top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-24 באוקטובר בעולם הרוק

עודכן: לפני 4 ימים



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-24 באוקטובר (24.10) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "אם כבר מדברים על תגובות מוזרות, בדיוק בזמן שהכנתי את COURT AND SPARK שהיה האלבום הכי מצליח שלי, דייויד גפן ניסה להחתים את בוב דילן למה שהתברר כפרויקט התקליט PLANET WAVES. דיוויד ואני חלקנו בית. עבדתי על התקליט שלי מתחת לאף שלו, ואולי הוא שמע את זה יותר מדי פעמים, אבל ידעתי שאני עושה משהו מיוחד. כל כך התרגשתי בערב בו סיימתי אותו. החזרתי את ההקלטה הביתה וניגנתי את זה. היו שם חבורה של אנשים, כולל דילן. בובי נרדם ונחר לאורך כל ההשמעה. כשהתקליט הגיע לסיומו, האנשים אמרו, 'הא?' ואחר כך הם השמיעו את PLANET WAVES וכולם קפצו למעלה ולמטה משמחה. הייתה כל כך הרבה התלהבות. עכשיו, התקליט ההוא לא היה אחד הפרויקטים הטובים ביותר של בו דילן, ולא ציפיתי שזה יהיה מצב תחרותי, אבל בפעם הראשונה בקריירה שלי הרגשתי את היריבות הזו. זה היה תקליט רגיל עבור בובי ובכל זאת כולם הריעו. לבסוף, אחת הנשים לקחה אותי הצידה ואמרה: 'אל תשימי לב אליהם. לבחורים האלו אין אוזניים'..." (ג'וני מיטשל)


ב-24 באוקטובר בשנת 1978 יצא האלבום HEMISPHERES של להקת RUSH. זה התקליט האחרון של הלהקה שיצא בעשור הסבנטיז.



SIDE 1

1. Cygnus X-1 Book II: Hemispheres:

I - Prelude

II - Apollo Bringer Of Wisdom

III - Dionysus Bringer Of Love

IV - Armageddon The Battle Of Heart And Mind

V - Cygnus Bringer Of Balance

VI - The Sphere A Kind Of Dream


SIDE 2

1. Circumstances

2. The Trees

3. La Villa Strangiato (An Exercise in Self-Indulgence)


איך מצליחים לעקוב אחרי אלבום רוק מוצלח ביותר? השאלה הזו ניצבה בשנת 1973 לפינק פלויד, שהביאה את 'הצד האפל של הירח'. היא ניצבה לפני כן לביטלס עם 'סרג'נט פפר'. בשנת 1977 מצאה את עצמה להקת RUSH בסיטואציה דומה, אחרי שהביאה אלבום רוק מתקדם קצר אך מהודק בשם A FAREWELL TO KINGS. השלישייה הקנדית לא ויתרה וניגשה למשימה של רקיחת אלבום שאפתני אף יותר מקודמו. זה לא עבר בקלות.


השלושה עבדו במרץ באולפנים בלונדון, במשך כשלושה חודשים, על הקלטת תפקידי הנגינה בלבד. ברגע בו הגיע הזמן להקליט שירה, גילו החברים שקטעי הנגינה שהקליטו לא מתאימים למנעד קולו של גדי לי. הפתרון היחיד היה להאט את סליל ההקלטה.


גדי לי: "התקליט הקודם שעשינו, A FAREWELL TO KINGS, היה ניסיוני מאד עבורנו. התחלנו אז להביא טקסטורות של כמה מהלהקות שגדלנו עליהן, כמו STRAWBS ואפילו AMAZING BLONDEL, שהיו סוג של אמני פולק מעניינים מאנגליה. הקשבנו לסוגים שונים של מוסיקה אנגלית והתחלנו להכניס אותם לצליל הרוק המתקדם הזה שגילינו בתקליט 2112 וניסינו להרחיב את זה יותר ויותר. הסינטיסייזרים התחילו להיכנס עוד ועוד, והאלבום HEMISPHERES הביא עמו יותר ויותר גוונים בהתאם. הקשבנו גם לג'אז וחקרנו מקצבים מורכבים יותר. אז יש לך את הרעב להמשיך למשוך השפעות נוספות לתוך המוסיקה שלך. זה תפקידך כמוסיקאי מתקדם, לעשות זאת ולהמשיך לדחוף את זה בידיעה שאתה מסתכן בלעשות טעויות ושלא הכל הולך להיות חביב. אבל כן, התקליטים הבאים היו מאוד מרגשים בשבילנו. כל כך הרבה צלילים חדשים לקלוט.


"הקשבנו ללהקת WEATHER REPORT ומעולם לא התרחקנו כל כך מהרוק, אבל הרוק המתקדם, כשלעצמו, כן היה סוג של נעלם באותה תקופה. אני לא זוכר מה להקת יס עשתה בדיוק אז. אני חושב שלהקת ג'נסיס התפתחה משם הלאה. פיטר גבריאל עזב כך שג'נסיס הפכה יותר ללהקת פופ מורכבת. מצאנו פחות ופחות עניין בפרוגרסיב שקרה אז, אז התחלנו לגוון עם מה שהקשבנו לו די הרבה - קצת ג'אז, קצת רגאיי, מה מה שלא יהיה. רק מקשיבים למה שבשטח. אנחנו תמיד מחכים לקצת מוסיקה חדשה שתפעיל אותנו. וכשזה לא היה עם מוסיקה של אנשים אחרים, זה היה כלים חדשים, כמו סינטיסייזרים. אלו היו ימים מלהיבים כי חשנו שאנו מתקדמים לאנשהו".


ארבעה קטעים יש בסך הכל בתקליט הזה. צד א' מכיל יצירה אחת ארוכה. צד ב' נפתח עם קטע רוקי בשם CIRCUMSTANCES. אחריו בא קטע מקסים בשם THE TREES, שמדבר על הריב בין העצים על המקום שלהם ביער, עד שהגורל של כולם הוא להיגדע על ידי גרזן ומסור ביד האדם.


הקטע האחרון בתקליט, LA VILLA STRANGIATO, היה התובעני ביותר מבחינת נגינה. חברי הלהקה הודו שהקטע הזה היה הקשה ביותר לביצוע וכי אחריו החליטו לחזור למוזיקה פשוטה יותר (בין השאר בהשפעתה הברורה של להקת פוליס).


התקליט HEMISPHERES הוא האחרון של להקת RUSH בסבנטיז. רגע אחד לפני שהייתה מתויגת כדינוזאור של רוק. שלושת חבריה, שהם אנשים חכמים מאד, עשו מעשה ופתחו את האייטיז עם תקליט מהודק בשם PERMANENT WAVES, שלקח אותם לרמה גבוהה יותר של פופולריות.



הביקורת על התקליט, בעיתון רקורד מירור, נשלפה במיוחד עבורכם מהארכיון שברשותי ולהלן דברים ממנה: "כשהקשבתי לראשונה לתקליט זה חשתי בילבול ואכזבה. אבל הקשבות נוספות שינו את גישתי זו ועכשיו אני חושב שזה אחד הדברים הטובים ביותר שעשתה להקה זו. מדובר כאן ביצירה מורכבת שלא קל לעכלה מיד. יצירת הנושא בצד הראשון מביאה את העימות על הר האולימפוס בין אפולו (החוכמה) לדיוניסוס (האהבה). תמליליו של ניל פירת לא גבוהים כבעבר וקולו של גדי לי הוא עניין של טעם, כי יש שיראו בו פשוט רוברט פלאנט ששאף הליום. אני אוהב את קולו אבל יש שישנאו אותו. אז עצתי היא לגשת לתקליט הזה בידיעה שאין לחרוץ את דינו בהקשבה ראשונה".


גם לארכיון הרולינג סטון ניגשתי והנה הביקורת מאז שמצאתי שם: "המעריצים ללא ספק ימצאו פה עוד אלבום טוב וסולידי של הלהקה. עמוד השדרה של הצליל של ראש הוא הנגינה הרחבה והמצלצלת של אלכס לייפסון בגיטרה. המתופף ניל פירת שולט במערכת תופים גדולה, וגם מוסיף צבעים עם פעמונים שונים. גדי לי מנגן נהדר בס, אבל הקול הגבוה ביותר שלו - או שזה בכי ניצחון או יללה צורמת - הוא עדיין סלע מחלוקת. למרות שלי יכול לשלוט בשירה שלו, הוא לעתים קרובות מתלהם שלא לצורך.


המילים מתקרבות לכתיבה מדודה והמנגינות מתחילות להישען יותר מדי על אקורדים בלבד. זה יכול לגרום ללהקה הזו להתרוקן, אבל אני באמת רוצה לתת לראש דחיפה הגונה לכיוון אליו היא כבר הולכת".


ב-24 באוקטובר בשנת 1995 יצא אלבום שלישי (וכפול) ללהקת הרוק סמאשינג פאמפקינס. שמו הוא MELLON COLLIE AND THE INFINITE SADNESS.



SIDE 1 - DAWN

1. Mellon Collie and the Infinite Sadness

2. Tonight, Tonight

3. Thirty Three

4. In the Arms of Sleep

5. Take Me Down


SIDE 2 - TEA TIME

1. Jellybelly

2. Bodies

3. To Forgive

4. Here Is No Why

5. Porcelina of the Vast Oceans


SIDE 3 - DUSK

1. Bullet with Butterfly Wings

2. Thru the Eyes of Ruby

3. Muzzle

4. Galapogos

5. Tales of a Scorched Earth


SIDE 4 - TWILIGHT

1. 1979

2. Beautiful

3. Cupid de Locke

4. By Starlight

5. We Only Come Out at Night


SIDE 5 - MIDNIGHT

1. Where Boys Fear to Tread

2. Zero

3. An Ode to No One

4. Love

5. X.Y.U.


SIDE 6 - STARLIGHT

1. Stumbleine

2. Lily (My One and Only)

3. Tonite Reprise

4. Farewell and Goodnight

5. Infinite Sadness


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת עליו: "כשמנהיג הסמאשינג פאמפקינס, (הזמר והגיטריסט) בילי קורגן, התפאר בכך שהוא יעקוב אחר האלבום השני ורב המכר של הלהקה, SIAMESE DREAM, עם אלבום כפול רחב ידיים שיהיה כמו THE WALL לדור ה-X, ההנחה הייתה שהוא יכין אלבום קונספט כמו אופרת הרוק של רוג'ר ווטרס בנוגע למחסור בתקשורת ואהבה בחברה המודרנית. אבל השירים באלבום החדש הזה מחוברים רק מבחינה רעיונית דרך הנושא הרחב של להיות חלק מיום בחייו של נער טיפוסי ומנוכר. אולי קורגן התכוון שהוא רצה שמלון קולי יהיה שופע ומגוון עם סאונד שיהיה עדכני לשנת 1995 כמו שהאלבום של פינק פלויד היה לשנת 1979. או שאולי הוא רצה ליצור אלבום שמעריצים בגיל ההתבגרות יכולים להיות אובססיביים לגביו, ולהרגיש נינוחות בהאזנה באוזניות בחדרי השינה שלהם. אם כן, הוא הצליח בשני הסעיפים.


למרות שמלון קולי מגיע ליותר משעתיים, מדובר באחד מאלבומי הרוק האפיים הנדירים שעיקרם מוצדק. הוא בהחלט מנצח את האורך המקביל של, נניח, אלבומי גאנס אנד רוזס, USE YOUR ILLUSION, שהיו משווקים כשני אלבומים נפרדים. ההישג מרשים אפילו יותר כשחושבים על כך שקורגן כתב לבד 26 מהשירים, והוא הפיק את האלבום. אין להכחיש את תפקידו של קורגן בתור הדלעת הגדולה, אבל מלון קולי לפחות מרגיש יותר כמו יצירה של להקה מקודמו. אפילו שהוא משלב טקסטורות בארוקיות כמו נבל, כלי מיתר ופסנתר כנף, האלבום שומר על הקצה המחוספס והאווירה האינטימית של חברים ותיקים (ולפעמים אויבים) המנגנים יחד בחלל החזרות שלהם. השירים מתקדמים במהירות אל תת המודע שלך, וגורמים לאלבום להיראות הרבה יותר קצר ממה שהוא. הבעיה, לפחות עבור חובבי רוק שרוצים תוכן מהותי, היא המילים של קורגן.


קורגן הוא רומנטיקן שמאמין בכוחה הגואל של האהבה, אבל הוא גם ציניקן, לאחר שהתאכזב כל הזמן מאלו שהוא אוהב. בחלק גדול מהאלבום הוא תקוע בתלם לירי, מתפלש באומללות שלו ומתבאס על כל אחד ועל הכל שלא עומד בציפיות שלו. אפשר לטעון שהטקסטים של קורגן לא נועדו לניתוח תחת המיקרוסקופ אלא פשוט נועדו לשקף מצב רוח יחד עם המוסיקה, אבל השירה בולטת יותר מדי במיקס כדי לקבל את זה. מבחינה מוסיקלית, מלון קולי מבסס את מעמדו של קורגן כאחד מכותבי השירים השאפתניים ביותר של דורו - אף אחד אחר בשכבת הרוק האלטרנטיבי לא ניסה אלבום באורך כזה, שלא לדבר על היקף. אבל המילים שלו לא מצליחות באותה מידה בהשוואה. אולי זה יותר מדי לבקש שקורגן יהיה פיוטי כמו קורט קוביין או רציני כמו אדי ודר. בעוד שסיפורו של רוג'ר ווטרס, על כוכב הרוק ששמו פינק, הגיע רק לרמה ספרותית של ספר קומיקס, 'אנחנו לא צריכים שום חינוך / אנחנו לא צריכים שום שליטה במחשבה' נראה עמוק יותר, אוניברסלי יותר ומשעשע יותר - ולעזאזל, הרבה יותר מעורר השראה - מאשר 'החיים עושים אותי חולה / כל כך חולה שהלוואי שאמות'..."


ב-24 באוקטובר בשנת 1980 הופיעה להקת דייר סטרייטס באוניברסיטת פורטלנד סטייט, אורגון. אז הנה מה שהיה לרולינג סטון לדווח בביקורתו אז:



"מארק נופפלר אומר שאינו רוצה להיות גיבור גיטרה אבל העובדה היא שאין לו ברירה אלא להסכים כי הוא כזה. הוא מחייך בביישנות לקהל שמולו אבל הוא יודע היטב בשביל מה הם באו לשם. הם באו לשמוע את סולואי הגיטרות שלו. המופע נפתח עם ONCE UPON A TIME IN THE WEST ומשם הביאה לנו שעתיים ללא הפסקה. נופפלר, שמחליף מדי פעם בין הסטראטוקסטר הלבנה לאדמה שלו, גם הביא עם חבריו את רוב שירי תקליטם החדש, 'עושים סרטים'.


הוא גם מנגן בגיטרת תריסר מיתרים וגם בגיטרת סטיל ישנה. מאחוריו נמצא המתופף, פיק וית'רס, שבתיפופו המדויק מביא אפקט של יריה בכל פעם כשהוא הולם בעוצמה בתופיו. הלהקה, בהרכבה החדש, הינה מהודקת ומלהיבה. נכון שנופפלר אינו ספרינגסטין אך הוא היה מלא חיים בהופעה הזו. כשהגיעו לסוף השיר 'המושלים בסווינג' ונופפלר כבר היה חסר נשימה, נשמע בקהל מישהו צועק 'בנאדם, אנחנו דורשים הדרן שני'. זה מראה שדייר סטרייטס מצאה את הנישה שלה ומצליחה לגרום לקהל שלה להגיע לאקסטזה שכזו".


ב-24 באוקטובר בשנת 1975 יצא האלבום SIREN של רוקסי מיוזיק.



SIDE 1

1. Love Is The Drug

2. End Of The Line

3. Sentimental Fool

4. Whirlwind


SIDE 2

1. She Sells

2. Could It Happen To Me

3. Both Ends Burning

4. Nightingale

5. Just Another High


שנת 1975 הייתה שנת מעבר עבור הלהקה המתקדמת ומלאת הסטייל הזו. וזה האלבום שגרם לה לחצות ממחוזות המוזרויות אל מחוזות עולם הפופ המסחרי והרקיד. ועדיין, מדובר בתקליט שהוא מעבר למוזיקה חלולה לרחבות הדיסקוטק. גם האווירה הנועזת (ויש שיגידו סקסיסטית) שהושפרצה עד אז בכמויות על גבי עטיפות הלהקה, נשמרה כאן בתצלום עם הדוגמנית ג'רי הול (שמיד לאחר מכן הפכה להיות חברתו של סולן הלהקה, בריאן פרי).


הלהיט של התקליט הזה הוא ללא ספק LOVE IS THE DRUG, שהגיע למקום השני במצעד הבריטי. עם חטיבת הקצב המופלאה של המתופף פול ת'ומפסון והבסיסט ג'ון גוסטאפסון. את הקצב הזה מרפדים כהלכה הגיטריסט הערמומי פיל מנזנארה והסקסופוניסט המופלא אנדי מקאיי. זה היה נראה כי הלהקה הזו רק מתחילה להצליח באמת, כשלמרבה ההפתעה היא התפרקה שנה לאחר מכן (עם אלבום פרידה בהופעה חיה שנקרא VIVA ROXY MUSIC). שלוש שנים יחלפו מהאלבום SIREN ועד שהקהל יזכה לתקליט אולפני חדש של רוקסי מיוזיק. אבל האופנה כבר תשתנה לגמרי ועמה ייעלם החיספוס של בריאן פרי וחבורתו. הם יחזרו במעטפת חלקלקה ומשומנת יותר (אבל בעיניי מעניינת פחות).


האלבום מתחיל עם חיזורי אהבה בתחילתו (עם הלהיט שציינתי קודם) ועד ההתרסקות וההתפכחות מהאהבה עם השיר המסיים, JUST ANOTHER HIGH. "חתונות שנוצרו בגן עדן / האם הן ישרדו גם בחיים האמיתיים? / ברור שזה בא ללא הפתעה / האהבה הייתה לוהטת מדי מלאחוז בה". כך שר בריאן פרי. וזה כואב. אז כן, התקליט הזה הוא הרבה יותר ממה שנראה על פני השטח.


הנה הביקורת שנכתבה על האלבום בעיתון NME: "כמו שהתקליט COUNTRY LIFE היה המשך ישיר ל- STRANDED, כך SIREN הוא המשך ישיר ל- COUNTRY LIFE. לכל אלבום אין זהות משלו, אלא אם כן הוא משויך למה שהיה לפניו. ואחרי שבריאן פרי הבטיח לנו כי התקליט הזה יחזיר את הריגוש של שני אלבומיה הראשונים של להקתו, קיוויתי להרבה יותר ממה שיצא. שנת 1975 היא שנה בה היו לחשושים כי רוקסי מיוזיק עומדת להתפרק, בין השאר כי היא לא מצליחה לכבוש את אמריקה. כמו כן ראינו עד כה השנה את ההיעדרות הממושכת ביותר של פרי מהמצעדים. חוץ מהשיר BOTH ENDS BURNING, אין לאף שיר פה את הריגוש המיידי שהיה בשירים המוקדמים. המילים בשירים מתארות בעיקר נקבות יפהפיות, מסוכנות וחושניות. התקליט הזה הוא תקליט טוב, אך לא מספיק כדי שאנשים באמת יחשקו בו". אני מקווה שהמבקר הזה הקשיב שוב לאלבום הזה מאז וגילה יותר.


ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת: "פעם הייתה הפרסומת הזו (בשנות החמישים, אני מניח) לסיגריה: אתה אף פעם לא לבד עם סטראנד! בחור לבד ברחוב; מעיל גשם, חגורה, שולי כובע כלפי מטה; ערפל, טפטוף, תאורת ניאון מטושטשת; שלוש לפנות בוקר והוא בדיוק עזב מסיבה או הגיע לסיומו של רומן או הגיע מרכבת; הוא שפוף אבל מגניב ורומנטי ועייף. זה היה תפקיד אחד שבריאן פרי הבין בעצמו.


פעם היו שני אמנים בשם גילברט וג'ורג' שיצירת האמנות שלהם הייתה הם עצמם. הם הציגו מדי יום בגלריה יוקרתית. אלגנטיים, מתאימים, מזלזלים, הם היו עומדים שם כל היום בזמן שאנשים משלמים כדי להסתכל. מאוחר יותר, מופע שיר וריקוד קטן הפכו לחלק מהתמונה. זה היה משהו אחר שבריאן פרי רצה להיות - יצירת אמנות.


הפקת עטיפת האלבום החדש של רוקסי מיוזיק זוכה לקרדיט של שמונה אנשים, שניים יותר מאלו שעשו את המוזיקה. זה מראה סירנה על הסלעים, ממוקמת בצורה מושלמת עד הציפורן הכחולה האחרונה שלה, אבל התאורה המפחידה מסגירה את המשחק - זו עוד פרסומת משנות החמישים.


לפי כל הקריטריונים הרגילים שלי, רוקסי מיוזיק היא דקדנטית. פרי עוסק בדימויים של רגשות ולא ברגשות עצמם. מוזיקה היא רק אמצעי למטרה שלו, ורק אמצעי אחד מבין רבים (מי עוד נותן למספרה שלו קרדיט שווה?). עבור פיט טאונסנד או ברוס ספרינגסטין, הביטוי של הדימויים שלהם הוא הדימויים שלהם; עבור בריאן פרי, פעולת יצירת המוזיקה אינה מעניינת כמו פעולת סירוק השיער שלו - זה המוצר שחשוב. והפחתת הרוק לאמצעי להשגת מטרה בידורית אחרת היא סימן ההיכר של הדקדנס. אין ספק בכך, ורוקסי מיוזיק נכנסת למגירה האחורית, לצד אליס קופר ודיוויד בואי ובט מידלר.


ובכן, יש ספק לגבי זה, כי בכל פעם שאני מנגן את התקליט, הרצועה הראשונה היא LOVE IS THE DRUG, שיש בה את הקצב הנכון. פרי נובח את המילים כמו איזה רב סמל בדמנציה; האווירה מתוחה, הלהקה נרגשת, הקהל מטורף - ואלו לא המתחזים הרגילים, אלו ילדים רוק'נ'רול, רקדנים כולם. לא כל כך דקדנטי אחרי הכל.

התמונה שבריאן פרי מחפש היא חלק מתרבות הרוק גם אם הוא קיבל אותה מכרזות פרסומות ומהסרטים. הבודד הרומנטי והעייף הוא אחד הדימויים העצמיים של כל חובב רוק בשנות השבעים. הדבר השני הוא שפרי הוא רק הזמר בלהקה שלו ואולי הוא משתמש ברוקסי מיוזיק, אבל יש להם הופעה משלהם. בעוד פרי שומר על המילים והטוקסידו, הלהקה כתבה חצי מהמוזיקה ונהנית לנגן אותה.


המהות של רוקסי מיוזיק זה המתח בין הדרייב של הלהקה (פול תומפסון חייב להיות מסומן כמתופף משובח במיוחד) לבין האיפוק של פרי. השירים בנויים סביב טקסטים קצרים וחדים; המוזיקה מורכבת מריפים חוזרים ולא מלודיות, ואחד הכישורים של רוקסי הוא בבניית מתח, בעוד פרי מרחף על הלילות הבודדים שלו.

האלבום הזה לא ישנה שום דבר, אבל הוא רק חובה לכל מעריצי רוקסי. אף פעם לא באמת הלכתי על אנגלים בעלי מראה מגוחך, אפילו עם קצב טוב, וההישג הגדול של פרי היה למסגר את הסאונד הייחודי של רוקסי סביב אובססיה אחת בלבד - הוא עצמו. הוא עשה את זה כיצירת אמנות, הוא יצר את זה כמוצר".


פיל מנזנארה למלודי מייקר: "אנחנו מכוונים את הלהקה לכיוון המרכז, כי רק שם אפשר לשרוד". אבל הלהקה לא הצליחה לשמר את המומנטום ופעילותה הופסקה. בשנת 1976 יצא אלבום בהופעה, VIVA ROXY MUSIC, ונראה היה שאין יותר להקה. בריאן פרי הקדיש את השנים 1976-1977 להנהגת להקה בשמו. גם האחרים פנו לעיסוקים מוזיקליים משלהם.



ב-24 באוקטובר בשנת 1968 הופיעו להקות הטרמלוס והמרמלדה בקולנוע תל אביב.



יום לפני כן הופיעו השתיים בקולנוע ארמון שבחיפה. בקולנוע תל אביב הופיעו השתיים ארבע הופעות. בין לבין (26 באוקטובר) הן הופיעו גם בבנייני האומה שבירושלים ולמחרת בקולנוע קרן שבבאר שבע. הסיבוב נחתם בהופעה בבית העם בקריית חיים. חברי הלהקות ביקשו גם להופיע בהתנדבות בסיני, מול חיילי צה"ל. בקשתם נתקבלה ומטוס הועמד במיוחד להביאן דרומה. כמו כן, חברי הטרמלוס נפגשו עם חברי להקות קצב ישראליות ואף הצטלמו עם כמה מהן (כולל להקת הקצב הצעירה ביותר, "כוכבי ציון").


באותם ימים צעד במצעד הבריטי השיר של המרמלדה, "חכי לי מריאן", שהגיע שם רק למקום ה-30. לא נורא, בדצמבר 1968 יפוצו חברי הלהקה עם הגעה למקום הראשון שם, עם ביצוע ל"אובלדי אובלדה" של הביטלס.

הטרמלוס הגיעו לארצנו פחות מחודש לאחר שלהיטם MY LITTLE LADY הגיע למקום השישי באנגליה. הם היו אז השם הלוהט יותר מהשתיים, וברור שהלהיט SUDDENLY YOU LOVE ME, שהצליח מאד כמה חודשים לפני כן, עדיין הידהד בשצף קצב באוזני מעריצינו הנלהבים.


עשרות מהם חיכו בשדה התעופה לוד לטרמלוס. הם ידעו את שמות כל חברי הלהקה כשעדיין לא ידעו ממש מי זו להקת "מרמלדה", כי זה עוד לפני שלהקה זו המטירה להיטים ברורים כמו "אובלדי אובלדה", REFLECTIONS OF MY LIFE ו- RAINBOW.


הנה חברי הטרמולוס ואחריהם חברי מרמלדה יוצאים מהמטוס:



כל הכרטיסים להופעות נמכרו והשוטרים המקומיים שלנו דאגו לעמוד ליד הבמה ולשמור על הסדר. בין ההופעות נהנו הלהקות מסיורים בארצנו, במזג אוויר חורפי למדי, ולא פעם גם שמו לראשיהם כובעי טמבל ובהם הכיתוב "שלום".



ב-24 באוקטובר בשנת 1962 הקליט ג'יימס בראון הופעה חשובה מאד שלו, לתקליט פורץ דרך. ההופעה נערכה בתיאטרון אפולו, כשהעולם הסתחרר ממשבר הטילים בקובה. לבראון היה משבר אמנותי, מול חברת התקליטים שלו.


תיאטרון אפולו היה קלאסי אבל סוער, המקום המושלם להעלות את המופע שנמשך רק 30 דקות, אבל זו הייתה חצי שעה לפנתיאון.


אלבומי הופעות חיות היו אז בדרך כלל מחוזם של מוזיקאי ג'אז. אבל לבראון היו רעיונות אחרים והוא דאג למקם מיקרופונים באולם, שיקלטו גם את רעש הקהל. לפני המופע ניגש פאטס גונדר למיקרופון ואמר: "זה אכן תענוג גדול להציג בפניכם בזמן הספציפי הזה, את הפרפורמר הלאומי והבינלאומי הידוע בתור האיש העובד הכי קשה בשואו ביזנס, מר דינמיט, את מר 'בבקשה בבקשה' עצמו המדהים, כוכב התוכנית, ג'יימס בראון ולהקת הלהבות המפורסמות!".


התקליט הזה בהופעה כמעט ולא הופק כלל. חברת התקליטים שלו ("קינג") לא קידמה כהלכה את שיריו והם נכשלו, זה אחר זה, במכירות. היה לו קשה לסמוך על אותה חברה והוא ידע היטב מה צריך לעשות; הוא ניגש לנשיא שלה, סיד ניית'ן, וביקש שידאג להקליט הופעה שלו., ניית'ן סירב בתוקף. ההתנגדויות שלו היו שלעיתים רחוקות הצליחו אלבומי הופעות. ניית'ן הוסיף שאף תקליטון בהופעה, מהתקליט, לא יהפוך ללהיט כי כל השירים כבר היו זמינים. בראון ידע שהקהל משתגע ממנו בהופעות וניגש לפעול, כשהוא מממן בעצמו את הוצאות ההקלטה - צעד מאד נדיר אז, בעולם המוזיקה. התוצאה? תקליט בהופעה חיה שהפך לרב מכר גדול מאד.


בראון הוכיח שהוא סוג אחר של בדרן עם האלבום הזה. למרות שהוא לא עושה פה שום דבר חדש, עדיין, הדרך שבה הוא הוביל את הלהקה והאינטראקציה עם הקהל היו מהפכניות. הוא לקח את מה שמנהיגי הלהקה האחרים עושים והעלה את הקצב, הגביר את האנרגיה, והעלה את הרף כדי לקבוע נורמה חדשה למופע ראוותני ובטוח. ניתן לשמוע את ההתלהבות שלו לאורך כל ההופעה.


האלבום הזה גם עשה שני דברים מעבר לבראון עצמו. ראשית, זה עזר למצב את המוזיקה השחורה כז'אנר של מוזיקת מיינסטרים בר-קיימא. מוזיקת נשמה יכולה, לפי הספר של בראון, להיות מהנה, רועשת וצעירה; לא רק סנטימנטלית ורומנטית. שנית, הוא הוכיח את הכוח של אלבום הופעה כמוצר שמרוויח כסף, ומבטיח למפיקי תקליטים וחברות תקליטים כאחד, שצרכנים יהיו מוכנים לקנות את אותם השירים בשני אלבומים שונים - אם אחד מהם יהיה בהופעה חיה.


ב-24 באוקטובר בשנת 1975 הופיעה להקת כוורת בתיאטרון ירושלים.

הרצאת בוטיק על להקת כוורת, עם הסיפור של הכרתם, והרצאות מוסיקה נוספות,

להזמנה פה: 050-5616459



ב-24 באוקטובר בשנת 1969 יצא תקליטון חדש ללהקה חדשה מגולחת ושמה הסלייד (THE SLADE). התקליטון הוא עם השיר WILD WINDS ARE BLOWING ובהמשך יקוצר שם הלהקה למילה אחת. התקליטון נחל כישלון במצעד הבריטי.



היה זה אחרי נסיון לפרוץ תחת השם AMBROSE SLADE עם אלבום בכורה בשם BEGINNINGS. ההצלחה לא הגיעה וארבעת חברי הלהקה הבינו שחייבים לשנות כיוון: במקום לבצע גרסאות כיסוי כדאי לפנות לכתיבת שירים מקוריים. כמו כן, צריך לשנות תדמית. מנהל הלהקה, צ'אס צ'אנדלר (לשעבר הבסיסט של האנימלס ושעבר גם מנהלו של ג'ימי הנדריקס) הציע לחברי הלהקה לגלח את ראשיהם. הגיטריסט דייב היל והבסיסט ג'ים לי התחלחלו מהרעיון. לאחר שכנוע הם ניאותו לנסות וגם מיהרו לקנות נעלי ד"ר מרטין וביגוד עם שלייקס שישלים את התמונה.


צ'אנדלר קיבל לידיו שיר מחברת מו"לות והחליט שהוא יתאים לביצוע בחוריו המגולחים. שמונה שנים לאחר מכן הודה מתופף הלהקה, דון פאוואל, שזה השיר הכי מביך שעשה בלהקה. זמר הלהקה, נודי הולדר, אמר בספרו שזה דווקא היה שיר פופ טוב אך לא מסחרי דיו. בהמשך הגיע השיר גם לאלבום PLAY IT LOUD.

עיתון דיסק פרסם בביקורתו על השיר: "אין פה שום דבר מיוחד וחדשני. אם הלהקה הזו רוצה להיות יותר מתופעה של גימיק אחד, כדאי שתתאמץ יותר".


ב-24 באוקטובר בשנת 1965 נערכה ביוון הופעת זיכרון בהשתתפות אריק קלפטון. הכיצד? את התשובה תקבלו פה עכשיו.



בקיץ של 1965 רקח אריק קלפטון, עם כמה מוזיקאים, רעיון מעניין: ליצור להקת בלוז שתטייל מסביב לעולם. הם קנו, באוגוסט 1965, רכב מסחרית גדול מדגם פורד ובו תשעה מושבים, כשהתחנה הראשונה במסע שלהם הייתה אתונה ביוון. את הופעתו האחרונה עם מאייאל, במסגרת להקת הבלוזברייקרז, ניגן קלפטון, ב-29 באוגוסט 1965, במלון בשם BLACK PRINCE בלונדון. בערב הזה מאייאל כבר מצא את הגיטריסט המחליף לקלפטון - בחור צעיר בשם פיטר גרין.


בספטמבר החלה ההרפתקה של קלפטון ביוון. חבורת המוזיקאים החליטה לקרוא לעצמה בשם THE GLANDS. אחד מחברי הלהקה, ג'ון ביילי, הגיע קודם לכן לאתונה לבדוק אפשרויות להופעות שם. אחריו הגיעה הלהקה, שכללה את הסקסופוניסט ברני גרינווד, חצוצרן בשם בוב ריי, פסנתרן בשם בן פאלמר, המתופף ג'ייק מילטון ואת אריק קלפטון. ב-23 בספטמבר הגיעה החבורה לאתונה דרך יגוסלביה. הראשון שהתייאש מהסיפור היה מילטון המתופף. הוא התבאס מכל הוויכוחים שניצתו בחבורה ומהחלום שהפך במהרה לסיוט. מילטון, שהיה סטודנט בקולג', כבר איחר שבועיים לתחילת הלימודים והחל להיכנס לפאניקה בעניין. לכן הוא פרש וחזר לקולג'.


שאר החברים הצטרפו לג'ון ביילי והשיגו אודישן להופעה במועדון יווני שנקרא 'האיגלו'. האודישן עבר בהצלחה והלהקה נרשמה להופעות חורף במקום. חברי הלהקה חתמו על חוזה עם תשלום מסודר ומקום לינה. עד לתחילת ההופעות המתוכננות ערכו הם חזרות בשעות אחה"צ, כשאת עמדת התופים מילא מתופף יווני בשם מאקיס. אף אחד לא זכר את שם משפחתו. קלפטון ראה במהלך החזרות שהבלוז לא עובד בלהקה והחליט להפכה ללהקת רוק שעושה קאברים של הסטונס, ריי צ'ארלס ואחרים. קלפטון גם הציע ששם הלהקה חייב להשתנות ל- THE FACES ומה-7 באוקטובר 1965 החלה החבורה להופיע, שישה ערבים בשבוע. ימי שלישי היו הימים החופשיים.


הלהקה המרכזית במועדון הזה הייתה להקה מקומית ושמה THE JUNIORS. חברי הלהקה הזו, ששמעו על הגיטריסט הבלוזי הבריטי ועזרו ללהקתו של קלפטון להתאקלם במקום. הכל נראה טוב עד שטרגדיה גדולה קרתה ב-10 באוקטובר, כשלהקת THE JUNIORS הייתה מעורבת בתאונת דרכים קשה בה נהרגו האורגניסט תאניוס סגיול והמנהל גיאניס קאראקאדאס. גיטריסט הלהקה, אלקוס קאראקאדאס, נפצע באופן קשה וקלפטון התנדב לעזור ללהקה כגיטריסט מחליף כדי לקיים את הופעותיה שנחתמו בחוזה. כך נאלץ קלפטון להופיע, במקביל, בשתי הלהקות. חברי THE JUNIORS לימדו אותו את השירים של הביטלס והקינקס שהם ביצעו בהופעות והיו ימים שנאלץ לנגן במשך 12 שעות ברציפות. ב-24 באוקטובר נערכה הופעה מיוחדת של THE JUNIORS לזכר האורגניסט והמנהל שלהם שנהרגו בתאונה.


ההופעה נערכה בשעות אחר הצהריים של אותו יום ראשון בבית קולנוע תרפסיטיאה שבפיראוס. כל חברי הלהקה לבשו מכנסיים שחורים, חולצות לבנות וסרטי אבל שחורים עיטרו את ידיהם. בזמן הזה כבר ידעו כולם שקלפטון היה חבר בעבר בלהקת היארדבירדס. ההתלהבות ממנו הייתה גדולה מאד, כשבהופעת זיכרון זו הוא ניגן במגבר מתוצרת איטליה, שהיה סוג של חיקוי למגבר מתוצרת חברת 'פנדר'. הגיטרה בה ניגן קלפטון הייתה גיבסון לס פול SUNBURST משנת 1959.


למחרת ניגשו אליו הבעלים של מועדון 'האיגלו' ונתנו לו להבין, בדרכם המפחידה, שהם לא מוכנים לוותר עליו, כגיטריסט הקבוע, והוא הבין שעליו לברוח מיוון, תוך ויתור על מגבר המרשאל שהשאיר במועדון - רק כדי להינצל מאותם אנשים אלימים. קלפטון, ביחד עם בן פאלמר ובוב ריי, רצו אל תחנת הרכבת לאריסה. לא היה עמם כסף רב ולכן ויתרו על דרגשי השינה והסתפקו בכיסאות הרגילים שברכבת. מטרתם - לחזור ללונדון.


ב-27 באוקטובר התפרסמה בעיתון הפופ היווני, MODERNI RITHMI, כתבה על האורגניסט תאנוס סוגיול שנהרג בתאונה. הכתבה כללה גם תמונה של הופעת הזיכרון עם קלפטון בבית הקולנוע בפיראוס. יומיים לאחר מכן הגיע קלפטון (בשעה 14:50) ללונדון ולא בזבז זמן יקר, כשהתקשר לג'ון מאייאל במטרה לקבל בחזרה את מקומו בלהקתו. מאייאל, שידע היטב כמה חזק הקלף של קלפטון, החליט להעיף את פיטר גרין, שחגג באותו יום את יום הולדתו ה-19, והחזיר במקומו את הגיטריסט הסורר ללהקה.


ב-24 באוקטובר בשנת 1972 יצא תקליטון חדש לסטיבי וונדר, עם השיר SUPERSTITION.



וונדר כתב את השיר על הסכנות הטמונות באמונה באמונות תפלות. חלק מהאמונות התפלות של המזל הרע שהוא רומז להן כוללות הליכה מתחת לסולם, שבירת מראה (שאמורה להביא שבע שנים של מזל רע), והמספר 13. השיר היה מיועד לגיטריסט ג'ף בק, שהובא לנגן כמה תפקידי גיטרה באלבום של וונדר, TALKING BOOK, תמורת שיר - כשאת עבודתו ניתן לשמוע בשיר LOOKING FOR ANOTHER PURE LOVE. באחד הסשנים, סטיבי הגה את הריף של SUPERSTITION וכתב כמה מילים, והם הקליטו גרסה ראשונה של השיר באותו יום עבור בק. לקח לבק זמן להקליט את השיר, ועד שהוא הוציא אותו, הגרסה של וונדר כבר הייתה בחוץ במשך חודש והפכה ללהיט ענק. בק התאכזב מזה, והשמיע כמה הצהרות בעיתונות נגד וונדר. זה לא מנע ממנו להקליט בהמשך שיר נוסף של וונדר, CAUSE WE'VE ENDED AS LOVERS.


כאשר מלאו לוונדר 21, הוא כבר לא היה מחויב לחברת התקליטים מוטאון, והשתמש בכוחו כדי לחתום על חוזה עם חברת התקליטים שהעניק לו שליטה חסרת תקדים במוזיקה שלו. הוא קיבל חלק גדול מהתמלוגים ומזכויות ההוצאה לאור, ומוטאון לא הורשתה לשנות את האלבומים לאחר קבלתם ממנו. עם זאת, דבר אחד שמוטאון כן שלטה בו היה אילו שירים להוציא כסינגלים. בידיעה שג'ף בק עומד להקליט את הגרסה שלו, נשיא מוטאון, ברי גורדי, וידא שזה יהיה הסינגל הראשון ושחרר אותו לפני שבק הספיק להוציא אותו לשוק.


בשיר זה, וונדר ניגן בקלאווינט, תופים ובס מוג. שניים מחברי הלהקה שלו תרמו גם הם לשיר - סטיב מאדאיו ניגן בחצוצרה וטרבור לורנס ניגן בסקסופון טנור. וונדר עבד עם חבריו באולפן, מלקולם ססיל ורוברט מרגולף, כדי להקים עבורו מערכת ליצירת מוזיקה מחוץ לגבולות האולפן של מוטאון. הם עבדו באולפני אלקטריק ליידי, והציבו כלים שונים במעגל כדי שוונדר יוכל לשבת באמצע ולנגן בכל מה שיבחר. אלה היו בעיקר קלידים.

לדברי מרגולף, וונדר נכנס לאולפן עם השיר בראשו והתחיל אותו בנגינת תופים - אחד הכלים שהיו מחוץ למעגל. הוא הקליט את התופים תוך כ-15 דקות, ואז הוסיף את קו הבס באמצעות בס מוג.


באותה תקופה, וונדר שמר את האולפן פנוי כדי שיוכל להקליט כשההשראה תגיע. נגן הבס שלו באותה תקופה, סקוט אדוארדס, אמר שזה לא תמיד היה נוח ללהקה שלו. "בגלל שאין לו ראייה, הוא לא נשלט על ידי אור יום, אז הוא יכל להתחיל את היום שלו בחצות. וזה רע, כי אז הוא יכל להתקשר אליך ב-4 לפנות בוקר ולהגיד לבוא עכשיו לאולפן".


השיר הזה היה הלהיט השני שלו שהצליח להגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי. הלהיט הראשון שלו היה FINGERTIPS משנת 1963.


גם זה קרה ב-24 באוקטובר:



- בשנת 1973 צילם ג'ון לנון פרסומת, בלוס אנג'לס, לשיווק התקליט MIND GAMES. יחד איתו זה טרי קינג, שמגלם את מלכת אנגליה. אלטון ג'ון נכח גם הוא בסשן הצילומים.


- בשנת 1973 נקנס קית' ריצ'ארדס ב-500 דולר בעוון אחזקת הרואין.


- בשנת 1964 עבר אלן קלארק, הסולן של להקת ההוליס, ניתוח להסרת שקדים. הדבר גרם לביטול הופעות הלהקה עד ה-15 בנובמבר 1964.


- בשנת 1936 נולד בסיסט הרולינג סטונס לשעבר, ביל ווימן. מעבר לזה שהוא היה בסיסט הלהקה, הוא גם נחשב לאספן גדול מאד של פריטי הלהקה ואף הוציא ספרים נהדרים שהמרשים ביותר מהם, לדעתי, הוא ROLLING WITH THE STONES.


- בשנת 1946 נולד ג'רי אדמונטון, המתופף של להקת STEPPENWOLF. הוא מת בתאונת דרכים בשנת 1993.


- בשנת 1947 נולד אדגר בראוטון, הגיטריסט שהנהיג בשנות השבעים להקה על שמו.


- בשנת 1948 נולד דייל גריפין, המתופף של להקת MOTT THE HOOPLE. הוא מת בשנת 2016 לאחר שחלה באלצהיימר.


- בשנת 1972 חתם סליי סטון חוזה הקלטה חדש עם חברת 'קולומביה' שהבטיח לו מיליון דולר עבור כל תקליט שהוא יוציא. כמו כן העניק לו החוזה חברת מו"לות חדשה וגם חברת הפקות חדשה בשם FRESH (שאפשר לתרגם כ'רענן' או 'חצוף'). עבור חברת קולומביה זה לא החוזה הראשון מסוגו בסכום הזה; קודם לכן בחודש הזה החתים נשיא החברה, קלייב דייויס, את ניל דיאמונד, לורה נירו, האורגניסט לי מייקלס ולהקה בשם מארק אלמונד, שחוותה מיד לאחר חתימתה פציעה של אחד מחבריה, ג'ון מארק. זה קרה בעת הופעת הלהקה בהונלולו, בעת סיבוב הופעות משותף עם ג'ו קוקר. מארק נפל מעץ עליו ישב ואיבד את אצבע הקמיצה שלו בידו השמאלית.


- בשנת 1946 נולד רוב וואן ליוון, הגיטריסט / יוצר של להקת SHOCKING BLUE ההולנדית.


- בשנת 1969 הופיעה להקת TASTE (עם הגיטריסט רורי גאלאגהר) במועדון MARQUEE (מארקי) שבלונדון. ביום הזה שברה הלהקה את שיא מכירת הכרטיסים במועדון עד אז. להקת החימום בערב הזה הייתה GROUNDHOGS (גראונדהוגס)


ב-24 באוקטובר בשנת 1977 יצא בארה"ב אלבום כפול ללהקת אי.אל.או ושמו OUT OF THE BLUE (או בתרגום - מחוץ לכחול, או מחוץ לעצב או לפתע פתאום). באנגליה זה יצא ארבעה ימים לאחר מכן.




התקליט OUT OF THE BLUE נחשב בעיניי לאלבום האולטימטיבי של אי אל או. זה התקליט בו הגיעו מנהיג הלהקה, ג'ף לין, וחבריו לרמת ההפקה שהפכה לסמל המסחרי של המותג ELO. גם עיצוב העטיפה הגרנדיוזי אך אפקטיבי של האמן היפאני KOSH מוסיף מאד לאווירת התקליט.


הכתיבה המלודית של לין מגיעה פה לשיאים מפעימים. מבחינתי לין הוא האח התאום של פול מקרטני בסבנטיז. לעיתים הוא אף עקף אותו ביצירת מלודיות כובשות. לין גם ידע לשיר בקול כובש, כמו מקרטני. קול כזה שמיד מזהים שהוא שלו. הוא ידע בתקופה ההיא לשחק היטב בקולו כך שיתאים באופן מושלם לכל שיר שכתב.


מדובר פה ב'אלבום הפקה'. אין כאן ממש נגינת להקה כי שומעים בבירור כיצד כל אחד מחברי הלהקה הקליט את תפקידיו בנפרד. אך התוצאה הסופית פשוט מרשימה בגודלה ויופיה. זו הפקה לתפארת. לא סתם הפך התקליט הזה לרב מכר היסטרי והביא את הלהקה לסיבוב הופעות מצליח ביותר, שלצערי גובה עם פלייבקים על הבמה הענקית דמויית החללית. דרך אגב, אותה חללית בימתית גם עשתה פה ושם צרות לחברי הלהקה. פה ושם לא פעלו המעליות שהעלו את חברי הלהקה לעמדותיהם. פעם אחת נאלץ צ'לן הלהקה, יו מקדואל, לזרוק את הצ'לו שלו לבמה מתחתיה ולטפס אליה לאחר מכן. זאת כי המעלית עליה נעמד מתקעה וההופעה התחילה כמתוכנן.


מתופף הלהקה, בב בוואן, בא עם סאונד מלא ועשיר בשירים שבתקליט. זאת על ידי הקלטה מכופלת של נגינתו באולפן. בואן נאלץ להנדס את תפקידי התופים שלו באופן כזה שיוכל לנגנם פעמיים אותו הדבר.

קלידן הלהקה, ריצ'ארד טאנדי, פיקד על סוללת קלידים מרשימה ביותר. הוא היה יד ימינו של ג'ף לין באולפן והרבה רעיונות עיבודיים היו בכלל שלו. בסיסט הלהקה, קלי גרוקאט הביא את קולו ליצירת הרמוניה ווקאלית מושלמת, עם ג'ף לין. ויש פה גם את העבודה התזמורתית של לואיס קלארק, שעבד בתקופה ההיא באופן קבוע עם הלהקה. התזמורת והמקהלה הגרמניות קיבלו תפקידי ביצוע מאתגרים למדיי בתחום הפופ ומסתבר שחברי התזמורת כה נהנו בהקלטה שאחרי כל טייק רצו לשמוע בשמחה את מה שהקליטו. זאת בניגוד לתזמורת הבריטית שג'ף לין עבד עימה בעבר ורק החמיצה לו פנים כל הזמן.



הסינגל הראשון שיצא מהתקליט הזה הוא גם השיר שפותח אותו, שנקרא TURN TO STONE. את השיר הזה כתב לין בשווייץ אחרי ארבעה ימי כתיבה מתסכלים בהם לא יצא לו דבר. ביום החמישי הוא שיחק עם הצלילים הנמוכים של סינטיסייזר ה- MOOG ומשם השיר החל לצמוח. בשביל הקלטת הדמו של השיר הוא תופף על סלסלה ליצירת תוף ותופף על המיקרופון עצמו ליצירת BASS DRUM. את הסינטיסייזר הזה מנגן לין גם לכל אורך ההקלטה הידועה של השיר.


השיר השני נקרא IT'S OVER ותיזמור הפתיחה שלו הוא פשוט נגינה לאחור של קטע מתוזמר מהשיר MR BLUE SKY.


את השיר הזה כתב לין בסוף סשן הכתיבה בן השבועיים שלו בשווייץ. שם השיר בא לתאר את סיום תהליך כתיבת האלבום. מספיק להקשיב לכל ההרמוניות הווקאליות שמעטרות את השיר כדי להבין כמה ההפקה בתקליט הזה באמת גדולה. גם השיר הזה יצא על גבי תקליטון ואף צולם לו קליפ פרומו.


השיר השלישי הוא אחד הלהיטים הגדולים של התקליט הזה. הוא נקרא SWEET TALKIN WOMAN. בכל פעם שאני שומע את השיר הזה אני לא יכול להימנע מלהקשיב להדבקות המרובות של סליל ההקלטה פה. זה בימים שלפני תוכנות המחשב באולפנים. פה השתמשו במספריים ונייר דבק על מנת לערוך דברים. והשיר הזה הוא אולי השיר המודבק ביותר בכל האלבום.


במקור נקרא השיר הזה בשם DEAD END STREET. אך לין לא היה מרוצה מהמילים שכתב, עלה לחדר שלו בבית המלון הגרמני ששכן מעל לאולפן (אולפני MUSICLAND שבמינכן), ניגש למלאכה באולפן ויצר סט מילים חדש לגמרי. דרך אגב, התקליטון האמריקאי של השיר הזה טיפה מהיר יותר במיקס שלו מהתקליטון שיצא באנגליה. יש בשיר שימוש בכלי בשם VOCODER 2000 שהיה מעוות קול אנושי לצליל רובוטי. אי אל או הייתה אחת הלהקות הראשונות שהשתמשו בכלי הזה.


צד א' של התקליט נחתם עם שיר קצבי בשם ACROSS THE BORDER. השילוב של מוטיבים מקסיקניים עם ניחוחות ביץ' בויז הופך את השיר הזה לאחד האהובים עליי בתקליט. שיר מושלם לסיום צד א'.

צד ב' של התקליט מכיל כמה שירים שהם אמנם לא להיטים אך יש בהם את הניצוץ הנהדר של אי אל או. רק שיר אחד הייתי משמיט משם בכיף. זה השיר JUNGLE שנשמע לי כ- FILLER (כך מכנים שירים שנכתבו במיוחד על מנת לכסות חורים בתקליט...).


אך צד ב' מסתיים עם אחד השירים היפים ביותר שג'ף לין כתב. לשיר הזה קוראים STEPPIN OUT והוא מרגש אותי בכל פעם שאני מקשיב לו. בשיר הזה מביא לנו לין את אחד מאותם שירים בהם הוא מספר כמה קשים לו חיי הנדודים ברחבי העולם ככוכב רוק.



לין תמיד העדיף את אולפן ההקלטות מאשר אורות הבמה והצורך לצאת ולהופיע לא בא לו בקלות.

הצד השלישי של האלבום קיבל כותרת משלו - CONCERTO FOR A RAINY DAY. השיר שפותח את הצד הזה נקרא STANDING IN THE RAIN. זה הקטע שנהג לפתוח את סיבוב ההופעות של הלהקה לקידום התקליט הזה. קולות הגשם והרעמים הוקלטו במהלך יום חורפי במיוחד במינכן. ואם תקשיבו היטב, תגלו כי הרעם החזק בתחילת הקטע מחביא בתוכו מישהו שרועם בקולו את שם הקונצ'רטו הזה.


ואז מגיע אחד השירים העצובים ביותר בתקליט הזה. לשיר קוראים BIG WHEELS ובו ג'ף לין מתאר את גלגלי מכונת ההצלחה שהחלו לפעול לטובתו. אך בתהליך ההתגלגלות הזה נותרה בצד אהובתו שלא ממש מבינה את מה שהוא עובר ולכן נדחקה הצידה. לין מתאר את עצמו כאן כמוסיקאי שגלגלי המכונה דוחפים אותו קדימה בעוד אהובתו מחכה לילות לבדה בבית, מחכה לבואו ובוכה. לין מייחל בשיר הזה לעצירת הגלגלים כדי לבנות מחדש את הזוגיות שלו אך הגלגלים ממאנים לעצור.


התיזמור של השיר הזה מגיש באופן מוחשי את סיפור השיר.


חברי הלהקה הרגישו שהשיר הזה עצוב מדי עבורם בעת הקלטתו ולכן ניסו לשפר את האווירה בהפיכת קריאתו מ- SAD BALLAD ל- BAD SALLAD. ואכן, ג'ף לין התגרש בשנת 1977 מאשתו רוזמארי. הם התחתנו בשנת 1970, כשלין עוד לא חשב שהגלגלים יהיו כל כך גדולים.


השיר שמסיים את הצד השלישי ואת הקונצ'רטו ליום החורפי הוא השיר עימו שברתי את הכוס בחתונה שלי. זה השיר MR BLUE SKY. ג'ף לין היה (ועדיין) ידוע באהבתו הענקית לביטלס והשיר הזה מועתק בחלקים מהיצירה A DAY IN THE LIFE של ארבעת המופלאים. את השיר כתב לין בעת שהייתו בשווייץ. הוא שכר שם בקתה קטנטנה ששכנה בהרים מעל אגם ז'נבה. כל יום היה שם חורפי וערפילי עד שיום אחד השמש החלה לזרוח. זה הרגע שהביא את לין לכתיבת השיר הזה, שהפך לאחד הגדולים שלו.


בב בוואן המתופף ניגן בשיר הזה גם על מטף כיבוי מתכתי, בנוסף למערכת התופים הרגילה. הקול שבסוף השיר הזה, שהועבר דרך אפקט ה- VOCODER הרובוטי, אומר את המילים PLEASE TURN ME OVER. הכוונה היא להפוך את התקליט לצד הרביעי. לסיכום - השיר הזה מבחינתי הוא אחד משירי הפופ-רוק המושלמים.


הצד הרביעי של האלבום נפתח בשיר מקסים בשם SWEET IS THE NIGHT. ההרמוניות הווקאליות של ג'ף לין וקלי גרוקאט נהדרות כאן. ג'ף לין הוא אחד הזמרים הגדולים שיצאו בעולם הרוק. ומדוע? כי יש לו סגנון ייחודי משלו. לא משנה איפה תשמעו אותו וישר תזהו אותו. זו הגדולה שלו.


הקטע האינסטרומנטלי THE WHALE נכתב כתגובה של לין לתוכנית שראה בטלוויזיה על הריגת לוויתנים. הקטע BIRMINGHAM BLUES קיבל את שמו מכינוי קבוצת הכדורגל של בירמינגהם, המקום בו נולדו וגדלו חלק מחברי הלהקה, כולל ג'ף לין.


האלבום העשיר הזה נחתם בקריצה למערב הפרוע עם השיר WILD WEST HERO. זה לא השיר הראשון שלין כתב על המערב הפרוע. הוא כתב על הנושא עוד בימי להקת IDLE RACE בסוף שנות השישים וגם חזר לסגנון בשיר DOWN HOME TOWN בתקליט FACE THE MUSIC, שיצא ב-1975. טענה ידועה היא ששלושת אנשי הצ'לו והכינור שהיו אז באי אל או לא ניגנו כלל בתקליט. אך הנה פרט טריוויה - את תפקיד הפסנתר בסגנון ההונקי-טונק, שנמצא באמצע השיר, ניגן בהקלטה דווקא הצ'לן מלווין גייל.


סיבוב ההופעות שליווה את התקליט הזה התיש לגמרי את ג'ף לין. הוא חווה משברים אישיים והחליט שנמאס לו מהתרוצצויות בעולם.


שנת 1978 אופיינה אצלו בהוצאת סינגל אחד סתמי ואיום בשם DOING THAT CRAZY THING. שנת 1979 כבר הייתה שונה עבורו. הוא רקח ללהקתו תקליט מצליח ביותר בשם DISCOVERY (ששמו בא מהמילים VERY DISCO). לין החליט הפעם לא לעשות כלל הופעות לקידום התקליט הזה אלא פשוט להצטלם לקליפים מיוחדים לכל שירי האלבום, שיהוו אמצעי שיווק הולם. הטריק עבד. אך משהו בתקליט הזה בישר כבר את סוף הלהקה בעידן הסימפוני שלה. פסקול זניח לסרט נוראי בשם XANADU חתם סופית את תקופת ההפקות הסימפוניות של ג'ף לין. עדיין, OUT OF THE BLUE נחשב ליצירה הגדולה ביותר שהוא רקח תחת השם ELECTRIC LIGHT ORCHESTRA.


עיתון רולינג סטון, באופן לא מפליא, קטל בביקורתו: 'הקשבתי לארבעת הצדדים של התקליט שחבויים בתוך העטיפה הנוראית והסטרילית הזו. מה ששמעתי פה זה ציטוטים של הבי ג'יז, הביץ' בויז והביטלס באופן שאינו מעניין. אין לב ונשמה בהפקה הזו. קפטיין לין, אתה צריך לוודא שאנחנו כמאזינים מקבלים מסע מרתק ולא מסע במפעל סטרילי'.


נו טוב, הרי זה ידוע שמבקרי מוסיקה הם אנשים שלא יודעים לעשות מוסיקה בעצמם. מעניין איזו מוסיקה מקורית עם לב ונשמה יצר אותו בילי אלטמן, שפרסם בינואר 1978 את הביקורת הזו. אז בואו להקשיב לאי.אל.או באחד משיאיה הגדולים. ושימו ווליום! זה אחד מאלבומי האי הבודד שלי.



והנה הקרדיטים שנכתבו בדף הפנימי, לצד דף המילים לשירי האלבום:


JEFF LYNNE – Lead vocals, backing vocals, lead guitar, slide guitar, rhythm guitar, Gibson EDS 1275, Les Paul Custom, Marauder, Ovation 1615/4, 1619/4, Wurlitzer E.P. 200, Mini-moog, percussion.


BEV BEVAN – Slingerland drums, Remo Roto Toms, Avedis Ziljian Cymbals, Slingerland ‘Bev Bevan’ drumsticks, Remo drum heads, gong, various percussion instruments, backing vocals.


RICHARD TANDY – Polymoog, Mini-moog, ARP 2600, Odyssey, Omni, Sequencer, minus noise mixer, Wurlitzer E.P. 200, Yamaha C7B piano, SLM concert spectrum, mellotron M400, Hohner clavinet, Gibson S.G. custom guitar.


KELLY GROUCUTT – Vocals, backing vocals, Gibson G3 bass, percussion.


MIK KAMINSKI – Barcus Berry violin.


HUGH McDOWELL – William Lewis cello.


MELVYN GALE – William Lewis cello.


Unique keyboard sounds and effects from the magic fingers of Richard Tandy.


Special Effects – EMS, Vocoder 2000, Eventide harmonizer, Digital delay, MXR flanger, Analog delay line, Electronic mistress, Systec flanger, Roland space echo, Shaffer Vega diversify systems, Musictronics octave divider, Mutron 3M, Maestro stage phaser, fire extinguisher/Tarzan.


Amplification – Acoustic Control Corp., Harmon Kardon, Marshall amps (Tony Frank custom built for Jeff Lynne), Gauss speakers. All road cases by Anvil.


ORCHESTRA AND CHORAL ARRANGEMENTS

Jeff Lynne – Richard Tandy – Louis Clark


ORCHESTRA CONDUCTED by Louis Clark


Recorded and Mixed at Musicland Studios, Munich, Germany

Engineered by Mack

Special effects by Mack

All songs composed in Bassins, Switzerland.


Dance sequence by Spratley’s Dancing Academy featuring Bladys and Goreen Turvis.

Special thanks to Mack, who slaved over a hot mixer for 1,127 hours and wins the award.

Special thanks to Brian Jones who made everything run smoothly throughout this project, and wins the other award.

Also thanks to Gerhard, Sid and Anna.

A very special thanks to Don and David Arden for all their help and guidance.


Cover illustration by Shusei Nagaoka

Portraits by Michael Bryan

Art Direction & Design: Ria Lewerke with Kosh

Special thanks to Harry Markewitz, Roy Guzman, and George Chacon.


ההרצאה הטובה ביותר שתקבלו, ממומחה אי.אל.או - להזמנות: 050-5616459



ב-24 באוקטובר בשנת 1975 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:






ב-24 באוקטובר בשנת 1968 הלך הגיטריסט בריאן מאי עם הוריו לטקס מיוחד ברויאל אלברט הול, שם קיבל את התואר הראשון בפיזיקה, לאחר שלמד זאת באימפריאל קולג'.



הוריו של מאי היו גאים בו מאד וקיוו שהוא ימשיך בלימודיו, אך לו היו מחשבות אחרות בראש. מאי: "הציעו לי אז עבודה בבנק ג'ודראל, שרק התחיל להיות מתקן חשוב לאסטרונומיה באנגליה וסר ברנרד לאבל היה שם. זה באמת היה חלום, אבל בהיותי הילד שהייתי - כל כך הייתי בתוך ענייני המוזיקה בלונדון ולא רציתי לעזוב את החברים שלי, אז דחיתי את זה. אני לא גאה בזה, כי אני לא בטוח שזה היה הדבר הנכון לעשות”.


יומיים לאחר קבלת התואר נערכה הופעת הבכורה של להקתו, סמייל, שחיממה את להקת פינק פלויד, בקולג' בו למד. ההופעה נקבעה הודות לקשריו של הגיטריסט במוסד הזה. זו הייתה התחלה טובה לשלישייה הזו, שהורכבה ממאי בגיטרה וקולות, טים סטאפל בבס ובשירה ורוג'ר מדאוז טיילור בתופים וקולות. עם מעט שירים מקוריים גמורים, הם פתרו את העניין עם ביצועי בסגנון שלהם שירים של אחרים. עם תיוגם העצמי כ"להקה פרוגרסיבית", הם הרשו לעצמם למתוח את השירים לג'אמים ארוכים, כיאה לתקופה וממש כמו הלהקה העיקרית של אותו יום.


הרצאת הבוטיק "לילה באופרה - הסיפור שלא הכרתם על להקת קווין", להזמנות: 050-5616459



ב-24 באוקטובר בשנת 1971 יצא אלבום כפול בהופעה (השני במספר) ללהקת גרייטפול דד, ששמו הרשמי כשם הלהקה אך הוא ידוע בשני כינויים: SKULL AND ROSES (לפי עיצוב העטיפה) או SKULL FUCK.



SIDE 1

1. Bertha

2. Mama Tried

3. Big Railroad Blues

4. Playing In The Band


SIDE 2

1. The Other One


SIDE 3

1. Me & My Uncle

2. Big Boss Man

3. Me & Bobby McGee

4. Johnny B. Goode


SIDE 4

1. Wharf Rat

2. Not Fade Away / Goin' Down The Road Feeling Bad


בניגוד לאלבום ההופעה הקודם, אלבום זה הפך הצלחה מסחרית מיד לאחר צאתו, עם שילוב מרנין של חומר מקורי עם שירי קאנטרי, בלוז ורוק ישנים.


בתחילה דרשו חברי הלהקה כי האלבום ייקרא SKULL FUCK, עד שהבינו בחוכמתם כי חברת התקליטים, שמוכנה להשקיע סכום כסף ניכר בקידומו, תמשוך ידיה מהדבר עם שם שכזה. בהמשך הסביר גיטריסט הלהקה, ג'רי גרסיה, כי השם היה פשוט בדיחה מטעמם וזהו. בסוף החליטה חברת התקליטים לקרוא לאלבום כשם הלהקה, אך זה היה זהה לשם תקליט הבכורה ויצר בלבול שהוביל לכינוי SKULL AND ROSES. בעטיפה הפנימית קיבלו רוכשי התקליט הזמנה מהלהקה להתאגד ולשלוח את שמם וכתובתם כדי לקבל מידע על פעילות הלהקה. בנקודה זו החלה לצמוח תרבות הדד-הדס הידועה.


אז מה, למשל, יש לנו באלבום מהנה מאד זה? פתיחה קצבית נפלאה עם BERTHA המקורי שמוביל לשיר הקאנטרי MAMA TRIED. הצד השני של התקליט מכיל גרסה ארוכה, שתופסת צד שלם, עם THE OTHER ONE (שפתח את אלבומה השני של הלהקה, 'המנון השמש'). ויש גם ביצוע לשיר 'אני ובובי מגי' וגם לג'וני בי גוד של צ'אק ברי. וגם שיר הרוק NOT FADE AWAY מככב כאן.


ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על אלבום זה: "כדי להימנע מכל אכזבה אפשרית עבור אלו שפעם היו להם חזיונות של הצלת העולם באמצעות המוזיקה ב- ANTHEM OF THE SUN וכל מיני הופעות חיות, אולי יהיה נחמד לחשוב על האלבום הזה כעל הפסקה לגרייטפול דד. מין מקום מנוחה בו הם עצרו כדי להתארגן לסדרה הבאה של טיולי אווירה. למרות כמה רגעים מרגשים, יש לו את כל הסממנים להיות סוג של אוויר נינוח שמסתמך על ביצועים בטוחים למען תשלום חובות.


אבל אם שום דבר אחר, האלבום הזה עושה אותי קצת נוסטלגי על ימי הזהב של פעם, שבהם לא ניתן היה לחזות הרבה מכלום מהלהקה מלבד שהם ינסו בכל הופעה לקחת אותך למקום שבו אתה מעולם לא היית לפני כן. סביר להניח שהם יחמיצו בכך באחוז לא מבוטל מהפעמים, ואולי תבזבזו זמן רב בסיבוב אגודליכם בזמן שהם ינסו את כל השילובים של המסלולים המוזיקליים, אבל הסיכויים טובים שהם ישאירו אתכם עם מספיק רגעים בלתי נשכחים במהלך הלילה כדי להפוך את כל העניין לכדאי.


עם זאת, הבעיה היא שאני לא שומע הרבה מהרגעים הבלתי נשכחים האלו כאן. חוץ מאיזה יופי מורחב שנופל בסוף "THE OTHER ONE שבצד שני, מה שאנחנו מקבלים זו גרסה נוספת של הבוטלג המקומי שלך שבמקרה מוקלט מהבמה ולא להיפך. זה לא לגמרי רע, אבל מאז LIVE DEAD נראה שהבנים שלנו נסוגו מניסויים ועימותים והתוצאה היא תערובת של מוזיקת ​​טובה-נעימה וסולואים סולידיים. זה די ברור שהדד התקדמו כל כך הרבה מעבר ללהקת הגראז' הממוצעת שלכם, שאין סכנה שהם יגלשו אי פעם אחורה, אבל זה עדיין יכול לספק קצת אכזבה למי שהגיע לצפות רק לדברים גדולים באמת.


בצד השני יש סולו תופים מורחב של ביל קרויצמן. כואב לי להגיד את זה על מתופף שזורח באושר לאורך שאר האלבום. אמנם הרעיונות האינדיבידואליים שלו טובים, אבל הוא אף פעם לא מצליח לתת להם קוהרנטיות פנימית, כל סוג של קשר אורגני, והתוצאה היא כמעט כאילו יש לפניו רשימה של טריקים.


אבל כשקרויצמן סוף סוף קולט את ההגעה לסוף, שאר המתים נמצאים שם כדי לקבל את פניו באחד מהאקורדים המתפרצים היפים להפליא שנתנו סיבה מספקת למעריצים שלהם להפוך לכמה מהקנאים הכי אמיתיים ברוק'נ'רול.


בלילה טוב, הדד יכולים לבנות מארג מופתי שבו נראה שהכל מסתחרר והם במיטבם כאן, מדורבנים מהנשיכה האוהבת של הגיטרה של ג'רי גרסיה.


זה מה שרק מקשה כל כך להסביר על שאר האלבום. אם הם מתכוונים לקחת אותך כל כך גבוה בצד השני, למה הם מוותרים על המאבק הטוב וחוזרים לשירים 'מסודרים' ולגרסאות כיסוי למחצית הנותרת של התקליט? אז בינתיים, תחשבו על האלבום הזה כמפגש ביניים, מקום מנוחה בו הם עצרו להתכונן לסדרה הבאה של טיולים אטמוספריים".




בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים




















Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page