רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-24 ביולי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-24 ביולי (24.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אנחנו עורכים כרגע מיקסים בלוס אנג'לס ודי מתבטלים. זה נחמד להיות פה. צ'ארלי (ווטס) אוהב ללכת פה להופעות ג'אז. הוא ראה את קני בארל ואת דקסטר גורדון. אני הלכתי לראות את להקת המי. בתקליט הבא שלנו יהיו שירים קצרים ואנחנו כרגע במחצית הדרך. קית' (ריצ'רדס) ואני כתבנו את השירים והקלטנו אותם בדרום צרפת. אולי בהמשך ניקח את ההקלטות ללונדון כדי להוסיף בהן תזמורת. עם זאת, המוסיקה שעשינו הפעם בסיסית מאד, שורשית ומחוספסת יותר מתקליטנו הקודם, 'אצבעות דביקות'. אני חושב שהפעם אנחנו פחות יומרניים". (מיק ג'אגר לרולינג סטון, בשנת 1972)

ב-24 ביולי בשנת 2011 מת דן פיק - אחד משלושת חברי להקת "אמריקה". בן 60 במותו. פיק, שמת בשנתו, סבל מדלקת קרום הלב.

להקת אמריקה, שהוקמה בסוף שנות השישים, הייתה ידועה בשל הצליל השופע שלה, עם נגיעות פולק-רוק מלודי והרמוניות ווקאליות הדוקות שסופקו על ידי פיק עם גרי בקלי ודיואי באנל. פיק ניגן גם בגיטרה, בס, קלידים ומפוחית. מהלהיטים שהוא כתב ללהקה היה LONELY PEOPLE, DON'T CROSS THE RIVER ו- WOMAN TONIGHT.

לאחר שעזב את להקת אמריקה, בשנת 1977, פיק הקליט מוזיקת פופ נוצרית, כולל אלבום הסולו ALL THINGS ARE POSSIBLE, שיצא בשנת 1979. הוא לא מצא את התהילה, לה זכה עם אמריקה, כשיצא לדרך עצמאית. בשנים האחרונות לחייו הוא חי הרחק מאור הזרקורים אך המשיך לכתוב שירים.

דניאל מילטון פיק נולד בפנמה סיטי, פלורידה. אביו היה קצין בחיל האוויר, ודן בילה את ילדותו בכל רחבי ארצות הברית, ובגרינלנד, יפן ופקיסטן. כשהיה נער, עברה המשפחה לאנגליה. שם, בבית ספר תיכון בלונדון, הוא פגש את בקלי ובונל הצעירים, גם הם ילדים לאבות שהם אנשי צבא ארה"ב. השלושה החלו לשיר יחד. הם נפרדו לזמן קצר כאשר פיק חזר לארצות הברית כדי ללמוד באוניברסיטה, אך איחדו כוחות שוב כשחזר ללונדון שנה לאחר מכן.

הם קראו לעצמם אמריקה. "רצינו לייחד את עצמנו ולא להיראות כחבר'ה אנגלים שמנסים לעשות מוזיקה אמריקאית, אלא להדגיש שאנחנו להקה אמריקאית", אמר פיק לג'רוזלם פוסט.

כפי שפיק נזכר מאוחר יותר, השנים המוקדמות הללו, בלהקת אמריקה, חלפו בטשטוש של מטוסים ולימוזינות, עושר, סמים ואלכוהול. "ניסיתי הכל. טעמתי כל דבר אפשרי. היה לי מצפן רוחני, אבל נטשתי אותו לגמרי", הוא אמר. ב-1977, מבואס מהתפנית שעברו חייו, פיק הפך לנוצרי שנולד מחדש. הוא ויתר על סמים ואלכוהול ועזב את הלהקה. השניים האחרים המשיכו בלעדיו ומאז הוא שמע המון הצעות מסביב לאחד מחדש את השלושה. "אני הייתי עושה זאת, אך ההחלטה היא בידיים שלהם - לא בי".

ב-24 ביולי בשנת 1969 הקליט פול מקרטני באולפני EMI דמו לשיר חדש שלו, שנקרא COME AND GET IT. את השיר הוא נתן ללהקה חדשה ושמה באדפינגר.

פול: "עלה לי רעיון לשיר קליט בזמן שלינדה ישנה. הלכתי למכשיר ההקלטה הקטן והקלטתי בשקט את מה שהיה לי בראש".

כתבה עם להקת THE IVIES, שפורסמה בעיתון DISC, היא שגרמה לפול ליצור את השיר. רון גריפית'ס, בסיסט הלהקה, בכתבה: "אנחנו מרגישים דחויים בחברת 'אפל' כי אנחנו כל הזמן כותבים שירים, שולחים אותם והביטלס מחזירים אותם אלינו בטענה שהם לא מספיק טובים". חבר נוסף בלהקה, טום אוונס, הוסיף שם: "חשוב לציין שקיבלנו דברים שלהקות אחרות רק חולמות עליהם. הביטלס קנו לנו ציוד וגם רכב הסעות. כרגע אנחנו זקוקים ללהיט, או פשוט שיר שייצא על סינגל, ונהיה שמחים. בתחילה חשבנו להקליט רק שירים שלנו, אבל עכשיו אנחנו מוכנים להקליט כל דבר, בתנאי שיהיה טוב. הביטלס לא הציעו לנו משיריהם ואנחנו לא מצפים שהם יעשו את זה". פול הגיע לאולפן והקליט את שירו החדש שלו כדמו, כשהוא מנגן בכל הכלים ושר.

פול החליט לתת את הקלטת הדמו לחברי הלהקה כמתנה. טום אוונס: "פול היה תמיד זה שהתעניין בנו. הוא אמר שהוא לא מתכוון להוציא את השיר בעצמו, אבל גם שלא נצפה ממנו לעוד דבר כזה".

הם הקשיבו להקלטה ושמעו אותו שר להם "אם אתם רוצים, הנה זה. בואו לקחת את זה ואל תתמהמהו. אם אתם רוצים את זה, בכל זמן נתון, אני יכול לתת לכם את זה, אבל כדאי שתמהרו כי ההצעה לא תישאר זמן רב. האם שמעתי אתכם אומרים שההצעה שלי מחביאה מכשול? האם באמת תברחו משוטה וכספו?".

התנאי היחיד של פול היה שחברי הלהקה לא ישנו דבר בשיר ויבצעו אותו בדיוק לפי ההקלטה המקורית שלו. הם הבינו שקיבלו מתנה נדירה והתייצבו באולפן. טום אוונס: "בהתחלה השיר נשמע לנו פשוט מדי. רק פסנתר, בס ותופים. בהמשך הבנו איזה גאון הוא פול וכמה הוא יודע מה הוא עושה".

באולפן הקשיב פול לערוצי השירה כדי להחליט מי יהיה הזמר המוביל. את קולו של גריפית'ס הוא שלל בטענה שזה מזכיר לו את הזמר רג' פרסלי מלהקת הטרוגס. את קולו של פיט האם פסל כי שירתו נשמעה לא ברורה. הכבוד נפל בחלק של טום אוונס. עם השיר החדש הוחלט גם לשנות את שם ההרכב מ"הקיסוסים" למותג עדכני יותר. השם "בצל זכוכית" הוצע ונפל. ניל אספינל הציע את "באד פני", פול הציע את השם "בית" וג'ון הציע את "פריקס" (PRIX). אספינל נזכר שהשיר "עם מעט עזרה מידידי" נקרא בזמן העבודה עליו "בוגי האצבע הפצועה", כי ג'ון נפצע אז באצבעו.

הצעתו את השם "באדפינגר" התקבלה בהתלהבות, התקליטון עם השיר הזה הגיע למקום הרביעי במצעד הבריטי וגריפית'ס הועף מהלהקה בלי שנהנה מההצלחה. חברי "באדפינגר" סומנו במהירות כ"הביטלס החדשים" ולא ידעו אז כי המשך סיפורם יהיה טראגי – גם אוונס וגם האם שלחו יד בנפשם.

באותו יום בו פול הקליט את הדמו, הקליטו הביטלס באולפן גם את השירים SUN KING ו- MEAN MR MUSTARD שייצאו באלבום "אבי רואד". מקרטני השתמש בפדל דיסטורשן, שחיבר לבס שלו, להקלטת השיר MEAN MR MUSTARD. במהלך הסשן סחף ג'ון לנון את הלהקה לביצוע כמה שירי רוק'נ'רול ישנים, להפגת המתח.

הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459

ב-24 ביולי בשנת 2002 נתבע מרכז גנים באשמת הריגת אוסף דגי הקוי המוערך של הזמר המנוח פרדי מרקיורי. דג קוי הוא סוג של קרפיון שמקורו ביפן.

חברתו של מרקיורי, מרי אוסטין, ירשה את אחוזתו ואת אוסף דגי הקוי היפני כשמת מאיידס בשנת 1991. בזמן מותו של מרקורי צבר את אחד האוספים הטובים ביותר של הדגים בבריטניה.

אוסטין טענה כי 84 דגים מתו כאשר החשמל המפעיל את הבריכה כובה בטעות על ידי אחד מעובדי אותו מרכז. במהלך ניקוי בריכת הגן היפנית הועברו הדגים למיכל החזקה שם מתו מחוסר חמצן בגלל אותה טעות.

דג קוי יכול לחיות עד 20 שנה ובהתאם לסוגו יכול להגיע ערכו ל-250,000 פאונד.

האוסף שכן בבריכה בגן יפני יפהפה שהיה בביתו של מרקיורי, שם התגורר עד מותו. הזמר מצא כי תפאורת הגן עזרה לו להתמודד עם המתח הנפשי של המחלה הנוראית. כוכבים כמו מרקיורי, אלטון ג'ון והדוכס מווסטמינסטר עזרו לפתח פולחן של בעלי קוי שהעלו את ערך הדגים וטענו שביכולתם של אותם דגים אפילו ללמוד טריקים פשוטים בתמורה לאוכל. בשיא הפופולריות של הקוי בשנות השמונים, הקרפיון הנדיר הזה החל להחליף ידיים במחירים שנסקו למעלה.

התשוקה של מרקיורי לקרפיון זה הייתה כזו שרק שנים ספורות לפני מותו הוא אמר: "חייתי חיים מלאים ואם אני אמות מחר, זה לא משנה לי. סוף סוף מצאתי את מה שחיפשתי בחיי, עם הגן היפני הנפלא שלי ובו כל קרפיוני הקוי שקניתי. אני אוהב את זה".

הרצאה על להקת קווין ("לילה באופרה") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459

ב-24 ביולי בשנת 1964 יצא באנגליה התקליטון SHE'S NOT THERE של להקת הזומביס. זה השיר השלישי בלבד שכתב בחייו הקלידן רוד ארג'נט.

זה תקליטון הבכורה של הלהקה הבריטית הנהדרת הזו והוא הגיע למקום ה-12 במצעד הבריטי, בספטמבר של אותה שנה. בארה"ב הוא הגיע למקום הראשון בדצמבר 1964. בהחלט הישג מרשים. כבר בפתיחת השיר אפשר לשמוע שיש כאן עסק עם עיבוד מתוחכם. זאת כי תפקידי הבס-תופים-קלידים מנוגנים בקצב שלא היה שיגרתי אז בעולם הפופ. דבר שהפך את השיר לבולט בתחומו. זה השיר השלישי בלבד שכתב בחייו הקלידן רוד ארג'נט. האקורדים המינוריים שבו והשימוש המיוחד בהם באו מאהבתו הגדולה של ארג'נט למוזיקת הג'אז. גם סולו הפסנתר החשמלי שלו בשיר הזה הגיע היישר מעולם הג'אז.

את המילים של השיר כתב רוד ארג'נט בהשראת שיר בלוז של ג'ון לי הוקר בשם NO ONE TOLD ME. את השיר הקליט הוקר לתקליטו THE BIG SOUL OF JOHN LEE HOOKER. העיבוד של הזומביס לשיר הזה נערך בביתו של כריס ווייט כשבסופו הבין ארג'נט כי יצר משהו מיוחד ביותר.

למרות ששאר הזומביס גם הכניסו לשיר רעיונות משלהם הם ראו בארג'נט המנהיג המוזיקלי הבלתי מעורער שלהם. חברי להקת הבירדס סיפרו שנים לאחר מכן לארג'נט שסולו הפסנתר הזה שלו גרם להם לכתוב את השיר EIGHT MILES HIGH בידיעה שאפשר לשים אלמנטים של ג'אז בשיר פופ. ובשני השירים (של הזומביס ושל הבירדס) יש השפעה ברורה מביצועיו של הסקסופוניסט ג'ון קולטריין. ארג'נט עצמו לא היה בתקופה ההיא מוזיקאי שידע לכתוב שירי פופ בשליטה מלאה. השיר הזה הגיע אליו ממש במקרה. סוג של נאיביות ראשונית שבאה לטובתו. יש כאן מלודיה כובשת שארג'נט לא תכנן במודע אלא קפצה לראשו במקרה.

אך סשן ההקלטה לשיר הזה לא עבר באופן חלק. קודם כל, טכנאי ההקלטה שנקבע לאותו יום (טרי ג'ונסון) הגיע היישר ממסיבת חתונה כשהוא שיכור לגמרי. ובמצב הזה הוא החל להעליב את חברי הלהקה. חברי הלהקה, שזו הייתה אחת הפעמים הראשונות שלה באולפן הקלטות, לא האמינה שמולה עומד טכנאי מקצועי. כל זאת עד שג'ונסון לפתע התעלף באולפן. חברי הלהקה פשוט לקחו אותו מחוץ לאולפן, הזמינו לו מונית ושלחו אותו לדרכו.

המזל שלהם היה שעוזר הטכנאי שנכח באותו יום באולפן היה בחור מקצועי בשם גאס דאדג'ן. ועמו יצאה הלהקה להקלטה הידועה של השיר. בתחילה הוקלטו תפקידי הבסיס של השיר עם תופים, בס, קלידים וגיטרה. כל זאת על שני ערוצים במיקסר. ערוץ שלישי הוקדש להקלטת השירה של קולין בלונסטון. והערוץ הרביעי והאחרון הוקדש לקולות ההרמוניים. זו הפעם הראשונה בה צץ קולו 'האוורירי' של בלונסטון והוטבע על גבי ויניל.

השיר כולו הושלם בסשן הקלטה אחד של שלוש שעות. שבעה טייקים ביצעה הלהקה עד שהגיעה לטייק שמצא חן בעיניה. את המיקס לשיר עשה ג'ונסון, הטכנאי המעולף, ביום שלמחרת. ואפשר לומר שיצא לו מיקס מושלם, ששומעים בו כל ניואנס של כלי הנגינה והשירה. בזמן עשיית המיקס הוסיפו חברי הלהקה תפקיד תופים קטן אך משמעותי שנמצא רק במיקס המונו של השיר. את המיקס הזה הרוב לא מכירים כי ברדיו משמיעים תמיד את מיקס הסטריאו. לאחר הקלטת תפקיד התופים הזה הוצאה הלהקה מהאולפן ולא הורשתה להיכנס אליו יותר עד לסיום עבודת המיקס על השיר.

עכשיו נותרה ההחלטה לגבי איזה שיר משניים שהוקלטו יהיה בצד א' של התקליטון ואיזה בצד ב' שלו. התחרות הייתה בין SHE'S NOT THERE לשירו של כריס ווייט - YOU MAKE ME FEEL SO GOOD. לבסוף הסכימה כל הלהקה כי שירו של ווייט יוטבע בצדו השני של התקליטון.

ארג'נט שמע את השיר שלו ברדיו בפעם הראשונה כששודר בתחנת הרדיו RADIO LUXEMBURG. הקליטה של התחנה לא הייתה מושלמת וארג'נט נאלץ להיאבק בדעיכות הולכות וחוזרות של התדר. אך מבחינתו זה רק הוסיף לקסם כי זה נשמע לו כאילו השיר הגיע מכוכב אחר והפך לחוויה משמעותית מאד עבורו. בשנת 1969 היה זה בלונסטון שהוציא גרסה משלו לשיר הזה. זה היה כשניסה לפצוח בקריירת סולו תחת שם אחר - ניל מקארת'ור (שם שהמציא על פי הלהיט הידוע אז של ריצ'ארד האריס, 'פארק מקארת'ור'). אך העיבוד הפסיכדלי לשיר הזה לא הביא לו עדנה במצעדים.

להקת סנטנה עשתה קאבר משלה לשיר הזה בשנת 1977 והוא יצא באלבומה הכפול MOONFLOWER, אבל לטעמי הוא נשמע 'מופק' מדי ורחוק שנות אור מהיופי המקורי והגולמי הזה של הזומביס.

ב-24 ביולי בשנת 1964, בעת הופעת הרולינג סטונס באולם EMPRESS בבלאקפול שבאנגליה, ירק אחד מהקהל על הגיטריסט בריאן ג'ונס.

קית' ריצ'רדס ראה כי כך ומיהר לבעוט בברנש והדבר הצית כאוס מוחלט במקום עם פציעתם של שלושים אנשים מהקהל ושני שוטרים. במקום הושחתו נברשות יקרות, כסאות ואף פסנתר כנף מדגם STEINWAY AND SONS.

הנזק נאמד ב-4,000 ליש"ט (של אז), הופעה נוספת שנקבעה ללהקה במקום (ב-11 באוגוסט) בוטלה והלהקה הוחרמה מלהופיע שוב בעיר. החרם הזה הוסר רק בשנת 2008.

ב-24 ביולי בשנת 1967 יצא בארה"ב אלבום אולפני אחרון ללהקת היארדבירדס ושמו LITTLE GAMES.

בגלל כשלון התקליטון עם שיר הנושא, שיצא במרץ של אותה שנה, החליטה חברת התקליטים EMI לא להוציא את האלבום באנגליה. הוא יצא בארצות אחרות וזכה בעיקר להתעלמות גורפת מצד קהל צרכני התקליטים.

מאז צאתו נחשב אלבום זה לרוב בביטול ובעיניי חבל שכך. רבים מציינים אותו בעיקר כי נמצא בו הגיטריסט ג'ימי פייג'. ההקלטות של האלבום החלו בסוף חודש מרץ והסתיימו בחודש מאי. באמצע נאלצה הלהקה לצאת משם כדי להופיע בצרפת. את הזמן הזה ניצל מפיק האלבום, מיקי מוסט, כדי להביא לאולפן נגנים זרים שיוסיפו בנגינתם. זאת מבלי להתייעץ עם הלהקה. הבסיסט כריס דרג'ה: "הצלחנו להקליט את רוב שירי האלבום לפני שיצאנו לצרפת, אבל מיקי היה חסר סבלנות. הוא מיהר להקליט אחרים כי חשש שלא נצליח להשלים את ההקלטות כשנחזור. זה יצר בלגאן".

האלבום LITTLE GAMES מכיל שירים טובים, אך לחלקם מצטרפת תחושה כי מדובר בהקלטות דמו ולא בהקלטות סופיות. הזמן תיקתק אז נגד הלהקה. נגנים כפסנתרן ניקי הופקינס והבסיסט ג'ון פול ג'ונס (שבהמשך יקים עם פייג' את לד זפלין) היו מאלו שמוסט מיהר להגניבם לאולפן.

שיר הנושא של האלבום גם יצא כתקליטון שלא הצליח. השיר השני הוא SMILE ON ME בו נשמעת היטב החשמלית של פייג'. למרות שבתקליט קיבלה הלהקה קרדיט בכתיבת השיר, מדובר פה בהעתקת מבנה השיר THE KILLING FLOOR של איש הבלוז, האולין וולף. בהמשך יגנוב פייג' משיר זה של וולף גם ל- THE LEMON SONG של זפלין. נו, פייג' ידוע כמוסיקאי מעולה אך גם כגנב רעיונות לא קטן.

אחד הקטעים הבולטים באלבום הוא WHITE SUMMER, עליו ביסס פייג' בהמשך קלאסיקות לזפלין כ- BLACK MOUNTAIN SIDE (מאלבומה הראשון) והפתיחה של OVER THE HILLS AND FAR AWAY (מהאלבום HOUSES OF THE HOLY). עם פייג' נשמעים בקטע זה צלילי טאבלה (אותם ניגן כריס קאראן, שתופף בהרכב ג'אז עם הפסנתרן / השחקן המצליח בעתיד, דאדלי מור) בתוספת כלי נשיפה. העיבוד של פייג' בקטע זה נלקח מהקלטה משנת 1963 בה גיטריסט הפולק הבריטי, דייבי גרהאם, ביצע את הקטע העממי SHE MOVES THROUGH THE FAIR. מתופף הלהקה, ג'ים מקרטי, והזמר קית' רלף, לא ידעו שפייג' הקליט זאת, עד שגילו לפתע את היצירה באלבומם. כך זה היה אז כשעובדים עם מפיק בשם מיקי מוסט. הוא עשה דברים רבים מאחורי גב האמנים.

השיר TINKER TAILOR SOLDIER SAILOR הוא עוד אחד מרגעי הקסם הקצביים של הלהקה, שנשמעת פה אפילו דומה במקצת לסגנון המוזיקה אז של להקת המי.

שיר מקורי נוסף באלבום הוא GLIMPSES הפסיכדלי. קולו של רלף נשמע מקריא, בקול שקיבל עיוות אולפני, משפטי שירה ואחריהם נשמע קול רכבת וילדים משחקים. זה קטע מוזיקלי ניסיוני ומוצלח לטעמי. בזמנו שאפה הלהקה להפוך קטע זה לנושא בהפקת מולטימדיה מטעמה, בה יוקרנו סרטים ויושמעו אפקטים בעודה על הבמה.

השפעות הבלוז של הלהקה לא נמוגו בתקליט והם באים עם השיר DRINKING MUDDY WATER, אותו הם כתבו על בסיס קטע בלוז של מאדי ווטרס משנות החמישים שנקרא ROLLIN AND TUMBLIN. המפוחית של רלף ביחד עם הגיטרה של פייג' מעניקה תענוג של הקשבה.

מהבלוז חוזרים למחוזות הפופ עם NO EXCESS BEGGAGE שנשמע כאילו נכתב במיוחד כדי להצליח במצעדי הפזמונים, אך כשל. אחריו מגיע עוד שיר בלוז ושמו STEALING STEALING ועם הלהקה מנגן כאן בפסנתר דאסטר בנט.

השיר הבא אקוסטי יותר בגישתו. ONLY THE BLACK ROSES נשמע כשיר שמתאים יותר ללהקת פולק-רוק מאשר ללהקה ושמה היארדבירדס. ועדיין, זה עובד פה נהדר, עם קולו של רלף המרופד בכלי הקשה וגיטרה אקוסטית. עוד אחד מהשירים העלומים ההם שהם כפנינה אבודה.

השיר האחרון באלבום הוא LITTLE SOLDIER BOY שרבים ממעריצי הלהקה לא הבינו מה לעזאזל הוא עושה שם. את חיקוי צליל החצוצרה בפיו עשה מקרטני המתופף והאמת שזה נשמע מביך.

ג'ימי פייג' אמר על האלבום: "זה אלבום לא טוב שהוקלט במהירות רבה מדי. כל השירים נעשו בטייק אחד או שני. לא יותר מזה. כי מיקי מוסט המפיק האמין בעשיית סינגלים ולא ראה צורך לבזבז זמן בהקלטת אלבומים".

בעיתון "פוסט קרסנט", שיצא מויסקונסין, פורסם בזמנו בביקורת על התקליט: "אמנם התקליטון HA HA SAID THE CLOWN לא נכלל בו, אך בשיר הנושא יש צלילי בס מדליקים, שלא שמתי לב להם כששמעתי את השיר מתנגן ברדיו. אני מניח שזה עדיין קית' רלף ששר פה והוא שר היטב באלבום, חוץ משיר אחד בשם LITTLE SOLDIER BOY. העיבודים עתירי צבעים ומביאים אלמנטים מתרבויות שונות בעולם. זה אלבום מרתק ועשיר".

ב-24 ביולי בשנת 1972 הוכה למוות בובי רמירז, המתופף לשעבר בלהקתו של אדגר וינטר.

ב-24 ביולי 1972 הגיע בובי רמירז, המתופף לשעבר בלהקתו של אדגר וינטר, לשיקגו, במסגרת סיבוב הופעות עם להקתו החדשה LACROIX. הוא נכנס למועדון המקומי המצליח, "ראש סטריט", בו הופיעה בהתלהבות להקת הנשים הרוקית BIRTHA. רמירז נהנה מההופעה, הניע ראשו לפי הקצב ולגם בבר המשקאות את המשקה האהוב עליו. לגימה ועוד לגימה עד שחש בצורך להתפנות.

הוא פנה לשירותים ושם נתקל בברנש מקסיקני קשוח שעמד לידו במשתנה. המקסיקני סרק במהרה בעיניו את האיש הזר ושערו הארוך והעיר לו בלעג כי הוא נראה כאישה שנכנסה בטעות לשירותי הגברים. רמירז לא אהב את הדברים, הגיב בחריפות וספג מכה מכאיבה שאחריה יצא המקסיקני מהמועדון.

ג'רי לקרוקס, שגם עבד לפני כן עם אדגר וינטר ועתה נקראה להקתם על שמו, סיפר: "מנהל ההופעות שלנו חזר למעלה ודיווח בדאגה שלבובי היה עימות בשירותים. רצתי למטה כדי לברר מה קורה. שם מצאתי אותו והוא אמר לי שבזמן שהטיל את מימיו, הבחור שלידו העיר הערה על השיער הארוך שלו. בובי אמר משהו בחזרה לבחור וזה היכה אותו מכה בלחי שגרמה לה לדמם".

למרות שהעימות הזה נוטרל בסופו של דבר, רמירז התעקש להתקשר למשטרה - דרישה שמנהל המועדון סירב להיענות לה, לפי הדיווחים. רמירז לא היה מוכן להניח לעניין. הוא יצא את המועדון בחיפוש אחר התוקף שלו, ונקלע למלכודת מוות.

לקרוקס: "צעקתי לו, 'קדימה, בובי, בוא נלך מכאן', אבל הוא המשיך לצעוד ברחוב ופנה באחת הפניות. כשהגעתי לפינה, ראיתי אותו באמצע הרחוב כשמישהו יוצא בריצה מסמטה ותוקף אותו. רצתי לעזרתו כשאדם אחר יצא מהסמטה, תפס אותי בשיער ואמר, 'אה, גם אתה רוצה קצת?'. התוקף בעט בבובי שוב ושוב, בין העיניים שלו, במגפיו המחודדות. לא הצלחתי לעזור בחיים שלי לא הייתי בקטטה. הם נעלמו ומנהל ההופעות שלנו היה שם על ברכיו, עם ראשו המדמם של בובי בזרועותיו".

הגיטריסט ריק דרינג'ר אמר עליו: "לבובי היה את הקצב הטוב ביותר מכל המתופפים איתם עבדתי". רמירז היה בן 24 במותו והידיעה על מותו בקושי קיבלה איזכור בעיתונות של אז, כשהבילבורד, עיתון המוסיקה האמריקאי הנחשב, פרסם רק משפט אחד: "בובי רמירז נבעט על ידי שני מתנגדים לאנשים עם שיער ארוך בשיקגו".

ב-24 ביולי בשנת 1979 הופיעה להקת קיס במדיסון סקוור גארדן שבניו יורק. הרולינג סטון פרסם על כך דיווח:

"מופע כמו זה של להקת קיס מחזיר אותך להיות שוב בן 12. המוזיקה פחות משמעותית. העיקר שיש שואו. תקלטו את זה - ג'ין סימונס דופק סולו בס ומקיא על עצמו, תוך כדי, דם. ואם זה לא מספיק, הוא עולה עם מנוף מעל הקהל כשהוא שר GOD OF THUNDER. ואייס פרלי יורה זיקוקים מהגיטרה שלו. ופול סטנלי בועט באוויר עם מגפי הפלטפורמה הסופר גבוהים שלו. ופיטר קריס דופק סולו תופים שבמהלכו הוא עולה עם המערכת שלו עד לגובה התאורה. אורי, אין פה ממש חדש ואין פה ספונטניות, אבל זו תמיד הייתה הפילוסופיה של להקת קיס - 'תנו לקהל את מה שהוא רוצה ובכמויות רבות יותר'.

מבקרי המוזיקה יראו בזה דמגוגיה, אבל זה עובד על הקהל כמו כל דת מוצלחת אחרת. חוץ מזה, בני 12 לא מקבלים דבר שכזה בכנסיות. הפעם הוחלט להנמיך את הבמה עבור הלהקה, כדי שיהיה באפשרותה למכור יותר כרטיסים למושבים. יכול להיות שלא היה ביקוש רב ביותר להופעה הזו, כי היה ברור לעין שהמושבים לצד האחורי של הבמה במדיסון סקוור גארדן לא נמכרו כלל".

ב-24 ביולי בשנת 1978 יצא לאקרנים אחד הסרטים הגרועים יותר שנעשו עם שירי הביטלס. לסרט קראו SGT PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND והוא הכיל כוכבים כלהקת הבי ג'יז, פיטר פרמפטון והשחקן ג'ורג' ברנס.

עלילת הסרט הייתה כזו: מאז שנשלחו לקרב במלחמת העולם הראשונה בשנת 1918, סרג'נט פפר ולהקת מועדון הלבבות הבודדים של HEARTLAND באו להעביר את מסר השמחה והאהבה לעולם. עם מותו של הסמל פפר בשנת 1958, הוצגו כלי הלהקה בבית העירייה של הארטלנד כסמלים לאותה אהבה ושמחה. לפני מותו ביקש סמל פפר מנכדו המתבגר, בילי שירס, לקחת על עצמו את המושכות להקמת להקה משלו כדי להמשיך ולהפיץ את המסר של אותה שמחה ואהבה. בילי (בכיכובו של פיטר פרמפטון) מגייס לעניין את אחיו, דאגי שירס, כמנהל הלהקה.

בילי ושלושת חבריו הטובים, האחים מארק, דייב ובוב הנדרסון (הלא הם הבי ג'יז), יוצאים להרפתקה כלהקה חדשה של מועדון לבבות בודדים. הם מגיעים במהירות לידיעת מפיק המוזיקה ההוליוודית B.D. (ביג דיל) הופלר. בעוד הבחורים עוסקים בהוליווד בהפצת דברי השמחה והאהבה לעולם, נכנס להארטלנד מר מאסטרד המרושע שמטרתו להשמיד את השמחה.

לשם כך הוא מתכנן לגנוב את הכלים בעירייה ולקדם את המוזיקה של "להקת הנבל העתידי" (אותה שיחקה להקת איירוסמית') במקום "להקת מועדון הלבבות הבודדים". מזימתו נחשפת ושירס וחבריו עושים ככל שביכולתם להחזיר את השמחה והאהבה.

והתוצאה? הסרט זכה באופן אוניברסלי לביקורות שליליות על ידי המבקרים בגלל העלילה הבלתי מובנת שלו, משחקו החובבני והתעלמות בוטה מהמורשת המוזיקלית של הביטלס. הפסקול יצא הרבה יותר טוב, והמשיך למכור למעלה ממיליון עותקים.

הנה הביקורת של הרולינג סטון:

"זה אחד הסרטים הגרועים ביותר שנוצרו אי פעם. לא רק שהוא הרג את היצירה של הביטלס אלא גם הפך לזבל שמות ידועים כמו הבי ג'יז ופיטר פרמפטון. הנוכחות הקולנועית של פרמפטון גרועה אפילו יותר מזו של אוליביה ניוטון ג'ון. הבי ג'יז נראים כל כך חסרי חיים עד שיש חשש כי יפלו באמצע הסרט ולא יקומו. זה סרט שבו כל החלטה הייתה שגויה. המטרה הייתה לתת לשחקנים (אם אפשר לקרוא להם כך) להגיד כמה שמעט טקסטים, לעשות העוויות פנים, לנשוך שפה ובעיקר להיראות כמעוכבי התפתחות. גם פסקול הסרט הזה הוא נוראי, במחיר מוגזם של 15.90 דולר, שנשמע כמו התקליטים המוזלים מהסיקסטיז, בהם אמנים אנונימיים ביצעו שירים ידועים. לא יאמן שג'ורג' מרטין שותף להפקת התקליט הזה. השאלה הגדולה היא - האם פיטר פרמפטון באמת כל כך גרוע? התשובה היא כן. ומדוע הבי ג'יז, שהיו חיקוי של הביטלס בסיקסטיז, לא השכילו להביא את צוות ההפקה העדכני שלהם לתקליט הזה? הם לא עשו את מה שאדמה, רוח ואש ואיירוסמית' אמרו לג'ורג' מרטין - 'לך תתחפף מפה'....".

גם הביטלס עצמם לא התרשמו בעליל מהסרט: למרות ההשתתפות באירוע הקרנת הבכורה, פול מקרטני ורינגו סטאר סירבו לשייך את עצמם לסרט לאחר שראו אותו.

שנה לאחר צאת הסרט אמר ג'ורג' האריסון לרולינג סטון את דעתו על הסרט: "אני מרחם על הבי ג'יז ופיטר פרמפטון, שעשו את הסרט על סרג'נט פפר, כי הם בנו את שמם בכבוד והנה לפתע הם נפלו לחמדנות, בצורה הכי קלאסית שלה. אני חושב שזה פגע בתדמית שלהם. זה כמו שהביטלס ינסו לעשות את הרולינג סטונס, כשברור כי הסטונס יכולים לעשות זאת טוב יותר".

ועדיין, פסקול הסרט הצמיח פנינים כמו הגרסה של להקת אדמה, רוח ואש לשיר GOT TO GET YOU INTO MY LIFE. השאלה היא - האם גם מוריס ווייט, פיליפ ביילי וחבריהם חשבו על מריחואנה כשעיבדו כך את השיר הזה.

ב-24 ביולי בשנת 1970 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו שאספתי לכם:

(הסיפור השלם של פסטיבל זה, בספר "רוק ישראלי 1973-1967")

ב-24 ביולי בשנת 1999 נערך היום השלישי של פסטיבל וודסטוק 99. זה היה אסון...

הפסטיבל התרחש בבסיס חיל האוויר כשהבאים לבלות שם לא הורשו להכניס למתחם אוכל ומים. מפיקי הפסטיבל, שבשנת 1969 דגלו באהבה ושלום, הפכו שלושים שנה לאחר מכן לחמדנים כשמכרו מים ומזון במחירים מופקעים. בניגוד למתחם המקורי של פסטיבל וודסטוק, שהיה בשדה עם הרבה דשא לרבוץ עליו (והרבה "דשא" לעשן) - בוודסטוק 99 הייתה הקרקע בעיקר מאספלט שהפך ללוהט ובלתי נסבל מול מזג האוויר החם. השירותים עלו על גדותיהם והייתה זו הופעה של להקת לימפ ביזקיט בה נפרץ הסכר והחלו התפרעויות מסוכנות התנאים התדרדרו ככל שהפסטיבל השתולל, ועד היום האחרון MTV סיקרה את האירוע עם הכותרת "אפוקליפסת וודסטוק".

ב-24 ביולי בשנת 1969 נערך ברמת גן פסטיבל של להקות קצב.

הנה מה שכתבתי בספר שלי, "רוק ישראלי 1973-1969":

לאור הצלחת שני מופעי 'פסטיבל להקות הקצב 1968', נקבע, מטעם עיתון העולם הזה, פסטיבל קצב נוסף לתאריך 24 ביולי בפארק הלאומי ברמת גן.

הפעם הוחלט לפעול לפי אופנת הפסטיבלים הפתוחים שנערכו באירופה ובארה"ב. כל להקה מתחרה נקבעה לבצע שלושה שירים כשאחד מהם חייב להיות מקורי ובשפה העברית.

הלהקות שנקבעו לתחרות היו נערי החצר (שתוגברו בשני סקסופונים), המוסקיטוס, מטרונומס, העכבישים, פעמוני סוני, הבלומס, הכוכבים הכחולים, המהפכה והשוקולדה. בפסטיבל הופיעה גם להקה אורחת מחו"ל, 'טין מייקרס'. השופטים שנקבעו בעמדת השיפוט היו אלכס וייס, עורך ושדרן בגל"צ אבנר רוזנבלום, העיתונאי משה לרר והעורך הראשי של העיתון, אורי אבנרי. גם אריק איינשטיין נקרא לשפוט בתחרות אך נעדר ממנה בסופו של דבר. הקהל הצביע בעד הלהקות שהופיעו מולו עם טפסים מיוחדים שחולקו לו בתחילת הערב.

בתחילה, נערכו אודישנים ללהקות הקצב הירושלמיות, שייצגו בפסטיבל את עיר הבירה. הלהקות האלו נקבעו לאחר סדרת בחינות קפדנית, שנערכה על ידי אמרגן הקצב השליט, לופז סוואסו. המוסיקטוס היו הראשונים לעבור את המבחן וחברי הלהקה קיבלו אישור מיוחד מהפטריארך הארמני להופיע בפסטיבל.

להקת הבלומס מרמאללה השתתפה בפסטיבל הקצב, שנערך בסינרמה, תחת שם אחר - טריגרס 5. הלהקה השלישית שנבחרה לפסטיבל הייתה 'פעמוני סוני'. סוואסו המפיק סיפר לעיתון העולם הזה: "כאשר באתי לעיריית ירושלים בהצעה שהלהקה תנגן במועדוני נוער, נתקלתי בסירוב מוחלט. זה היה לפני חמש שנים, בשנת 1964. כשאיש לא העלה על דעתו שלירושלים יכולה להיות להקת קצב משלה. חשבתי על איזה תכסיס לשכנוע. אז נקראה הלהקה בשם 'הפעמונים' וחשבתי שאם יהיה לה גיבוי של חברה בעלת שם ידוע, יהיה לי קל יותר לשכנע את העירייה. אז עשיתי הסכם עם חברת 'סוני' שיקראו ללהקה 'פעמוני סוני' וקיבלתי מהחברה 2,000 לירות לפרסום. התכסיס עזר ומאז מופיעה הלהקה בכל המועדונים בירושלים".

במודעה אחרת באותו עיתון נכתב: "האמרגן שלהם צילם אותם ושלח כמה מילים עליהם לירחון 'סוני' ביפן. זה התפרסם וכולם היו מאושרים. עד שהערבים אמרו שזה לא מוצא חן בעיניהם, ושהם יחרימו את הטרנזיסטורים. אז חברת 'סוני' כתבה לחברי הלהקה שיחליפו את השם. אז החברה כתבה. אז מה ?".

לאחר מספר ימים עברו האודישנים לאזור המרכז, ונבחנו בו להקות שייצגו את הערים תל אביב וחיפה.

ביום הפסטיבל נהרו למקום כ-5,000 איש. את האירוע הנחה בלבביות רבה אריה 'פפה' פלדמן וארבעת השופטים היו אלכס וייס, משה לרר, אבנר רוזנבלום ואורי אבנרי. כל להקה ביצעה שלושה פזמונים כשאחד מהם היה חייב להיות מושר בשפה העברית.

הזוכה בפרס 'שרביט הזהב' (שנקרא גם 'שרביט פז' על שם חברת הנפט שהעניקה אותו) הייתה להקת 'הכוכבים הכחולים', ששרה שירים מהמחזמר "שיער" ואת שירה המקורי, "שיר של שלום". את הפרס העניק ללהקה נציג החברה, אריה ברגור.

באחת ממודעות הפרסומת (בעיתון הבידור '8 בערב') צוטטו חברי הלהקה כשהם מחמיאים לאורי אבנרי, מפיק פסטיבל הקצב בו זכו: "בעת הופעה באילת, אף ניתנה לנו הזדמנות להכיר מקרוב את הרוח הצעירה של אנשי העולם הזה. כאשר היינו צריכים לשאת את הכלים הכבדים - נתן ח"כ אורי אבנרי יד, מבלי שנתבקש...".

על הופעתה של הלהקה בפסטיבל דווח בידיעות אחרונות: 'הכוכבים הכחולים היו המלוטשים ביותר מבחינה קולית. הופעתם הייתה המקצועית ביותר, אך מוטב היה אילולא ניסו לחקות את להקת 'המימד החמישי' ולו הכניסו קצת יותר מקוריות לפזמון שכתבו. אולם בסך הכל, השאירו את הרושם החיובי ביותר. וזאת הייתה כנראה הסיבה לזכייתם במקום הראשון'.

את המקום השני (פרס 'גיטרת הזהב') קטפה להקת 'נערי החצר', שהייתה היחידה שהשתמשה על הבמה גם בכלי נשיפה. היא שרה שיר מקורי בשם 'איש מזג האוויר' וגם את 'כל השבוע לך' (של החלונות הגבוהים) ו'אנשים' (מהמחזמר "מצחיקונת").

במקום השלישי זכתה (בפרס 'תופי הזהב') להקת 'השוקולדה'. צביקה פיק עמד בצידה הימני של הבמה, כשאצבעותיו רצות על האורגן, שהודבק בקדמתו שלט גדול ובו סמל חברת 'ויטמן', שהעניקה את חסותה לפסטיבל. מאחור נראו בבירור מגברי הגיטרות החשמליות של חברת 'גארט', שהעניקה גם היא את חסותה בערב זה. השוקולדה ביצעה שיר מקורי בשם "כשאת לצידי", שיר של הביטלס (מהאלבום הלבן) וגם שיר מהמחזמר "שיער".

על הופעת השוקולדה בידיעות אחרונות: "היא מספקת קצב ומרימה את הקהל על רגליו, אולם חסר להם עוד הרבה, מבחינה מוסיקלית, כדי לעורר עניין של ממש. החלק המוצלח ביותר בהופעתם היה הביצוע לשיר 'יום הולדת' של החיפושיות".

בפרס השיר העברי הטוב ביותר זכתה להקת 'פעמוני סוני' עם השיר 'איני יודע למה'. את הפרס, גביע 'העולם הזה', קיבלו חבריה על הבמה מידיו של אורי אבנרי.

נערת הגוגו שנבחרה לשנת 1969 היתה חנה יפרח, שעבדה למחייתה כבייביסיטר. ואחד הצופים המאושרים, דוד דרעי בן ה-16, זכה בווספה, עליה הרכיב באושר את אחת מנערות הגוגו שהתמודדו בתחרות.

להקת 'טין מייקרס' האורחת זכתה לקבל יחס מקומי לא רק מצד הקהל בפסטיבל אלא גם מצד כוחות המשטרה. אנשי מחלק הסמים הגיעו לפנות בוקר לבניין שברחוב יוחנן הגדי, שבצפון תל אביב, שם התגוררה הלהקה. שני שוטרים נכנסו לדירה והריחו בתוכה עשן מתקתק המוכר להם היטב. חלק מחברי הלהקה המופתעים מיהרו לזרוק את הסיגריות המפלילות דרך החלון, אך השוטרים המיומנים לא ויתרו ואיתרו את שנזרק. טלפון הורם חיש מהר לחיים סבן, האמרגן הישראלי של הלהקה, ובו הבשורה כי ה'טין מייקרס' שלו הפכו ל'טראבל מייקרס' והם עצורים. סבן המופתע, שהשגיח באותם ימים על להקה דנית נוספת בשם 'דייזי', הגיע חיש מהר למלון 'קדם' בו שהתה כדי להזהיר את חבריה מפני פשיטתה הצפויה של המשטרה. אזהרתו של סבן הייתה כטיפת מים קטנטנה לצד אש בשדה חשיש וחברי הדייזי נעצרו גם הם. הטין מייקרס, שהובאו בפני שופט ב-22 באוגוסט 1969, נשפטו לשלושה חודשי מאסר על תנאי בלבד.

הרצאה בנושא רוק ישראלי, הרצאה בנושא מוסיקה ישראלית והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנות: 050-5616459

ב-24 ביולי בשנת 1976 פורסם בעיתון המוסיקה, SOUNDS, שלהקת דיפ פרפל כבר אינה קיימת.

כך נכתב שם: "להקת דיפ פרפל כבר לא - באופן רשמי. אחת מלהקות הרוק הכבד הוותיקות והמצליחות ביותר בבריטניה נפרדה. ההכרזה שפרסם השבוע המנהל של הלהקה, רוב קוקסי, אומרת שהלהקה 'לא תקליט או תופיע שוב ביחד בתור דיפ פרפל'.

הזמר של הלהקה, דייב קוברדייל, למעשה התפטר ממנה לאחר המופע האחרון שלה בליברפול במרץ האחרון, אך החדשות נשמרו בסוד עד ששאר חברי הלהקה יחליטו על תוכניותיהם העתידיות. קוברדייל דיבר השבוע על הלחצים של להישאר בפסגה כ'צביעות ושקר' של עולם הפופ. 'להיות על הבמה היה כמעט תמיד נהדר', אמר. 'דיפ פרפל עושה מוזיקה נהדרת אבל מחוץ לבמה לא שמחתי הרבה זמן'.

קוקסי אמר: 'היו לנו שלושה שינויים פרסונליים גדולים במהלך השנים. אף להקה אחרת לא נאלצה להתמודד עם בעיות כאלה. עשינו ושרדנו. כמובן שהיו כמה קונפליקטים אישיים אבל לא בגלל זה אנחנו מתפצלים. הסיבה האמיתית היא שהכישרונות שלהם צמחו מעל הלהקה. המוסיקה שלהם התבגרה מהרוק הכבד שהפך אותם למפורסמים'.

קוקסי לא הצליח למסור פרטים מיידיים על התוכניות העתידיות של כל אחד מחברי הלהקה, אך הוא מצפה לפרסם את המידע בשבוע הבא. עם זאת כבר ידוע שהגיטריסט, טומי בולין, כבר הרכיב להקה משלו והבסיסט, גלן יוז, הצטרף מחדש ללהקת טרפז, בה היה חבר בעבר.

סיבוב ההופעות העולמי האחרון של דיפ פרפל, שהחל בסתיו שעבר, הניב תגובות מעורבות מצד המבקרים והמופעים שלהם באפריל נחשבו בדרך כלל כאסון".

הרצאה על דיפ פרפל ("עשן על המים") והרצאות מוסיקה אחרות, להזמנה פה: 050-5616459

ב-24 ביולי בשנת 2022 הופיעה ג'וני מיטשל בהפתעה, בפסטיבל הפולק של ניופורט, בסט שלם ולראשונה מאז שנת 2000. היא ישבה בהנאה על כסא ובעיקר נהנתה מכל מי שסבבו אותה על הבמה, בהנהגת הזמרת ברנדי קרליל. מיטשל סבלה ממפרצת מוחית לפני כן.

ב-24 ביולי בשנת 1971 עבד דני ליין על אלבום סולו כשלפתע הטלפון צלצל ומעבר לקו הוא שמע את קולו של פול מקרטני, שהזמין אותו לסור אליו. ליין מיד הקפיא את ההכנות של אלבום הסולו ויצא ללונדון כדי לשמוע מה יש לפול להציע לו. בהמשך הם יקימו את להקת כנפיים.

ב-24 ביולי בשנת 2014 יישב אמן הטוויסט, צ'אבי צ'קר, את התביעה שלו עם חברת HP על האפליקציה שלה. מה קרה שם? לקרוא ולא להאמין...

זה היה בפברואר בשנת 2013 כשצ'אבי צ'קר תבע את חברת המחשבים HP, בסך חצי מיליון דולר, כי זו הציעה אפליקציה שפעלה תחת שמו והזמינה את המשתמשים בה למדוד את כושרם המיני לפי מידת נעליהם.

עורכי הדין של צ'קר דרשו חצי מיליארד דולר בגין נזקים הבלתי ניתנים לתיקון. "תביעה זו נוגעת לשמירה על שלמותו ומורשתו של אדם שהשקיע שנים רבות במלאכתו המוזיקלית וזכה לתפקיד אחד מגדולי הבדרנים המוזיקליים בכל הזמנים", הסביר עורך הדין ווילי גארי.

בחברה ניסו להסביר שצ'קר הוסר מכל הרישומים הרשמיים שלה, בספטמבר 2012, אבל רישום ישן של האפליקציה מציג את סיבתו, עם הנוסח שנכתב בה ונצמד לשמו: "כל אחת מכן רק מתחילה לראות מישהו חדש ותוהה מה גודל איברו. אז כל מה שאת צריכה לעשות זה לגלות את גודל הנעל של האדם ללא אכזבות וללא הפתעות". היזמים של האפליקציה, MAGIC APPS, התגאו בדרישה הבינלאומית של האפליקציה. זאת עד שהדבר הגיע לצ'אבי צ'קר, שדאג לרשום את שמו באופן מסחרי בשנת 1997.

עורכי הדין של הזמר טוענים כי האפליקציה "תטשטש ותכתים" את הסימן המסחרי הזה, ותקשר בין השם לדברים מיניים מגונים. בסופו של דבר הסדיר הזמר את התביעה מחוץ לכתלי בית המשפט, כשהחברה הסכימה לא לעשות שימוש עתידי בשם הבמה שלו, דמותו או סימני המסחר הקשורים אליו.

עורך דינו של צ'קר, מייקל סנטוצ'י, אמר כי העניין נפתר "לשביעות רצונם ההדדית של כל הצדדים". לא נמסר אם סכום הכסף עבר במלואו לאמן הטוויסט.

ב-24 ביולי בשנת 1970 יצא לחנויות באנגליה תקליטה השני של להקת יס, TIME AND A WORD. זה אחד התקליטים האהובים עליי ביותר של הלהקה הזו. אז מה היה שם?

SIDE 1

1. No Opportunity Necessary, No Experience Needed

2. Then

3. Everydays

4. Sweet Dreams

SIDE 2

1.The Prophet

2. Clear Days

3. Astral Traveller

4. Time And A Word

בניגוד ללהקות בריטיות אחרות שהוחתמו לחברת אטלנטיק, לד זפלין וקינג קרימזון, להקת יס, שהוחתמה גם היא ללייבל ההוא, לא קיבלה את הפריצה המטאורית שקיוותה לה כמו שתי האחרות. היא עדיין נאלצה להיאבק בהישרדות בזמן ההוא. אלבומה הראשון, שיצא ב-1969, קיבל ביקורות חיוביות אך לא נמכר בכמויות הרצויות. חמשת חברי הלהקה הביטו בעגמומיות בתמונות של להקה בריטית אחרית שהוחתמה גם היא לחברת אטלנטיק, לד זפלין, כשארבעה חבריה אוחזים בתקליטי זהב. בעוד הזפלינים נסעו במכוניות יוקרה מהופעה להופעה, חברי יס נעו בדרכים במסחרית פורד חבוטה.

למרות המוראל הירוד, להקת יס חזרה לאולפן עם שאיפות ותקוות רבות להקלטת האלבום השני, כשלפני כן ערכו חבריה חזרות בחווה ב-DEVON, על מנת להביא את היצירה שלהם לרמה מוגמרת להקלטה.

אבל מאחורי הקלעים החלו לצוץ בעיות; מנהל הלהקה, רוי פלין, גילה לחרדתו שאין שום תמלוגים מהאלבום הראשון (כי לא היו מכירות) ולפיכך גם אין מקדמה כספית מחברת התקליטים ליצירת האלבום השני. מה שאומר כי את האלבום השני הוא נאלץ לממן (שוב...) מכספו האישי. הוא היה מרושש לגמרי, אך שאר חברי הלהקה לא התרשמו מכך ודרשו שיממן גם את ההקלטות של האלבום השני, בתור מנהלם, תוך תיסכול על כך שלא הצליח לגרום להם להיכנס כרוח סערה לשוק המוסיקה המוערך, מעבר לזרם המוסיקה המחתרתית. פלין החל להבין שהקרע בינו לבין הלהקה גדל מיום ליום.

אחרי נסיונות מוצלחים של להקות כמו המודי בלוז, הנייס ודיפ פרפל למזג את יצירתם עם תזמורת, החליטו חברי יס שהגיע גם תורם לעריכת מיזוג שכזה. קודם הם ניסו להשתמש במלוטרון (כלי מקלדת שמדמה גם צלילי תזמורת), אבל קלידן הלהקה, טוני קיי, לא הסתדר עם הכלי והעדיף להישאר נאמן לאורגן ההאמונד שלו. השלב הבא היה להעסיק תזמורת של כלי מיתר ונשיפה, שהורכבה מסטודנטים מהרויאל קולג' הלונדוני. טוני קוקס הובא לכתוב עיבודים תזמורתיים.

בנוסף, הובא לאולפן מפיק חדש, טוני קולטון, שהיה אז חבר קרוב של ג'ון אנדרסון וזמר בעצמו בלהקת POET AND THE ONE MAN BAND. קרדיט ההפקה של קולטון היה אז עם להקת TASTE (של רורי גאלאגהר).

טכנאי האולפן היה אדי אופורד, שזו הייתה הפעם הראשונה שלו עם להקת יס. אופורד הפך מאז למפיק הראשי של אלבומיה הגדולים ביותר של הלהקה, ובכך הפך למעשה לחבר השישי בלהקה. אך זה כבר שייך לתקופה אחרת ומתקדמת יותר (תרתי משמע).

ב-21 במרץ 1970 הופיעה להקת יס הופעה מלאה עם שירי האלבום העתידי שלה, בקווין אליזבת' הול בלונדון, בליווי תזמורת שלמה. זו לא הייתה הופעה טובה. בחלק הראשון של המופע הופיעה הלהקה לבד ובחלק השני הצטרפו אליה 20 נגני התזמורת. הרעיון היה טוב, אך הביצוע היה בסופו של דבר מחפיר. הגברת כלי הקשת הייתה מתחת לכל ביקורת ולפיכך הוטבעה בתוך צלילי הגיטרה החזקים באופן מוגזם. וכל האירוע הפך בהתאם לאסון מתסכל. אוסיף לכך את העובדה שהתקליט עדיין לא יצא והקהל לא הכיר את השירים החדשים כראוי.

ההקלטות לאלבום נעשו באולפני ADVISION כשכבר בתחילתן החלו להתגלות צדדים מכוערים. הדבר העיקרי שהעיב על ההקלטות היה ריב גדול שפרץ בין גיטריסט הלהקה, פיטר באנקס לקולטון המפיק, שדרש מהגיטריסט הממורמר לנגן בגיטרה בסגנון של אלברט לי (שהיה חבר בלהקתו של קולטון) או של ג'ימי פייג', שהיה הגיטריסט הכי פחות אהוב על באנקס בתקופה ההיא. בקשה זו נראתה לו כעלבון צורב ובאחד הסשנים הוא זעם וזרק את גיטרת הריקנבקר החשמלית שלו על קולטון ואיים לפרוש מהלהקה.

הגיטריסט זעם על המיקס שבחר קולטון לעשות לאלבום, בו מיזער המפיק את תפקידי הגיטרה לטובת הגברת ערוצי התזמורת על חשבונו. באנקס טען כי כל תפקידי הגיטרה שרקח בעיבודים שבשירים הועתקו לתזמורת שתנגן אותם. לא הייתה לו אפשרות להתנגד בהצלחה כי רעיון התזמורת היה של מנהיג הלהקה אז, ג'ון אנדרסון. מי שרוצה לקבל מיקס שונה, שנעשה אז, עם הגיטרה של באנקס יותר ברורה - שיפנה לויניל שיצא בגרמניה ובו נמצא מיקס זה. בעיניי, מדובר במיקס מוצלח בהרבה מזה שרבים מכירים (וכן, יש לי אותו בויניל).

בנוסף, נאלץ באנקס לספוג עלבון נוסף: שיר הנושא של האלבום נכתב על ידי ג'ון אנדרסון וחברו הקרוב דייויד פוסטר (שניגן עמו בעבר בלהקה בשם THE WARRIORS). לכן הוחלט להביא את פוסטר להקלטה כדי שינגן את הגיטרה האקוסטית בשיר הזה. באנקס: "זו הייתה החלטה מכוונת של ג'ון לעשות שיר שיישמע כמו היי ג'וד של הביטלס. אבל לי היה קשה מאד עם השיר הזה. בגלל הגיטרה האקוסטית שבו. דייויד פוסטר ניגן את התפקיד הנוראי הזה בגיטרה, כשהוא רחוק מלהיות מכוון. אני רציתי שהערוץ שהוא הקליט בו יימחק, כי זה היה אמור להיות רק סוג של תדריך לקראת ההקלטה האמיתית. אמרתי שאעשה את התפקיד הזה במקום פוסטר. אז כולם אמרו לי, 'אל תדאג. תעשה את זה אחר כך', וזה כמובן לא קרה. פוסטר, שהיה גם חבר של קולטון בנוסף לכל הצרות, גם שר בשיר הזה קולות רקע. קולטון היה חסר כבוד. לא רק אני סבלתי מקולטון. הוא גם דרש מביל ברופורד לנגן כמו רינגו".

אנדרסון, בשנת 1972, לעיתון SOUNDS: "טוני קולטון השפיע רבות על הלהקה. אדי אופורד היה טכנאי ההקלטות שלנו באלבום הזה ושוב, מכיוון שטוני אמר לנו שאנחנו בדרך הנכונה, זה דרבן אותנו הלאה. התקליט ההוא שיצא היה סטרילי וקליני מכדי להגיע לציבור ובוודאי שהוא לא עשה גלים במצעדים. אבל כשיצא היו לחברי הלהקה בעיות אחרות להתמודד איתן".

היה ברור מאוד שפיטר באנקס הגיטריסט מאבד את ההתלהבות שלו וג'ון אנדרסון היה הראשון שהיה מודע לכך.

אנדרסון: "ארבעתנו היינו בראש אחד והנה אדם אחד שנשאר מאחור. התברר שזה פיטר. במהלך החזרות הוא תמיד היה נכנס ממש בסוף, וכשהקלטנו את האלבום איבדנו את הקצב איתו. הוא פשוט ישב ולא התלהב כל כך. מה שהיה גרוע עוד יותר הוא שבאותו הזמן הפסקנו להיות כל כך טירונים וחשבנו שקיבלנו את המנהל הלא נכון. רוי פלין המנהל קבע איתנו סדרה שלמה של הופעות מוזרות באמת באירופה, וכשחשבנו שאנחנו צריכים להתמקד סביב בריטניה ולגבש את עצמנו, היינו תקועים אי שם באירופה".

באביב 1970 הם חזרו מאירופה מדוכאים ונשכחים. באנקס פוטר מהלהקה. היה זה רעיון של אנדרסון והבסיסט, כריס סקווייר, להעיפו מהלהקה והבשורה שהנחיתו עליו, עם נסיעתם הביתה במכונית המשותפת של הלהקה, הממה אותו לחלוטין. באנקס וברופורד שכרו באותו זמן דירה יחדיו, ואפשר רק לדמיין את המתח והאיבה ששררה בין השניים בעקבות הפיטורים האלה. עזיבתו של באנקס קרתה אחרי הופעת הלהקה ב-18 באפריל 1970 בקולג' בריטי בשם LUTON.

ההודעה שיצאה לעיתונות, מטעם פלין המנהל, ציינה שהסיבה לעזיבה הייתה חילוקי דעות מוסיקליים בין באנקס ללהקה. חברי יס ניסו לשכנע את הגיטריסט רוברט פריפ להצטרף, אך הוא סירב כי רצה להמשיך כמנהיגה החדש של קינג קרימזון. את מקומו של באנקס תפס לבסוף הגיטריסט סטיב האו.

האלבום TIME AND A WORD יצא באנגליה בעטיפה מאד סוריאליסטית ומיוחדת בשחור ולבן. עטיפה מעניינת, למרות שאינה משקפת כלל את המוסיקה שבאלבום עצמו. הצד האחורי של העטיפה הכיל צילומים בשחור לבן של חברי הלהקה כשהם עומדים מול מאוורר הפועל בעוצמה.

באמריקה עשו משהו אחר; בגלל שחברת התקליטים האמריקנית רצתה שהקהל האמריקני יכיר את להקת יס בהרכב חדש (עם האו), נעשה שימוש בתמונה עדכנית עמו כעטיפה הקדמית. יש לזכור שהאו לא ניגן תו אחד באלבום הזה והמסכן נאלץ לראות את תמונתו מפארת אלבום שאין לו כל קשר אליו. שים לאחר מכן סיפר האו שזה תקליט מאד אהוב עליו.

שמונה שירים נכנסו לאלבום ושיר תשיעי, DEAR FATHER, יצא בצד ב' של תקליטון באותה השנה.

האלבום נפתח עם גירסת כיסוי לשיר של ריצ'י הייבנס בשם NO OPPORTUNITY NECESSARY NO EXPERIENCE NEEDED... באנקס: "לעיבוד השיר הזה לקחנו מוטיב מוסיקלי ממערבון ושמו THE BIG COUNTRY, בכיכובה של ברברה סטאנוויק. האיש שכתב את המוסיקה למערבון לא קיבל קרדיט כלשהו בשיר. אבל היי, גם אני לא קיבלתי. נראה לי שזה היה הרעיון של ג'ון לעשות את הקטע הזה של המערבון באמצע שיר של ריצ'י הייבנס, אותו ראינו יחד בהופעה בלונדון. זה השיר שהחליף את השיר BEYOND AND BEFORE כקטע שפתח את הופעותינו".

קאבר נוסף נעשה כאן בתקליט לשיר שנכתב על ידי סטיבן סטילס והוקלט במקור על ידי להקת בופאלו ספרינגפילד. זהו השיר השלישי בתקליט והוא נקרא EVERYDAYS, כשהעיבוד התזמורתי מעניק כאן מימד חדש ורענן לשיר הזה. באנקס: "ג'ון נהג לנצח עלינו בהופעות, כשביצענו את השיר הזה. זה היה אחד השירים הקלים יותר לביצוע בתקליט ועבור ברופורד היה זה רגע מרנין, כמתופף שאוהב ג'אז".

ויש בתקליט את THEN המורכב והיפהפה ('אהבה היא התשובה האמיתית ושינאה היא השורש של הסרטן'), דרך ASTRAL TRAVELLER, עם השירה שהועברה דרך מגבר לזלי של האמונד במצב סיבוב מהיר, ועם אווירה קירקסית באמצעו. ויש את CLEAR DAYS, שנשמע בתזמורו הקלאסי כאחיו החורג של השיר על אלינור ריגבי.

אני רוצה לציין את רמת הנגינה הגבוהה מאד של החברים כאן. נגינת הבס של כריס סקווייר היא מרשימה מאד מבחינת סאונד ותפקידים. התיפוף של ביל ברופורד מלא מקוריות. וכוכב האלבום הזה הוא מבחינתי האורגניסט טוני קיי, שתפקידי ההאמונד שלו נהדרים. אחד הסולואים היפהפיים שלו פותח את צד ב' של האלבום, עם השיר THE PROPHET. קיי מנגן כאן סולו האמונד עם סאונד בשרני שמכיל בתוכו איזכורים מהיצירה THE PLANETS של הולסט (שהייתה מאד פופלארית אז בקרב מוסיקאי רוק בריטים).

צד ראשון של התקליט נחתם עם אחד השירים הקליטים יותר בתקליט ושמו SWEET DREAMS, שגם נכתב על ידי אנדרסון עם פוסטר, למגינת לבו של באנקס.

עיתון DISC AND ECHO MUSIC כתב ביולי 1970 על התקליט: "זו אחת הלהקות החיוניות ביותר. המוסיקה של יס מלאה טעם טוב. הקולות ההרמוניים של חברי הלהקה טובים מאד. רמת הנגינה גבוהה מאד והעיבודים חכמים".

הנה הביקורת מהמלודי מייקר, ששלפתי עבורכם מהארכיון שלי:

אבל למרות כל הציפיות, האלבום הזה לא נמכר יותר מהאלבום הראשון וזה הוסיף למתח הרב ששרר בין הלהקה למנהלה, רוי פלין. חברי הלהקה הרגישו שהנה הם על סף בעיטה החוצה מחברת אטלנטיק הנחשבת. אנדרסון וסקווייר החליטו שהם רוצים מנהל חדש ולכן נפטרו מפלין, שהצליח בעזרת חוזה מוסכם לקבל חמישה אחוז על כל הכנסה עתידית של הלהקה בתמלוגים. הם שחררו אותו לדרכו עם מתנה בצורת מצית והקדשה לצדה.

ביולי 1970, עם צאת התקליט TIME AND A WORD, פורסם במלודי מייקר: "רבים חששו שהלהקה התפרקה, אבל האמת היא שחבריה הלכו לארגן את עצמם מחדש במקום מבודד. הגיטריסט המקורי שלה, פיטר בנקס, כבר לא נמצא בה. שאר החברים העיפו מרשימת שירי ההופעות חומרים ישנים והאיש החדש שבא, הגיטריסט סטיב האו, מביא איתו אפשרויות חדשות לחלוטין. חמשת החברים שכרו את מתחם הלייסאום הלונדוני כדי לערוך חזרה לקראת חזרתם לבמה. זה היה נפלא לראות שם את חמשתם מנגנים ונשמעים נהדר.

המתופף, ביל ברופורד, סיפר: 'היינו מותשים והחלטנו לעבוד במקום מרוחק. הנסיעה בדרכים סחטה אותנו. סטיב הוא גיטריסט נהדר שמשתף פעולה היטב, בעוד פיטר, הגיטריסט הקודם שלנו, היה נגן שלא אמר מילה. נראה לי שסטיב מוסיף לנו המון כמו שאנו עושים לו. אנשים אומרים שאנו כתזמורת קטנה אך אנו פשוט להקה. הקמנו אותה עם רעיון מסוים ואנו דבקים בו. נמשיך לנגן שירים ישנים, אך דברים כמו I SEE YOU הורדו. עם סטיב אנו יכולים ליצור הרמוניה ווקאלית בשלושה קולות ונעניק לקהל שלנו ביצוע מיוחד לשיר 'אמריקה', של סיימון וגרפונקל. אצלנו מקבל השיר עיבוד אחר לגמרי. האורגניסט שלנו, טוני קיי, הוסיף גם פסנתר חשמלי עכשיו לצד ההאמונד שלו. ובכלל, אני חש נהדר שאני עוסק בדבר האהוב עליי ומקבל על כך כסף. סטיב האו הוסיף: 'זה כיף לעבוד עם להקה זו וזו הפעם הראשונה בה אני עובד בהרכב שיש בו אורגן'..."

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.