top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-23 בפברואר בעולם הרוק


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-23 בפברואר (23.2) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "כשהמהפכה תגיע לאנגליה, הראשון שראש ייערף הוא מיק ג'אגר. השני יהיה ג'ון לנון והשלישית יוקו אונו. וטום ג'ונס ייבחר לכהונה כראש הממשלה. כמו כן, המשטרה הבריטית כבר תטיל אימה ברחובות עם נשק גלוי. אנחנו מאד מרוצים עכשיו מהצלחת השיר PINBALL WIZARD. השיר הקודם שהוצאנו, MAGIC BUS, נכשל לחלוטין במכירות. התקליטון החדש שלנו כבר נמכר הרבה יותר טוב. האמת היא שחשתי כי האוטובוס הקסום יהיה כישלון, למרות כל השיווק שהשקענו בו - כולל שכירת אוטובוס וצילומים בתוכו. השיר החדש שלנו הפך ללהיט ללא שום שיווק מכוון מצדנו. אני שמח מאד שבסופו של דבר הצלחה של שיר נקבעת לפי המוזיקה עצמה. החלטנו בלהקה להפסיק מעתה לפגוע באנשים אחרים עם המוזיקה שלנו. אני חש כי עכשיו אנחנו יוצאים ממעגל עולם הפופ. אני לא קורא למוזיקה שלנו פופ. זה היה נחמד לו היינו בעולם הפופ עם שירים שיש בהם עומק ונמכרים. אבל זה דבר שבקושי קורה. הסצנה הטובה ביותר כיום באנגליה מתרחשת בקולג'ים. שם יודעים להקשיב למוזיקה. אנגליה נמצאת במסלול למטה. הם בקרוב יהיו כמו האמריקאים. אבל זה יכול לעזור למוזיקה. אין משהו טוב יותר מדיכאון כדי להביא ליצירה משמעותית. עכשיו גם אופנת ה'מודס' חוזרת באנגליה. לחשוב שפעם הייתי אחד שכזה. הסיבה היחידה שהם היום עם שיער קצר כי כך הם יודעים שאחרת יקבלו את הבעיטה החוצה מהפאב באופן מהיר יותר. זה די מפחיד. עם זאת, יש סוג של משמעת בצבא האופנה הזה. ומשמעת היא דבר טוב. תראו את המשטרה. היא ממושמעת. בניו יורק ראתה אותי המשטרה בהופעה כשאני מנפץ את הגיטרה שלי על הבמה. אחד השוטרים ניגש אליי לחדר ההלבשה לאחר מכן, שלף אקדח, כיוון אליי וירה ממש קרוב לראש שלי. הוא אמר שאם אעז עוד פעם לנפץ כך גיטרה על הבמה - הוא יכוון את האקדח שלו לראש שלי. הוא יכל להרוג אותי באותו רגע. אבל הוא בטח הלך אחר כך לבית שלו עם אשתו וילדיו ולא חשב עליי יותר" (פיט טאונסנד, מלהקת המי, בשנת 1969)



ב-23 בפברואר בשנת 1978 חתמה להקה חדשה על חוזה הקלטות עם חברת התקליטים הגדולה, A&M.



היה זה בזכות תושייתו של אח המתופף, שקראו לו מיילס קופלנד להביא את החתמת החבורה כלהקת פאנק ולא כלהקת רוק. ללהקה קראו THE POLICE וחבריה היו מוזיקאים מושחזים הרבה יותר מעוד להקת פאנק.

את זה תגלה מהר אותה חברת תקליטים ברת מזל. חברי הלהקה היו הזמר והבסיסט גורדון מת'יו ת'ומאס סאמנר שענה גם לכינוי סטינג. הגיטריסט היה אנדי סאמרס, שמאחוריו כבר מסלול ארוך ברוק הבריטי. ואת עמדת התופים אייש סטיוארט קופלנד התזזיתי אך מדויק להפליא.


השלושה עבדו על יצירת שירי תקליט הבכורה באולפן זול להחריד, בשם 'סארי סאונד'. זה היה מקום עם ריח לא נעים וקרטוני ביצים שהודבקו על הקירות. מיילס קופלנד הצליח להביא את בעלי אותו אולפן להקליט את שירי השלישייה תמורת 1,500 דולר בלבד.


למרות התנאים הזולים של האולפן, היו בו גם יתרונות. המבנה שלו העניק לקופלנד את האפשרות להתנסות בסאונדים מיווחדים למערכת התופים שלו, שנוצרו מההדהוד הטבעי ששרר שם. כך יצרה השלישייה, שידעה היטב מה היא עושה מוזיקלית, צליל ייחודי שהפך בהמשך למודל חיקוי. אבל האמת היא שהצליל הזה נותר ייחודי ללא אפשרות שיחזור אמיתית. צלילי הגיטרה האווריריים אך ערמומיים של אנדי סאמרס, התיפוף האנרגטי (עם דגש מיוחד על מצילת ההיי-האט) וקולו הגבוה של סטינג - תערבבו אותם יחדיו ותקבלו ניידת משטרה עם מפרט טכני שאין לשחזרו.


ב-23 בפברואר בשנת 2000 זכה קרלוס סנטנה לקאמבק הגדול בקריירה שלו - עם שמונה פרסי גראמי לזכותו.



קודם כל, גילוי נאות - האלבום SUPERNATURAL נזקף לזכותו של קרלוס סנטנה, אך בעיניי זה רחוק שנות אור מהתוצרת של להקת סנטנה האהובה עליי מסוף הסיקסטיז ועד אמצע הסבנטיז. עניין של טעם. הכל בסדר.


קרלוס סנטנה זכה בשמונה פרסי גראמי על אלבומו עטור הכוכבים, ששיווה את השיא של מייקל ג'קסון עבור מספר הפרסים הרב ביותר שקיבל בלילה אחד. היה זה קאמבק מהמרשימים יותר בתעשיית המוזיקה.


טקס פרסי הגראמי השנתי ה-42 זכור בזכות שני דברים: שמלת הוורסאצ'ה הירוקה והסקסית של ג'ניפר לופז ושרשרת הזכיות כמעט שוברת השיאים של סנטנה עבור SUPERNATURAL, האלבום הראשון איתו שהגיע לראש מצעד האלבומים של הבילבורד מזה 28 שנים. האלבום קיבל בברכה מבצעים אורחים חובקי ז'אנר - כמו רוב תומאס, אוורלאסט, אריק קלפטון ולורין היל - מה שהוביל למועמדויות וזכיות במספר קטגוריות.

סנטנה עלה לבמה יחד עם רוב תומאס כדי לבצע את הלהיט שלהם, SMOOTH.


קרלוס בספרו: "בפברואר 2000, סיפר לי מנהל חברת התקליטים, קלייב דייוויס, שהאלבום שלי מועמד לעשרה פרסי גראמי. אשתי התחילה לקרוא לי בשם חדש עוד לפני שהגענו לטקס. 'אז, מר גראמי, כמה אתה חושב שאתה תקבל?' והילדים אמרו, 'כן, אבא, כמה?'


הרגשתי שיהיה לי מזל ואושר עם פרס אחד. זו הסיבה, כשזכיתי בפרס הראשון במהלך האירוע שהתקיים אחר הצהריים, הודיתי לכל מי שיכולתי - קלייב, אשתי, אבי ואמי והילדים. כשזכיתי בפעם השנייה, הודיתי לאחים שלי ולמוזיקאים ולכותבי השירים. בזמן אירוע הערב, ששודר בטלוויזיה, הרגשתי כמו אחד מהכלבים האלו שמשחקים עם בעליהם להביא צלחת מעופפת, וזה הפך למשהו לצחוק עליו: זוכים בקטגוריות אחרות, כמו מוזיקה קלאסית וקאנטרי, התחילו להודות לי שלא עשיתי אלבום בז'אנרים שלהם.


כל העניין היה מטושטש, באמת. שני הדברים שהכי הייתי גאה בהם הם ביצוע SMOOTH על הבמה, עם רוב תומאס, ורודני הולמס שהביא את כל מה שהיה לו. פגעתי בצליל הראשון הזה בגיטרה, וכולם בקהל קפצו על רגליהם. הרגע האהוב עלי היה כשלורין היל וחברי הוותיק, בוב דילן, הציגו את פרס אלבום השנה - זה היה הגראמי השמיני והאחרון ש-SUPERNATURAL זכה בו. הם פתחו את המעטפה, וכל מה שבוב עשה היה להצביע עליי - אין מילים. קמתי לקבל את זה, ופתאום היה ברור מה יש לי להגיד; 'מוזיקה היא הכלי לקסם של ריפוי, והמוזיקה של האלבום הזה תוכננה להביא אחדות והרמוניה'. הודיתי לשני עמודי התווך האישיים שעלו בראשי: ג'ון קולטריין וג'ון לי הוקר".


ב-23 בפברואר בשנת 1980 פורסמה ביקורת במלודי מייקר על הופעה של פינק פלויד בלוס אנג'לס:



"בעוד סופה משתוללת בחוץ נדחסו המונים בקהל עם מכנסיים קצרים. בלוס אנג'לס לא שמעו על מטריות. בחוץ נראו אחרים, שלא השיגו כרטיסים, ובידם שלטים המתחננים להשיג כאלו. פינק פלויד היא חיה נדירה. בקושי רואים את חבריה ועברו כשנתיים מאז שהם הביאו את שנת החזיר עם ANIMALS. מאז הם היו בבידוד מהעולם, מאחורי חומת הכוכבות שלהם. ובכל פעם שהם נעלמים אתה תוהה אם יצליחו לצוץ שוב. יצירתם החדשה, 'החומה', מראה כי הם לא התעצלו. וכל הסיפור הזה של החומה מקבל הגיון רק אחרי שרואים את המופע עם שלל האפקטים שבו.


חברי הלהקה לא ביצעו ראיונות לקראת המופע ואסור לצלמם במהלכו. קיימת חומה של סודיות. הלהקה הזו לא עושה חצאי עבודות. יצירתם החדשה מדברת על טראומה מלידה שרק הולכת ומחמירה עם הזמן. יש הרבה דמויות רשעות בסיפור. יש את המנהל של בית הספר, האמא המגוננת מדי, השופט והחזיר הפאשיסטי. כולם פרצופים של גורמים מבודדים. הכל באירוע הזה מתחבר היטב לחומה מושלמת. אם זה הסרטים והשקופיות שבמהלך ההופעה, הבובות המתנפחות, החולצות שנמכרות לקהל ועוד. הבעיה היא שמרוב תחכום אתה נותר חסר תחושה. בעצם, אתה מוצא את עצמך דואג כל הזמן שמשהו יתפקשש בהפקה הזו.


האם החזיר המתנפח ייפול על הלהקה? בואו נעבור למופע. זה מתחיל עם האורות הכבים וקולה של קריינית שואל את הקהל 'האם אתם מוכנים למופע רוק הלילה?'. הקהל מגיב בהתלהבות, אך זה לא לקראת מופע רוק אמיתי כמו של, למשל, זי.זי.טופ. אבל בהמשך אנו מבינים שתגובת הקהל היא חלק מהסיפור עצמו. הבמה כבר מכוסה בחלקה עם לבנים מהחומה. רוג'ר ווטרס שר לנו כי אם אנו רוצים לדעת מה מסתתר מאחורי העיניים הקרות, עלינו לחפור מבעד למסיכה. אבל אנו המומים מדי מכדי לעשות זאת. הסאונד במופע מושלם ומקיף את הקהל מכל הכיוונים. המופע מהמם אבל חבל שהוא משקף גם את מצבה של הלהקה, שנבלעה מאחורי אותה חומה".


ב-23 בפברואר בשנת 1968 יצא האלבום DOCK OF THE BAY של אוטיס רדינג. הזמר כבר לא נהנה מפרי עמלו זה כי מת בתאונת מטוס, חודשים לפני כן.



זה אלבום האולפן השישי שלו והראשון מבין מספר אלבומיו שיצאו לאחר מותו.


הרעיון שמוזיקה יכולה להיות כוח אוניברסלי, המפגיש בין גזעים ותרבויות שונות, היה מרכזי בפילוסופיה האישית של רדינג. בתקופה שבה זה אולי לא נחשב פוליטיקלי קורקט, לרדינג היה מנהל אישי לבן, פיל וולדן, ולהקה שהייתה מעורבת מבחינה גזעית. הוא דאג לעסקים, הקים חברת הוצאה לאור וחברת תקליטים משלו ועשה מהלכים חסרי תקדים עבור אמנים שחורים בשנות ה-60. למרות שזו לא הייתה המוטיבציה העיקרית שלו, הוא נתפס כמודל לחיקוי על ידי שחורים.


כאשר אוטיס רדינג הקליט את THE DOCK OF THE BAY, בסוף 1967, ידע רדינג שהשיר הוא אבן דרך באבולוציה היצירתית שלו. אבל לפני שהוא קיבל את ההזדמנות לחקור את הכיוון החדש שלו, הוא נספה יחד עם רוב להקת הליווי שלו, הבר-קייס, בהתרסקות מטוס בזמן סיבוב הופעות.


השיר שוחרר שבועות ספורים לאחר מותו, הגיע למקום הראשון במצעד הפופ והרית'ם אנד בלוז, ובסופו של דבר זיכה את רדינג המנוח בצמד פרסי גראמי. האלבום הנושא את שם השיר הורכב על ידי משתף הפעולה עם הזמר, סטיב קרופר, שניגן בגיטרה כמעט בכל הסשנים של אוטיס בחברת התקליטים STAX וכן שותף בכתיבת שיר הנושא והמון שירים אחרים עם רדינג. האלבום מורכב בעיקר מקטעים שטרם שוחררו ושלא נשמעו על פני שלוש שנות הקריירה של של רדינג ומדגים את העומק והרוחב של הכישרון שלו, תוך שהוא רומז למה שהיה יכול להיות לולא אותה תאונה.


הביקורת ברולינג סטון בזמנו הייתה כזו:


"כשסטיבי ווינווד שמע לראשונה את הסינגל שעל שמו נקרא אלבום זה, הוא אמר “האם זה שיר של דילן? אריק ברדן? נשמע כמו אוטיס”. ההשערות של סטיבי מעולות, כי השיר אכן נשמע כמו משהו שדילן יכול היה לכתוב. גם הוא וגם אוטיס פנו לאותו כיוון.


כפי שהוא, זהו הסינגל האחרון של אוטיס והאינדיקציה היחידה שנותרה כדי לדעת לאן אוטיס התכוון לקחת אותנו. אפשר לדבר שההשפעה הרגשית האדירה של שיר זה נובעת בחלקה ממותו, אך השיר עצמו, זיקוק של כל מה שהכי טוב בבלדות הנשמה, עומד כאחת מההקלטות הטובות ביותר של אוטיס ומצביע על שינוי אמיתי בסגנון שירת הבלדה שלו.


השירים ב"אלבום הזיכרון "הזה נבחרו על ידי ג'ון לנדאו, שעבר על כל ההקלטות של אוטיס ובחר את ביצועיו הטובים ביותר, למעט רוב החומרים הידועים ביותר שכבר יצאו. אנשים שלא קונים סינגלים של רית'ם אנד בלוז צריכים להיות אסירי תודה על התקליט הזה, כי זה אחד האוספים המשובחים ביותר מהקלטותיו של אוטיס.


זה אוסף מצוין, המורכב כמובן מאהבה וכבוד למה שעשה אוטיס רדינג ומי שהיה. במובנים רבים, זו ההיסטוריה של אוטיס רדינג. "טראמפ", הדואט שלו עם קרלה תומאס, באמת מביא אותו הביתה, לג'ורג'יה".


ב-23 בפברואר בשנת 1970 הופיעה להקת לד זפלין בהלסינקי, פינלנד, וזה נגמר בתקרית לא נעימה.

זו הייתה ההופעה היחידה שהלהקה עשתה שם בקריירה שם.



זמן ההופעה נדחה בגלל שאורגן ההאמונד לא הגיע בזמן משדה התעופה ובזמן סולו התופים של ג'ון בונהאם, MOBY DICK, נשמעו לפתע צפצופים לא נעימים ממערכת ההגברה שמקורם היה מהפרעה בגלל שידור רדיו מקומי, שדיווח על תחרות סקי בשבדית.


ואם זה לא מספיק, מצילת הגונג שהייתה שייכת לתזמורת הסימפונית המקומית, נאספה משום מה, לאחר המופע, על ידי אנשי הצוות של לד זפלין ורק כשהגונג הגיע עם שאר הציוד להופעה הבאה, בשבדיה, נאלצו אנשי הצוות להחזירו ליעדו המקורי מול פניה נזעמת שהגיעה מצד מנהל התזמורת.

 

ההרצאה "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



ב-23 בפברואר בשנת 1997 מת מהתקף לב מתופף הג'אז המשפיע מאד - טוני וויליאמס, בגיל 51 בלבד.



וויליאמס עשה רבות כשתופף עם מיילס דייויס וגם בהרכבים שהקים בעצמו (ביניהם LIFETIME פורץ הדרך).

טוני וויליאמס היה ילד פלא, ומהקלטותיו המוקדמות ביותר עם הסקסופוניסט ג'קי מקלין דרך עבודתו עם להקת מיילס דייויס מאמצע שנות ה-60 ועד להקות פיוז'ן ג'אז ורוק משלו, הוא שמר על הסאונד שלו תוך הפגנת ווירטואוזיות מרשימה ומשפיעה.


כחלק מחטיבת הקצב של חמישיית מיילס דייוויס המפורסמת בסיקסטיז (עם הרבי הנקוק בפסנתר, וויין שורטר בסקסופון ורון קרטר בבס) - וויליאמס שינה באופן קיצוני את אופן עבודתה של הלהקה. בידיו המקצבים היו גמישים.


יחד עם חבריו ללהקה, וויליאמס לקח את האימפרוביזציה הקבוצתית רחוק יותר ממה שהיה קודם, ופיתח אלתורים מבניים חדשים. שלושים שנה מאוחר יותר, הנגינה שלו עדיין בלטה בחוצפה החיובית שלה; היכולת שלו להקשיב לנגנים האחרים ולהגביר את השיח המוזיקלי, נראתה בלתי מוגבלת.


בסיום הקשר שלו עם דייויס, באמצע 1969, הסגנון של וויליאמס השתנה והמוזיקה שלו תפסה משקל וצפיפות. הוא הקשיב לרוק ובייחוד לג'ימי הנדריקס, ויחד עם דייויס, הוא החל לחשוב על מעבר לשילוב של מוזיקה פופולרית עם ג'אז.


בשנת 1969 הוא הרכיב להקה, LIFETIME, שהיא מהיסודות של המוזיקה החדשה שנקראת פיוז'ן. ההרכב כלל את לארי יאנג באורגן האמונד וג'ון מקלאפלין בגיטרה, והוא הקליט את האלבום הראשון באותה שנה, שנקרא EMERGENCY. וויליאמס המשיך במסלול הפיוז'ן עד 1973, ואז לקח קצת חופש.


בסוף שנות ה-70 חזר וויליאמס למיינסטרים של הג'אז ובאמצע שנות ה-80, הוא יצר סדרה של אלבומים נחשבים עבור חברת תקליטי הג'אז מהמובילות, בלו נוט, שהופעלה מחדש.


בעיתון הדיילי ניוז מניו יורק נכתב אז בכתבה לזכרו: "כשהצעתי לכתוב את הטור הזה על המתופף הגאון, טוני וויליאמס, שמת לפני שלושה ימים בגיל 51, הציע לי אחד העורכים שלי, 'לוודא שזה לא יהפוך לטור על עוד מוזיקאי ג'אז מת שאיש לא שמע עליו'. למעשה, זו הייתה הבעיה של טוני וויליאמס מול העולם.


הוא היה אחד המוזיקאים הגדולים ביותר שאמריקה יצרה אחרי 1960, אבל הוא מעולם לא זכה לתהילה ההמונית שהוא האמין שהכישרון העילאי שלו ראוי לה. אני זוכר כששמעתי את וויליאמס לראשונה בסביבות 1963. הייתי חובב ג'אז בשנות העשרה המאוחרות שלי וחי בלוס אנג'לס, שלא היה אז הבור של ריקנות רוחנית ונצנצים שהוא הפך להיות מאז.


אני יכול להיזכר כשגיליתי אותו בנסיעה מזרחה בשדרות אדמס. הקשבתי לתחנת ג'אז מהסוג שכבר לא קיים באמריקה. זה היה אביב והתנגן תקליט חדש של מיילס דייויס. לפתע, שמעתי מתופף שמתחיל לנגן סולו שהיה שונה מכל מה שהאזנתי לו אי פעם, באופן אישי או בתקליט. למה שהבחור הזה ניגן היה צליל אחר. כל התופים היו מכוונים כדי לקבל צבע ייחודי והמצלתיים נגעו במקלות בצורה כה אקספרסיבית עד שהו היו ייחודיות כמו צליל של קול מאוד אינדיבידואלי.


מי זה היה לעזאזל? 'זה אנטוני וויליאמס על תופים', אמר השדרן ואז התחלתי לקרוא עליו במגזיני ג'אז. הוא היה הפלא בן ה-17 הזה שהסקסופוניסט ג'קי מקלין גילה. הבחור הזה היה הדיבור של ניו יורק. הוא סובב את כולם.


כששמעתי אותו לראשונה באופן אישי, הוא הופיע עם מיילס דייויס בלוס אנג'לס בתיאטרון שנקרא אדמס ווסט, שהוציא אל הלילה אנשים שחיפשו לקבל זמן טוב בין 2 בלילה ל-5 לפנות בוקר. טוני לבש חליפה צהובה ונעליים חומות, נראה כמו ילד קטן אבל תופף כאיש גאון.


השפעתו החדשנית והווירטואוזיות הוסיפו רמה חדשה לתופי הג'אז במהלך שנות ה-60. כל כך הרבה רעיונות זלגו ממנו שעולם הג'אז לא ישוב להישמע כפי שנשמע לפני עלייתו לשלטון, אינטלקטואל מפואר ואיש חזק בחבילה אחת. אבל, החל מסוף שנות ה-60, הוא נעשה מתוסכל וניסה, אף פעם לא בהצלחה, להפוך לכוכב פופ.


נראה כי טוני וויליאמס לא היה מסוגל לקבל את העובדה שהוא לעולם לא יהפוך אפילו לעשירית מההילה של רינגו סטאר. בעשור האחרון לקריירה שלו, לעומת זאת, הוא הוביל חמישייה חזקה. לא משנה התסכולים שלו, לא משנה הרגעים הכי גרועים שלו, התהילה שהוא נתן למוזיקה האמריקאית עומדת מעל הכל. היה לנו מזל שיש לנו אותו כאן, ויום אחד אולי תדעו מי היה טוני וויליאמס".


ב-23 בפברואר בשנת 1944 נולד הגיטריסט ג'וני וינטר.



ג'וני וינטר, גיטריסט וזמר מטקסס, שהיה עמוד התווך של עולם הבלוז-רוק מאז שנות ה-60, מת בחדרו בבית מלון בציריך, בעת בסיבוב הופעות באירופה.


הוא היה גיטריסט בלוז וירטואוזי, עתיר אנרגיה, וידוע בהופעתו כמו בזכות נגינתו. הוא היה גבוה ורזה, עם עיניים ורדרדות ועור ושיער בצבע לבן-גיר, בשל היותו לבקן. אך כשרונו האדיר לנגן את הבלוז גרם לרבים להאמין שנשמתו של בלוזיסט שחום-עור אמיתי היא שנמצאת בו.


הרולינג סטון הציג אותו לראשונה בהתלהבות לקוראיו בשנת 1968 ותוך פחות משנה הוא חתם על חוזה משתלם עם חברת קולומביה רקורדס, הופיע בוודסטוק והפך לאחד הגיטריסטים המוכשרים בדורו. נגינתו הייתה לוהטת מאד.


ג'ון דוסון וינטר השלישי נולד בבומונט, טקסס, וכשהיה צעיר מאוד, ניגן בקלרינט, יוקללי ובסופו של דבר בגיטרה.


כאשר היה בן 11, הוא ואדגר, אחיו הצעיר ממנו בשנתיים, ביצעו שירים של האחים אברלי בהופעות לכישרונות צעירים מקומיות, ובגיל 15 הוא גילה גם את המוזיקה של גיבורי בלוז כמו מאדי ווטרס והאוולין וולף. הצליל שלהם הפך למוזה שלו לכל החיים.


"אהבתי את הבלוז", אמר וינטר למגזין LOOK בשנת 1969. "אתה יכול להרגיש שם שאתה שר את נשמתך ללא צורך להסביר לקהל. זו לא תחושה שמחה, זה לא עצב. אתה פשוט יכול לבכות וזה טוב".


אלבומו הראשון עם קולומביה, שנקרא בפשטות "ג'וני וינטר", הגיע באמצע 1969 ועורר גל של תשומת לב תקשורתית. תקליט מוקדם יותר שלו, THE PROGRESSIVE BLUES EXPERIMENT, ששוחרר על ידי חברה קטנה בטקסס, יצא שוב בחופזה כדי לרכב על הפרסום.


אלבום שני, SECOND WINTER, יצא זמן קצר לאחר מכן ועד היום הוא נחשב לאחד הטובים ביותר שלו.

עבור וינטר, הבלוז היה יותר מנגינה בסיסית של תבניות ו"ליקים" של גיטרה. עבורו הייתה זו דרך חיים וצורה גמישה מאד שאפשר לחברה בנקל לעולם הרוק'נ'רול. הוא חיבר בהצלחה גדולה את ניחוחות הרוברט ג'ונסון לחשמל של צ'אק ברי והוסיף מלמעלה תבלין מובהק של בוב דילן.


כבר מצלילי הפתיחה של MEMORY PAIN יש פה עסק עם גיטריסט מושחז ולצידו להקה שיודעת בדיוק את מה שהיא עושה. קולו הברור של וינטר מלהטט ביחד עם צלילי הגיטרה שהוא מוציא. כמה שזה נשמע טוב!

וזה ממשיך עם I'M NOT SURE האיטי יותר אך גרובי לא פחות, בו נשמעים גם צלילי הקלידים של אחיו, אדגר וינטר. וינטר כתב פה שיר לעילא ולעילא ואחריו מגיע, לחתום את הצד הראשון בתקליט, השיר THE GOOD LOVE שכתב הבסיסט שלו, דניס קולינס. וינטר מרביץ סולואים עם פדאל הווא-ווא שלו ומוביל עוד ביצוע מוחץ.


צד ב' נפתח באווירת רוק'נ'רול וינטג'ית יותר, עם SLIPPIN AND SLIDIN הידוע של ריצ'רד הקטן. אדגר וינטר נושף בעוצמה בסקסופון ואחריו מגיח אחיו ג'וני בסולו מבית הספר של הגדולים. גם ג'וני בי גוד של צ'אק ברי מקבל פה טיפול וגם HIGHWAY 61 REVISITED של דילן נזרק לסיר הבישול של ג'וני.


ואיזה סיום אדיר יש לאלבום זה, עם השיר FAST LIFE RIDER האקספרימנטלי עתיר האווירה וההפתעה.

האלבום הזה, שיצא כאלבום כפול ובו צד רביעי ריק לגמרי, מהווה קפיצה גדולה קדימה של וינטר מאלבום הבכורה שלו. אי אפשר להכחיש שהוא בלט אז בשטח בגלל היותו לבקן, אך במהרה הצליח לשכנע את כל סובביו שהדבר הבולט ביותר אצלו אינו צבע עורו אלא הלב המוזיקלי הפועם בחוזקה והאצבעות שפרטו על המיתרים ולחצו עליהם.


לאחר מכן יצא התקליט JOHNNY WINTER AND ובו הוא הציג להקת ליווי חדשה בהשתתפות הגיטריסט ריק דרינג'ר. האלבום הזה כלל גם שיר של דרינג'ר, "רוק'נ'רול הוצ'י קו", שיהפוך ללהיט של דרינג'ר בהמשך הדרך.


וינטר המשיך להקליט ולסייר בשפע בשנות ה-70, והוא גם היה פתוח לדבר על בעיות הסמים שפיתח בדרך. בשנת 1973, לאחר שעשה הפסקה קצרה, הוציא את STILL ALIVE AND WELL, אחד מאלבומיו הנמכרים ביותר. בשנת 1976 הוציא אלבום הופעה חיה עם אחיו, אדגר.


בשנת 1977 החל וינטר בסדרת שיתופי פעולה עם מאדי ווטרס ומשם המשיך לסלול את דרכו לשימור שמו ובהצלחה. וינטר אף הופיע בארצנו, במועדון בארבי בתל אביב, ב-5 ביוני 2013. הוא מת ב-16 ביולי בשנת 2014, בגיל 70.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page