רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-24 באפריל בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-24 באפריל (24.4) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "התקליט השני שלי (׳אלטון ג׳ון׳) יצא ב-1970 באנגליה ומיד נכשל כשלון חרוץ. הייתי בטוח שהתקליט יצליח כי הוא היה מיוחד אבל זה לא קרה וערכנו ישיבת משבר כדי לתהות בה מדוע זה לא במצעד. לא רציתי לצאת להופעות אבל חברת התקליטים הודיעה לי שאיאלץ לעשות בדיוק כך כדי לשווקו. הגעתי אז לארה״ב כי חברת התקליטים אמרה שאם אגיע לשם, הם ידאגו לשאר. לא האמנתי להם אבל הגעתי כי ידעתי שזה יהיה להופיע שם או להצטרף ללהקה עם ג׳ף בק. לא הייתי מוכן לאפשרות השנייה, מטעמי אגו, ובאתי לארה״ב ולהפתעתי הגיחה הביאה הצלחה. הראש שלי ממש הסתחרר שם וכשחזרתי לאנגליה, התקליט הזה שלי לפתע החל להימכר. הכל בזכות ההופעות במועדון טרובאדור. ליאון ראסל היה שם בקהל ולמזלי ראיתיו רק במהלך השיר האחרון שביצעתי. כי לו הייתי יודע לפני כן שהוא שם, הייתי מתמוטט, כי שתיתי ואכלתי ליאון ראסל בכל שעות היממה. הוא היה אלוהים בעיניי. וגם קווינסי ג׳ונס הגיע לשם עם כל משפחתו. כל השבוע בטרובאדור פקח את עיניי" (אלטון ג'ון בשנת 1973)

ב-24 באפריל בשנת 1989 יצא תקליט סולו לטום פטי, FULL MOON FEVER. ההצלחה הייתה גדולה.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום: "טום פטי בוחר היטב את חבריו. סיבוב הופעות לחימום בוב דילן בשנת 1986 עזר לו וללהקתו, ההארטברייקרס, ליצור את התקליט הספונטני ביותר שלהם, LET ME UP משנת 1987. הכהונה שלו בטראוולינג וילבוריז נתנה לפטי, בעל הפנים הרציניות בדרך כלל, להשתחרר עוד יותר: הוא המציא את אחת המנגינות הכי מצחיקות שלו שם, LAST NIGHT. אבל יותר חשוב, נראה היה שההופעות שלו צוברות כוח מהאווירה הנינוחה הזו. במקום לדאוג לכתוב שירים דוקרניים כמו של בוב דילן, לנגן בגיטרה בצורה דקיקה כמו ג'ורג' הריסון או לשיר מפואר כמו רוי אורביסון, פטי פשוט רכן קדימה כבדרך אגב וניגן ושר בצורה הכי ישירה וחופשית שהוא יכול.

האלבום החדש הוא עוד פרויקט צדדי מתגמל עבור פטי. זה הופק על ידי חברו ג'ף לין והוא, טכנית, יציאת הסולו הראשונה של פטי, אם כי כל ההארטברייקרס, פרט למתופף סטן לינץ', מופיעים פה. יתרה מכך, כל הווילבריז חוץ מאחד (בוב דילן) מופיעים גם הם. יש פה את אותו קסם חסר מנוחה ושנינות דוקרנית כמו בתקליט של הווילבוריז.

למרות שפטי וחברו ללהקה, הגיטריסט מייק קמפבל, זוכים לקרדיטים של הפקה משותפת באלבום, ג'ף לין הוא המפיק הראשי. טכניקת ההפקה של מנהיג אי.אל.או לשעבר בונה לעתים קרובות מאגר קלידים וקולות רקע עד כדי כך שקשה לראות את השיר מאחוריהם.

למעשה, הסאונד הרחב יותר שלין מביא לתריסר השירים הללו (רובם נכתבו על ידי פטי ולין) בדרך כלל ממלא אותם מבלי להעמיס אותם. בשירים כמו הרוקר המהורהר והמכוון, I WON'T BACK DOWN, לין מוסיף את שכבות הסימן המסחרי שלו עם מגע קצת יותר קל מהרגיל; רק ב"שיר LOVE IS A LONG ROAD בעל הצליל הגדול, הסינטיסייזרים והקולות הנוספים נותנים עיבוד עם שומן במקום שרירים.

שיר הפתיחה, 'FREE FALLIN העדין, הוא לא רק הבולט באלבום אלא גם אחד הביצועים התמציתיים והמעוגלים בקריירה של פטי. מעל ספירלה של גיטרות אקוסטיות, פטי שר את סיפורו של מאהב נוטש. הסיפור שלו מלא בחוסר עקביות פנימי - אם הוא לא מתגעגע אליה, למה כל הבית הראשון הוא עליה? - המשמשים להדגיש את החששות של הדמות. פטי צועק בפזמון שהוא חופשי, אבל מיד לאחר מזה מבינים שהנפילה היא חופשית ולא מדובר בחירות. זהו סיפור אחד שאין לו נחיתה שמחה.

למרות שזה לא נשמע כמו תקליט של פטי עם ההארטברייקרס, יש הרבה באלבום כדי לרצות את מעריצי פטי הוותיקים.

הרצועה הכי לא מוסברת היא קאבר לשיר של הבירדס, שזה ברור מדי - הקול של פטי תמיד היה נשמע דומה לזה של רוג'ר מגווין, אבל אהבתו הברורה לא פחות של פטי לשיר מנצחת את רוב ההתנגדויות.

עם זאת, כל הפואנטה של האלבום היא שיש פה מקום למשהו שאמור לגרום לך להרגיש הרבה יותר טוב. דבר שלעולם לא ימצא מקום בתקליט של פטי עם ההארטברייקרס. האלבום הוא הזדמנות לפטי לחקור, לנגן ואולי ליפול על פניו מבלי שיהיה לו הרבה על כף המאזניים. אחרי הכל, הוא כבר בעבודה על האלבום הבא שלו עם ההארטברייקרס. אז גם אם האלבום הזה לא יהיה התקליט הטוב ביותר של פטי, זה בהחלט נשמע שהיה לו הכי כיף לעשות אותו".

ב-24 באפריל בשנת 1975 התאבד פיט האם, זמר להקת באדפינגר, והוא בן 27 בלבד.

להקת באדפינגר (או 'אצבע פצועה' - כפי שנקראה בארצנו בזמנו) סומנה כהבטחה גדולה כשהוחתמה בסוף שנות השישים לחברת 'אפל' של הביטלס, כששמה עדיין היה THE IVIES. פול מקרטני כתב לה שיר ודרש מחבריה לבצעו כרצונו כשהוא מבטיח להם שמדובר בלהיטם הראשון. חברי הלהקה היו נרגשים ביותר ולא הצליחו לישון בלילה שלפני ההקלטה. לפני צאת השיר הזה, COME AND GET IT כתקליטון, הוחלט במשרדי אפל לשנות את שם הלהקה. פול מקרטני הציע את השם HOME, ג׳ון לנון הציע את השם PRIX

וניל אספינל, עוזר הביטלס המסור, הציע את השם באדפינגר. השיר מאת מקרטני יצא כתקליטון, בדצמבר 1969, ואכן הפך ללהיט ענק, עם התמקמות במקום הרביעי במצעד הבריטי.

הצליל של באדפינגר נשמע לא פעם דומה לזה של הביטלס וג׳ורג׳ האריסון אף ניגן בגיטרה בלהיט DAY AFTER DAY (שהגיע בפברואר 1972 למקום החמישי במצעד הבריטי). לאחר צאת התקליט השלישי של הלהקה החליטו החברים שצריך לשנות הנהלה כדי להתקדם. מנהל חדש נכנס לתמונה, סטאן פולי. הבסיסט, טום אוונס, חשד בו כי אינו מתאים ללהקה אך היה בעמדת מיעוט ונאלץ לחתום עם השאר להעסיקו עבורם. פולי לא נח ומיהר למצוא לבאדפינגר חוזה חדש ומשופר, עם חברת האחים וורנר, שדרשה מהלהקה לספק עבורה שני תקליטים בשנה והבטיחה לשלם מקדמה שמנה. חברי באדפינגר הסתנוורו מהכסף שפתאום נפל עליהם ומיהרו לחתום, באוקטובר 1973, מבלי להבין את ההשלכות. פולי הפקיד את רוב הכספים בחשבונות בנק שונים שרק הוא ידע עליהם. "אל תדאגו, זה רק לצרכי מס", הוא הסביר לבחוריו...

התקליט האחרון שבאדפינגר הייתה חייבת לתת לחברת אפל הוקלט בתקציב זעום מאוד. הייתה זו החלטתו של אלן קליין, אז הבוס הכלכלי של אפל, לקצץ בהוצאות החברה ולפיכך גם במימון ההקלטות לתקליט הזה, שנקרא ASS ויצא לקראת סוף שנת 1973. באדפינגר חשה שהעתיד הוורוד לפניה אך עם הגיעה לארה״ב החלה השמנת המתוקה להחמיץ. אנשי חברת האחים וורנר הקשיבו למוסיקה שנועדה לתקליט הראשון בחוזה, עיקמו את פרצופם ודרשו להקליט את הכל מחדש. הבשורה נחתה על חברי הלהקה ההמומים שהבינו כי עליהם למהר כדי להדביק את הפער עם מוסיקה חדשה. לחץ הזמנים עמד לרעתם כשכל ניסיון להשיג את סטאן פולי עלה בתוהו. הוא נעלם והותירם לבדם כסרדינים בתוך ים שורץ כרישים רעבים.

בשנת 1974, ובלחץ רב, יצאו שני תקליטים של באדפינגר. הראשון מהם נקרא BADFINGER וברולינג סטון נכתב עליו: "הלהקה הזו צריכה ללמוד איך לעשות רוק. השירים הקצביים בתקליט הם שטחיים ומהווים ניגודיות גמורה לסגנון שירי הבלדות הטוב של הסולן, פיט האם. אם הלהקה הזו רוצה להצטרף לליגת הלהקות הטובות, יש לה דרך ארוכה מאוד לצעוד בה, כשהתקליט הזה אפילו אינו הצעד הראשון קדימה במסע הזה". התקליט נמכר בכמויות זעומות וחברת התקליטים לא נתנה מנוח לחברי הלהקה.

בהמשך אותה שנה יצא גם התקליט WISH YOU WERE HERE וברולינג סטון נכתב בביקורת עליו: "זה התקליט המגובש ביותר שלהם. למרות שהלהקה לא זכתה לקהל משלה, היא לא איבדה את הזהות והנחישות שלה". אבל חברת התקליטים לא הפיחה רוח גבית בשיווקו ופיט האם התייאש מהמצב והחליט לפרוש מהלהקה, רק כדי לקבל איום מאנשי חברת התקליטים, שאם לא יחזור במהרה לחבריו, באדפינגר תיבעט ותיאלץ לשלם את כל החובות כאן ועכשיו. הוא נשבר וחזר לעבוד עם חבריו שטבעו איתו.

הגיטריסט ג׳ואי מולאנד: "לא הרשו לנו לדעת מה מצבנו הפיננסי בחברה מיד לאחר שחתמנו על החוזה ההוא איתה". מחברת התקליטים נשלחה תביעה ללהקה להחזיר 183,333 דולרים שניתנו לה כמקדמה. מישהו אסף את הכסף הזה מחברת התקליטים, אך ארבעת חברי הלהקה, שניסו להגיע אל אותו סטאן פולי, נותרו עם שפופרת טלפון בידם וכאב גדול בלבם. אז קרה הנורא מכל.

ב-23 באפריל 1975 קיבל פיט האם הודעה מהבנק שלו, שכל הכסף בחשבונו התאייד. הוא יצא עם טום אוונס לפאב והשתכר שם כהוגן, בידיעה שלא יוכל לעולם לפרנס אישה וילד. לאחר מכן הסיע אותו אוונס לביתו וכשהאם יצא מהמכונית, אמר לחברו, "אל תדאג, אני יודע מה יוציא אותי מהתסבוכת הזו. חכה ותראה".

למחרת התעוררה זוגתו אן וגילתה שהוא לא במיטתם. זה היה שכיח, כי פיט נהג לקום מוקדם ולעבוד על מוסיקה. היא ירדה במדרגות וניגשה לחדר המוסיקה שלו. דלת הכניסה הייתה סגורה. היא קראה לפיט אך לא הייתה תשובה מבפנים. היא פתחה את הדלת ולעיניה נגלה מחזה מחריד; פיט היה תלוי ללא רוח חיים עם חבל סביב צווארו. על הרצפה היה שרפרף הפוך ובקבוק יין ריק למחצה. היה זה שלושה ימים לפני יום הולדתו ה-28. ליד גופתו של פיט היה גם ספר שירים ישן של פיט. אן פתחה אותו וגילתה לחרדתה מסר שכתב לה ולבנה: "אן, אני אוהב אותך. בלייר, אני אוהב אותך. לא הותר לי לאהוב ולסמוך על כולם, כך שעדיף כך. דרך אגב, סטאן פולי הוא מנוול חסר נשמה. אני אקח אותו עמי"

אן התקשרה בהיסטריה לטום אוונס, שקפץ מיד למכוניתו ודהר לכיוון הבית. כשהגיע, הוא גילה את גופת חברו תלויה והבין שחייו השתנו לגמרי. המתופף מייק גיבינס: "האל נתן ואיש עסקים מניו יורק לקח. מכאן והלאה, רק חשיכה ליוותה אותנו".

אן: "יומיים אחרי שפיט מת, פתאום הגיע אליי סטאן פולי ושאל אם אני צריכה משהו. זה אחרי שחודשים רבים ניסה פיט להשיג אותו ולא הצליח. אחר כך קיבלתי טלפון מהמשרד של סטאן ונתבקשתי לשלוח מכתב בחתימתי בו אני מסירה ממנו כל אשמה בדבר. ברור שלא חתמתי".

פול מקרטני: "זה היה טרגי כי פיט האם היה בחור מקסים. הוא כתב את WITHOUT YOU, שהיה שיר נפלא... זה היה עצוב כי הוא היה טוב. אמרתי לכולם שהוא טוב... זה היה אחד הדברים שבהם אתה שומע על זה וחושב, 'לו רק הייתי מתקשר אליו שבוע קודם. האם יכולתי לעזור להציל אותו?'..."

מאי פאנג על התגובה של ג'ון לנון: "סיפרתי על מותו של פיט לג'ון והוא לא האמין. הוא אמר, 'איך הוא יכול ללכת ככה?'... הוא הצטער מאוד על איך שהוא התנהג כלפי פיט".

מתופף הלהקה, מייק גיבינס: "בזמנו לא האמנתי שהוא עשה את זה. בכיתי. צעקתי, 'הוא לא כתב את הפתק הזה! זה לא נראה כמו כתב היד שלו'. אם הוא כתב את זה, או שהוא היה מפוחד או שיכור לגמרי. לא הבנתי כמה כישרון היה לפיט עד שהוא מת. יש הרבה שירים של פיט שיכולים להיות גדולים, אם מישהו ירים אותם. זה ממש מעצבן אותי. היה לו הכל בשביל לחיות. אין תירוצים בכלל. אני עדיין כועס מאוד שהוא עשה את זה".

ב-24 באפריל בשנת 1969 הופיעה להקת הבלו ג'ינס (זו עם הלהיט 'היפי היפי שייק') ביחד עם להקת FLOWERPOT MEN (זו עם הלהיט 'בואו נלך לסאן פרנסיסקו') בעכו (באולם 'יחיעם'). סיבוב ההופעות הישראלי המשיך בחדרה (25.4), נתיבות (26.4), טבריה (27.4), דימונה (28.4) ולוד (29.4).

ב-24 באפריל בשנת 1976 צולם פרק בשידור ישיר של SATURDAY NIGHT LIVE בו מפיק התוכנית, לורן מייקלס, עלה לשידור והציע הצעה מפתה לחברי הביטלס.

ביום זה הגיע התקליט של פול מקרטני עם להקת כנפיים, WINGS AT THE SPEED OF SOUND, למקום הראשון במצעד האמריקאי. פול, שמח מהחדשות, קפץ לביקור בדירה של ג'ון ויוקו בדקוטה. במקרה, ג'ון, שהיה להוט לצפות בהופעות של רקל וולש וג'ון סבסטיאן בטלוויזיה, צופה ברשת הטלוויזיה NBC בתוכנית קומדיה סאטרדיי נייט לייב ושם מפיק התוכנית, לורן מייקלס, בא עם הצעה - מבלי לדעת שכמה מהביטלס צופים בו.

"היי, אני לורן מייקלס, המפיק של סאטרדיי נייט לייב. כעת רואים אותנו כ-22 מיליון צופים, אבל אנא הרשו לי, אם יורשה לי, לפנות לארבעה אנשים מיוחדים מאוד - ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו... הביטלס. לאחרונה, היו הרבה שמועות על כך שארבעתכם אולי תחזרו להיות ביחד, זה יהיה נהדר. בספר שלי, הביטלס הם הדבר הכי טוב שקרה למוזיקה. זה הולך יותר עמוק מזה, אתם לא רק להקה מוזיקלית, אתם חלק מאיתנו, גדלנו איתכם. מסיבה זו אני מזמין אתכם לבוא להופעה שלנו. עכשיו, שמענו וקראנו הרבה על בעיות אישיות ועימותים משפטיים שעלולים למנוע מכם להתאחד מחדש, זה לא ענייני. אתם תצטרכו להתמודד זה. אבל גם נאמר שאף אחד עדיין לא הציע מספיק כסף כדי לספק אתכם להתאחד. ובכן, אם זה כסף שאתם רוצים, אין בעיה כאן. חברת השידור הלאומית מאשרת לכם המחאה בסך 3,000 דולר. תוכל לקבל תקריב של זה?" (מייקלס מחזיק בהמחאה עבור הביטלס, מול המצלמה).

"אז כפי שאתם יכולים לראות, בוודאות, הצ'ק שהוצא לכם... הביטלס, תמורת 3,000 דולר. כל מה שאתם צריכים זה לשיר שלוש מנגינות של הביטלס. 'היא אוהבת אותך - יה יה יה', זה 1,000 דולר ממש כאן. אתם מכירים את המילים, וזה יהיה קל. כמו שאמרתי, הצ'ק הזה הוא לביטלס. אתם מחלקים את זה, בכל מקרה, איך שאתם רוצים, אם אתם רוצים לתת לרינגו פחות - זה תלוי בכם. הייתי מעדיף לא להסתבך. אני מדבר בכנות לגבי זה. אם זה עוזר לכם להגיע להחלטה להתאחד היטב, זו השקעה משתלמת. יש לכם סוכנים, אתם יודעים איפה אפשר להשיג אותי. רק תחשבו על זה, בסדר? תודה".

ג'ון נזכר בערב: "פול ביקר אותנו בדקוטה עם לינדה. הוא ואני צפינו בזה וחשבנו שזה יהיה מצחיק אם נרד לאולפן. כמעט נכנסנו למונית, אבל היינו עייפים מדי".

פול יצא מרוצה מהאופן בו הוא וג'ון הסתדרו בבילוי המשותף שלמחרת הוא חזר חזר לדירתו של ג'ון. למרבה הצער, קבלת הפנים לא הייתה הפעם כל כך מחממת, כפי שג'ון נזכר בספטמבר 1980 בראיון לפלייבוי: "זו הייתה תקופה שבה פול פשוט המשיך להופיע בדלת שלנו עם גיטרה. הייתי נותן לו להיכנס, אבל לבסוף אמרתי לו, 'בבקשה התקשר לפני שאתה בא. זה לא שנת 1956 ולבוא כך, ללא התרעה, זה כבר לא אותו דבר. פשוט תן לי צלצול'. זה הרגיז אותו, אבל לא התכוונתי להרע. אני רק התכוונתי לזה שאני מטפל בתינוק כל היום, ואיזה בחור פתאום בא ליד הדלת שלי עם גיטרה". פול עזב מאוכזב, לא מודע לכך שלעולם לא יראה את ג'ון שוב.

ההרצאה "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

ב-24 באפריל בשנת 1975 פורסם ברולינג סטון הדבר הזה על פיט טאונסנד ולהקת המי (תחת הכותרת 'הברכה המבולבלת של טאונסנד'):

כמה כבר יכול טומי הילד לשאת על כתפיו? הוא עבר כל כך הרבה גרסאות - תקליטים של המי, הופעות של המי עמו, הופעות עליו עם אמנים אורחים, תקליט עם תזמור סימפוני. הילד בן השש שיצר פיט טאונסנד נראה כיום שביר מאי פעם. כעת הוא יוצא שוב בסרט שעמד על תקציב הפקה בסך שלושה וחצי מיליון דולרים.

הילד נזרק הפעם לכיוונו של הבמאי קן ראסל - שיצירותיו הקולנועיות נעות בין גאוני למגעיל. טאונסנד חבר אליו, כתב מחדש את כל המוזיקה ושניהם שיכתבו את תסריט העלילה. מה שנותר לתהייה - האם זה הסיפור עליו חשב טאונסנד מלכתחילה? אולי כן. אולי לא.

טאונסנד סיפר בחדרו בבית המלון, בין ביס אחד למשנהו בהמבורגר שלו: "קן היה המנהל של המצב הפעם. אני הייתי שם רק לשירותו. אם הוא רצה לשנות חלקים מסוימים בסיפור - הוא היה חייב לבקש את אישורי. בעיקר השתדלתי לא לעמוד בדרכו ולהפריע לו. ובכן, אינך יכול לעמוד בדרכו של קן ראסל - אם תרצה או לא. יש לראסל ראש פתוח אך הוא עושה בסוף הכל בדרך שלו".

טאונסנד העניק את ברכתו להכנת הסרט על טומי, אך יש בה עוקץ מסוים.

טאונסנד: "הסרט לא נאמן לעלילה המקורית. זו לא הייתה המטרה המקורית של התקליט ההוא משנת 1969. מתחת לכל האפקטים הצבעוניים יש את אותו מסר שהיה לי באלבום המקורי. מסר רוחני".

טאונסנד כתב מוזיקה נוספת לסרט הזה והקליט אותה במיוחד. כל התהליך לקח כשנה. טאונסנד הגיע כל בוקר בשש וחצי לסט הצילום, כדי לראות מה קורה שם ולתפקד בהתאם. הוא אף עזר לשחקן אוליבר ריד לשחק את שירתו בסרט.

"דיברתי עם כל כך הרבה אנשים על טומי, מאז שיצא במקור, כך שלמדתי עליו המון במשך השנים" - הודה טאונסנד. "אנשים שלא דמיינו תמונות בראשם עם התקליט המקורי - יקבלו את הסרט כמו שהוא. אחרים כנראה שלא".

עכשיו, אחרי שסיים את מחויבותו האישית לסרט הזה - יכול טאונסנד לחזור לעיסוק הרגיל עם להקתו, המי. "הלהקה חייבת לחזור לפעילות ולהקליט מוזיקה חדשה. ואז נצא לסיבוב הופעות. בפעם האחרונה שעבדנו כלהקה הייתי רחוק מלהיות מאושר בחיי. הרגשתי כמו דג מחוץ למים. זה נראה לי כאילו אני ולהקתי עושים פארודיה על מי שהיינו פעם. זה נראה לי טראגי. רוג'ר דאלטרי חושב שלקחתי את העניין יותר מדי ללב. היצירה 'קוואדרופניה' הייתה רעה לבמה, למרות שהיא נועדה לבמה".

בינתיים הוא גם שולל אפשרות של פירוק הלהקה: "הסיבה שראיתם הרבה תקליטי סולו מאיתנו לאחרונה היא כי להקת המי צריכה לחכות ליצירות שלי. זאת כי להקת המי נבנתה לפי סגנון הכתיבה שלי. כל השאר בלהקה חשו כי גם הם רוצים ליצור ולכן פנו להקליט אלבומי סולו. קית' מון, מצידו, השתתף בסרטים ושתה המון לאחרונה - אך הוא מוזיקאי מתוסכל כמו כל אחד מאיתנו".

באותו דף כתב ג'ון לנדאו, כתב הרולינג סטון, ביקורת על הסרט:

"טומי הוא תוצר של שנות השישים והתקליט הזה עשה ללהקת המי את מה ש'ראבר סול' עשה לביטלס - הפך את יוצריו לאמנים מכובדים. היצירה הזו הייתה, כבר בגרסתה המקורית, יומרנית מדי. רק האווירה של להקת המי כלהקה הצילה את התקליט המקורי. זה היה נראה שהלהקה לקחה את הקונספט פחות ברצינות מאשר הקהל שקיבל אותו. והנה באה גירסת הקריקטורה של קן ראסל ונכשלת בענק. הוא לא הצליח לתרגם את סיפור הסיקסטיז הזה לאווירת הסבנטיז הצינית. הסרט נראה מטופש עד מגוחך. הסרט הזה הפך את העלילה של טאונסנד למשהו חלול. ראסל עשה נפלאות עם תפאורה אך לא עשה דבר למען התוכן עצמו.

אריק קלפטון נראה משועמם לגמרי בתפקידו בסרט. טינה טרנר נראית חסרת נינוחות ואלטון ג'ון נראה הכי נורא מכולם - נראה שהוא מפחד כי יפול ממגפיו. מצד שני, רוג'ר דאלטרי הוא סנסציה קולנועית. הוא משחק באופן טבעי ונינוח מול המצלמה. הוא ממש מרשים. הסרט הזה מזכיר לי את הפקת 'ישו כוכב עליון' שנבנתה מתקליט פופ בשם הזה. הסרט של טומי טוב יותר מהסרט של ישו, אך בשניהם יצאתי מהקולנוע באותה תחושה של שעמום ובזבוז זמן".

ב-24 באפריל בשנת 1972 יצא תקליט הבכורה של להקת ביג סטאר.

איך זה שכוכב אחד לבד מעז?.. איך הוא מעז?.. למען השם!! למען הדיוק, לא כוכב אחד לבד העז אלא ארבעה כוכבים גדולים שהזיעו והעזו ויצרו ללא פשרה גדולה.

מדובר בארבעה חבר'ה מממפיס, שהיו משוגעים על הביטלס, יצרו פאוואר-פופ עם נגיעות פסיכדליות והיו חתומים לחברת תקליטים שמתמחה במוסיקת נשמה שחורה. נשמע כמתכון למשהו הזוי? בהחלט! גבירותיי ורבותיי - קבלו את BIG STAR!

ללהקה הזו כבר היה כוכב גדול אחד, עוד ברגע בו הוקמה. קראו לו אלכס צ'ילטון והוא היה הזמר המוביל בלהקת THE BOX TOPS, בעלת להיט גדול אחד בשם THE LETTER. צ'ילטון 'חיספס' את קולו במיוחד לשיר הזה, כדי להישמע 'שחור' כמה שאפשר.

הוא פיתח הרגל של לעשות מה שהוא רוצה וכך בילה בלילה שלפני ההקלטה, השתכר ועשה אהבה עם חברתו בדשא של בית קברות. למחרת הוא הופיע באולפן ההקלטות עם הנגאובר וכאב גרון. הוא מעולם לא הקליט קודם לכן, והיה עליו להבין שבשורה הראשונה של השיר, "תן לי כרטיס למטוס", המילה האחרונה נועדה לכלול שלוש הברות. זו הייתה משימה לא קלה במצבו אבל הקול הצרוד של צ'ילטון גרם לאוהדים לנחש שהוא כפול מגילו ותהו אם הוא שחור או לבן.

הקול הזה העניק לו להיט ענק וכמות מעריצות לא מבוטלת. צרחות המעריצות נרגעו במהרה והוא נותר לבדו ותהה מה הלאה.

בשנת 1970 היה הגיטריסט כריס בל נטוע בלהקה בשם THE JYNX, שהושפעה קשות מהביטלס ונקראה כקריצה לקינקס.הביטלס הייתה להקת חייו וכל רצונו היה ליצור ולהישמע כמותה, בעיקר מתקופת RUBBER SOUL וקדימה. באותה שנה עסק צ'ילטון בהקלטת חומרים, באולפני ARDENT שבממפיס, לאלבום סולו ראשון, אותו ניסה למכור לחברות תקליטים. הן דחו אותו על הסף והחומר יצא לראשונה על גבי דיסק רק בשנת 1996.

צ'ילטון המאוכזב החליט לבדוק אפשרות של יצירה משותפת עם כריס בל, שעסק גם הוא בהקלטות באולפני 'ארדנט' והיה חבר בלהקה בשם ICEWATER, יחד עם המתופף ג'ודי סטיבנס והבסיסט אנדי האמל. צ'ילטון, שהציע לבל לחבור אליו כצמד, הסכים לצרף גם את השניים האחרים למסע. הכוכב הגדול נולד. השם 'ביג סטאר' נולד מרשת של חנויות מכולת. חברי הלהקה נהגו לקנות באחת החנויות, בזמן שעשו חזרות על המוזיקה החדשה שלהם.

אולפני ARDENT (שהיו שייכים לחברת התקליטים השחורה והמשפיעה STAX) נתנו לחברי הלהקה החדשה אפשרות להקליט שם בכל פעם שהיצירתיות פעפעה בהם. צ'ילטון ובל תיפקדו אז כמו לנון ומקרטני. הם השפיעו מאד זה על זה ביצירתם השונה, שהתמזגה לתבשיל אחד נוצץ.

חברי הלהקה נדהמו לא פעם כשהבינו איזו ביצת זהב אמנותית נחה בידם. ההרמוניות הווקאליות של צ'ילטון ובל היו שילוב מגן עדן. גם עבודת האולפן של ג'ון פריי תרמה רבות ליצירה הזו. עובדה חשובה לפרץ היצירתיות המחודש של אלכס צ'ילטון נחה בעובדה שהוא פגש זמן קצר לפני כן את אחד מגיבוריו המוזיקליים - רוג'ר מגווין מלהקת הבירדס.

הביקורות ראו את הפוטנציאל, כפי שמתאר עיתון בילבורד בביקורתו על התקליט הראשון שיצא בשנת 1972: "כל שיר בתקליט הזה עשוי להפוך ללהיט גדול. הצליל של הלהקה בנוי מניגודים מושכים ורבדים רבים".

עיתון רולינג סטון התרשם גם הוא, בביקורת מפברואר 1973: "ביג סטאר הם באמת משהו. התקליט הראשון לא מהפכני. הלהקה עובדת בתוך תבנית ברורה. מה שכן, המוזיקה טובה. אין עקבות של מוזיקת נשמה בביג סטאר, שהשתמשה במודלים של להקות סיקסטיז מקליפורניה, כמו הבירדס ומובי גרייפ. הלהקות המקבילות לביג סטאר הן באדפינגר והראסבריז, אם כי ביג סטאר מראה עומק גדול יותר מהשתיים האחרות שציינתי. עוד אחד שנשמע כמו הלהקה הזו הוא טוד ראנדגרן, שלא עשה תקליט מרשים כמו זה. הצד הראשון בתקליט הוא יותר רוקי בעוד הצד השני אקוסטי יותר. צליל הגיטרה הוא ברור וחד. השיר היחיד הלא מוצלח פה הוא THE INDIA SONG, שנכתב על ידי אנדי האמל. השיר הזה לא מתאים לשאר התקליט...". נו טוב, זה עניין של טעם. אני אישית מת על THE INDIA SONG, עם מלוטרון החלילים העשיר הזה.

זה התקליט היחיד של הלהקה שהוקלט במלואו עם כריס בל, שפרש מיד לאחר הקלטתו. התקליט זכה להיזרק מהצוק הגבוה ולהתרסק לקרקע ללא שיווק רציני. זאת כי חברת התקליטים, בה הייתה חתומה הלהקה, ספגה אז מכה כלכלית קשה שלא הותירה לה כסף לצעדי שיווק הגונים. כך נותרה הלהקה עם תקליט נהדר שלא ידעו כלל על קיומו. כריס בל, שראה בלהקה את כל יעודו, לקח את הכישלון קשה מאד, פרש ואף ניסה להתאבד. בינתיים, ניסו שלושת האחרים להמשיך הלאה והצליחו להוציא, בפברואר 1974, תקליט שני, בשם RADIO CITY, כריס בל תרם פה ושם מכוחו, אך לא כחבר להקה מן המניין.

עוד כמה עובדות מעניינות על תקליט הבכורה:

שם האלבום היה אירוני מכיוון שחברי הלהקה עדיין לא היו "כוכבים גדולים". זה היה שם של תקליט מלא תקווה, אם כי שאפתני, שהתנגן על שם הלהקה והעובדה שזה היה אלבומה הראשון. למה אירוני? כי אפשר לפרש את זה גם כתקליט מצליח במקום הראשון במצעד. במהלך תהליך המאסטרינג, כריס בל היה מאוד מעורב ואף ניסה לחרוט מסרים לתוך החריצים בסוף כל צד של התקליט, מה שגרם נזק ודרש מאסטרינג מחדש. המסרים שהוא ביקש לחרוט באו עם הפילוסופיה "ככל שאתה לומד יותר, אתה יודע פחות". למרות ביקורות חיוביות, האלבום התמודד עם בעיות הפצה משמעותיות עקב בעיות בין מפיצת התקליט, סטקס רקורדס, לקולומביה רקורדס. זה הביא לכך שהאלבום היה קשה למציאה בחנויות, מה שהפריע להצלחתו המסחרית.

גם זה קרה ב-24 באפריל:

- בשנת 1945 נולד דאג קליפורד, מתופף להקת CREEDENCE CLEARWATER REVIVAL. הכינוי שלו בלהקה היה קוזמו, ולכן שם אחד מתקליטיה היה COSMO'S FACTORY.

- בשנת 1961 נכנס בוב דילן לראשונה לאולפן הקלטות והקליט נגינת מפוחית לשיר עם הארי בלפונטה שנקראה MIDNIGHT SPECIAL. דילן קיבל 50 דולר על ההקלטה הזו.

- בשנת 1967 הופיעה להקת פינק פלויד במועדון לונדוני בשם THE BLUE OPERA CLUB. רוג'ר ווטרס תיאר את שקרה שם בעיתון המוזיקה זיג זאג: "הדבר הגרוע ביותר שקרה לי היה במועדון הזה. מטבע שנזרק מהקהל פגע בראשי ונפצעתי במצח. דיממתי המון ועמדתי בקדמת הבמה כדי למצוא מי זרק את זה עליי. הייתי נתון בזעם רב והייתי מוכן להשתלח פיזית באשם. למזלנו, היה אחד בקהל שאהב אותנו אז כולם פנו להכות אותו נמרצות ולהניח לנו להמשיך לנגן ללא הפרעה נוספת כלפינו".

- בשנת 1971 הגיעו שוטרים אל ג'ון לנון ויוקו אונו, ששהו באותה עת בספרד. אותם שוטרים נשלחו על ידי בעלה לשעבר של יוקו, טוני קוקס, שטען כי השניים חטפו עמם את קיוקו, הבת המשותפת של יוקו עם קוקס.

- בשנת 1972 יצא תקליט הופעה ללהקת MOUNTAIN ושמו THE ROAD GOES EVER ON. באותם ימים הלהקה הזו כבר לא הייתה קיימת.

- בשנת 1992 נקלע זמר הנשמה וילסון פיקט לצרה כשדרס אורח רגל בן 86. במכוניתו נראו בקבוקים פתוחים עם בירה וגם וודקה.

- בשנת 1971 הצטרף הגיטריסט בוב וולש ללהקת פליטווד מאק כמחליפו של ג'רמי ספנסר.

- בשנת 1992 התחתן דייויד בואי בשווייץ עם הדוגמנית אימן. היה זה טקס פרטי.

- בשנת 1972 יצא תקליטון חדש לג'ון לנון, עם השיר WOMAN IS THE NIGGER OF THE WORLD. לנון, שרצה אז ששיריו יהיו רלוונטיים כדיווחי חדשות על התקופה ההיא, היה מודע לחלוטין לאפליות הרבות שאנשים שחורים עדיין התמודדו איתן אז. השם והמילים של השיר הזה נועדו במפורש לזעזע אנשים להבין שנשים בעולם מתמודדות באופן דומה עם כל מיני חסרונות ופעולות של אפליה. במילים אחרות, זה אומר לנו שהאופן שבו העולם מתייחס לנשים אינו טוב יותר מהאופן שבו הוא מתייחס לאנשים כהי עור, ושזה הזמן לשנות את כל זה.

- בשנת 1967 חתם הגיטריסט ג'ף בק חוזה ניהולי מול חברת NEMS של בריאן אפשטיין, המנהל של הביטלס.

- בשנת 1988 התחתן מיק פליטווד (המתופף של פליטווד מאק) בפעם השנייה, עם זמרת ושמה שרה רקור. השושבין הוא חברו ללהקה, הבסיסט ג'ון מקווי, ובין האורחים נצפו גם בוב דילן, ג'ף לין, ג'ורג' הריסון וחברי פליטווד מאק. הזוג התגרש כמה שנים לאחר מכן.

- בשנת 1970 יצא תקליטון חדש ללהקת מודי בלוז, עם השיר QUESTION. הגיטריסט/סולן של הלהקה, ג'סטין הייווארד, כתב את השיר הזה, ששיקף את מחשבותיהם של צעירים רבים שהטילו ספק במלחמה בווייטנאם. "השגנו הצלחה גדולה בארצות הברית והופענו בהרבה אולמות סטודנטים ומכללות, וקהל הסטודנטים היה הקהל שלנו. התערבבנו עם האנשים האלו וראינו כמה הבעיות היו שונות משלנו, האנשים מאנגליה. אני רק הבעתי את התסכול שלי סביב זה, סביב הבעיות של אנטי-מלחמה ודברים שהטרידו אותם באמת למען עתידם". וביום זה בשנת 2024 מת, בגיל 82, הקלידן של הלהקה, מייק פינדר.

- בשנת 1992 תבעה תזמורת קליבלנד את מייקל ג'קסון על 7 מיליון דולר לאחר שגילתה שהזמר השתמש בחלק מההקלטה של הסימפוניה התשיעית של בטהובן באלבומו המצליח DANGEROUS.

- בשנת 1970 מת פסנתרן הבלוז משיקגו אוטיס ספאן, בגלל סרטן בכבד שלו. במשך שלושים שנה נותר קברו לא מסומן עד שחובבי בלוז התאגדו וגייסו כסף למצבה שנכתב עליה: "אוטיס ניגן את הבלוז העמוק ביותר ששמענו. הוא ינגן לנצח בלב שלנו".

- בשנת 1967 יצא התקליטון השני של להקת הדלתות, עם השיר LIGHT MY FIRE. הגיטריסט רובי קריגר: "גרתי עם ההורים שלי והיה לי את המגבר והגיבסון SG שלי. שאלתי את ג'ים (מוריסון), על מה עלי לכתוב? הוא אמר, 'משהו אוניברסלי, שלא ייעלם בעוד שנתיים מהיום. משהו שאנשים יכולים לפרש בעצמם'. אמרתי לעצמי שאכתוב על ארבעת היסודות, אדמה, אוויר, אש, מים, בחרתי באש, כיוון שאהבתי את השיר של הרולינג סטונס, PLAY WITH FIRE. כך זה קרה". בהתחלה היה לשיר ניחוח עממי, אבל הוא התלקח כשג'ים מוריסון כתב את הבית השני ("אהבתנו הופכת למדורת לוויה...") וריי מנזרק הגיע עם האינטרו המפורסם לאורגן. גם המתופף ג'ון דנסמור תרם, והמציא את הקצב. השיר נחשב ארוך מדי לשידור ברדיו, אבל תחנות רדיו (במיוחד בלוס אנג'לס) קיבלו בקשות לשמוע אותו ממאזינים ששמעו אותו באלבום. אז חברת התקליטים החליטה להוציא גרסה קצרה וביקשה ממפיק הבית, פול רוטשילד, לערוך. הוא חתך זאת היטב ומאז, עבור מעריצים רבים, עריכה זו היא חילול הקודש עבורם.

- בשנת 1944 נולד מפיק התקליטים והמעבד, טוני ויסקונטי.

- בשנת 2007 נדחה נשיא ארה"ב, ג'ורג' וו. בוש, מכניסה לסוויטה יוקרתית במלון אימפריאל בווינה כאשר מיק ג'אגר הזמין אותה קודם, בעת ששהה שם בסיבוב הופעות עם הרולינג סטונס.

- בשנת 1996 ולאחר שנאלצה לבטל הופעות, להקת סטון טמפל פיילוטס הוציאה הצהרה שבה נכתב כי הסולן סקוט וויילנד "לא מסוגל לעשות חזרות או להופיע עקב תלותו בסמים. הוא נמצא כעת תחת טיפול של רופא במתקן רפואי". וויילנד ראה בכך בגידה, ויחסיו עם שאר הלהקה הפכו קשים.

ב-24 ביוני בשנת 1944 נולד כריס ווד, שהיה נגן כלי הנשיפה בלהקת טראפיק הבריטית. הוא מת ב-12 ביולי 1983 בגלל בעיות חמורות בכבד שנבעו משתיה מופרזת של אלכוהול.

ב-24 באפריל 1983 הקליט כריס ווד את פיסת המוזיקה האחרונה שלו. צלילי הסקסופון שלו נועדו לעטר פסקול של סיקור הבי.בי.סי את תחום הכדורסל. אבל ווד לא שמע את התוצאה המוקלטת בטלוויזיה כי זמן קצר לאחר הסשן הוא כבר לא היה בין החיים. הוא מת בגיל 39, עם גוף פגוע ולב פצוע.

מאחוריו נותרה שרשרת של הקלטות, שחלקן הפכו לאבני דרך ברוק הקלאסי. בין השאר עם טראפיק, ג'ימי הנדריקס, ג'ון מרטין, ניק דרייק, ג'ינג'ר בייקר ודוקטור ג'ון. אבל טראפיק הייתה הבית החם שלו. שם הוא נתן דרור ליצירתו, עם צלילי סקסופון, חליל וגם נגינת גיטרות, בס וקלידים. כריס ווד לא היה בנוי כמנהיג של להקה, אלא כאחד שנתן את כולו לצד המנהיגים.

כריס ווד נולד בבירמינגהם המופגזת מהמלחמה. כשהיה נער, הוא פיתל אובססיה למוזיקת ג'אז מתקדמת. תקליטים של צ'ארלי פארקר ומיילס דייויס הסתובבו אצלו בפטיפון באופן קבוע. הוא נהג לבלות בחנות התקליטים המקומית, THE DISKERY, שלקוחות נוספים בה היו אז סטיב וינווד, רוברט פלאנט, ג'ף לין ועוד. כולם מבירמינגהם.

לאחר שנים של נגינה בהרכבי ג'אז חבר ווד לוינווד והשניים החליטו להקים להקה יחדיו. וינווד פרש אז מלהקתו של ספנסר דייויס, כדי להקים את טראפיק עם ווד, הגיטריסט דייב מייסון והמתופף ג'ים קפאלדי.

ארבעת החברים עברו להתגורר בבקתה כפרית בברקשייר ויצרה שם מוזיקה מיוחדת במינה. שם ניגנו הארבעה ללא הרף. ווד לא ידע לכתוב שירים, אך התרומה המוזיקלית שלו הייתה עצומה. להקת טראפיק הפכה לשם דבר והשפעתה על הסביבה הייתה גדולה מאד. בזמן ההוא קשר ווד קשר חברות הדוק עם ג'ימי הנדריקס וגם עם הגיטריסט פול קוסוף. ווד אף ניגן בתקליט השני של להקתו של קוסוף, שנקראה FREE.

אחותו של כריס ווד, סטף, סיפרה: "כריס היה סוג של דג מחוץ למים. לשאחרים לא הייתה בעיה עם תהילה וחשיפה, אך הוא לא התאים לזה. אין לי ספק שהוא חש עינוי בעניין התהילה ההיא". כשוינווד פירק את טראפיק לראשונה, בשנת 1969, כדי להקים את בליינד פיית', עזב ווד את אנגליה לארה"ב. שם ניגן לצידו של דוקטור ג'ון. אופיו הרגיש של ווד לא התאים שם לדוקטור ג'ון, שניגן גם על מנות הרואין באופן קבוע.

ווד חש תשישות מהחוויה וטס בחזרה לאנגליה והצטרף להרפתקה של ג'ינג'ר בייקר, שנקראה 'חיל האוויר'.

גם וינווד הצטרף להרכב הזה, אך ימיו של ווד בו היו מעטים. זאת כי הגיע שיכור לחזרה מוזיקלית וחטף מקל של בייקר בראשו, שגרם לו לדימום. וינווד, שהיה נחוש בתחילה להוציא אלבום סולו, צירף אליו את ווד וקפאלדי ולהקת טראפיק חזרה לפעום. אבל בשנת 1970 חטף ווד מכה גדולה עם מות חברו הקרוב, הנדריקס. שנתיים לאחר מכן התחתן, אך בת הזוג שלו, ג'נט ג'ייקוב, העדיפה נישואים פתוחים, שערערו אותו. סטף האחות סיפרה: "ג'נט הייתה בחורה נחמדה, אך כריס היה זקוק למישהי שתחזיק אותו והיא שברה את ליבו עם חבריו הקרובים".

כשסטיב וינווד פירק את להקת טראפיק, בשנת 1974, איבד ווד את עצמו ונפל אל החשיכה ושנתיים לאחר מכן נחתה עליו מהלומה נוספת, עם מותו של חברו הגיטריסט פול קוסוף. שנה לאחר החליטה אשתו שהיא עוזבת אותו סופית וכל מוזיקה שניסה להקליט נפלה על אוזניים ערלות. בשנת 1979 היה ווד חסר כל וחזר לגור בבית הוריו. הוא החל לפקוד את הכנסיה המקומית ואת הכסף הדל שנשאר בכיסו השקיע באולפן ביתי קטן שבנה.

המוזיקה שיצר שם רוממה את רוחו, עד שבשנת 1981 נתבשר שאשתו לשעבר מתה משבץ. ווד שילם על הלוויה והמצבה שלה וגם ניגן בחליל בטקס האשכבה. משם פנה להשכיח את כאבו בצריכת אלכוהול חסרת מעצורים. נפשו הייתה שבורה. נקודת אור הגיעה עם הזמנה להקלטה לפסקול טלוויזיוני, אך לאחר מכן הוא נלקח לבית החולים בגלל דלקת ריאות. מצבו החמיר והוא מת.

סטף ווד: "הפעם האחרונה שראיתי את כריס הייתה בערב שלפני הלילה בו מת. זה היה הלם עבורנו לאבד אותו במהירות שכזו. אני זוכרת שדיברתי עם האחות שם ששאלה אותי מה כריס ירצה לעשות כשיחזור הביתה. אבל כריס כבר דיבר איתי, באותו ערב, על רצונו לחזור למקום בו נערכו חופשות משפחתיות, עם אבא ואבא, כשהיה ילד. מה שתמיד זכור לי ממנו זה השקית שנהג לשאת עמו. שקית מלאה בקסטות וכבלים. הכל היה שם זרוק במפוזר. זה היה כריס. הוא היה מוחצן אך באופן שקט ועדין".

הנה בשבילכם, בנוסף לכל עבודתו של ווד עם טראפיק, כמה קטעים של אחרים בהם השתתף:

ג'ימי הנדריקס - 1983

ניק דרייק - THREE HOURS (בגירסה שונה שמופיעה בקופסת הקלטות של ווד בשם EVENING BLUE).

להקת FREE בשיר MORNING SAD MOURNING

ג'ון מרטין: OUTSIDE IN

ג'ים קפאלדי: SEAGULL. הקטע הזה הושמע בהלווייתו של ווד.

בונוס: באותו חודש יצא (מבלי לדעת באיזה יום בדיוק) התקליט השלישי של להקת BLOODROCK.

אחרי ההצלחה הגדולה של הלהיט המדמם, DOA, ושני תקליטים עתירי חשמל וזיעה - הלהקה הזו, שהייתה בת טיפוחיו של מנהל להקת גרנד פ'אנק, טרי נייט, הגיחה עם תקליט שלישי, שנייט אף עיצב את עטיפתו. זה היה אמוור להיות התקליט שייבטיח את הכוכבות שהגיעה ללהקה הזו, אך זה לא קרה. זה אלבום טוב. מגוון מאד ואפילו עם גרסת כיסוי לשיר של סופט מאשין! (A CERTAIN KIND). זה רק מראה שחברי הלהקה הקשיבו לא רק לדיפ פרפל, בלאק סאבאת' ושאר הלהקות הכבדות של התקופה.

הריף הפותח של JESSICA מבטיח הרבה לאוהבי רוק עם תיאבון. תופים ובס רועמים יש? יש! גיטרה מובילה יש? יש! אורגן האמונד מבעבע יש? יש! ובכן, כל המרכיבים שעשו את התקליטים הקודמים של הלהקה נמצאים פה, נכון? אז זהו - שכמעט. הפעם אין קו אחיד בין השירים אבל עדיין זה תקליט מהנה מאד לשוחר רוק קלאסי כמוני (ומאמין שגם אתם).

ברור שהם לא יכלו שלא לכתוב DOA חדש, וזה מגיע עם BREACH OF LEASE עם אינטרו מפחיד איטי והתפרצויות ריף גדולות בפזמונים האינסטרומנטליים בעקבות בתים שקטים מבשרי רעות. שוב, התמונה אפוקליפטית - כי "האדם לא ציית למנהיגיו, לכן האדם הפר את חוזה החכירה שלו". כן, השיר ארוך כמו DOA, אבל אני אוהב את זה!

ויש את KOOL AID KIDS הנהדר עם ההבלחות הג'אזיות והריפים המפתים והוא כולל את אחד הסולואים הקולחים יותר של לי פיקנס והרבה רגעים טעימים חדים נוספים מצד סטיב היל האורגניסט. מצד שני, יש שירים שהייתי מוותר עליהם, למרות שהם באו לעשות גוד טיים. אחד כזה שצץ לי מיד הוא YOU GOTTA ROLL כשג'ים ראטלדג' הזמר נשמע צורח ונהנה. בניגוד לגרנד פ'אנק, להקה זו - למרות ההבטחה הגדולה - לא הצליחה באמת לפרוץ למעלה באותו כיוון. בעוד שגרנד פ'אנק החלו למלא איצטדיונים, חברי הלהקה המקבילה רק ראו את דרכם יורדת למטה. עדיין, בתקליט זה הם היו עתירי תקווה וגם רצון להתנסות מוסיקלית.

ללהקת BLOODROCK היו, מן הסתם, אלמנטים דומים לגרנד פ'אנק - אותו מפיק, אותו אולפן הקלטות בקליבלנד, אותה גישה מוסיקלית פשוטה יחסית ואותה יכולת לנגן בכלי הנגינה שלהם. מצד שני, ג'ים ראטלדג' הוא לא מארק פרנר.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459