top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-24 בפברואר בעולם הרוק


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-24 בפברואר (24.2) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "האקלים חם מאד בעודנו יושבים סביב הבריכה במלון שלנו בהוליווד. זו הפעם הראשונה שהבסיסט שלנו, רוג'ר גלובר, מגיע לאמריקה וגם איאן גילאן הזמר לא היה פה. אני, ג'ון לורד ואיאן פייס כבר בילינו פה בעבר והרבה. ההופעה הראשונה שלנו בדנבר הייתה מהנה. מישהו שיחרר פצצת עשן על הבמה והאיר על זה שלל צבעים. כנראה זה היה רעיון של המפיק המקומי ליצור מין פריקאאוט. אנשים שם ביקשו שננגן קטעים מהתקליט החדש שלנו, 'אין רוק' וזה היה נהדר. הרדיו האמריקני הרבה יותר טוב ממה שיש לנו בבית, עם שדרנים מקצועיים ביותר. בי.בי.קינג הולך להופיע פה השבוע ואני ודאי אלך לראותו. לפני כמה ימים הלכנו, כך הלהקה, לראות את להקת פליטווד מאק בוויסקי א גו גו. פיטר גרין כבר לא שם אבל כריסטין פרפקט מקווי הופיעה נהדר כשהיא מנגנת בפסנתר. הלהקה הייתה טובה ופשוטה ויש לה את זה. הלכנו גם לראות את ריצ'רד הקטן. בהופעה שלו נתקלנו בפרצופים מוכרים של פליטווד מאק, לד זפלין, ביג ג'ים סאליבן ועוד. ריצ'רד הקטן הוא פנטסטי. לא מבחינה מוזיקלית כי אם מבחינת שואו. יש עמו להקה בת 13 נגנים שנשמעת מהודקת להפליא. ג'ון לורד ואיאן גילאן הלכו לבקר את גרהאם נאש, שגר לא הרחק מכאן. הוא השמיע להם את החלק האקוסטי בתקליט ההופעה שיצא לו עם חבריו קרוסבי, סטילס ויאנג. יחד עימם שהו אצל נאש גם דייב מייסון ושני הזמרים מלהקת הצבים שעכשיו שרים עם פרנק זאפה. וכמובן שאחרי ההקשבה הם ניגנו שם כולם ביחד" (ריצ'י בלאקמור, מלהקת דיפ פרפל, מדווח מאמריקה בשנת 1970).



ב-24 בפברואר בשנת 1978 יצא תקליטון חדש ללהקת ג'נסיס. זה התקליטון שהכניס אותם למסלול של שירי פופ מצליחים. שמו הוא FOLLOW YOU FOLLOW ME.



ובכן, אחרי שנים של עשיית רוק מתקדם מהמעלה הראשונה, שלושת חברי ג'נסיס הנותרים החליטו לממש את כישרונם גם ככותבי שירים ישירים ופשוטים. זה שיר מאוד פשוט על להיות מאוהב לגמרי בבחורה ולשאול אם היא תמיד תהיה לצידך. השיר נכתב על ידי בסיסט - גיטריסט הלהקה, מייק רת'רפורד, בזמן שהוא וחבריו עבדו על זה בג'אם באולפן. "כשכתבתי את המילים, יצא השיר הקטן והמקסים הזה, קליט בלי להיות רכרוכי", הוא אמר. "זה לקח עשר דקות. חשבתי, 'פאק, זה לא יכול להיות כל כך קל'. בזמנו, זה היה אמור להיות חלק משיר ארוך יותר, אבל זה פשוט עבד כמו שהוא. כתבתי מילים מאוד פשוטות, אני מניח שעל אשתי. זו הייתה הפעם הראשונה שכתבתי מילים באופן מהיר. לא ניתחתי את זה, זה פשוט יצא מהר מאוד. ואז חשבתי שזה כל כך פשוט שזה עובד".


ב-24 בפברואר בשנת 1970 יצא תקליט הבכורה של הרכב פ'אנק פסיכדלי אדיר ושמו FUNKADELIC.



מנהיג ההרכב הזה שצץ מדטרויט, ג'ורג' קלינטון, הוא מזה שנים רבות שם ידוע ברשימת אבות המזון של מוזיקת הפ'אנק. הוא דאג לזרוק לתוך סיר הבישול שלו תבלינים שונים ולבשלם על האש. הוא זרק פנימה מקצבי פ'אנק, אפקטים פסיכדליים, גיטרות סטייל הנדריקס, קולות בסגנון זמרי הנשמה הגדולים ועוד. רוב השירים בתקליט הבכורה הזה חוצים את שש הדקות ומעיפים את המוח למקום אחר. מי שלא מכיר את התקליט הזה - לא יודע מה היא יצירת פ'אנק נועזת וחשובה. אבל זה לא מאוחר. לעיתים אני נוטה לחשוב כי עם להקה זו מדובר ביקום המקביל והשחור להפליא של להקת 'אמהות ההמצאה', של פרנק זאפה. או אולי האלבום ELECTRIC LADYLAND, של הנדריקס, רק עם ציפוי של לא מעט אסיד.


ג'ורג' קלינטון בספרו: "הלהקה הפכה אז ליקירת התרבות המשתנה. בדטרויט, היינו אפילו יותר לוהטים מסליי והפאמילי סטון. היינו כמו הביטלס שם. היינו רואים הרבה אנשי מוטאון בקהל בהופעות שלנו, לבושים בג'ינס ומינקים. אני יכולתי ללבוש לגופי סדין בלי שום דבר מתחתיו וראשי היה מגולח כקירח ומעוטר בציורים של זין וכוכבים. הם היו משועשעים, כמו מלכים עם ליצן מולם. הייתה שמועה שעשיתי פיפי על ברי גורדי ודיאנה רוס בהופעה, אבל זה היה רק היין שזלג מראשי הקירח ועליהם. היינו היפים כי היינו היפים, וחלק מזה היה קשור להבנתנו את הכלכלה המשתנה של העסק. בימיו של סם קוק, השאיפה הגדולה ביותר של זמר רית'ם אנד בלוז הייתה להופיע במועדון קופהקבנה או אחד המועדונים הגדולים בלאס וגאס. זה היה הגובה של כל מה שאתה יכול לדמיין. אבל היו כל להקות הרוק האלה שממלאות את מדיסון סקוור גארדן. למה לא יכולנו להיות הרולינג סטונס? למה לא יכולנו להיות קרים? אם זה היה רק צבע העור שלנו, זה לא עמד לעצור אותנו, לא כשיש לנו את השירים הכי צפופים והכי רועשים עם גיטרות ומיטב הזמרים. האלבום הראשון שלנו היה בעיקר אוסף של הסינגלים שהווצאנו, תיעוד של האבולוציה שלנו מלהקת PARLIAMENT, יחד עם כמה

ג'אמים ארוכים יותר".


"אם אתה תמצוץ את הנשמה שלי, אני אלקק את הרגשות הפ'אנקיים שלך", כך, במילים אלה, נפתח האלבום עם המוזיקה המדהימה הזו. ועדיין, אלבום זה הוא רק הקדימון לטירוף חסר הגבולות שיבוא בשני האלבומים שיצאו אחריו. חברי הלהקה, כל אחד מהם תותח בכלי הנגינה שלו, יצקו ביחד מכונת פ'אנק מחוספסת אך משומנת מאד. אדי הייזל ולושס רוס בגיטרות, בילי "באס" נלסון בבאס כמובן, ראמון "טיקי" פולווד במערכת התופים ועל הכל מנצח מאסטרו קלינטון.


במהלך הסשנים לאלבום הזה הייתה האווירה מתוחה בתוך הלהקה הזו. הזמרים המקוריים של PARLIAMENT, ההרכב המקביל שהנהיג קלינטון, תרמו קולות אך נותרו ללא קרדיט על העטיפה בגלל היותם חתומים בלייבל אחר. נגן נוסף שלא קיבל קרדיט בזמן אמת הוא הגיטריסט ריי מונט, שבשנת 1971 הצטרף ללהקת RARE EARTH. מונט ניגן את סולו הגיטרה המהמם בשיר I GOT A THING YOU GOT A THING. נגנים נוספים באלבום הזה הם ברני וורל, ארל וואן דייק ומיקי אטקינס בקלידים.


עיתונות הרוק של התקופה לא קלטה עם מי יש לה עסק. מגזין הרולינג סטון קטל את האלבום באומרו "למה אנחנו צריכים את החרא הזה?" (באנגלית זה נשמע מדויק יותר...). גם עיתון הג'אז המוביל, DOWN BEAT, לא אהב את התוצאה ופרסם בביקורתו ש"הלהקה לא מצליחה לעשות את זה עם המוזיקה המהדהדת והפסיכדלית שלה". לעומת זאת, בעיתון בילבורד פורסמה ביקורת חיובית שציינה כי חמישייה זו שרה ומנגנת במיומנות רבה.


השיר הפותח נקרא ?MOMMY, WHAT'S A FUNKADELIC. ובכן, תעזבו את אמא! לכו להקשיב בעצמכם לאלבום הזה, שיעיף לכם את הסכך!


ב-24 בפברואר בשנת 1975 יצא תקליטון חדש לאלטון ג'ון עם השיר PHILADELPHIA FREEDOM. צדו השני של התקליטון בא עם I SAW HER STANDING THERE, אותו ביצע אלטון במדיסון סקוור גארדן, בנובמבר 1974, עם חברו האורח, ג'ון לנון. לראשונה קיבל תקליטון של אלטון את הקרדיט ל"להקתו של אלטון ג'ון".



השיר נכתב על ידי אלטון ג'ון וברני טאופין בתור טובה לחברתו של אלטון, כוכבת הטניס בילי ג'ין קינג, שהייתה חלק מקבוצת הטניס המקצוענית של פילדלפיה פרידומס. השיר הנכתב באופן מודע לצאת כתקליטון ולא כחלק מתקליט.


למרות שאלטון ביקש מטאופין לכתוב שיר על הטניסאית, טאופין אמר, "אני לא יכול לכתוב שיר על טניס", ולא עשה זאת פה. טאופין טען כי המילים לא קשורות לטניס, מוזיקת הנשמה של פילדלפיה, או אפילו לפטריוטיות מניפת דגל. אף על פי כן, המילים פורשו כפטריוטיות ולמרות שיצא בשנת 1975, הרגש של השיר, בכוונה או שלא, השתלב בצורה מושלמת עם הקהל האמריקאי חובב המוזיקה שהתכונן לחגיגת המאתיים של ארה"ב, ביולי 1976.


אלטון בספרו האוטוביוגרפי: "בילי ג'ין קינג ביקשה ממני לכתוב שיר נושא לקבוצת הטניס שלה. לא יכולתי לסרב; הערצתי את בילי ג'ין. נפגשנו במסיבה בלוס אנג'לס שנה לפני כן, והיא הפכה לאחת החברות הכי טובות שלי. זו השוואה מוזרה, אבל היא וג'ון לנון היו דומים בעיניי. שניהם היו ממש מונעים, שניהם היו אדיבים, שניהם אהבו לצחוק, שניהם הרגישו שהם יכולים להשתמש בתהילתם כדי לשנות דברים. ג'ון היה מעורב פוליטית, בילי הייתה חלוצה ענקית לפמיניזם, זכויות הומואים, זכויות נשים בספורט, לא רק בטניס. כוכבות טניס שבאו לאחר מכן צריכות לכרוע על ברכיהן ולהודות לה, כי היא הייתה זו שהיה לה אומץ להסתובב, כשהיא זכתה באליפות ארצות הברית הפתוחה, ולומר, 'אתם חייבים לתת לנשים את אותם פרסים כמו לגברים, אחרת אני לא משחקת בשנה הבאה'. אני פשוט אוהב אותה עד מוות.


אולי באופן מובן, ברני לא התלהב מאוד מהרעיון של כתיבה על טניס - זה לא בדיוק הנושא האידיאלי לשיר פופ - אז במקום זאת, הוא כתב על העיר פילדלפיה. זה עבד בצורה מושלמת, כי הצליל של השיר הושפע מהמוזיקה שיצאה מהעיר באותה תקופה. זו הייתה המוזיקה ששמעתי כשיצאתי למועדוני הומואים בניו יורק. לא הלכת למקומות האלה כדי לאסוף בחורים. אני רק הלכתי לשם לרקוד, ואם היה שם מישהו בסוף הלילה, אז נהדר. בלי סמים. לא היית צריך אותם. המוזיקה הספיקה".


"ברני כתב את השיר בבוקר והקלטנו אותו באותו יום", אמר הגיטריסט דייבי ג'ונסטון. "המפיק, גאס דאדג'ן, סיפר: "אלטון כתב את השיר הזה עבור בילי ג'ין קינג והטניס שלה ואני אמרתי, 'מה? מאיפה לעזאזל זה בא?' ואז הוא השמיע לי את השיר ואני אמרתי, 'אה, נכון. בסדר. יופי'. יצאתי מאזור הנוחות שלי כדי ליצור תקליט במיוחד עבור השוק השחור, וזו הסיבה ששכרנו את המעבד, ג'ין פייג', כי הוא עשה את כל העיבודים הנהדרים האלה עבור בארי ווייט".


ההקלטה עם פייג' עברה בצורה חלקה. לפני שזה התחיל, הוא פסע אל הפודיום שלו ואמר לנגנים שלו, "רבותי, היום אתם הולכים לנגן בתקליט של אלטון ג'ון. עכשיו אני לא רוצה שאף אחד מכם יפשל, כי הילדים שלכם הולכים לשמוע את התקליט הזה. זה הולך להיות ממש גדול. אני רוצה שכולם ינגנו הכי טוב שהם ניגנו אי פעם, בסדר?"


דאדג'ן: "והדבר הכי מבריק היה כשהסשן הסתיים, כל הנגנים נכנסו, וכולם הביאו את דפי התווים שלהם וביקשו לשמור אותם כדי להראות לילדים שלהם שהם ניגנו בשיר של אלטון ג'ון".


באותה תקופה הייתה ליגת טניס מקצוענית באמריקה וקבוצת PHILADELPHIA FREEDOMS הפכה לאחת מקבוצות הנשים הראשונות אי פעם שאימנו אותן גברים. אלטון ג'ון ובילי ג'ין קינג הפכו לחברים טובים לאחר שנפגשו במסיבה. אלטון ניסה להשתתף בכמה שיותר מהמשחקים שלה, והוא הבטיח לקינג שיר אחרי שהיא נתנה לו חליפת אימונים מותאמת אישית. אלטון ובילי ג'ין קינג יהפכו לאייקונים של קהילת ההומואים והלסביות, אבל באותה תקופה שניהם עדיין היו בארון, מכיוון שספורטאים ובדרנים התמודדו עם תגובה נגדית אם יחשפו את ההומוסקסואליות שלהם.


השיר הזה היה להיט ענק באמריקה. אלטון שלט במצעדים בזמן הזה, אבל זה לא תמיד שימח אותו, מכיוון שהוא הרגיש שהוא נחשף יתר על המידה. הוא אמר למלודי מייקר ביוני 1975: "באמריקה יש לי את השיר PHILADELPHIA FREEDOM שעולה במצעדים. הלוואי שהדבר המחורבן הזה יעצבן אנשים. אני יכול להבין למה לאנשים נמאס ממני. באמריקה אני מעצבן. האמת שנמאס לי לשמוע את עצמי ברדיו שם. זה מביך".


אלטון בנה קריירה מפלצתית ועכשיו הוא זורק עליה אבנים ומיילל לעיתונות, כאילו מישהו היה צריך לרחם עליו. מבחוץ, זה נראה היה שלכוכב הפופ אלטון ג'ון אין כלום בחייו שעלול לגרום לו להיות אומלל. בגיל עשרים ושמונה, הוא ממש ישב על גג העולם ובכל זאת, הוא חש שמשהו מאוד לא בסדר.


הקרדיט בתקליטון ל"להקתו של אלטון ג'ון" בא עם מחיר. ממש לפני יום הולדתו באותה שנה, אלטון נתן ראיון עבור עיתון NME וסיפר שכעת המוזיקאים שלו הם רשמית להקת אלטון ג'ון. "אני מרגיש שבשנה האחרונה הפכנו ליותר מיחידה. אנחנו יותר מאושרים, אנחנו נהנים לעשות הופעות חיות".


אבל האם הלהקה התרעמה על כך שהוא המעסיק שלה? לפי אלטון, "האחרים התרעמו על כך בימים הראשונים כשהיינו רק שלושתנו - נייג'ל, די ואני - כי עשיתי את כל הראיונות לעיתונות... לאחר ארבע או חמש שנים, זה הרבה יותר כמו להקה, וזו מערכת יחסים מאוד קרובה ורוחנית, לכן אני מרגיש שזה נכון שכעת עלינו לקרוא לעצמנו 'להקת אלטון ג'ון'. זה לא רק לִי. בסדר, אני כותב את השירים, וטאופין כותב את המילים, אבל כשאנחנו באים להקליט, זה כולנו ביחד שווים".


מההצהרות הפרחוניות האלה, אפשר היה לחשוב שנייג'ל אולסון, די מאריי, ריי קופר ודייבי ג'ונסטון היו החברים הכי טובים שלו. ואז, פתאום ובלי אזהרה, הוא פיטר שניים מהם. הוא היה על סף שחרור האלבום CAPTAIN FANTASTIC, אשר הציג באופן בולט את רביעיית הנגנים הזו על העטיפה, שלא לדבר על המוזיקה. יתר על כן, הוא גם היה על סף השקת סיבוב ההופעות הבא שלו. האם לא הגיוני להציג בהופעה את המוזיקאים שעזרו ביצירת האלבום? ככל הנראה, לאלטון היו מחשבות אחרות.


אלטון התקשר לדי ונייג'ל ואמר להם שהשירותים שלהם כבר לא נחוצים ב"צוות אלטון". ואיך הם הרגישו עם היותם נבעטים? לדברי אלטון, "אני לא חושב שנייג'ל או די אוהבים את זה מאוד. אבל לא דיברתי איתם על זה, כי אתה אף פעם לא יכול להיות כנה לגמרי לגבי דבר כזה. רציתי הפסקה מוחלטת. זה היה קשה ועצוב אבל זה היה צעד ידידותי מצדי". מהצד השני, הבסיסט די מאריי חטף את הבשורה באופן קשה ביותר.


מה היה הרציונל של אלטון להתפאר ב"להקת אלטון ג'ון", ואז לירות את המשפט, "אתה מפוטר", בסגנון דונלד טראמפ, עליהם? לדבריו, הוא רצה לגוון יותר ולפתע לאלטון הטמפרמנטלי הייתה להקה חדשה. כך הוא בספרו: "עדיין רציתי להמשיך לזוז. החלטתי להחליף את הלהקה ולתת לדי ונייג'ל ללכת. צלצלתי אליהם בעצמי. הם קיבלו את החדשות די טוב - די היה נסער יותר מנייג'ל, אבל לא היה ריב ענק או תחושה של רוע מכל אחד מהם. אני מרגיש יותר גרוע עם זה עכשיו ממה שהרגשתי בזמנו. זה בטח היה הרסני עבורם - הם היו בלתי נפרדים ממני למשך כמה שנים והיינו בשיא הקריירה שלנו והרגשתי בבטן שלי שאני צריך לחדש את הסאונד שלנו ולהפוך אותו לפ'אנקי יותר".


ב-24 בפברואר בשנת 1969 הופיע ג'ימי הנדריקס עם להקת EXPERIENCE בפעם האחרונה באנגליה, ברויאל אלברט הול.



פיל סיני (חבר מועדון המעריצים אז של הנדריקס): "קניתי כרטיס במחיר היקר יותר, ונסעתי ברכבת מבירמינגהם ללונדון. יחד איתי היו בקרון בריאן בדהאמס, שהיה שכן שלי ובהמשך היה בלהקת סטיב גיבונס. בקרון, בדרך להופעה, היה גם קיי קיי דונינג, שבהמשך יהיה בלהקת ג'ודאס פריסט. יצאנו מבירמינגהם בתשע בבוקר, במטרה להגיע בזמן לתפוס את הנדריקס, לפני ההופעה כשהוא נכנס לאולם מכניסת האמנים ואולי כך להצליח להיכנס ולצפות בבדיקת הסאונד. הסתובבנו סביב מבנה האלברט הול העגול, עד שמצאנו את הדלת הזו וחיכינו שם. מיץ' מיטשל ונואל רדינג הגיעו, היו מאד חברותיים והעניקו לנו חתימות. אז הגיע הנדריקס והיה מופתע מאד שהגענו כה מוקדם רק כדי לראות אותו. שוחחנו קצת ואז שאלנו אותו אם אפשר להיכנס לראות את בדיקת הסאונד להופעה. הוא ענה שלא יוכל להכניס אותנו איתו אבל בטח יש דלת שנוכל להתגנב ממנה. אז חיפשנו דלת כזו ומצאנו את משאית ההקלטה שחנתה מול דלת וכבל יצא ממנה לאולם, בעובי שלא איפשר לדלת להיסגר. אז נכנסנו ולאחר שהסתבכנו במבוך של מסדרונות, מצאנו את האולם ונכנסנו בשקט. לא עבר זמן והשלושה עלו לבמה והחלו לנגן. הם עשו כמה וכמה פעמים את HOUND DOG. צוות הצילום של ההופעה ביקש מג'ימי להופיע הערב בלי כובע, כדי שפרצופו ייראה. ג'ימי לפתע קלט אותנו וחייך על כך שהצלחנו במשימתנו. הצליל שיצא מהגיטרה שלו היה ברור כצליל פעמון".


עד היום חלוקות הדעות בין מעריצי הנדריקס האם מדובר באירוע טוב, רע או חסר חשיבות לחלוטין. זו הייתה ההופעה השניה של ההרכב שם, כשישה ימים לאחר הופעה שנערכה עמם ונחשבה לאכזבה מרה. להופעה השנייה על במה זו חזרו הנדריקס ושותפיו עם סדר שירים שונה ותוספת של כמה חברים שהגיעו לעזור. אמני החימום היו FAT MATTRESS (להקתו של רדינג) ולהקה חדשה נוספת ושמה ואן דר גראף ג'נרייטור. ההופעה של הנדריקס הוקלטה במטרה להפוך לתקליט בהופעה, כששירים ידועים נמתחו באורכם, כדי לאפשר לשלושת חברי הלהקה לבצע סולואים.


הנדריקס אף החליט לנסות בהופעה זו נגינה בסולמות מיוחדים אליהם נחשף בג'אמים הרבים שביצע לפני כן ובהשפעתו של הסקסופוניסט רולאנד קירק. אחרי מספר קטעי בלוז החליט הנדריקס לפנק את הקהל עם 'פוקסי ליידי' וביצוע ל- SUNSHINE OF YOUR LOVE של קרים. היו גם ביצועים ל- FIRE ו'כנף קטנה'. לפני שהנדריקס ניגש לפדל הווא-ווא שלו והחל לבצע את צלילי הפתיחה של ילד הוודו. אז הובא לבמה נגן כלי ההקשה רוקי דיז'ון. הקהל היה משולהב אך הנדריקס כבר נראה עייף ובסוף הקטע אף שאל אם יש מישהו בקהל שרוצה לנגן במקומו בגיטרה כי הוא גמור.


בקולו נשמע כי הוא ממש מתכוון לזה אך מתנדב לא נמצא והוא המשיך לנגן את ROOM FULL OF MIRRORS כשלבמה עלו כריס ווד ודייב מייסון (פליטי להקת טראפיק), שנתנו לו לצאת קצת מהזרקור הראשי ולתפקד כחבר להקה מן המניין. מאחוריהם סיפק המתופף מיץ' מיטשל את הקרקע הקצבית הבטוחה שאיפשרה להם לרחף בנגינתם.


המופע נגמר אך הקהל דרש עוד וקיבל זאת עם PURPLE HAZE וגם מתקפה אמיתית עם השיר WILD THING. אז ירדו החברים מהבמה כשהיה ברור להנדריקס כי הוא נמצא בשלב מעבר בין הגימיקים הלולייניים של העבר לנגינת הבלוז של ההווה.


ה-24 בפברואר בשנת 1973 הוא תאריך חשוב בהיסטוריה של להקת הבירדס.



ביום זה הופיעה הלהקה בניו ג'רזי, כשמנהיגה, הזמר-גיטריסט רוג'ר מגווין, הבין כי אין טעם להמשיך את פעילות הלהקה אחרי הופעה כה אומללה, שנהרסה בגלל הבסיסט המחליף ובעבר מייסד וחבר קבוע בלהקה, כריס הילמן.


מגווין ביטל את שאר ההופעות שנקבעו וסיים את פעילות הלהקה ומבקר מטעם עיתון מקומי דיווח: "היה זה דווקא כריס הילמן שהרס את ההופעה הזו כי כנראה הוא רואה את עבודתו הנוכחית בלהקה כמשרה זמנית או אולי הוא עושה טובה אישית לרוג'ר. מה שברור הוא שהילמן לא חשב כלל על המוזיקה בהופעה הזו. הוא אפילו הודה שאינו נהנה יותר לנגן בבס. אבל העובדה הזו לא עצרה אותו מלנגן בבס בעוצמה כה גבוהה שהטביעה את צלילי הגיטרה של קלרנס ווייט, שביקש ממנו כמה פעמים להנמיך אך זה לא עזר. הילמן נראה מחייך לעצמו והמשיך לנגן תוך שהוא מתעלם בכוונה. הילמן גם סירב לפני כן לעשות חזרות עם הלהקה והיה ברור שהוא לא מכיר את רוב השירים".


הילמן הסביר בהמשך שפשוט לא היה זמן לעשות חזרות ולכן הוא ניגן גרוע, למרות שקיבל סכום נאה מאד על הגעתו. לדבריו, רק בבדיקת הסאונד להופעה, שארך רק חצי שעה, הייתה אפשרות קלושה ללמוד משהו מהשירים.


גם זה קרה ב-24 בפברואר.



- בשנת 1967 הופיעה להקת פינק פלויד במועדון UFO שבמרכז לונדון. ההופעה צולמה על ידי צוות טלוויזיה גרמני.


- בשנת 1976 הפך אלבום האוסף של להקת איגלס, שנקרא THEIR GREATEST HITS, לאלבום הפלטינה הראשון בעולם הרוק.


- בשנת 1970 הקליט סיד בארט סשן לרדיו הבי.בי.סי. ביחד עמו נכח בהקלטה גם דייויד גילמור, שניגן בבס.


- בשנת 1966 התחתן קית' רלף, סולן היארדבירדס, עם אפריל ליברסידג' בפאדינגטון, במערב לונדון. לאירוע הגיעו חברי להקתו וגם אריק קלפטון, שכבר פרש מהלהקה לפני כן. קלפטון בלע בצמא ובקנאה את סיפוריו של ג'ף בק, שהחליף אותו ביארדבירדס, על פגישותיו בארה"ב עם אמני בלוז נחשבים במהלך הופעות הלהקה שם.


- בשנת 1969 הופיע ג'וני קאש בכלא סאן קוונטין, מול אסירים. ההקלטה תצא בהמשך כתקליט שיהפוך רב מכר אדיר ודוקומנט חשוב ביותר בעולם התרבות המערבית.


- בשנת 1967 חתמו חברי הבי ג'יז על חוזה הניהול הראשון שלהם מול רוברט סטיגווד, שניהל אז גם את להקת CREAM.


- בשנת 1971 הופיעה פינק פלויד ב- MUNSTER שבמערב גרמניה. חלק מההופעה תוכנן להיות עם היצירה ATOM HEART MOTHER בליווי כלי נשיפה ומקהלה, בניצוחו של ג'פרי מיצ'ל. ההופעה הזו כמעט בוטלה בגלל שהתגלה זמן קצר לפני כן שהחלק השני בחבילת התווים ליצירה הזו נשאר בטעות בלונדון. שליח הוטס בחזרה ללונדון וחזר לגרמניה עם התווים בזמן, לרווחת כל הנוגעים בדבר.


- בשנת 1990 נערך איחוד ראשון מזה שנים רבות של חברים מלהקת הבירדס בהרכבה המקורי. אלו היו דייויד קרוסבי, רוג'ר מגווין וכריס הילמן, שעלו להופיע יחדיו באירוע לזכרו של הזמר רוי אורביסון. הם ביצעו את הלהיטים 'מיסטר טאמבורין מן' ו- TURN TURN TURN.


- בשנת 1988 מת בפריס אמן הבלוז האמריקני ממפיס סלים. הוא הופיע כמה פעמים בארצנו, בשנות השבעים והשמונים. כמה הופעות היו עם להקת הפלטינה וכמה עם להקת הבמה החשמלית.


- בשנת 1985 ברח דייויד קרוסבי מבית החולים שבניו ג'רסי, בו היה אמור לשהות כחלק מתוכנית לגמילה מסמים. הוא נתפס ביום שלמחרת והועמד לדין באשמת אחזקת קוקאין.


- בשנת 1972 הופיע סיד בארט עם להקתו STARS בקיימברידג'. רק 30 איש הגיעו לראותו. להקה נוספת שהופיעה שם באותו יום הייתה MC5.


- בשנת 1998 קיבל אלטון ג'ון תואר אבירות מהמלכה אליזבת' השנייה.


- בשנת 1993 זכה אריק קלפטון בענק בטקס פרסי הגראמי. הוא קטף שלושה פרסים עבור שירו TEARS IN HEAVEN (אותו כתב לזכר בנו, קונור בן הארבע, שנהרג בנפילה מגורד שחקים). שני פרסים נוספים הוא קיבל עבור האלבום UNPLUGGED ופרס נוסף עבור ביצועו המיוחד, באותו מופע אנפלאגד, את השיר LAYLA.


- בשנת 1992 נישאו בהוואי קורט קוביין (מלהקת נירוונה) וקורטני לאב (מלהקת HOLE) בהוואי.


ב-24 בפברואר בשנת 1975 יצא אלבום כפול ללהקת לד זפלין, ששמו "פיזיקל גראפיטי". זה אלבומה השישי של הלהקה והראשון שיצא בחברת התקליטים החדשה שהקימה, SWAN SONG. אז מה יש לנו פה? בואו לקרוא...



משבר בלהקת לד זפלין!


גיטריסט הלהקה, ג'ימי פייג', היה זה שבא עם הרעיון לשם האלבום כשלפני ההקלטות עמדה הלהקה בפני משבר רציני; בסיסט הלהקה, ג'ון פול ג'ונס, הודיע שבכוונתו לפרוש. הוא התעייף מסגנון החיים הפרוע בדרכים והודיע למנהל הלהקה, פיטר גראנט, שברצונו להיות מנהל מוסיקלי של מקהלה. לא ידוע עם עניין המקהלה היה בדיחה של ג'ונס אך כוונתו לפרוש הייתה רצינית. גראנט, שהבין שהוא חייב לפעול מהר, הציע לבסיסט לנוח קצת עם משפחתו ולשקול שוב את העניין. ג'ונס עשה זאת וחזר עם כוחות מחודשים.


הלהקה חזרה לאולפני HEALEY GRUNGE וכתבה והקליטה שם שמונה שירים חדשים. חברי הלהקה ידעו שהאלבום הזה יהיה ארוך יותר מתקליט בודד וזה לא הבהיל אותם כי בזמן ההוא נחשבה לד זפלין לאחת הלהקות המצליחות ביותר בתחום הרוק הכבד והרוק הקלאסי. ההצלחה הכלכלית של האלבום הייתה מובטחת. אז הוא הורכב מקטעים שהוקלטו בשנים שונות של הלהקה. חלקם הוקלטו במיוחד לאלבום וחלק אחר הוא OUTTAKES, כלומר קטעים שנפסלו בעבר.


כבר על ההתחלה גונבים מוזיקת רוק? כן כן!


השיר שפותח את האלבום נקרא CUSTARD PIE.


לד זפלין ידועה בגניבת רעיונות מאמני בלוז ישנים וכבר בשיר הפתיחה יש גניבת מילים מקטע בשם DROP DOWN MAMA של סליפין ג'ון אסטס ומקטע נוסף משנת 1939 בשם I WANT SOME OF YOUR PIE של בליינד בוי פולר. השפעה נוספת (מדי) לשיר הזה באה מקטע בשם CUSTARD PIE BLUES של בראוני מגי משנת 1947. כמו הרבה שירים קודמים של זפלין, גם בשיר הזה יש רמיזות מיניות ברורות. אך למרות האנרגיה הטעונה שבו, השיר לא בוצע מעולם בשלמותו בהופעות הלהקה. חלק קטן מהשיר בוצע באופן אקוסטי בהופעה ביוסטון טקסס ב-21 במאי 1977. ג'ון פול ג'ונס מנגן פה במקלדת קלאווינט בנוסף לגיטרת הבס.


השיר הבא הוא THE ROVER שנכתב עוד בשנת 1970 כקטע אקוסטי לגמרי ופה כבר קיבל טיפול חשמלי. ההקלטה באלבום הזה נעשתה בשנת 1972, במהלך הסשנים לאלבום החמישי של הלהקה, HOUSES OF THE HOLY. גם השיר הזה לא בוצע במלואו בהופעות. לאספני התקליטים: השיר הזה יצא בשנת 1975 על גבי תקליטון בתאילנד ונחשב לפריט אספנים כיום.


השיר שחותם את צד א' של האלבום נקרא IN MY TIME OF DYING - שיר גוספל עממי שקיבל הרבה גרסאות כיסוי מאז תחילת שנות השישים, כולל מבוב דילן באלבומו הראשון ומג'ון סבסטיאן, שהקליט את זה בשנת 1971 בשם WELL WELL WELL. אך לד זפלין לקחו לעצמם את קרדיט ההלחנה. זהו השיר הארוך ביותר שיצא באלבום אולפני של זפלין עם תיזמון של 11 דקות. הוא הוקלט בזמן שהלהקה עבדה על רעיונות עיבוד בשבילו. לפיכך חברי הלהקה נכנסו כאן לג'אם מוסיקלי שנשאר בסוף כגרסה המוגמרת. ג'ון בונהאם נשמע בסוף השיר כשהוא שואל 'האם זה יהיה הטייק הסופי של השיר?'. רוברט פלאנט פלאנט לא היה נלהב לשיר את השיר הזה בהופעות אחרי תאונת דרכים קשה שעבר עם משפחתו בעת חופשה ברודוס בהמשך אותה שנת 1975 בה יצא אלבום זה.



הצד השני של התקליט נפתח עם אווירה...


צד ב' נפתח עם השיר HOUSES OF THE HOLY, שכפי ששמו מסגיר - הוא הוקלט במהלך הסשנים לאלבום הקודם של זפלין. השיר ושמו מתייחסים לכינוי שמעריצי זפלין הדביקו למקומות בהם הופיעה הלהקה כ'בתי קדושה'. השיר הזה לא בוצע מעולם בהופעה חיה של הלהקה. לחדי האוזן ביניכם, בגירסה האולפנית כאן אפשר לשמוע בתזמון של שלוש דקות בתוך השיר את רשרוש פדל תוף הבס של בונהאם. איך לא חשבו לפתור את התקלה הזו לפני ההקלטה?


השיר הבא הוא TRAMPLED UNDERFOOT שהחל כג'אם מוסיקלי של הלהקה ב-1972. קצב הפ'אנק בשיר הזה מגיע בעיקר בזכות נגינת הקלאווינט הנהדרת של ג'ון פול ג'ונס. השיר הזה יצא כסינגל בארה"ב ב-1974 והגיע למקום ה-38. בשנת 1975 הודפסו תקליטונים עם השיר הזה לקראת הופעות הלהקה באולם EARLS COURT האנגלי, אך הם נגנזו בשל מדיניות הלהקה לא להוציא תקליטונים באנגליה. כיום נחשבים התקליטונים הגנוזים האלו פריט לאספנים. רוברט פלאנט לקח / גנב מילים לשיר הזה מקטע בלוז של רוברט ג'ונסון משנת 1936 בשם TERRAPLANE BLUES.


האם השיר הזה הוא המאסטרפיס של לד זפלין?


ואז מגיע אחד משיאיו של האלבום. זה הקטע שחותם את צד ב', שנקרא KASHMIR. קאשמיר הוא איזור הררי בפקיסטאן שהיה ידוע בין השאר גם בגידול חומר ממנו עושים את אבקת ההרואין. במקור נקרא השיר DRIVING TO KASHMIR ופלאנט כתב את מילותיו בעת שנסע ביחד עם ג'ימי פייג' במדבר סהרה בדרך לצפות בפסטיבל פולקלור בדרום מרוקו. שניהם יצאו לטיול הזה מיד אחרי סיום סיבוב ההופעות של זפלין בארה"ב ב-1973. זה אחד השירים היחידים שזפלין השתמשה בהם בנגנים נוספים (נגני כלי קשת וכלי נשיפה) הובאו לאולפן. זה כנראה ההישג האמנותי הגדול ביותר של זפלין בכל הזמנים. העיבוד וההפקה כאן פשוט מושלמים ושימו לב שאין פה אפילו סולו גיטרה אחד. שלא לדבר על סאונד התופים המיוחד והעוצמתי של בונהאם.



התקליט השני באלבום נפתח עם השיר IN THE LIGHT. השיר הזה נכתב במקור על ידי ג'ון פול ג'ונס בשם שונה, IN THE MORNING. בהמשך קיבל השיר הזה את השם TAKE ME HOME, עד שהוחלט על השם הידוע. צלילי הפתיחה של השיר נוגנו על ידי ג'ונס עם סינטיסייזר. השיר הזה לא נוגן מעולם בהופעות הלהקה, למרות שפייג' ציין בראיונות שזה השיר שהוא הכי אוהב מהאלבום הזה.


השיר הבא הוא קטע קצר בשם BRON Y AUR, סולו גיטרה של פייג'. הקטע הזה הולחן והוקלט בשנת 1970 במהלך הסשנים לאלבום השלישי של זפלין. למי שתוהה, את שם השיר מבטאים בצורת BRON RAR. שם השיר הגיע מהמבנה בוויילס בו שהו פייג' ופלאנט ללא חשמל וכתבו שירים.



האווירה הרגועה ממשיכה עם השיר DOWN BY THE SEASIDE. גם השיר הזה נכתב במקור בשנת 1970. ההקלטה פה נעשתה בשנת 1971 במהלך הסשנים לאלבום הרביעי של הלהקה. השיר הזה, עם ההשפעה הניל יאנגית הברורה, לא בוצע מעולם בהופעה. רוברט פלאנט הציע לשים את השיר הזה באלבום, אך לא כולם הסכימו עימו. ג'ון פול ג'ונס שנא אותו ורצה להשאירו בחוץ.


השיר הבא נקרא TEN YEARS GONE ובמקור היה אמור להיות יצירה אינסטרומנטלית. פייג', שהרכיב את השיר מרעיונות מוסיקליים קטנים ושונים שרקח, השתמש כאן ב-14 גיטרות שונות. פלאנט כתב את השיר על חברה ישנה שעשר שנים לפני כתיבת השיר הזה הציבה לו באולטימטום - לבחור או בה או במוסיקה. גם בשיר הזה חדי האוזן יכולים לשמוע את רשרוש תוף הבס.


השיר הבא הוא NIGHT FLIGHT, שהוקלט בשנת 1971 ומספר על בחור שמנסה להימלט מצו גיוס לצבא. והשיר THE WANTON SONG הוא שיר ריתמי שמזכיר את IMMIGRANT SONG. הוא הגיע כתוצאה מג'אם סשן בחדר החזרות.


מי הוא האורח הנכבד באלבום הרוק הזה?


הקטע BOOGIE WITH STU הוא ג'אם שהוקלט בשנת 1971. השם המקורי שלו היה SLOPPY DRUNK BOOGIE. בפסנתר פה זה איאן סטיוארט, הפסנתרן ומנהל ההופעות של הרולינג סטונס. לד זפלין השתמשה בתקופה ההיא באולפן ההקלטות הנייד של הרולינג סטונס, וכך נוצר הקשר עם סטיוארט (שגם ניגן פסנתר בשיר ROCK AND ROLL מהאלבום הרביעי של זפלין).



המילים של השיר הזה נלקחו משיר בשם OOH MY HEAD של ריצ'י ואלנס. אימו של ואלנס קיבלה קרדיט לשיר ובגלל שבנה מת בתאונת מטוס וחברי זפלין רצו שהיא תרוויח כסף. גברת ואלנס לא זכתה לקבל כסף מתמלוגי בנה שמת. לכן השם MRS VALENS מופיע בקרדיט. אך בשנת 1979 נתבעה לד זפלין על ידי המו"ל של ואלנס על תמלוגים שלא שולמו לפי טענתו.


השיר BLACK COUNTRY WOMAN נקרא במקור NEVER ENDING DOUBTING WOMAN BLUES. הוא הוקלט בגינה האחורית בביתו של מיק ג'אגר בשנת 1972. בתחילת השיר נשמע ג'ימי פייג' שואל את טכנאי ההקלטה אדי קריימר אם ברצונו להקליט את רעש המטוס שחג מעליהם בשמיים. פלאנט השיב שברצונו להשאיר את המטוס בהקלטה.


השיר שחותם את האלבום נקרא SICK AGAIN והוא נכתב על תופעת הנערות הגרופיות של לוס אנג'לס. השיר הזה נועד להזכיר לעולם שמדובר כאן באחת מלהקות הרוק הקלאסי הטובות ביותר של אז.


וכמה מילים על העטיפה


עטיפת האלבום כללה צילום של בניין ברחוב סיינט מארקס שבניו יורק, כשחלונות הבניין נחתכו על מנת לגלות תמונות שהודפסו בעטיפה הפנימית שארזה את שני התקליטים. אחת התמונות מראה את המתופף ג'ון בונהאם כשהוא לובש מכנסיים צמודים של נשים. הצילום הזה נלקח במהלך הופעה של רוי הארפר בלונדון. גם רוברט פלאנט ומנהל הדרכים של הלהקה, ריצ'ארד קול, נראים באחד הצילומים כשהם לבושים בבגדי נשים. חוץ מהם נראים שם פרצופים של האסטרונאוט ניל ארמסטרונג, הבתולה מרי, אמן הרוק'נ'רול ג'רי לי לואיס והשחקנית הגרמניה מרלן דיטריך.



בין סיבובי ההופעות לקידום התקליט התראיין ג'ימי פייג' לעיתון GUITAR WORLD: "יש אנשים שיגידו כי ההפקה של התקליט הזה רשלנית יותר מהאלבומים הקודמים. אני דווקא רואה את זה כדוקומנט של להקה בעת עבודה. התקליט הזה אישי יותר עבורנו והמאזין מקבל פה כרטיס כניסה שלא קיבל מאיתנו בעבר".


אז מה חשבו על זה אז מבקרי התקליטים?


עיתון רולינג סטון ציין בביקורתו: "האלבום הזה הוא הצעה של לד זפלין לקבל כבוד אמנותי. המוצר הכפול הזה הוא תוצר של כמעט שנתיים של עבודה והוא נשמע כמו האלבומים 'טומי', 'משתה קבצנים' ו'סרג'נט פפר' המאוחדים לאחד. בשחזור וירטואלי של הקריירה של הלהקה, האלבום נוגע בכל הבסיסים. יש פה בלוז (IN MY TIME OF DYING) ובלדה קוסמית-כבדה (IN THE LIGHT); יש הפסקה אקוסטית (BRON-Y-AUR) והמון רוק כבד שהוא עדיין החוזק של ​​הלהקה. יש גם רמזים של בו דידלי (CUSTARD PIE), ברט בכרך (DOWN BY THE SEASIDE) ולהקת קול אנד דה גאנג (TRAMPLED UNDER FOOT) ...


...זה אלבום מנצח. מקורם של האלבום והלהקה בג'ימי פייג', שהוא יוצא מן הכלל כגיטריסט. הדאגה העיקרית שלו, הן כמפיק והן כגיטריסט, היא סאונד. הנגינה שלו חסרה את הליריקה של אריק קלפטון, הפ'אנק של ג'ימי הנדריקס והכישרון הקצבי של פיט טאונסנד, אך מכל הגיטריסטים הווירטואוזים של הסיקסטיז, פייג', יחד עם הנדריקס, הרחיבו ביותר את אוצר הצלילים של הכלי הזה. למרות שהאלבום לא מכיל פריצות דרך מדהימות, הוא מציע סקירה מרשימה על מיומנות הלהקה. האלבום הזה אינו מושלם ויש בו רגעים פחות טובים. זה טבעי שכך יהיה. למשל, בשיר THE ROVER לא ברור כיצד פלאנט שר. מה קרה לקול שלו? (בהרצאה שלי על זפלין תקבלו את הסיבה לשינוי בקול זה - נ.ר). הקטע KASHMIR מתחיל להישמע מונוטוני בשלב מסוים. כך גם IN MY TIME OF DYING. עם זאת, האלבום עבר את מכירת מיליון העותקים בארה"ב כבר ביום הראשון של יציאתו לחנויות".


ביקורת נוספת פורסמה בעיתון STEREO REVIEW, האמריקאי גם כן: "זה האלבום הכפול הראשון של הלהקה, ושלל הרעיונות המוצגים מצדיקים את הפורמט המורחב, גם אם חלק מהרעיונות הללו לא ממש יוצאים מגדרם. 'קשמיר' הוא כישלון שאפתני. בשיר זה פייג' מנסה להשתמש בצבעי הטון של המוסיקה המזרח תיכונית כדי להפוך שיר רוק בקצב בינוני ליצירה דרמטית ומעוררת דמיון. אלבום זה איננו יצירתה המרשימה ביותר של לד זפלין. אבל השירה הרבה יותר מבוקרת ומגוונת של פלאנט".



וב-24 בפברואר בשנת 1969 חגג מתופף להקת לד זפלין, ג'ון בונהאם, יום הולדת 21 לאשתו, פאט, במסיבה פרטית בפאב CLUB LAFAYETTE ב-WOLVEHAMPTON.



חברי זפלין עלו באותו ערב לבמה הקטנה של הפאב וג'ימג'מו להנאת המוזמנים. אחיו של המתופף, מיק בונהאם, סיפר: "המסיבה הייתה הצלחה גדולה. המקום היה מלא בחברים ובני משפחה וביליתי את רוב האירוע בריקוד. עד שהגיע רגע השיא של הערב. ג'ון עלה לבמה עם ג'ימי (פייג'), רוברט (פלאנט) וג'ון (פול ג'ונס) והם הממו את הקהל עם מוזיקה מעולה. רבים, כמוני, טרם ראו את הלהקה בפעולה וזה היה מדהים. הארבעה עזבו את הבמה הקטנה לקול מחיאות כפיים סוערות ורבים מיהרו לגשת אליהם ולברכם על ההופעה".


ב-24 בפברואר בשנת 1978 יצא תקליט חדש ללהקת MANFRED MANN'S EARTH BAND ושמו WATCH.



הלהיט הבולט בתקליט הוא DAVY'S ON THE ROAD AGAIN, שנכתב בשנת 1970 על ידי גיטריסט להקת הבאנד, רובי רוברטסון, עם ג'ון סיימון, שבסיקסטיז כתב ללהקת מנפרד מאן את הלהיט MY NAME IS JACK. הקלידן ומנהיג הלהקה, מנפרד מאן, רצה מזה שנים להקליט את השיר הזה על דייבי שבדרכים אך הדבר לא יצא. כשהלהקה ביצעה את השיר בהופעותיה, אנשים אמרו לה שזה שיר שכדאי להוציא כתקליטון. מנפרד השתכנע. השיר הצליח היטב, אבל סימן, כמו התקליט WATCH, את סוף הדרך של הלהקה אז והיא התפרקה, כשמנפרד מרכיב מיד הרכב חדש תחת שם הלהקה הידוע, כדי להקליט תקליט חדש בשם ANGEL STATION.


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט WATCH: "לחובבי רוק רבים, הלהקה הזו היא הטובה ביותר בזרם הג'אז-רוק, בגלל שהקלידן, מנפרד מאן, הוא מנהיג הפיוז'ן היחיד (חוץ מג'ף בק) שיש לו רגש אותנטי לשורשי הרוק. אבל, באופן אירוני, זה גם בעוכריו. התקליט הזה, חציו הוקלט באולפן וחצי בהופעה חיה, מוצף במוסיקה אינסטרומנטלית שתמיד נעימה אך לא ממש ממריאה. הקלידים של מאן והגיטרה של דייב פלט לא מתרוממות בגלל אופי המוסיקה".



ב-24 בפברואר בשנת 1971 יצא תקליט מיוחד לחצוצרן הג'אז פורץ הדרך, מיילס דייויס, ושמו A TRIBUTE TO JACK JOHNSON.



היה זה צעד טבעי למיילס דייויס, אחרי שפרץ את הדרך עם התקליטים IN A SILENT WAY ובמיוחד עם BITCHES BREW הכפול. ג'ימי הנדריקס, שמיילס הסתובב איתו מדי פעם במהלך 1970-1968, הוכיח כזרז מכריע במסעו של החצוצרן לעבר יצירת הדבר החדש. השפעות מהנדריקס התגנבו למוזיקה של מיילס מאז 1967, אבל אולי הוא קיבל את הרמז החזק ביותר שלו ביום השנה החדשה של 1970, כאשר נכח בשני המופעים של "להקת הצוענים" של ג'ימי הנדריקס בפילמור איסט בניו יורק. לאחר שראה מה רק גיטריסט אחד, בסיסט ומתופף אחד יכולים להשיג, מיילס בילה חלק ניכר מהמחצית הראשונה של 1970 בהקלטות עם להקות קטנות יותר בהובלת גיטרה.


התוצאה הייתה עם התקליט הזה, שהוא הפסקול של סרט על אלוף העולם השחור האגדי באגרוף במשקל כבד מתחילת המאה ה-20. לאחר יציאת האלבום הוא בקושי קודם על ידי חברת התקליטים קולומביה ושקע לו. עם זאת, עם הזמן המוניטין שלו גדל מאד.


מיילס דייויס הביע את שאיפתו להתחבר לרוק בסוף אחד העשורים הסוערים ביותר של המאה ה-20 כשהשינויים של שנות ה-60 מתועדים היטב ועדיין מחלחלים לתרבות שלנו כיום.


מוזיקה, במיוחד רוקנ'רול ופולק, הייתה כלי הביטוי העיקרי של תנועת תרבות הנגד, ולכן המוזיקה הייתה חשובה יותר מאי פעם. השמות של אותם מוזיקאים שהובילו את הדרך במספר רב של שינויים מוזיקליים מהירים ושינויים בתודעה הם עכשיו אגדיים: ג'יימס בראון, ריצ'רד הקטן, סליי והפמילי סטון, בוב דילן, הביטלס, הרולינג סטונס, ג'וני מיטשל, הבירדס, הדלתות, ג'פרסון איירפליין, ניל יאנג, הגרייטפול דד, ג'ימי הנדריקס וכמובן מיילס דייויס.


בשנת 1967, לאחר שנתיים של ניסוי מוזיקלי עם החמישייה הגדולה האגדית השנייה שלו, בהשתתפות וויין שורטר, הרבי הנקוק, רון קרטר וטוני וויליאמס - מיילס דייוויס שוב סרק סביבו כדי לראות אילו פיתוחים חדשים הוא יכול לשלב במוזיקה שלו. היציאה לג'אז החופשי, ההתפתחות האחרונה בג'אז של התקופה, לא הייתה אופציה עבורו. הוא רצה משהו אחר.


אחד מסודות ההצלחה האמנותית והמסחרית המורחבת של מיילס היה שהוא היה מהפכן ומסורתי בו זמנית. אפילו כשהמשיך להתקדם, הוא מעולם לא איבד קשר עם השורשים שלו. במהלך כל הקריירה שלו הוא תמיד בנה בקפידה על מה שעשה קודם לכן, והוא לא התכוון לנטוש פתאום תהליך שעבד עבורו במשך עשרות שנים.

כך, בין השאר עם דירבון מאשתו אז בטי מאברי, מיילס החל להסתכל על המוזיקה של תרבות הנגד של שנות ה-60. למרות שלעתים קרובות היה ביקורתי כלפיה, הוא מצא דברים שהוא אהב והוא הוסיף אותם בהדרגה למוזיקה שלו. מיילס גם הגיע למסקנה שהדגש על קצב ועל דפוסים מחזוריים וחוזרים במוזיקה של תרבות הנגד הציע לו דרך להתחבר מחדש לשורשיו האפרו-אמריקאים. זה גם העלה נקודה פוליטית. הוא ציין באוטוביוגרפיה שלו: "אנשים לבנים בתקופה זו ניסו לדכא את הקצב בגלל המקום ממנו הוא הגיע - אפריקה - והטונים הגזעיים שלה".


מיילס דייויס השתמש באולפן ההקלטות כמעבדת ניסויים עם רצף אינסופי של הקלטות שנערכו לאחר מכן לתקליט.


מרכיב עיקרי שהפך את התקליט על ג'ק ג'ונסון לאלבום כל כך יוצא מן הכלל הוא נגינת החצוצרה יוצאת הדופן של מיילס. מיילס היה אז נקי מסמים והתאמן רבות בחדר כושר, כשהוא נראה נהדר פיזית וחי את חייו כפריק של בריאות. זה עזר לו להישאר במיקוד רב עם הנגנים שהיו אז לצדו.


הסקסופוניסט סטיב גרוסמן: "הייתי רגיל לנגן ג'אז ישיר והייתי אומר שהייתי קצת מעוכב. כשהצטרפתי למיילס לראשונה, הוא ניגן כל כך נהדר. הוא באמת היה בכושר מצוין וזה היה מאוד מעורר השראה לשמוע אותו מנגן. הוא השפיע עליי בקונספט שלו".


הגיטריסט ג'ון מקלאפלין: "ביום השני שלי בניו יורק, המתופף טוני וויליאמס היה צריך ללכת לביתו של מיילס כדי לאסוף ממנו קצת כסף. אז הלכתי יחד איתו. מיילס ידע שטוני עומד לעזוב אותו כדי להקים את להקת LIFETIME, אבל הוא לא רצה שהוא יעזוב. מיילס אמר לי: 'למה שלא תביא את הגיטרה שלך?'. טוני לא היה מרוצה מזה, כי פתאום יש פה קצת תחרות. בכל מקרה, אחר כך מיילס ביקש ממני להצטרף ללהקה שלו. בלתי יאמן! אבל היה לי יותר חשוב ללכת עם טוני, הבטחתי לטוני, אז נאלצתי לדחות אותו. הקלטתי איתו את התקליט על ג'ק ג'ונסון


מיילס היה כל כך גאון, הייתה לו את הטכניקה הכי פנומנלית. הוא תמיד אמר לי שג'ק ג'ונסון הוא האלבום האהוב עליו מתקופת החשמל שלו. הוא תמיד אמר לי את זה. אבל זה הגיע משום מקום. היה לי מזל גדול - מזל גדול - שניגנתי איתו. מיילס אהב את ג'ימי, הצליל הזה, זה מה שהוא אהב.


"יש את האנקדוטה הקטנה הזאת עלי ועל מיילס וג'ימי כי הייתי בביתו של מיילס יום אחד והתחלתי לדבר איתו על ג'ימי. הוא מעולם לא ראה את ג'ימי מנגן. עיינתי בעמודים האחוריים במדור בתי הקולנוע בעיתון שהיה מונח אצלו. ראיתי שהסרט עלל פסטיבל מונטריי מציג באחד מבתי הקולנוע. אמרתי: 'מיילס, בוא נלך לקולנוע. אני הולך להראות לך משהו'.


אז לקחתי אותו למרכז העיר והלכנו לקולנוע והיה הסרט של מונטריי וג'ימי הגיע על המסך ומיילס היה ממש מרותק אליו. הוא חשב שזה נהדר! וכשג'ימי שרף את הגיטרה שלו בסוף, מיילס חשב שזה פשוט מדהים, כי זה היה - הוא היה פרוטו רדיקלי, ג'ימי. לא היה אכפת לו; הוא פשוט הלך על מה שלא יהיה. ובזמן שהגיטרה בוערת כמובן, היא השמיעה צלילים פראיים שיוצאים ממנה. זו הייתה ההיכרות של מיילס עם ג'ימי, והוא אהב את ג'ימי כי שמע אותו ברדיו. אבל לראות את הסרט הזה היה ממש חוויה בשבילו".


הקלידן הרבי הנקוק: "למיילס לא היה אכפת אם אתה נשמע טוב או לא, רק אכפת לו שאתה עובד על משהו, שואף למשהו ומושיט יד למשהו. זה היה מוקד תשומת הלב העיקרי שלו והדבר העיקרי שהוא ניסה לעודד את כל המוזיקאים שעבדו איתו לעשות. זה סוג של לקיחת סיכונים. מיילס הוכיח זאת בנגינה שלו. היכולת המוזיקלית והטעם שלו יצאו מבעד לחצוצרה שלו, והוא תמיד לקח סיכונים וניסה דברים חדשים. תמיד יצא יופי גדול מהכלי שלו, לא משנה במה הוא ניגן. זה היה יוצא דופן".


המתופף בילי קובהאם: "מיילס היה מתיישב לפעמים ליד התופים שלי, מכה במשהו ואומר, 'בסדר, נסה לעשות את זה; לגרום לזה לעבוד בתוך מה שקורה'. מיילס ידע מה לעשות, ומתי לעשות את זה ובשבילי זה היה מאוד קשור ליכולת שלו להשתמש בחלל האוויר. זה היה צריך להיות בזמן הנכון; זה היה לא ייאמן ומוזר. הרגשתי כמו שדון קטן בפינה, בודק מה החבר'ה הגדולים עושים. זה נעשה כל כך בקלות, כל כך ענייני, והמוזיקאים פתאום לא היו האנשים שהכרת, אלא הם קיבלו אישיות, כמו דמויות מתוך ספר. ג'ון מקלאפלין ניגן הרבה יותר פשוט ממה שהוא עושה בדרך כלל - אחת הפעמים הבודדות שג'ון עשה כך! הוא ניגן הרבה פחות תווים, ואני חושב שקשה לו מאוד לעשות את זה. לגרום לעצמו לנגן באיפוק כזה היה אמנות בפני עצמה. ואף אחד לא מדבר מספיק על הבסיסט מייקל הנדרסון. למייקל היה את 'הדבר הזה', כפי שניסח זאת מיילס. הוא היה בשל והוא הגיע ממש בזמן. מיילס רצה תחושה אחרת, בהחלט, ומייקל הצליח לספק זאת".


הבסיסט מייקל הנדרסון: "ניגנתי בקופקבנה עם סטיבי וונדר ומיילס היה שם. אחרי המופע הוא ניגש לסטיבי בחדר ההלבשה, ואמר: 'אני לוקח את נגן הבס שלך...'. לא חשבתי על זה כלום, כי לא ידעתי מי זה מיילס דייויס באותו זמן. לא היה לי מושג שאישיות גדולה נכנסה לשם. מאוחר יותר מיילס התקשר אלי ואמר: 'הנה כרטיס טיסה לניו יורק. אני אשלם לך טוב'. כשסיפרתי לחבר שמיילס דייויס התקשר, הוא אמר, 'טיפש שכמותך, כדאי שתברח!'.


לא ידעתי שום דבר מהדברים הישנים שלו, והוא לא רצה שאלמד אותם. לפעמים המוזיקאים האחרים היו אומרים: 'אתה חושב שמייקל ירצה ללמוד משהו מחומר הישן הזה?' אבל מיילס היה אומר: 'אם תלמד את החרא הישן הזה, אתה מפוטר!'. מיילס רצה שהבס יהיה במקום אחר. הוא אמר, 'אני רוצה שתעשה את זה ותישאר שם, ואל תעקוב אחרי הזבלים האלה'. אז הייתי צריך להבין 19 מיליון או טריליון דרכים שונות לנגן את הרווחים שהוא רצה שאנגן".


המפיק תיאו מאסרו, שערך את הסשנים הארוכים לתקליט זה: "המוזיקאים לא ידעו מה לעזאזל הם עושים באולפן. הם פשוט השתוללו עוד ועוד ועוד. זה משחק ילדים. הצורך לשבת ולהקשיב לדברים האלו במשך ארבע וחצי שעות עשה אותי חולה לחלוטין. המוזיקאים ניגנו בלי מושג מה הם הולכים לעשות, ואפשר לשמוע את זה בתקליט. הם אלתרו וניסו למצוא מקום לשים בו דברים שונים. ברוב הפעמים זה לא עבד".



בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page