top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-24 במרץ בעולם הרוק


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-24 במרץ (24.3) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "לא הבנתי במשך המון זמן שאני חי במשפחה שלא תפקדה כראוי. כשהייתי ילד, היו מסיבות בבית שלנו וכולם השתכרו והתעלפו. זה חלק מהחיים שלי. אמא שלי נהגה לומר לי שכשהייתי בן תשע, תמיד זחלתי על הברכיים מרוב שכרות. חבר של אבא שלי הביא פעם אחת לבית שלנו את אספקת המשקאות למסיבת חג המולד. אנחנו החלטנו לבדוק את כל הסחורה ומאז אני לא זוכר הרבה. זה היה הבלאק אאוט הראשון שלי" (רינגו סטאר)


ב-24 במרץ בשנת 1975 יצא תקליטה השלישי של להקת לינירד סקינירד ושמו NUTHIN' FANCY.



באוגוסט 1974 היה אמור מתופף ושמו ארטימוס פייל לטוס מאטלנטה לקולומבוס שבאוהיו. אביו, שהיה בנאי, מת שנתיים לפני כן בשטח בניה בניו מקסיקו ועל הבן הוטל כעת לטוס לקולומבוס כדי לחתום על הניירת שתאפשר לו ולאימו לקבל את הכספים שמגיעים להם מאב המשפחה. בהמשך יום מתיש זה היה אמור פייל לחזור לאטלנטה כדי לתופף בשיר ששמו SATURDAY NIGHT SPECIAL לפסקול הסרט THE LONGEST YARD, בכיכובו של ברט ריינולדס. הסרט היה אמור לצאת לאקרנים בעוד חודש ולכן הזמן דחק.


כשפייל נחת בחזרה באטלנטה, היה בכיסו רק דולר אחד אך נדרשו עוד חמישה כדי שיוכל להוציא ממגרש החניה את רכבו ולנסוע לאולפן. באורח פלא הצליח הוא להגניב את הרכב מהחניון מבלי שישימו לב ולהשקיע את הדולר היחיד ברכישת כמה טיפות דלק. כך הגיע לאולפן, שם חיכו לו חברי הלהקה והמפיק אל קופר. אבל מיד מתחילת ההקלטות שם קופר לב כי פייל מדוכדך ודומע. אז עצר את ההקלטה כדי לשאול לפשר הדבר. 'בדיוק חתמתי על המסמכים שהבטיחו כי לא אקבל את הסכום שבאמת מגיע לי. אז אל אמר לי להשתמש בכאב שלי לנגינה. אז הקשבתי לו והלמתי בתופים בכעס רב בשיר הזה'. פייל ידע לתופף היטב וקיבל את כרטיס הכניסה לחבורת סקינירד בגלל שתופף לפני כן עם מארשל טאקר באנד ועם צ'ארלי דניאלס. עם זאת, לא נאמר לפייל כי הוא המתופף הקבוע, עד שסולן הלהקה, רוני ואן זאנט, העניק את החותמת כשאמר כי ללינירד סקינירד יש מתופף חדש. ולא היה אחד שהעז בלהקה להמרות את פיו של רוני, שכל שאר חברי הלהקה היו כילדיו.


אבל אחרי הקלטת השיר לסרט של ריינולדס נפרדו דרכי פייל וסקינירד, שהמשיכו בדרכם עם המתופף הקבוע שלהם, בוב ברנס. פייל פנה לכיוון לונדון כדי לתופף שם עם להקה ושמה THE LOVING AWARENESS. אבל אחרי שבועיים של בטלה בלונדון וללא סימן ברור לכך שמתחילים להקליט תקליט, התחיל פייל להרהר בעניין עזיבת ההרכב. אז קיבל טלפון ובו נתבשר כי ברנס המתופף לקה בהתמוטטות עצבים בפריס וכי סקינירד נאלצת לחזור משם לארה"ב. ביומן הלהקה נקבעה שרשרת הקלטות לתקליט שלישי וכעת אין מתופף. מה עושים? פייל לא חשב שנית ואץ לשדה התעופה כדי לחבור ללינירד סקינירד. בינואר 1975 נכנסה החבורה לאולפן כדי להקליט את התקליט הזה. אבל היו הרבה מסיחי דעת באולפן, בדמות אלכוהול וקוקאין. גם הגראס היה זמין ומכופף מחשבה והייתה תחושה כי הלהקה בודקת את גבולותיה בעזרת אלמנטים אלו.


ואן זאנט לא פעם השתלח בסובביו עם בקבוק אלכוהול שבור שאף גרם לפציעות חמורות. כמו למשל ביום בו חתך בבקבוק את ידיו של גארי רוסינגטון הגיטריסט, שנזדקק לתפרים. באווירה משוגעת שכזו הוקלט התקליט שהגיע למקום התשיעי במצעד המכירות האמריקאי. עטיפת התקליט שיקפה את שמו והציגה את הלהקה בתמונה לא יוקרתית שצולמה בפלורידה. בצד האחורי יש צילום של הלהקה כשהקלידן שלה, בילי פאוואל, נראה מעניק למצלמה עם אצבעו גרסה משלו ל- FREE BIRD. בכל הזמן הזה סבר פייל כי ואן זנט יחזיר את ברנס המתופף כדי ליצור חטיבת קצב עם שני מתופפים, כפי שעשו האחים אולמן או להקתו של צ'רלי דניאלס. אבל פייל נשאר להלום לבדו את הקצב.


מפיק האלבום היה אל קופר שסיפר בספרו: "האלבום השלישי היה אמור להיות שונה לגמרי משני קודמיו. העדפתי אז להשתמש בטכנאי שבא עם האולפן אותו שכרנו ולא ידעתי שזה מה שיעלה לי בהמשך במשרתי כמפיק הלהקה. האווירה הייתה מתוחה מיד בהתחלה. הלהקה הגיעה לאולפן היישר מהדרכים ולא היה לה זמן לערוך חזרות. לכן גם לא היו לה שירים חדשים והכל נוצר במקום. היה רק חודש אחד להציב בו אלבום שלם, כי הלהקה נקבעה לצאת אחר כך שוב להופעות. יום שלם השקעתי, מהבוקר עד הלילה, ביצירת סאונד תופים טוב לארטימוס. מיקמתי מיקרופונים בזהירות רבה ובלילה יצאתי משם.


מה רבה הייתה חרדתי כשהגעתי למחרת בבוקר וראיתי שכל המיקרופונים הוזזו. גיטריסט הלהקה, גארי רוסינגטון, ראה שאני עצבני ואמר לי שדייב אוונס הטכנאי אמר להם שהוא יכול לעשות סאונד טוב יותר. אז הם נתנו לו לנסות. רתחתי מזעם. זה היה ממש לא מקצועי לטכנאי הקלטה לנהוג כך. במיוחד טכנאי שרק התחיל לעבוד עם הלהקה ועדיין לא מכיר אותה. הוא היה צריך להיות מפוטר באותו רגע אבל הלהקה החליטה להיות לצידו במקום לצידי. אז החלטתי לקחת צעד לאחור ולתת לו לעשות את כל הטעויות האפשריות ושבהמשך אוכל לתקן אותן באישור הלהקה. מרגע זה היה מתח אדיר ביני לבינו.


לאחר כמה ימים היה ברור שבצורה כזו לא נצליח להשלים אלבום תוך חודש. אז ניגשתי לרוני ואן זאנט ואמרתי לו שאני חוזר לשבועיים לניו יורק. הודעתי לו שאני סומך עליו ועל חבריו ליצור שירים טובים ושאחזור בזמן להקליטם. לחצנו ידיים ועזבתי לשדה התעופה. אחת לכמה ימים התקשרתי לרוני כדי לבדוק מה מצבם. לאחר שבועיים טסתי בחזרה לאולפן. כולם היו נלהבים להציג לי את השירים החדשים. היו שם שירים טובים ויצאנו לדרך. בסוף התהליך אמרתי להם שזה האלבום האחרון שלנו ביחד, כי אני מעדיף להישאר חבר שלהם מאשר המפיק. צחקנו והתחבקנו ידעתי שעשיתי את ההחלטה הנכונה. אבל האמת שהדברים היו מוזרים בתוך הלהקה ואושר רב לא נרשם בתוכה".


עיתון רולינג סטון התאכזב מתקליט זה בביקורתו, אך עדיין המבקר נותר עם הערצה: "עם שלושה גיטריסטים חשמליים במשרה מלאה, נגן פסנתר וסולן שנראה כמו ​רוברט בלייק בתחפושת היפית, לינירד סקינירד מג'ורג'יה מציגה קו חזית רחב בצורה יוצאת דופן. קטע הגמר הגדול בהופעה של הלהקה ל-FREE BIRD הוא רוק'נ'רול בצורה הקלאסית ביותר שלו - דבר שחובה לראות. בתקליט החדש, בסיועו של המפיק אל קופר, מתקרבת הלהקה לסאונד החי הלוהט שלה על ידי הגבלת תוספות יתר על המידה (ושמירת הלהקה בסביבתה הטבעית.


התקליט שומר על התחושה, מבחינה קולית וסגנונית, של שני האלבומים הראשונים, אבל חלק ניכר ממנו נראה נוקשה מקודמו הישיר והנגינה בחצי הטוב מהאלבום נשמעת מביכה עד מאוד בהשוואה לביצועים החיים של אותם שירים. במיוחד, המתופף החדש, ארטימוס פייל, הרבה יותר חזק על הבמה מאשר בתקליט.


אבל יש כמה רגעים ספציפיים כדי לפצות על האזורים הבעייתיים. עם ON THE HUNT שנשלט על ידי עבודת הגיטרה של גארי רוסינגטון, שמתפצפץ עם הארוטיקה האפלה של להקת FREE (קופר סיפר שזו הלהקה הזו המועדפת של סקינירד) והוא טוב כמו כל דבר שהקבוצה העלתה על הכתב;

השיר CHEATIN' WOMAN עובד, אם לא כשיר כועס רציני, לפחות בתור שליחה מדויקת של גרג אאלמן, כאשר ואן זאנט עושה את ההשמצות הקוליות וקופר מספק את האורגן; רוסינגטון ואד קינג נותנים לחצי השני של SATURDAY NIGHT SPECIAL כוח מרגש; ו-AM I LOSIN מציג את הכתיבה והשירה האישית ביותר של ואן זאנט.


התקליט שנאמן לשמו, כולל את העטיפה הכי חסרת אמנות של כל אלבום גדול מאז צאת תקליטה הקודם. זה מעט מאכזב. זה עתה שמעתי את סקינירד בהופעה ואני משתוקק לאלבום חי נדיב, שהוקלט באותה בהירות. לינירד סקינירד היא להקה חשובה שדומה יותר לקרידנס קלירווטר מאשר לאחים אולמן. זו להקה עם עתיד".


ב-24 במרץ בשנת 1986 יצא תקליט חדש לרולינג סטונס. שמו הוא DIRTY WORK אבל הוא בניגוד לשמו, הוא נשמע נקי מדי.



"האלבום הזה מוקדש לאיאן סטיוארט. "תודה, סטו, על 25 שנים של בוגי-ווגי" - כך הקדישו הסטונס את האלבום לאיש שהיה איתם מתחילת הדרך, עוד לפני שהתפרסמו. הוא החל כפסנתרן הלהקה אך הועף על ידי מנהל הלהקה החדש, אנדרו לוג אולדהאם, לעמדת העוזר שמאחורי הבמה. למה? כי חזותו לא התאימה לחזון של אותו מנהל.


בדצמבר 1985, זמן קצר לאחר סיום הקלטת האלבום, מת איאן סטיוארט מהתקף לב וכמחווה לחברם הוותיק, האלבום כולל רצועה נסתרת עם איאן מנגן 30 שניות של KEY TO THE HIGHWAY.


שלוש שנים לאחר שהוציאו את האלבום UNDERCOVER, הרולינג סטונס חזרו לאולפן כדי להקליט DIRTY WORK. במהלך תקופת השבתון של הלהקה, מיק ג'אגר הוציא את תקליט הסולו הראשון שלו, SHE'S THE BOSS, מה שעורר טינה מצד שותפו בלהקה, הגיטריסט קית' ריצ'רדס, שלא אישר שג'אגר יעשה מוזיקה מחוץ ללהקה. לפיכך, האלבום הזה של הסטונס הוקלט בתקופה שבה היחסים בין מיק ג'אגר לקית' ריצ'רדס היו מתוחים במידה ניכרת. הבדל בולט פה הוא שיתוף הפעולה של רון ווד בכתיבת השירים של ג'אגר/ריצ'רדס בארבעה שירים, שאולי היה קוד למערכת היחסים המתוחה.


כך כתב קית' ריצ'רדס בספרו האוטוביוגרפי: "כשהתכנסנו בפריז כדי להקליט את DIRTY WORK ב-1985, האווירה הייתה גרועה. הסשנים התעכבו כי מיק עבד על אלבום הסולו שלו, ועכשיו הוא היה עסוק בקידומו. מיק בא בקושי עם שירים שנוכל לעבוד עליהם. הוא ניצל אותם לתקליט משלו ולעתים קרובות הוא פשוט לא היה שם באולפן. אז התחלתי לכתוב הרבה יותר בעצמי עבור התקליט הזה. כל מיני שירים. האווירה הנוראית באולפן השפיעה על כולם. ביל ווימאן כמעט הפסיק להגיע; צ'רלי טס בחזרה הביתה. בדיעבד אני רואה שהשירים היו מלאים במסרי אלימות ואיומים פנימיים. עשינו סרטון של 'השיר ONE HIT TO THE BODY שסיפר פחות או יותר את הסיפור - אנחנו כמעט ממש התקלקלנו, מעבר לחובות הנגינה שלנו. היינו בצומת דרכים.


האלבום של מיק נקרא SHE'S THE BOSS, וזה אמר הכל. אני מעולם לא הקשבתי לכל התקליט. למי יש חשק לעשות את זה? זה כמו מיין קאמפף. לכולם היה עותק, אבל אף אחד לא הקשיב לו. מיק אומר שאין לי נימוסים ויש לי פה מלוכלך. הוא אפילו כתב שיר על הנושא. אבל עסקת התקליטים הזו של מיק כאמן סולו הייתה כנימוסים גרועים מעבר לכל התלהמות מילולית. רק מבחירת החומר, נראה לי שהוא באמת נעלם מאיתנו. זה היה מאוד עצוב. הוא לא היה מוכן לא להשפיע והוא היה נסער. אבל אני לא יכול לדמיין למה הוא חשב שזה יעבוד כך. זה המקום שבו הרגשתי שמיק איבד את הקשר עם המציאות. פתאום ובכוח, בדצמבר 1985, נחתו עלינו חדשות מטלטלות שאיאן סטיוארט מת מהתקף לב בגיל 47".


במגזין רולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט הזה: "האם אנחנו מבקשים יותר מדי מהרולינג סטונס? הנה הם כאן עם DIRTY WORK, אלבומם האמריקאי המי יודע כמה מאז 1964 - והם עדיין עושים רוק שצוחק ומצחקק ומיילל. האם זה מספיק? במשך עשרים וארבע שנים, הסטונס היו מעמד נמוך, מעמד גבוה, גסים, שואוביזיים, אופטימים, עצבניים, קרייריסטים ואירוניים יותר מכל להקה אחרת. הם לימדו את כולם, מאז הבייבי בום, איך להקשיב לרוק - בחיבה, בציניות ובשתי רגליים על רחבת הריקודים.


המוזיקה של הסטונס ניצלה כל טרנד מפסיכדליה ועד דיסקו, ובכל זאת היא לא נעלמה לשום מקום לאט; זה עדיין בעצם אותו בלוז שיקגו המעוות שהם התחילו איתו פלוס קצת רגאיי. בין עליות ומורדות, הם תמיד ידעו לעשות תקליטי רוק מוצקים שהרכבים כמו מיסטר מיסטר או הפט שופ בויז לא יכלו לדמיין. ובכל זאת, בכל פעם שהסטונס מוציאים אלבום, אנחנו מצפים מהם לעשות יותר - להפתיע אותנו, להצחיק אותנו ולספר לנו מה לעזאזל קורה.


התקליט החדש עושה את זה, אבל רק מדי פעם; זה יותר כמו מוצר מאשר הצהרה. זהו אלבום הסטונס לעידן היאפים, המגדיר - ומתריס - את הנבזיות השאננה של אמצע שנות ה-80. אולי זה כך. זה האלבום הלהקתי הראשון בעסקת הסטונס מול חברת התקליטים CBS, עם הכסף הגדול (בעקבות אלבום הסולו של ג'אגר), עם צבעי MTV שמושפרצים על העטיפה ומפיק שותף בשם סטיב ליליוויט שמביא קצב מטרונומי מדי. בעוד שהקרדיטים לא אומרים מי עשה מה, מתופף האולפן, אנטון פיג, כן מופיע ברשימה. ובניגוד לרוב הרצועות של הסטונס, שנותנות אשליה של להקה חיה, כמה שירים נשמעים יותר מדי אולפניים, עם חברי להקה שמנגנים בנפרד.


זה יכל להיות תקליט טוב יותר - מאוחד יותר, עם פחות פוזות. אבל זה לשפוט את זה על פי קטלוג הסטונס. ככל שהשנים חולפות, זה חייב להיות קשה יותר להיות הרולינג סטונס האגדית, אותה להקה מפורסמת של מושחתים דקדנטיים. שבוע אחד ג'אגר מחייך לצלמים בהטבלה של תינוקו; עוד שבוע הוא באולפן שר משפטים מתריסים. אולי זה הכל איזה מגה-קונספט על חוסר אתיקה וחוסר כנות. אבל בעיניי, תקליט הסולו של ג'אגר, עם המילים השחצניות המצוירות שלו, והתקליט הזה של הסטונס שניהם מרמזים על משבר זהות של שנות ה-80 בתוך הסטונס - לא כמוזיקאים אלא כאנשי גרילה פופ, גולים ברחוב הראשי. התקליט נותן תשובות ישנות לשאלות חדשות. אני עדיין ארקוד את זה - אבל עדיין אצפה ליותר בפעם הבאה".


ב-24 במרץ בשנת 1975 נערכה מסיבה גדולה! המארח היה פול מקרטני.



מטרת המסיבה הייתה לחגוג את סיום ההקלטות לאלבום VENUS AND MARS. האורחים הרבים עלו לאונייה QUEEN MARY שעגנה באופן קבוע בלונג ביץ', קליפורניה והפכה לפעול כבית מלון.

בין האורחים שהגיעו לחגוג עם פול, לינדה ושאר חברי כנפיים נצפו חברי המאנקיז לשעבר (מיקי דולנז ודייבי ג'ונס), ג'וני מיטשל, קארול קינג, מארווין גאי, חברי להקת THE FACES, חמישיית ג'קסון, בוב דילן, שר, דייויד קרוסבי, להקת לד זפלין, מאל אוונס (העוזר האישי לשעבר של הביטלס), דרק טיילור (דובר התקשורת לשעבר של הביטלס) וג'ורג' האריסון (פה בתמונה עם פול). זו הייתה הפעם הראשונה, מאז פירוק הביטלס, בה נראה פול וג'ורג' יחדיו באירוע אחד.


כשהאורחים נכנסו לאולם הגדול, התנוסס מולם שלט שאמר VENUS AND MARS ARE ALRIGHT TONIGHT. פול נראה חגיגי וקיבל את אורחיו באהבה, בעוד להקת THE METERS סיפקה את מוזיקת הרקע החיה.


ב-24 במרץ בשנת 1971 יצא תקליט מאסטרפיס למלחין-זמר הצרפתי, סרז' גיינסבורג. שמו הוא HISTOIRE DE MELODY NELSON.



התקליט נקרא, בשמו המלא, HISTOIRE DE MELODY NELSON והוא אלבום קונספט המכיל מוזיקת רוק גאונית מבחינת כתיבה, תיזמור וביצוע. גיינסבורג, שכבר אז נחשב לאייקון צרפתי (כמו גם הילד הרע, כאמור), ידע היטב שהקליט כאן את יצירת המופת שלו ושהוא אף יקבל הערכה גדולה מאד עליה. אך לא הכל הלך כפי המתוכנן; כשהאלבום יצא הוא נתקל בעיקר בחומת אדישות גבוהה.


גיינסבורג החל לעבוד על יצירתו זו בזמן שאהובתו היפהפייה, ג'יין בירקין, צילמה סרט בדרום צרפת בשם MISTREL GOES UP MY NOSE. הוא ידע מה יהיה תפקידה בתקליט כשישלים את כתיבתו. והיא אכן ביצעה אותו על הצד הטוב ביותר. עלילת התקליט היא על איש צרפתי מבוגר שנתקל ברוכבת אופניים אדמונית, צעירה (כנראה אף קטינה) ויפהפיה. בסיפור הוא דורס אותה בטעות עם הרולס רויס שלו.


הבלדה על מלודי נלסון

השניים מתאהבים קשות והולכים יחדיו לבית מלון על מנת להתעלס. נראה כאילו הרומן ביניהם מתייצב כשלפתע הנערה, שקוראים לה מלודי נלסון, מתגעגעת לביתה ומחליטה לטוס לשם. יש טרגדיה איומה בעלילת הסיפור; המטוס מתרסק עם מלודי בתוכו. האיש המבוגר והמאוהב מתרסק גם הוא בעקבות הידיעה.


סרז' גינסבורג

המוסיקה באלבום נכתבה לראשונה כרעיון תיזמור לתוכנית טלוויזיה שלא צולמה לבסוף. ההקלטות לאלבום הזה נערכו באפריל 1970 באולפני PHILLIPS שבמארבל ארץ', בלונדון, עם חטיבת קצב בריטית, שכללה את הבסיסט בריאן אודגרס, הגיטריסטים אלאן פארקר וביג ג'ים סאליבן והמתופף דאגי רייט.


התוספות של התזמורת (30 נגנים) והמקהלה הגדולה הוקלטו במאי 1970 בפריז. האיש שאחראי לתיזמורים כאן הוא גאון צרפתי נוסף בשם ז'אן קלוד וואניאר. גם הכנר הצרפתי הידוע, ז'אן לוק פונטי, הקליט את כינורו לאלבום הזה בקטע שנקרא EN MELODY. באותו קטע נשמע גם צחוקה המתגלגל של בירקין, שמקורו בקלטת שהקליט אחיה כמה שנים לפני הקלטת האלבום בה היא נשמעת צוחקת כשהוא מדגדג אותה. בירקין הודתה מאז שהצחוק שלה לא נשמע כצלילי פעמונים אלא יותר כקול כבשה. גיינסבורג אהב מאד את ההקלטה הזו של הצחוק והחליט לשים קטע ממנה בשיר הזה.


סיפורה של מלודי נלסון

הקטע האחרון, CARGO CULTE, הוא שיר האבל של האיש המבוגר על מותה של מלודי. השיר הזה מספר על שבט אמיתי בגינאה, שהאנשים בו סוגדים למטוסים שטסים מעליהם בשמיים. המנהג שלהם הוא לנשוף חיצים מקנים תוך ציפייה שהמטוס שאליו כיוונו את החץ שלהם יתרסק ואז הם יוכלו להשתלט על כל מה שבתוכו, כולל נשמות המתים. בשיר הזה מתפלל אותו איש מבוגר שהשבט הזה יואיל בטובו להחזיר אליו בחזרה את נשמתה של מלודי. הוא כה עצוב עד שהוא נשאב לאמונה בדת שטוענת כי תכולתו של מטוס שהתרסק יכולה לחזור לחיים.


כשההקלטות הושלמו ידעו כל הנוכחים שיש להם מאסטרפיס ביד. הם היו נרגשים. אחיה של בירקין רץ עם ההקלטות לכל שדרן רדיו בריטי שהכיר בכדי לשכנע ולהשמיע את זה. הוא היה משוכנע שזה הולך להיות להיט.


אך אף אחד לא רצה להשמיע את זה. אפילו בחנויות תקליטים בצרפת האלבום נכשל כשיצא. למרות שכיום הוא נחשב לשיא יצירתו של גיינסבורג. אפשר לראות בחלק מהאלבום הזה סיפור אוטוביוגרפי של גיינסבורג המבוגר שהתאהב בבירקין הצעירה.


שבעה קטעים יש באלבום הקצר הזה. שניים מהם קרובים לשמונה דקות באורכם. אין ספק שהאלבום הזה היה לא שגרתי בנוף המוסיקה של התקופה ההיא. יש כאן להקת רוק שמספקת גרוב מוסיקלי מהוקצע ומחוספס עם גיטרת בס מהפנטת ותפקידי גיטרה חשמלית מהממים. גיינסבורג הוא הקריין בסיפור הזה כאן. הוא מספר אותו בקולו הייחודי שמעניק תיאטרליות מכשפת לסיפור.


בירקין, שהייתה אז בחודש הרביעי להריונה (עם הבת המשותפת לה ולסרז', שארלוט), הצטלמה לעטיפת האלבום הפרובוקטיבית אך המקסימה. גיינסבורג רצה שבדמות של מלודי תהיה ג'ינג'ית, ולכן בירקין חבשה על ראשה פאה בעת הצילום. כמו כן אופרו על פניה נמשים כדי להוסיף לדמות סוג של תמימות שובבה.


ג'יין בירקין

הצילום של עטיפת התקליט נערך בינואר 1971 ב'סטודיו 44', בפריז. צלם העטיפה, טוני פרנק, סיפר שנים לאחר מכן: "נסעתי ללונדון להקשיב לצלילי מלודי נלסון בזמן שהוא הוקלט שם. מה ששמעתי היה לא יאמן. את סשן הצילום הזה עשינו כשסרז' חזר משם לפריז. הוא איחר לסשן הצילום וג'יין, שהייתה בהריון של שלושה חודשים, הייתה מאד מתוסכלת מהאיחור הזה. כשסרז' הגיע, הוא הצליח להרגיע אותה והתחלנו לעבוד.

סרז' ידע בדיוק מה הוא רוצה לעטיפת התקליט. כל הקונספט היה כבר בראשו. הוא הביא עימו את הפאה הכתומה והורה לג'יין כיצד לחבוש אותה".


בירקין מחזיקה בצילום הזה בובה של קוף. גיינסבורג רצה לעצמו את הבובה הזו אך בירקין לא הסכימה וכשהוא מת, היא קברה אותו ביחד עם הבובה כדי שהיא תהיה בטוחה בחיקו לנצח נצחים.


לאחר צאת האלבום צילמו גיינסורג ובירקין סרט שלם עם כל שירי האלבום.


שנים לאחר מכן יצא התקליט גם בהוצאת דלוקס מפוארת של שני דיסקים (או שני תקליטים). דיסק ראשון כולל את האלבום עצמו ודיסק שני מכיל סשנים נדירים שהוקלטו במהלך הכנתו, כולל שיר שלא יצא כלל לפני כן בשם MELODY LIT BABAR שנשאר מחוץ לתקליט כי אופיו לא התאים לקו העלילה.


כיום, התקליט הזה נחשב לאחד מאלבומי המוסיקה החשובים ביותר. הרבה רואים בו השפעה והשראה על מוסיקאים רבים בהמשך הדרך.


ב-24 במרץ בשנת 1972 יצא תקליט ההופעה הראשון של להקת סלייד ושמו ALIVE.



תקליט ההופעה המצליח הזה הוקלט, במשך שלושה לילות, מול קהל שהורכב מחברי מועדון המעריצים שלהם, באולפני COMMAND שבלונדון. עלות ההקלטה עמדה על 600 ליש"ט, כש בתחילה ערכה הלהקה את המיקס להקלטות, עם טכנאי האולפן, אך מנהל הלהקה, צ'אס צ'אנדלר, התנגד למה ששמע. הוא ניגש לערוך מיקס משלו כשהפעם הלהקה הטילה וטו וחזרה להשתמש במה שהיא עשתה.


העטיפה המקורית הייתה נפתחת והראתה את דמויות הלהקה בצבע שחור עם רקע אדום. בעטיפה הפנימית בא ציור שבארצות מסוימות (כמו ישראל, למשל) יצא דווקא כעטיפה החיצונית.



התקליט הזה נשמע כאילו הוקלט במועדון מיוזע להפליא, אך למעשה היה זה עוד סשן הקלטה אולפני, כשהפעם עם קהל. אבל הייתה מחשבה גדולה מאחורי הסאונד של סלייד. קולו של הולדר היה עוצמתי ביותר, כי הועבר כמעט תמיד דרך אפקט הכפלת קול, שהומצא במקור עבור הביטלס תחת השם ADT. זה כמעט האפקט היחיד שהולבש על המוזיקה של סלייד, שסלדה מהפקות מנופחות. הקול של הולדר היה החותמת של סלייד. כששומעים את קולו הצרוד, יודעים מיד כי מדובר בלהקה הזו. זה חלק מהגדולה שלה. אין ספק כי מדובר פה בזמר רוק אדיר.


אלמנט דומיננטי נוסף בסלייד היה חטיבת הקצב שלה, עם הלמות התופים של פאוואל, לעיתים עם תוספת מחיאות כפיים ורקיעות רגליים נלהבות ולפי הקצב. פאוואל: "כשהקלטנו באולפני אולימפיק שבלונדון, היה שם חדר מדרגות שנהגנו להקליט בו את מחיאות הכפיים והרקיעות. הוצאנו לשם מיקרופונים. היה הד טבעי בחדר המדרגות הזה והדבר הפך לסימן היכר בהפקותינו". האפקט הזה עבר גם להופעות החיות, כשנודי הולדר דרש מהקהל למחוא כפיים לפי הקצב. הקהל, ששמע את האפקט בשירים המוקלטים, ציית ובהתלהבות.

אין ספק כי להקת סלייד ידעה היטב את מה שהיא עושה. מבחינתה, לא היה צורך בסולואי גיטרות מוחצנים. העיקר לתת לצעירים את מה שהם צריכים - מקום לשחרור אנרגיה עצורה ולפי הקצב!


והנה לכבוד יציאת תקליט ההופעה השבוע, כתבה מסוף שנת 1971 על סלייד והופעותיה, בעיתון NME. כך נכתב שם: "ללכת לראות את להקת סלייד בהופעה זה כמו להגיע למסיבה של שיכורים. אתה יכול לראות מה קורה שם אך אתה לא מאמין למראה עיניך. זה צפוף מאד וחם מאד. אנשים מצטופפים שם כמו סרדינים אך בכל זאת אתה רחוק מלרצות ללכת משם. הלכתי לראות אותם בקולג' של ווטפורד. זה מקום שהלהקה לא ניגנה בו קודם לכן. עדיין, הלהקה שברה את שיא הנוכחים במקום. אנשים חיכו שעתיים בחוץ כדי להיכנס. בינתיים, מאחורי הקלעים החליפו חברי הלהקה את בגדיהם לקראת ההופעה. גיטריסט הלהקה, דייב היל, התלבש בבגדים בצבע כתום זוהר. סולן הלהקה, נודי הולדר, לבש מכנסיים לבנים, שלייקס וכובע עם נצנצים. הכובע לא נועד לכסות קרחת (שאין) אלא הוא הפך לסימן ההיכר שלו.


נודי הוא חלק חשוב מאד בלהקה. קולו הצעקני והמחוספס הוא חותמת ברורה לסאונד הייחודי של סלייד. "לפני שהתחלנו להצליח", מספר נודי, "כל האמהות והאבות של חברי הלהקה האחרים אמרו להם שהלהקה לא תצליח לעולם עם כזה זמר שרק צועק ולא שר". אולי זו אכן צעקה אך איזו צעקה היא זו. האם נודי לא פוחד לאבד את קולו מהצעקות? "לא, כי הצעקה באה לי באופן טבעי. לא היה לי גרון צרוד כבר מזה שנה. אני תמיד שותה דבש ולימון לפני שאני הולך לישון".


אחד הדברים שמבדילים את סלייד מהרבה להקות אחרות זה שהם מדברים אל הקהל. הדבר נותן ללהקה כוח רב על הבמה. יש כאלה שיראו בסגנון הדיבור של הלהקה על הבמה סוג של עלבון כלפי הקהל. בשלב מסוים בהופעה הציג נודי את דייב היל במילה 'מתרומם' (QUEER) ואף הזמין את הבחורים בקהל להגיע אחרי ההופעה אל מאחורי הקלעים על מנת לפנק אותו. בשלב אחר הוא צועק לקהל "תפסיקו לשבת שם כאילו חרבנתם על עצמכם הרגע".


נודי מודה באשמה: "קיבלנו כמה תלונות ממפיקים שחשבו שאנחנו אומרים דברים מלוכלכים על הבמה סתם בשביל לעשות פרובוקציה. אחד המפיקים הביא את המשטרה כי עשרים איש בקהל התלוננו עלינו. אך עשרים איש מתוך 3,000 זה המיעוט שבמיעוט. למזלנו, אחד השוטרים נכח שם מתחילת ההופעה ומצא את הדיבור שלנו משעשע ולא פוגעני. בכל אופן, אנחנו מדברים אל הקהל כאילו הם חברים שלנו". נודי ממשיך: "אנחנו לא להקה שיכולה לנגן באופן מושלם בכל ערב. הדיבור נועד לגרום לקהל להרגיש טוב גם כשההופעה לא משהו מבחינה מוזיקלית. לאנשים נמאס רק לשבת בהופעות ולהקשיב".



גם זה קרה ב-24 במרץ:



- בשנת 1962 הופיעו ביחד על במה, בפעם הראשונה, מיק ג'אגר וקית' ריצ'ארדס. ההופעה הייתה ב- EALING שבאנגליה. שם להקתם היה LITTLE BOY BLUE AND THE BLUE BOYS.


- בשנת 1956 ביקר אלביס פרסלי את קארל פרקינס בבית החולים, אחרי שהאחרון כמעט ונהרג בתאונת דרכים נוראית שגבתה את חייהם של אחיו ושל מנהלו האישי.


- בשנת 1966 כיכבו סיימון וגרפונקל בפעם הראשונה במצעד האנגלי עם התקליטון HOMEWARD BOUND.


- בשנת 1965 חטף בסיסט הרולינג סטונס זרם חשמלי בעת הופעה בדנמרק. הוא איבד את הכרתו על הבמה באופן מיידי.


- בשנת 1973 טיפס מעריץ לבמה במועדון בופאלו, ניו יורק, ונתן נשיכה בישבנו של לו ריד מיד לאחר שצעק LEATHER. לאחר המעשה הזה הוא נזרק אל מחוץ לאולם.


- בשנת 1938 נולד הולגר שוקאי (מלהקת CAN הגרמנית). הוא מת בשנת 2017. עוד אחד שהיה אמור לחגוג יום הולדת המתופף מייק קלי, שנולד בשנת 1947 היה חבר בסוף הסיקסטיז ובתחילת הסבנטיז בלהקת הרוק הבריטית SPOOKY TOOTH.


- בשנת 1980 (בארה"ב) יצא אלבום חדש לביטלס. חדש? לא בדיוק, כי אם אלבום של קטעים נדירים שנקרא RARITIES.



- בשנת 1969 יצא בארה"ב תקליט אוסף ללהקת 'אמהות ההמצאה' (בהנהגת פרנק זאפה). שם האלבום MOTHERMANIA והוא מכיל גם מספר שירים במיקס שונה מהמקור. דבר שהופך מוצר זה לחשוב לא פחות בקטלוג הלהקה.



- בשנת 1979 יצא אלבומה השני של להקת הרוק MOTORHEAD ושמו OVERKILL. מאז הוא נחשב לאחד החשובים בזרם הרוק הכבד.



- בשנת 1935 נולדה הבסיסטית קרול קיי, שבשנות השישים והשבעים הייתה ה-בסיסטית באולפני ההקלטה של לוס אנג'לס. היא ניגנה במקצועיות במספר אדיר של הפקות, שחלקן הפכו קלאסיקה.


-בשנת 1948 נולד לי אוסקר, לשעבר נגן המפוחית בלהקת WAR הנהדרת. בשנת 1951 נולד הבסיסט של להקת סופרטרמפ, דאגי ת'ומפסון.בשנת 1949 נולד הזמר-מפיק. לעומתם, היום בשנת 2022 מת ברט רויטר, לשעבר הבסיסט של להקות הרוק המתקדם ההולנדיות, פוקוס ו"אדמה ואש". רויטר גם היה נשוי לזמרת להקת "אדמה ואש", ג'רני קאחמן. בן 75 במותו.


- בשנת 1975 יצא אלבום האולפן השביעי של להקת שיקגו, שנקרא CHICAGO VIII (זאת כי ללהקה היה גם אלבום בהופעה חיה בקרנגי הול). באלבום זה יצרו חברי הלהקה שירים נגישים וקליטים וסללו את הדרך להרכב פופ מצליח אך נטול עוקץ.



- בשנת 1958 הלך אלביס פרסלי לוועדת הגיוס של ממפיס ונכנס לצבא ארצות הברית. לאחר שסיים את צילומי סרטו KING CREOLE, אלביס מדווח לוועדת הגיוס של ממפיס ומצטרף ל-12 מתגייסים אחרים באוטובוס הנוסע לבית החולים קנדי ​​וטרנס ממוריאל לפני שהוא הולך לפורט צ'אפי, ארקנסו, שם הוא לוקח על עצמו את התפקיד האמיתי בתור טוראי פרסלי. מאות שרצו סביב אחוזתו כדי להיפרד מהכוכב הטרי, אבל אלביס השאיר את תהילתו מאחור כמו גם קווצות משערו. נחוש בדעתו שיתייחסו אליו כמו כל חייל אחר, הוא אמר לעיתונות: "הצבא יכול לעשות איתי כל מה שהוא רוצה". למרות מותה ההרסני של אמו, גלדיס, מהתקף לב באותו אוגוסט, אלביס קיים את הבטחתו במהלך האימון הבסיסי. בעודו מוצב בפורט הוד, טקסס, הוא התחיל באימוני טנקים מתקדמים ובהקדם נשלח לפרידברג, גרמניה, עם דיוויזיית 'חוד החנית' המשוריינת השלישית. במהלך תקופה של 18 חודשים, אלביס היה חייל למופת.


ב-24 במרץ בשנת 1974 יצא תקליט משמעותי ללהקת הפיוז'ן WEATHER REPORT ושמו MYSTERIOUS TRAVELLER.



בימים בהם התקבלו רכיבים אלקטרוניים (כמו סינטיסייזרים) כמוצרים שיכולי להפיק צלילים קרים ונוקשים, הגיע התקליט הזה והראה כי אם כלי הנגינה האלו נמצאים תחת ידו של מר זאווינול, הרבה חום יכול לצאת מהם.


היה זה התקליט הרביעי של הלהקה החדשנית הזו וזאווינול אמר עליו: "האלבום השלישי שלנו אמנם נמכר הרבה יותר טוב משני הראשונים, אבל חברת התקליטים לא כל כך התעניינה בנו. הם ידעו שיש להם להקת יוקרה, כי זכינו בפרסים במדינות שונות וכו'. עם זאת, באותה תקופה הם לא ידעו מה לעשות איתנו. האלבום הזה היה סוג אחר של סיפור. פתאום היינו להקת עם כוח. היו להקות אחרות שהיה בהן הרבה כוח, כמו תזמורת המהווישנו של ג'ון מקלאפלין. זו הייתה להקה יפה והיה לה הרבה כוח, אבל נגמר להם הדלק כדי לקיים אותו. ידענו שיהיו לנו הרבה דברים חדשים שנוכל להימתח איתם, ושיש לנו מקום לעשות דברים חדשים שלא עשינו קודם".


האם היה פיתוי להוסיף נגן גיטרה, כמו להקות פיוז'ן אחרות באותה תקופה? "יש כימיה מסוימת בלהקה שתיהרס על ידי הוספת כלי מלודי נוסף", אמר זאווינול בשנת 1973. "כולנו נצטרך להתאפק יותר כדי לא להפריע זה לזה. כדי ליצור מוזיקה טובה אתה לא יכול שכולם פשוט ינגנו כל הזמן. אתה צריך להתייחס לאחרים וככל שיש לך יותר אנשים, קשה יותר להתייחס. למעשה, פשוט לא מצאתי נגן גיטרה שהייתי רוצה שיהיה בלהקה שלי".


על שם התקליט הסביר הסקסופוניסט בלהקה, וויין שורטר: "בשנת 1973 היה אירוע שדווח בו על עב"מ, אך זה התגלה בסוף כתרמית. החלטנו ללכת על הקונספט של החוצנות הזו וגם עטיפת התקליט מראה סוג של חוצן מעל מדגאסקר. באנו לומר פה שכולנו, בני האנוש, מייצגים פה מטיילים מיסתוריים בעולם הזה. מה גם שהשם הזה היה שמה של תוכנית רדיו, שגדלתי עליה כשהייתי ילד, ששודרה בכל יום שישי".


התקליט הזה היה תקליט הפרידה של הבסיסט, מירוסלב ויטוס, מהלהקה שאותה עזר להקים. זה היה תוצאה בלתי נמנעת כאשר זאווינול העביר את הלהקה למקצבים פ'אנקיים ומעוררים יותר. המתופף גרג אריקו, חבר מייסד של סליי ומשפחת סטון, שיצא לסיבוב הופעות עם WEATHER REPORT לאחר צאת אלבומה השלישי, הסביר את הדברים כך: "מירוסלב אהב פ'אנק, והוא ניסה לנגן כך, אבל הוא לא היה נגן פ'אנק. זה לא המקום ממנו הוא בא. הוא לא התחבר לזה. הוא יכול היה להקשיב לזה, לדבר על זה והוא העריץ את זה, אבל זה לא מה שיצא ממנו, וזה היה שג'ו רצה להגיע אליו בזמן שהייתי איתם".


במקומו נכנס ללהקה הבסיסט אלפונסו ג'ונסון, שפגש את הלהקה בעת שהופיעו יחדיו באירוע, בו הוא ניגן עם צ'אק מנגיו. זאווינול אהב את אופן הנגינה של ג'ונסון והזמין אותו לאודישן.


ויטוס סיפר, שנים לאחר מכן, כי 'אני לא נועדתי לנגן את הפ'אנק. אני מוזיקאי יוצר ולא אחד שאמור לנגן מקצבים של שחורים שלא מתאימים לי כלל'.


זאווינול הסביר, זמן מה לאחר צאת האלבום, על ההבדל בין שני הבסיסטים: "היה משהו שמירוסלב לא יכול היה לספק לנו. התחושה החמה והארצית יותר שקשורה לבס. למירוסלב אין מוח של נגן בס. בגלל זה הוא כבר לא מנגן בס. הוא יעשה דברים מסוג אחר. הוא כותב הרבה. והיה לו כלי שנבנה עם גיטרה ובס על שני צווארים. אני משוכנע שהוא יביא דברים יקרי ערך מאוד, אבל ככל שהוא עבד עם הלהקה הזו וגדל עם הלהקה הזו, הוא לא יכל לספק לנו את זה, למרבה הצער. לאל יש את הבסיס השורשי. אתה לא יכול לנגן בלי הדבר הזה".


כלי הסינטיסייזר המרכזי של זאווינול, בימים ההם, היה ARP 2600, אותו רכש בשנת 1972 והפך לחלק ממנו. את הסינטיסייזר מיקם לצד פסנתר חשמלי, מדגם פנדר רודס וגם אורגן פארפיסה. מהצלילים הפותחים את התקליט, עם הקטע NUBIAN SUNDANCE, היה ברור לכולם כי חבורת הנגנים הזו עומדת מאחורי שמה והיא יודעת לנבא היטב את כיוון נשיבת העננים וזריחת השמש.


בעיתון רולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על האלבום: "אלקטרוניקה יכולה להיות קרה והניואנסים של מרקמים שתמיד העבירו את מהות הג'אז, מארמסטרונג לפארקר ועד לקולטריין, נוטים להיטשטש או להיעלם כליל. בתחילת הדרך נראה שלהקה זו היא להקה קרה בצורה יוצאת דופן, המתכננת טקסטורות ומקצבים מרשימים אך מוצקים וקפואים. האלבום החדש שונה. מדובר בניצחון ההרגשה על הטכנולוגיה והמוזיקה בו מכניסה מחדש את הפרופורציה האנושית לתמהיל".


ובכן, יש המון להקות פיוז'ן, אבל מעטות ביותר מגיעות לרמה היצירתית של תחזית מזג האוויר. ולפי אותה תחזית, היה חם מאד בשנת 1974.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page