כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-24 בספטמבר (24.9) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "היו מקרים באולפן כשניסיתי לומר לריצ'י בלאקמור לנגן משהו והוא פשוט התעקש לא לנגן בכוונה. כולם התחילו לנגן וריצ'י פשוט נעמד שם ולא עשה כלום. אחר כך הוא היה לוקח את הגיטרה ויוצא מהחדר. עשר דקות לאחר מכן הוא היה חוזר ומנגן לנו תפקיד גיטרה מדהים, אליו הצטרפנו כולנו. כשהיינו אומרים לו כמה שזה טוב - הוא היה עונה לנו שזה רעיון שהוא שומר לעצמו, לפרויקטים אחרים. לך תבין אותו" (רוג'ר גלובר, הבסיסט של להקת דיפ פרפל)
תקליט חדש ומאכזב של דייויד בואי?
ב-24 בספטמבר בשנת 1984 יצא התקליט TONIGHT של דייויד בואי. המעריצים חשו אכזבה מרה לאחר שציפו למשהו שיהיה בסדר גודל של התקליט הקודם, "בואי נרקוד".
SIDE 1
1. Loving The Alien
2. Don't Look Down
3. God Only Knows
4. Tonight
SIDE 2
1. Neighborhood Threat
2. Blue Jean
3. Tumble And Twirl
4. I Keep Forgettin'
5. Dancing With The Big Boys
כשדיוויד בואי קידם את התקליט, "בואי נרקוד", הוא שקל לכתוב את ההמשך שלו כתקליט מחאה. במקום זאת, הוא מיהר לצאת עם תקליט בעל אוריינטצית פופ כבדה בהפקה גדולה של סגנון האייטיז אבל קלילה בסגנון של בואי. התוצאה הייתה מאד מבולבלת ומבלבלת.
"זה היה ממש תקליט מחושב באופן רע", אמר בדיעבד המפיק השותף, יו פאדג'הם. "זה היה מוקדם מדי להקליט את זה". בואי בדיוק סיים את סיבוב ההופעות המתיש, SERIOUS MOONLIGHT, בדצמבר 1983. במקום לנוח, הוא מיהר להמשיך ולעבוד, כשאיגי פופ נמצא לצדו.
הגיטריסט, קרלוס אלומר: "תמיד דייויד ואני ניסינו לקטוף שירים יש מאין. אבל בשנות ה-80, חברת התקליטים שהפיקה אותך גם הכריחה אותך לחזור לאולפן. ולא היו לנו רעיונות חדשים. אז חשבנו על משתפי הפעולה שיתארחו בתקליט, ולא על השירים עצמם. התלבטנו. עברנו גם תקופה של איגי פופיזם. דיוויד רצה לעזור לאיגי בקריירה שלו, ואיגי רצה לעזור לדייוויד עם בעיית הסמים שלו. ולכן הדרך הטובה ביותר להשיג זאת הייתה עם עבודה, עבודה, עבודה".
פאדג'הם: "חבר שלי התקשר לבוב קלירמאונטיין, מי שהיה טכנאי ההקלטה בתקליט 'בואי נרקוד', וביקש ממנו להיות גם הטכנאי בתקליט הזה. אבל הוא לא יכול היה לעשות את זה כי הוא כבר הוזמן לעשות תקליט של ברוס ספרינגסטין, אני חושב. הוא הציע לי במקום זאת, וכך קיבלתי את ההזמנה לעבודה. הביאו אותי בתור טכנאי הקלטה מלכתחילה, כי בואי מצא את החבר הזה בשם דרק ברמבל, בחור אנגלי, להפיק את זה. דייויד הסתכסך איתו באמצע הדרך להכנת התקליט, אני חושב, והייתה לנו הפסקה. בתהליך. אז הוא צלצל וביקש ממני לסיים את האלבום.
היינו במקום הזה באתר סקי, מאה מייל צפונית למונטריאול. עבדתי שם בעבר כי עם עריכת מיקס לתקליט 'סינכרוניסיטי' של להקת פוליס. אבל אני לא חושב שאני הייתי זה שהציע את זה; אני חושב שדייויד רק רצה להמשיך עם זה, כי זה היה מקום ללא הסחות דעת. אני חושב שהוא השתעמם להיות שם, ותמיד הייתה לי הרגשה שהוא כמעט ויתר על לסיים את האלבום בצורה הטובה ביותר שהוא יכול, והוא רק רצה לסיים אותו.
לא הבנתי שלא היה לו הרבה זמן להכין משהו. הוא הגיע עם כמה הדגמות. הוא רצה לשמור על המומנטום, וכנראה נכנס לאולפן רק בגלל הלחץ שהופעל עליו.
אני מרגיש זכות גדולה שעבדתי עם דיוויד, אבל גם קצת מבואס שזה היה באחד התקליטים הגרועים שלו. היו לנו גם הרבה קטעים טובים יותר שהוא לא יכל לטרוח לסיים כי הוא רק רצה לצאת משם. אני לא זוכר מה הם היו, פשוט קראנו להם במספרים. לא ממש אהבתי את השיר 'בלו ג'ין', כי חשבתי שהוא קליל מדי. בשיר הנושא לא אהבתי את עניין הרגאיי המזויף. ואז חשבתי, דיוויד בואי עם טינה טרנר? זה היה קצת כמו שדיוויד עשה את 'רוקדים ברחובות' עם מיק ג'אגר - זה השפיל אותו. לא היה הרבה חומר מקורי בתקליט והבחירה לעשות שיר של הביץ' בויז הייתה קטע של שיפוט רע מצדו".
דייויד בואי: "הטעות הכי גדולה שלי בשנות ה-80 הייתה לנסות לצפות מראש מה שהקהל רצה. מצד אחד ניסיתי להשיל את העור הזה מצד שני ניחשתי את העתיד. שנאתי את עצמי במהלך זה של הזמן, אבל כנראה שנאתי את עצמי יותר באמצע שנות ה-70, במהלך הסמים. אבל אני מניח שהדיכאון והניכור שלי היו עדיין בפנים. באופן מוזר השאיפות שלי נוטות לבוא ברגעים של דיכאון. אני חושב שזה תמיד היה ככה.
מבחינת טעויות, היו כמה אלבומים שנכנסתי אליהם, שבאמת אף פעם לא הייתי צריך לעשות. נלחצתי מחברת התקליטים. אני מתחרט על TONIGHT במיוחד, רק בגלל שזה לא עומד כאלבום מגובש. זו הייתה טעות שלי כי לא חשבתי על זה לפני שנכנסתי לאולפן. כל אחד שם לב לסוג של ביקורת. לא היית אנושי אם לא היית מגיב לאופן שבו העבודה שלך מתקבלת. יש שניים או שלושה מבקרים שאני דווקא מקבל נהדר את הערותיהם. כמה פעמים בחור מסוים כתב דברים, ואני בהחלט לקחתי לתשומת ליבי וחשבתי, שהנה הבחור יודע בדיוק על מה הוא מדבר. לא אגלה מי הם אותם מבקרים".
בפעם הראשונה מאז דמות הדוכס הלבן הרזה, בואי גם איכלס, לזמן קצר, פרסונה בדיונית חדשה: לורד ביירון הצועק. זו הדמות שמופיעה בסרט לקידום הלהיט מהתקליט, "בלו ג'ין". מצד שני, האם קאבר לשיר אלמותי של הביץ' בויז, GOD ONLY KNOWS, היה נחוץ פה? רק אלוהים ודייויד בואי ידעו...
שלא תבינו אותי לא נכון; ישד גם שירים טובים בתקליט הזה. למשל, השיר הפותח שנקרא LOVING THE ALIEN, עם צלילי המרימבה והסינטיסייזר הבולטים והרוחניות של היוצר שבאה פה לידי ביטוי. כמו כן, באופן כללי – בתקליט TONIGHT יש הרבה צבעים, אך המאזינים ראו בעיקר שחור. בראיון שעשה אז הוא סיפר, "אני ביקשתי לעשות בתקליט הזה צליל מסוים שעדיין לא הצלחתי להגיע אליו. אולי אצליח לעשות זאת בתקליט הבא, או שאוותר על זה". ההיסטוריה תגלה שהתקליט שיבוא אחרי זה יהיה הנפילה הגדולה של בואי עד אז.
בינתיים, במלודי מייקר קבעו אז בביקורת על התקליט: "הרבה מאמץ נעשה להכנת התקליט הזה, אך לא במובן הנכון. המאמץ נעשה כדי להפוך את זה למוצר ולא למשהו ששווה להזיע עליו".
ברולינג סטון נכתב בביקורת: "בואי כנראה היה באולפן בעת הכנת התקליט הזה, אך ההשראה שלו הייתה במקום אחר. זה פשוט חתיכה של מוצר שיצא לחנויות בזמן שנקבע לו מראש ובמטרה להפיל את זה על המעריצים, שיעשו איתו את מה שהם רוצים. שיר הנושא, שנעשה ביחד עם איגי פופ, מביא גם הרמוניות מפי טינה טרנר וזה אחד הדברים המרגשים יותר שבואי עשה – שיר רגאי מדיטטיבי על ענייני מוות. גם השיר LOVING THE ALIEN שווה איזכור. אבל שאר החומר חסר משמעות. זה לא שבואי איבד את המגע שלו, הוא פשוט לא נתן את המגע שלו כלל וכלל על המוצר הזה.
זה תקליט של חומר שנועד בעיקר לפח הזבל. דייויד בואי יודע את זה. השיר 'בלו ג'ין' נשמע כאילו נזרק מההקלטות של 'דייאמונד דוגס'. השיר של הביץ' בויז הוא אחד הדברים המביכים ביותר שבואי עשה, מאז התקליטון ההוא על הגמד הצוחק. זה תקליט מאכזב, אך שיר הנושא מראה שבואי מסוגל עדיין לכל כך הרבה".
מזל טוב לאשתו של פול מקרטני!
ב-24 בספטמבר בשנת 1941 נולדה לינדה מקרטני. היא מתה בשנת 1998 מסרטן.
בשנת 1977 התראיינה לינדה לעיתון 'רקורד מירור' וכך סיפרה: "אני מאד רוצה לראות את הביטלס מתאחדים, אבל רק למען המוזיקה ולא בשביל מיליוני הדולרים שכולם מדברים עליהם. כרגע פול נחוש להישאר עם להקת כנפיים ואני כבר משועממת מהשאלות שנשאלות על איחוד הביטלס. אנשים האשימו אותי רבות בכך שאני שכנעתי את פול לעזוב את הביטלס. אבל זה ממש שטויות. פול בכלל לא היה זה שהחליט שהביטלס צריכים להפסיק לעבוד יחדיו. ג'ון היה הראשון שעזב.
בכל אופן, העבודה שלנו כרגע היא לנגן מוסיקה, אך אני לא חושבת שאני אמורה למלא את החלק הזה בכל שעה בחיי. להקות רבות מתפרקות בגלל שהן מנסות למלא את התפקיד הבימתי שאחרים הכתיבו לה, בכל שעות היממה. אנשים ממהרים לתת ביקורות עד כדי כך שהם מוציאים כל השראה מאמן כלשהו. ככה הפילו גם את ג'ורג'י בסט. אנשים רבים ביקרו אותי בתחילה על הנגינה שלי בלהקה ואני בהחלט הייתי ראויה לביקורת הזו, כי לא ממש ידעתי לנגן. למדתי כמה אקורדים אבל זה לא הספיק. צריך שגם תהיה תחושה בנגינה. לא ידעתי לספק קצב טבעי בנגינתי כמו פול".
חדש בחנויות התקליטים - תקליטון פורץ דרך של אלביס!
ב-24 בספטמבר בשנת 1957 יצא התקליטון JAILHOUSE ROCK של אלביס פרסלי.
השיר הוקלט ב-30 באפריל 1957 באולפני RADIO RECORDERS. הסשן החל בעשר בבוקר עד שש בערב. אלביס הקליט בו עוד שירים אך היה זה שיר אחד שבלט מעל כולם. שני אקורדים מחשמלים, שתי דפיקות בתוף הסנר. זה כל מה שהיה צריך כדי להביא תפקיד מוזיקלי מכונן דרך.
את השיר הזה כתבו ג'רי לייבר ומייק סטולר, שכתבו גם את HOUND DOG. ליבר וסטולר הצטיינו בכתיבת שירי פופ קליטים עם אלמנטים של מוזיקת בלוז. השירים שלהם יכולים להיות מאוד מצחיקים וחכמים, ולעתים קרובות מתרחשים במצבים חריגים.
השיר הוצג בסרט של אלביס באותו שם, שם הוא גילם אסיר שהואשם בטעות והופך לכוכב עם שיחרורו משם. הסרט, שנחשב לאחד הטובים מבין 31 סרטיו, מפורסם בזכות הסצנה בה אלביס מבצע את השיר הזה (כולל תנועות ריקוד מהפכניות) המתרחש בכלא.
הסרט של אלביס נקרא על שם השיר. במקור היה אמור להיקרא בשם GHOST OF A CHANCE.
המשפט בשיר "מספר 47 אמר למספר 3, אתה ציפור הכלא החמודה ביותר שאני מכיר" מרמז בבירור על סקס בבית הכלא. בזמנו עברה השורה מתחת לרדאר הצנזורה ונראה כי רבים פיספסו את זה מאז ושרים את השיר כשהם מהופנטים מהקצב בו.
נגניו של אלביס השתתפו גם הם בסרט. אלו הם הגיטריסט סקוטי מור, המתופף די ג'יי פונטאנה והבסיסט ביל בלאק. מייק סטולר היה לצידם בפסנתר. היה זה לייבר שאמור להיות בפסנתר בסרט, אך באותו יום הוא חטף כאב שיניים ולא יכל להגיע. סטולר החליף אותו ובגלל שלא היה חבר באיגוד השחקנים, אסור היה לו גם לדבר בסרט אלא רק לנגן. הוא גם אולץ לגלח את זקן התיש שלו כי לדעת הבמאי היה זה דבר ש"גונב סצנה" מהכוכב הראשי.
דייר סטרייטס מציגים - תקליט חדש עם חקירות פרטיות
ב-24 בספטמבר בשנת 1982 יצא תקליטה הרביעי של להקת דייר סטרייטס ושמו LOVE OVER GOLD (או 'אהבה יקרה מפז', כפי שתירגמו אותו בעיתונים הישראליים).
SIDE 1
SIDE 2
3. It Never Rains
זה הוא תקליט מרשים ביותר שהפתיע לא מעט מעריצים בנועזותו, שהפכה הימור מוצלח ביותר עבור מנהיגה, מארק נופפלר. הרכב הלהקה השתנה עם הגעתם של הקלידן אלן קלארק והגיטריסט האל לינדס.
רק חמישה שירים יש בתקליט הזה כשכל אחד מהם מכיל צלילים שהם גם אהבה וגם זהב אמיתי. והמסע מתחיל עם יצירה ארוכה ושמה TELEGRAPH ROAD, שמשתרעת על פני כ-14 דקות חסרות רגע דל. נופפלר הגה את היצירה הזו מרחוב אמיתי שהכיר בדטרויט, בעת סיבוב ההופעות השני של הלהקה בארה"ב. "השיר הוא קומבינציה של מצבים", הסביר בזמנו נופפלר. "ישבתי באוטובוס והכביש הזה המשיך ללא סוף. קראתי בנסיעה את הספר GROWTH OF THE SOIL והכל התחבר לי יחדיו. זה מין תסריט על רצון לעולם טוב יותר".
הדרך הארוכה הזו מובילה לתוך אווירה מסתורית ואפלה, עם מסך עשן של חדר חקירות. השיר PRIVATE INVESTIGATIONS הפך פופולרי מאד גם בארצנו בזכות סרטון הפרומו שהוכן לו ושודר רבות בטלוויזיה הישראלית. הקצב פינה מקומו לצלילים שיוצרים קלסטרופוביה מענגת. השילוב של החשמלית עם האקוסטית, הסינטיסייזר שמעניק רקע מאיים, הפסנתר הדרמטי, הלמות תוף הבס והטאם-טמים. וכמובן שירתו המדקלמת והמחוספסת של נופפלר, שפעם היה השולט בסווינג ועתה השולט בחדר החקירות האישי שלו. "אני חושב שהשיר הזה מדבר בחלקו על תהליך כתיבת שירים. אבל מאז שמעתי כל מיני פרשנויות, אך אני רקחתי אותו כפסקול קטן לסרט קטן. היה בראשי לחן למנגינה בסגנון סרט איטלקי וניגנתי אותה באקוסטית, כי זה היה בתקופה בה לא עבדתי עם הלהקה".
ג'ון אילזלי בספרו: "היה פסנתר כנף משובח מאוד באולפן, אבל הייתה לנו בעיה עם קטע בהקלטת השיר הזה שגרמה לכולנו לגרד את ראשינו. כשאלן (קלארק הקלידן) הרים את רגלו מהדוושה, נשמעה חבטה במה שהיה אמור להיות הפסקה בצליל. מסיבות שמעבר לתחום הטכני שלי, אי אפשר היה לערוך אותו. התשובה הייתה להשיג לפסנתר כנף אחר, משימה לא קלה, אלא אם כן אתה עובד בהאנגר, וכך היה לנו יום מצחיק שכזה בו פסנתר כנף אחד נדחף החוצה והובא פנימה פסנתר כסף אחר שמצאנו כמתאים. בהיותו האלבום הרביעי שלנו, למדנו קצת על הקלטות וכל הלהקה הרגישה בטוחה להוסיף את הדעות שלה למיקס. זה היה מאמץ שיתופי באמת".
אם הקלטות שלושת תקליטיה הקודמים של הלהקה עלו ביחד 150,000 ליש"ט, הקלטות התקליט LOVE OVER GOLD הסתכמו ב-110,000 ליש"ט. נופפלר רצה במקור לעשות את זה כאלבום כפול, אבל היה ברור שעם הוצאות כאלה - זה חייב להיות תקליט בודד.
צד ב' של התקליט נפתח בשיר INDUSTRIAL DISEASE שמצביע על התעשיה הקורסת והמייאשת בבריטניה, עם השביתות וחוסר היעילות שבה. משם עוברים לנימה אישית יותר, עם שיר הנושא שנכתב על חברתו לשעבר של נופפלר, הולי וינסנט, שזרקה אותו בשיחת טלפון בזמן שהיה עסוק בסיבוב הופעות בארה"ב. בשיר זה הוא מסביר לה מה עשתה ובמה שגתה מבחינתו, כשגם השיר המסיים את התקליט, IT NEVER RAINS, ממשיך את הקו הזה. שיר נוסף שכתב נופפלר לתקליט, PRIVATE DANCER, הועבר ממנו לזרועותיה של טינה טרנר שהפכה אותו ללהיט גדול, במסגרת הקאמבק שלה.
ג'ון אילזלי בספרו: "שיר אחד שלא נכנס לאלבום בסופו של דבר היה PRIVATE DANCER בעיקר כי מארק החליט, בצדק, שאת זה צריכה לשיר אישה. השורות 'אני הרקדנית הפרטית שלך, רקדנית בשביל כסף, אני אעשה מה שאתה רוצה שאני אעשה" פשוט לא נשמעו נכון כשהגיעו ממארק. בסופו של דבר הוא נתן את זה לטינה טרנר - עם תוצאות מרהיבות, שיר אחר, THE WAY IT ALWSYA STARTS עם שירה מאת ג'רי ראפרטי, סיים באלבום פסקול הסרט של מארק לסרט LOCAL HERO, שהוא יעבוד עליו אחרי שסיימנו להקליט את התקליט הזה".
בעת הכנת התקליט הזה היה עסוק נופפלר גם בהקלטת הפסקול לסרט 'גיבור מקומי', בכיכובו של ברט לאנקסטר. אחד הקטעים המובילים בו היה GOING HOME, עם נגינת הסקסופון הנהדרת של מייקל ברקר. בעוד הוא היה עסוק אז גם בהקלטות עם אמנים כמו סטיבי ניקס, ואן מוריסון ועוד - איבדה דייר סטרייטס את המתופף שלה, פיק ווית'רס, שהיה ממייסדיה.
ווית'רס לא אהב את סיבובי ההופעות ופרש מההרכב ב-23 ביוני 1982 לטובת חיים רגועים יותר עם אשתו ובתו. התקליט הזה בו תופף יצא בחודש ספטמבר, שלושה חודשים לאחר שהלך. 'אהבה יקרה מפז' זינק מיד למקום הראשון במצעד הבריטי, עם צאתו לאור, ונשאר בפסגה במשך ארבעה שבועות ברציפות.
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת עליו: "שם התקליט לא בא רק ככותרת של מוצר אלא הוא הצהרת מטרה. בהתרסה כמעט אובדנית של ההגיון המסחרי, בחר מארק נופפלר לעקוב אחרי המוזה שלו, ועיצב אוסף של אפוסים מורחבים באופן קיצוני ושירים מעוררים הדורשים את תשומת הלב השלמה של המאזין. זה תקליט שאפתני, לפעמים קשה, המגשים את הצלחותיו. ולכל הפחות מרתק.
שני מצבי רוח שונים באופן דרסטי הם ששולטים באלבום החדש. האחד חד ולוהט (כמו הברק על העטיפה); השני רך ומפתה. דיכוטומיה זו מפורשת במיוחד ב'חקירות פרטיות', בלדה ארוכה ולא שגרתית שבה נופפלר מגלם בלש פרטי שחי מסריקת כביסה מלוכלכת של אחרים. מעל טבעת צלילי סינטיסייזר דיסקרטית, מרימבה מגרגרת וגיטרה אקוסטית שנקטפה בעדינות, הוא רוטן לתוך כוס הוויסקי שלו כמו בוב דילן במעיל בלשים. ואז בא קו של בס עוקב לפני שהשיר מתפרץ בדרמטיות של ירי גיטרה וניגון פסנתר טראגי.
הסכיזופרניה המטלטלת הזו בין הלב לחסרי הלב, האהבה והכאב, תמיד הייתה בשירים והעיבודים של נופפלר. עם זאת, כמעט חמש עשרה דקות, בפתיחת האלבום, 'דרך טלגרף', היא בהחלט אתגר לחובב הפופ הממוצע. אך הסחיפה ההיסטורית והמתח האינטימי של השיר - בניית אמריקה ושחיקת חלומותיו של איש אחד בעקבות ההתפוררות המואצת שלו - מאפשרים לנופפלר לפרוס מגוון קולות אינסטרומנטליים מפתיעים, משריקת הזריחה המסונתזת בתחילת הדרך ועד מוטיב הפסנתר באמצע. השיר נסגר עם קרשנדו של סולו גיטרה המתחמם על ידי התופים הדוהרים של פיק ווית'רס.
לפעמים נראה שנופפלר, שמשחק כאן גם כמפיק, מנסה יותר מדי וכמעט כל השירים מסתיימים בסולו גיטרה, כאילו היו לו יותר מדי רעיונות ולא היה בטוח כיצד ליישם אותם. אבל בתקופה בה רוב מוזיקת הפופ נתפשת אך ורק כמוצר, התקליט הזה מעז לשים אמנות לפני צורך בהשמעות ברדיו".
הימים בהם היו ארבעה חברים שניגנו יחדיו מוזיקה בלוזית עם ניחוחות ג'יי ג'יי קייל נראתה כאבן מהעבר. עתה היה זה צעד אחד לפני 'אחים לנשק', כשבאמצע ריפד את הדיסקוגרפיה אלבום כפול בהופעה ושמו "אלכימיה".
ששש... חברי להקת הקינקס מקליטים באולפן ההקלטות.
ב-24 בספטמבר בשנת 1964 הוקלט השיר ALL DAY AND ALL OF THE NIGHT של הקינקס.
השיר הזה, עם מהלך האקורדים האגרסיבי שלו, נחשב כיום לאחד היסודות של הרוק הכבד. הרבה להקות חייבות לו את תודתן על שסלל בפניהן את הדרך לרוק עם דציבלים גבוהים ובריאים.
הסינגל השלישי והקודם של הלהקה, YOU REALLY GOT ME, היה תגלית בעולם הרוק. גיטריסט הלהקה, דייב דייוויס, המציא בו סאונד גיטרה מחוספס עם דיסטורשן שהושג על ידי חיתוך רמקול המגבר שלו עם סכין גילוח.
התקליטון ALL DAY AND ALL OF THE NIGHT לקח את כל הסיפור הזה צעד קדימה. ריי דייויס כתב את השיר מספר ימים לפני מועד ההקלטה, בעת סיבוב הופעות שערכה הקינקס בצפון אנגליה. סשן ההקלטה נקבע לשעה עשר בבוקר ועד אחת בצהריים. לא זמן אידיאלי להקלטת שיר רוק, אך זה מה שהיה והיה צריך להוציא מזה את המיטב מהקיים.
ההקלטה נערכה באולפן מס' 2 בבניין האולפנים של חברת התקליטים PYE. שיר נוסף שהוקלט באותו סשן היה I GOTTA GO NOW. המתופף בשיר הזה היה נגן סשנים בשם בובי גרהאם ולא חבר הלהקה הקבוע, מיק אבורי שהורד בדרגה כדי להכות בתוף המרים לפי הקצב.
גרהאם לא הפסיק לרטון באולפן על ריי שדרש ממנו לעשות תפקיד תיפוף מסוים. השניים החלו לריב באולפן בקולניות עד שריי ניצח והתפקיד של גרהאם בוצע כרצונו. מיק אבורי המתופף הופיע רק בצד השני של התקליטון עם השיר I GOTTA MOVE.
השיר הפך ללהיט הגדול השני של הקינקס וסימן אותה מעבר לים כאחת הלהקות החשובות של "הפלישה הבריטית".
יש שטוענים שג'ימי פייג' ניגן את הסולואים בלהיטיה המוקדמים של הלהקה, כי הוא היה אז נגן סשנים ידוע בסצנה הבריטית. אך אין סימוכין בדבר ולכן הדעות חלוקות (כשפייג' טוען כי אכן ניגן ואילו דייויס שולל זאת).
בשלב מסוים התגלה שהשיר HELLO I LOVE YOU של להקת THE DOORS נשמע יותר מדי דומה לשיר הזה של הקינקס. התביעה הגיעה במהרה וחברי הדלתות נאלצו לשלם לקינקס את כל התמלוגים, במשך כל היום וכל הלילה.
תקליט חדש ומיוחד בחנויות התקליטים - טי רקס!
ב-24 בספטמבר בשנת 1971 יצא האלבום ELECTRIC WARRIOR של להקת טי רקס. מנהיג הלהקה, מארק בולאן, הפך פה מאמן פולק אקוסטי לדמות גלאם-רוק נוצצת.
SIDE 1 1. Mambo Sun 2. Cosmic Dancer 3. Jeepster 4. Monolith 5. Lean Woman Blues
SIDE 2 1. Get It On 2. Planet Queen 3. Girl 4. The Motivator 5. Life's a Gas 6. Rip Off
התקליט הזה משקף את כל מה שמיוחד ואהוב במארק בולאן (שדרך אגב, שמו האמיתי היה מארק פלד והוא רקח את שם משפחתו מצירוף המילים בוב דילאן). עוד לפני שמקשיבים לתקליט הזה, קודם נתקללת העין בעטיפה המעוצבת. זה היה ב-14 במאי 1971, כשלהקת טי רקס הופיעה ברויאל אלברט הול בלונדון. הצלם, מיק רוק, היה שם ותקתק במצלמתו. התמונה עברה לטיפול גרפי אפקטיבי בחברת העיצוב, HIPGNOSIS.
בולאן, שהחל את דרכו כאמן פולק והסתובב בשנות השישים כצמד בשם 'טירנוזאורוס רקס', הופיע פעמים רבות כשהוא יושב על הרצפה עם גיטרה אקוסטית כשלצדו סטיב פרגרין טוק, שהלם בבונגוס.
לאחר כמה אלבומים, שהצליחו באופן מחתרתי בלבד, הבין בולאן כי חייב להתחולל שינוי. זה התחיל בשנת 1970, כשהוא ניצב על עטיפת תקליט ועל כתפו גיטרת גיבסון לס פול חשמלית. אותו תקליט נקרא T REX והוא הציג לעולם את השם החדש של ההרכב שלו - לא עוד שם שקשה להגות אותו. מעתה יש מותג שמתגלגל היטב על הלשון. היה זה אקט שיווקי מנצח, שסלל את הדרך כהלכה לתקליט ELECTRIC WARRIOR. אז כיצד הוא נתפס בעיתונות הפופ הבריטית של אז?
עיתון SOUNDS פרסם: "זה הצליל החדש והדינמי של טי רקס, עם גישה חזקה יותר מכל מה שקדם לה. הקול של בולאן דומיננטי ושומעים כי הוא השתפר בנגינת הגיטרה שלו, מאז שעבר לחשמלית".
עיתון NME פרסם: "זה מאד קל לקטול את טי רקס היום - כי זו הלהקה האהובה על כולם. אך בולאן יוצא מנצח, כי הוא אינו בורח מהמבקרים אותו אלא דורך עליהם בגאווה מוזיקלית. הוא הרי יודע בעצמו שלחלק פוסטר בחינם על כל מכירת עותק מהתקליט היא כמו להניח סדין אדום מול עיניו של שור".
עיתון 'מלודי מייקר' פרסם: "הוא פיתח את השיטה לכתיבת שירי פופ מקוריים וטובים, בעזרתו של המפיק טוני ויסקונטי. יש כאן עבודת אולפן נהדרת עם קריצה ברורה אל הרוק אנד רול של שנות החמישים".
עיתון 'ביט אינסטרומנטל' פרסם: מבחינה מוזיקלית, השירים פה לא מורכבים יותר ממה שבולאן עשה בעבר. תטעמו את זה ותנסו. מומלץ".
אחד הלהיטים הבולטים בתקליט הזה נקרא BANG A GONG (GET IT ON), ונשמעים בו גם צלילי הסקסופון של איאן מקדונלד (לשעבר מקינג קרימזון) והקולות של הצמד 'פלו אנד אדי', שהפכו לזמרי ליווי קבועים של טי רקס בתקופה ההיא. שני אלה, דרך אגב, לא ידעו אז כי יאבדו את עבודתם הקבועה אצל פרנק זאפה (אצלו היו אז בלהקה) כשהוא יידחף מהבמה על ידי מעריץ נזעם ויצנח כמה מטרים למטה וייפצע קשות.
באנגליה נקרא השיר GET IT ON אך בארה"ב הוא נקרא BANG A GONG. זאת כי המילים GET IT ON, בסלנג אמריקאי, מתפרשות למשהו מיני. שינוי השם עזר להצלחת השיר בארה"ב. מה שבטוח, המילים שבשיר מרמזות על דבר אחד וברור - סקס.
דרך אגב, המושג BANG A GONG היה סלאנג ישן יותר שפירושו בקשה לקבל יותר אופיום. בימים קדומים יותר (סוף המאה ה-18) הגיע האופיום הסיני לתרבות המערב. בכל מחששה שכזו היה ניצב ליד המעשן גונג קטן. ברגע שאותו לקוח רצה תוספת של חומר - הוא היה מכה בגונג והמלצר היה מגיע אליו עם התוספת הנכספת.
סברה נוספת לשינוי השם בארה"ב הייתה שללהקה בשם CHASE היה אז בארה"ב להיט בשם GET IT ON ולכן חברת התקליטים שינתה לבולאן את שם השיר כדי להימנע שם מבלבול בין השירים.
שיר נוסף בתקליט שהפך ללהיט ברור היה JEEPSTER, שהתבסס על לחן שביצע אמן הבלוז האוולין וולף - YOU'LL BE MINE, לשיר שנכתב על ידי ווילי דיקסון. מה זה בדיוק JEEPSTER? יש הטוענים כי זה סוג של ג'יפ שנוצר בסוף שנות הארבעים.
בהקלטת השיר הזה אפשר לשמוע את בולאן כשהוא רוקע חזק עם רגלו על רצפת האולפן.
בסופו של דבר, את התקליט ELECTRIC WARRIOR צריך לשמוע כמקשה אחת. יש בו מקפצה מוזיקלית מיוחדת מאד שהזניקה את בולאן לרמת סופרסטאר. הקפיצה הייתה כה גבוהה שהוא, כמו הדמות של איקרוס, נגע בשמש, כנפיו נמסו והוא נפל חזרה והתרסק.
אבל בשנת 1971 היה נדמה שהכוכב של מארק בולאן לא יפסיק לנצנץ לעולם.
נוטפי הדבר בתקליט חדש - עם רוברט פלאנט!
ב-24 בספטמבר בשנת 1984 יצא פרויקט צד קליל לזמר לד זפלין בעבר, רוברט פלאנט. שם המיני-אלבום הזה היה THE HONEYDRIPPERS: VOLUME ONE.
SIDE 1
1. I Get A Thrill
2. Sea Of Love
3. I Got A Woman
SIDE 2
1. Young Boy Blues
2. Rockin' At Midnight
אחת עשרה שנים לאחר שניגנו לראשונה ביחד במרתף של חנות תקליטים ברחוב ג'רארד בלונדון, הקריירה של חברי לד זפלין ביחד הגיעה לסיומה. זאת כי המתופף ג'ון בונהאם נחנק בשנתו מהקיא שלו ומת בשנתו ב-25 בספטמבר 1980, בגיל 32 בלבד. הכל התפרק אחרי שבונהאם מת כי רוברט פלאנט הרגיש שהם לא צריכים להמשיך.
כאשר נשיא חברת התקליטים שלהם (אטלנטיק), אהמט ארטגון, החליט בשנת 1984 להקליט אוסף שירים אהובים עליו משנות החמישים, הוא הפיק עם פלאנט את האלבום THE HONEYDRIPPERS והגרסה ללהיט SEA OF LOVE, של פיל פיליפס משנת 1959, הפכה ללהיט ענק גם עבור אותם נוטפי דבש.
למרות המאמצים המתמשכים אז לשכנע את הגיטריסט, ג'ימי פייג' לעבוד שוב ביחד עם פלאנט, פייג' שתה הרבה לאורך כל התקופה הזו, השתמש בסמים והיה מסוגר. הוא ופלאנט פעלו אז בשני תדרים שונים לגמרי.
ברולינג סטון העניקו אז לאלבום הזה שני כוכבים בלבד והסבירו: "אין קרדיטים בשמות באלבום הזה, כך שזה ודאי מעורר תקווה של איחוד כלשהו של רוברט פלאנט וג'ימי פייג'. אבל אלו שמכירים את להקת הליווי של פלאנט, שנקראת כשם ההרכב פה, יכולים לשער שמדובר בה. עם כל זה - המבט הנוסטלגי הזה לוקה בחסר. מבחינה טכנית, זה נס. פרטי הביצוע וההקלטה ממש במקום, מכלי המיתר הסכריניים של SEA OF LOVE לתוף הסנר שמדליק את I GOT A WOMAN. אבל שירתו של פלאנט לא משכנעת, ולא רק בגלל שהוא לא מצליח להעביר את הנשמה של המקור. פשוט נשמע שהוא מחקה פה זמרים כמו רוי בראון ופיל פיליפס ובוא נודה באמת - הוא לא ריצ'רד הקטן. אם הוא היה מגיע לשירים האלו באופן אישי יותר, הביצועים שלו פה היו שווים משהו".
תקליט חדש ופורץ דרך ללהקת נירוונה!
ב-24 בספטמבר בשנת 1991 יצא אלבומה השני של להקת נירוונה ושמו NEVERMIND. עולם הרוק של הניינטיז לא נראה אותו דבר לאחר מכן.
SIDE 1
1. Smells Like Teen Spirit
2. In Bloom
3. Come As You Are
4. Breed
5. Lithium
6. Polly
SIDE 2
7. Territorial Pissings
8. Drain You
9. Lounge Act
10. Stay Away
11. On A Plain
12. Something In The Way
זה ללא ספק אחד מהאלבומים המשפיעים ביותר על הרוק, שיצאו בניינטיז. מדובר פה בבשורה שהביאה לקהל הצעיר, שכבר חש שאין תקווה לרוק'נ'רול את המיתוג החדש והנחשק - גראנג'.
כמו הרבה אלבומים מהפכניים לפניו, NEVERMIND יצא ומבקרי מוסיקה אמריקאים רבים שללו אותו בזמן אמת כי ראו בו רק גירסה מלוכלכת יותר של רוק כבד. באנגליה הבינו אחרת את האלבום הזה ומשם הוא קיבל את הדחיפה האדירה להגיע למעמד של מולטי-פלטינה, עם תחילת העשור החדש.
אלבומה הקודם של הלהקה, BLEACH, נשא את אותו רוק מלוכלך אך מלודי של אלבום זה - עם כתיבת השירים המיוחדת של קורט קוביין כמו גם הגשתו הווקאלית המיוחדת. עם זאת, מה שהיה חסר באלבום הבכורה ונמצא בשפע ב-NEVERMIND הוא נוכחותו הגדולה מאד של המתופף החדש, דייב גרוהל. עם כניסתו ללהקה הושלם המשולש האולטימטי. הפאוואר-טריו של שנות התשעים. כשגרוהל נכנס לנירוונה נוצר ניצוץ חדש. נוצר גרוב שלא היה לנירוונה לפני כן. קוביין תיאר את הסאונד שנוצר כך - "אלו הם מחליקי העיר ביי שהתערבבו עם BLACK FLAG".
מפיק האלבום, בוץ' ויג, סיפר שקוביין היה במצב רוח טוב במהלך הכנתו. "את דייב גרוהל מיקמתי במרכז האולפן ויצרתי מנהרה מולו כדי למקם בה מיקרופונים שלא יקבלו זליגות משני חבריו שעמדו גם הם בחדר". קוביין אמנם היה בחדר אך מגברי הגיטרה שלו מוקמו בחדר נפרד והוא שמע אותם כששם אוזניות לראשו. רוב השירים לא היו צריכים יותר משלושה טייקים. קוביין לא חיפש את הטייק "הטוב" אלא את הטייק "הנכון". ההפקה של בוץ' ויג הפכה את האלבום להצלחה מסחררת. הוא יצר צליל שמצד אחד נשמע מחוספס לחלוטין אך בו זמנית ברור גבמוסיקת פופ. זה שילוב שעבד היטב במכשירי רדיו פשוטים לצד מערכות סטריאו משוכללות. מבחוץ, הכל נראה אז נהדר עם נירוונה. כשהאלבום NEVERMIND הגיע למקום הראשון, הוא יצר התעניינות אדירה בצליל של סיאטל. ראשי חברות תקליטים מיהרו לשם כדי להחתים את הנירוונה הבאים. הם היו בטוחים שיש משהו מיוחד במים שזרמו אז בעיר הזו. עבור קורט קוביין הייתה זו התחלת הסוף.
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "למרות שהפאנזינים לועגים בכל פעם שגיבור אינדי-רוק חותם על עסקה עם חברת תקליטים גדולה, כוכבי פוסט-פאנק צדיקים, מהאסקר דו ועד לסאונדגארדן, הצטרפו לעולם התאגידים מבלי לבזות את המוזיקה שלהם. לא פעם, להקות שאפתניות משמאל למחוג נאחזות בגבורה בעקרונות שלהן כשהן צוללות למעמקי הכישלון המסחרי.
בהנחיית הזמר-גיטריסט, קורט קוביין, נירוונה היא תינוק הבונוס המחתרתי האחרון שבוחן את סובלנות המיינסטרים למוזיקה אלטרנטיבית. יש פה שילוב דינמי של אקורדים כוחניים רוחשים, אנרגיה מאנית ואיפוק קולי. זה רוק קשיח כפי שהוגדר על ידי להקות כמו סוניק יות' והפיקסיז אבל אחר כך באה מתקפה בצעקות מטורפות והרס גיטרה. כשקוביין עובר להילוך פאנק גבוה, מעביר את קולו הרב-תכליתי מליטוף שקט לזעם גס, השליטה המכרעת של הבסיסט כריס נובוסליק והמתופף דייב גרוהל היא כל מה שמונע מהשירים כאוס מוחלט.
תקליט הבכורה הבלתי מובן של נירוונה משנת 1989, BLEACH, הסתמך על ריפי מטאל מחוממים מהסבנטיז, אבל התקליט החדש והמהולל מתהדר בפופ מעודן ובחומר מעולה מאין כמותו, שנלכד בבהירות שואגת על ידי המפיק-השותף, בוץ' ויג. עם שגיאות הקלטה מזדמנות (וכנראה מכוונות), רוב השירים מדגימים את המיומנות של הלהקה להחדיר עדינות על רוק צפוף ורועש. השיר החותם, SOMETHING IN THE WAY, מרחף כענן שקוף של גיטרה אקוסטית וצ'לו, בעוד BREED ו-STAY AWAY מתרוצצים ללא הרף, כשהאחרון מסתיים ברעש מדהים. התקליט מוצא את נירוונה בצומת הדרכים - לוחמי גראז' מרופטים שלוטשים את עיניהם לעבר ארץ הענקים".
הופעה מחשמלת וקלאסית של להקת דיפ פרפל!
ב-24 בספטמבר בשנת 1969 חוללה להקת דיפ פרפל מהפכה מוזיקלית בעולם הרוק, כשהופיעה, ביצירה מקורית, ביחד עם התזמורת הפילהרמונית של לונדון.
ריצ'י בלאקמור בגיטרה, ג'ון לורד באורגן ההאמונד, איאן פייס בתופים, איאן גילאן בשירה ורוג'ר גלובר בבס. החמישה עלו לבמה ברויאל אלברט הול (בלונדון) כשמאחוריהם ישבה התזמורת הפילהרמונית המלכותית ועל הפודיום הקדמי עמד המנצח מאלקולם ארנולד. באותו הערב נוגנו כמה יצירות, כשהבולטת בהן, וזו שבשבילה התכנסו הנוכחים, הייתה יצירה שהלחין ג'ון לורד בשם CONCERTO FOR GROUP AND ORCHESTRA.
סוף שנות השישים באנגליה היו תקופה של חיפושים ונסיונות מוזיקליים חוצי גבולות. שירי הפופ הקצרים פינו את מקומם לאלבומים, ואף אלבומי קונספט לעיתים, שבהם חיפשו האמנים להביא בשורה מוזיקלית חדשה לקהל הצמא. הלהקה הראשונה ששילבה כלי מיתר קלאסיים בהקלטתה הייתה הביטלס, עם השיר YESTERDAY. לאחר מכן החלו לצוץ עוד להקות ואמנים ששילבו תזמורת מאחוריהם. עד כדי כך שבתקופת 1967 החלו כל המוזיקאים הבריטים להקשיב באופן רציני למוזיקה קלאסית טהורה ולשאוב ממנה רעיונות לעצמם.
ג'ון לורד היה אורגניסט בעל השכלה קלאסית רחבה מאד. ולפיכך הוא היה היחיד מהלהקה שיכל לקחת פרויקט שכזה על כתפיו. הערב הזה באלברט הול היה משמעותי לדיפ פרפל לא רק בגלל התוכן המוזיקלי שהיה בו. הלהקה הציגה בהופעה הקלאסית הזו הרכב חדש לגמרי. כמה חודשים לפני כן פוטרו הסולן והבסיסט המקורי של הלהקה, רוד אוונס וניק סימפר. השניים קיבלו את בשורת הפיטורים לא באופן אישי כי אם דרך דפי העיתון. סימפר רתח מזעם. אוונס משך בכתפיו ועבר לגור בארה"ב.
בזמן הפיטורים כבר היו לדיפ פרפל זמר ובסיסט חדשים, איאן גילאן ורוג'ר גלובר. שניהם הגיעו מלהקת פופ בשם EPISODE SIX. גילאן היה זה שדאג להביא עמו את גלובר לאודישן שלו לדיפ פרפל, וכך הרוויח גם גלובר את מקומו בלהקה. באופן מוזר לגמרי, הסינגל הראשון של ההרכב החדש היה שיר בסגנון גוספל בשם HALLELUJAH, שנכתב על ידי צמד מלחיני שירי פופ בשם גרינווי-קוק. הסינגל לא עורר הדים במצעדים ואף אחד לא שיער כמה כוח יצמח מההרכב הזה לאחר מכן.
בעקבות הסינגל הכושל הזה הבינה הלהקה שהיא צריכה סוג של גימיק על מנת לפרוץ קדימה. היצירה הקלאסית של ג'ון לורד היא שהשיגה את התמריץ המיוחל. לורד היה שאפתן מאד בנוגע לשילוב מוזיקה קלאסית עם רוק. השאיפה הזו בעבעה בו עוד כשהיה חבר בלהקת THE ARTWOODS. הוא הושפע מתקליט של רביעיית דייב ברובק, משנת 1961, שנקרא BERNSTEIN PLAYS BRUBECK PLAYS BERNSTEIN. בתקליט הזה נעשה שילוב מוזיקלי בין רביעיית ג'אז לתזמורת שלמה.
התיכנון המקורי של לורד היה שלהקת ARTWOODS תקליט בשנת 1966 אלבום עם תזמורת בשם THE NEW JAZZ ORCHESTRA. אפילו כבר נקבע תאריך בגרמניה להופעת הלהקה עם התזמורת הזו, אך התפרקותה גדעה את הרעיון.
באפריל 1969 קרא מנהל להקת דיפ פרפל ללורד שיסור למשרדו. שם הוא בישר לו כי קבע תאריך ברויאל אלברט הול ב-24 בספטמבר. "הנה הגיע הזמן שלך לכתוב את היצירה שרצית, לתזמורת וללהקה", הוא הודיע לו חגיגית. לורד החל להזיע והבין שיש לו מעכשיו רק חצי שנה להרים יצירה שלמה וכל זה בתוך לוח ההופעות הצפוף של הלהקה. האורגניסט הגיע אחרי כל הופעה לביתו, בשעה מאוחרת בלילה, אז הכין לעצמו קומקום גדול של קפה וניגש למלאכת כתיבת היצירה. הזמן תיקתק בלחץ. יש להוסיף גם שזה היה נסיונו הראשון של לורד בכתיבת יצירה גדולה שכזו.
מנצח התזמורת הפילהרמונית, מלקולם ארנולד, נכנס לתמונה בזכות חברו הטוב בן ניסבט, שהיה המו"ל של דיפ פרפל. ארנולד הגיע למשרדו של ניסבט, עילעל קצת בפרטיטורה שלורד כתב והתרשם לטובה ממה שראה. אך בניגוד להתלהבותו של המנצח, שאר חברי דיפ פרפל לא היו נלהבים כל כך לנוכח הרעיון. הסיבה להיסוס הייתה כי הם החלו למצוא דרך חדשה ורוקית יותר וראו בביצוע יצירה קלאסית, שהולחנה רק על ידי אחד מהם, דבר שאינו כה מושך. הם חרקו שיניים ולמדו את תפקידיהם במשך שבוע של חזרות, כשב-21 בספטמבר הגיעו לחזרה ראשונה עם התזמורת המלאה באלברט הול.
החזרה הזאת לא הייתה קלה, בלשון המעטה. חברי התזמורת החלו לגלות סימני עצבנות לא קטנים בשניה בה ראו את חמשת חברי דיפ פרפל עם הלבוש הסגנוני והשיער הארוך. המוזיקה שהדהדה לאחר מכן במתחם נשמעה כה רע שלורד היה על סף דמעות. כל מה שהוא שמע בראשו בזמן כתיבת היצירה קרס מול עיניו המופתעות. גם מנהל הלהקה ומפיק האירוע ישבו באולם עם ראשם בין ידיהם, בתנוחת ייאוש.
אחת הבעיות הייתה הווליום החזק של הלהקה שהטביע את התזמורת עם 110 הנגנים שלה. צ'לנית אחת קמה בזעם מהכיסא שלה וצרחה שהיא לא הצטרפה לתזמורת הזו בשביל לנגן עם להקת ביטלס מסוג ב'. בעיה נוספת הייתה מחסור במשאבים כלכליים על מנת לקיים יותר משתי חזרות. עם לחץ הזמן הזה ועם העויינות של חברי התזמורת, נכנס ארנולד המנצח לפעולה והחליט לגעור בחברי התזמורת על התנהגותם המבישה. הוא נופף בשרביט הניצוח שלו וצעק על התזמורת, שאינו מבין מדוע התזמורת הטובה ביותר מנגנת כחבורת חובבנים שלא ראויה לנגן עם להקת הרוק הזו. הוא הוסיף בצעקות שכדאי לתזמורת להתעשת על עצמה כי היא הולכת להיות חלק מרגע היסטורי בעולם המוזיקה. והוא צדק...
כשהאורות באולם האלברט הול עומעמו, ביום רביעי ה-24 בספטמבר בשעה 19:30, כל התקלות והבעיות שהיו בחזרות נעלמו. ערב הקונצרט פורסם כערב גאלה וקיבל שיווק נרחב. האולם היה מפוצץ באנשים באותו ערב והחלק הראשון של הערב היה עם ביצוע יצירה מאת מאלקולם ארנולד, בשם BIRD - SYMPHONY NO. 6. אחרי היצירה הזו עלו לבמה חברי דיפ פרפל וביצעו את הלהיט HUSH(עם סולו האמונד מרהיב של לורד).
אחריו בוצע הקטע האינסטרומנטלי WRING THAT NECK ולקינוח הגיעה היצירה CHILD IN TIME, שטרם יצאה, בגרסה מוקלטת, לקהל הרחב ולכן הייתה בערב זה כתגלית בפני עצמה.
הבמה הייתה מוכנה לתחילת ביצוע הקונצ'רטו בשלושה חלקים של לורד. החלק הראשון נפתח עם המלודיה המרכזית שמנוגנת על ידי קלרינט. מכאן היצירה מתחילה לזרום כשהמוטיב המרכזי מובא בכל מיני צורות. אז מגיע השיא הראשון בו דיפ פרפל נכנסת לתמונה בסערה וריצ'י בלאקמור פוצח בסולו גיטרה חשמלית מרהיב. מה שכן, בלאקמור לקח את הסולו שלו ארוך בהרבה ממה שהיה כתוב לו בפרטיטורת התווים.
בסרט שצולם עם המופע הזה אפשר לראות, בשלב מסויים במהלך הסולו, את פניו העצבניות של לורד שזועם על הגיטריסט שלקח את העניין לידיו תוך סכנת החרבת יצירתו. גם ארנולד המנצח נראה במהלך הסולו כשהוא מחפש בפרטיטורת התווים, היכן לעזאזל הוא נמצא עכשיו. ואז, כשבלאקמור מנגן את מוטיב המלודיה הכתוב לכניסת התזמורת, לורד נראה נושם לרווחה ומחזיר צבע לפניו. סיום החלק הראשון נשמע כמלחמה כתובה בין התזמורת לדיפ פרפל עד שבתו האחרון הם מאחדים כוחות. זהו קטע עוצמתי ביותר. כל הכבוד ללורד. MY SWEET LORD.
החלק השני של היצירה עדין יותר בגישתו. שירתו של איאן גילאן מרעידה את האולם בעוצמתה ורגישותה. את המילים שהוא שר כאן, הוא כתב בחופזה והן נועדו להמחיש את רגשותיו האישיים לשיר במעמד שכזה. החלק השלישי והאחרון של היצירה הוא החלק המרשים ביותר מבחינת כתיבה. יש כאן מורכבות רבה. פה מקבל המתופף, איאן פייס, מקום לבצע סולו משלו. אין מה לעשות, בתקופה ההיא מעטות היו הלהקות שהמתופף שלהן לא דרש לבצע גם סולו. לפחות פייס יודע את המלאכה נאמנה ומפליא בתיפוף עתיר חשמל.
כשהסתיימה היצירה, הקהל היה כה נרגש שמחא כפיים בהתלהבות במשך רבע שעה. ארנולד הנרגש העלה בחזרה לבמה את התזמורת והלהקה לביצוע נוסף של החלק השלישי בקונצ'רטו של לורד. עיתונות המוזיקה געשה בהתלהבות מהאירוע הזה.
בלאקמור סיפר על הקונצ'רטו הזה, שנים לאחר מכן: "התבאסתי מהפרויקט שג'ון לורד עשה איתנו בקונצ'רטו שלו משנת 1969. היינו להקת רוק ולא הבנתי מדוע היה עלינו לנגן עם תזמורת. לא חשבתי שזה רעיון טוב אבל נגררתי לזה".
ב-24 בספטמבר בשנת 1986 יצא התקליט השלישי של להקת בוסטון ושמו THIRD STAGE.
ובכן, זו הייתה הפסקה של כמעט עשור ואופנות רבות השתנו בעולם המוסיקה מאז שיצא תקליטה השני של הלהקה, DON'T LOOK BACK, בשנת 1978. הסיפור מאחורי יצירת התקליט השלישי מלא בחדשנות טכנולוגית, סכסוכים פנימיים ובחזון הייחודי של המוח של בוסטון, טום שולץ.
הפער בין התקליט השני שציינתי ל-THIRD STAGE היה מלא בסערה. טום שולץ נודע בשל היותו פרפקציוניסט, והדחף הזה לשלמות מילא תפקיד משמעותי בעיכוב האלבום. לשולץ היה חזון ברור ובלתי מתפשר בנוגע לסאונד של האלבום החדש. עם זאת, האיזון בין המגבלות הטכנולוגיות של התקופה הפך לאתגר עצום.
במקביל, בוסטון הסתבכה במאבק משפטי עם חברת התקליטים לשעבר שלה, EPIC RECORDS, שטענה ששולץ הפסיק את ההפקה בכוונה, מה שהוביל לתביעות משפטיות שבסופו של דבר האריכו את זמן ההשבתה של הלהקה לכמעט שמונה שנים. שולץ סירב להאיץ את התהליך היצירתי. הלהקה עברה ל-MCA RECORDS במהלך תקופה זו, והמהלך איפשר לשולץ את החופש היצירתי שהוא כל כך רצה.
הוא התעקש להקליט את ההתקליט השלישי באמצעות ציוד חדיש, שאת חלקו בנה בעצמו, באולפן הביתי שלו שאותו הוא שדרג ללא הרף כדי להביא את הניואנסים של הצליל המובהק של בוסטון. אבל זה לא היה הישג פשוט בשנות ה-80, עשור שבו ההקלטה הדיגיטלית רק החלה לצעוד אך צברה פופולריות רבה. שולץ, לעומת זאת, בחר להשתמש אך ורק בטכניקות הקלטה אנלוגיות. הוא האמין שציוד אנלוגי יכול לתפוס את החמימות והפרטים של הצליל של בוסטון טוב יותר מכלים דיגיטליים שהיו זמינים באותה תקופה.
הוא השקיע שבועות רבים רק בהכנת תפקידי גיטרה הרמוניים בשיר אחד והיה ידוע בכך שהשליך הקלטות שלמות אם הן לא עמדו בסטנדרטים שלו. מאוחר יותר הוא אמר בראיונות שהאופי האובססיבי של תהליך ההקלטה שלו הותיר אותו מותש אך גאה בתוצר הסופי.
עד שהתקליט הזה נוצר סוף סוף, בוסטון עברה כמה שינויים בהרכב. חברים מקוריים כמו המתופף סיב האשיאן והבסיסט פראן שיהאן כבר לא היו חלק מהסיפור בשלב זה. טלטלת כוח האדם גרמה לחיכוכים, אבל השליטה הייחודית של שולץ בפרויקט פירושה שהכיוון של האלבום היה תמיד בידיו.
החבר הקבוע היחיד, לעומת זאת, היה הסולן בראד דלפ. זה היה קלף חשוב מאד לבוסטון. קולו של דלפ הפך לחלק בלתי נפרד מהסאונד של ההרכב, וחזרתו לתקליט השלישי הייתה חיונית. למרות ההפסקה הארוכה, השירה של דלפ נותרה אפקטיבית כתמיד, ושולץ בילה אינספור שעות כדי להבטיח שהקול שלו ישב בצורה מושלמת במיקס. בראד דלפ העיר מאוחר יותר עד כמה מאתגר אך מספק היה לעבוד תחת גישתו המוקפדת של שולץ.
גארי פיהל, שעבד עם סמי הייגר, הצטרף כגיטריסט החדש של הלהקה והוסיף דינמיקה חדשה. תרומתו עזרה לשולץ עם הרמוניות הגיטרה הקפדניות, והעניקה לאלבום צליל שהוא מצד אחד רענן אך מצד שני מוכר. הלהיט מהתקליט הזה היה AMANDA, שיר אהבה נדיר בדיסקוגרפיה של בוסטון ולמעשה נכתב על ידי שולץ שנים קודם לכן. על פי הדיווחים, שולץ הקליט למעלה מ-12 גרסאות שונות של השיר לפני שמצא את זו שתפסה את האיזון הנכון בין רגש ובהירות קולית. נו, אמרתי לכם שהוא פרפקציוניסט. ההצלחה של השיר אישרה מחדש שהקהל של בוסטון חיכה כל הזמן.
אבל הביקורות מאז לא תמיד היו לטובה. בעיתון פליין דילר מקליבלנד נכתב אז: "החזרה של שנות ה-70 כל כך בעיצומה, עד שחמש דקות לאחר שהצביעו עליה לראשונה בעיתונות הרוק, היא הפכה לקלישאה. התקליט של בוסטון, אלבום שיצא בשנת 1986 על ידי להקה שהתקליט האחרון שלה הופיע בשנת 1978 ונשמע כאילו הוא נוצר בשנת 1975, הוא הביטוי האולטימטיבי של הקלישאה הזו. זה אסון, שתיים מהרצועות הן אינסטרומנטליות בומבסטיות ושתיים אחרות, AMANDA ו-MY DESTINATION, מזכירות את אופי המנגינה מתוך SOMEONE SAVED MY LIFE TONIGHT של אלטון ג'ון. נראה קצת מיותר בהתחשב בכך שלשולץ היו שמונה שנים לייצר את הדברים שלו. ה'קונספט' המאחד של התקליט הוא 'סיפור המסע אל השלב השלישי של החיים', מה שזה לא אומר - זה מדגים שבעוד שבני הנוער שקנו את האלבום הראשון של בוסטון נמצאים כעת באמצע שנות ה-20 לחייהם, שולץ עצמו עדיין תקוע בגיל ההתבגרות".
מצד שני, בעיתון מניו ג'רזי נכתבה ביקורת חיובית: "שמונה שנים בלבד לאחר שהאלבום השני של הלהקה נמכר במחצית מכמות העותקים של הראשון, בוסטון חוזרת. השאלה היא האם למישהו עדיין יהיה אכפת? כדאי להם, כי THIRD STAGE של בוסטון הוא אחד הקאמבקים היותר טובים של השנה, אלבום מלא בהפתעות עד לרצועה האחרונה. הגיטריסט טום שולץ הוא המוח המתבודד מאחורי בוסטון ונראה שהוא מתענג על ההשהיה הארוכה בין התקליטים. 'אחרי השנתיים-שלוש הראשונות התחלתי לאבד את הפרספקטיבה של החודשים וגיליתי דרכים אחרות למדוד התקדמות', מספר שולץ בהערות. אתה יכול לשמוע את זיעת האולפן הזו זורחת לאורך כל התקליט. כמו באלבום הראשון, כל רצועה מעוצבת בקפידה, וכוללת שירה נוסקת וקווי גיטרה כפולים שמתרסקים פנימה והחוצה מהלחן. הכל נעשה, כפי שמציין האלבום בגאווה, 'ללא סינטיסייזרים'. זוהי חזרה מבורכת".
הללויה! לאונרד כהן מופיע בישראל!
ב-24 בספטמבר בשנת 2009, הופיע לאונרד כהן באצטדיון רמת גן.
החלטתו של לאונרד כהן להופיע בישראל לא הייתה נטולת מחלוקת. הסכסוך הישראלי-פלסטיני היה אז בשלב מתוח במיוחד, ואמנים רבים קראו לחרם תרבותי על ישראל. כהן, אי פעם הדיפלומט ומחפש ההרמוניה, התמודד עם לחץ משני הצדדים של הפער הפוליטי. חלקם דחקו בו לבטל את ההופעה כסוג של מחאה, בעוד שאחרים ראו בזה סמל לשלום.
כדי לנווט בשטח רגיש זה, החליט כהן למסגר את המופע שלו כ"קונצרט לפיוס, סובלנות ושלום". במקום לבחור צדדים, הוא קיווה להשתמש במוסיקה שלו כדי לקרב אנשים. כוונותיו היו ברורות: הוא רצה שההכנסות מההופעה יועברו למשפחות השכולות הישראליות-פלסטיניות שקוראות לשלום, קבוצה המורכבת מאנשים משני הצדדים של הסכסוך שאיבדו את יקיריהן וחיפשו שלום והבנה. למרות האתגרים הלוגיסטיים הראשוניים בארגון מאמץ הצדקה הזה, המחויבות של כהן להשתמש באירוע ככוח למטרה נשארה איתנה.
כהן ניגש להכנת הופעה זו בתחושת כובד. הקשר העמוק שלו למסורת היהודית, יחד עם התעניינותו רבת השנים בזן בודהיזם, השפיעו על הלך הרוח שלו בשבועות שקדמו למופע. הוא היה מודע היטב לכך שההופעה הזו נושאת משקל הרבה מעבר לזה של קונצרט טיפוסי. לפני שהגיע לישראל, ל פי הדיווחים הוא בילה במדיטציה ובהרהור, מתוך הבנה שניתן לראות בהופעתו בארץ אמירה פוליטית, גם אם זו לא הייתה כוונתו העיקרית. החזרות המדוקדקות שלו לא היו רק בשכלול המוסיקה אלא גם ביצירת אווירה של שלווה והבנה. החזרות תוארו כרגועות וממוקדות, כאשר כהן עבד בשיתוף פעולה הדוק עם להקתו כדי להבטיח שההופעה תהדהד ברמה רגשית עמוקה.
אירוח מופע מתוקשר בישראל, במיוחד בתקופה כה טעונה פוליטית, הביא עמו דאגות ביטחוניות משמעותיות. הצוות של כהן עבד בשיתוף פעולה הדוק עם הרשויות המקומיות על מנת להבטיח את שלומם של הקהל, שהיה צפוי לעלות על 47,000 איש. הלוגיסטיקה הייתה עצומה: מניהול ההסעות של הקהל ועד הבטחה שלא יהיו שיבושים במהלך ההופעה. הכרטיסים להופעה נחטפו כולם תוך יום.
מאחורי הקלעים, האווירה הייתה תערובת של התרגשות וזהירות. הלהקה והצוות של כהן, למרות שהיו נרגשים להיות חלק מאירוע כה חשוב, היו מודעים היטב לאמצעי האבטחה המוגברים. האיזון העדין של שמירה על אווירה שלווה תוך הבטחת בטיחות היה אתגר מתמיד מאחורי הקלעים. בכל כניסה היו מחסומים, והאצטדיון נשמר בכבדות. למרות הצעדים הללו, התחושה המכריעה הייתה של ציפייה ותקווה, כשהקהל והצוות מאוחדים ברצונם לאירוע שליו ומרגש.
עם שקיעת השמש הבמה הייתה מוכנה לאחת ההופעות המדהימות יותר בישראל. האצטדיון התמלא בקהל מגוון, כולל ישראלים, פלסטינים ואוהדים בינלאומיים שנסעו מכל העולם כדי לחזות באירוע. כהן, לבוש בחליפה השחורה והכובע שלו, עלה לבמה לקול מחיאות כפיים סוערות. אחד הרגעים העוצמתיים של הקונצרט הגיע כאשר הוא קרא את ברכת הכוהנים בעברית והביא את הקהל לדממ. זו הייתה מחווה רוחנית ומאחדת עמוקה, שהדגימה את הבנתו של כהן את המשמעות התרבותית והדתית של הרגע. אנשים הזילו דמעות בערב הזה.
"אני לא יודע אם נעבור בדרך הזו שוב", הוא אמר לקהל בתחילת ההופעה אבל אז הבטיח "לתת את הכל הלילה". וכך הוא עשה, עם שירים שנלקחו מכל עשרות שנות הקריירה שלו. כולנו פה כבר ידענו שההפקה הזו שלו היא מהמרגשות והגדולות יותר שנעשו איתו - אם לא הטובה ביותר. הייתה התרגשות אדירה לראותו פה, על אדמת ארצנו, אחרי שהוא כבר הופיע פה כמה פעמים בעבר - אם במלחמת יום כיפור ואם בסוף הסבנטיז.
מתופף גאנס אנד רוזס בצרות!
ב-24 בספטמבר בשנת 1998 נידון המתופף המקורי של גאנס אנד רוזס, סטיבן אדלר, ל-90 יום בכלא.
זה קרה לאחר שהוא הואשם בהכאת שתי בחורות איתן יצא תוך שהוא מפר את תנאי פסק הדין מאשמה קודמת בענייני אלימות נגד נשים. אדלר בספרו: "למחרת בערב דבי ואני ישבנו בדירה שלי והסתכלנו בטלוויזיה. לפתע היא קמה והפילה הכל משולחן הקפה ואז היא ניגשה והתחילה להפיל את הפרסים שלי מהקיר. היא הרימה את מערכת הסטריאו והפילה אותה על הקרקע. היא עמדה להפיל את הטלוויזיה כשקמתי, תפסתי אותה וצעקתי, 'מה לעזאזל לא בסדר איתך?' הטירוף השתולל ונמשך עוד שמונה שעות. היא פשוט המשיכה להתנהג כמו פסיכית מוחלטת, צורחת עליי ללא הרף וקוראת לי לוזר. ניסיתי להיות רגוע, אבל באמת, חשבתי שעברתי התקף לב. כל מה שיכולתי לחשוב זה שהיא עושה את זה כדי להקים אותי
איכשהו. זה הפחיד אותי. החזה שלי כאב ולא יכולתי לנשום; פשוט שכבתי על הרצפה והתחננתי שתפסיק.
לבסוף, הייתי חייב לעשות משהו. בסביבות שש וחצי בבוקר, תפסתי אותה ואילצתי אותה לצאת מהדלת. היא צעקה וכעבור שתי דקות היא דפקה בשלווה על דלתי והודיעה שהיא התקשרה למשטרה בטענה שהרבצתי לה. לא הצלחתי להבין מה היא הרגישה שהיא עומדת להרוויח מכל זה. אני מניח שהיא רצתה ממני יותר ממה שהייתי מוכן לתת, והיא חשה בכך, היא הגיבה בהתפרצות לעברי.
עברתי לדירה אחרת בסטודיו סיטי. חברה בשם לינדזי הייתה איתי ועזרה לי להקים את המקום החדש. אחרי שעברתי פנימה, העירו אותי דפיקה בדלת. הסתכלתי בשעון; זה היה שש בבוקר. 'מי לעזאזל זה יכול להיות?' דשדשתי עד הדלת. 'מי זה?' 'אדם', הייתה התגובה. הנחתי שזה איש התחזוקה של הבניין. פתחתי את הדלת ומצאתי שני שוטרים. 'אתה סטיבן אדלר?' שאל אחד. לפני שהספקתי לענות, השוטר השני אמר, 'כן,
זה הוא'. יכולתי רק לומר, 'היי, מה קורה? מה קורה?' והקצין שהכיר אותי אמר, 'מר אדלר, אתה עצור בגין אלימות. החברה שלך אמרה שהרבצת לה'. הסתכלתי בחזרה על לינדזי וצעקתי, 'מה לעזאזל לא בסדר איתך?' 'סטיבן, לא עשיתי כלום!' אמרה לינדזי, וזה היה נכון. זו הייתה דבי מממשת את האיומים שלה להכניס אותי לכלא.
שמו עליי אזיקים והלקחו אותי לכלא בסנטה מוניקה. שלוש שעות אחר כך שוחררתי בערבות. נכנסתי למשרד של עורך דין שהיה ממול הדירה. טעות גדולה. קבל תמיד הפניה לייעוץ משפטי ממישהו שאתה סומך עליו,
ואז תבדוק, או תשאל את עורך הדין אם אתה יכול לשוחח עם אחד הלקוחות המרוצים. כפי שנודע לי מאוחר יותר, עורך הדין הזה ששכרתי היה אידיוט ושנוא ביסודיות בקהילה המשפטית. נהדר, זה כל מה שהייתי צריך. זה היה רק חודש לפני שעמדתי בפני השופט. זה היה משפט קצר שכלל כל כך הרבה שטויות מטורפות מדבי. אני לא מאמין שהמושבעים חשבו שאני אשם. אבל שמעתי את עורך הדין שלי ממלמל משהו לשופט. יכולתי להישבע שהוא אמר, 'אני בטוח שהוא עשה טעות'. מה לעזאזל? נמצאתי אשם - אני עדיין לא בטוח במה - ונידון למאסר. אבל זה היה עונש קל יחסית, שלושה חודשים וקנס. תחילה הוכנסתי לתחנת משטרה בעיירה קטנה במחוז לוס אנג'לס שנקראה לברן. כריסטיאן סלייטר נשלח לשם לבעיות משפטיות כמה חודשים לפני כן. זה לא היה כל כך רע בכלל; היה לי טלפון נייד וטלוויזיה בכבלים והוצבתי לשטיפת ניידות של כיתת המשטרה. חלקתי את התא עם שלושה אנשים אחרים והיינו נעולים שם מאחת עשרה בלילה. עד שש בבוקר ישנתי בכל מקרה, אז זו באמת הייתה נסיעה בחינם. אבל לינדזי עברה בינתיים תקופה נוראית".
ובתאריך זה, שמונה שנים לפני כן, הסכים אדלר לפשרה בעניין תביעתו נגד הלהקה, לפיה הוא קיבל שני מיליון וחצי דולר. אדלר טען שחתימתו, שקילפה ממנו את זכויותיו בלהקה, נעשתה באופן לא הוגן.
ב-24 בספטמבר בשנת 1991 יצא אלבום חדש ללהקת רד הוט צ'ילי פפרס ושמו BLOOD SUGAR SEX MAGIK. הוא הפך להצלחה אדירה עבור הלהקה.
הדברים לא היו ורודים במיוחד כאשר חברי להקה זו נסוגו לאחוזה בלוס אנג'לס ב-1990 כדי להקליט את האלבום הזה. הלהקה טרם התאוששה לגמרי ממותו ממנת יתר של הרואין, בשנת 1988, של הגיטריסט המייסד הלל סלובק, והזמר אנתוני קידיס והגיטריסט החדש ג'ון פרושיאנטה נאבקו בהתמכרויות משלהם.
אז נכנס לתמונה המפיק ריק רובין, שהתעקש על מנגינות ברורות, סינון הרעש הקצבי והדגשת הדינמיקה. התוצאה הפכה למסחררת והתאימה היטב לצד פתיחת השערים של להקת נירוונה שהפכו את הרוק האלטרנטיבי למיינסטרימי. כן, הרד הוט צ'ילי פפרס קיבלו פה את פריצתם המסחרית.
עד אז היו ארבעה אלבומים של רוק-פ'אנק אבל עם ריק רובין, שעבד עם להקות כמו PUBLIC ENEMY ו-RUN DMC לצד SLAYER, זכתו הארבעה באור אחר. להיט גדול בא עם UNDER THE BRIDGE העגמומי, אותו כתב זמר הלהקה, אנתוני קידיס, על גשר בו נהג לקנות סמים. השיר הזה היה במקור רק פואמה שכתב קידיס ולא בשביל הצ'ילי פפרס - זה היה שיר מאוד אישי שהוא חשב שאולי ישתמש בו במקום אחר. ריק רובין מצא אותו באחת המחברות שלו ואמר לקידיס שזה יכול להיות שיר נהדר. בהתחלה הוא לא רצה לשיר אותו או לחלוק אותו עם אף אחד, אבל בסופו של דבר זה הגיע לשלב בו הוא נתן את אחד מביצועי חייו.
"עיר המלאכים" עליה שר קידיס כאן היא לוס אנג'לס, שבה הוא חי מאז שהיה בן 12. חלק גדול מהשיר עוסק ביחסיו עם העיר. "זה ממש דוחה אותי בימים אלה", הוא אמר בשנת 1996. "פשוט למצוץ את הענן הרעיל הזה של ערפיח הגיהנום בכל יום שאני נמצא שם... זו לא מחשבה נעימה, אבל יש לי קשר משפחתי חזק לעיר ההיא. כנראה שלעולם לא אוכל להתנתק מזה". את משפט הפתיחה, "לפעמים אני מרגיש שאין לי שותף", הוא כתב לאחר שחש כי הקשר בין חברים בלהקה התהדק על חשבונו, כמו גם געגועיו להלל סלובק. ריק רובין: "המחשבה שלי הייתה שהצ'ילי פפרס לא היו מוגבלים להיות להקת פאנק עם ראפ. ואני זוכר שאנתוני התבייש להראות את השיר לחבר'ה האחרים בלהקה. אבל הוא שר אותו לג'ון הגיטריסט וזה המציא את התפקיד שלו בגיטרה. אחר כך הוא ניגן אותו עבור FLEA הבסיסט וזה הגה את התפקיד שלו וזה בסופו של דבר היה שיר ממש טוב - למרות שהם לא הבינו כמה הוא טוב עד שאנשים התחילו להגיב לזה". אמו של ג'ון פרושיאנטה הגיטריסט שרה בשיר הזה יחד עם שניים מחבריה מהכנסייה. הם זוכים באלבום לקרדיט "גייל פרושיאנטה והחברים שלה". עם זאת, לפני שעזב את הלהקה במאי 1992, ג'ון פרושיאנטה היה מאלתר לפעמים בהגזמה את פתיחת השיר על הבמה ומגזים בקולות הרקע שלו, כי נמאס לו מהשיר ומקידיס. זה ניכר בהופעה שלהם ב-22 בפברואר 1992 בתוכנית סאטרדיי נייט לייב.
יש באלבום הזה גם את הלהיט הנוסף, GIVE IT AWAY, ואיך אפשר להישאר אדישים מול הקצב המסחרר וצלילי המלוטרון של BREAKING THE GIRL (אותו כתב קידיס על פרידתו מחברתו, כרמן הוק)? הקהל הרחב (ואני ביניהם) נשבה בקסם האנרגטי הזה וקנינו בזמנו את האלבום הזה בשקיקה.
פינת MAILBAG - קוראים כותבים לעיתון מלודי מייקר וזה פורסם ב-24 בספטמבר 1966:
הקורא סי. פי. קינג מלונדון מוחה: "אני ממש לא מסכים עם מר ברטון שכתב לכם שלהקת CREAM היא שינוי מרענן בסצנה. לאחר שהיה לי חוסר המזל לראות אותם בהופעה, הגעתי למסכנה שזו רק עוד להקת בלוז רועשת שבאה לקפוץ על העגלה של להקת המי".
הקורא קווין ס. בוטינג מססקס כתב: "כמה חלולים יכולים להיות מוסיקאים שאומרים שהם מבינים ומעריכים מוסיקה? אני יכול לדמיין את פיט טאונסנד, מלהקת המי, וסטיב מאריוט, מלהקת SMALL FACES, כשהם משקיעים שלושה חודשים מזמנם רק כדי ללמוד את תיאוריית הטוקאטה ופוגה של יוהן סבסטיאן באך".
מ. איימס מססקס: "להקת המי סיפקה את המראות הגרועים ביותר שראיתי בהופעה ב-HASSOCKS, ליד ברייטון. חברי הלהקה יצרו את הרעשים המחרישים ביותר ששמעתי, כשפיט טאונסנד היפנה את הגיטרה שלו לעבר המגבר והמתופף, קיתק מון, התעלל בתופיו עם פטיש! הגיע הזמן לחשוף את האנשים האלו".
ב-24 בספטמבר בשנת 1990 יצא תקליט חשוב ללהקת הרוק הכבד, מגאדת', ושמו RUST IN PEACE. זו הפעם הראשונה בה ההרכב הקלאסי של הלהקה נמצא, עם דייב מוסטיין (שירה וגיטרה), מרטי פרידמן (גיטרה), דייב אלפסון (בס) וניק מנזה (תופים).
אלבום זה חיזק את מעמדה של מגאדת' כאחת מלהקות הת'ראש-מטאל החשובות והמשפיעות יותר. עם טקסטים טעונים פוליטית, עיבודים מורכבים והפקה דחוסה אך אפקטיבית, זה סימן נקודת שיא שלא הייתה חפה מאתגרים. החל משינויי הרכב ועד להתנגשויות יצירתיות ומאבקים אישיים. הדרך להפקת האלבום הייתה רצופה מכשולים שבסופו של דבר תדלקו את האנרגיה הלוהטת שלו.
בסוף שנות ה-80, ההרכב של מגאדת' היה בתנופה. לאחר יציאת אלבומה השלישי, SO FAR, SO GOOD... SO WHAT, בשנת 1988, המתיחות בתוך הלהקה הייתה גבוהה עקב בעיות שימוש בסמים וסכסוכים אישיים. הגיטריסט ג'ף יאנג והמתופף צ'אק בהלר פוטרו שנה לאחר מכן והותירו את הגיטריסט-זמר-מנהיג, דייב מאסטיין, לחפש מוסיקאים חדשים שיוכלו להתאים לחזונו השאפתני.
לתמונה נכנס מרטי פרידמן, וירטואוז גיטרה הידוע בעבודתו בלהקת CACOPHONY ובשילוב הייחודי שלו של השפעות מוסיקליות מזרחיות ומערביות. פרידמן הצטרף למגאדת' לאחר אודישן ומיד השפיע על הלהקה. הסגנון המורכב והמלודי שלו יהפוך למאפיין מכונן של RUST IN PEACE. במילותיו שלו, פרידמן נזכר בתהליך האודישן כאינטנסיבי אך מתגמל: "דייב חיפש משהו שישלים את הסגנון שלו אבל ייקח את המוסיקה לכיוון חדש, ופשוט התחברנו בצורה יצירתית מההתחלה".
אל מאחורי התופים נכנס ניק מנזה, שהיה לפני כן טכנאי התופים של הלהקה והועלה לתפקיד המתופף. מנזה הביא ללהקה דיוק וכבדות שתאמו את הדרישות הטכניות של החומר החדש. עם צירופם של פרידמן ומנזה, לצד מאסטיין והבסיסט הוותיק, דיוויד אלפסון, ההרכב הקלאסי של מגאדת' הושלם.
מלכתחילה היה ברור שמאסטיין נחוש לדחוף את הגבולות הטכניים של הלהקה. רצועות כמו HOLY WARS ו-HANGAR 18 נבנו סביב מקצבים מורכבים, ריפים מהירים והרמוניות של גיטרה כפולה בנויות לתלפיות. לדברי מאסטין, הלהקה כיוונה ליצור משהו "מעבר למה שמישהו בסצנת הת'ראש עשה עד לאותה נקודה". מאסטיין רצה להוכיח משהו שניקר אצלו כבר זמן רב בראש - שהעפתו מלהקת מטאליקה, לפני שעלתה לדרגת הצלחה גדולה, לא הייתה לשווא. שיש לו את חובת ההוכחה שהוא שווה המון גם בלעדיה.
עם זאת, תהליך הכתיבה וההקלטה לא תמיד היה חלק. מאסטיין, הידוע בפרפקציוניזם שלו, התעמת לעתים קרובות עם המפיק מייק קלינק, שעבד בעבר עם גאנס אנד רוזס בתקליט הבכורה שלה. בעוד שקלינק הביא גישה מהוקצעת לסשנים, הדחף הבלתי פוסק של מאסטין לנסות דברים הוביל לפעמים למתח. בראיון משנת 2010, נזכר מאסטין: "מייק היה נהדר כשעזר לנו לקבל את הטוב ביותר, אבל לפעמים הייתי צריך להילחם כדי לשמור על רעיונות מסוימים שהרגשתי שהם חיוניים לשירים".
דוגמה מרכזית אחת לנחישותו של מאסטיין הגיעה במהלך הקלטת השיר HOLY WARS. שיר זה, שפתח את האלבום בעוצמה רבה, מחולק לשני קטעים נפרדים - המצד אחד ת'ראש מהיר ובאמצע קטע איטי ומלודי יותר. מאסטיין דחף את הלהקה להבטיח שהמעברים בין הקטעים הללו יהיו חלקים, דבר שדרש שעות של חזרות וריבוי טייקים באולפן. מרטי פרידמן תיאר את זה כ"אחד הקטעים הכי מאתגרים שעבדנו עליהם אי פעם, אבל כשהצלחנו, ידענו שזה הולך להיות משהו מיוחד".
בעוד שהלהקה שגשגה יצירתית, החברים התמודדו גם עם מאבקים אישיים, במיוחד בנוגע לשימוש בסמים. דייב מאסטיין היה גלוי לגבי המאבק שלו בסמים ובאלכוהול, מה שהוביל בעבר למתחים בתוך הלהקה ואף תרם לפיטוריו ממטאליקה בתחילת שנות ה-80. במהלך היצירה של האלבום הזה הוא עשה מאמץ מודע להתנקות, והבין שההתמכרות שלו מסכנת גם את בריאותו וגם את עתיד הלהקה. בראיון משנת 2010 הוא אמר: "ניסיתי לחבר את חיי, וזה לא היה קל. אבל ידעתי שאם לא אעשה זאת, לא תהיה מגאדת' ולא יהיה עתיד עבורי במוסיקה".
למרות האתגרים האישיים של מאסטיין, הכימיה של הלהקה במהלך ההקלטות הייתה בלתי ניתנת להכחשה. מאוחר יותר התייחס אלפסון הבסיסט על האנרגיה באולפן: "זה היה כמו חבית אבקת שריפה של רעיונות וכישרון שמתחברים יחדיו. היה הרבה לחץ, אבל כולנו דחפנו אחד את השני להיות טובים יותר, וזה בא לידי ביטוי בתוצר הסופי".
אחד ההיבטים המגדירים שאת האלבום הוא התוכן הלירי שלו. מאסטיין, שתמיד היה בוטה פוליטית, לקח על עצמו נושאים של מלחמה, שחיתות שלטונית והשמדה גרעינית. השיר HOLY WARS הוא פרשנות חריפה על סכסוכים דתיים ומניפולציות פוליטיות, כשגם מדינתנו, ישראל, מוזכרת שם כמקום מסוכסך דתית ועם המלצה למאזין שנמצא מחוץ לגבול שלה - "אל תסתכלו עכשיו על ישראל, כי זה יכול להיות גם בארץ מולדתכם". השיר שבא אחריו, HANGAR 18, שגם הוא אחד מהקלאסיקות הברורות של מגאדת', מתעמק בתיאוריות קונספירציה סביב עב"מים והסתירות הממשלתיות סביב זה. השיר TAKE NO PRISONERS הוא המנון אנטי-מלחמתי.
בראיונות, מאסטיין הצהיר כי המילים שלו באלבום הושפעו מאוד מהאקלים הפוליטי של סוף שנות השמונים, במיוחד מהמלחמה הקרה ומהאיום בלוחמה גרעינית. הוא הסביר, "רציתי לכתוב על דברים חשובים, דברים שאנשים פחדו לדבר עליהם. היה כל כך הרבה פחד ומתח בעולם באותה תקופה, ואני חושב שהמוסיקה משקפת את זה".
האלבום RUST IN PEACE זכה להצלחה ביקורתית ומסחרית וזיכה את הלהקה במועמדות ראשונה לגראמי בתחום הופעת המטאל הטובה ביותר. חשוב מכך, הוא הפך לאלבום ציון דרך בז'אנר הת'ראש-מטאל, שהשפיע על אינספור להקות ומוסיקאים עם הברק הטכני והנושאים הליריים הנועזים שלו.
ב-24 בספטמבר בשנת 1970 הופיעה להקת הרוק המתקדם - אמרסון, לייק ופאלמר - באולם TOWN HALL בווטפורד. זה היה ממש אחרי הופעתה הידועה בפסטיבל ISLE OF WIGHT הגדול, בו נחלה הלהקה הצלחה בקרב הקהל וביקורת רעה מג'ון פיל, שדרן רדיו בי.בי.סי, שסיכם במילים "זה ביזבוז של כישרון וחשמל".
כפי שסיפר אמרסון בספרו, ההופעה השלישית הזו של השלישייה עברה בהצלחה גדולה. הסאונד היה טוב. הקהל היה בהשתלהבות ונראה שהעסק דופק טוב. השלושה ירדו מיוזעים אל מאחורי הקלעים כשבאוזניים עדיין מהדהדות תשואות הקהל. אז, בזמן שהשלושה עוד התנשפו והזיעו, נכנס לחדר מפיק הערב והתחנן מהם לתת הדרן.
"אין לנו מה לנגן יותר" הסביר גרג לייק הבסיסט. בעודו אומר את המילים הוא החל להחליף את בגדי ההופעה לבגדים נוחים ויבשים יותר.
המפיק לא ויתר. "בבקשה, אתם חייבים לעלות כי הקהל משתולל לראות אתכם שוב".
קית' אמרסון ידע שהדבר הנכון הוא לחזור לבמה ולתת לקהל את מה שהוא רוצה. הוא פשפש בזכרונו המוזיקלי והציע לחבריו ללהקה לחזור לבמה ולנגן את NUTROCKER, שהיה עיבוד שלהם לקטע מ'מפצח האגוזים' של צ'ייקובסקי.
"אני לא הולך לנגן את החרא הזה שוב!", רטן לייק והחמיץ פנים.
"בבקשה, בבקשה.. אתם חייבים לחזור לבמה.. בבקשה..", התחנן המפיק.
אך לייק נשאר עיקש בעמדתו. "לא, עשינו את שלנו. עכשיו ניתן לקהל לצאת מהאולם עם טעם של עוד".
בינתיים נשמע ברקע הקהל כשמחיאות הכפיים שלו הופכות לקצב אחיד שדורש מהלהקה לחזור.
"בבקשה!", יילל המפיק.
אמרסון ניגש ללייק ואמר לו: "אין לנו ברירה. בוא נעלה וניתן להם עוד קטע".
"קיבינימאט!!!" - צרח הבסיסט המתוסכל וחטף את גיטרת הבס שלו.
כשהשלישייה עלתה שוב לבמה, הקהל השתולל מהתלהבות והכרת תודה. אמרסון החל לנגן בהתלהבות במקלדת הקלאווינט שלו את NUTROCKER, אך כשהרים את ראשו הוא גילה לחרדתו את לייק מנגן בכוונה עם הגב לקהל. הקלידן חש שהדם בגופו מבעבע מעצבים. הוא ידע שיש לו עסק עם עושה צרות. כשהסתיים הקטע, ברח לייק מהבמה מבלי לומר מילה לקהל.
אמרסון העצבני הלך דלק אחריו וכשהגיעו השניים לחדר ההלבשה, הוא חטף לידו בקבוק של יין אדום שהיה שם ושבר אותו על רדיאטור מתכתי שהיה שם. בעוד הוא מחזיק חצי בקבוק שבור ומשונן, הוא ניגש אל הבסיסט המופתע, כשפרצופו אדום מזעם, ידו מנופפת בבקבוק החד והמסוכן ומגרונו צורח "יא בן זונה! חתיכת בן זונה חסר הערכה ולא מקצוען שאתה! שלא תעז לעולם להופיע איתי ככה על הבמה!".
לייק החוויר כסיד ולא אמר מילה מרוב הלם. איש צוות טכני הצליח להגיע בזמן ולהפריד בין שני הניצים לפני שקרה אסון אמיתי. לייק הבין את המסר.
ב-24 בספטמבר בשנת 1966 נחת גיטריסט חשמלי ואלמוני, בשם ג'ימי הנדריקס, באנגליה. רק מנהלו החדש, צ'אס צ'אנדלר, ידע באותו יום כי תתחולל מהפכה עם התופעה החדשה שגילה.
יום לפני כן עזבו הנדריקס וצ'אנדלר את שדה התעופה קנדי, שבניו יורק. זאת הייתה טיסת לילה עד שהמטוס נחת בשדה התעופה, הית'רו, בשעה תשע בבוקר.
צ'אנדלר: "במהלך הטיסה ג'ימי כל הזמן דאג, האם סגנון נגינתו האמריקני יתאים לקהל הבריטי".
השניים צעדו לכיוון היציאה, אך הנדריקס עוכב בדלפק הדרכונים, כי היה נטול אישור עבודה ובעל מראה מוזנח למדי. לאחר זמן מה ניתן האישור וצ'אנדלר לקח את הנדריקס משם לביתו של המוזיקאי, זוט מאני. הנדריקס היה נטול גיטרה וצ'אנדלר ידע שאצל מאני יש כמה גיטרות שאפשר לשאול מהן משהו לעבוד איתו. הגיטריסט של מאני היה אנדי סאמרס (בעתיד איש להקת פוליס), שלא נכח אז בבית ומאני העניק להנדריקס גיטרה פנדר טלקאסטר שהייתה שייכת לו.
צ'אנדלר: "ג'ימי הרגיש מאד נוח בבית של זוט מאני והבין שיצליח, אם כך, לכבוש בנגינתו את הקהל הבריטי".
זוט מאני: "כששמעתי אותו מנגן בביתי, הבנתי שכל מיני סוגים של בלוז ומוזיקה שחורה עברו דרכו. הוא ידע לנגן את הכל".
המטרה של צ'אנדלר הייתה ליצור מיד קשרים ולגרום להנדריקס לקבל תשומת לב. אז הוא לקח את תגליתו למועדון SCOTCH OF ST. JAMES הלונדוני.
להנדריקס הייתה אז רק אשרת שהיה לשבוע באנגליה, לא כולל רשיון עבודה כמוזיקאי. בקהל נצפו ג'ורג'י פיים, קית' מון ועוד. להקה ניגנה בפינת המועדון וג'ימי חשש לנגן עמה, אז כשהגיעה ההפסקה שלה - הוא התיישב על שרפרף שעל הבמה וניגן לבדו בגיטרה. הוא ניגן בלוז, אך לא כל הנוכחים התרשמו ממנו שם. אחד מהם היה פיט טאונסנד, מלהקת המי, שאמר: "לא התרשמתי לטובה ביום ההוא מג'ימי הנדריקס. הוא לבש מעיל צבאי מרופט ונראה מוזנח. יומיים לאחר מכן ראיתי אותו שוב ושם הלסת שלי נפלה".
ברוך הבא לאנגליה, ג'ימי. תיכף כל העולם יידע עליך...
ב-24 בספטמבר בשנת 1975 יצא תקליטה השלישי של להקת RUSH, שנקרא CARESS OF STEEL.
SIDE 1
1. Bastille Day
2. I Think I'm Going Bald
3. Lakeside Park
4. The Necromancer
i) Into Darkness
ii) Under The Shadow
iii) Return Of The Prince
SIDE 2
1. The Fountain Of Lamneth
i) In The Valley
ii) Didacts And Narpets
iii) No One At The Bridge
iv) Panacea
v) Bacchus Plateau
vi) The Fountain
תקליט זה נכשל מסחרית בזמן אמת והפך מאז לאהוב ביותר בקרב מעריצי הלהקה בפרט וחובבי הרוק הקלאסי-כבד בכלל. בתקליט זה הלכו שלושת המוזיקאים המוכשרים מקנדה על כל הקופה (שלא היו בה הרבה מרשרשים אז). אלו הם הבסיסט / זמר גדי לי, הגיטריסט אלכס לייפסון והמתופף / תמלילן ניל פירת.
אם ניתן להצביע על ההשפעה המוקדמת של הלהקה הזו, הרי שהאצבע תנוע לכיוון לד זפלין. אז פתיחת האלבום הזה באה עם השיר BASTILLE DAY החשמלי והכבד. ההשפעה של זפלין חזקה פה. עם זאת, הדיוק המופלא של שלושת החברים דוחף את השיר לסגנון אישי של התקפה קצבית, בדומה לשיר שפתח את האלבום הקודם (ANTHEM).
השיר השני, I THINK I'M GOING BALD, הוא השיר המוזר של האלבום. המבנה הפשטני שלו הוא נתח של כיף קליל באלבום אפל ומעורפל. . אחריו מגיע LAKESIDE PARK הפסטורלי. כל זה מהווה הקדמה לשתי היצירות הבאות, שבגללן נחשב תקליט זה כתקליט לאוהבי רוק מתקדם.
כאן זה נהיה מוזר. הקטע THE NECROMANCER בא עם עשר דקות של פנטזיה אפית שבה כל חלק מרשים, אם כי חסרה הלכידות שנמצאת בכמה מיצירותיה הארוכות הגרנדיוזיות האחרות שלה. הסתיים הצד הראשון של התקליט. הצד השני מוקדש ליצירה אחת ארוכה, THE FOUNTAIN OF LAMNETH.
המפיק טרי בראון. "יצאנו פה לדרך עם תקליט טוב, ללא ספק, שכמעט עלה לי בקריירה שלי. אבל אני חושב שמאז זה הוכח כתקליט משמעותי שהרבה מעריצים אוהבים. זו הייתה אבן הקפיצה לשנת 2112. נהניתי מאוד לעשות את התקליט הזה והייתי מאוכזב כשהוא קיבל את הביקורות הרעות. זה היה קשה אבל במבט לאחור, זה היה קצת שאפתני מדי. אבל לא רצינו לעשות משהו מסחרי. הייתה לנו את התוכנית המטורפת שנוכל לעשות חומר מקורי וכולם פשוט ינהרו לחנויות ויקנו את זה. זה, כמובן, לא קרה".
גדי לי על אותה תקופה: "התקליט היה ניסוי גדול עבורנו ומאד אהבנו את זה כשסיימנו. אבל שוב, הכוחות שיהיו, האנשים שקידמו את המוזיקה שלנו, לא האמינו באלבום הזה. חברת התקליטים שלנו, מרקיורי, אמרה לנו במפורש שאנחנו אכזבה עצומה עבורה. החברה הזו החתימה אותנו בגלל סוג החומר שעשינו באלבום הראשון שלנו, שהיה בסגנון הרוק הישיר יותר. אבל אנחנו אהבנו מאד את להקות הרוק המתקדם הבריטיות, כמו יס וג'נסיס, ורצינו לעשות משהו דומה. באלבום השלישי שלנו התחילו לשאוג בחברת התקליטים נגדנו משפטים כמו 'מי לעזאזל האנשים האלו??'.
התקליט השלישי הזה נכשל ומצאנו את עצמנו מופיעים מול אולמות חצי ריקים. אפילו התבדחנו בינינו שהמתופף שלנו, ניל פירת, הולך לחזור לעסקי מכירת ציוד החקלאות וכי אלכס ליפסון, הגיטריסט, יחזור לצבוע בניינים. חשנו שמסביב כולם שליליים כלפינו. היינו להקה צעירה, קצת יומרנית, מלאה בשאיפות, מלאה ברעיונות גדולים, ורצינו לראות אם אנחנו יכולים לגרום לכמה מהרעיונות הגדולים האלו להתרחש. אני חושב שיש כמה רגעים יפים בתקליט, אבל הרבה מהם כבדים ולא ממוקדים. זה גם הזמן הרב ביותר שהיה לנו אי פעם לעשות תקליט. אני חושב שהיו לנו שלושה שבועות מלאים לעשות את התקליט הזה ופשוט התפנקנו עם המון זמן. התקליט הקודם נוצר תוך עשרה ימים ועכשיו היו לנו שלושה שבועות והיו גם הרבה ניחוחות עשן מעניינים בחדר הבקרה".
לפי החוזה, מול חברת התקליטים, נשאר לשלישיה לעשות עוד תקליט אחד בלבד, שיהיה נקודת הפריצה או המשבר שיוביל לפירוק. מה שיצא זה תקליט מרהיב ושמו 2112.
חמישה קטעים בלבד בתקליט הזה, שטובלים רבות בסיפורי אגדה עם דמויות של לוחמי חרבות ומכשפים, כשצידו השני מכיל יצירה אחת ארוכה ושמה THE FOUNTAIN OF LAMNETH. לא עושים תקליטים כאלו כיום, אבל בזמן אמת לא נתפס הדבר כיציאה מוסיקלית משובחת.
אלכס לייפסון: "כשהופענו לצד להקת קיס, השמעתי את היצירה הארוכה שלנו לפול סטאנלי. הבעת פניו הראתה כי אינו מבין כלל במה מדובר. מסתבר שהוא לא היה היחיד".
גדי לי: "זו הייתה תקופה מדכאת. הופענו בכל מיני אולמות רוק, כשמעט מאד אנשים באו לראות אותנו. זה היה משפיל ביותר. היינו בטוחים שעוד רגע בועטים אותנו בעכוז היישר לעולם הברים הקטנטנים".
ב-24 בספטמבר בשנת 1979 יצא האלבום THE LONG RUN של להקת איגלס. היה זה סיום אולפני עצוב ללהקה כה מצליחה.
SIDE 1
1. Long Run
2. I Can't Tell You Why
3. In The City
4. Disco Strangler
5. King Of Hollywood
SIDE 2
1. Heartache Tonight
2. Those Shoes
3. Teenage Jail
4. Greeks Don't Want No Freaks
5. Sad Cafe
זה הוא אלבום האולפן השישי של איגלס והראשון של הלהקה שלא כלל את החבר המייסד, הבסיסט רנדי מייזנר, שהוחלף בטימותי ב. שמידט.
אחרי ההצלחה האדירה של "מלון קליפורניה" הוחלט שהאלבום הבא יהיה כפול וייצא בשנת 1978, אך המאבקים הפנימיים של הלהקה, חוסר השראה, ועייפות פיזית ונפשית צמצמו את העסק לתקליט בודד, שלקח כמעט שנתיים עד להשלמתו וחבריו קראו לו, במהלך ההקלטות, בשם THE LONG ONE.
על כל צליל התווכחו שם באולפן. היו יותר מדי נושאים לא פתורים וטינה מתנשאת שבעבעה מתחת לפני השטח ואיימה להרוס כל הרמוניה ווקאלית, מושלמת ככל שתהיה. דון הנלי סיפר: "הרומן שלנו הסתיים עם התקליט הזה. היו לנו ריבים כל הזמן על השירים. ריבים עצומים על מילה אחת. ימים על גבי ימים. זה תקליט שלקח שלוש שנים מחיינו ועלה 800,000 דולר. נשרפנו".
"היה קשה להתמודד עם זה בצורה רציונלית", הודה גלן פריי. "חיינו את אורח החיים הזה של לימוזינות, מטוסים פרטיים, מחלקה ראשונה במלונות ואנשים שעושים מה שאמרת להם לעשות. בנוסף, גם הנלי וגם אני פיתחנו התמכרויות לסמים, שלא עזרו לעניינים. ללכת לאולפן היה כמו ללכת לבית הספר - פשוט לא רציתי ללכת".
הגיטריסט דון פלדר: "היינו מתוחים עד קצות העצבים החשופים שלנו. אני חושב שכל הלהקה סבלה מדכאון אחרי לידת התקליט 'מלון קליפורניה'. ועכשיו היינו שוב בהריון כבד עם התינוק הבא, והמתח הופיע. כדי לאפשר לנו לבלות יותר זמן עם המשפחות שלנו ופחות בפלורידה, חלק מתהליך ההקלטה הועבר מערב הוליווד. זה יהיה הוגן לומר, אני חושב, שזה הפך לאלבום הפחות אהוב עלינו כי הוא ייצג תקופה אישית כה אפלה. נאבקנו לכתוב שירים, נאבקנו עם סמים ואלכוהול, ונאבקנו בענייני אגו. מעל האלבום היה ענן אפל של מחלוקת סביבו. זה חילק אותנו לשני מחנות; דון הנלי וגלן פריי מול ג'ו וולש ואנוכי. טימות'י בי שמידט איפשהו ריחף, הנודד, כתמיד".
במובנים רבים, מלון קליפורניה היה הסוף של האיגלס. איך לעזאזל אפשר להתעלות מעל הצלחה כבירה שכזו? השאלה הזו ניקרה מדי יום בראשם של חברי הלהקה. קרבות פנימיים, שחיקה רגשית, תשישות פיזית וקליקות בתוך המחנה החלו לגבות את שלהם, כשהם אינם כל כך שונים ממה שקורה ברוב להקות הרוק'נ'רול. קנאות קטנות מועצמות על ידי תהילה, אי הבנות הופכות למריבות, והוויכוחים הופכים לקרבות אגרוף בקנה מידה מלא.
הלהקה הייתה אז בתהליך התפוררות. הכנפיים של אותם עייטים שעשו אותה כבר היו שבורות ועבור שמידט, החבר החדש בלהקה, היה זה איום ונורא לראות את חלום חייו המתגשם כשהוא מתרסק לקרקע. מצבי הרוח בין החברים היו לרוב גרועים, היצירתיות לא הייתה פוריה כבעבר. הם חשו אומללים. גם עטיפת התקליט ממחישה היטב את תחושת הסוף - ממש כפי שעשתה לפני כן עטיפת התקליט LET IT BE, של הביטלס.
ביקורת מזמן אמת: בעיתון NME נכתב ש"זה אוסף חלול וחצי אפוי של שירים שחוזרים על נוסחה ישנה. האיגלס, פעם בצמרת המוזיקה של לוס אנג'לס, הפכה פה לאכזבה ברורה לנוכח ציפיות אדירות".
כשהאלבום הופיע, הלהקה הייתה רגישה לביקורת, בעיקר בגלל שהחברים ידעו, עמוק בפנים, שהתקליט לא מספק את הסחורה. מה שהתחיל בראשם כאלבום כפול דינמי, מפוצץ בלהיטים, התכווץ לתקליט חלש עם חומרי מילוי שהנלי ופריי היו דוחים כמה שנים לפני כן.
עם זאת, הביקורת ברולינג סטון דווקא הייתה בעד התקליט: "ביום, עיר המלאכים אובססיבית הכוכבים המתוארת בתקליט זה היא ארץ קודרת של נופים ריקים והבטחות ריקות, שמתחממת עד צליה לאט תחת השמש חסרת הסנטימנטים. אבל כשהלילה מגיע, הנוף שורץ לפתע צללים מטורפים ודמויות מאיימות שמספקות עומק מבשר רעות. ללא מעצורים מהמציאות, זה הזמן שבו חלומות נואשים צצים ממאורותיהם. חלומות כאלו עוקבים אחר הרחובות האחוריים, הביסטרו, חדרי הישיבות וחדרי השינה שבהם נחתמות העסקאות להצלחה - ואז עוברים מטמורפוזה לסיוטים.
האלבום הראשון של איגלס מזה שלוש שנים, הוא ביטוי מצמרר ומבריק לגמרי של שעת המכשפות הלילית של הוליווד, בה היאוש והגועל משמשים כסמלים אנטי-רומנטיים.
בהאזנה ראשונה, זה נראה פרויקט צנוע ופגום שלמעשה נטול ברק והמצאה נוצצת שאפיינה תקליטים קודמים של איגלס. שיר הנושא נותן טון חסר שאפתנות: החבורה משתוללת במסגרת קאנטרי-רוק מוכרת, שרה על תקוות נעורים ועל מעלות העקשנות. אבל לאט לאט מתברר שזוהי מטפורה לשורה של חששות ותשוקות סודיות שהם אוריינטציית קריירה או מערכת יחסים. הקלפים כולם חולקו וקיבלו שימוש במשחק וכל שנותר הוא לחשב את המחיר הנורא: 'מי יצליח? / נגלה בטווח הארוך'.
יש פשטות מוחלטת באלבום, במיוחד בהשוואה למלון היפר-קליפורני. לא אוסף של סינגלים לוהטים של רדיו מכוניות, וזה בקלות המאמץ הכי לא מסחרי של הלהקה. מבחינה ווקאלית, אינסטרומנטלית ולירית, הסימן המסחרי של איגלס עם פיקחות עצבנית הוחלף במידה רבה בגישה ישירה וגולמית. נראה שהדחף להצלחה הוא מעין חור שחור במרכז הנשמה. זה תקליט מר, זועם, קשה, מלא בשתן וחומץ וציפיות מורעלות. מכיוון שהוא משופע בחומר טרי ומסוכן ובחינה עצמית בלתי פוסקת, זו גם העבודה הטובה ביותר של איגלס מזה הרבה מאוד שנים".
דון פלדר: "הרולינג סטון הביא את הביקורת הזו עם כתבה מאת כתב שבילה איתנו שנתיים וטען שדון השווה את עצמו לאלוהים. דון ירה מיד שורה של מכתבים זועמים. רבים קראו אותם וחשו שהגענו לסוף המשחק. הסכמנו באי רצון לעשות כמה ראיונות לקידום האלבום החדש, אבל דון וגלן המשיכו לשלוט בכל המידע שפורסם לעיתונות. רק שניהם הורשו לענות על שאלות ישירות, והייתה להם סדרה של תשובות מוכנות, אם מישהו ישאל על סכסוכים בתוך הלהקה.
'איך כולם מסתדרים?', מישהו ישאל.
'אוי, אנחנו מתעבים זה את זה, כפי שאתה יכול לראות', היה עונה גלן בחיוך.
'בגלל זה בדיוק הסכמנו לעבוד שוב יחד ב-18 החודשים האחרונים ולהוציא את האלבום החדש הזה. אנחנו לא יכולים לסבול אחד של השני', דון היה מוסיף וקורץ.
הם הפכו למאסטרים בטיפול בתקשורת. הציטוטים שלהם היו דומים להחריד. ג'ו וולש הורשה לתת כמה ראיונות, ואני עשיתי כמה, אבל כולנו היינו מיואשים מלדבר עם העיתונות. המדיניות לאחר מכן הפכה למגע מינימלי של הלהקה עם התקשורת".
המבקרים ראו את הסדקים בלהקה, אבל הציבור היה עדיין במצב של שהייה מלון קליפורניה וקנה את התקליט החדש במיליונים. ברור שזה לא נמכר כמלון קליפורניה, כי אחרי הכל – מלון קליפורניה היה מסוג האלבום הקלאסי שמגיע פעם בעשור. אם הנלי ופריי היו מקבלים את זה אז, הם אולי היו מייצרים תקליט עוקב משובח, במקום לנסות להגיע גבוה מדי ולהישבר תחת הלחץ.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר
