AT ST. DUSTANS וגישתו המוזיקלית קלילה יותר מהאלבומים הקודמים.


- בשנת 2012 התחתן ניל דיאמונד בן ה-71 עם המנהלת שלו, קאטי מקניל בת ה-42.


- בשנת 1950 נולד הזמר / כותב השירים ג'ון מיילס, שמת בדצמבר 2021. הוא ידע הצלחה גדולה בשמו באמצע הסבנטיז עם הלהיטים MUSIC ו- HIGHFLY.


- בשנת 1974 התמוטטה הזמרת מאמא קאס מאחורי הקלעים של תוכנית הטלוויזיה THE TONIGHT SHOW, אותה הייתה אמורה להנחות. הסיבה לכך: תשישות.


- בשנת 2016 העניק ברוס ספרינגסטין מחווה משלו לפרינס המנוח, כשביצע על הבמה בברוקלין את השיר "גשם סגול". חברי להקת האי סטריט באנד לבשו כולם בגדים סגולים, במקום השחורים שלהם בדרך כלל.


- בשנת 1987 תבעה קרול קינג את מנהל הלייבל שלה לשעבר, לו אדלר, על 400,000 דולר שהוא חייב לה, לטענתה, מתמלוגים כמו גם העברה אליה את הזכויות לשיריה מסוף שנות השישים.


- בשנת 1979 יצא אלבום ההופעה של בוב דילן באולם בודוקאן שביפן. דילן הופיע שם שנה וקצת לפני כן.


- בשנת 1995 פרסם ה"סאנדיי טיימס" הלונדוני את הסקופ שרתך מליברפול בשם פיטר הודג'סון מצא סליל הקלטה עם חומר של הביטלס בעליית הגג שלו. ההקלטות מתבררות אמיתיות, שכן אביו של הודג'סון השאיל את מכשיר ההקלטה לפול מקרטני. לאחר שפול שמע את ההקלטות, הוא מיהר לקנות את הסליל והשתמש בחלקו באוסף האנתולוגיה של הביטלס. השירים כוללים את HELLO LITTLE GIRL המקורי של לנון / מקרטני ואת הקאבר שלהם לשיר של ריי צ'ארלס, HALLELUJAH I LOVE HER SO.


- בשנת 2001 החלה להקת מטאליקה להקליט את אלבומה "סיינט אנגר", כשהתהליך ייתקע במהרה עם כניסתו של הסולן, ג'יימס הטפילד, למכון גמילה. הלהקה תצליח להשלים את התקליט רק בעזרת פסיכולוג שמדבר עם חברי הלהקה על הבעיות שלהם, בטיפול קבוצתי. התהליך תועד לסרט בשם SOME KIND OF MONSTER.


ב-23 באפריל בשנת 1979 יצא אלבום זה של להקת אבבא.



ב-23 באפריל בשנת 1973 יצא אלבום שני ללהקתו של סטיבן סטילס. שם הלהקה MANASSAS ושם האלבום DOWN THE ROAD.



הדעה שלי היא שהלוואי והיום היו מוציאים גם תקליטים כאלו, אך בזמן ההוא חטפו יוצריו ביקורת רעה על המוצר הזה והלהקה התפרקה מיד לאחר מכן. אז מה בדיוק קרה שם? הבה נתחיל עם הביקורת שפרסם הרולינג סטון לתקליט זה: "לעטוף כאב של מישהו ולמכור אותו לקהל הרחב זה אקט שדורש ביקורת בהתאם. ממש לא נעים להקשיב לתקליט הזה שמוצף ברחמים עצמיים של האמן הראשי בו. סטיבן סטילס שר פה שהשוטה הגדול ביותר הוא עצמו, שמנגן מוזיקה בשביל המוזיקה ועושה יחצ"נות בשביל הכסף. הוא מוסיף שהוא קונה גיטרות, בונה לעצמו אולפן גדול ויקר וזאת כדי למצוא מפתח (או סולם, בעגה מוזיקלית) מתאים. נראה לי שיש מישהו אחר, שסטילס בטח לא יאהב לשמוע את שמו, שיכול לעשות מוזיקה כזו ולצאת גדול. השם הזה הוא ניל יאנג. אבל אצל סטילס יש רישול בהגשה. המילים שלו לא פוגעות. עצוב לי לחשוב שהאנשים שעשו את התקליט הזה לא חשבו על לחץ מצד חברת התקליטים אלא עשו אותו מרצון להוציא מוזיקה שהם גאים בה. כנראה שהגיע זמנם לעשות שיערוך עצמי".


השנה היא 1973 כמובן ומעטים הם אמני הרוק שעברו כתישה, שנאה ורמיסה מצד הציבור באופן בוטה יותר מסטיבן סטילס, שהיה זמן קצר לפני כן אחד הכוכבים הגדולים ביותר של תעשיית מוזיקת הרוק. לא מדובר בציבור שקונה את תקליטיו, אלא בציבור שסבב סביב סטילס באופן אישי ונאלץ לסבול את אישיותו הבעייתית, שהתהדרה אז בעושר מרהיב וצריכה מבהילה של סמים. בעיקר קוקאין שעלה לו בסביבות 18,000 דולר בחודש. הוא גם היה ידוע אז כאחד שלגם יותר מדי אלכוהול על הבמה ומחוצה לה. אבל הוא ניסה לצאת מהמעגל השחור כשהביט לתוך עצמו ונבהל. הוא החליט להשתנות והתקליט הזה שיקף את רצונו להשתנות ולטובה. חלק מהרצון להשתנות היה בזכות נישואיו הטריים לזמרת ושמה ורוניק סאנסון. יש שטענו כי סטילס תמיד התנהג טוב יותר ברגעים בהם היה מאוהב. כך היה, למשל, כשהיה מאוהב בזמרת הפולק ג'ודי קולינס. אהבה זו גם הבינה קלאסיקות לשלישיית קרוסבי, סטילס ונאש עם הקמתה, אי שם בסוף הסיקסטיז.


סטילס לא היה היחיד עם בעיות בלהקה הזו. גם המתופף שבה, דאלאס טיילור, נחלש בעקבות שימוש בסמים ובמקומו הגיע המתופף ג'וני ברבאטה, שהוטס במיוחד מקליפורניה כדי להקלטות האלבום הזה להימשך. לבסוף תופף ברבאטה בשיר אחד בלבד בתקליט כי לא הכיר את השירים. סטילס הבין שאין ברירה אלא להחזיר את טיילור לאולפן ההקלטות כדי לסיים את התקליט - ולא משנה כמה בעייתי המתופף. הצרה עם טיילור הייתה פשוטה - הוא בדיוק ניסה להיגמל אז מהרואין. תהליך זה הפך אותו לחלש ומעורפל. הכל החל כשידידה שלו הציגה בפניו אבקה חדשה. טיילור לא היסס וניסה. לאחר מכן ניסה שוב ושוב. עד שהגיע למצב בו לא הייתה ברירה אלא לצאת לדרך קשה של גמילה או לסיים כמו רבים מחבריו.


סטילס מצדו פחד מאד מהסם הזה והצהיר על כך בכל מיני הזדמנויות. הפחד נבע מכך שהסם ארב לו בכל מקום אפשרי אז. קשה היה להימלט מהדבר הזה בתעשיית המוזיקה של אז. הוא ראה כיצד חבר קרוב לו מת מהסם הזה. הוא גם שמע פעמים רבות את ניל יאנג שר על המחט והנזק שנעשה. הדילרים של הסם הזה היו קשים מאד לנפנוף. הם נדבקו לכל כוכב רוק וניסו כל דרך אפשרית להכניס אותו למנהרה שהאור הטוב היחיד שיזכה המשתמש בה הוא האור שאחרי החיים עצמם.


סטילס היה מכור לקוקאין והוא ידע שהוא איכזב אנשים רבים כשהפך למכור לו. לכן החליט להשתנות. רק מה חבל שהאלבום בו רצה להראות לעולם כי הוא אדם שונה - הפך לדרך שהמוצא היחיד ממנה היה לאחד מחדש את רביעיית קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג.


בונוס: אלטון ג'ון מודל שנת 1971...



במהלך סיבוב ההופעות האמריקאי שלו, אלטון ג'ון פגש את מרטין ק. ווב, מעיתון NME, ושפך את רגשותיו הרלוונטיים, בתשובותיו לשאלות שנשאל, לגבי דברים בתעשיית הפופ אז. תשובותיו הכנות הופכות קריאה זו למעניינת ומרעננת...


שאלה: אני יודע שיש סוף לכל קריירה וגם לשלך, וכך גם להרבה להקות אחרות. למה אתה מוצא את זה נחוץ?

אלטון: אני פריק של רוק'נ'רול כבר הרבה זמן, אבל נראה שאנשים חושבים שאני צריך לעשות רוק'נ'רול רק כדי להוכיח שאני צעיר ומגניב. ובכן חונכתי על רוק'נ'רול. תמיד עסקתי ברוק'נ'רול. זה סוג המוסיקה האהוב עליי. הרולינג סטונס הם האלילים שלי, וזהו. מוסיקת ​​רוק'נ'רול היא המוסיקה הכי חשובה לי. אז אני לא הולך לשבת שם ולשיר את כל השירים המשעממים האלו. כולם רוצים שאני אהיה כמו רנדי ניומן, וזה מפחיד כי רנדי ניומן הוא פנטסטי, ויש רק רנדי ניומן אחד, וזהו. יש רק אלטון ג'ון אחד ויש רק אחד לכולם. אבל אני יודע למה אתה מתכוון, כמו לד זפלין ופרוקול הארום. זה נראה כאילו אני קופץ על העגלה, אבל לא אכפת לי מה יגידו כי זו הנקודה בהופעה שבה כל האנרגיות שלי נשפכות החוצה, והקהל אוהב את זה. זה רק שחרור. כלומר, אין בי שום דבר ויזואלי על הבמה, אני פשוט יושב ליד הפסנתר. נייג'ל (אולסון המתופף) הוא הנקודה הוויזואלית ביותר. יש לו מערכת תופים ענקית שאי אפשר לראות אותו.


שאלה: האם האלבום הבא שלך יהיה דומה לשניים שהוצאנו כאן באמריקה?

אלטון: זה יהיה כמו אלטון ג'ון עם יותר סינטיסייזר מוג. השירים יהיו מורכבים יותר ובעיקר דברים יותר איטיים.


שאלה: אני יכול לראות שהביקורת הסבירה הבאה במקרה הזה תהיה שאתה מעתיק את אמרסון, לייק ופאלמר.

אלטון: הו, לא, יש די הרבה מוג בתקליט שלי שנקרא 'אלטון ג'ון'. השתמשנו הרבה במוג בזה. אני לא אשתמש בו באותו אופן כמו שאמרסון, לייק ופאלמר עושים כי זה היבט אחר לגמרי של השימוש במוג, אנחנו פשוט משתמשים בו בתור מה שהביטלס עשו ב'אבי רואד', באמת. אני חושב שחלק מהדברים הטובים ביותר של מוג אי פעם עבור מוזיקת ​​פופ היו ב'אבי רואד'. אם כבר מדברים על ביקורת, אנחנו באמת מקבלים ביקורת על האלבום FRIENDS עכשיו. יש לנו כל כך הרבה מוצרים שיצאו החוצה, שזה כל כך מציק. אבל אני מתכוון כשעשינו את האלבום FRIENDS לא היינו מוכרים. כשהתקשרו אלינו לעשות את זה, לא ממש הכירו אותנו בשום מקום, וזה יצא עכשיו כשאנחנו כבר מוכרים יותר. ויש לנו אלבום בהופעה שייצא בעוד שלושה שבועות, וזה ממש טוב. זה זה שעשינו בתחנת הרדיו בניו יורק. אנחנו מצליחים מאוד באנגליה... הו, לא אכפת לי מביקורת. אני צריך ללמוד לקחת את זה. ביקורת בונה עוזרת לפעמים. היה לי מזל גדול ואני באמת לא יכול להתלונן.


שאלה: האם אתה חושב שמסיבות עיתונאים גדולות כאלה באמת כדאיות, או שאתה שונא לעשות אותן?

אלטון: לא ממש. כלומר בפעם הראשונה שהגענו לחצתי יד לכולם, כולל צוות הניקיון של MCA, שלדעתי, בזמנו, היה לזה צורך. אני אוהב לפגוש אנשים ואני מאוד מודע לקידום ואני לא חושב שזה מזיק לאמן להיות מנומס. אני די מעוניין להכיר אנשים. אנחנו מכירים את כל המפיצים שלנו בערים שונות וזה די כיף, אתה לומד להכיר אנשים, ואני אוהב את זה. אני לא יכול לומר שהייתי מודע להייפ מודע. אני חושב שהאלבום FRIENDS של חברת PARAMOUNT הוא קצת תרמית. לא בגלל האלבום, אני מתכוון שעשינו את זה כפסקול של אלטון ג'ון, אבל הם סוג של שמו את השם אלטון ג'ון על עטיפת האלבום, ואז את שם הפסקול באותיות קטנות. זה קצת תרמית, אבל אני לא באמת יכול להאשים את חברת התקליטים שעשתה את זה. כלומר אם הייתי במצב שלהם - מה הייתי עושה? הם עיצבו עטיפה שכמעט הקאתי כשראיתי אותה. אני פשוט חושב שזה מצחיק. כלומר כל העניין משעשע אותי. לעתים קרובות אני מאחל, שכשאני יושב לעשות ראיון, שאנשים יגידו 'טוב תקשיב, אתה אידיוט לא מוכשר, ויש לך מזל גדול, ואני חושב שאתה משעמם'. הלוואי שמישהו היה אומר לי את זה, אבל כולם כל כך נחמדים! אני זוכר שעשיתי ראיון עם ילד קולג' בניו יורק, והוא עבד עבור עבודה רגילה במכללה, ואמרתי 'כן, אני אעשה את הראיון' והוא נכנס ואמר: 'אני ממש לא אוהב את מה שאתה עושה, אני חושב שזה זבל מחורבן', וזה הרג אותי לחלוטין. אמרתי 'למה אתה מתכוון?' ממש התעצבנתי ונלחמנו כמו חתול וכלב לאורך כל הראיון, ומאוד נהניתי, והיינו חברים נהדרים אחר כך. אני פשוט חושב שאנשים צריכים להגיד מה שהם חושבים לפעמים. אם הם רוצים להגיד שזה נורא לא ממש אכפת לי.


שאלה: נראה שהרולינג סטונס הצליחו בגישה של "לא אכפת לי".

אלטון: אה כן, אני מתכוון שזה ג'אגר, הוא יכול לברוח מזה. בטח יום אחד אולי אעשה את זה, אבל כנראה ארגיש נורא אשם על זה אחר כך. הם מושלמים. אני מתכוון שג'אגר הוא כוכב הפופ המושלם. אין אדם מושלם יותר מג'אגר. הוא גס רוח, הוא מושך, מכוער, הוא מבריק. כפי שאמרתי קודם, הסטונס הם קבוצת הפופ המושלמת, יש להם הכל. הם ניצחו את הביטלס בקטגוריה הזו. הביטלס היו קצת שואו-ביזיים, אבל הסטונס הם פשוט סוג של חיספוס ואני אוהב את זה. זו הסיבה שאני אוהב אותם כל כך. פיט טאונסנד הוא בחור נחמד באמת, כשאתה פוגש אותו. הוא לא כמו ג'אגר. ג'אגר הוא אגו-מניאק, אני בטוח, אבל טאונסנד הוא ארצי. חשבתי שהוא יהיה אגו-מניאק אבל הוא לא היה. הוא שנוי במחלוקת, אבל אין כמו ג'אגר... הוא ביץ', הוא באמת כזה!


שאלה: מהאלבום TUMBLEWEED CONNECTION אנשים מקבלים את הרושם שאתה ולהקתך מתעניינים בתרבות המערב הישנה של ארצות הברית. האם אתה?

אלטון: אני לא, בכלל לא. ברני (טאופין) מתעניין בזה. שוב, כל השירים פה נכתבו במקביל למה שנמצא בתקליט 'אלטון ג'ון' וזה באמת צירוף מקרים. אתה מבין, כשעשינו את 'אלטון ג'ון', היו לנו 24 שירים. זה באמת מקרי הקטע של המערב הפרוע בתקליט ההוא. במבט לאחור, זה באמת מוזר שזה קרה באלבום הזה ככה. וזה מצחיק כי אנשים מקבלים את כל הרעיונות הקדומים האלה על מה שקרה. אני משתעמם עד דמעות מכל המערבונים. אם אני רואה מערבון בטלוויזיה אני מכבה אותה כי אני לא סובל את זה.


בונוס 2: בי.בי קינג מודל 1971 - ראיון ב-NME.



שאלה: אילו מוסיקאים ניגנו בהקלטות שלך בלונדון?

תשובה: אה, היו שם רינגו סטאר, קלאוס פורמן, פיטר גרין, דאסטר בנט, אלכסיס קורנר, ובנו ניקי, סטיב מאריוט, גרג רידלי, ג'רי שירלי, איאן סטיוארט, גארי רייט, דייב מייסון וג'ים פרייס, בובי קיז, ג'ים גורדון וג'ים קלטנר הגיעו גם הם.


שאלה: איך אתה באופן אישי מרגיש לגבי ההשפעה שהפעלת על מוזיקאי הרוק של הדור הזה?

תשובה: ובכן, אני יכול לומר שזה משמח אותי מאוד לדעת שכל האנשים האלו חושבים עלי כל כך הרבה. למעשה היו אלה המוזיקאים האנגלים שהיו הראשונים לדבר עליי. הם אלו שבאמת גילו אותי. השחורים שהיו איתי כשהתחלתי, עדיין איתי, אבל ביחד תפסנו תאוצה. אני לא רק מרוצה בשביל עצמי, אלא גם בשביל כל אותם מוסיקאים אחרים שהכישרונות שלהם נפתחו כשמוסיקאים אנגלים התחילו לדבר עליי. מאז קרו דברים שאפילו לא חלמתי עליהם. טיילתי, הופעתי ופגשתי אנשים שחשבתי שלעולם לא יסתכלו עליי. אני יכול להגיד שזה גורם לי להרגיש כל כך טוב כי זה גורם לכל אותם ימים ולילות רבים של תרגול וכל התקוות האלה שאנשים יעריכו את מה שניסיתי לעשות, להתגשם. לא כולם אהבו את מה שעשיתי, ולפעמים הרגשתי די רע לגבי מה שאנשים חשבו. אבל תמיד הרגשתי שאם אעבוד מספיק קשה, אולי אוכל לגרום להם לחבב אותי ואת מה שאני עושה. הצרה היא שלפעמים אנשים מצפים ממך להיות מה שהם חושבים שאתה צריך להיות אחר. כשאני מנגן משהו שהוא קצת שונה, הם אומרים שזה לא אתה, אבל אז הם לא באמת יודעים מה אני. רוב הדברים שאני מעלה הם דברים שאנשים אוהבים וזה טוב, כי אני אוהב להרגיש חופשי ויצירתי. אתה תמיד צריך לנסות להשתפר ולהתקדם. אתה חייב את זה, לא רק לעצמך, אלא למה שאנשים עשויים לחשוב עליך, במיוחד אלו שמפגינים סוג של כבוד למה שאתה עושה. אנשים שמים אותך על הדום ואומרים 'אתה הגדול ביותר', אבל אני יודע שאני לא. בסדר, אז אני יודע שאני די טוב במה שאני עושה, אבל בכנות, אני רוצה להיות טוב יותר.


שאלה: מה התגובות שלך כשאתה מנגן עם מוסיקאים שכמובן הושפעו מהנגינה שלך?

תשובה: זה לא רק גורם לי להרגיש טוב, אלא גם גורם לי לנסות ולנגן את כל הדברים האלו שגרמו לאנשים האלו לכבד אותי מלכתחילה. אני יכול להגיד לך שהחבר'ה האלו תמיד גורמים לי להרגיש ולנגן הרבה יותר טוב. קצת אש תמיד גורמת לכולם לנוע קצת יותר מהר. אני נהנה שחבר'ה שמים עליי את החום שלהם כי זה גורם לי להבין שיש לי עוד הרבה מה ללמוד, באמת יש לי.


שאלה: מהדור החדש של מוסיקאי רוק, אילו גיטריסטים אתה מעריץ באופן אישי?

תשובה: ובכן, קשה לענות על זה, במיוחד כאן באנגליה. אני מניח שיש כל כך הרבה. אבל אני חייב לבחור את אריק קלפטון ופיטר גרין, אבל שוב יש כל כך הרבה נהדרים גם כאן וגם בארצות הברית. אני מרגיש כל כך קרוב לכולם, ויש הרבה מוסיקאים, בין אם הם גיטריסטים או לא, שאני מרגיש כל כך קרוב אליהם. זה פשוט בלתי אפשרי עבורי לציין את כולם, ואפילו לא הייתי מנסה.


שאלה: נתת כל כך הרבה ביטחון והשראה לאינספור מוסיקאי רוק ברחבי העולם... מי נתן לך בהתחלה ביטחון?

תשובה: היו כל כך הרבה, אבל מהמקוריים התמזל מזלי שהייתה לי ההזדמנות לפגוש את לוני ג'ונסון רק פעם אחת. בוקה ווייט, שהוא בן דוד שלי, גם נתן לי ביטחון איך להיות גבר... אדם טוב... אחד שחי טוב ועושה את הדברים הנכונים. קיבלתי הרבה השראה וביטחון מהאזנה לתקליטים של לוני ג'ונסון, בליינד למון ג'פרסון, טי בון ווקר, לייטנין הופקינס, ג'נגו ריינהארדט, צ'רלי כריסטיאן ולואל פולסון.


שאלה: עם כל כך הרבה להקות שמגבירות יתר על המידה את הכלים שלהן, אתה מרגיש שאולי החברים בהן הורסים את היופי של הגיטרה והמוסיקה?

תשובה: בכל דור, כל אחד צריך להתנסות. אני מניח שזה בדיוק כמו הימים הראשונים של הג'אז לתוך הביבופ והרוק'נ'רול. קחו את הביטלס, הם התגלו כדבר הגדול ביותר שקרה למוסיקה בעשור האחרון. השפעתם נמצאת בג'אז, פופ ואפילו הקלאסיקה הקלה. באופן אישי, אני אף פעם לא בועט נגד הדברים האלו, כי אם אין משהו באמת יוצא דופן במוסיקה שלהם אז אתה יכול להמר שזה לא יחזיק מעמד. המוסיקאים האלו הם בדיוק כמו מדענים... אם יש להם משהו להגיד, אז אתה יכול להיות בטוח שזה יחזיק מעמד.


שאלה: האלבום החדש שלך הוקלט בהופעה חיה בכלא מחוז קוק. האם תוכל לתת קצת תובנות לגבי האירוע המסוים הזה?

תשובה: מאוד נהניתי לעשות את האלבום הזה. לא רק שהופעתי אלא אני אישית הרגשתי שאני עושה משהו מאוד שווה. הרבה מהחבר'ה האלו בכלא היו צעירים ואלמלא הם אני יכול להגיד לך שלא הייתי נהנה להיות מאחורי סורג ובריח משעה 2 עד 5. לולא ההערכה וההתלהבות שהם הראו, זה היה מדכא ביותר.


שאלה: ומה התוכניות המיידיות שלך לעתיד?

תשובה: כשאחזור לארצות הברית, הייתי מאוד רוצה לעשות אלבום עם ריי צ'ארלס וגם אלבום אינסטרומנטלי של ביג בנד עם כל הנגנים שקוראים מדפי תווים. אני גם מתכוון לבקר בדרום העמוק של אמריקה ולעשות כמה מפגשים דומים כמו אלו שעשיתי כאן בלונדון עם כמה מהמוסיקאים המקומיים, שרבים מהם לא מוכרים.


שאלה: נתת לכל כך הרבה אנשים פילוסופיה מוסיקלית, מהי הפילוסופיה שלפיה אתה חי?

תשובה: אני פשוט מנסה להיות הבחור הממוצע ולחיות כמו שאני מרגיש שאני צריך לחיות את חיי. אני רוצה שיהיו לי כמה שיותר חברים... אני אוהב שאוהבים אותי, ופשוט להיות איש טוב.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page