top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-25 באוגוסט בעולם הרוק



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.



אז מה קרה ב-25 באוגוסט (25.8) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "מהמקום בו אני בא, אם מישהו מכה אותך - אתה מכה אותו בחזרה. אתה לא נותן לו את הלחי השנייה" (בילי ג'ואל, במגזין פלייבוי בשנת 1982)


ב-25 באוגוסט בשנת 1949 נולד ג'ין סימונס (שם מלידה - חיים ויץ) מלהקת קיס.


בשנת 2001 הוא סיפר על ימי ילדותו: "נולדתי בחיפה, ישראל. אמי ואבי היו יהודים הונגרים. אמי עברה את זוועות מחנות הריכוז הגרמניים. מעולם לא ראיתי מכשיר טלוויזיה, טישו של או נייר טואלט, לצורך העניין. אבל הילדות שלי הייתה די נפלאה. הייתי תופס חרפושיות גדולות וקושר חוט סביב צווארן ונותן להן לזמזם את ראשי. וכאשר חברים היו באים אליי, הייתי מכניס את החרפושיות לפה רק כדי שאוכל להוציא אותן בהפתעה מולם. אני מניח שלא הרבה השתנה מאז איתי.


אני חושב שכוכבות הרוק שלי פחות קשורה למקום שממנו באתי ויותר קשורה לאמא שלי. כל משפחתה נהרגה במחנות ריכוז, אבל היא הרימה את ראשה גבוה והמשיכה להחדיר בי את הרעיון שאני צריך להגיע למימוש החלומות שלי.


ההגעה לאמריקה הייתה באמת חוויה של הגעה ל'אליס בארץ הפלאות. אני זוכר שראיתי כרזה של סנטה קלאוס מעשן סיגריות קנט. מעולם לא שמעתי על ישו או על חג המולד או משהו כזה, וכך חשבתי: יש רב, יש לו סיגריה. אמריקה נהגה כך כל יום. אני עדיין רואה באמריקה את הארץ המובטחת.


מוזיקה מעולם לא הייתה הנקודה אצלי. אני חושב שההמונים צריכים להחליט מהי אמנות ומה לא, ולא האדם שיוצר אותה. אני חושב שרוב החבר'ה שמנגנים בגיטרה אינם ראויים להתייחסות רצינית. הדבר היחיד שאנו עושים הוא להרחיק את שעותינו מהקץ".


הסיפור המיוחד על ילדותו של ג'ין סימונס בישראל, לקריאה בלחיצה פה.


ב-25 באוגוסט בשנת 1967 הופיעה להקת היארדבירדס בתיאטרון VILLAGE שבניו יורק. לפניה עלה לבמה זמר בשם ג'ייק הולמס ששר, בין השאר, שיר שכתב בשם DAZED AND CONFUSED. הולמס אמר על אותו ערב: "זה היה הרגע הידוע לשמצה של חיי, שבו השיר שלי נפל לזרועותיו של ג'ימי פייג'...".


ג'ימי פייג', גיטריסט הלהקה המובילה לערב זה, שמע את השיר שביצע הולמס על הבמה ולא התבלבל כלל. ג'ים מקארטי, המתופף של היארדבירדס: "ג'ייק הולמס ניגן על הבמה עם שני בחורים אחרים. הם ניגנו סוגים של דברים ג'אזיים. חשבתי שהמוזיקה די נעימה, אבל לא חשבתי על זה הרבה. ואז פתאום הם התחילו לנגן את הריף הזה. וחשבתי, הו, זה ריף טוב מאוד, מאוד מעניין. למחרת ירדתי לחנות תקליטים וקניתי את התקליט שלו. היה לי נגן תקליטים קטן ונייד והשמעתי אותו לג'ימי והחבר'ה ואז אמרנו, שאנחנו צריכים לעשות לזה גרסה. הריף הזה בשיר שלו מושך מאוד; זה יוצר אווירה. זה סוג המוזיקה שאהבנו, מוזיקה קצת אפלה". היארדבירדס עבדו על זה ונתנו לזה שם חדש - I'M CONFUSED.


כשלהקת היארדבירדס התפרקה ופייג' קיבץ סביבו חבורה חדשה של מוזיקאים - הוא העביר את השיר לשם. אז גם הוחזר לו שמו המקורי והוא הוקלט לתקליט הבכורה של ההרכב, שיהפוך להיקרא לד זפלין. פייג' דאג ששמו יהיה בקרדיט הכתיבה ככותב הבלעדי.


והולמס? הוא לא קיבל פרוטה משירו, שנמכר במיליונים רבים כשיר של לד זפלין. הוא לא נקט בצעדים משפטיים עד 2010. במסמכים שהוגשו לתביעה, הולמס התייחס לרישום זכויות יוצרים מקורי משנת 1967 עבור השיר שלו, שחודש בשנת 1995. השיר שוחרר במקור באלבום הבכורה שלו שיצא ב-1967. לא ברור מדוע הוא חיכה כל כך הרבה זמן. התשובה היא כנראה הצורך בכסף - הרבה כסף - כדי לממן עורכי דין לתביעה שכזו.


בבירור, פייג' לא האמין שהוא חייב להולמס משהו. כמובן, הולמס הרגיש אחרת. לפי פייג': "כמוזיקאי, אני רק תוצר של ההשפעות שלי. העובדה שהאזנתי לכל כך הרבה סגנונות מוזיקה שונים קשורה רבות לאופן שבו אני מנגן. מה שלדעתי הבדיל אותי מכל כך הרבה גיטריסטים אחרים של אותה תקופה".


כשפייג' נשאל על הדבר למגזין, בשנת 1990, הוא ענה, "הריפים שלי בגיטרה הם בדרך כלל מקוריים". לפני המשפט של הולמס נגדו, הוא אמר: "אני לא יודע לגבי כל זה. אני מעדיף לא להיכנס לזה כי אני לא יודע את כל הנסיבות. מה יש לו - הריף או מה שלא יהיה?... לא שמעתי את ג'ייק הולמס אז אני לא יודע על מה מדובר בכל זאת". זה מראה שפייג' הוא מוזיקאי מעולה, אך גם מניפולטור לא קטן. לא ברור מדוע הולמס חיכה יותר מ-40 שנה להגיש תביעה. בשל התיישנות הדבר, הולמס יכל לתבוע תמלוגים ונזקים רק בשלוש השנים האחרונות. גם כך מדובר בסכום כסף לא קטן, אך הוא יכל להיות עשיר מאד לו היה מתעורר שנים לפני כן.


ידוע כי לד זפלין גנבה לא מעט מהבלוז והפולק, הגבירה את הווליום ואז לא נתנה קרדיט למקור הרעיונות.


בשנת 2012 תוקן הקרדיט על DAZED AND CONFUSED ל"מאת ג'ימי פייג', בהשראת ג'ייק הולמס". האמת? מגיע להולמס יותר מזה. "אני מבין שזה מאמץ משותף. אבל אני חושב שג'ימי פייג' צריך לתת לי קצת קרדיט לפחות וקצת פיצויים", הוא אמר.


הרצאה על לד זפלין ("מדרגות לגן עדן") והרצאות מוסיקה אחרות שלי,

להזמנה פה: 050-5616459



ב-25 באוגוסט בשנת 1995 התאבד ביריה לראשו הבסיסט דאג סטגמאייר, בן ה-43, שהיה ידוע בעיקר בעבודתו בקלאסיקות הרבות של בילי ג'ואל.


חבר קרוב שלו, דין קראוס, הלך לביתו של סטגמאייר בלונג איילנד ביום חמישי בלילה כדי להמשיך לדבר על פרויקט הקלטה שהיה להם. הדלת הייתה נעולה, לא הייתה תשובה והמכונית שלו הייתה שם. קראוס החל לדאוג. בסוף הוא התקשר למשטרה, שפרצה את הדלת כדי לגלות את המחזה המזעזע.


ג'ואל, מיד לאחר שקיבל את הבשורה על כך: "אני פשוט בהלם. שמעתי על זה ולא האמנתי. הוא היה נגן מוכשר מאוד. הוא היה איתי משנות השבעים עד 1988 והיה גרעין חשוב בהרכב. הוא היה כל כך מחויב למה שהוא עשה ורציני מאוד בעבודתו". הפעם האחרונה בה התראו השניים הייתה שנה לפני הטרגדיה.


המתופף לשעבר של ג'ואל, ליברטי דה ויטו, היה חבר עם סטגמאייר בלהקה בשם TOPPER, כשג'ואל גילה אותם וביקש להעסיקם. השניים הפכו חברים כה חשובים בלהקתו של ג'ואל, שהצליל שלהם היה חשוב מאד בשיריו. סיבוב ההופעות ברוסיה יסמן את סיומו של דאג סטגמאייר עם ג'ואל והלהקה. הוא היה אחד מ"האחים המרושעים", קליקה של מקורבים בארגון שהורכבה מאנשים ספורים ובהם ג'ואל וסטגמאייר. היו להם ז'קטים משלהם עם ציורים של דוברמנים על הגב. הם היו החברים הבכירים בלהקה ובצוות של ג'ואל, והם הסתובבו זה עם זה כמעט אך ורק. היו להם כינויים אישיים; של בילי ג'ואל היה "סרנאדר" ושל סטגמאייר היה "דוקטור נו" בשל הדעה השלילית שלו לגבי מוזיקאים אחרים, מוזיקת פופ, נשים ושואו-ביז בכלל.


הוא התרחק מהקבוצה המלוכדת כשהדיכאון שלו העמיק עקב שתייה מרובה. הוא נעשה יותר מתבודד ובסופו של דבר הפסיק לקיים אינטראקציה עם מישהו בסיבובי הופעות. בברית המועצות הוא מעולם לא עזב את חדר המלון שלו. הדברים הגיעו לנקודה שם התעמעמה ההתלהבות שלו מהמוזיקה, כשהוא באופן קבוע מביע את התרעומת שלו על הסידורים הכספיים של הלהקה. הליבה של הלהקה השתנתה ולהקלטת התקליט הבא של ג'ואל, STORM FRONT (לראשונה עם מפיק חדש - מיק ג'ונס מלהקת פורינר), סטגמאייר לא קיבל את הטלפון להזמין אותו לתהליך. "אני עדיין מיודד איתו", סטגמאייר סיפר לעיתון ניוזדיי בזמנו (אוקטובר 1989), אבל הוסיף ששיחת פרידה אישית עם בילי הייתה יכולה להיות מוערכת.


סטגמאייר פתח אולפן הקלטות משלו, עשה הקלטות עם אמנים אחרים וגם זכה להפיק. ובכל זאת השדים שלו עדיין היו נוכחים מאוד. "בשנת 1995, כששמעתי שהוא התאבד עם רובה ציד, הייתי בהלם לגמרי. אני עדיין מתגעגע". אמר ג'ואל. "לא היה לי מושג שהוא כל כך קרוב לקצה". לאחר מכן, ליברטי דה ויטו רמז שג'ואל איכשהו אחראי למותו של דאג סטגמאייר.


דה ויטו: "אני יכול להבין מדוע דאג שם קץ לחייו. קשה לראות מישהו אחר מנגן את תפקידיך, במיוחד כשזו לא הייתה החלטתך לעזוב את הלהקה. אתה נותן את הלב והנשמה למוזיקה, ואז מישהו אומר 'היי, אני לא צריך אותך יותר, אבל אני שומר על כל מה שעשית'. זה היה בלילה של שנת 1987, במהלך סיבוב ההופעות האוסטרלי כשנכנסתי לחדר ההלבשה של בילי, והוא אמר, 'מה דעתך שאכנס לאולפן, רק אתה ואני עם חבורה שלמה של נגנים חדשים?' מה אני אגיד? שאפרוש? היו לי ילדים להאכיל. הוא החליט לפעול כך ואמרתי לו שיגידו את זה ב- MTV ושכדאי לו להגיד משהו לפני כן. הוא אמר שהוא לא צריך לעשות כלום".


ג'ואל לא נותר חייב ודאג להסביר את הצד שלו לתקשורת, על המתופף אותו פיטר בשנת 2005: "אולי באמת הייתי נמהר מדי עם דאג. הבעיה הייתה שלא הייתה לי אפשרות לתקשר בשלב מסוים. זה היה בתקופה בה הכנתי את האלבום THE BRIDGE. התקשורת הייתה כל כך גרועה. אבל הדבר שאני לא מבין הוא, שאם ליברטי כל כך התעצבן על כך שדאג לא היה שם יותר, למה הוא המשיך לנגן איתי? כי הוא המשיך לקבל שכר. אז על מה הוא מתלונן? הייתי נאמן לו במשך 30 שנה; הוא קיבל תשלום ממני במשך 30 שנה".


ליברטי וג'ואל השלימו שנים לאחר מכן. עבור סטגמאייר זה היה מאוחר מדי.


ג'ואל בהקדמה לספר שכתב דה ויטו: "היינו להקת אחים עליזה במשך שנים רבות וגמענו קילומטרים רבים, ולמרות כל האסונות האישיים או הכלכליים שפקדו בסופו של דבר את כולנו, היינו תא משפחתי כמו כל מערכת יחסים אחרת שיצרנו במהלך חיינו. וכמו המשפחות האחרות שלנו, גרמנו כאבים ופצעים זה לזה - כשאף פעם לא התכוונו לגרום לצלקות מתמשכות".


ב-25 באוגוסט בשנת 1992 יצא האלבום UNPLUGGED של אריק קלפטון. היה זה עבורו הישג ענק.



SIDE 1

1. Signe

2. Before You Accuse Me

3. Hey Hey

4. Tears In Heaven

5. Lonely Stranger

6. Nobody Knows You When You're Down and Out

7. Layla


SIDE 2

1. Running On Faith

2. Walkin' Blues

3. Alberta

4. San Francisco Bay Blues

5. Malted Milk

6. Old Love


מופע מיוחד זה, שהתקיים ב-16 בינואר 1992, התרחש לפני קהל חי באולפני בריי, שליד ווינדזור. כשרשת MTV צילמה את פרק הפתיחה של העונה השלישית של סדרת "אנפלאגד", עם קלפטון - לא היה עדיין ידוע לאנשי ההפקה כמה יהיה מוצלח הפרק הזה.


כאשר שודר המופע בטלוויזיה, בחודש מרץ, זה הפך לפרק המוצלח ביותר של הסדרה עד אז, מבחינת רייטינג. זה היה כה פופולרי שאותה תחנה ערכה פרק נוסף ששודר ביוני 1992 ובו כמה שירים שלא נכללו בשידור המקורי. האלבום החי, שיצא באוגוסט, הפך לאלבום הנמכר ביותר בקריירה של קלפטון.


הקונספט של סדרת "אנפלאגד" היה ברור; מוזיקאים מובילים בעולם המוזיקה מתנתקים מהגברים ומהאפקטים שלהם ומעבירים בביצועים אקוסטיים את שיריהם. קלפטון שמח להשתתף ולהציג לקהל גם שירים שנכתבו לאחר מות בנו, קונור. אחד מהם היה TEARS IN HEAVEN.


ב- 6 בינואר 1992 חילק רדיו הבי.בי.סי 150 כרטיסים לצילומים. השאלה שנשאלה ברדיו, כדי לזכות בכרטיס, הייתה "איפה אריק שהה בזמן שהקליט את השיר 'אני יריתי בשריף?". לזוכים בתחרות נאמר כי התוכנית תתקיים במיקום סודי. הם קיבלו גם מכתב שנכתב בחלקו: "כולכם צריכים להיות מודעים לכך שהמקומות לא מסומנים ומפיקי התוכנית יקצו לכולם את מושבם. זה יהיה תלוי, למשל, בצבעים שאתה לובשים וכו'. אנא התאזרו בסבלנות בזמן שהתהליך הזה קורה".


אחרי שכולם ישבו במקומותיהם וקיבלו הוראות ממנהל הבמה, נכנס קלפטון בתשואות רמות. הוא ישב במרכז הבמה עם גיטרות אקוסטיות ודוברו בהישג יד. לצדו היו הגיטריסט אנדי פיירוות'ר לאו, הבסיסט נתן איסט (בס), המתופף סטיב פרון, נגן כלי ההקשה ריי קופר, הפסנתרן צ'אק ליוול וזמרות הליווי קייטי קיסון וטסה נילס. ההופעה לא הייתה קולחת ולא פעם היו בה עצירות, כיאה לצילומי טלוויזיה.


קלפטון היה במצב רוח טוב ונראה שהיה נרגש לאחר שניגן את השירים שכתב לזכרו של קונור. העיבודים השונים של כמה משיריו הקלאסיים הפכו את הערב למיוחד ובלט במיוחד הביצוע האקוסטי לקלאסיקה LAYLA.


זו הייתה אולי ההפתעה הגדולה ביותר של יום הצילומים. "ליילה", שהוקלטה במקור על ידי דרק והדומינוס וידועה בגרסה חשמלית, קצבית ודחוסה - קיבלה הפעם ביצוע אוורירי בסגנון שמזכיר יותר את מועדוני הג'אז. לקהל הוא אמר לפני שהוא ולהקתו יצאו לדרך: "נראה אם אתם יכולים לזהות את זה". זה לקח רק כמה צלילים לפני שמחיאות הכפיים הפכו סוערות.


קלפטון אמר לאחר מכן: "אף פעם לא שקלתי לנסות לחדש את השיר הזה. הרבה אמנים עושים את זה. בוב דילן, למשל, משנה הכל בכל פעם שהוא מנגן שיר. וכמובן, אני שר את זה אוקטבה שלמה למטה, מה שמשרה אווירה נעימה”.


אחרי שהביצוע של "ליילה" הסתיים, נערת איפור ניגשה לקלפטון כדי לשים פודרה ולהעלים את הברק מפניו. קלפטון השתומם מול הקהל: "אז מה קורה לחלק הראשון של התוכנית שלא הייתי מאופר בו?". נערת האיפור השיבה "זו רק תוספת פודרה קטנה", אבל קלפטון השיב בנימה מבודחת: "אני לא רוצה שום איפור. תורידי לי את זה". שניות לאחר מכן ניגב הגיטריסט את פניו באומרו "אני לא יכול לנגן עם זה", וגרם לצחוק קליל בקרב הלהקה והקהל.


צהובון הסאן דיווח, כהרגלו לא פעם, באופן שגוי ומנופח: "אריק קלפטון איבד את קור רוחו מול במאי רשת MTV שעצר אותו באמצע שיר במהלך מופע אקוסטי בווינדזור כדי להתאפר. 'אני אמן! לא בובת ברבי מזורגגת!', השתולל קלפטון...". נו טוב, עיתון הסאן נתבע לא מעט פעמים בגלל שטויות שפרסם.

מה שהיה מפתיע בעיני רבים באותה תקופה היה הצליל העשיר בקולו של קלפטון. "כל כך שמחתי לשיר עם להקה מלאה בצורה אקוסטית ולהיות מסוגל לשמוע את הקול שלי".


נתן איסט סיפר על המופע: "זה תמיד כבוד להיות על הבמה עם אריק וזה הפך להופעה מיוחדת מאוד מסיבות רבות. העיבודים החדשים של שירים הפכו אותם לקלאסיקות מחדש. כמובן שלשיר 'דמעות בגן עדן' הייתה השפעה חזקה על הקונצרט עם מחווה כה רגשית לקונור הקטן שרוחו בהחלט מילאה את החדר. אהבתי את כל החוויה ואת האתגר להציג את המוזיקה של אריק בצורה ממש שונה. האווירה על הבמה הייתה כל כך רגועה, הלהקה הייתה מדהימה וזה פשוט הרגיש כמו חדר מלא חברים שחולקים מוזיקה ביחד".

אנדי פיירוות'ר לאו על המופע: "יש לי רק מחשבה אחת - 'היי אריק, אנחנו צריכים לעשות את זה שוב!'. זה היה הרגע הכי לא יאמן בחיי. לא יותר ולא פחות".


באותה תקופה איש לא הבין עד כמה האלבום של המופע יצליח. למעשה, קלפטון אפילו לא רצה להוציא אותו מכיוון שהרגיש שזה לא יעשה טוב בשוק כמו אלבום אולפן עם חומרים חדשים. אבל האלבום זכה לכמה מהביקורות הטובות בקריירה שלו וחידש את התעניינותו של הציבור בקלפטון. רבים שחשבו כי קלפטון כבר איבד את זה, חזרו להאמין בו.


כאשר האלבום הזה של קלפטון קטף את פרסי הגראמי של אותה שנה (הוא היה מועמד לתשעה פרסים וזכה בשישה), קווי הטלפון בהוליווד היו כנראה עמוסים עם רוקרים מזדקנים שהתקשרו לסוכניהם בתחינה שיציעו אותם למפיקי התוכנית.


ב- 25 באוגוסט בשנת 1976 יצא תקליט הבכורה של להקת בוסטון.



SIDE 1

1. More Than A Feeling

2. Peace Of Mind

3. Foreplay / Long Time


SIDE 2

1. Rock & Roll Band

2. Smokin'

3. Hitch A Ride

4. Something About You

5. Let Me Take You Home Tonight


הסיפור של להקת בוסטון מתחיל באובססיה של איש אחד, מכונת הקלטה עם ערוצים ואולפן ביתי שהניבו יחדיו תקליט שנמכר ונמכר ונמכר.


היה זה טום שולץ, שקיבל תואר מצטיין בטכנאות מוזיקה באוניברסיטה לטכנאות מסצ'וסטס ושאף גם להיות מוזיקאי. בשנת 1974 הבין שולץ שהחלום שלו לנגן מוזיקה באופן מקצועי כנראה לא יקרה. הלהקה בה ניגן לא הייתה לשביעות רצונו והוא שאף ליצור את הצליל שהתחולל בראשו.


עד אז הוא השקיע סכומי עתק ביצירתו אך איש לא התעניין בה. כצעד הימור נואש הוא רוקן את חשבון החיסכון שלו כדי לרכוש מכשיר הקלטה יד שניה, עם תריסר ערוצים. לתהליך ההקלטה של שיריו הזמין לאולפן זמר שפגש זמן מה לפני כן והסכים לתת את קולו. היה זה בראד דלפ, שקולו ורעיונותיו המוזיקליים התאימו באופן מושלם לסגנון של שולץ.


לאחר ששולץ ערך מיקסים לארבעה שירים ושלח אותם למספר חברות תקליטים, הוא החל להתכונן נפשית למכירת הציוד ולתליית הגיטרה שלו. אבל הפעם הטלפון צלצל. ואחריו עוד צילצול. לפתע היו מעבר לקו אנשים בכירים בתעשיית המוזיקה שהתעניינו. שולץ ההמום הבין שעליו לעשות מעשה ולהרכיב במהרה להקה, כדי שיוכל להתקדם. אז הוא שינס את מותניו וגייס לשורותיו נגנים שהכיר מהעבר.


תקליט הבכורה, שהיה למעשה מהקלטותיו של שולץ עם דלפ, יצא לאור באוגוסט 1976 והפך לאחד מרבי המכר הגדולים ביותר, גם הודות ללהיט הסוחף, MORE THAN A FEELING. דלפ הפך להיות הקול המזוהה של הלהקה-סנסציה הזו, שלצד מיליוני מעריציה החדשים גם הצמיחה מתנגדים. אחד מהם היה זמר בשם אלביס קוסטלו שכתב אז לעיתון ניוזוויק: "קחו להקה כמו בוסטון. היא יכולים למכור תשעה מיליון עותקים אבל היא מלהיבה כמו צלחת של מעיים. תחום הרוק'נ'רול הוא על מין אבל הלהקה הזו ניצבת מולו כחבורה של מסורסים. בוסטון היא החלום הרטוב של רואי החשבון".


ברולינג סטון נכתב ביקורת בזמנו: "בוסטון היא להקת עם חמישה אנשים המגלמת את ההשפעות הטובות ביותר של הרוק המטאלי והרוק האנגלי כמו שאף להקה אמריקנית אחרת לא עשתה. הזיקה של הקבוצה לרוק כבד מספקת תחושת דינמיקה המתלכדת מגנטית עם מבנים מתקדמים. הקטע FOREPLAY . LONG TIME ממזג היטב בין לד זפלין ולהקת יס. אבל זו רק נקודת התייחסות - בוסטון מגיחה מתוך כור ההיתוך כלהקה מקורית ומרעננת.


השירה השרירית של הזמר הראשי, בראדלי דלפ, עוצמתית וחיננית. הוא משתף פעולה עם הגיטריסט טום שולץ, שהפיק וכתב שישה מתוך שמונה שירי האלבום, אם בוסטון מלהיבה לצפייה כמו לשמיעה - ללהקת איירוסמית' תהיה בקרוב שותפה בצמרת".


בעיתון STEREO REVIEW נכתב אז בביקורת: "להקה זו זוכה לכישורים גבוהים יותר כאשר היא עומדת כמי שיכולה לנענע בסגנון המטאל הכבד ביותר תוך שהיא נשארת חמימה וזורמת. נראה שהייחוד נובע מטום שולץ, מהנדס מכונות של MIT בפיתוח מוצרים עבור פולארויד, שניגן בלילות בגיטרה בלהקות ברים. שולץ היה הטכנאי הראשי ומפיק-שותף של האלבום הזה, שצמח לפחות חלקית מכמה הקלטות דמו פנומנליות שהכין באולפן הביתי שלו. הסולן, בראד דלפ, משמיע הרבה יותר תחושה ויופי מאשר השירה המפרכת לעתים קרובות שניתן למצוא אפילו בלהקות הארד רוק גדולות. שולץ ודלפ כתבו את כל השירים באלבום, עם הרבה יותר מלודיה ודמיון ממה שבדרך כלל מצפים למצוא במטאל. זה תקליט בכורה משמח בצורה יוצאת דופן בעידן של סטנדרטים גבוהים במיוחד ללהקות רוק חדשות".



ב-25 באוגוסט בשנת 1988 יצא אלבומה הרביעי של להקת מטאליקה. הפעם זה אלבום כפול ושמו AND JUSICE FOR ALL. אבל, למרבה האירוניה, לא נעשה בו צדק לכולם.



SIDE 1

1. Blackened

2. ...And Justice For All


SIDE 2

1. Eye Of The Beholder

2. One

SIDE 3

1. The Shortest Straw

2. Harvester Of Sorrow

3. The Frayed Ends Of Sanity


SIDE 4

1. To Live Is To Die

2. Dyers Eve


"כתיבת השירים הייתה פחות או יותר אני וג'יימס (הטפילד הזמר) במוסכים מיוזעים ומסריחים שם בשדרות קרלסון,' סיפר המתופף לארס אולריך. תהליך זה היה רגיל במסורת מטאליקה הקלאסית, שם הטפילד היה מחבר רבים מהריפים של הגיטרות בעוד שאולריך דאג להציב חלקים מהם לתוך סדר שלפעמים דבק ולעתים ערער את המסורת המושגים על מבנה השיר. הזוג הראה נכונות להשתמש גם בקטעים שנכתבו על ידי הגיטריסט, קירק האמט, ושמו יופיע בקרדיט כתיבה בחמישה מתוך תשעה השירים שבאלבום. בנוגע לבסיסט החדש בחבורה, ג'ייסון ניוסטד, שמו הופיע בקרדיט בשיר אחד בלבד.


"חיכינו שג'ייסון יכתוב כמה דברים גדולים ואפיים, אבל זה אף פעם לא באמת הגיע", אמר האמט. 'זה היה די מוזר. זה היה נהדר שהוא היה שם והתלהב מזה, אבל הוא לא תרם שום תרומה ענקית. הדבר היחיד שהוא באמת הביא זה הריף בשיר הפותח, BLACKENED, ובדיעבד זה היה פחות או יותר התרומה הגדולה ביותר שהוא תרם ללהקה. אני לא יודע למה זה, אבל זה מה שקרה".


"ידעתי את המקום שלי בלהקה", נימק ניוסטד,"ולא יכולתי לכתוב שירים טוב יותר מאשר ג'יימס". עם שירים מוכנים התכנסה מטאליקה באולפן בצפון הוליווד בשבוע הראשון של ינואר 1988 על מנת להתחיל בתהליך

של הקלטות. בחתירה למטרה זו שכרה הרביעייה את שירותיו של מייק קלינק, מפיק שבאותו זמן נכנס בתור האיש שרתם את האנרגיה הגולמית של להקת גאנס אנד רוזס ותרגם זאת לצורת אלבום בכורה שנמכר בכמויות אדירות.


אולם האירועים אצל מטאליקה לא התנהלו בצורה חלקה. כפי שהפך למסורת, מטאליקה בחרה להתאקלם בסביבת האולפן על ידי הקלטת זוג גרסאות כיסוי, במקרה הזה THE PRINCE של להקת דיימונד הד ו-BREADFAN של להקת באדג'י. קלינק אולי היה המפיק ה"חם" ביותר ברוק בבאותו זמן, אבל לעיניהם ואוזניהם של הטפילד ואולריך, זה לקח רק את השלמת שני השירים האלו כדי להבין שהוא לא מתאים לתפקיד הספציפי עבורם.


על מנת להציל את המצב, לארס אולריך עשה שיחת טלפון לאיש שאליו יכול היה לדבר בשפה הדנית. מאזין מביתו בקופנהגן, פלמינג ראסמוסן נשאל על ידי בן ארצו המתופף אם הוא עשוי להיות גם מוכן וגם מסוגל למלא את הוואקום שהותירה העזיבה של מייק קלינק. המפיק ענה שכן, אבל הוא דרש שהלהקה תממן לו ולמשפחתו מגורים בלוס אנג'לס. עם תנאים אלו שהוסכמו, ביום ה-14 בפברואר 1988, משפחת ראסמוסן טסה מהחורף הקר של קופנהגן אל אור השמש של דרום קליפורניה. באולפן הוא נתקל במפיק המפוטר, היה רגע לא נעים אך זה עבר בצורה חלקה.


עבור ג'ייסון ניוסטד, תהליך ההקלטה היה כמו עריכת זובור לחייל חדש במחלקה; "גרמנו לג'ייסון לעשות את כל תפקידי הבס לבד", אמר המפיק. "המצב שלי היה מאוד מביך", נזכר ניוסטד. "לא היה לי שום קשר עם אף אחד מהחבר'ה האחרים בלהקה כשהם הקליטו את הקטעים שלהם ולא היה להם שום קשר איתי במציאות

היומית. כל הקלטת הבס שלי נעשתה ביום אחד בלבד. כשנכנסתי לאולפן כדי להקליט את תפקידי הבס שלי, הכניסו אותי לחדר עם טובי רייט, שהיה בזמנו טכנאי שני או שלישי באולפן. הוא היה יותר כמו הבחור שעשה

קפה, הבחור שהיינו מעשנים איתו ג'וינטים וכאלה". ניוסטד ורייט ניסו לעשות את המיטב במצב הזה. ניוסטד הבין שהוא הובא ללהקה רק כדי למלא חלל שנוצר עם מותו של הבסיסט הקודם, קליף ברטן, בתאונה שהלהקה חוותה בעת סיבוב הופעות.


"'נכנסתי לחדר הנגינה באולפן, טובי הפעיל את הטייפ וניגנתי את השירים. התחלנו עם BLACKENED כי זה האחד שהכרתי הטוב ביותר. שאר השירים היו קשים יותר מבחינת דרישות טכניות. לא הייתי רגיל שיש לי ארבע עשרה או שמונה עשר חלקים שונים בשיר, אבל הייתי מוכן לזה. אני לא זוכר בדיוק כמה שירים ניגנו יחד כלהקה לפני שנכנסתי לשם - אני רק זוכר שלמדתי את השירים בעצמי מהקלטות שהיו לי של התופים והגיטרות. אז ניגנתי את שלי לבד באולפן וזהו".


כפי שהתרחשו אירועים, כאשר המאזינים שמעו לראשונה את האלבום (כמוני...), השאלה ששאלנו הייתה האם

ניוסטד בכלל ניגן באלבום. עבורו זה היה הלם גדול כשהאלבום יצא והוא גילה את שגילה.


בקיץ 1988 היו הטפילד ואולריך אמנים שלא היו מסוגלים לקחת כיוון. גרוע מכך, בשלב זה של התפתחות הלהקה, הדעה לגבי מה שישרת בצורה הטובה ביותר את השלמות היצירתית של מטאליקה הייתה מעורפלת. הטפילד רצה שהגיטרות שלו יהיו נקודת המוקד באלבום, בעוד אולריך דרש שהתופים שלו יעמדו בחזית ובמרכז הבמה. כשהשניים הקשיבו למיקסים, הם מיד נבחו על הטכנאים כי מאמציהם אינם מספקים. אז הם החליטו, בתור התחלה, שגיטרת הבס צריכה להיות חלשה יותר, כדי להבליט אותם.


"שמעתי את המיקס וחשבתי, 'איפה לעזאזל הבס?', אמר ראסמוסן, מהדהד שאלה שתהדהד במשך שנים לאחר מכן. "וזה גם חבל כי ג'ייסון היה יותר מאשר מוכן לעשות את העבודה. הנגינה שלו באלבום ההוא ממש ממש טובה. ערוצי הבס שלו הוקלטו נהדר. הלוואי שמישהו היה יכול לשמוע אותם".


מאז אותו קיץ נאמר לא פעם שהיעדר הבס הוא עניין אישי נגד ניוסטד. אולריך ניסה לטעון שניתן להסביר זאת על ידי העובדה שהטון של גיטרת הקצב של הטפילד תפס את אותו תדר כמו זה של החבר החדש ביותר של הלהקה, ובכך מאפיל על תרומתו. זה היה תירוץ קלוש. בזמנו הטפילד ואולריך טיפלו בחבר החדש ביותר כפי שהם עשו ללא סיבה משמעותית יותר מאשר העובדה שהם יכולים. "כדי לענות על השאלה לגבי הדבר המכוון נגדי, אולי הם עדיין ניסו לגרש את הדבר הזה שהם עדיין ניסו להתמודד איתו", אמר ניוסטד. "הם לא ידעו איך לתעל את הרגשות שלהם באותו זמן. זה לא היה משהו שהייתה להם היכולת לעשות. כשאתה מאחד בחורים צעירים וכולם הופכים מיליונרים עד גיל עשרים וחמש, אתה מפספס כמה שלבי התפתחות שיש לאנשים שחיים אורח חיים פחות מואץ".


אולריך: ""זה לא היה מקרה של 'לעזאזל עם הבחור הזה - בואו ננמיך את הבס שלו'. זה היה יותר כמו, 'אנחנו עושים מיקס, אז בואו נטפח לעצמנו על השכם ונגביר את הגיטרות והתופים'. אבל בעצם המשכנו להסתובב סביב הזנב של עצמנו עד שהבס נעלם". בינתיים ניוסטד היה כמו המשרת במלון, שרואה הכל ועדיין לא אומר כלום. בדיעבד, ניוסטד היה פקפק בפומבי בחוכמתם של הטפילד ואולריך "להיות שיכורים בשעה שלוש אחר הצהרייםלקראת עבודה באיזה סטודיו בניו יורק עם טכנאי הקלטה שמקבלים שכר ממש טוב".


ב-25 באוגוסט בשנת 1967 הופיעה להקת הדלתות בלאס וגאס.


קולו של זמר הלהקה, ג'ים מוריסון, היה צרוד מאד אך זה לא הפריע לקהל שנותר נלהב ביותר. המופע נפתח עם השיר SOUL KITCHEN.


בזמנו היה זה אופנתי ללכת יחפים בלאס וגאס ורבים מבאי המופע בחרו לשים את הנעליים שלהם בכניסה ולהיכנס יחפים לאולם. בסיום ההופעה פנו רבים מהם לבתיהם כשהם צועדים יחפים ולא מבקשים לאסוף את נעליהם. הר הנעליים שנותר שם חיכה לפינוי מידי הנהלת המקום.


הרצאה על להקת הדלתות ("הרוכבים בסערה") והרצאות מוסיקה אחרות שלי:

להזמנות: 050-5616459



ב-25 באוגוסט בשנת 1954 נולד אלביס קוסטלו (שם אמיתי - דאקלן פטריק אלואיסיוס מקמנוס).


ביולי בשנת 1977, פורסמה בעיתון רקורד מירור כתבת ראיון עמו וכך נכתב בה: "לפני שבועיים ויתר אלביס קוסטלו על עבודתו כדי להפוך לכוכב פופ חי אמיתי. הוא החליט להתמקצע ויצא לדרך. אבל, כפי שאתם יכולים לראות, הוא לא תלה את חליפתו, הוא לא זרק את עניבתו והתחיל להאריך את שיערו. הוא גם לא פנה לסיכות בטחון באף.


אלביס קוסטלו לא עוקב אחר מגמות. הוא אינדיבידואליסט שמתלבש כמו שהוא בוחר ומדבר את דעתו בכל עת. 'כן. אני פשוט אני. אני לא חלק מאף תנועה ואין שום קטגוריה שתוכל לדחוף אותי לתוכה'.


כנ"ל לגבי המוזיקה של הצעיר הזועם הזה. שיריו לוהטים ועזים אך גם מסתוריים. יש להם טעם משלהם. קוסטלו בז למפלצות מתכת כבדות כמו לד זפלין ונוגח במלכי טכנו-פלאש כמו ELP או להקת יס. במבטא אירי נלהב, כמו של ג'ו סטראמר מהקלאש, אלביס מגחיך גם את הגל החדש.


'לכולם יש את אותם השירים. אחד על הדור שלך ואחד על כמה שמשעמם וכן הלאה. זה כמו נוסחה. אני לא בעניין. אני מאזין לכל דבר, החל ממוזיקת קאנטרי ועד ג'אז ואני מושפע מכל מה שאני שומע. אף שיר שלי לא מייצג סגנון. כל אחד שונה'.


זה נשמע כמו שינוי מרענן מכל הלהקות בימינו שמפמפמות את אותו שיר לשני צדי אלבום, לא תסכימו? אבל אותו מגוון בדיוק גרם לאלביס הצעיר לא מעט כאבי לב. הוא לא מצא חברת תקליטים שמוכנה להחתים אותו אצלה.


'השירים שלי פשוט לא נשמעו כמו שירים אחרים במצעדים. וחברות התקליטים הן כל כך חסרות דמיון שהו חשבו שזה אומר שהשירים שלי לעולם לא יכולים להיות להיטים בעצמם'.


כולם היו כך מלבד ג'ייק ריביירה, מחברת סטיף רקורדס, שעם ראיית הנולד האופיינית זיהה את הפוטנציאל בעבודתו של אלביס קוסטלו. הוא הכניס את הטרובדור הצעיר לאולפנים עם המפיק ניק לואו ושניים משיריו הנושכים LESS THAN ZERO ו- SWEET RADIO יצאו כסינגל. הביקורות לא יצאו מגדרן.


'זו הייתה אכזבה אמיתית. ידעתי עד כמה העסק חסר דמיון, אבל לא הבנתי שהתקשורת תהיה גרועה באותה מידה. נראה שיש עכשיו מבקרי מוזיקה חדשים. זה נקרא 'נקודת ההשפעה'. נראה שאנשים מקשיבים למה שנשמע כמו תקליט, ולא מה שהוא נשמע מחוץ למסגרת. הם שוכחים ששירים עוסקים באותה מידה במילים כמו במוזיקה, והם לא מאזינים למילים. אני לא כותב קטעים אינסטרומנטליים, אני כותב שירים שאומרים משהו והם אירוע. כל אחד עם דמיון יכול לראות את זה. אני גם לא נשמע כמו אף אחד אחר. אני נשמע כמוני'.


אלביס הוא דמות נפיצה, ואני מהמר שהוא נתן לחבריו ימים קשים כשהתקליטון יצא ושקע כמו אבן. אבל נקווה שיתנו לו הזדמנות שנייה כאשר אלבום הבכורה שלו ייצא בסוף השבוע הבא. הוא נקרא MY AIM IS TRUE והוא כולל את הסינגל השני שלו, ALISON.


ולמי שמעדיף לראות את הגיבור בהופעה חיה, אלביס קוסטלו מתחיל להופיע גם בשבוע הבא, בגיבוי הלהקה החדשה שלו, THE ATTRACTIONS".


ב-25 באוגוסט בשנת 1972 צילם דייויד בואי סרטון, בתקציב דל, לשיר חדש שלו בשם JOHN I'M ONLY DANCING.


מאחר ויום קודם לכן הופיע בואי בהצלחה באולם ריינבאו, בלונדון (עם להקת החימום רוקסי מיוזיק) הוחלט להשתמש במתחם לצילום קליפ פרומו לשיר חדש, JOHN I'M ONLY DANCING.


עם תקציב שעמד על 100 פאונד בלבד, הצלם, מיק רק, גייס צלם נוסף והשניים צילמו את בואי וחברי להקתו (העכבישים ממאדים), כשהם זזים ומניעים שפתיים לפי הפלייבק, שהושמע במערכת הסאונד של הריינבאו.

בואי לבש ז'קט ויניל כחול וצייר על לחיו עוגן כקעקוע קטן. כשהצילומים הסתיימו פנה בואי לפגוש את מעצב הבמה, שון קני, כדי לדון עמו על ענייני תאורה לסיבוב ההופעות הקצר והקרוב שלו במועדונים באנגליה. בואי הדגיש שברצונו לקבל בעיקר אורות לבנים ש"ישטפו" את הבמה.


הרצאה על דייויד בואי ("סטאר מן") והרצאות מוסיקה אחרות שלי,

להזמנה פה: 050-5616459



ה-25 באוגוסט בשנת 1965 היה עוד יום מנוחה יקר לביטלס, בלוס אנג'לס.


לאחר אירועי היום הקודם, בהם הלהקה לקחה אל.אס.די עם חברי להקת הבירדס ופיטר פונדה (הכל מתואר היטב בספר על הביטלס), זה היה יום מנוחה. הביטלס אכלו ארוחת בוקר בשעות אחר הצהריים המוקדמות, ובילו את רוב שאר היום בשיזוף ושחייה בבריכה בוילה הפרטית.


רגע אחד קצר של דרמה התרחש כאשר שתי בנות, ששכרו מסוק שיטוס מעל ביתם השכור של הביטלס, קפצו ממנו לבריכת השחייה. בריאן אפשטיין התלונן על כך במשטרת לוס אנג'לס והשמירה הוגברה.


מחר יפגשו הארבעה את אלביס פרסלי. ספוילר - זו תהיה פגישה די מאכזבת, שגם פרטיה הרבים נמצאים בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".


הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות שלי,

להזמנה פה: 050-5616459



ב-25 באוגוסט בשנת 1967 חזר בריאן ווילסון לנגן עם הביץ' בויז על במה. זה היה בהונלולו, אחרי שנתיים בהן נאבק בפחד במה חמור.


ביום זה נערכו שני מופעים עם הלהקה, כשהמטרה הייתה להקליטם לתקליט בהופעה. התקשורת המקומית דיווחה שזו הפעם הראשונה בה להקת פופ מקליט הופעה בהוואי. חברת התקליטים דאגה לציוד מתקדם למשימה, עם שני מכשירי הקלטה כשבכל אחד מהם שמונה ערוצים. היה זה דבר משוכלל ביותר בזמנו.


בריאן וילסון הפתיע כשהגיע לשם, כשמטרתו העיקרית הייתה לפקח על ההקלטה. הוא דאג להקליט כל רסיס של מידע, כולל החזרה שערכו חברי הלהקה לפני המופע. הקהל קיבל הודעה מראש שזה הולך להיות אירוע מוקלט ונתבקש לשים פרחים בשיערו וגם להביא גיטרות יוקללי. כנראה שוילסון דמיין במוחו 10,000 יוקללי שמנגנים עם הלהקה.


אבל תקלות טכניות היו שם למכביר וחברי הלהקה הגיעו למסקנה שרוב החומר המוקלט לא ראוי לצאת. הבעיה העיקרית הייתה עם הקולות שלא נשמעו היטב. היו שטענו כי דווקא הביצועים הבימתיים, עם עיבודים מינימליסטים ללהיטי עבר מפוארים, הם שגרמו לדחייה. הביץ' בויז ינסו להקליט הופעה נוספת, ב-11 בספטמבר של אותה שנה.


ב-25 באוגוסט בשנת 1969 יצא תקליט הבכורה של להקת גראנד פ'אנק ריילרואד ושמו ON TIME.



SIDE 1

1. Are You Ready 2. Anybody's Answer 3. Time Machine 4. High on a Horse 5. T.N.U.C.


SIDE 2 1. Into the Sun 2. Heartbreaker 3. Call Yourself a Man 4. Can't Be Too Long 5. Ups and Downs


לא סתם נקרא האלבום בשם זה. מנהל הלהקה, טרי נייט, ראה בה את הבשורה החדשה לפתיחת עשור הסבנטיז וקבע ש"הגיע הזמן" שלהקה זו תגיע לעולם המוזיקה.


מאפיין בולט של הפקת האלבום, וזה נדיר למדי אצל להקות רוק כבדות מסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים, הוא שהגיטרות נמצאות בעוצמה די נמוכה במיקס. באלבומים הבאים כבר תקבל הגיטרה של מארק פארנר עוצמה ברורה יותר.


התקליטון הראשון שיצא ממנה הוא עם השיר TIME MACHINE. זה היה ב-28 ביולי והגיע למקום ה-48 במצעד האמריקאי. שיר זה, שנכתב על ידי פארנר, הינו קטע בלוז נחמד ולא הרבה מעבר לזה. זו הייתה פתיחת קריירה מינורית לקראת הפיצוץ הגדול שיגיע לאחר מכן.


האלבום השלם הוקלט בחודשי הקיץ של 1969 באולפן הקלטה בקליוולנד. כל התהליך ארך שלושה ימים בלבד. פארנר: "כתבתי את כל המוזיקה, הקלטנו אותה ואז לקחנו הפסקה של חמש דקות ואחריה הוספתי לזה מילים אותן שרתי". יש באלבום הבכורה הזה ניצוצות נהדרים, כמו השיר ARE YOU READY שפותח אותו. פארנר ומתופף הלהקה, דון ברואר, שרים בו יחדיו "האם אתם מוכנים? אתם יכולים לסמוך עלינו לאורך כל הדרך" - והם ידעו היטב מה הם אומרים. את השלישיה הזו משלים הבסיסט מל צ'אצ'ר, שצליל הבס שלו קיבל בהמשך את התיאור המחמיא לכל בסיסט, "נפיחה של שור".


שלושת חברי הלהקה היו נגד סמים והשיר HIGH ON A HORSE יצא נגד התופעה הזו כשהמילה HORSE היא סלנג לסם ההרואין. בתקופה ההיא חטאו להקות רבות בהשמת סולו תופים באלבומיהן, וגם אלבום זה אינו חף מכך וזה קורה בקטע T.N.U.C הרוקי. עדיין, זה מוסיף לאווירת התקופה. קטע רוק נהדר נוסף בתקליט הוא INTO THE SUN, שיהפוך לא פעם להדרן בהופעות הלהקה. אחד השירים האהובים עליי בתקליט זה הוא HEARTBREAKER, שמצליח במקצב ואלס רוקי "להעיף לי את הסכך" בכל פעם שאני שומע אותו ובווליום גבוה מאד.


למרות הרצון העז, מבקרי המוזיקה עמדו אדישים עד מלגלגים כלפי המוצר החדש הזה. הם דאגו בעיקר לרמוס אותו. עיתון רולינג סטון פרסם ביקורת בפברואר 1970: "אחת הלהקות הפשטניות, חסרות טעם, חד מימדיות ולא מוזיקליות של השנה. התיפוף בתקליט יזרוק אותך אל הקיר. פשוט לא יאמן".


גם תחנות הרדיו בקושי השמיעו אז משירי האלבום וזה החל שרשרת ארוכת שנים בה הלהקה עמדה מול תקשורת עוינת. אבל הקהל הרחב חשב אחרת ותופעת רוק נולדה עם האלבום הזה. בדיוק בזמן - כמו שם התקליט.


ב-25 באוגוסט בשנת 1973 יצא הסינגל RAMBLIN MAN של האחים אולמן. ביום הזה בדיוק התנגש מתופף הלהקה, בוטש טראקס, עם רכבו ושבר את שתי רגליו. זה קרה במייקון. אז הנה כמה אנקדוטות על אחד הלהיטים הגדולים של להקה נהדרת זו.


את השיר, שנכלל גם באלבומה החמישי של הלהקה, BROTHERS AND SISTERS, כתב גיטריסט הלהקה, דיקי בטס, כשאת הכותרת שלו לקח משיר של האנק וויליאמס, משנת 1951. בטס, שגם שר את התפקיד המוביל בשיר, סיפר כי מדובר בשיר אוטוביוגרפי על עצמו, כאחד שמסעותיו לוקחים אותו למקומות רבים וכי הוא לוקח את החיים כפי שהם.


בטס: "כשהייתי ילד, אבי, שעבד בחברת בניה, נהג להניע את המשפחה הלוך ושוב בין חופי פלורידה. בכל שנה הלכתי לבית ספר אחר, עקב כך. כך נוצרו לי שתי מערכות של חברים כשבראשי ישנה הידיעה כי אני איש שנמצא כל הזמן בתנועה".


התקליטון הזה הוא הראשון שיצא ללא מנהיג הלהקה, דוואן אולמן, שנהרג בתאונת אופנוע בשנת 1971. בטס הבין שעליו לקחת את המושכות לידיו וליצור שירים, לצד גרג אולמן, כדי להמשיך את הלהקה, שעמדה להתפרק. את אחת השורות בשיר RAMBLIN MAN הוא לקח מחברו הקרוב, קני הארוויק, שנהג לשאול שאלות ולענות עליהן בעצמו מיד לאחר מכן. פעם אחת שאל את בטס לשלומו ומיד ענה, "אני בטוח שאתה רק מקבל שכר למחייתך וכך עושה את הטוב ביותר שאתה יכול". בטס נדלק על התשובה והשחילה לשיר.


יש בשיר הזה נימה כואבת נוספת ללהקה, כי זה האחרון אותו הקליט עמה הבסיסט המייסד, בארי אוקלי, שנהרג לאחר מכן בתאונת אופנוע, לא רחוק מהמקום בו מת דוואן. אוקלי גם ניגן את השיר עם הלהקה בהופעה חיה מצולמת לרשת ABC. שבוע לאחר מכן הוא נהרג והתוכנית הוקדשה לזכרו. השיר לא הצליח להגיע למקום הראשון, בגלל שיר של הזמרת שר ושמו HALF BREED, שחסם את הגעתו לצמרת. חבר הלהקה, גרג אולמן, התחתן בהמשך עם אותה שר, והם חיו יחדיו בעושר ובאושר... למשך זמן קצר מאד.


ב-25 באוגוסט בשנת 1986 יצא תקליט חדש לפול מקרטני ושמו PRESS TO PLAY.



SIDE 1

1. Strangehold

2. Good Times Coming/Feel The Sun

3. Talk More Talk

4. Footprints

5. Only Love Remains


SIDE 2

1. Press

2. Pretty Little Head

3. Move Over Busker

4. Angry

5. However Absurd


באמצע שנות ה-80 היה מקרטני להוט לתקן את מעמדו כאמן לאחר הפלופ המשמעותי של אלבום הפסקול שלו משנת 1984, GIVE MY REGARDS TO BROAD STREET. עם אולפן חדש שנבנה ושפע של כלים טכנולוגיים ברשותו, מקרטני התכוון להשתמש בצלילים מסונתזים בצורה מקיפה יותר מכפי שהופעלו בתקליטים הקודמים שלו. אז הוא גייס לעזרתו את המפיק יו פאדג'הם - שעבד לאחרונה ג'נסיס, פוליס ועוד. זאת כדי לעזור לו להשיג צליל מלוטש ועכשווי יותר.


המפיק התרגש כשמקרטני פנה אליו אבל תקוותיו הגדולות נמחקו במהירות כששמע את ההקלטות הראשוניות שניתנו לו. "חזרתי הביתה נרגש להפליא להאזין להקלטות ההדגמה שהוא עשה עם אריק סטיוארט והייתי המום כששמעתי את השירים האלה. הם לא היו טובים". פאדג'הם דחף קדימה עם הפרויקט אבל לא בלי לרמוז איך הוא מרגיש לגבי החומר. "כשהתחלנו לעבוד על התקליט, יו הגיע יום אחד ואמר שהיה לו חלום", אמר מקרטני לניו יורק טיימס באותה שנה. "הוא חלם שהוא התעורר בוקר אחד והכין איתי את האלבום הגרוע והקיטשי הזה, אלבום שהוא שנא, ושפוצץ לו את כל הקריירה. לקחנו את זה כאזהרה קטנה".


איפשהו בין ההקלטות האקוסטיות המקוריות לבין יציאת האלבום, החומר עבר עיבוד דרסטי. אריק סטיוארט פוטר מהפרויקט, לכאורה לטובת מעורבות כבדה יותר של פאדג'הם. "אלוהים יודע מה קרה", אמר סטיוארט, "אבל עד שזה הסתיים היו מעורבים בזה ארבעה מפיקים, והם הרסו את השירים האלו. שינו אותם לגמרי".


מאז, התקליט הזה לא נחשב כאחד הגדולים של מקרטני. "אני לא חושב שזה היה כל כך נהדר", אמר פאדג'הם. "אני לא חושב שהוא היה בעידן של כתיבת שירים טובים... אבל מה אתה הולך לעשות בתור בחור בן 28 כשפתאום ביקשו ממך להקליט אלבום עם אחד מהחבר'ה הכי גדולים במוזיקת ​​הפופ אי פעם? אתה לא תגיד לא, נכון?"...


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "....'מה לעזאזל נותן לך את הזכות / להגיד לי מה לעשות עם החיים שלי?' צורח מקרטני באלבום הראשון שלו עם חומרים חדשים מאז PIPES OF PEACE משנת 1983. השורות מתרחשות בשיר בשם ANGRY ועומדות כאתגר של הביטל לשעבר למבקרים את שירי האהבה שלו, המנגינות המתוקות והשמשיות שלו בדרך כלל. השיר מקיש על הרגש שסביר להניח שאחראי להפיכת תקליט זה לאחד החזקים ביותר בקריירה של מקרטני שלאחר הביטלס.


המראה החיצוני הנוח של מקרטני מסווה על רצף תחרותי עמוק - מדובר באדם שסבל כינויים כמו רכיכה כל כך הרבה זמן. הפעם האחרונה שמקרטני הביא יצירה אמינה הייתה ב- TTUG OF WAR משנת 1982, אלבום שנורה על ידי דימוי המאבק המרכזי שלו, מפגש מחודש עם מפיק הביטלס (ג'ורג' מרטין) והצורך לטפל במורשת האמנותית שהותיר אחריו ג'ון לנון שנהרג לאחרונה. אם PIPES OF PEACE סימן חזרה לקלילות ו- GIVE MY REGARDS TO BROAD STREET ייצג נסיגה לרוויזיוניזם של הביטלס, התקליט החדש שותל את מקרטני בחוזקה בהווה.


מקרטני תמיד עבד הכי טוב עם משתפי פעולה. החברים בתקליט זה הם יו פאדג'הם, שהפיק את התקליט יחד עם מקרטני, ואריק סטיוארט, איש להקת עשרה סי סי לשעבר, שהיה שותף לכתיבת שישה מתוך עשרת השירים של התקליט. פאדג'הם מספק צליל עכשווי וצפוף אלקטרונית שמשמיע את המנגינות של מקרטני ונותן לתקליט בעיטה קצבית. סטיוארט דוחף את מקרטני לכמה כיוונים חדשים גם כן. אפילו כשהם הכי מתגלגלים, השירים הרוקרים של מקרטני מרגיעים, אף פעם לא מאיימים".


ב-25 באוגוסט בשנת 2018 נפטר נועם שריף, איש המוזיקה המופלא של ישראל. מלחין, מעבד ואדם נהדר. בן 83 במותו.


האמת? זכיתי. זכיתי ליהנות מרגעים בלתי נשכחים עם ענק מוזיקלי שבמשך המון שנים שמעתי את שמו, חשתי ביראת כבוד ולא חשבתי שאי פעם אפגוש אותו. אבל הגיע הרגע בו יצאתי למסע כתיבת ספרי השני, על הרוק הישראלי. שמו של נועם היה חקוק בראשי, כי בין השאר כתבתי גם את הפרק על להקת הצ'רצ'ילים, בו היה לי חשוב מאד לקבל גם את זווית ראייתו, כמי שהיה אחראי שם לכמה דברים מאד חשובים.


אז אזרתי אומץ והתקשרתי אליו. מהשיחה הראשונה הוא מיד נכנס לליבי. ומאז, בכל פעם שהתקשרתי אליו, הוא מיד ענה לי בשמחה גדולה ביותר. דיברנו על הא ועל דא ועל ענייני רוק'נ'רול. זכורה לי גם הפגישה המרגשת של שנינו במסעדה נהדרת בתל אביב, לגמנו יחד יין משובח והתגלגלנו לשיחה על החיים, על היצירות שהוא תרם לעולם הרוק (כולל תזמורים לאריק איינשטיין, להקת כוורת, הצ'רצ'ילים ועוד), על הרצון העז שלו להוציא ספר אוטוביוגרפי ועוד. הוא התעניין מאד בתהליך כתיבת הספר שעשיתי.


אפילו היה לי העונג לרגש אותו במסירת מתנה בצורת הקלטה נדירה שהייתה לי עם קולו, מלפני המון שנים. הוא ממש התרגש מזה, וזה כאב לחשוב שכל השיחות והמפגשים בינינו היו רק זמן קצר לפני שמת כך לפתע פתאום. הוא גם חתם לי באהבה בעותק של הספר שכתבתי עליו ועל אמנים רבים אחרים. זה שמור עמי. ספר מיוחד עם חתימות כל האמנים אותם ראיינתי לספר. חלקם כבר אינם איתנו.


נועם ממש לקח אותי בסיפוריו, יד ביד, אל אולפני ההקלטה של אז. ואני כמו ילד, נתתי לו את ידי והוא הלך איתי במנהרת הזמן, כמדריך מומחה, מקסים ואנושי, היישר לתוך ההקלטות של "נתתי לה חיי" עם כוורת, על ההקלטות עם אריק איינשטיין (כולל השיר "אבשלום" אותו הוא תיזמר), על ההקלטה הראשונה שעשה עם דני סנדרסון ולהקת השניצל, על הצ'רצ'ילים ומה שהם עשו לצד הפילהרמונית, על הצ'רצ'ילים בעת הקלטת האלבום הראשון, על החלונות הגבוהים ועוד... ועוד... ועוד... הוא פתר לי גם חידות עלומות בהשלמת הפאזל על הרוק הישראלי.


לולא מה שהוא סיפר לי ושדאגתי לכתוב בספר "רוק ישראלי 1973-1967", היו נשארות עוד הרבה חידות ללא פיתרון בסיפור הרוק שלנו. במהלך פגישתנו במסעדה הצטרפה לשולחן גם אשתו המקסימה, אלה מילך-שריף, שהיא יוצרת מוזיקה קלאסית נהדרת ששמה הולך לפניה.


נועם שריף הוא אוצר נדיר לתרבות והתזמורים שלו ודאי יושמעו עוד ועוד וימשיכו להחיות את חיוכו, אבל לפחות מנחמת אותי הידיעה שראיתי בנאדם שממש נהנה מחייו והיה שמח ביותר בחלקו. יהי זכרך ברוך, נועם היקר והמון תודה לך שהנעמת לי ביותר בשיחות שקיימנו. חבל שלא זכית לכתוב את הספר האוטוביוגרפי שחלמת לעשות, אך יצרת שריטה מופלאה בעולם התרבות המוזיקלית. שריטה שלא תיעלם. שריטה חיובית ביותר.


להזמנת הרצאותיי על אריק איינשטיין, להקת כוורת ועל הרוק הישראלי: 050-5616459


ב-25 באוגוסט בשנת 2018 התחתן ניל יאנג עם השחקנית, דריל האנה. אלו נישואיו השלישיים. שלה אלו הראשונים. הטקס נערך במקום סודי ב-ATASCADERO, קליפורניה. מזל טוב!


ב-25 באוגוסט בשנת 1970 פתח אלטון ג'ון סידרת הופעות במועדון 'טרובאדור' שבלוס אנג'לס. ההופעות האלה הזניקו אותו להצלחה אדירה. מה קרה שם? בואו לקרוא...


בעידוד המו"ל דיק ג'יימס, שהיה משוכנע שהעתיד של בן החסות הצעיר שלו יצליח יותר בצד השני של האוקיינוס האטלנטי, אלטון ג'ון יצא באי רצון ללוס אנג'לס ב-21 באוגוסט 1970. הזמר לא הרגיש מוכן לעשות את המסע, והוא היה מעדיף להישאר בבית ולעבוד ולכבוש את המצעדים הבריטיים לפני יציאה לשטח חדש. היה זה התמלילן לצדו, ברני טאופין, ששכנע אותו ללכת על זה. כותב השירים, שתמיד חלם להגיע לאמריקה, פיתה את אלטון עם הרעיון של חופשות בתשלום שבמהלכן יבקרו בדיסנילנד וב"מקומות שראינו רק בטלוויזיה או בסרטים", שלא לדבר על חנויות התקליטים שהם ילכו אליהן שם, והלימוזינה שתאסוף אותם בשדה התעופה.


"בשלב מסוים, הרעיון היה שאני אופיע בטרובדור עם הגיטריסט ג'ף בק", אמר אלטון. "פגשתי אותו בלונדון והסתדרתי איתו בצורה פנטסטית. אבל המנהל של ג'ף נכנס ואמר שבגלל שהוא כבר כל כך גדול בארצות הברית, אני אקבל עשרה אחוז וג'ף יקבל תשעים. הוא אמר למנהל שלי, דיק ג'יימס, ש'ג'ף מקבל עשרת אלפים דולר ללילה במקומות מסוימים, וייקח לאלטון שש שנים להתקדם לזה'.


"אז אני יושב שם, רוצה, חושב: 'עשרת אלפים דולר ללילה, וואו!' ואני שומע את דיק אומר: 'תשמע, אני מבטיח לך שהילד הזה ירוויח כל כך הרבה בעוד שישה חודשים!' ואני אומר לעצמי: 'דיק, איזה קשקשן זקן מבולבל אתה!' אז העניין של ג'ף בק נפל ואני כעסתי".


זיק אור אחד באפלולית היה טראוויס מייקל הולדר, צייד הכישרונות של מועדון הטרובאדור. זה היה מועדון קטן אך רב השפעה בהוליווד. הולדר זכר ויכוחים חוזרים ונשנים עם הבעלים של הטרובדור, דאג ווסטון "על העניין שלי להזמין אלמוני בריטי צעיר בשם אלטון ג'ון, אותו פגשתי באולפן הקלטות באנגליה שנה קודם לכן". למרות שווסטון טען שלצייד הכישרונות שלו לא היה מושג מה הוא עושה, הולדר הזמין את אלטון כאמן פתיחה להופעה של ג'רי ג'ף ווקר. ווסטון הסכים להופעה אבל, כידוע לשמצה בעסקאות הקשות שהוא עשה, השיג את השלישייה של אלטון ג'ון בסכום זעום של 500 דולר עבור שבוע של הופעות, במהלכו הם יבצעו שמונה הופעות.

עבור הולדר זה היה סיכון מחושב. הוא ידע שווקר מיהר להשלים אלבום ושיש סיכוי שיבטל הופעות וואלטון ישודרג לסטטוס ראשי.


אלטון הגיע לארה"ב בליווי טאופין ושני נגני הבמה החדשים שלו, המתופף נייג'ל אולסון והבסיסט די מאריי. ברגע שהם ירדו עייפים מהמטוס בלוס אנג'לס, הם נתקלו באכזבה הראשונה שלהם בצורת אוטובוס אדום שהציג כרזה גדולה ש"אלטון ג'ון הגיע" וחיכה להם מחוץ לשדה התעופה. הקאדילק שכולם פנטזו עליה לא נראתה בשום מקום. אלטון התאכזב עוד יותר מהציפיות שעלולות להיווצר עם הגעתו באוטובוס דו-קומתי לונדוני. היחצן של חברת התקליטים, נורם וינטר, אישר: "אספנו אותו באוטובוס אנגלי אותנטי. שכרתי אוטובוס אנגלי אדום בוהק, עם שני הסיפונים, ושמתי עליו שלט גדול: 'אלטון ג'ון הגיע'. זה פשוט הצחיק אותו. הוא אהב את זה". ובכן, אלטון לא אהב את זה. "מצאתי את זה מביך ביותר", אמר לרולינג סטון. "כולם נכנסו למצב כריעה וניסו להתחבא מתחת לחלונות. אני לא יודע, זה נראה כמו טריק זול. ממש לא האמנתי, לא חשבתי שזה קורה. כלומר, אני חובב גדול של דברים שנעשים בטעם... ואוטובוסים דו-קומתיים לא מתאימים לזה".


לקח שעתיים להגיע משדה התעופה למלון שלהם, קונטיננטל הייאט, שבו אלטון נרשם בתור וויליאם איי בונג. אבל למרות היותם תשושים אחרי הטיסה הארוכה, לא היה להם זמן לנוח. "לאחר שהזמנו מקום, הלכנו אל הטרובאדור, שם הופיעו ה-DILLARDS... הם היו מדהימים, פשוט הממו אותי לגמרי", נזכר אלטון.


לאחר שהתיידד עם דני האטון, מלהקת "ליל שלושת הכלבים", בלונדון במהלך 1969, אלטון קבע לפגוש אותו בהקדם האפשרי. האטון היה פעיל בסצנת לוס אנג'לס, והציע לנווט את אלטון דרך המורכבות שלה. "אלטון התקשר מלונדון ואמר שהוא מגיע לעיר", אמר האטון. "הוא הגיע, והמקום הראשון שלקחתי אותו לאכול היה ה-BLACK RABBIT INN של בילי ג'יימס. ואז הבאתי אותו לבית שלי, שם הוא ניגן בפסנתר".

כשראשו עדיין מתנודד מהקצב הבלתי פוסק של היום, לאלטון היה בקרוב הלם נוסף להתמודד איתו - הגילוי המדהים שאחד מגיבוריו המוזיקליים יחמם בו. "דייוויד אקלס היה אמן החימום שלי", אמר אלטון. "כלומר, זה היה הדבר הראשון שלא האמנתי, שהופענו מעל דיוויד אקלס. באנגליה הייתה לו הרבה יותר יוקרה ממה שהייתה לו כנראה באמריקה. הוא כנראה לא עבד הרבה באותה שנה. אמרתי: 'מה עם אנשים כמו טום פקסטון וטים באקלי?' והם היו אומרים: 'אוי לא, הם עובדים לעתים רחוקות מאוד'. והרגשתי שזה מאוד מוזר".


עם יום פנוי אחד בלבד לפני ההופעה הראשונה בטרובאדור, המנהל האישי של אלטון, ריי וויליאמס, קבע בצדק שאיזושהי מנוחה ובילוי יועילו לכל הפמליה. למרבה המזל, יצא טיול יום מרגיע. "הייתי באל.איי בעבר," ציין וויליאמס. "אז כשנייג'ל המתופף היה צריך מייבש שיער, אמרתי: 'יש לי פה חברה'. שמה היה ג'ואנה מאלוף. צלצלתי לג'ואנה, אבל היא הייתה ביוון בחופשה. אחותה ג'ניס ענתה לטלפון במקום והציעה באדיבות להביא מייבש שיער למלון".


ג'ניס הביאה גם חברה בלונדינית, ילדת פרחים, מקסין פייבלמן. הבנות הציעו לצאת לפאלם ספרינגס במכונית של ג'ניס. זו הייתה אופציה שברני טאופין במיוחד מצא אותה אטרקטיבית במיוחד מכיוון שהוא נמשך מיד אל מקסין (איתה יתחתן בשנת 1971 ויכתוב עליה את השיר TINY DANCER). החבר היחיד שלא הלך לבלות היה אלטון. וויליאמס הסביר: "אלטון היה ממש עצבני לגבי הטרובאדור. אבל כמובן שאני, בהתחשב בנו כידידים ולא כדבר עסקי, אפילו לא עצרתי לחשוב שהוא מחורפן מזה בדרך חזרה למלון". בזמן שהאחרים נהנו מהתענוגות של פאלם ספרינגס, אלטון ישב בחדרו במלון והאזין לערימת תקליטים שקנה ​​מוקדם יותר באותו היום בטאואר רקורדס.


"לא רציתי להופיע בטרובאדור, חשבתי שזה הולך להיות בדיחה", הוא הודה מאוחר יותר. "חשבתי שזה הולך להיות זיוף מוחלט וחשבתי שזה הולך להיות אסון. פשוט רציתי ללכת לחנות תקליטים אמריקאית ולקנות כמה אלבומים". בהדרגה הוא מצא את עצמו צונח לתוך בור שחור של ייאוש. כשוויליאמס חזר למלון הוא מצא את אלטון מאובן מפאניקה. "הוא אמר שהוא לא מתכוון להופיע בטרובאדור", נזכר וויליאמס, "ויעלה על המטוס הראשון הביתה. בעצם הייתי צריך להילחם איתו". למרבה המזל וויליאמס התקשר לדיק ג'יימס, שהצליח בסופו של דבר לשכנע את אלטון שהוא חייב לכבד את מחויבותו ולהופיע.


הופעתו של אלטון בטרובאדור הפכה לאירוע אמיתי. שלל כוכבים הוזמנו לקונצרט הראשון, שתוכנן לערב, וערימות של התקליטון שלו היו מונחות בחנויות תקליטים מקומיות. נקבעו שפע של ראיונות, ושמו הופיע בגדול על פוסטרים. ניל דיאמונד אפילו השתכנע על ידי צוות יוני רקורדס UNI RECORDS - שטיפלו באלטון בארה"ב) להציג את הכוכב העולה הבריטי החדש על הבמה.


באמצע היום של ה-25 באוגוסט 1970, הכלים של השלישייה הוצבו לבסוף על הבמה. לא הייתה חזרה אחת

שהם עשו מאז עזיבתם את אנגליה. אלטון תפס את מקומו בפסנתר, ועם נייג'ל ודי מאחוריו, הוא קישקש בין השירים שהוא הולך לנגן מאוחר יותר באותו ערב. אנשי חברת התקליטים שהגיעו לחזרה הזו לא האמינו למשמע אוזניהם: שלושת האנשים האלו ניגנו בעוצמה שנשמעה כאילו יש להם גיבוי תזמורתי מלא.


סוף סוף הגיע הערב, וכאשר אלטון עלה, די מפוחד, על במת הטרובאדור, מלמול בקע מהקהל, שקיבל בחור קטן עם מראה אקסצנטרי, שהתלבושת הרועשת שלו באה היישר ממיסטרר פרידום, בוטיק בלונדון. הוא נראה רחוק מאד מהדימוי המסתורי שהוצע על עטיפת אלבומו השני. "התמונה על עטיפת האלבום שלי הובילה אנשים להאמין שאני די עממי בסגנון רנדי ניומן. כשיצאתי לבמה כמו שיצאתי, כולם באמת נדהמו". ניל דיאמונד תפס את המיקרופון והציג את אלטון לקהל - "אני כאן בגלל שהאזנתי לאלבום של אלטון ג'ון. אז אני הולך לשבת איתכם עכשיו וליהנות מההצגה". אלטון וחבריו לא האמינו שזה קורה. אלטון פתח את הסט עם YOUR SONG. הוא ניגן לבד בפסנתר לפני שהצטרפו אליו המוזיקאים שלו, נייג'ל ודי. ההשפעה על הקהל הייתה מיידית, והם המשיכו עם השיר BAD SIDE OF THE MOON. ואז השירים פשוט זרמו בזה אחר זה. מכל השירים שהושמעו באותו לילה, רק חמישה היו למכירה רשמית בארה"ב באלבום של אלטון ג'ון עם העטיפה השחורה. תקליטו הקודם, EMPTY SKY, לא יצא אז בארצות הברית וגם לא ייצא עד שנת 1975. כמו כן, שירים כמו COUNTRY COMFORT ו- BURN DOWN THE MISSION יראו אור בתקליט רק כחודשיים לאחר הופעה זו.


אלטון היה מבועת מנוכחותו של האליל שלו, ליאון ראסל, שישב שם בשורה השלישית, והוא החליט לאלתר משהו: "העפתי את שרפרף הפסנתר שלי בבעיטה" הוא סיפר באוטוביוגרפיה שלו. "עמדתי שם, ברכיים כפופות, דופק בקלידים כמו ריצ'רד הקטן. נפלתי על הרצפה, מאזן את עצמי עם יד אחת ומנגן עם השניה, הראש שלי מתחת לפסנתר. ואז קמתי, זרקתי את עצמי קדימה ועשיתי עמידת ידיים על המקלדת". למרות שהשירים עדיין לא היו מוכרים למאזינים, קשה היה לטעות בהשפעה שהייתה לכתיבתם - ליאון ראסל. הקהל ידע שזה עתה ראה את הגעתו של כוכב חדש עצום. ברני טאופין: "אפשר היה לראות את ההפתעה על פניהם. זה היה כמעט קולנועי: אנשים היו מהוססים מלכתחילה, ואז הגיעו חיוכים, ואז מחיאות כפיים סוערות".


אפילו ניל דיאמונד, שבערב לפני כן קיבל את פני אלטון ג'ון אצלו בבית כדי להכיר אותו, התפוצץ: "הוא ישב אצלי בסלון מחזיק את כובעו בחיקו. הוא היה סופר שקט וביישן. חשבתי לעצמי, 'הילד הזה לעולם לא יצליח'. לאחר שהצגתי אותו מהבמה בלילה, הצטרפתי לנשיא חברת התקליטים שלנו (חלקנו את אותה חברת תקליטים זעירה, יוני רקורדס), ראס ריגן, בקהל. כאשר אלטון בעט לאחור בספסל הפסנתר והתחיל לנגן ולשיר כמו ג'רי לי לואיס, ידעתי ששגיתי. התחלתי לעודד כל כך חזק, ששפכתי את המשקה שלי".


אותו ראס ריגן היה המום מההימור המוצלח שעשה: "זה היה קסום, באותו לילה. 25 באוגוסט, 1970 נחשב לאחד מעשרת הלילות הגדולים בתולדות הרוק'נ'רול". אפילו דאג ווסטון, הבעלים של הטרובאדור, מעולם לא ראה דבר דומה לזה. "זה היה סוחף לגמרי", אמר לרולינג סטון בשנת 1987. "הייתי מרותק. אף אחד מעולם לא ראה מישהו מנגן בפסנתר עם הרגליים באוויר ככה. הוא ממש עף בסוף. היו פעמים שבהן הידיים שלו היו על המקלדת - וזה היה החלק היחיד שלו שהיה במגע עם האדמה".


אלטון הצית את קהל הטרובאדור, אבל נותר לראות אם הוא יוכל להמשיך את הצלחתו הראשונית במהלך הקונצרטים הבאים שלו, אשר הוא עשה שם - באופן מבריק - במהלך חמשת הימים הבאים. כל ערב היה שונה,

עם סדר משתנה של שירים, אבל כל לילה היה ניצחון. אלטון חזר לאפלוליות הלונדונית ב-13 בספטמבר, מותיר אחריו אמריקה המומה שרצתה לשמוע את YOUR SONG ברדיו. פחות מחודש לאחר מכן, השיר הושק מחדש בתור תקליטון רשמי בארה"ב, וזה סימן את תחילתו של סיבוב הופעות טרנס-אטלנטי חדש: כזה שיחזק את מעמדו של אלטון ג'ון כאגדת רוק.


ולא, אלטון לא פתח את ההופעות בטרובאדור עם השיר CROCODILE ROCK, כפי שהוצג בסרט הקולנועי שאלטון היה מעורב בעשייתו ונקרא ROCKET MAN. זאת כי השיר עדיין לא נכתב. אז אל תאמינו למידע בסרטים הוליוודיים, אפילו אם עושים אותם האמנים עצמם.


הרצאה על אלטון ג'ון ("רוקט מן") והרצאות מוסיקה אחרות, להזמנה פה: 050-5616459


ב-25 באוגוסט בשנת 1986 יצא התקליט GRACELAND של פול סיימון. התקליט היכה בהפתעה המונים רבים והפך לרב מכר היסטרי.



SIDE 1

1. The Boy In The Bubble

2. Graceland

3. I Know What I Know

4. Gumboots

5. Diamonds On The Soles Of Her Shoes


SIDE 2

1. You Can Call Me Al

2. Under African Skies

3. Homeless

4. Crazy Love, Vol. II

5. That Was Your Mother

6. All Around The World Or The Myth Of Fingerprints


זה הוא אלבום האולפן השביעי של פול סיימון, שזכה בפרס הגראמי לשנת 1986 כאלבום השנה. אלבום זה כה נחשב שהוא נוסף לרשימת ההקלטות הלאומיות של ארצות הברית, יחד עם עוד 24 הקלטות משמעותיות באותה שנה.


בתקופה בה הקריירה המוזיקלית של סיימון הייתה בשפל עמוק בעקבות התגובה הציבורית המאכזבת לתקליטו הקודם, HEARTS AND BONES, צץ הפרויקט הזה בהשראת האזנה של סיימון לקסטה של ​​BOYOYO BOYS ובה קטע אינסטרומנטלי בשם GUMBOOTS. מאוחר יותר כתב סיימון מילים להקלטה מחודשת של הקטע, שהפכה לרצועה הרביעית באלבום GRACELAND.


"האלבום החדש באמת הגיע במקרה", אמר אז פול סיימון. ''בקיץ 1984, קיבלתי קלטת עם מוזיקה אינסטרומנטלית שמחה שהזכירה לי את הקצב והבלוז של שנות החמישים שתמיד אהבתי. התחלתי להקליט וחשבתי שהקבוצה, מי שזו לא תהיה, תהיה מעניינת להקליט איתי. וכך המשכתי בחיפוש כדי לברר מי הם ומאיפה הם באו”.


החיפוש של סיימון לקח אותו בסופו של דבר ליוהנסבורג, שם הוא שקע בקהילה המוזיקלית השחורה בדרום אפריקה וגילה עולם של חיוניות שעדיין אינו ידוע במדינה הזו. האלבום שיצא הוא עדות לחיפוש ההוא, בו נפגשו והתערבבו שתי תרבויות. בעידון האופייני שלו, סיימון עיצב את האירוע הזה לאלבום רוק המקביל ליצירת ספרות. "ב'גרייסלנד' ניסיתי להיות נגיש יותר מבעבר, מבלי לוותר על השפה", הוא אמר.


האלבום נפתח בצליל אקורדיון, שסיימון הופתע לגלות כי הוא חלק מכלי הנגינה המסורתיים באפריקה. לזה נכנסות לפתע כמה מכות תוף, בהפקה מערבית ברורה. אז הופך כל השיר, THE BOY IN THE BUBBLE, למצג צורם המתאר הפצצת טרור, בצורת ורעב, טכנולוגיה רפואית מוזרה ולייזרים בג'ונגל. סיימון כתב את המילים לשיר זה כשחזר לאמריקה. בדרום אפריקה הייתה דאגתו להקליט את המוזיקה. סיימון: "השיר התגלגל לתקווה ולפחד ביחד. כך אני רואה את העולם, איזון בין השניים, אך עם העדפה לצד התקווה".


האלבום כולל תערובת אקלקטית של סגנונות מוזיקליים, כשחלק ניכר ממנו הוקלט בדרום אפריקה, וכולל נגנים דרום אפריקאים רבים. סיימון התמודד אז מול האשמות כי הפר את החרם התרבותי שהטיל שאר העולם נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, שהיה אז בשנותיו האחרונות. הוא לא ויתר כי ראה שיש חשיבות רבה במשימתו התרבותית. התעקשות זו זיכתה אותו באחד מרגעיו החשובים ביותר, בקריירה הגדולה מאד שלו.

גרייסלנד היה משהו חדש בזמנו, כשמחצית ממנו הוקלטה ביוהנסבורג, כאשר רבים מהמוזיקאים הדרום אפריקאים השחורים הטובים ביותר ניגנו שם מוזיקה שרק אחר כך עוצבה לשירים.


''היו אנשים שאמרו שאסור לי ללכת לכיוון הזה. דרום אפריקה היא נושא מוגזם המוקף במהירות רגשית אדירה. ידעתי שאקבל ביקורת אם אלך לשם, למרות שאני לא מתכוון להקליט בממשלת פרטוריה או להופיע בקהלים מופרדים - למעשה דחיתי את 'סאן סיטי' פעמיים. עקבתי אחר האינסטינקטים המוזיקליים שלי מתוך רצון לעבוד עם אנשים שאת המוזיקה שלהם הערצתי מאוד. לפני שהלכתי על זה, התקשרתי להתייעץ עם קווינסי ג'ונס ועם הארי בלפונטה, שיש להם קשרים הדוקים עם קהילת המוזיקה הדרום אפריקאית. שניהם עודדו אותי לעשות את המסע. מאוחר יותר נודע לי כי איגוד הנגנים השחורים עודד את המהלך הזה. הם החליטו שבואי יועיל להם.


ואיך אפשר לא להזכיר את הלהיט הבולט של התקליט, YOU CAN CALL ME AL, המקפיץ. סיימון התחיל להקליט את השיר הזה בדרום אפריקה, שם עבד עם מוזיקאים מקומיים והתנסה בצלילים שלהם. הוא הקליט עם הרבה מוזיקאים שונים בזמן שהוא היה שם, והוא אהב את העבודה של החברים מלהקה מקומית בשם סטימלה, שהגיטריסט שלה, ריי פירי, עלה על הריף לשיר הזה במהלך אחד מהג'אם סשנים שלהם.


המילים מכילות משחק מילים מסובך שסיימון כתב בזהירות רבה, כשוהדמות בשיר מסמלת את החוויה שלו בדרום אפריקה. סיימון: "זה הוא באמת סיפורו של מישהו כמוני, שיוצא לאפריקה בלי מושג ובסופו של דבר חווה חוויה רוחנית יוצאת דופן". השיר זכה להצלחה גדולה גם בגלל הקליפ המשעשע ובו סיימון שיחק לצד צ'בי צ'ייס המופלא.


בביקורת ברולינג סטון נכתב בזמנו על האלבום: "בדרכו המאופקת בדרך כלל, פול סיימון היה חוקר מוזיקלי נלהב, מאז שיצא לסולו בשנת 1972. שיריו שילבו כמעט כל סגנון מוזיקה, אבל לא היה אלבום אחד שלו עד כה שהתמקד בסגנון מסוים. באלבומו החדש והראשון מזה שלוש שנים, סיימון משלים את ניסוחו עם צלילה אקטואלית למוזיקה, פוליטיקה ומחלוקות בדרום אפריקה.


התרומות האפריקאיות מתמזגות בקלות עם תוספות של מוזיקאים אמריקנים, כולל האחים אברלי ואדריאן בילו. אבל המוזיקה אינה הכלאה מערבית; הוא נשלט על ידי המוזיקה הדרום אפריקאית, מבקאנגה, ומי שלא מתעניין במקצבים וזמרים זרים - לא צריך לבזבז זמן בחיפוש אחר עוד 'צלילי השקט'.


למרות שהטקסטים של סיימון נמנעים מהעמדה המאשימה של 'סאן סיטי' או האלבום החדש של UB40, העיסוק שלו במוזיקאים שחורים הנשלטים על ידי האפרטהייד הוא מטבעו הפוליטי. הוא הסביר כי הוא נמשך בתחילה למבקאנגה בגלל הדמיון שלו לרית'ם אנד בלוז של שנות החמישים, וכי התלהבות המוזיקה היא שעושה את האלבום. בשיר המרגש ביותר, HOMELESS - קולו הרך וחסר הגיל, מתיישב בא-קפלה עם להקת השירה 'ליידי-סמית בלאק ממבאזו', באופן שמרמז על קשר טבעי עם סגנון הדו-וופ. אחדות קולותיהם מבטאת יופי, כוח וסיבולת, למרות הנושא העגום של השיר. מטרתו של סיימון היא לא לעורר עימותים נוספים בנוגע לאפרטהייד, אלא לספק תקווה.


בשיר GUMBOOTS סיימון פשוט מצהיר, 'אתם לא מרגישים שאתם יכולים לאהוב אותי / אבל אני מרגיש שאתם יכולים', כאילו כוח האמונה שלו יכול לשנות את העובדות. וב"גרייסלנד "המבריק (שיא כתיבה בקריירה של סיימון), אחוזתו הצעקנית והבלתי חדירה של אלביס פרסלי עומדת כסמל מפואר לגאולה. המספר בשיר, שבורח ממערכת יחסים שבורה, מודיע שיש לו 'סיבה להאמין' שיתקבל בברכה בגרייסלנד. הידיעה שפרסלי מת כאדם נפוח, מכור ומבודד אף מעצימה את המסר שבשיר.


אבל גם כדיפלומט מוזיקלי, פול סיימון תר אחר שערוריה; הן הוא והן משתפי הפעולה שלו הפרו מבחינה טכנית את החרם התרבותי של האו"ם על דרום אפריקה, אותה החלטה מאחורי האיסור המוזיקלי על הופעות ב'סאן סיטי'. ולמרות שסיימון דחה פעמיים הצעות להופיע באותו אתר נופש בדרום אפריקה, האלבום גרייסלנד מארח גם את לינדה רונסטאדט, שהופיעה שם ללא התנצלות מצדה. סיימון כבר החל להגיב לנושאים אלו. אבל פוליטיקה לא צריכה לצבוע את ההערכה של אלבום מקסים, נועז ומוצלח כמו זה".


ב-25 באוגוסט בשנת 1947 נולד המלחין-פסנתרן הבריטי, קית' טיפט. הוא היה חבר בקינג קרימזון, יצר מוסיקת רוק מתקדם-ג'אז-אוונגארד בשמו וגם יצר מוסיקה עם אשתו, ג'ולי טיפט (לשעבר דריסקול). הוא מת ביוני 2020. אז הנה על אחד הפרויקטים השאפתניים שלו, שיצא בשנת 1971 תחת השם CENTIPEDE.



"הוא עשה יותר מכל אדם אחר שעולה על דעתו בפירוק המחסומים ברוק, ג'אז ומוזיקה קלאסית", נכתב על הקלידן, קית' טיפט, בהתלהבות במלודי מייקר בשנת 1971.


באותה שנה יצא לאור אלבום כפול בהנהגתו. ללהקה שעטפה את הפרויקט הזה הוא קרא CENTIPEDE (חרק ושמו נדל), ריפד אותה בשלל רב של מוזיקאים נהדרים באנגליה ונתן לרוברט פריפ להפיק את כל זה.

זה היה הפרויקט השאפתני ביותר שלו עד אז ולאלבום הכפול הזה הוא קרא SEPTOBER ENERGY.


אלה היו הימים בהם מוזיקאי בודד יכל לגייס עשרות מוזיקאים אחרים שיעזרו בפרויקט ובו סיכוים קלושים להחזר ההשקעה. טיפט: "כולנו היינו מתחת לגיל 25, בטח מתחת לגיל 30, וכל האנשים בלהקה ההיא היו חברים שלנו והכרנו את עבודתם. ג'ולי (דריסקול) אפילו חשבה שאני משוגע, אבל התחלתי לצלצל אנשים ולבקש 'האם תנגן את הקטע הזה?', והם אמרו 'וואו'. אף אחד לא באמת חשב שזה ייצא לפועל, אבל זה קרה. זו קפסולה קטנה ממה שקרה אז בלונדון".


רשימת המוזיקאים בפרויקט אדירה. לא אמנה את כולם. הם ייצגו את הצד הניסיוני של סצינות הג'אז, הרוק והבלוז בלונדון, כולל אנשים מלהקות כמו קינג קרימזון (בוז בורל, איאן מקדונלד, רוברט פריפ), סופט מאשין, מאצ'ינג מול ועוד. ההפקה הייתה פרויקט לא פשוט לפריפ, שבאופן מפתיע לא מנגן גיטרה באלבום. העטיפה כוללת גם את התגובה הזו של טיפט: "יש להזכיר במיוחד שני חברי הלהקה שאינם בהקלטה זו. פול ניימן (טרומבון) שהמבחנים שלו התנגשו עם זמן האולפן, ובוב פריפ (גיטרה) שהיה כל כך עסוק בקופסה (כנראה חדר הבקרה האולפני...- נ.ר) שהוא לא הספיק לשחק".


רוברט וויאט, שגם משתתף בפרויקט, נתבקש לכתוב מילות הסבר שנמצאות בעטיפה הפנימית של האלבום: "ברור שאני לא יכול לספר לכם שום דבר על המוזיקה הזו, כי זה יהיה טיפשי. אני ילא יכול להסביר בפומבי את המניעים העמומים של קית' לחלום על הקרקס המטורף הזה המכונה CENTIPEDE. אם הייתי מדבר על האופן בו פריפ התמודד עם קשיי ההפקה חסרות התקדים בפרק זמן כה קצר, הייתי מבזבז את שלכם, כיוון שלא הבנתי את הפרטים הטכניים בכל מקרה. האם עלי לנסות להסביר את מילות השיר של ג'ולי? ברור שלא!".


האלבום מורכב מארבעה צדדים ובהם ארבע יצירות ארוכות שמתחברות ליצירה אחת. במלודי מייקר נכתב ביקורת על זה: "קית' טיפט חייב לקבל מאיתנו הערכה אדירה על מה שעשה. וקרדיט חייב להינתן גם לרוברט פריפ על ההפקה. אין מי שרוצה לדעת להיכן נעה המוזיקה של 1971 ולא יחשוב לוותר על אלבום זה".


בביקורת בעיתון NME נכתב: "אני בטוח שבשנים הבאות יבינו מוסיקולוגים את חשיבות הדבר הזה. הגדולה של האלבום הזה היא שלמרות כמות הנגנים המאד מוכשרת פה, איש מהם אינו גולש לסולו משלו אלא כולם פועלים יחדיו למען המוסיקה".


בעיתון RECORD AND TAPE RETAILER חשבו אז אחרת: "אם האנרגיה פה הייתה יותר משולבת ונשלטת, וכל זה היה נוצק לתקליט בודד, ואם היה יותר דמיון ויצירתיות ופחות שפע שובבי, ופחות מהשיעמום השגרתי שמוצג לנו כג'אז-חופשי, האלבום הזה היה טוב יותר".


להקה זו אף הופיעה בצרפת (יש לי וידאו מההופעה הזו) ופריפ דיווח אז לעיתון NME על סיבוב זה: "זה ממש כמו להיות חלק ממשפחה אחת גדולה ומאושרת".


טיפט: "בימים ההם יכולת לעשן במטוסים, והם אמרו לנו באוויר שאנו יכולים להוריד את חגורות הבטיחות שלנו עכשיו ולעשן. פתאום אני מתחיל להריח את הריח הנפלא הזה, הג'וינטים הגדולים האלו נשלפים ואני זוכר את פניה של דיילת אחת בבירור. פתאום אחד מנגני הבס שלף את הבס שלו מהתיק הגדול והחל לנגן ופתאום סקסופונים הצטרפו אליו ושליש מהלהקה עשתה ג'אם בגובה 30,000 רגל. זה היה משהו! וגם הסקסופוניסט גארי ווינדו, שלא שניגן בסגנון של ארצ'י שֶפ, קיבל אישור להיכנס לתא הטייס וניגן שם. כשנחתנו ראיתי שיש אנשי מכס ומשטרה על המסלול ואני חושב שזהו זה - כולנו הולכים לסיים את היום בכלא. אבל הם היו שם כדי לקבל את פנינו ולהאיץ אותנו לצאת משדה התעופה. מזל גדול".


אז כן, זה אלבום עם תערובת של סגנונות שיכולה לאתגר מאזינים שנוטים להיצמד לז'אנר אחד. חלק מרגישים שהמוזיקה מתפתלת, קטעי הג'אז החופשי הם בלגן קקופוני, או שפשוט היו יותר מדי נגנים. אבל כמו כל עבודה נהדרת, חלקי הפאזל מתחברים לאט לאט כשלוקחים צעד אחורה כדי לבחון את המכלול. זה ג'אז? זה רוק? זה תזמורתי? האם זו תזמורת כלי נשיפה? זה לא וזה הכל. בקיצור, זו לא האזנה סתמית. זה מסע.


האלבום משתלב בקלות בקטגוריית 'אוהבים או מתעבים את זה' ובטח אנשים לא יגידו שהם חושבים שזה 'בסדר' וזהו. דבר אחד בטוח: היצירה הנועזת הזו היא שריד של עידן שבו ניתנו למוזיקאים אפשרויות ליצור כל מה שהם רוצים, ללא פחד אל הלא נודע הגדול בעודם מנותקים מדאגות מסחריות. זה אינטנסיבי ומשונה לפעמים, ללא ספק. אבל יצירות נהדרות אפשריות רק לעתים רחוקות בלי לקיחת סיכונים גדולים. כשמסתכלים על רשימת המוזיקאים וההיקף העצום של ההקלטה, אפשר לתהות איך בכלל יכול היה להתקיים אנסמבל כזה. כשנו כן הוא - מרבה רגליים.


לא יודע מה אתכם. אני מאד נהנה מהדבר הזה. מדובר בהקשבה מאתגרת, אך מי שיפתח את ראשו ליצירה - יקבל מתנה לחיים.



ב-25 באוגוסט בשנת 1975 יצא תקליט שלישי לברוס ספרינגסטין ושמו BORN TO RUN. תקליט עם תעוזה, חוצפה, חספוס, מלודרמה, המון חשמל וגם לואי להב.



SIDE 1

1. Thunder Road

2. Tenth Avenue Freeze-Out

3. Night

4. Backstreets


SIDE 2

1. Born To Run

2. She's The One

3. Meeting Across The River

4. Jungleland


התקליט BORN TO RUN מכיל את כל האלמנטים האלה ויותר, והביקורות היו נלהבות בהתאם. ההופעות שלו, שהיו עד אז נטולות קהל רב, הפכו סולד-אאוט באופן קבוע ופרצופו התנוסס בו זמנית על שערי העיתונים טיים וניוזוויק, זאת למרות שהוא התבאס מחשיפה אדירה זו. שני אלבומיו הראשונים קיבלו ביקורות טובות אך נחשבו כישלונות מסחריים. האלבום השלישי פרץ את הסכר.


זה התחיל ב-1974, כשספרינגסטין נכנס לאולפן עם מנהלו אז, מייק אפל, כדי להקליט את השיר שיהפוך לשיר הנושא. בראשו הדהד הרצון לעשות תקליט ששירתו תישמע בה כזו של רוי אורביסון וההפקה תצלצל כמו זו שעשה פיל ספקטור (עם צליל 'חומת הסאונד' הידוע שלו). אבל למרות הרצון, זמן האולפן לא הניב תוצאות והלחץ החל להשפיע.


לאחר כמה נסיונות נפל הבין ברוס כי הוא חייב שתהיה לצדו אוזן חיצונית שתקשיב ותייעץ. לכן פנה לאיש אחד שהכריז לפני כן: 'אני רואה מולי את עתיד הרוק אנד רול והעתיד הזה הוא ברוס ספרינגסטין!'. זה היה ג'ון לנדאו, שהחליט לעשות מעשה ולצאת ממערכת העיתון של הרולינג סטון כדי לעבוד לצדו של אותו מוזיקאי מניו ג'רזי שהביא אותו להלם מוחלט. הנה חלק מאותו מאמר של לנדאו: "ביום חמישי האחרון, בתיאטרון הארווארד סקוור, ראיתי את הרוק'נ'רול שלי עובד במהירות מול עיניי. ראיתי משהו אחר. ראיתי את עתיד הרוק'נ'רול ושמו הוא ברוס ספרינגסטין. ובלילה בו אני אמור להרגיש צעיר, הוא גרם לי לחוש כאילו אני שומע מוזיקה בפעם הראשונה בחיי. כשהסתיים המופע שלו בן השעתיים חשבתי האם מישהו יכול להיות באמת כה טוב. האם רוק'נ'רול יכול לדבר בעוצמה כזו של כוח והדר. אז חשתי את הכאב בכפות ידיי והבנתי שהן מחאו כה חזק שהתשובה היא כן. ספרינגסטין עושה את הכל. הוא פרחח רוק, משורר ברחוב לטיני, רקדן בלט, שחקן, ג'וקר, מנהיג להקת בארים, נגן גיטרת ליווי לוהט, זמר יוצא מגדר הרגיל ומלחין רוק'נ'רול נהדר. הוא מנהיג להקה כאילו הוא עשה זאת תמיד ואימצתי מוחי לחפש אמן לבן שיודע לעשות את כל זה כמותו, אבל לא מצאתי מישהו שארצה לראות על הבמה חוץ ממנו. ביום חמישי האחרון נזכרתי שהקסם עדיין קיים וככל שאני כותב על רוק, משימתי היא לספר לזרים עליו. כל עוד אזכור שאני הוא הזר שאני כותב עליו".


לנדאו הצליח לבקע את החומה. אחד האלמנטים שעזרו לביקוע אותה חומה היה המעבר מאולפן זול יחסית בפרבר ניו יורקי, עם טכנאי הקלטה בשם לואי להב - ששימש גם איש סאונד בהופעותיו, לאולפן החדיש והמשוכלל שנקרא RECORD PLANT ששכן במרכז העניינים במנהטן.


לואי להב הציע ב-1974 לספרינגסטין גם להעסיק את אשתו הכנרית, צרויה (סוקי) להב. וכך היא עלתה לבמה והעניקה מהכינור שלה זמן מה לפני שדילן חשב לעשות כך, לקראת הקלטת אלבומו DESIRE.


צרויה להב סיפרה ב-1976 לעיתון העולם הזה: "ברוס ספרינגסטין הוא גאון. הוא נמוך קומה ובלתי ניתן להגדרה. יש החושבים כי הוא מכוער ויש החושבים כי הוא יפה. הוא יוצא דופן. שקט מאד. מבפנים אפשר להרגיש את הכוח העצום הטמון בו. הוא איש החי את האומנות שלו. הופעה של ברוס על הבמה היא שיגעון. כל הכוח שלו מתפוצץ על הבמה כמו מטאור. הוא הופך את האנשים העובדים איתו כלים, הוא משחרר בהם את הדברים הבולטים ביותר. הוא מוציא מהם כל מה שיש להם להציע מבחינה אומנותית. גם אני הרגשתי כאילו הייתי הכלי הפרטי של ברוס ספרינגסטין". צרויה סיפרה כי בשלב מסוים נכנסה לדיכאון ורצתה לחזור לארץ.


לואי רצה להמשיך עם ברוס אך נאלץ להתקפל. צרויה: "כשהודענו לברוס שאנחנו עוזבים הוא בכה כמו ילד. היה לו חבל לוותר על לואי שהיה איתו מאז שהיה אפס קטן ושעשה בשבילו עבודה מצוינת. היה לו חבל גם לוותר עליי אבל אני התעקשתי. רציתי הביתה". ספרים שנכתבו על ברוס, בהמשך השנים, סיפרו כי היה רומן בין צרויה לברוס והיא רצתה לעזוב בחזרה לארץ כדי להציל את נישואיה. היא מצידה דחתה את שמועות הרומן בראיון שנתנה לידיעות אחרונות בשנת 2003. היא הוסיפה כי היא ולואי עזבו את ברוס כשפרץ ריב גדול בינו לבין מנהלו, מייק אפל. היא סיפרה שהיא ובעלה היו אז לצדו של מייק. הריב בין ספרינגסטין לאפל הפך לתביעה משפטית שאסרה על הראשון להקליט או להופיע במשך כשלוש שנים. מכה אדירה ליוצר שבדיוק החל לפרוח. מה שבטוח, היה לה מקום משמעותי אז ביצירתו של ברוס.


ברוס ולהקתו עברו לאולפני RECORD PLANT וטכנאי האולפן, ג'ימי איובין, מספר: "זה היה קשה מאד להקליט את התקליט הזה. התהליך היה איטי ביותר. כולנו היינו צעירים ולא מנוסים ולכן כל דבר דרש זמן רב יותר מהרגיל".


בשביל שיר הנושא של התקליט הבין ברוס כי יהיה עליו לבצע העלאות רבות מאד על הפלייבק הבסיסי של השיר. זה תהליך שלא עשה הרבה כמותו, אך ידע כי עליו לעשותו כדי לקבל את הצליל שהתחולל בראשו.

איובין: "ברוס ניסה ליצור אלבום שאנשים כבר מזמן לא שמעו ברדיו".


גם פסנתרן להקת הליווי, 'אי סטריט בנד', רוי ביטן, מספר: "השירים שהקלטנו אז עם ברוס לא היו פשוטים. היה בהן מן היצירה האפית. משהו שהוא הרבה יותר משיר פופ. זה היה כמו לנהוג במכונית מירוץ בתחרות הגראנד פרי. בכל פעם שסיימת סיבוב - תמיד חיכה לך עוד אחד".


ספרינגסטין תיאר את תהליך הקלטת האלבום כחוויה האינטנסיבית ביותר שהייתה לו ביצירת אלבום. הלחץ לספק תקליט התיישב על עורפו ונדרשו סשנים מרתוניים כדי לסיימו. כל הנוגעים בדבר נשארו לישון באולפן כדי לסיים את התהליך בזמן, כי יומנו של ברוס ציין שיש סיבוב הופעות שמיד מגיע. וסיבוב הופעות ללא תקליט חדש לקידום נחשב אז כדבר שלא ייעשה בעולם המוזיקה.


ומה שיצא זה תקליט עם עטיפה בשחור לבן (בה צולם עם הסקסופוניסט ויד ימינו, קלרנס קלמונס המנוח) שנוצרה לאחר סשן צילום בן שלוש שעות. ובתקליט עצמו? שמונה שירים שגרמו לשמו של ספרינגסטין לרוץ למרחקים. אכן נולד לרוץ.



בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.



Comentários


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page